ניסיתי לכתוב כמה פעמים, למרות שזו הלידה הכי קצרה שלי יצא לי סיפור מאוד ארוך..
אולי בגלל שהגעתי ל41+4 ושיגעתי כבר את כולם.
אז תמצטתי את הסיפןר-
הריון עודף וניסיתי מלא זירוזים- דיקור סיני, סטריפינג, אירובי.
שום דבר לא עוזר
במעקב האחרון הרופא אמר לי ללכת לזירוז כי הגישה היום לא למשוך מעבר ל41.
אישי ואני מפזרים את הילדים בבוקר יום השואה , אני בנסיון אחרון רוצה לקנות שמן קיק אבל מסתבר שהוא נמכר רק עם מרשם רופא. בלית ברירה הולכים למחלקת יולדות, אני עם דמעות בגרון. רואה איך נגוז חלום הלידה הטבעית.
שם פתיחה 3, אין צירים.אחרי מוניטור המיילדת מציעה לי סטריפינג ואומרת שנסתובב שעתיים.
מסתובבים וחוזרים אחרי שעתיים- אין צירים והפתיחה 3-3.5.
הרופא מציע לנו להשאר ולקבל פיטוצין. אמרתי לו שזה בטח יכאב והוא אמר ״אז נוריד את הפיטוצין ונשים אפידורל״.
הרופא הלך ואני ואישי מתייעצים,אני אומרת לו שאולי ננסה שמן קיק ואפ זה לא יעזור נחזור מחר.
באה המיילדת האחראית ואמרתי לה על מה חשבנו, היא אומרת שזה רעיון טוב והולכת להביא לי מרשם לשמן קיק מהרופא. היא מבררת איפה אני גרה ומזהירה אותי בציר הראשון לצאת לבית החולים.
אני משום מה חוזרת רגועה הביתה, בבית מחכה לי ארוחה טעימה שאחותי הכינה לי, אני אוכלת הרבה, שותה את השמן (בשעה 16:30) ומשחררת את אמא שלי ששמרה על הילדים..
בשעה 21:30 אני מתחילה לשלשל, סביב 22:30 מרגישה צירים בגב התחתון- צירים חזקים שמצריכים עזרה מהדולה שלי- מאישי.
אני מרימה טלפון לאמא שלי שאומרת שהיא כבר בדרך..
אני נכנסת שוב לשירותים והגוף מתרוקן.. כשאני יוצאת אמא שלי כבר אצלנו.
אני אומרת לאישי ״אני מרשה לך להילחץ אבל אנחנו יוצאים עכשיו!!!!״
בדרך אני מתזמנת צירים כל 2-3 דקות כשבכל ציר אישי עושה לי מסאג חזק בגב התחתון.
אנחנו מגיעים למיון ובדיוק נגמר ציר, אני יוצאת מהרכב ורצה לחדר לידה, כדי שלא יתפוס אותי ציר בדרך כשאני לבד.
אחכ אישי אמר לי שהןא חנה במיון ורץ אחרי ולא הבין לאן כבר נעלמתי.
כשאני מגיעה למחלקת יולדות בפעם הראשונה (לידה חמישית) אני לא מחכה שיפנו אלי וקןראת למיילדת- ״שתיתי שמן קיק, 41+4 ואני רוצה ללדת על כסא״
היא מכניסה אותי לקבלה ואומרת לי תוך כדי ״אפשר גם ללדת על מיטה הכל בסדר״
היא בודקת לי פתיחה -5, וכשהיד שלה בתוכי היא אומרת ״את מרשה לי לעשות משהו?״ שאלתי מה? אז היא אומרת זה יעזור לך. ואני שוב שואלת מה??? והיא אומרת זה יקדם אותך.
אמרתי לה לא!
חירפן אותי שהיא לא מוכנה להגיד מה ובכלל הגישה שלה לא לטעמי.
השעה 23:15 ובדיוק מתחלפת המשמרת ויש מיילדת מדהימה בשם דפנה שמוכנה ליילד אותי על הכסא.
אנחנן מקבלים חדר עם כדור, מתחברת למוניטור לשמוע את דפיקות הלב של העובר. (כמובן שאת המוניטור של הצירים לא צריך) ולאנטיביוטיקה- כי בהר הצופים אם פעם היה gbs הם נותנים אנטיביוטיקה, אפילו שעכשיו נבדקתי ולא היה.
בכל ציר אני משגעת את אישי
״יותר למעלה, למטה, כל הגב״
ותוך כדי אני עוד הולכת לשירותים להתרוקן וחושבת לעצמי איזה פאדיחה עם כל השלשולים האלו, איך אשחרר ואלד ככה??
דפנה בודקת כשאני מבקשת פתיחה 7.
אני אומרת לה שאני רוצה שבפתיחה 9 תפקע את המים ואז אלד.
כשאני מרגישה לחץ לכיוון הישבן אני קוראת לדפנה, היא פוקעת לי את המים כשנגמר הציר ואני עוברת מהכדור לכסא.
מחכה לציר הבא..
מגיע ציר עוטף וחזק ואני מתרכזת ומרגישה אותה יוצאת , נגמר הציר ואני מתעייפת וממש עוצמת עיניים ונשענת אחורה ונחה.
24:30 -בציר הבא אני לוחצת עד שהיא יוצאת ומקבלת לידיים שלי את האוצרי המדהימה הזאת שמרגיש כאילו חיכיתי לה כל החיים.
החלטנו על שימור דפ טבורי אז אני עוברת מהר למיטה ושם דפנה עושה את האיסוף ומחכים שהשיליה תצא כשאני מחבקת את הקטנטונת ומתחברת אליה.
ב״ה השיליה יוצאת שלמה ודפנה אומרת שהיא לא נראית זקנה (אולי בגלל הספורט?? כי התאריך היה במאה אחוז מדוייק)
הודו לה׳ כי טוב.
נתנו לה שם מתוק ברוח התקופה.
.
