פורום הריון ולידה (עמוד 314)

שלי אוהב משחק 'עת לאיית' שזה להרכיב מילים מאותיות

אבל הגדולים שלי לא מאד התחברו למשחק

זה כנראה תלוי ילד

הוא גם אוהב לכתוב (סתם על דף) ושואל אותי איך מאייתים כדי לכתוב נכון

מה שראיתי אצל הילדים שלי זה שכשזה מגיע זה מגיע, משהו נפתח מבפנים ומעניין אותם ואז זה רץ. זה ממש חוויה של סקרנות ולימוד ופיצוח חידות, לדעתי חבל לוותר על החוויה הזאת ולנסות לכפות עליהם לימוד.

אא"כ יש סיבה כלשהי שהם חייבים ללמוד (למשל אם עולים לכיתה א כשצריכים כבר להגיע קוראים בשטף כמו במקומות חרדיים)

והאמת שאני עדיין לא חושבת שצריך, מבחינתי שיהנה וישחק ויעשה יצירות

יהיו לו מספיק חופשים בהמשך שבהם יצטרך ללמוד...

לומדים בגן מה שצריך ואח''כ בבי''ס.

בבית אני משחקת, קוראת ספרים. אם הילד מתעניין אני עונה אבל ממש לא מלמדת ביוזמתי 

אם זה העדפה למשחקי קופסה, אז זה מעולה, צריך למנף את משחק הקופסה ללמידה. (לאו דווקא למידה דידקטית, כל למידה גם מיומנויות חברתיות)

אם זה משחק אלקטרוני, אז זה גירוי לא הוגן.

אי אפשר להשוות בין טלוויזיה ומשחקים אלקטרוניים לחוברות עבודה, זה בכלל לא בר השוואה.

מבחינת התוכן יש דברים שאפשר לעבוד עליהם כהכנה לגן חובה.

למשל אור וצל, חלוקה להברות, קצת חרוזים (ברמת בננה- רעננה, תותים-חותים, לא ברמת אבנים- בלונים, עגילים-חלילים)

מתכונת, גדול קטן, ועוד

לא חייב חוברת, כשאת מבשלת תני להם כמה תפו"א שיסדרו על השיש לפי גודל וכד'.

כשאוכלים אומרים

עגבניה חניה

מלפפון אוכל המון

וגמבה? מה חרוז של גמבה?

באופן כללי, ילדים אוהבים מאוד ללמוד, אם יש דרך מסויימת שפחות מתחברים, כדאי לנסות עוד דרכים ולא להכריח או לשדל שלא יאבדו את חדוות הלמידה.

מה שצריך ילמדו בגן חובה, ונשמע שהידע שלהם תואם גיל ויותר.

אם הגננת בגן חובה תאמר שיש פער וצריך לעבוד על זה בבית - אז אפשר לעבוד. יש מספיק זמן עד כיתה א'.

אצלנו בבית חוברות עבודה זה פרס ונחשק, אבל אולי כי אין טלוויזיה ומחשב.

כן כדאי לתת להם תעסוקה שמפתחת מוטוריקה עדינה - בר בצק, עוגיות, צביעה, גזירה, משחקי פטריות. אבל זה לא צריך להיות זמן לימוד, אלא לשים לב שחלק מהתעסוקה שלה כוללת גם פיתוח של המוטוריקה העדינה.

(יש הרבה דברים שכדאי לפתח, גם מוטוריקה גסה וחגורת כתפיים מאוד חשוב לפתח בגיל הזה. זמן מסך לא מעודד בכלל התפתחות פיזית, וגם קוגניטיבית - מאוד תלוי במה צופים)

עבודה על מודעות פונולוגית אפשר תוך כדי דברים אחרים בבית.

אוכלים ארוחת ערב - מה מתחיל ב- a ?

חותכים ירקות - בואו נחלק את המילים - עג-ב-נ-יה, מ-ל-פ-פון.

או בחשבון - מחלקים חטיף לשניהם - בואו נספור כמה חתיכות חטיף יש לי ביד, ואחרי שאוכל ביסלי אחד כמה יישארו לי ביד? ואם אתן לך עוד 2 כמה יהיו לך?

בגן יש חשיפה בסיסית לאותיות וזה ממש מספיק.

כן מכניסה בחיים מודעות פונולוגית- צליל פותח, אות פותחת, אות סוגרת, חרוזים..

לא בתור ישיבה ולמידה אלא כדרך אגב ומשחק..

למשל אם אוכלים מלפפון ומרק אני אשאל מה האות הפותחת של המלפפון? נכון! מ'! יש עוד משהו שאנחנו אוכלים שמתחיל במ?

או נגיד אם הילד שואל "איפה הבלון?" ואני רואה שהוא ליד החלון אני אגיד "הנה, ליד החלון! ואי שמעת את החרוז? בלון-חלון! יש לך רעיון לעוד חרוז?"

וזהו ממשיכה הלאה.. לא עושה את זה כתרגול אלא מכניסה את זה בחיים והופכת את זה אצלו לצורת חשיבה.

הם צעירים מאוד.

אם הם רוצים בשמחה אז סבבה,

אבל אם הם לא רוצים, לעזוב, רוב הילדים בגיל הזה עוד לא קוראים. לזהות אותיות זה מעולה, אפשר לחשוף כדרך אגב, לא שיעור עכשיו כבד....

תני להם לטפס על העצים, להתעסק בחומרים שונים עדיף מהטבע, חול, בוץ, אדמה, מים. מאוד יעזור להתפתחות תקינה, יעזור להם לשבת בכיתה א, לכתוב, להיות רגועים נפשית. לקרוא הם ילמדו בכל מקרה... 

זו התפתחות שפה...

הילדים לומדים המרחב שסביבם.

בשלב הזה מה שקרוי זה ביסוס המודעות הפונולוגית:

צליל פותח צליל סוגר

חרוזים

חלוקת מילה לצלילים.

שיום אותיות לא חייבת להיעשות בחוברות עבודה.

אוכלים בערב קורנפלקס עם חלב? אז אילו אותיות מזהים על קרטון החלב? איזה אותיות יש בשם שלך? בואו נחשוב על מילה שמתחילה באותיות של השם שלך...

אצל הבת שלי ראיתי שיש רצון ללמוד, ולכן הכנתי לה דפי עבודה, והיא כתבה מילים. אבל זה רק כי היה רצון...

יש גם את המשחקים בוורדוול- שאפשר להשתמש בהם גם לזיהוי אותיות, גם לקריאה של קמץ-פתח,  גם לחרוזים...

ואז הנקה

לא הייתי מוסיפה מטרנה אם יש הנקה

על בסיס מים או חלב צמחי,

יש דייסות אינסטנט קנויות של מטרנה / b&d.

או שבולת שועל - לקנות שיבולת שועל להכנה מהירה, לצקת מים רותחים, ולחכות כמה דקות.

אפשר גם להוסיף שיבולת שועל לפירות טחונים / גרבר.

כל אלו משביעים מאוד, הם לא דורשים לעיסה, אז קל להם לאכול גם כשעייפים.

ואמרתי לרופאה שמרגישה מעט כאבי גב עשתה אורך צוואר ללא מוניטור

לא כדאי להסתמך על זה ??

עושים משבוע 27 או 28

ככה אמרו לי לפני כמה שבועות.

אבל אם את עדיין באזור אולי כדאי לחזור ולשאול את האחיות?

הייתי עם הילד שלי לכן כל כך הזדרזתי ועכשיו ממש מתחרטת

כי זה מתחזק 😓

אבל גם לא שתיתי היום כל כך

ליתר ביטחון הייתח מתייעצת עם המוקד ומדגישה את תוצאות בדיקות האולטרסאונד+ העובדה שלא שתית

מהניסיון שלי- ההוראה הייתה לשתות הרבה ולנוח ולפנות למיון אם לא עובר תוך × שעות (לא זוכרת בדיוק כמה)

מה הסיכוי שמשהו השתנה? האורך צוואר היה תקין לחלוטין לפני שעתיים

ואני בשיא הערב עם הילדים,כרגע היה אבל מרגישה התכווצויות

תקין

אבללל הם כמעט ולא כואבות, רק מידי פעם. וגם עם היסטוריה שלך הייתי נזהרת יותר. ממליצה לעצור הכל לשתות המון ולנוח, ואם לא נרגע אז ללכת להיבדק שוב.

