אני יודעת שאני ממש לא פעילה פה (דווקא מקפידה לקרוא...) אבל יש לי תחושה שבלידה שלישית הסביבה כבר פחות מתרגשת (דווקא אני מתרגשת מאוד! מה, ילד שלישי הוא לא ילד??....) באים לבקר פחות, מתעניינים פחות, ומצפים ממך, בגדול, להרבה יותר....
ואף אחד לא שאל אותי איך היה ואיך אני מרגישה, כי אני "תותחית" ש"מפליצה אותם ברגע". אבל עדיין...
אז מאחר שאת אף אחד אחר זה לא מעניין, ואתן לא יכולות לסרב לי מעל המקלדת (מקסימום לא תקראו....) אני ממש רוצה לשתף את סיפור הלידה שלי....
אז הלידה היא, כאמור, לידה שלישית, גם ההריון הוא הריון שלישי, ב"ה אלף פעם, הכל עבר יחסית בסדר. אמנם היה כבד מאוד וקשה מאוד, אבל שום דבר חריג או לא תקין שאני יכולה להתלונן עליו...
פחדתי מהלידה הזאת מאוד. יותר מהלידות הקודמות. התפללתי עליה פחות והייתי הרבה הרבה פחות פנוייה להריון הזה (ביקור רופא פעם בחודש? מה זה?...). את שני הראשונים ילדתי בשבוע 39 והרופא הניח שכך יהיה גם הפעם. גם אני חשבתי כך, רק שלא תמיד ידעתי בזמן נתון איזה שבוע אני...
כשהגענו לשבוע 38 הערכת משקל הראתה 3500 והבנתי שאם היא מתכננת להשאר עד שבוע 42 אני בבעיה... את שתי הלידות הקודמות ילדתי יחסית מהר ובלי אפידורל ורציתי שגם זו תהיה ככה...
בשבוע 38, ערב שבת, התחילו צירים לא סדירים. הייתי בטוחה שהם הולכים להתחזק וכבר שלחנו את הילדים עם תיק לחמותי. 24 שעות של צירים לא סדירים הפסיקו במוצש כאילו לא קרה שום דבר...
מוצש הבא, בדיוק שבוע אחרי, שוב התחילו צירים בלילה. שמתי את הילדים בגנים ואמרתי לגננות ש"היום אני הולכת ללדת". צחקו עלי. כמובן... בעלי היה בעבודה והצירים התחילו כל חצי שעה. לא רציתי להזעיק אותו, הוא עובד בכוחות הביטחון, וממש לא מתאים להוציא אותו מפעילות מבצעית בגלל אזעקת שוא. מצד שני, יש לי שני נסיונות עם לידות מהירות והאם זה סיכון שאני יכולה לקחת...? מזלי שיש אלוהים בשמים. המפקד שלו שלח אותו הבייתה. חסך לי התלבטות. הוא ישן כשלוש שעות, ואז הצירים התחילו להתחזק, כל 7 - 8 דקות. עדיין התלבטתי אם לצאת לבית החולים. היה לי ממש חשוב להגיע, ללדת - ולסיים עם זה. אני לא יכולה להתמודד עם 20 שעות צירים בבית חולים.... זו הסיבה שאני מעבירה את הצירים תמיד בבית...
בסוף החלטנו לצאת. חמי בא לאסוף את הילדים מהגנים. עד היום הוא צוחק על זה שהם עוד לא הגיעו הבייתה וכבר ילדתי....
ב 14:30 הגענו לפתח בית החולים. ממש בחנייה ירדו לי המים. הצירים היו כבר כל חמש דקות וחזקים. עליתי לחדר מיון, אמרתי למיילדות שאני הולכת ללדת. ואז התחילו לבלבל לי במוח...
לכי לעשות שתן, צריך לבדוק שתן. בואי תנוחי, תרגעי. בואי נחבר למוניטור... הגדילו לעשות כשביקשו ממני לחתום על הצהרה אם אני רוצה לתת לילדה מטרנה או סימילאק בבית החולים.... אמרתי לה "באמת? אין לכם במה להתעסק? אני עומדת ללדת..." אז טוב, אז בואי נבדוק פתיחה. 4.5. רבע שעה דיונים האם אני רוצה אפידורל או גז צחוק או כלום. עד שנגמר הדיון המאוד חשוב הזה (לא, אני לא רוצה אפידורל...) סוף סוף החדר עם גז צחוק התפנה. אבל אז בעלי אמר שזה כבר ממש מיותר זה לא יספיק להשפיע עליי ואין טעם לעבור חדר.
