(ארוך מאוד...)שבוע 40 התחיל, אני מרגישה מצויין. הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי במהלך כל ההריון. כמעט ואין צירים. אנחנו מחכים בסבלנות (שני הגדולים נולדו קצת אחרי התאריך המשוער).
הזמן עובר, אני עדיין מרגישה מצויין, התחלתי ללכת למעקב הריון עודף, ב"ה הכל תקין. הערכת משקל 3.800, זה קצת גדול, אבל בשתי הלידות הקודמות ההערכה טעתה בגדול, (שניהם נולדו בערך 3.300, וההערכות היו סביב 4), הרופאה קצת נלחצת, אני ממש לא (באופן עקרוני, היא רופאה די לחוצה...). אין שום זכר לצירים...
שבוע 40+4, תומכת הלידה שלי טסה לאומן! ל6 ימים! שתינו האמנו שאני אלד לפני... זה קצת מלחיץ אותי, אבל אני מרגיעה את עצמי שד' מחליט מי השליחים שיהיו איתי בלידה, ושהכל יהיה בסדר... היא משאירה מספר טלפון של תומכת מחליפה...
הימים עוברים, הרגשה מצויינת, אין שום זכר לצירים... ביום שישי, שבוע 40+6, אני מודיעה לעובר שאם הוא חיכה עד עכשיו, אני מעדיפה שיחכה עוד קצת, כי לאחותו הגדולה יש מסיבה בגן ביום שני, ומאוד חשוב לי להיות, וגם התומכת לידה חוזרת לארץ ביום שני בלילה...
ליל שבת, שבוע 41+0, מתחילים צירים, די סדירים, אבל חלשים... אני הולכת לישון, ליתר ביטחון... הצירים נעלמים! מצד אחד קצת מאוכזבת (בכל זאת, כבר רוצה ללדת), מצד שני, שמחה שהוא החליט לחכות עוד קצת, ומקווה מאוד להספיק את המסיבה...
יום שני, שבוע 41+2. היום יש מסיבה בגן של הגדולה. קמתי בבוקר, אין צירים, הרגשה כרגיל, אני מתחילה להתרגש מהמסיבה (עד אותו הרגע הייתי בטוחה שאפסיד אותה...). בבוקר מעקב הריון עודף, הטכנאית עושה הערכה, ואז מתנצלת שיצאה לה הערכה ממש גדולה, והיא אפילו לא מגלה לי כמה יצא, כי היא סטאז'רית וזו בטח טעות... חוץ מזה הכל תקין. חוזרת הביתה, אוספת את הילדים, מתארגנים למסיבה... המסיבה נגמרת. תומכת הלידה שולחת לי הודעה שהיא חזרה לארץ הקודש... אני הולכת לישון שמחה ורגועה.
יום שלישי, שבוע 41+3. קמתי בבוקר, הרגשה כרגיל, אין שום צירים... החלטתי שכדאי לעשות איזושהי השתדלות (גם בגלל השבוע המתקדם, וגם בגלל הערכת המשקל שהתחילה קצת להטריד אותי...). התקשרתי למטפלת ברפואה משלימה שגרה בישוב, קבעתי תור לדיקור סיני בשעה 10:30. בשעה 11:30 יצאתי ממנה, היא אמרה שכדאי לי ללכת לטייל קצת... הלכתי לדואר, ואח"כ חזרתי הביתה... בדרך היו שני צירים, כמעט ולא מורגשים...
חזרתי הביתה, הכנתי ארוחת צהריים. ויש עוד צירים, עדיין כמעט ולא מורגשים... נכנסתי לשרותים, והוא היה שם- הפקק הרירי, זהיתי אותו בוודאות, בשתי הלידות הקודמות הוא נשר סביב פתיחה 4, תהיתי לעצמי אם זה אומר שזה המצב כעת... עידכנתי את בעלי, ואת התומכת לידה... והלכתי לאסוף את הילדים, בנתיים הצירים התחזקו, והצטופפו...
אספתי את הילדים, חזרנו הביתה, אכלנו, הצירים כבר היו מורגשים בוודאות, וסדירים... אמא שלי התקשרה, ואמרה שהיא בדרך לביקור, כי היא כבר ממש מתגעגעת. מאוחר יותר היא אמרה שמהבוקר היא הרגישה שהיא חייבת להגיע אלינו J לב של אמא...
