חומש במדבר נקרא 'חומש הפקודים', והפרשה בעצם נפתחת במפקד בו סופרים את עמ"י.
אני אשתף בנקודה מתוך השיעור של הרב ראובן ששון על הפרשה ועל יום ירושלים, שמתייחסת לעניין הספירה של עמ".
כל אחד מעמ"י הוא פרט בפני עצמו, אדם עם מחשבות, רגשות, יכולות וכשרונות.
אבל כל אחד מאיתנו הוא גם תא קטן בגוף הכללי של עמ"י.
כאשר מתייחסים לאדם בשמו, זו ההתייחסות לצד הפרטי של כל אחד, לאישיות שלו וליחודיות שלו בפני עצמו.
כאשר סופרים את כולנו יחד, כל אחד הוא מספר מתוך הכלל, אין לכל אחד שם פרטי להתייחסות פרטית, אלא כולנו חלק מכלל הגדול.
לכל אחד מהצדדים האלו יש תפקיד בהתפתחות של עמ"י.
האידיאל שאליו אנחנו שואפים הוא שכל אחד יהיה חלק מהכלל, דווקא דרך הפיתוח של היכולות והכשרונות הייחודיים שלו. שכל אדם ינתב את הכשרונות שלו לעשיית טוב, ויתרום לכלל דרכם.
אבל זה לא קל להגיע למצב כזה.
ועמ"י עובר כמה שלבים בדרך לאידאל הזה.
כשעמ"י נכנס לארץ, הספר הראשון שאנחנו קוראים הוא ספר יהושוע. שם עמ"י מתפקד ככלל - מדובר בספר צבאי, בו כל אחד הוא 'מספר' מתוך הכלל. הפרט מתבטל לטובת הכלל, וכך עמ"י מחוברים ביחד לקב"ה וכובשים את הארץ.
אבל זה לא מימוש של האידיאל. כי אין פה ביטוי ליחודיות של כל אחד בפני עצמו.
ולכן מגיע אחר כך ספר שופטים, בו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', 'איש הישר בעיניו יעשה', הארץ מחולקת לשבטים, וכך כל אחד מפתח את עצמו.
אבל תמיד בשלב הזה יש סכנה של נפילה. כי כשמנותקים מהכלל, יש התרחקות גם מהקב"ה וגם אחד מהשני. ועמ"י נופל בעבודה זרה, וגם מגיע לקרעים בתוך העם עצמו, ששיא הקרע מתבטא במלחמת האחים שמתעוררת בעקבות מעשה 'פילגש בגבעה'.
אחר כך עמ"י עובר תהליך של תיקון, וחיבור בחזרה לכלל, כשמתאחדים יחד תחת מלכות שאול, דוד ושלמה (עם עוד הרבה קשיים בדרך). אבל באותו שלב עדיין לא הגענו לתכלית השלמה ולכן העם נקרע שוב לשתי ממלכות, ובסוף הגיע לחורבן הבית ולגלות.
גם בתקופה שלנו היום, בתחילת שיבת ציון היתה מציאות של כלליות. העולים הראשונים שבנו את הארץ ביטלו את עצמם למען הכלל - 'חסר גלגל - אני גלגל' (כדברי טרומפלדור).
אבל היתה בהתנהלות הזו מחיקה של הפרט, וזה עדיין לא האידיאל. ולכן עמ"י היה צריך לעבור לשלב של פיתוח הפרט. וכמו תמיד, בשלב הזה יש גם סכנה של נפילה. והיו גם נפילות.
במלחמת ששת הימים, בה שוחרר ירושלים, היה לנו מעין 'הבזק' שמימי של חיבור עצום לכלל, לנשמת עמ"י, תוך ניסים גדולים שהקב"ה האיר לנו.
אבל זה היה מאתערותא דלעילא, מתנת שמיים, כמו ליל הסדר בו הקב"ה העלה את עמ"י בבת אחת ממ"ט שערי טומאה.
ועכשיו אנחנו עוברים תהליך כדי לעלות למדרגה הזו בעצמנו, מדרגה אחר מדרגה.
וזה תהליך לא קל, עם הרבה אתגרים וקשיים בדרך. והפיתוח של העצמיות מרחיק אותנו מההרגשה שאנחנו ממש חלק מאותו גוף כמו מי שחושב הפוך מאיתנו, ולכן יש יותר מתחים בתוך עם ישראל, בין הגישות השונות שכל אחד מפתח.
אבל אנחנו בדרך לאידאל בו כולנו נתאחד יחד, כל אחד עם הכשרונות והיחודיות שלו, כחלק מכלל של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
וכבר עכשיו במלחמה התעורר אצל כולנו החיבור לכלל, ההרגשה העמוקה שמתבטאת גם במעשים, שאנחנו לא כל אחד בפני עצמו, אלא יש פה משהו גדול יותר שאנחנו חלק ממנו.
אנחנו עדיין לא בשלב הסופי, אבל אנחנו בעז"ה בדרך לשם…
) והיא אמרה שאם זה ימשיך שאלך לאורטופד (כי לפני כן היו לי כאבים ברגליים)
מקווה גם בשבילך לבריאות הגוף והעובר והנפש!
אנחנו מבקשות לשים לב לכתוב ברגישות
(סתם, יש לה בעצמה מליון עיסוקים ותכנונים...)