השעה 15:00 אני בחדר לידה אחרי כל הבדיקות. חבל שהם כל כך עסוקים בלערוך בדיקות ולא מבינים בכלל, כמה זה כואב לשכב על מוניטור כשאת עם צירים.... אם זו לא הייתה לידה שלישית ולא הייתי יודעת קצת איפה אני חיה, בטח הייתי מאוד מתוסכלת מההתנהלות... היום היא פשוט מצחיקה אותי....
מפה לשם נכנסנו לחדר לידה המיילדת הלכה להחליף בגדים (בדיוק נכנסה למשמרת) שלחה אותי לחוקן ומקלחת. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים (הייתי על הכדור). היא ביקשה שאנסה. הסברתי לה שאני עומדת ללדת. לא לקחה אותי ברצינות.
אחרי חמש דקות חזרה "מה, לא התקלחת?" לא. לא התקלחתי. אני. עומדת. ללדת. מה לא ברור???
15:10 עושה לי טובה "טוב, בואי נבדוק פתיחה" .משכיבה אותי על המיטה.
"יוהו! פתיחה 9 תתחילי ללחוץ...." (לאאאא.... באמת...?)
מפה לשם חמש לחיצות כואבות כאבי תופת כמו שלא סבלתי בחיי, עם מעט סיוע ממיילדת שניה שלחצה לי על הבטן כי לידה שלישית ואני באמת לא יודעת ללחוץ, היא הייתה בחוץ בשעה 15:23, 3300 ק"ג של מתיקות אמיתית.
אני לא מעזה להתלונן על הלידה שלי, הייתה לי לידה "לפי הזמנה", ב"ה, בדיוק כמו שרציתי. כבר למדתי מהלידות הקודמות שאני יכולה להתמודד עם הצירים עד הרגע של הלחיצות, אבל זה רגע בלתי נסבל. הכאב הוא נוראי ובלתי ניתן לתיאור בכלל. ייאמר לזכות בית החולים, שכבר ילדתי בו פעמיים, שלפחות המדיניות של אחרי הלידה השתנתה - השאירו אותה עם חבל הטבור זמן ממושך, שמו אותה מייד עליי, לא רחצו אותה מייד ונתנו לי להניק אותה ולהשאר איתה כמעט שעה וחצי.
אחר כך כל האחיות הרופאות והצוות, כשקראו את התיק שלי ("מה?? סיפור לידה על עמוד אחד?"...) השתאו מכך שעברתי לידה "לגמרי טבעית". אם אתם חושבים שזה כל כך נפלא ומעורר השתאות - למה אתם לא מאפשרים את זה מכל הלב?? למה ללחוץ עלי לקחת אפידורל? (אין לי שום בעיה עם אפידורל, שלא יהיו טעויות! זה פשוט היה בוודאות מעכב לי את הלידה בכמה שעות ולא הייתי מסיימת אותה כל כך מהר...) והכי הרבה - למה למה למה אתן לא מקשיבות ליולדת שאומרת לכן שהיא בלידה?? למה??.... זה היה לי הכי קשה... למה. אתן. לא. מאמינות. לי??....
היום תהל בת שבועיים וחצי וכבר עושה לנו בית ספר. הארבע קילו הזאת מלמדת אותי כל יום, ששלושה ילדים זה לא שניים, ושלגדל קטנטנים (4, 2 ושבועיים...) זה לא פשוט בכלל עם בעל שבקושי נמצא... אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה זמני ותכף הם יגדלו ויהיה להם (ולנו) נפלא.
תודה למי שקראה (וגם למי שלא... ) 
שיהיה לכולן בעתו, בזמנו ובידיים מלאות
שיהיו בריאים בעז"ה.
, והילד מתעורר קצת יותר מאוחר מילדים לאמהות עובדות וממהרות, זו דרישה לא הוגנת.
...)