חזרתי מביקורת האורך צוואר היה תקין (יחסית) אבל סבלתי מצירים כאלה כמו שאת מתארת, נסעתי באותו ערב למיון ובאמת ראו צירים במוניטור, בהמשך הצוואר התקצר עוד, הצוואר הוא מאוד דינאמי

קיבלתי סלצטון , נוזלים וזריקה להרגיע את הצירים שהכל נרגע שוחררתיבגלל ההסטוריה שלך לא הייתי מזלזלת 

בלי שינוי באורך צוואר, באחד מהם ילדתי ב42 עם זירוז

בהריון של השלישיה נתנו לי הבשלת ריאות ורצו לאשפז אותי בשבוע 29 בגלל צירים יפים וסדירים במוניטור, אבל הצוואר התעקש להישאר ארוך ויפה אז הם הבינו את הקטע ושיחררו אותי

מצד שני - אם אני זוכרת נכון יש לך היסטוריה של קיצור צוואר? אז לא הייתי משחקת עם זה. בעיניי אם את חוששת, ללכת להיבדק שוב, וגם לשאול את הרופא/ה באיזו רמה של השגחה את צריכה להיות תוך כמה זמן צוואר יכול להתקצר משמעותית

אבל רק אומרת (מניסיון) שהרבה פעמים בשבועות מוקדמים מוניטור לא מזהה צירים בכל מקרה, הרבה פעמים דווקא מזהים את זה בא"ס (שהרחם מתכווצת) ולא במוניטור

הגעתי למוקד בריאות האישה והיה צירים במוניטור

הרופאה שלחה למיון למרות אורך צוואר תקין ברוך ה'

הגעתי למיון ולא היו צירים במוניטור,הזוי ביותר

עד שקיבלתי פה נוזלים כבר יצאתי על חצי מהצוות כי עדיין הייתי מאוד כאובה

בסוף הרופאה המוקד מסתבר שעובדת כאן ודיברה כן הרופא בציון מיד עשו בדיקות דם נוזלים ותן

עכשיו מחכה למוניטור הבא

ממש מעצבן שלא תמיד רואים ואני כן ממש המשכתי להרגיש והם כמובן מזלזלים ב

אחרי שלא רואים במוניטוק של המחול וגם האחיות דאגו ליידע אותי "סתם" שלחו אותך 😡😡😡😡

מה כואב להן מהההה

מהניסיון שלי קורה לא מעט שהמוקד מפנה למיון ושם מסתכלים על דברים אחרת. פחות לחוצים..

איך את הבוקר?

ביליתי שעות במיון עם נוזלים ואז מוניטור חוזר שיצא טוב

הייתה לי חוויה ממש קשה האחיות התנהגו אליי מזעזע אבל הרופא היה מדהים ועדיין ואנושי למרות העומס המטורף

יצאתי בהרגשה טראומתית רק בגלל האחיות

סבלתי שעות רק כי לא הסכימו להקשיב לרפואה במוקד ובמוניטור בבית חולים

לא ראו צירים..לדעתי זה ישב לא טוב שקראתי להן מלא פעמים ולא באו 🤦

אני מניסיון מר עם זה... הלכתי למיון עם צירים והחזירו אותי הביתה (שבוע 32...) יום אחרי זה הגיע דימום, חזרתי אליהם וילדתי באותו יום...

לא שמאחלת לך שזה מה שיקרה ח"ו רק אומרת ששימי לב להרגשות האישיות שלך ואל תתני להם לזלזל במה שאת מרגישה... אצלי בפירוש גם לפני הלידה ממש לא תמיד הרגישו את הצירים במוניטור...

והם מכירים אותי ולמרות זאת לא לומדים מטעויות

הרופא כו' היה מאוד מאוד זהיר איתי, האחיות אפילו לא קוראות את התיק הרפואי 

עובדת קשה על למצוא חזיות בלי ברזלים שמחזיקות וגם בלי ריפוד כי אני לא אוהבת

בדיוק קניתי בסייפש וזה נראה שמחזיק טוב. אני ממש ממליצה לא לוותר על זה ברזלים זה סיוט

כלומר S, M, L, XL ולא 90E או 80F וכדו'.

זה באמת מתאים טוב לגוף? איך ידעת מה המידה שלך?

אם הברזלים לוחצים זה בד''כ  סימן בשבילי להעלות מידה בהיקף, זה קורה לי תמיד בהריון

אני בד''כ מוצאת בחנויות את המידה שלי שמתאים להנקה גם, אמנם זה בד''כ יהיה דגם אחד שגם ממנו יש תמיד אחד בחנות כי זה באמת לא נפוץ אבל קיים.

בהנקה עצמה אח''כ בחופשות לידה הולכת בלי ברזלים וריפוד אבל זה נראה פחות טוב בעיני פשוט בשביל הנוחות 

קניית חזיות זו שנאת חיי בערך 🙈 אם את זוכרת חנויות או דגמים יעזור לי ממש

אין לי כח להתברבר ותמיד המוכרות מציצות בתא.. איפ אני ממש סולדת מזה

דלתא - להנקה בלי ברזלים וריפוד. מידות כמו 80f וכו  אבל צריך לחפש קצת. זה נח שם לקנות כי זה חנות כללית לא מפדח להכנס

אפרודיטה - עם ברזלים וריפוד גם להנקה וגם מעלe

והמוכרת ממש לא חייבת להכנס אל תאפשרי

בפעם האחרונה שהזמנתי לפניכשנה פלוס הם עשו בעיות עם המשלוח בגלל שלטענתם היו מידי בעיות עם הזמנות לארץ והם ישלחו רק אם אני פוטרת אותם מאחריות. לא יודעת אם כבר נפתרה הבעיה. אף פעם לא משתמשת בברזלים.

כמה מידות מעל E

לא פשוט לבחור מידה והיו לי כמה פשלות שעזרו לי לדייק את המידה

מעולות ממש ממש!!!!

(ואני יותר מ E )

הנה הקישורים:

2 דגמים מאוד דומים אבל לא זהים

Wingslove נשים אַלחוּט חזייה מידות גדולות ללא ריפוד רך מלאה פיגורה חזייה | SHEIN IL

SHEIN.com is mainly design and produce fashion clothing for women all over the world for about 5 years. Shop for latest women's fashion dresses, tops, bottoms. High Quality with affordable prices.

חזיות הנקה למידות גדולות.

לק"י

יש להם מידות גדולות בלי ברזלים.

דגם מוניקה 8487.

כריכה יפה ממש!

רומזת על הסוף הטוב 😉

כן, פוצון התלהב לראות את הסנדלים שלו

על המסע שלי אחרי גירושין בגיל צעיר בלי ילדים

דרך הכאב והתפילה

ועד להקמת המשפחה ב"ה.

פעם הייתי הרבה יותר פעילה פה, אז הרבה ניקיות כבר ידעו על זה. 

עם ניסיונות גדולים מקבלים כוחות גדולים...

מותר לשתות מים

וממילא את כמות הסוכר וככה התוצאה תהיה פחות מדויקת

זו ההשערה שלי 

לא רואה סיבה למה לא.

אבל כמובן תשאלי 

יצאתי בשבוע 36.

שאם יש טורטיקוליס (העדפת צד) באופן כללי אז זה עלול לחזק את זה.

אבל אני בכל זאת הנקתי רק צד אחד וב"ה היה בסדר.

מאד גדול וקשה להכלה

אני בוחרת רוב הזמן להתנתק מהמחשבות הללו ומהמידע החדשותי

לבחור להתמקד במה שכן יש בחיים ולא בחסרים ובכאבים

כי זה כוח החיים

לפעמים אני שומעת את החטופים שחזרו מדברים על אותו כוח חיים

זה מדהים ונותן תקווה 

למה רק דרך מעגלי הכאב?

