תינוקת מתוקה ביום שישיסיפור הלידה שלי (כי אוהבים פה סיפורי לידה)
כמו בהריון של הגדול, עברנו את התאריך והתחלתי מעקב הריון
צירים שבאים בערב והולכים כבר למעלה מחודש
ומחכים, ומחכים, ומחכיםםם
מגיע שבוע 42, יום שישי
בבוקר הכל תקין, מתחילה לארגן שבת בנחת
בעלי הולך להביא את הבכור מהגן +סידורים
בשעה 12:30 נכנסת למקלחת (סתם כי יש מים חמים וזה כייף) יש ציר במקלחת אבל נעלם אחרי כמה שניות ולא כואב מהרגיל
פתאום עולה בי תחושה שכדאי לארוז לילד תיק לשבת למקרה שאלד, אורזת לו בנחת.
13:15- ירידת מים.
מתחילים צירים כל 5-7 דקות
מתקשרת לבעל שירוץ הבייתה
מתקשרים לאמבולנס - הם בדרך.
אורזת תיק לחדר לידה (כרגיל, מחכה לדקה ה101 כדי לעשות דברים
)
13:35- האמבולנס מגיעים, שואלים מה מצבי ומתחילים לתזמן איתי צירים- אני אמרתי שהם כל 5-10 דקות
מסתבר שזה היה יותר כמו כל 2-3 דקות
יורדים לאמבולנס - קומה 4 בלי מעלית. מתה.
רצו להוריד אותי עם כיסא לא הסכמתי כי זה כואב יותר
אבל אחרי המדרגות - על אלונקה.
בת דודה שלי מגיעה ולוקחת את הבכור (לרגע עבר בי רצון לקחת אותו איתנו)
בעלי מסיים לארגן את התיק ובקושי מספיק לעלות איתנו לאמבולנס (הם לא חיכו לו.)
נוסעים לבי"ח, בדרך צירים כל דקה בערך
מעכתי למוות את המתנדבות והם נערכו ללידה באמבולנס
מגיעים לבי"ח (עין כרם. המומלצים שלי, למרות שהנהג חשב שנעדיף שערי צדק בגלל שבת)
14:15-14:20 מגיעים לחדר לידה
פתיחה 2
צועקת על כולם לעוף מהחדרר חוץ מבעלי והמיילדות
מתחילים צירים יותר ויותר כואבים
מתחננת לאפידורל (לא רציתי לידה טבעית.) גז צחוק. משהו
כל המחלקה שמעה אותי
מבינה מתישהו שאין אפידורל (בדיעבד - הייתי צריכה שהמיילדת תגיד לי את זה כדי שאוכל לשנות ראש, אבל היא לא אמרה וברגע שהבנתי שאין התחלתי לנסות לנשום וללחוץ ולהתמודד)
המייילדת שואלת אותי שאלות לרישום ובקושי מצליחה לענות לה
(מאיפה לי לדעת תאריך ווסת אחרון עכשיו!? אני בצירים!!!!)
מוותרת, עושים רישום אחרי הלידה
14:35- צירי לחץ, המוניטור לא תקין, דופק יורד, רוצים לעשות וואקום, המיילדת והרופא אומרים שאם לא אלחץ זה וואקום
לוחצת איכשהו, אין לי מושג אייך
הראש יוצא
14:40 לוחצת עוד קצת וכל הגוף בחוץ.
וזהו. נעלם הכאב.
מושיטה ידיים לקחת אותה- עושה עלי מלא קקי
(הביעה את דעתה על העולם זה מסביר למה היא נשארה בפנים כ"כ הרבה)
ניקו אותי ואותה
המיידלת אומרת לי פעם הבאה לבא לפני ירידת מים, לבא כשיש צירים- הסברתי לה שהם כבר חודש איתי אז פחות רלוונטי
וככל הנראה זה גנטי, אמא שלי את כולם ילדה תוך פחות משעתיים חוץ מאת הבכור. (אני נולדתי תוך רבע שעה מהציר הראשון!)
ביקשתי שלא יקלחו אז רק ניקו אותה מהקקי והדם ושמו עלי
מניקה אותה ובעלי חותך את חבל הטבור
לוחצת להוציא את השלייה
וזהו.
נולדה 3.600 (ומשהו)
עושים לנו רישום, בנחת
באים לתפור אותי, 2 קרעים דיי קטנים, הרופא היה בהלם שזה הכל כי הלידה הייתה ממש לידת בזק
חמותי המהממת הגיעה - הפסידה את הלידה (היא אוהבת לידות, ועד כה הייתה בכל הלידות של הנכדים שלה)
ביות מלא כמובן
נשארנו שם שבת, ב"ה היה טוב
צהבת שעיקבה אותנו עד יום שני בבי"ח
בעלי חזר הבייתה במוצ"ש כדי להיות עם הבכור
חמותי נשארה איתי
חזרנו הבייתה אתמול, אחרי ניתוק לשון
הבכור התרגש ושמח לראות אותנו
בנתיים אין התקפי קנאה
בעז"ה שם ניתן בפורים או בשבת
כמו בהריון של הגדול, עברנו את התאריך והתחלתי מעקב הריון
צירים שבאים בערב והולכים כבר למעלה מחודש
ומחכים, ומחכים, ומחכיםםם
מגיע שבוע 42, יום שישי
בבוקר הכל תקין, מתחילה לארגן שבת בנחת
בעלי הולך להביא את הבכור מהגן +סידורים
בשעה 12:30 נכנסת למקלחת (סתם כי יש מים חמים וזה כייף) יש ציר במקלחת אבל נעלם אחרי כמה שניות ולא כואב מהרגיל
פתאום עולה בי תחושה שכדאי לארוז לילד תיק לשבת למקרה שאלד, אורזת לו בנחת.
