פעם ראשונה שכתבת על נושאים כאלה כאן, אבל מרגישה צורך שמישהו יבין אותי ויגיד לי שאני נורמלית. קשה לי כל כך.
לא יודעת מאיפה להתחיל
נשואה ב'ה ואמא למתוקים, בהריון (שכמו כל ההריונות שלי) מאתגר במיוחד, היפרמאזיס (שב"ה מצליחים לאזן במהלך ההריון, אבל עד הסוף אני תמיד עם כל מה שאפשר עוזר כי אחרת...) פלוס בשמירה בגלל קיצור צוואר (חוזר על עצמו בכל ההריונות שלי). יש שלי בעל מקסים ועוזר ותומך, באמת אני חייבת לו הרבה על החג הזה ובעלך על כל התקופה, לא היה אצלנו חג אם לא הוא, הוא עבד קשה בכל המישורים.
יש לי בעיה אחת איתו וכמה שאנחנו מנסים לדבר על זה ואני מנסה להסביר, זה לא עוזר להרבה זמן.
איך לתאר את זה? קשה לי מאוד עם הסגנון של המשפחה שלו, הם שונים ממני ומאיך שגדלתי בהבדלים של שמים לארץ, ועם כל זאת חשוב לי להדגיש, כל שנות הנישואים לשנו אני מכבדת מאוד מאוד! אנחנו מתארחים ובאים ובקשר מצויין איתם, אבל בעלי יודע שקשה לי ואני עושה הכל בשבילו. זה סגנון משפחה, מאוד ישירים, מאוד מתערבים, מאוד. ברמה שכל הנשואים שלהם בלי יוצא מהכלל (לא משנה אם זה בנים או בנות) שומרים על קשר רופף שמתבטא בעיקר בטלפון/וווטסאפ, כמעט ולא בביקורים. חלקם עברו לחגור בחוץ לארץ, חלקם גרים בארץ אבל התרחקו מאזור המגורים של ההורים, ועדיין לא מגיעים כמעט. אנחנו היחידים שגרים בעיר של ההורים, בעלי מאוד חשוב לו לכבד את ההורים והוא עוזר איפה שצריך ואנחנו כאמור מגיעים די הרבה לשבתות.
למדתי לחיות עם כל ההערות וההתערבויות בחיים, אבל יש זמנים שיותר קשה... ולאחרונה נהיה לי ממש ממש קשה ללכת לשם שבתות.
ויש עוד שתי נקודות שבעיקר בגללם מאוד מאוד קשה לי לבוא לשם, אחת אני לא אפרט מחשש לזיהוי, אבל היא העיקרית והיא גורמת לי לקושי עצום עם כל הילדים, והשניה היא עניין המדרגות שיש להם בבית, הם גרים בוילה עם כמה גרמי מדרגות, ואין שם גדרות למדרגות. יש עוד כמה וכמה ילדים בבית (בוגרים, בגיל העשרה, יש להם משפחה ברוכה ב'ה) והם שמו וטו על לשים גדר, אפילו ניידת, למדרגות. זה מכוער והם לא רוצים. נקודה. מבחינתם שההורים יתמודדו, זה דורש ממני כמובן לרדוף אחרי בת השנה וחצי השובבה 24/7 כשאנחנו שם, ואני מתה מפחד! ניחא המזמין שאני במיטבי, אבל עכשיו... וגם למה מגיע לי להגיע למקום שאני צריכה לרוץ כל הזמן אחרי תינוקת מתוקה? לא מגיע לי לשבת בנחת על הספה לראות אותם משחקים? (וזה עוד הבעיה הקלה לעומת השניה שלא פרטתי).
ניסינו לדבר איתם על עניין השער הרבה, אין עם מי. פעם אחת האחיות הנשואות ניסתה לקנות שער ולשים (שער נייד שאפשר להוציא ולחבר לפי הצורך) והגיסות היקרות שלי פשוט הוציאו אותו ולא הסכימו... ככה זה לא פתרון.
היינו צריכים להיות שם בשביעי של פסח שהיה כידוע יומיים, כמובן רק אנחנו כי שאר הנשואים פשוט לא באים. זה נו בשבילם, אצא שלי מארחת אותנו בשמחה, מצידה גם להכין לי את כל הארוחות ושאהיה בבית, איפה שהכי נוח לי, אבל בעלי החליט שחייבים לנסוע כי ההורים לשו יפגעו. היה לי עם זה מאוד קשה, אפילו רבתי על זה עם בעלי, לא עזר... הוא עקשן בעלי ועל זה כתבתי בהתחלה, שיש מהו שקשה לי איתו. אם הוא מחליט, יקרה. ולא משנה מה. אז הוא יעזור לי, סבבה. אלה אני האמא, יש לי יותר אחריות.
