איחור של 3 שבועות במחזור, 2 בדיקות ביתיות שליליות.
בשבוע האחרון לא נהנתי מכלום, הכל התפקשש, אבל נראה לי שמעבר לפקשושים פשוט הייתי במצב רוח רע מידי.
זה התחיל מזה שבעלי התרגש מאיזו בחורה בלונדינית, ואע"פ שניסה לשמור ממנה עיניים או להוכיח לי שהיא לא מעניינת אותו, הבנתי שהיא כביכול מהווה עלי איום מבחינתו וזה גרם לי לכעוס עליו מאוד ולהרתע ממנו.
הלכנו לישון אצל חברים טובים, ובלילה, אחרי שרבנו בדרך אליהם בגלל התגובות שלו לסיפור הזה (האופן שבו הוא מתמודד עם דברים שהוא מרגיש שאני לא מרוצה מהם, תסכל אותי והוסיף לי למצב רוח), לא דיברנו כל כך, אבל כתבתי לו הודעה זועמת מאוד בוואטסאפ במחשבה שיקום בבוקר והזעם הזה יקבל ביטוי.
יום למחרת כמעט ולא דיברנו כי הוא בכלל לא הבין מה אני צריכה ממנו וזה המשיך לתסכל אותי וגם המשכתי להרתע ממנו בגלל הבלונדינית,
היינו אצל החברים כשאני וחברה שלי מבשלות לשבת והוא מרגיש שאני כועסת, ובגלל שהוא אדם טוב, הוא מאוד השתדל לרצות אותי. אבל זה לא עזר כי הייתי צריכה ממנו משהו אחר. הייתי צריכה הבנה.
בשבת בלילה עדיין לא היינו לגמרי בטוב, אפילו שמאוד השתדלתי. דיברנו לתוך הלילה וניסיתי לסלוח לו.
בבוקר היינו יותר בטוב, ובמוצש קיימנו יחסים וכשגמרתי התחלתי לבכות. נושא הבכי שעלה לי הוא שאני מנסה להרגיש קרובה אליו ולא מצליחה... לא משנה מה אני עושה.
יום למחרת דברים המשיכו להתפקשש בנופש אצל החברים, היה לנו זמן איכות ביחד אבל לא היה לי כיף כל מהלך היום.
במיוחד בסוף היה משהו שהזכיר לי את הבלונדינית ואת הסיטואציה וחזרתי להרגיש רחוקה ממנו. אז הכרחתי אותו לדבר איתי בלילה, שוב הלכנו לישון מאוחר עד שארגיש טוב יותר. בכיתי ואמרתי לו שלא בא לי לחיות כי אני לא מאמינה שיש מישהו בעולם ששומר אמונים לאישתו... עד שנרגעתי והלכנו לישון.
יום אחר כך היינו אמורים לבלות עם החברים, נסענו ברכבים נפרדים והוא עשה איזו טעות טקטית עם אמא שלו שממש נפגעה ממנו, ניסיתי לתקן את המצב בשביל שיהיה להם טוב והוא ממש כעס עלי, זה עוד יותר ביאס אותי. חוץ מכל זה, גם התוכניות התפקששו, ניסיתי להתעלות מעל זה, אבל כל הזמן הזה הייתי עצבנית מזה ששום דבר לא הולך ורעבה. ומותשת כמו שמעולם לא הייתי...
היום הייתי קצת לבד עם החברה, לפעמים הרגשתי שאני סוג של מתגעגעת אליו, אבל בשאר הזמן הרגשתי דיכאון. ראיתי זוג מבוגר במסעדה יושב אחד מול השני וריחמתי עליהם עד שהבנתי שאני משליכה את הבעיות שלנו עליהם...
הדיכאון התבטא בזה שחשבתי שלאישה נמאס כבר מבעלה ושהחיים שלהם משעממים. אז הבנתי שבעצם זה מה שאני חושבת על עצמנו.
כשהגענו הביתה הוא הרגיז אותי במשהו וביאס אותי ממש, עד שהיה לי משהו ששימח אותי, הוא אמר משהו שגרם לי להתבאס על אותו דבר.
וביאס אותי גם שהרגשתי שהוא שטותניק אצל החברים וכשחוזרים הביתה הוא קשוח ואני ברורה מאליו ברמה מסויימת...
זה שהוא שטותניק מאוד הרתיע אותי פתאום, וזה שהרגשתי שהוא לא מספיק אוהב אותי גם כן...
הוא אדם טוב ומאוד משתדל, אבל הוא שוב ביאס אותי מקודם.
ואמרתי לו שאני לא רוצה כבר שום נופש... ושאני לא יודעת מה לעשות כבר כי לא טוב לי איתו (עד לפני שבוע היה לנו מושלם).
ופתאום הבנתי שאני לא רואה אופק, וזה הזכיר לי הרגשה שהיתה לי לפני כמה שנים שבה הייתי בסוג של דיכאון...
השאלה אם העצבים והדיכאון הזה נראה לכם פרופורציונאליים והגיוניים או שהגיוני שההריון אחראי לזה? גיגלתי וראיתי שיש דבר כזה דיכאון בהריון... נשמע לכם כמו משהו כזה? מה עושים עם זה?
מרוב שאין לי כח אני לא מצליחה לקום בזמן לבדיקות דם...
תעזרו לי פליז!