נכון הם קיימים

והם בלב שלנו

אבל לא צריך בעיני לחפש אותם בכח

אני רואה את הכל כתהליך עם פנים קדימה שבא לעקור מתוכנו המון דברים מיותרים ולדייק אותנו קדימה להתחבר מחדש לזהות שלנו כעמ''י ובדרך לגאולה...

וכן זה עובר דרך הרבה כאב

ויסורים

אבל הם רק חלק ממכלול

ויעידו כל הניסים המטורפים והעוצמות שהתגלו חנו ובנו...

שממש כדאי לך לשחרר.

זה באמת מאוד מאוד עצוב וכואב, אבל זה שלך יכאב לא מועיל לאף אחד, וזה שתתפללי דווקא כן...

כמובן, חשוב לזכור מה עשו לנו, ומה היעדים הלאומיים שלנו אבל לחשוב איך מנתבים את זה לחיזוק ולא לחולשה כי זה באמת לא עוזר...

אני מרגישה שאימהות החטופים כל כך לבד במסע הזה.

לצערי לא הייתה יוזמה פשוטה של כנס תהילים או תפילה לנס. כי זה מה שאנחנו צריכים פה, נס!!

עם כל מה שקורה בפוליטיקה המקומית והעולמית

המצב שלהם תקוע, תקוע!

וגם אני כאמא לא מפסיקה לחשוב על האימהות האלה.

זה מחריד אותי לחשוב מה הן עוברות במשך תקופה כל כך ארוכה.

עינויים כאלה... כאב ללא נשוא. ללא הקלה.

מרגישה ממש כמוך ותודה שכתבת.

אני חושבת דרך איזה רגשות עוברת כל אמא כזאת, ומתחלחלת.

אנחנו כל כך צריכים להתעורר על עצמנו ולזעוק מעומק הלב לנס, לישועה, לתום הייסורים האלו. זה כבר הרבה מעבר ללא אאנושי

אני כל שבוע דבר ראשון הולכת לכתבה שלה. (מגזין לנשים חרדי)

היא לא כותבת שם שום דבר מידי מיוחד. והדברים די חוזרים על עצמם. אבל תמיד מרגישה צורך לקרוא אותה ולהרגיש את הכאב. יש שם הרבה אמונה וביטחון.

השבוע היא כתבה את התסריט שהיא מדמיינת לעצמה איך יהיה היום שהוא ישתחרר. זה היה פשוט לבכות. דמיינתי אותה מדמיינת את זה ופתאום היא חוזרת למציאות וזה בעצם רק היה בדמיון.

לא יודעת איך מתפקדים בכזאת מציאות.  

את האמת שזה נראה שאנחנו כחברה התרגלנו למצב.

אלי שרעבי אמר את זה בכנות. אחרי שחזר, הוא נדהם כמה מעט מעשים עושים עבור החטופים.

וגם אני בתוך המעט הזה...

לא ייתכן, בעיניי, שאנחנו כציבור דתי ומאמין לא נרעיד את אמות הסיפים עבור המשפחות שעוברות את הנורא שבסיוטים.

אני כאמא לא מסוגלת 10 דקות כאלה, אז כמעט שנתיים??

כואב ביותר על חוסר הזעקה הציבורית הדתית לאומית.

דווקא אנחנו , הקוראים בשם ה', ומאמינים שהוא למעלה מכל טראמפ-נתניהו, צריכים לארגן כנס ענק של תפילה וזעקה לרחמים ולנס גלוי בנידון

וזה לא קורה. לא מבינה איך זה

על כל מיני יוזמות שאנשים עשו לזכות החטופים

למשל בשביל הבן שלה עשו משהו שנקרא בר תפילין. עמדות תפילין לזכותו.

ומסעות תפילה והרצאות חיזוק. אבל אולי באמת זה לא מספיק.

ויתכן והיה יותר הירתמות בהתחלה

עכשיו לצערנו התרגלנו למצב וחזרנו לשגרה..

כורעים תחת נטל המלחמה יותר משנה וחצי,

מוכנים בלב שלם לשאת במחירים הכי כבדים, בנזקים פיזיים ונפשיים, לשלוח את הבעל/ אבא/ בן למלחמה שמטרתה החזרת החטופים, ואכן גם הצליחה להביא לעסקאות או מבצעי שחרור.

לא מבינה איך אפשר לומר שאנחנו עושים מעט.. אנחנו בקושי נושמים מרוב עשייה.

הציבור הדתי לאומי בפרט.

זה שאלי שרעבי חושב שיש דרך אחת להחזיר את החטופים, נו בסדר כי הוא היה חטוף בעצמו וכל מה שהוא ראה לנגד עיניו זה איך הוא חוזר שלם, שזו ראייה סופר לגיטימית בהתחשב במצבו, אבל זו לא ראייה של מכלול.

מי אמר שכנס וזעקה זה מה שיחזיר את החטופים?

תפילות מתפללים כל שבת, כל אירוע, כל הזמן. הרגש לא קהה אפילו לרגע.

בס"ד

עדיין מכל הלב והכאב אותו כאב. אין יום שלא חושבת או מתפללת עליהם. אין יום. הם כל הזמן בתודעה שלי.

אני ממש מרגישה שכציבור עושים את כל מה שאפשר כדי להיות חלק מהמלחמה הזאת, על כל המחירים המטורפים שלה, ושחלק מזה זה בהחלט ובאופן מוצהר כדי להחזיר את החטופים הביתה.

וגם כחברה באופן כללי, כמדינה, לא מרגישה בכלל שהתרגלנו, ויעידו על כך כמות הסרטים והסרטונים שמעלים כל הזמן על הנושא הזה (אגב האם זה טוב? האם זה טוב לחטופים? לא בטוח. האם זה רע? גם לא בטוח).

אבל שהתרגלנו וששכחנו? אני ממש לא תופסת את המציאות ככה. לא שלי, לא של הציבור הדתי הלאומי, ולא של המדינה שלנו. והאמת, עם כל הצער האדיר, זה אפילו מרגש בעיניי שהם כל-כך חלק של הלב של כולנו. זה מעיד על משהו חזק, על חיבור ועל קשר שמיוחדים בעם שלנו. לא חושבת שבמדינה אחרת האזרחים היו מרגישים ככה לפי חטופים שלהם, אם דבר כזה היה קורה להם.

אני הכי בעד תפילות וכנסים

אבל בסוף כששולחים בעל/בן למילואים זה להרגיש את צער החטופים ולמסור את הנפש עבורם כפשוטו יום יום דקה דקה

בין הרס של מבנים שמיועדים לטרור, לפעולות הצבאיות, להשמדת מחבלים
לבין הוצאת החטופים.

זה שצה"ל פועל בעזה זה כדי להשמיד את החמאס.
זה לא יביא אלינו את החטופים.
רק בהתחלה החילוצים הצליחו, אבל מאז ההוראה בחמאס הייתה ברורה- ברגע שיש צל של ספק שחיילים יורדים במנהרה- החטופים מחוסלים.
כל החטופים אמרו בראיונות שזה מה שאמרו להם המחבלים. 

לכן זה שאנחנו כציבור עושים מילואים זה בהחלט ראוי להערכה עצומה- אבל העובדה היא שהם כבר שנתיים כמעט שם, למרות הלחימה המאסיבית. זה אומר שהלחימה היא יעד כשלעצמו, אך זה לא מביא אותם אלינו בחזרה.

לצערי הציבור החילוני לקח על עצמו את זעקת החטופים, וזו גם תעודת עניות בשבילנו.
נכון שיש בזה צד פוליטי מובהק שהם סטו בו,
אבל עדיין כאילו אנחנו אמרנו- זה שלהם.
אפשר לארגן כנס תפילה וזעקה במקביל לשירות המילואים.
זה לא דומה לתפילות של שבת, שבהם כל קהילה לעצמה. זה אומר שאנחנו כציבור גדול מבקשים שיהיה פה הנס הזה שבו כולם יצאו.
משהו בדומה לכל עצרות התפילה והיוזמות שהיו אז, בשעתו, לגירוש מגוש קטיף.

ו--- אלי שרעבי לא אומר שיש דרך אחת להחזיר אותם.
הוא אמר משהו שגם חטופים אחרים אמרו- שהעם למד לחיות לצד זה.
כואב אבל נכון.
 

