שמלת הריון - יצחק שלו
נצבת היית אל עומת הראי וייאוש בעינך.
שואלת היית את האיש אם תיטבי בעיניו כלפנים.
והוא לך עונה כגברים: לעולם לא תדענה אתן
אימתי נאהבכן באמת, בכל נפש ונים...
"שיוסר כבר השק הלזה" נאנחת היית במרירות
למראיה של סות רחבה העוטרה לגזעך שעבת.
ולא כן אנוכי. מעולם לא תדעי מה יפית ללבי
באותם הימים שנחשנו אם בן הוא או בת.
יש ונראית כלוחם העמוס סובלו, מבוסס
במסע עדי אות לו יותן לפתח חגור ולפרוק.
ויש ודמית לאומן העוטה סינרו ומפסיע
לקראת מלאכה חדשה. רציני לבלי חוק.
ותמיד כמו איש החובה העושה מעשהו יומם,
ברצון ובלי רצות, בתלונה עמומה, בכניעת עבדים.
ורק כשמאסת בשמלות שעינן כעין אוהל נטוי,
ורק כשהזית על שמלות גזרתן ככדים.
הייתי לוטפך ומנחם: עוד יגיעו ימים אחרים,
עוד נגזור ונתפור לך כדין החיטוב וכיד הדמיון.
אך אני לא חשבתי כזאת, לא היו לי ימים הטובים
מאותם שהלכת לצידי בשמלת הריון...