ברווקות התפללתי בבית כנסת ספרדי,
וכל ערב שבת היו קוראים את במה מדליקין.
מאז אני בטראומה.
אני עם כיסוי ראש חלקי, מכנסיים זו אופציה
מבחינתי עם אני ארזה ברגליים,
הולכת עם הילדה וסבתא שלה לים מעורב בבגד ים צנוע
כי בנפרד בבת ים אין שובר גלים.
מי שיראה אותי לא יגיד משהו בנוסח "דוסית"
למרות שאני כן מתפללת ומקפידה על הרבה
דברים. פשוט יש לי גישה כזו שמחוברת ל"תורה ועבודה" בנוסח של פעם...
אבל בכל מה שקשור לדיני טבילה וחציצה
אני מחמירה ברמת הלחץ נפשי.
בגלל זה טבילה בשבילי זה סיוט.
אני רק נזכרת בקול של החזן עם ה"על שלוש עבירות..."
ומתחילה להילחץ. ככה אני לא אדם לחוץ בכלל.
וכבודו ירום הודו, בעלי היקר, באמת יקר,
ביאס אותי.
חזרתי מהלימודים, הוא היה עם הבנות אצל
ההורים כי גם הוא למד עד אחרצ.
ישר התחלתי להתארגן , שעתיים בערך לקח לי
כי אני עושה דברים שלא כולן עושות,
ולוקחים זמן. ואנחנו לא ספרדים,
ככה הוא רוצה ולי לא אכפת אם זה חשוב לו.
ובמקווה היתה לי בעיה בגלל ההיסטריית חציצה
שלי. חברה שלי שבאה איתי כבר הלכה,
ואז גיליתי שטבלתי עם חציצה , משהו מיניאטורי
שהרוב היו מחליקות, אבל אני מתה מפחד
בדברים האלה בגלל "במה מדליקין"
צילצלתי לרב והוא היה עסוק, תמיד יש לי
הרגשה שמתוך קהילה של מעל 100 משפחות
אני הנודניקית היחידה שמטרידה אותו .
מבחינת השעל אני מהיחה שזה בראש שלי, ושדווקא
מבחינתו זה טוב שאני לא מחפפת.
וגם יוצא לי לשאול אותו משהו פעם בכמה חודשים,
ואני עניינית איתו.
וסתם בראש שלי באותו רגע שהוא לא עונה,
שאני הקרציה היחידה שמטרידה אותו מהדברים
החשובים, חשובים באמת , לא צינית, שיש לו
לעשות.
בסוף הוא ענה ופתר את הבעיה.
ואז... בדיוק כמה דקות אחרי שחזרתי הביתה,
עם שמלה יפה, חצי שעה עשיתי פן במקווה, התאפרתי,
שמתי סרט רחב של שבת, גרביונים חדשים שאני שומרת לשבת וחתונות, כבודהו ירום הודהו,
מגיע, מכניס את הילדה, אני הכנסתי את הקטנה,
אמרתי לו שטבלתי,
ושאני רוצה חיבוק.
"אני מכניס דברים מהאוטו" נכנס בחזרה
שום חיבוק,שום כלום, אמא שלי בדיוק צילצלה
לשאול מתי הטיפול של הילדה מחר,
לא מתייחס.
היה דג על השיש שבאתי לאפות לשבת
תוך כדי שאני עם אמא שלי שואלת בטלפון
אותה איך מכינים כמו שהיא עושה,
" זה נשאר פה הדג הזה? מה עם זה? זה מסריח".
סגרתי את הטלפון. נעלבתי ממש.
"צריך לשטוף. ""יש פה בלגן"
נעלבתי עוד יותר.
התעצבנתי, בכיתי, שאני 4 שעות מתעסקת
בסיוט הזה, והוא יודע שיש לי תסביך עם העניין
של הטבילה. ושהוא לא מחבק אותי ולא מתייחס.
פעם, לפני ההריון עם קטנטנ'
כשהייתי חוזרת הוא היה מאושר , מחבק אותי
בכזה געגוע.
יש לו. בהשפעת הלחץ של האימהות שלנו,
שהבית יהיה מסודר שאם יש בלגן
קצת, אז הוא לא רואה אף אחד.
ייאמר לזכותו שהוא בדרך כלל שוטף רצפה
ולעיתים קרובות מסדר.
בכיתי והתעצבנתי,
אמרתי לו שזה פוגע.
שהוא כבר לא כמו פעם .
שנשחקתי בעיניו.
והוא אמר שזה לא נכון.
שהוא טרוד (אמת) ושהוא לא שם לב.
ושזה לא בכוונה.
והוא מבין שזה פוגע .
אבל לא נראה לי שהוא מבין עד כמה
זה מעליב, שאחרי כל כך הרבה זמן,
אחרי שאני כל כך משתדלת,
הוא לא רואה בכלל איך שהשקעתי בחיצוניות,
ואיך שאני רוצה יחס, הוא לא רואה אותי,
לא את הבגדי שבת, את האיפור, את השיער,
את איך שאני מתגעגעת.
רק את הדג שהפשרתי. וזה סוג שהוא אוהב.
ואת הכביסה ואת זה שלא שטפתי עדיין.
אני נראה לי באמת צריכה ויטמינים. יש משהו מומלץ?
עד שאני לא אדאג לעצמי עם זה אני לא ארגע.
נראה לי שגם הגלולות מוציאות אותי מאיזון רגשי,
יש מצב?
בשוטף אני שמחה, רגועה יחסית, מאירת פנים
וחביבה על בני אדם. מאז הלידה אני מרגישה
כאילו חצי מהברגים זזו לי מהמקום.
במיוחד שזה בא ביחד עם הבעיות של הנסיכה הבכורה,
שנתנו שם למה שיש לה, שבועיים אחרי הלידה.
הצלחתי להרדם לכמה שעות ולצבור כוח לצירי לחץ.
(והרי בכל מקרה זו פריווליגיה אחיות גדולות - לא לכולן יש את זה...)