מי שמגוייס לא "למד לחיות ליד זה"

עצם הלחימה שוברת את רוח האויב ומאפשרת לבצע עסקאות חטופים.

זה תהליך סיזיפי כי יש לנו פה עסק עם רוע טהור.

לולא הלחימה שום עסקה לא היית יוצאת לפועל.

יש עם המלחמה הזו הרבה בעיות, אבל לפרוס את המשנה של כל אחד איך לדעתו הלחימה צריכה להתנהל לא יעזור לאף אחד..

זכותך לחשוב על הלחימה כמו שאת חושבת ומאמינה, אבל אל תאשימי ציבור שלם שעושה מעט, כשאנחנו משלמים מחירים אישיים גבוהים מאוד בעבור כל בדל של עשייה.

מסירות הנפש הזו וודאי מסייעת יותר מאשר הפגנות עם סיסמאות ריקות.

אני לא נגד תפילה ברוב עם, וגם בהחלט התקיימו ומתקיימות תפילות כאלו,

אבל זה ממש לא הקו שובר שוויון שאיתו אנחנו בעשייה למען החזרת החטופים, ובלעדיו אנחנו חיים כמעט שגרה ולמדנו לחיות לצד זה,

ממש ממש ממש לא.

האירוע היום לא דומה בכלל לאירוע של גוש קטיף. אז היה צריך לעשות הכל כדי להשפיע על דעת הקהל וקבלת ההחלטות של הנהגת המדינה כדי למנוע מראש את כל התרחיש בלהות שאנו חיים בו היום, לעומת זאת מרגע שהתרחיש התממש, כל כובד ההשפעה עובר להכרעת האוייב וגביית מחיר ממנו ולא לשכנוע העם.

העם רוצה להחזיר את החטופים, ההנהגה רוצה להחזיר את החטופים ולכן אין עניין בעצרות-הפגנות, ולכן זה לא דומה.

נכון שקריאה של אלפי אנשים "היה לא תהיה" עובדת על הרגש שלנו כמו אקסטזה, התחושה שוואו איזה עוצמתי היה, עכשיו בטוח השמיים רועדים

לעומת זאת כשילד מתקשה להירדם, ואת לוקחת נשימה עמוקה בפעם האלף או ה18 אלף, מי סופר, עוצמת עיניים ומתחננת לישועה, אך ורק כדי לאפשר לחזית להמשיך, זה פחות זוהר, זה פחות מרגש, זה מאוד לבד, מאוד מייאש ולא מרגש, ואלי שרעבי לא רואה את זה ולא מודע לזה ולא מעריך את זה.

אז מה?

זה לא אומר שזה פחות משפיע ופחות נחשב.

(אגב הוא כן מעריך את המסירות של המגוייסים ומבין שזה עוזר גם לחטופים וכתב על זה בספר שלו, אולי אח"כ הוא אמר דברים אחרים, פחות עוקבת)

וחוץ מזה, נניח והמלחמה לא מסייעת לחטופים בכלל, אנו כציבור מקריבים המון, פשוט המון גם ביומיום וגם בדם חיילים למען עתיד המדינה דרך המלחמה, גם אם תגידי צורכי העם מרובים צריך גם מלחמה וגם כנסים להשבת חטופים,

להאשים שאנו לא פועלים למען החטופים זה כמו להאשים ארגון חסד שפועל למען משפחות נזקקות, שהוא לא פועל למען אנשים עם צרכים מיוחדים.

מה שבטוח שאנחנו לא חיים שגרה, הכי רחוק מזה. ואם נקראנו לדגל, זה מה שאנחנו עושים.

מטורף, וגם לא אמרתי שהמגויסים למדו לחיות עם זה.

אמרתי עלינו כעם, שאנחנו למדנו לחיות עם זה. או שלפחות ככה זה נראה.

אני גם לא חושבת שזה או זה או זה.

מעולם לא הזכרתי את המגוייסים כאנטיתזה לחטופים.

הם פשוט על נישה אחרת. נישה שמטרתה למגר את החמאס ואת המנהרות.

אני לא רואה בעיתונים שום דבר שנעשה למען החטופים. או באתרים. או במשהו ציבורי.

שום דבר מלבד ההפגנות שיש בתל אביב\בירושלים, שאותם מובילים גם אנשי המחאה.

אז איפה אנחנו בסיפור הזה?
בתחילת המלחמה הגיע ליישוב שלנו אחיו של החטוף (שכבר חזר)- שגיא דקל חן.
הוא שאל מדם ליבו- היכן הציונות הדתית? היכן הציבור שלנו שאלוף בלעשות כנסים ולעורר את הציבור, ולעורר רחמי שמיים?
ואם בהתחלה עוד היו מעט כנסי זעקה ותפילה,
עכשיו אין.

אנחנו לא מאמינים ברחמי שמיים? בכוחה של תפילה?
אני מדברת על עצרות הגירוש שלא נועדו להשפיע על דעת הקהל, אלא נועדו לבטל את הגזירה.
ראוי שיהיו כאלו גם במקרה הזה

אני רואה את זה בכל מקום.

אבל מה שמפריע לי זה העיקרון כאילו לצעוק, לכתוב בעיתונים, ללכת עם סיכה זה מה שנקרא לפעול למען החטופים ומי שלא עושה את זה לא אכפת לו.

עם כל הכבוד לאח של שגיא, שילך לעזה וימצא שם את הציונית הדתית בכל כוחה. שיכנס לבית כנסת וישמע את תפילות הזעקה.

שיגיע לאזכרות והשבעות שמלאות באנשי המגזר.

זה לא שאנחנו בבית קפה.

אז אפשר להגיד שאנחנו חיים בשגרה? שהתרגלנו? שלא אכפת לנו?

מי שמחפש אותנו בקפלן לא ימצא אותנו, נכון, אבל זו לא חכמה,

שיחפש איפה שאנחנו כן נמצאים.

קחי עלון שבת ממוצע בציבור שלנו. תגידי לי אם בו התייחסות לחטופים ולמצב העם והמלחמה.

מציעה לך לעקוב בתכנים אחרי יוחאי גרינליק, דור הניצחון, הרבעון הרביעי. תביני איפה הציונות הדתית נמצאת ומה היא עושה למען החטופים.

בהחזרתם כמו בהחלפת השלטון.

הם 'חטפו' את הסוגיה הזו ואת הכאב של משפחות החטופים ושל עם ישראל כדי לנגוח בממשלה, בעוד שמה שהכי יכול לעזור להשבת החטופים זה גיבוי הלחימה, ולשתוק, ולתת למומחים למשא ומתן לנהל את הפגישות, ולהעניש בחומרה כל בדל של הדלפה מחדרי המו"מ. כלומר הקמפיין רק מעלה עוד ועוד את המחיר שנצטרך לשלם למען השבתם (שלא לדבר על כמה זה מסכן יהודים רבים בארץ ובעולם כשאנחנו ככה מראים להם כמה אנחנו לחיצים כשיש שבויים שלנו בידיים זרות) במקום לשחרר אותם בהקדם בעיסקה או במבצעי חילוץ. צריך לפקוח עיניים ולהבין את זה, כי זו סוגיה שנוגעת לנו בבטן הרכה, וסובבו לנו את כל המוח איך צריך לעמוד מולה.

ואם תעמידי את כל המגויסים עכשיו ותשאלי אחד אחד אם הם מוכנים לצאת למבצע חילוץ של חטוף או שניים אבל עם סכנה גבוהה וסיכוי לא קטן *לא* לחזור בשלום, רוב גדול ירוצו לזה. הם ובני ביתם. מרגישה שזה ממש לשון הרע על הציבור שלנו להגיד ככה, ואנחנו צריכים להיזהר בזה מאוד תמיד ובמיוחד בימים אלה.

ממליצה לשמוע פודקאסט של אורי מלמד מארח את צביקה מור. קול שפוי ומושתק בסוגיה הרגישה הזו. לא אומרת שאני מסכימה באופן אישי עם כל משפט שנאמר שם, אבל נותן קצת מבט אחר מזה שאנחנו רגילים להשתמש בו.