הלכתי לנוח, בעלי נשאר עם הילדים. השתדלתי להרדם בין הצירים, זה דווקא הלך די טוב, אבל לאט לאט הם התחזקו, ולא היה לי נוח לשכב... בערך ב16:00 אמא שלי הגיעה, ואני נכנסתי להתקלח... התקלחתי עד שנגמרו המים החמים... כשיצאתי ביקשתי מאמא שלי שתישאר עם הילדים, אני ובעלי יצאנו לטיול בשכונה, הייתי צריכה קצת שקט, ובבית היתה חגיגה...
בנתיים הצירים בערך כל 7 דקות, די קצרים, פחות מ40 שניות, אבל בהחלט מורגשים. אחרי טיול של כחצי שעה חזרנו הביתה. אמא שלי לקחה את הילדים איתה, הבית היה שקט, ומבולגן!! אמרתי לבעלי שילך לנוח, ובנתיים סידרתי את כל הבית!! זה היה פשוט תענוג! כשסיימתי שקלתי ברצינות ללכת לסדר לשכנים את הבית...
השעה כבר 18:00, ישבתי לנוח על הספה, בעלי נימנם על כיסא ליד... כל פעם שהגיע ציר רציתי לקום, אבל הייתי כל כך עייפה שלא היה לי כוח, אז פשוט נשמתי עד שהוא נגמר, ב"ה הצירים עדיין היו ממש קצרים (40 שניות בערך), ונסבלים. בשעה 19:00 הודעתי לבעלי שהגיע הזמן לצאת. למען האמת, חשבתי שיש עוד המון זמן עד הלידה, אבל רציתי ליסוע כאשר יש עדיין אור יום (החושך הלחיץ אותי...). התקשרנו לאמבולנס, והתחלנו ללכת רגלית לכיוון היציאה מהישוב... כל כך נהנתי מההליכה! די הצטערתי שהאמבולנס הגיע כל כך מהר... עידכנו את התומכת שאנחנו בדרך לבית החולים.
הנסיעה היתה סבירה לחלוטין. במהלך הנסיעה היו 7 צירים, קצרים וכואבים במידה נסבלת, עד כדי כך שחשבתי שאנחנו נוסעים לחינם, ושישלחו אותנו הביתה...
ב19:30 הגענו לקבלה. המיילדת המקסימה בקבלה היתה מוכרת לי מהלידה הראושנה, אמרתי לה את זה, אבל היא לא זכרה, רק חייכה... היא הודיעה לצוות שהגיעה אישה ב"לידה פעילה", ואני אמרתי לה שעדיף שלא תגיד את זה לפני שתבדוק, כי נראה לי שהיא תתאכזב... לפי עוצמת הצירים הייתי בטוחה שפתיחה 3 לכל היותר... מסתבר שטעיתי בגדול, היא בישרה לי בשמחה שפתיחה 8!! הייתי מופתעת לחלוטין! הראש עדיין קצת גבוה, אבל הוא ירד בקרוב כנראה... תומכת הלידה הגיע! מוניטור קצר ולעניין, ונכנסנו לחדר לידה.
פתאום הרגשתי שנגמר לי הכוח, נמאס לי מהצירים, אין לי כוח ללדת. רוצה רק לישון! אמרתי את זה לתומכת. וידעתי (עוד לפני שהיא אמרה) שזה סימן שהסוף הטוב ממש קרוב! בשלב הזה הייתי ממש מבולבלת, מצד אחד- מצב רוח לא משהו, ועייפות גדולה שמעידים על שלב מעבר ועל לידה קרובה. מצד שני, צרים קצרים יחסית, ובעוצמת כאב נסבלת (אל תטעו, הם כאבו מאוד!! אבל זכרתי שזה כואב הרבה יותר...). שאלתי את התומכת עם אפשר ללדת עם צרים כל כך קצרים... היא אמרה שאם אפשר להגיע לפתיחה 8, כנראה שאפשר גם ללדת...