13:15- ירידת מים.
מתחילים צירים כל 5-7 דקות
מתקשרת לבעל שירוץ הבייתה
מתקשרים לאמבולנס - הם בדרך.
אורזת תיק לחדר לידה (כרגיל, מחכה לדקה ה101 כדי לעשות דברים
) 13:35- האמבולנס מגיעים, שואלים מה מצבי ומתחילים לתזמן איתי צירים- אני אמרתי שהם כל 5-10 דקות
מסתבר שזה היה יותר כמו כל 2-3 דקות
יורדים לאמבולנס - קומה 4 בלי מעלית. מתה.
רצו להוריד אותי עם כיסא לא הסכמתי כי זה כואב יותר
אבל אחרי המדרגות - על אלונקה.
בת דודה שלי מגיעה ולוקחת את הבכור (לרגע עבר בי רצון לקחת אותו איתנו)
בעלי מסיים לארגן את התיק ובקושי מספיק לעלות איתנו לאמבולנס (הם לא חיכו לו.)
נוסעים לבי"ח, בדרך צירים כל דקה בערך
מעכתי למוות את המתנדבות והם נערכו ללידה באמבולנס
מגיעים לבי"ח (עין כרם. המומלצים שלי
, למרות שהנהג חשב שנעדיף שערי צדק בגלל שבת) 14:15-14:20 מגיעים לחדר לידה
פתיחה 2
צועקת על כולם לעוף מהחדרר חוץ מבעלי והמיילדות
מתחילים צירים יותר ויותר כואבים
מתחננת לאפידורל (לא רציתי לידה טבעית.) גז צחוק. משהו
כל המחלקה שמעה אותי
מבינה מתישהו שאין אפידורל (בדיעבד - הייתי צריכה שהמיילדת תגיד לי את זה כדי שאוכל לשנות ראש, אבל היא לא אמרה וברגע שהבנתי שאין התחלתי לנסות לנשום וללחוץ ולהתמודד)
המייילדת שואלת אותי שאלות לרישום ובקושי מצליחה לענות לה
(מאיפה לי לדעת תאריך ווסת אחרון עכשיו!? אני בצירים!!!!)
מוותרת, עושים רישום אחרי הלידה
14:35- צירי לחץ, המוניטור לא תקין, דופק יורד, רוצים לעשות וואקום, המיילדת והרופא אומרים שאם לא אלחץ זה וואקום
לוחצת איכשהו, אין לי מושג אייך
הראש יוצא
14:40 לוחצת עוד קצת וכל הגוף בחוץ.
וזהו. נעלם הכאב.
מושיטה ידיים לקחת אותה- עושה עלי מלא קקי
(הביעה את דעתה על העולם זה מסביר למה היא נשארה בפנים כ"כ הרבה) ניקו אותי ואותה
המיידלת אומרת לי פעם הבאה לבא לפני ירידת מים, לבא כשיש צירים- הסברתי לה שהם כבר חודש איתי אז פחות רלוונטי
וככל הנראה זה גנטי, אמא שלי את כולם ילדה תוך פחות משעתיים חוץ מאת הבכור. (אני נולדתי תוך רבע שעה מהציר הראשון!)
ביקשתי שלא יקלחו אז רק ניקו אותה מהקקי והדם ושמו עלי
מניקה אותה ובעלי חותך את חבל הטבור
לוחצת להוציא את השלייה
וזהו.
נולדה 3.600 (ומשהו)
עושים לנו רישום, בנחת
באים לתפור אותי, 2 קרעים דיי קטנים, הרופא היה בהלם שזה הכל כי הלידה הייתה ממש לידת בזק
חמותי המהממת הגיעה - הפסידה את הלידה
(היא אוהבת לידות, ועד כה הייתה בכל הלידות של הנכדים שלה) ביות מלא כמובן
נשארנו שם שבת, ב"ה היה טוב
צהבת שעיקבה אותנו עד יום שני בבי"ח
בעלי חזר הבייתה במוצ"ש כדי להיות עם הבכור
חמותי נשארה איתי
חזרנו הבייתה אתמול, אחרי ניתוק לשון
הבכור התרגש ושמח לראות אותנו
בנתיים אין התקפי קנאה
בעז"ה שם ניתן בפורים או בשבת
שתי פעולות בתכשיר אחד