מדי יום אני מפרסמת קטע מתוך סיפור התשובה שלי
והיום פרק: דייטים או "פגישות" בדוסית.
נרשמתי לאתר הכרוית שליש גן עדן.
בעמוד שלי רשמתי שאני שומרת נגיעה. תקשיבו זה אחלה סלקציה שבעולם. כל מי שלא רציני לא מתקרב או ישר מתגלה כלא רציני.
פתחתי, סגרתי, הקפאתי את החשבון, אחרי הפסקה שוב פתחתי. מרגיש שכבר אני עוברת על אותם פרופילים. כל העניין של הדייטים שבהתחלה היה כיף, התחיל להיות די מעיק.
לא מתייאשת, יודעת שאני רוצה להכיר את בעלי ולא רואה דרך אחרת להכיר אותו.מבינה שאת כל העבודה "השחורה" אני צריכה לעשות לבד. אני כבר לא חילונית שיוצאת למסיבות, אבל גם לא דתיה מבית עם הצעות, בירורים ושידוכים.
מה שעוד יותר מקשה עליי זה שזכיתי באמא פולניה, כך שכל פגישה שאני יוצאת אליה, זה תחקיר, מי המיועד,בן כמה, במה הוא עובד ומה העדה שלו. עכשיו זה פגישה ראשונה, כן? שרוב הסיכויים, כמו השאר, לא תתפתח.
אני שוב מתאפרת ,מתלבשת, עולה על עקבים, עונה על התחקיר או ממציאה איזה תירוץ לאן אני הולכת, מה שדורש ממני עוד יותר כוחות נפשיים.
עומדת מתחת לבניין, מחכה לדייט שלי והדמעות חונקות אותי. מנסה להירגע, כדי שהאיפור לא יימרח. אוכלת את עצמי "למה אני ממשיכה כשאני כל כך קרובה לייאוש?", אבל כנראה איזה כח שמיימי דוחף אותי ואני יוצאת לעוד פגישה.
אומרים כשבן אדם מתייאש, הוא מתחיל לדבר עם עצמו או יותר נכון לצעוק. משהו כמו: למה???" או " בשביל מההה?? או "למה כל כך קשה??"
בן אדם באמת מדבר עם עצמו?
או שהוא מחפש ומדבר עם החלק האלוקי שבו?
מבינה את הקושי לחכות. אבל האוביטרל
אבל כמובן, זה לא מצדק...
). אבל אם כותרת המשנה של הספרון היא מגרושה לאמא, באמת, אז הוא בהחלט יכול להיכנס ואפילו לתת לו אקורד סיום.