נשארתי בעמידה, והשתדלתי לזוז הרבה, כדי להוריד את התינוקי... אבל הייתי עייפה כל כך! התומכת הציעה לבקש פקיעת מים, שבמקרה כזה יכולה לזרז מאוד את הירידה של הראש ואת הלידה... המיילדת הגיעה, פקעה את המים, שהיו נקיים לחלוטין ב"ה! היא אמרה שהפתיחה כמעט מלאה (רק שוליים...), הראש טיפ טיפה גבוה, נחכה עוד כמה צירים... אבל לי כבר נגמרה הסבלנות... התפללתי בכל הכוח שהלידה תיגמר בשלום בקרוב, כי הכוח שלי נגמר, ובכלל לא ברור לי מאיפה אביא כוח להוציא אותו החוצה...
הזמן עבר, הלחץ התחיל להיות חזק יותר ויותר, הגיע הזמן ללדת!! אבל לי אין כוח! מתחילים ללחוץ, בהנחיית המיילדת, אבל בקצב שלי... המיילדת לא מרוצה, היא רוצה שהלידה תתקדם מהר, ואני לוחצת בעדינות מדי. היו לכך שתי סיבות: העיקרית- פשוט לא היה לי כוח. והמשנית- חשש מתפרים ומנזק לרצפת האגן... שלב הלחיצות היה ארוך, ומייגע! הייתי בטוחה שהוא לא יגמר לעולם! לא זכרתי שזה כל כך קשה, כמעט וביקשתי שיביאו ווקאום... הרגשתי שכבר אין לי טיפת כוח... הראש כבר היה בחוץ, ליטפתי אותו, רציתי כבר לחבק, אבל לא היה לי כוח ללחוץ... ב"ה המוניטור עד אותו הרגע היה תקין, אבל עכשיו התחילו ירידות קלות בדופק.. המיילדת אמרה לי שהוא כבר רוצה להיות בחוץ, עוד קצת מאמץ. גם אני רציתי שהוא יהיה בחוץ!! ממש רציתי! ביקשתי מרבש"ע שיוציא אותו, כי אני כבר לא יכולה! ואז הגיע ציר, חזק מאוד, פשוט "זרמתי" עם הציר, והרגשתי אותו מתקדם בתעלת הלידה! זה נתן לי כל כך הרבה כוח. עוד שתי לחיצות והוא היה בחוץ! מונח עלי! הייתי מאושרת! השעה 21:25.
המיילדת והתומכת שיערו (לפי העין...) שהקטנטן שוקל קצת יותר מ4 ק"ג... ואכן כך היה (4 קילו ו50 גרם)... ב"ה גם השליה נפלטה, ואני הרגשתי כל כך טוב! אושר עליאי, ונחת! חיבקתי את הקטנטן ונהנתי מכל רגע. ופתאום נשמעה אזעקה (מרחב ירושלים)... שתי הסבתות (אמא שלי ושלו, שפתאום הופיעו החדר, לא יודעת מתי הן הגיעו בכלל...) היו קצת בלחץ, ונראה לי שגם המיילדת, אבל אני עדיין הייתי בעננים... ב"ה עבר בשלום...
המיילדת בדקה ואמרה שהפרינאום שלם, אפילו בלי שפשוף... עוד הפתעה נעימה שהצטרפה ללידת ההפתעות... הקטנטן התחיל לרחרח, למצוץ ידיים ולחפש אוכל... הסתכלתי על הפה המתוק שלו, וראיתי שהלשון קשורה (יש לנו נסיון בתחום), תומכת הלידה (שהיא גם יועצת הנקה...) אישרה את האבחנה... קצת חששתי, אבל הוא דווקא יונק לא רע, ובזכות הלנולין (משחה לפטמות), זה כמעט ולא כואב.
ב"ה האמא התינוק מרגישים מצויין, לומדים להכיר... השתחרננו מוקדם מבית החולים, כי התעגענו הביתה J, עכשיו אנחנו מנסים להתרגל למציאות החדשה.
תודה לרבש"ע על כל החסדים,
שנזכה להיות שליחים נאמנים ולגדל את כל ילדנו (כן ירבו) בשמחה לעבדתו ויראתו.
בשמחות אצל כולן!
!!
)
ולא כל הרופאים מקפידים על כך. פשוט יש צורך להקריא..
)