זה עצרת של תפילה, ולאו דווקא שאלה של מה לעשות.
ואני מאמינה בכל ליבי, שאלו שבעצרות בקפלן אכפת להם באמת ובתמים מהשבת החטופים. זה לא סותר את העובדה שהם טועים בכך שזו הדרך להעביר ביקורת הרסנית על הממשלה.

השאלה שלי היא לא על המגויסים,

השאלה שלי היא שאלה כללית-
מדוע לא מארגנים לטובתם כנסי תפילה ובקשת רחמי שמיים ואפילו בקשה לנס?
הם אוטוטו שנתיים שם, ואין תפילות בסדר גודל ציבורי.
זה גם מה שאחיו של שגיא דקל חן טען אז, ובצדק.

אבל כל קמפיין החטופים

ובכלל אג'נדת המטרת המלחמה היא החזרת החטופים

בעי י היא אג'נדת חמאס

כי הז מה שהם רוצים לכן הם חטפו אותם

אני לא אענוד סיכה צהובה ולא אכריז שכל המטרה לש המלחמה הז החזרת החטופים וזה הנצחון

מבחינתי הנצחון זה הכרעת החמאס וכיבוש עזה.נקודה

וחלק מזה זה גם החזרת החטופים -

ובעיני בדרך שונה לגמרי

לחץ צבאי מצור והנמכת הרוח זה הדרך

ולכן כל הקמפיין הנוכחי מבחינתי הוא פשוט בייזון וכניעה ועידוד טרור

וזה שעושים אירוע עבורם, זה לא שום דבר פוליטי.

זה מההבנה שהם חלק מהגוף הזה שנקרא עם ישראל.
החטופים לא צריכים להיות ישר מזוהים עם סיכה צהובה והחלפת הממשלה. אפשר ליצור אלטרנטיבה. אפשר פשוט לקיים תפילה המונית.

הם בתוך מנהרה בגודל כלום, מתחת לאדמה ללא אוכל.
כמעט שנתיים תמימות.
זה לא עניין של קמפיין לא קמפיין. זה עניין של עם ישראל. היכן אנחנו למענם? היכן אנחנו מאוחדים בקריאה כלשהי למענם? 

מטבע הדברים עכישו זה פחות מתבטא בעצרות ענק

אבל אישית בכל רנס או ארוע שהיתי .מיד היו תפילות לזכותם

יכל להיות שתלוי באיזו סביבה נמצאים

אבל את צודקת זה באמת חשוב וראוי שיהיה

אין לי התנגדות..להפך

בכל מקום שאני מגיעה אליו, כל תפילה, כל דבר תורה, כל לימוד-מוקדש למען החזרת החטופים וחזרתם של חיילנו בשלום, כבר שנתיים.

הציונות הדתית חיה עם זה יום יום כבר שנתיים, נכון, אין אירועים גדולים על בסיס חודשי-למרות שאני עדיין שומעת על אירועים גדולים, אבל יותר מזה אני רואה איך הם נכנסו ליומיום של הציונות הדתית. נשים שמוסיפות 2 נרות בהדלקת נרות שבת לזכותם של החטופים, תפילות בזמן הטבילה המקווה לזכותם, הזכרתם בתפילות ולימוד ודברים תורה, לצד ההתגייסות הבלתי נתפסת של המגזר שלנו ללכת להלחם-למענם ולמען כל עמ''י.

זה כואב ושורף, ואין דרך אחת להתמודד עם אבל ולהתראות שאכפת לנו

ולמשפט "הם נכנסו ליום יום של הציונות הדתית". רוב הדוגמאות שהבאת אנחנו עושים, ואפשר גם להוסיף בזמן קריאת השמע כשמשכיבים את הילדים. הם באמת איתנו כל הזמן… הם, והחיילים, והפצועים, והמשפחות שצריכות נחמה.

אז ראיתי במיון יולדות את רשימת החטופים לתפילה

התפללתי עליהם בלידה

לא אמרתי את השמות אחת אחת אבל בכללי התפללתי עליהם

ואם כל היום נצעק על החטופים בעצרות מרכזיות זה יכול מאוד בקלות לאבד את ההבנה שטובת הכלל היא העיקר

עם כל הצער והכאב.

לא הכל צריך לצעוק בעצרות. יש את רוח העם. ואם מותר לשאול... בעלך מגוייס? לא יודעת. כשבעלי מגוייס אין לי טיפת אנרגיה לשקוע בעצבות על דברים אחרים. מרגישה בגוף שחשוב לשמור על עורף איתן ולוחם. ועצרות של צער וכאב... עם כל הכבוד הם לא מקור אנרגיה עבורי. 

רואה חשיבות רבה הרבה יותר בלחימה. למחר את הרוע הזה מהעולם סופית. ואת החטופים משאירה לתפילותי..... לא כמשהו שצריך לטלטל את העם. העם גם ככה מטולטל מהמסירות בצבא. מלקק פצעי נופלים פצועים מפונים ומוכי טראומה מה7/10. את האנרגיה צריך לשמור לעם. לא לייסר אותו עוד.

מרגישים את החטופים יום יום במילואים. וזה מספיק בהחלט בעיני ברמה לאומית. מעבר לזה- תפילות והרמת הרוח להמשיך במלחמה הצודקת הזאת, עד הסוף, שלא יהיו עוד חטופים לעולם

ובמינון מסויים זה חיובי להרגיש את הכאב החריף הזה,

להרשות לעצמך לגעת שם בתחתית השורפת,

אבל משם לעלות.

רוב החברה הישראלית אני חושבת חוותה את מה שאת אומרת בחודשים הראשונים למלחמה.

אני באופן אישי הייתי חייבת להדחיק בגלל המילואים והצורך לתפקד ולשרוד ולכן לא יכולתי לבצע עיבוד.

ורק אחרי חודשים ארוכים, כשכן עברתי עם עצמי את התהליך הזה, שמתי לב שאנשים כבר לא שם ושאני עוברת את הקושי הזה לבד.

אנשים כבר לא היו קשובים לשמוע ולהרגיש שוב את כל הקושי הזה ולהכיל את ההלם.

אני מספרת את זה, כי מיד התחבר לי התיאור שלך עם הפינוי הארוך שלכם מהצפון.

כל הזמן הזה היית צריכה לשרוד והגיוני שלא יכולתי לעשות עיבוד כמו שצריך ועכשיו את חווה את זה בעוצמה גבוהה.

מה שחשוב לשים לב, אם את מזהה תנועה כלשהי עם הכאב והרגשות או תקיעות כלומר לופים שחוזרים על עצמם ללא שום שינוי בעוצמת הכאב.

אם את מזהה תנועה זה חיובי כי דרך התנועה יגיע גם הריפוי.

אבל אם את מרגישה תקיעות, ממש ממש כדאי לפנות לעזרה, אל תשארי עם זה לבד ❤️

ועוד משהו, אני לא אגיד לא לקרוא על ה7.10 כי צריך לקרוא ולהיחשף בשביל להתחיל תהליך ריפוי. אבל יש לקרוא ויש לקרוא.

שימי לב לאיזה סגנון תוכן את נחשפת ובאיזה מינון.

במיוחד שאת בהריון ובהריון הכל הרבה יותר רגיש.

תשמרי על עצמך ושימי לב לאזן גם עם תוכן מחזק וחיובי.

בשעה טובה על ההריון, בע"ה שתזכו להרבה נחת, שמחה ובשורות טובות!

ארוחה שווה (בופה)

לספר את התהליך בקצרה (ברמת השיתוף שמתאים לך)

שיתוף נקודות חוזק רוחניות שעזרו לך בהתמודדות בזמן התהליך

לומר ביחד מזמור לתודה

אפשר סרטון ו/או מוזיקה

חוץ מאוכל, אפשר לעשות ריקודים, אם את בשלב שזה כבר מתאים לך.

ומזל טוב!!!

אולי סעודת אמנים? להגיד יחד נשמת כל חי?

מצטרפת לרעיון של סעודת אמנים ואמירת נשמת כל חי.