בעלי ראה שהפעם אני ממש מתעקשת, הלך להורים שלו ואמר להם שאם אין שער אנחנו לא באים (וזה שוב, פותר לי חצי קל של בעיה, לבעיה השניה אין באמת פתרון). הוא כנראה אמר את זה מאוד תקיף כי להפתעתי אמא שלו נתנה לו כסף לקנות שערים. קנינו ושמנו כשהגענו, ועדיין הייתי צריכה לענות בחריפות לגיסות שלי שניסו להוציא אותם, ולהגיד שאם זה יוצא, גם אנחנו יוצאים והביתה...
בקיצור היינו שם בחג, השתדלתי מאוד, באמת, בעלי לא הרגיש עלי שום קושי, למרות שהיה לי קשה.. השתדלתי מאוד בשבילו. מוצרי החג, הילדים עייפים, הקטנה משגעת אותי, מתארגנים, מסדרים אחרינו. אני בטוחה שאנחנו בדרך החוצה, אבל אמא של בעלי החליטה שהיא צריכה אותו לעזרה (יש לה לפחות 6 ידיים של בוגרים בבית לעזור) ושאנחנו צריכים להשאר. אמרתי לבעלי שעם כל הכבוד על האירוח והכל, נראה לי שהאישה העייפה שלו והילדים המחורפנים שלו קודמים. בעלי לא הסכים, הוא נשאר לעזור קצת... אני לבנתיים מנסה להעסיק את הילדים, הם עייפים חרוצים לישון חרוצים הביתה (היה כבר ממש מאוחר), וכמה שאני מנסה להגיד לבעלי שצריך ללכת, הוא בשלו.
באיזשהו שלב לקחתי את כולם ויצאתי איתם לגן משחקים הסמוך, אני שבגלל אסור לי להתאמץ, התרוצצתי אחריהם בגינה. ואז נשברתי, ליד הילדים התחלתי לבכות, פשוט למרר בבכי (אני כותבת ומתחילה שוב לבכות), הרגשתי שאני רוצה להתקשר להורים שלי שיבואו לאסוף אותי, זה היה המצב...
(המפתחות של האוטו אצל בעלי, אין לי דרך נורמלית להגיע הביתה, במונית אחת אנחנו לא נכנסים כולם, וחוץ מזה שאין לי דרך טכנית להסתדר עם כולם בלי בעלי, אני בשמירה ויש לי אחריות על העובר שלי!)
הסיוט נגמר כשבעלי הבין וראה את המצב, אני לא אכתוב באיזה שעה זה היה כי הגענו מאוד מאוד מאוחר הביתה, וגם זה אחרי שחמותי ניסתה להגיד כמה פעמים שאולי בעלי ישאר... וגם זה אחרי שראתה שבכיתי.
זהו. יצא לי ארוך מאוד אבל הרגשתי צורך לפרוק, היה לי לילה ללא שינה, בעלי מתעקש שאני סתם עושה דרמה והכל בסדר והוא היה חייב לעזור לאמא שלו שזה כיבוד הורים. וכמה שניסתי להגיד שלפעמים המשפחה קודמת, לא עזר לי... אז עכשיו אנחנו ברחה כי מאוד כעסתי עליו ואין לי כוח!! אני רק שוכבת ובוכה. מרגישה חסרת תועלת, מרגישה לא שווה כלום.
ועוד משהו, המשפחה של בעלי מסתכלת עלי כעל מפונקת, הם לא מכירים מושג של הריונות בסיכון, לכולם אצלם יש הריונות קלילים בלי הקאות ובלי בעיות. אז אני מציגה, צריכה צומי, אין אופציה אחרת מבחינתם. וההתנהגות שלהם בהתאם: מה את מעבידה את בעלך, תעזרי לו קצת וכאלה. זה משפטים ששמעתי בנו אוזניי. ועדיין אני ממשיכה לבוא והם לא יודעים להעריך...
אולי יש לי תסמונת האישה המוכה, לא יודעת
. הדברים היו די מטורפים מבחינת עומס המשימות אח"כ (שטף החיים, משימות היום-יום וכו'), אז יוצא לי לשתף כאן באיחור קל (:
. אשמח מאוד מאוד לרעיונות מה יכול לעזור לה.
.
כשמרגישים שזה הרגע הנכון- מנסים. אני לא יכולה להגיד מניסיון, כי כרגע יש לי רק ילדה אחת בת כמעט שנה וחצי ואנחנו בניסיונות להיריון נוסף, אבל כמעט שנה שלמה לא יכולתי בכלל לחשוב על ילד נוסף, ואחרי שנה ממש נולד בי רצון עז להיות בהריון. הרגשתי שזה הזמן הנכון לעוד ילד במשפחה. פתאום היה לי מוזר שלקטנה שלי אין עוד אח/ות... בקיצור, אין לזה תשובה אחת ודאית, זו מין תחושה פנימית שכל שחת תבטא בצורה שונה במילים.