זה ממש חשוב ועוזר להם להרגיש שאנחנו איתם ולא במאבק,
וגם זה מאפשר פתרונות נוספים כמו לחבק את הנעליים שהצליח לכם..
כשילד נכנס למלחמת עולם, אני לא מתעקשת על דברים.
אומרת לו שאני רואה שזה ממש חשוב לי ואני מבינה את הקושי שלו להיפרד, ולכן אני מרשה לישון עם נעליים.
למחרת בזמן רגוע, מסבירה למה חשוב מה שחשוב לך.. למשלמסבירה שחשוב לרגל לנשום,
מסבירה שהרגל שלנו בנויה מנקבוביות קטנטנות,
מנסה להראות לו את הפסים ברגל שלו,
אולי גם לעשות יצירה עם טביעות רגליים בגואש.
תוך כדי לעשות לו עיסוי ברגל ולדבר על זה שקשה לו לישון/ להיות בלי נעליים.
לתת לו אפשרות לבחור בין להירדם עם הנעליים ובלילה אבא ואמא יורידו לו, לבין לחבק אותם או להשאיר במדף.
לספר סיפור על דובי שהתקשה להוריד מגפיים וסנדלים ונעליים..
לספר את התחושות של הדובי, את החשיבה והדאגה של אבא ואמא,
לשאול אותו אם יש לו פתרון לדובי.
לספר על פתרון שדובי בחר ולשאול אותו איזה פתרון הוא היה בוחר.
מכירה את ההתמודדות עם קושי של ילד במעברים שמתבטא בקושי עם בגדים,
זה לא קל בכלל בכלל,
אבל תזכרי שבשבילו זה הרבה יותר קשה.
לגבי ההקאה, האמת הייתי חושבת עם עצמי אם אני מספיק קשובה לילד ואם הוא מרגיש שיש לו כלים להביע את עצמו אם הגיע למצב של הקאה כדי שאשים לב שהוא מדבר איתי.
(אולי זה סתם מקרי ולא רגשי, אבל כדאי לשים לב לזה)
אפשר גם את זה לפתוח בשיחה, לומר אני ראיתי שבכית אתמול הרבה והיה לך קשה להירגע.
אתה רצית משהו מאוד מאוד ולא קיבלת.
ואז לשאול אותו אם הוא חושב שאבא ואמא הקשיבו לך?
הוא בטח יגיד שלא,
כי בגיל הזה אם מקשיבים לו עושים מה שאני רוצה,
אם לא הסכימו לי לישון עם מגפיים, לא הקשיבו לי.
זה מסר טיפה מורכב אבל כדאי להתחיל להעביר אותו,
אמא רואה את המצוקה שלך, אמא מרגיש את הכאב, אמא שומעת את הרצון, לאמא אכפת ממך והיא אוהבת גם כשהיא לא מרשה.
זה חשוב שיהיה בשיח גם אם הוא לא מבין ומקבל, כי לאט לאט הוא יבין. עם הזמן גם יש דוגמאות מהחיים שהם לא אתם.
האמא שלא מרשה ממתק בחנות, האבא שלא מרשה לעצור לשחק בגן שעשועים, הסבתא שלא מרשה לילד לחצות לבד וכו.
מדברים על זה שואלים מה הילד רוצה? מה הוא מרגיש? למה המבוגר לא מרשה? האם הוא דואג לילד? האם הילד מבין שהמבוגר דואג לו?
ככה כל הזמן, עם הזמן יש הפנמה כלשהי וממילא גם קבלת סירוב.
אני באמת לא יודעת איך עושים את זה