אפשר לחילופין הפרשת חלה

וכמובן גם מזמור לתודה- אפשר לחלק על מגנט כמזכרת

אני עשיתי ערב בבית עם כ-15 חברות, הכנתי לחמניות, מרק וסלט. סיפרתי את הסיפור שלי, של ההריון והלידה, ואמרנו נשמת כל חי ביחד.

היה מרגש מאוד

ושתמיד נזכה להודות לה' על ניסיו הגדולים

ולחוות ולראות אותם בחוש

לא מבינה בזה יותר מידי 

באמת הלכנו פעם לאחד כזה עם ג'קוזי שעשה רושם ממש בסדר

ורק רציתי לברוח משם

מהרגע שחנינו, הרגשתי שזה מקום פשוט לא מתאים בעליל... הכי לא מתאים שיש

אז רק רוצה לחזק את מה שאת אומרת, אל תלכי למקום כזה. הרגשתי מגעיל בכל רגע שם ובאמת יצאנו מהר ככה ששילמתנו סתם.

.

אני חושבת (בלי נסיון) בקשר לצימרים - פשוט כדאי לבדוק על צימר רגיל אם הוא פנוי בבוקר X

בין אנשים. אבל מה שהפריע לי -

1. הסביבה - כבר בחניה (שבאיזה חור באזור תעשיה כלשהו) ראינו זוג הולכים צמודים שלושתרבעי שיכורים ודי ברור עד שקוף שהם או הכירו עכשיו בבר או בורחים מבני הזוג/מי שגר איתם בבית - כי למה שיחפשו מקום אחר להיות בו.

המקום עצמו היה נראה כמו מלון, איש קבלה בכניסה, מסדרון צר ומלא חדרים...

2. וזה מוביל להרגשה האישית, שכאילו מאוד שקוף למה הזוג הגיע לשם או למה אנחנו הגענו לשם. ויש שם איש בקבלה ככה שרואים אנשים וההרגשה היא אישית ובטוח לכל אחד היא שונה, אבל אני הרגשתי פשוט לא שייכת למקום כזה עד בחילה נוראית.

מאוד יכול להיות שאם לא הייתי רואה את הזוג הזה ואת האיש בכניסה הייתי מרגישה יותר בנוח.

ממש ממש לא נעים. בכלל לא קלטנו ...

בעלי הזמין ללילה בשביל היום נישואים בהפתעה סתם כי זה היה יותר זול ממלון.

לא קלט עד כמה מביך ההרגשה .

כשהגענו ( למקום די חור ) הפקיד שאל אותי אם אני מעל 18 ( הייתי עם פאה ובטן הריונית ) בשנייה הזאת קלטנו שזה ממש לא מתאים. כן נשארנו ללילה כי הרגשתי רע שבעלי עבד ככ קשה לארגן את זה והיינו בלי שקל מיותר אז זה הרגיש בזבוז אבל עד היום כשאני חושבת על זה זה עושה לי בחילה

לברר מול בעלי הצימר את האופציה, מאמינה שלא תהיה להם בעיה.

מקומות לפי שעה פחות מומלץ בד"כ...

בדרך כלל יקראו לזה 'ספא' ולא צימר אבל זה פחות או יותר אותו דבר... בריכה, ג'קוזי, מטבח ומשערת שגם חדר שינה.

בדיוק ראיתי פרסום על מקום שנקרא 'ספא רוז', נראה לי בגבעת זאב, אפשר לחפש באינטרנט ולבדוק אם רלוונטי.

מקום ממש חמוד, של דתיים, שאפשר להשכיר לפי שעה...

ושאלנו אם אפשר להגיע ביום.

לצימרים רגילים, והסברנו שאנחנו זוג דתי כי זה כמובן יכול להתפרש לא טוב..

והיה מעולה ממש. אחלה התנתקות בלי לדאוג ללוגיסטיקה של הילדים.. 

קום דתי ונעים!

אני לא זוכרת את השם אבל מאמינה שגוגל יעזור לך

בעיני, לשחרר.

תהני מהמתנה, תשמחי.

תני לו לנהל את הפן הכלכלי ותורידי ממך את העולם הזה, מה גם שב"ה המצב טוב פלוס, אז תודה לאל, תני לו לפרגן לך.

אני מאוד מכירה את המקום הזה שקשה לבזבז ולהוציא הוצאות מוגזמות. אבל .... לדעתי מה שנכון לזוגיות זה לשחרר ולקבל באהבה. 

וברוך ה' אין בעיה כלכלית, אז לא רואה פה בעיה.

הגיוני שהוא גם ירגיש צורך לפנק בצורה מוגזמת, תשחררי הפעם, ותנהלו על זה שיח בפעם אחרת קבלי קשר לסיטואציה מסוימת. זה מבאס לפנק מישהו ואז הבן אדם השני מוריד אותך...

בעיניי גם לא להגדיר את זה כבזבזן, אלא תקציב המותרות שלו הוא אחר משלך, ואפשר בנפרד, בלי קשר למתנה או קנייה ספציפית , לשבת לשיח של תקציב ולהגדיר תקציב מותרות שמתאים לשניכם.

יש אנשים שעבורם מותרות זה בסיסי לרווחה הנפשית

נראה לי אין יותר מבאס מאשר לתכנן לקנות מתנה לבן זוג, לחשוב להתלבט ואולי גם לסגור

ואז לשמוע מהבן זוג שהוא עלה עלייך ובעצם לא רוצה.

ויכול להיות שגם הוא עושה את כל החישובים שלך ובסוף יקנה את הדגם הפחות יקר (ואז את תתבאסי שהוא מתקמצן עלייך 😂)

מגיע לך

לגמרי.

בתור נשיםקשה חנו לפרגן לעצמנו 

מצד אחד איזה כיף שהוא ככה דואג לך!! ומצד שני באמת ההרגשה שהרבה יותר ישמח אותך משהו בתקציב סביר

קראתי פעם (בספר לדעת להיכנע של לורה דויל, אם את מכירה) שחלק מיצירת אינטימיות רגשית נבנה מהיכולת של האישה לקבל מתנות בחן, גם אם הן לא מה שהיא רוצה. היא כותבת שם שגבר מתכווץ ונסוג כשהוא מקבל ביקורת או הסתייגות על מתנה שהוא קנה. ברור שאפשר גם להסתייג ממתנות שלו, אבל כן לקחת בחשבון שקבלה בחן מאוד עוזרת לזה שהוא ירצה להמשיך לפנק אותך, והכיוון ההפוך- פחות

אז על דברים 'קטנים' אני ממש משתדלת לקבל בשמחה גם אם זה לא מה שמתאים לי, בשביל ההרגשה הטובה שלו ושלי והקשר שלנו. וכל אחת ה'קטן' שלה, זה איזון של לבחור מה לומר ומה לא, אבל כן במודעות שיש הפסד מלהסתייג ממתנות שלו. (כמובן- לא רק מתנות של חפץ, זה יכול להיות גם התעניינות או ווטאבר...)

בע"ה שכל החיים הוא ימשיך לשמח אותך

באופן כללי, הגישה שלי לכסף היא שהגבר מחליט. אני משתדלת לתת לבעלי את מלוא הכבוד והמקום להחלטות בענייני כספים.

כמובן אני לא שואלת על כל דבר שאני רוצה לקנות, אבל אם הוא מחליט לקנות משהו, גם אם זה נראה לי מיותר, אני לא מתערבת, אלא אם הוא שואל לדעתי.

קל וחומר אם מדובר במתנה 😆

ואיזה בעל חמוד (:

אני מצידי הבהרתי לו שאני מעדיפה להוציא את הסכומים האלו על דברים שאני רואה לנכון- כמו תכשיטים (שאני בוחרת..) וכו'..

פחות מאפשרת לו להוציא עלי סכומים כאלה

על זה שאם מתישהו נלך לייעוץ זוגי, זה יהיה בגלל שהוא מתעקש להביא לי דברים שאני לא בהכרח חייבת

עכשיו זה לא כזה רע כמו שזה נשמע, כן?

