לקרוא אותך ולבכות!
הנקה זה לא הכל בחיים. זה אפילו לא רבע מהחיים. הייתי אומרת שבפרספקטיבה של חיים שלמים זה גם לא 1%.
למה להרוג את עצמך? בשביל מה?
באמת?
אמא בריאה זה הרבה יותר חשוב
אמא שמחה זה הרבה יותר חשוב
אמא שנהנית מהילד שלה זה הכי הכי חשוב. הוא מרגיש את זה
אמא שבטוחה בעצמה, שגאה בעצמה על מה שעברה, שלא עסוקה בלהרגיש אמא גרועה רק כי היא לא מצליחה להניק - זה גם חשוב לבטחון העצמי ולרוגע של ילד
אמא שפנויה לזוגיות שלה, אחרי כל הטלטלות, ובונה בית יציב ואיתן עבור הילד - אין יותר חשוב מזה
אם את שואלת אותי,
תפסיקי את המירוץ
תפסיקי את ההשתגעות הטוטאלית אחרי "המשימה"
תקבלי את עצמך.
אמא פעם ראשונה, אחרי ניתוח חירום (!), הסתגלות לאמהות תובענית לתינוק פעם ראשונה
שלא מצליחה להניק, כמו רבות לפנייך ורבות אחרייך.
הכל בסדר.
את נורמלית.
את אמא טובה
את אמא נפלאה
תראי כמה את עוברת בשביל הילד שלך.
תרפי.
תני לעצמך, לתינוק, לבעלך - החלמה. בריאות. שלווה. הנאה.
מליוני ילדים גדלים על מטרנה. את לא רואה אחר כך שום הבדל בינם לבין כאלה שינקו.
עכשיו זה נראה לך כל העולם, ההנקה, הדבר הכי קריטי בהורות. כי את בשלב שהכל טכני, ולכן לכל פעולה טכנית נראה שיש משמעות הרת גורל...
וגם הסביבה בטח לא תורמת "תלכי ליועצת הזאת, אולי ליועצת ההיא, תשתגעי בסוף זה יצליח"
עוד חודש, חודשיים, חצי שנה, מקסימום שנה- תראי פתאום כמה ההנקה עם כל חשיבותה - זה לא הכל בחיים.
זה לא מה שקובע את טיב האמהות שלך, או את הקשר בינך לבין התינוק, או את התינוק עצמו.
החיים הרבה יותר גדולים מזה.
קחי את זה כשיעור ראשון בהורות.
בהורות באופן כמעט יומיומי אנחנו נדרשים לעשות שיקולים של תועלת מול הפסד וסדרי עדיפויות, בדברים מאוד עדינים וחשובים. כי הכל חשוב בשביל הילד שלנו, ואנחנו הכי רוצים לתת לו הכל הכל הכל. להלחם על הכל.
אבל כשאנחנו נלחמים על משהו אנחנו משלמים מחיר כבד.
בניגוד לחיים שלפני ההורות, כשנלחמנו והשקענו ונתנו את כל כולנו בשביל עבודה, חברים, משפחה- את המחיר רק אנחנו שילמנו אחר כך, לבד בבית עם עצמנו.
ועכשיו, את נלחמת בשביל הילד שלך - אבל הוא זה שגם משלם את המחיר של המלחמה.
אז צריך לעשות שיקול דעת על מה שווה להלחם.
לבחור את המלחמות.
ולדעתי, הנקה לא שווה מלחמה והשתעבדות כמו שאת מתארת.
השחיקה שלך, העצב, ההתעכבות בהחלמה, התסכול, הלחץ - עוברים לתינוק בדיוק כמו שחלב עובר אליו בהנקה.
אז כן, בהורות לפעמים מוותרים על דברים חשובים, כדי לשמור על המהות
שזה הילד, השמחה שלו, היחס אליו ומה שבאמת טוב לו ברגע נתון. לו ספציפית, בהתאם לנסיבות ולאילוצים (כי ככה זה בחיים) ולא לילד של אחרים, שגדל אחרת במקום ובתנאים אחרים ועם מורכבות אחרת
ובוודאי לא לילד ערטילאי ודמיוני שהמציאו במשרד הבריאות כדי להגיד לך איך הכי נכון לגדל אותו. אין ילד כזה, כל ילד והאתגרים שלו, והמקומות בהם לא "פועלים לפי הוראות הספר".
החלמה מהירה בעז"ה...
(ואם יש מישהי שמכירה אותי גם מחוץ לפורום ורוצה להפסיק לקרוא כאן, אז סבבה 
)
(כבר התחלתי לשכוח את המחזורים הקצרים האלו).