פשוט אצלו לוקח זמן עד שמגיע מבוקשי כי הוא מחפש לי את הכי טוב וזה מעצבן אותי כי אני מוכנה להתפשר גם בפחות, העיקר שייקח פחות זמן (צרות של עשירים ב"ה)

אבל אני לא מתערבת לו בענייני הוצאות האמת. זה שלו, לטוב ולמוטב. אם הוא רואה לנכון לשים יותר כסף למרות שאמרתי שאני לא צריכה את הכי יקר, תפאדל. זה עניין שלו

אצלי בעלי רגיל ממ שלחסכנות ומסתפק במועט בכללי

לא מעניין אותו כמעט קניות של דברים

ובגלל שאני גם לא ההפך במובן החסכני

אבל בניגוד אליו כן יש לי יותר דברים שרוצה

וגם כשרוצה חשוב לי שיהיה כמו שאני רוצה...

אז אני משתדלת לקנות הכי בזול ומשקיעה בזה שעותתת לחפש מציאות שוות...או יד שניה

ובפנים היה בא לי שהיה לו אופי שיותר כזה לארג'

ומפנק

הוא אגב לא אומר לי לא וסומך על הכל..גם אם אקנה משהו יותר יקר

אבל יודעת שאם אקנה משהו כזה אז הוא יתמה על זה מאוד בלב כי לא מבין את הצורך..

ולא מכיר מחירים של דברים

ואגב זה לטובה כי אנחנו באמת במצב שמחייה לחסוך

ומתקמצן על עצמו ממש ברמה שאני צריכה להכריח אותו לקנות בגדים ולהוציא על עצמו

במה שקשור אליי פחות אכפת לו אבל גמני לא כזו בזבזנית האמת. קונה לפי צורך יותר ומעדיפה לשלם פחות אם אפשר כמובן.

אבל היו תקופות שכן אמר לי - אנחנו צריכים כסף למטרה x, תבזבזי בחכמה. היו פעמים שהבנתי וראיתי עין בעין , והיו פעמים שזה היה נראה לי חונק והמטרה שלשמה רצה לחסוך לא הייתה שווה בעיניי את התחושה של החנק לעומת הצורך שלי אז הסברתי למה אני צריכה x y z ושאני חושבת שהתחושה שלי יותר חשובה כרגע 

על עצמו הוא מתקמצן

ואני רוצה לפנק אותו בסושי קנוי והוא לא מבין מה הקשר להוציא 20 שקל סתם חח באמת רק רציתי לפנק אותך (סתם סיפור מהיום חחח)

אבל לי הוא קונה הרבה וביקר ולא מוכן לקמצן בזה

גמגום עד גיל 6 זה גמגום שיש לו סיכוי רב לחלוף.

את מתארת ילד צעיר מאוד שמדבר משפטים מורכבים לגילו, וזה בהחלט יכול להסביר את התוצאה של הגמגום.

אם הוא נתקע במילה אחת, אפשר לנסות להחליף אותה במילה אחרת, למשל לקרוא לעצמו בגוף ראשון:

במקום אני רוצה מים, לומר איציק רוצה מים.

אבל יכול להיות שהוא ממש צעיר לטריקים האלו וחבל לסבך אותו.

פשוט להיות איתו בתסכול. לשים לו יד על הכתף ולעבור את זה איתו.

אם הוא מתעצבן לתמלל לו ולתת לגיטימציה לרגשות שזה מעלה בו וזהו, לקוות שהוא יתגבר על זה מהר בע"ה.

על הגמגום מציע לך לקרוא בצורה מסודרת באתר של אמב"י זה יעשה לך סדר.

וגם כשלך יהיה ביטחון, זה יחזק גם אותו בהתמודדות מול התופעה.

נכנסתי לאתר של אמב"י - זה בדיוק מה שחיפשתי!

עושה לי טוב לקרוא ולהבין יותר. תודה!!!

אצלנו לא היה גמגום היה משהו אחר, לקחנו לקלינאית תקשורת שאמרה שאצל רוב הילדים זה עובר לבד עד גיל 8, ובמילא לא מטפלים בגיל הזה רק במצבים ממש קשים.

בכל מקרה,

זוכרת שכתבת שהוא מחונן וחכם מאד לגילו.

הרבה פעמים זה מגיע ביחד..

גם מבחינת זה שהמוח חושב מהר יותר ממה שהוא מצליח לדבר ואז יוצא מין גמגום כזה.

וגם יצא לי לראות אצל כמה מחוננים שיש בעיות גמגום.

אבל אני לא אשת מקצוע, לכן הייתי מתחילה בתהליך אצל התפתחות הילד. זה במילא לוקח המון זמן ובינתיים תוכלי לעקוב ולראות אם משתפר/מחמיר. 

כן יכולה להגיד שהוא ילד מאוד עדין ורגיש.

הגננת מתארת שהוא מפחד מהילדים הגדולים, לא מתעמת איתם, ומעדיף לשחק רק עם השניים שלושה הילדים העדינים האחרים בגן.

הוא היה הכי קטן בגן השנה, ילדים ילידי ספטמבר עד מרץ.
כל ילידי ספטמבר עד דצמבר יעלו לגן גיל 3, הוא עובר יחד עם עוד 2 מפספסי שנתון לקבוצה של הגדולים בפעוטון.

הוא אכן מוכשר וחכם בצורה יוצאת דופן. גם בתקשורת שלו, גם במודעות הרגשית שלו, וגם בהתפתחות הקוגנטיבית שלו.

בבית ובסביבת המשפחה הקרובה כולם דלוקים עליו, הוא ילד באמת מתוק במיוחד.

הוא בא בשבת להתיישב על חמי, ורגע לפני שהוא טיפס עליו הוא שאל אותו "זה נעים לך שאני יושב עליך?"

יום אחד הוא בכה בחדר ונכנסתי אליו, והוא אמר לי "אמא אני לא עצוב, אני רק בוכה"
והוא יודע את כל האותיות באנגלית ובעברית, מרכיב פזאלים של 24 חלקים לבד ובקלות, ושר המון שירים עם קצב מאוד יפה.

אני כן רואה אצלו קשיים אחרים. כמו לדוגמא בגינה, הוא מאוד מפחד מהמתקנים ולא רוצה בכלל לעלות עליהם. מסתפק בלשבת על הרכב הגדול ולנסוע בהגה, לשבת על הדשא, ולרוץ בין המתקנים.

פעם היה מתגלש במגלשות הנמוכות, לאחרונה אפילו את זה לא רוצה.

אחיו הצעיר בן 11 חודשים, כבר מטפס במרץ את המגלשה מלמטה, ונהנה מאוד...

את יכולה לפרט לי מה זה אומר התפתחות הילד? זה דרך הטיפת חלב או קופת חולים?\

ממש מעריכה את התגובה!

הייתי מתארת בדיוק מה שאת כותבת לרופא ילדים ומבקשת הפנייה לריפוי בעיסוק ו/או קלינאית תקשורת.

התפתחות הילד זה דרך הקופה. בירושלים זה לפי שכונות.

אני במאוחדת אם עוזר לך אני אשלח מיילים.

בכל מקרה במזכירות של הסניף שלך אמורים לדעת ולתת לך את פרטי ההתקשרות.

אפשר גם להגיש בקשה אונליין באפליקציה.

בהצלחה!

אלופה ששמה לב ומטפלת!

תודה!

התחיל לגמגם פתאום. לא רק במילה אחת , בכל משפט שרוצה להוציא מהפה, לרוב בתחילת משפט זה יפגוש אותו

הןא ממש מתעצבן מזה זה ניכר עליו, מקווה שיעבור לו מהר

בניגוד לבן שלך, אצלינו יש עיכוב התפתחותי בכל התחומים וגם בדיבור אז עכשיו עוד יותר קשה להבין אותו

רופאת ילדים אמרה לי שזה תואם גיל , אני בכל מקרה מחכה ברשימת המתנה לקלינאית תקשורת (כבר שנה...) 

לא יודעת איזו קופה

אבל בכללית בעיקרון אחרי 3 חודשים ניתן ללכת לפרטי ולקבל החזר.

ואמרו לי עכשיו שזה ככה רק עד ספטמבר שאז משנים את הכלל וכבר לא יהיה ניתן ללכת לפרטי.

אז אולי אל תחכי עם זה יותר 

250 ש"ח לטיפול. וקבלתי החזר 213 ש"ח. ככה עולה גם טיפול בקופה.

(לאומית)

והקופה חייבת לממן לך פרטי אם בגיל כזה לא נותנים לך מענה מיידי. יש לזה חוקים.

אני כרגע הייתי עם 4/7 מילדיי בטיפולים פרא רפואיים כל אחד מסיבותיו.

קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. כשחיכיתי זמן רב מדי הם אשרו לי מיידי החזר לפרטי

70-80% רק לכן ירדתי מזה די מהר

אולי אני טועה? 

עם תשלום של 35 שקלים השתתפות עצמית,  ככה תשלמי גם בקופה.

את צריכה לבדוק רק כמה המטפלת הפרטית לוקחת, אם היא לוקחת יותר מתעריף משרד הבריאות ההחזר באמת יכסה פחות

צריך לחכות בסבלנות ולתת לו להשלים את המשפט. ולהסביק לסביבה את המצב, כדי שגם הם יהיו סבלניים.

אם הוא נלחץ מזה, אפשר להרגיע אותו שזה בסדר קורה להרבה ילדים. ואולי שינסה להחליף את המילה שהוא נתקע בה.

יש במשפחה היסטוריה של גמגום? בן דוד? קרוב משפחה? אם לא, לכאורה זה התפתחותי ובע''ה אמור לעבור תוך כמה חודשים לבד.

מה שכן, חשוב מאאד:

1. לא להתרגש מזה ולא לעשות מזה עניין

2. לחכות בסבלנות עד שיסיים לדבר ולא להכנס לו במשפט באמצע

3. לאפשר לו בחירה בין כמה משפטים- רוצה שניצל או ציפס? ולא '''מה אתה רוצה לאכול''?

ככה הודרכתי בעניין

ושבעלך יחליף אותך לילה אחד?

אי אפשר לתפקד ברמת עייפות כזו.

את היום הזה תמירי למחלה בכל מקרה.

אולי בהמשך השבוע תוכלי לקחת כמה שעות להתאוששות.

בתקופת האירוע האדרנלין עובד שעות נוספות אבל אז אחרי האירוע מגיעה הקריסה. זה ממש נורמלי, אי אפשר להתכחש לזה.

וגם לילד תתני תרופה לפני השינה.

במיוחד שזה קרה פתאום..

חיבוק!

ואולי תנסי לראות בכל זאת מה את כן אוהבת במראה שלך עכשיו? בטוחה שהיופי שלך נשאר, גם אם הוא מתבטא עכשיו בדברים אחרים...

מבינה לליבך.

אנשים אומרים לי שהפנים שלי נפוחות או שואלים מה השתנה בהן. (ואני בהחלט במשקל תקין, פשוט פעם הייתי ממש רזה).

אין יותר חותך מזה כדי להנכיח את העליה במשקל. 

יש שקיות בד כאלה עם פתח ניילון וריץ' רץ'

בארץ יקררר

הן זולות

אפשר בגדלים שונים

לסדר אחד על השני

לכתוב בארט ליין על הניילון השקוף

ממש מסדר את העסק וקל להכניס ולהוציא אם צריך גם בהמשך

בדרך כלל שומרת בשקיות שכבר יש לי בבית, מכל מיני חנויות.

על כל שקית אני כותבת מה היא מכילה: מידה, עונה, מגדר.

יש לי דף עם פירוט איפה נמצאת כל שקית. (מאחסנת בכמה מקומות בבית).

זה דורש מספיק מקום.

הארגזים אצלי לפי גילאים, כל סוף עונה או מעבר מידה אני מאחסנת ומוציאה את הארגז הבא, זה נגיש לי גם להמשיך לאחסן בהדרגה כי אני לא מדביקה את הארגזים. כרגע יש לי ערימה של ארבעה ארגזים לא גדולים מדי בפינה של החדר שלנו, עומדים אחד על השני. החדר שלנו גדול אז זה ממש סבבה לנו.

לפני כן הייתי שמה בשקיות שקופות בשביל שאוכל לראות

היתרון של השקיות ואקום שיש אותן בכל הגדלים (יכולה אפילו לאחסן שמיכה נניח) ואז זה מתכווץ מאוד כי את שואבת את כל האוויר וכלום לא נכנס

זה ממש נהיה כמו דפים כאלה ואני שמה שקיות זו על זו כמו מחברת

לא מצאתי דימוי אחר חח

לא משקיעה בקנית שקיות מיוחדות.

נשמר אחלה.

(כמובן לא מדובר בשקיות ואקום, לא חסכוני מבחינת מקום)

שקיות כאלו עם רוכסן שיוצא צורת מלבן כזה גדול

באיקאה יש גודל אחד

ובאלי הזמנתי כמה גדלים

לי זה נח כשפותחים הכל עומד מסודר ואםשר לשלוף בדש ספציפי אם צריך םתאום או סתם לראות מה יש

לי יש סינר ממש מוצלח אחרי כמה נסיונות מצאתי אותו ואז יותר קל לי לחבר איתו וגם ממש נח להשאר איתו אבל זה לבחוץ בעיקר

בנוסף

יש חולצות בית להנקה/חלוקי הנקה ללבוש בבית שאז את ממש מכוסה מכל כיוון חוץ מאולי בשניות הראשונות וגם נח לחבר ככה

אני משקיעה בכמה בגדים כאלו זה שווה לי את הרוגע

אמנם אין לי בנים גדולים אבל אחרי לידה הרבה פעמים מביאה עזרה של בנות צעירות שישחקו עם הגדולים יותר ונוח לי לשבת להניק לידם בצניעות במקום ללכת לחדר

חולצות הנקה יש לך באתרים בשיין ראיתי פעם. יש בארץ יותר יקרות אבל נוחות מאוד

בליידיס

לטיפה

אולי לאורדמן ולנינה רוקה יש גם חולצות(אני ראיתי חלוקים וכותנות)

כדי שיהיה לי שקט

להם ולי

מנסה להתארגן על זה מראש שלא יהיו בלתמים בלתי צפויים

לדעתי עד גיל 7 זה ממש סבבה להניק לידם, זה טבעי.

מעל גיל 9 לא שייך, בין לבין תלוי.

אני הייתי מניקה בחדר עם דלת חצי פתוחה כדי לשמוע מה קורה בבית.

כשהבן היה צריך אותי, היה דופק, הייתי שמה חיתול בד או שמיכה, ורק כשהייתי אומרת לו שהוא יכול להיכנס, היה נכנס ואומר מה הוא צריך.

עם כפתורים או דרך אחרת לפתוח מלמעלה כלפי מטה, ואז רק החזה מגולה ורק ברגע החיבור וברגע הניתוק, כי בזמן ההנקה אני מכסה בחולצת הבסיס. כשמחברת ומנתקת משתדלת לראות שהילדים לא מסתכלים או לכסות את עצמי לרגע בשמיכה או בחיתול.

אבל חולצות הנקה זה יותר נוח, נראה לי (זה פשוט יקר...)

ללבוש גופיית ספגטי ומעלייה זה לא משנה

ואם את שמה שמלה את יכול ללבוש חצאית בסיס ואז להרים אפילו את כל השמלה והכל צנוע

אם אני מניקה בסלון אז שמה שמיכה או טטרה

לרוב רק כשאני מניקה מחוץ לבית אני משתמשת בסינר הנקה שכמייה

עם חצאית וחולצה מניקה ממש בצניעות

לא מעסיק אותי או אותם (ואני מקווה שאת אף אחד) אם רואים לי קצת מהגוף..

אם הבעיה היא בחיבור של התינוק, אפשר לבקש מהבנים לא לשבת לידך בזמן הזה או להסתובב לצד, ולקרוא להם כשאת מכוסה.

הגדול בן 6- משתדלת שהחזה לא יהיה חשוף מולו אבל יש מצב שהוא ראה מדי פעם

אצל ההורים שלי אני גם מניקה

וגם אצל ההורים שלו

ובתכלס גם ברחוב

לא משתמשת בסינר

מושכת את החולצה למעלה

והיונק מסתיר מה שחשוף