מאחלת לכככוווולללן
סיפור הלידה של המתוקון החמישי שלי.זאת הלידה הכי מבורכת שהיתה לי ,
הסיפור די קצרצר כי כך היתה הלידה ב"ה
ביום שישי ,יום קודם נסענו לבית החולים,בגלל צירים,אבל אמרו לנו שזה לא מתחיל בכלל.ב"ה כנראה שיצאנו ידי חובה בזה..
ביום שבת בבוקר התעוררתי עם צירונים אבל לא התרגשתי מהם,התרגלתי
,המשכתי כרגיל הם לא כל כך עזבו אותי אז ניסיתי לנוח,לשתות וכו' אמרתי לבעלי אבל שנינו לא התרגשנו,גם כי היינו כבר רגילים לצירונים וגם כי עוד היו לי שבועיים לתאריך.חוצ"מ שזה היה שבת אז לא נוסעים אם לא ממש בטוחים.אז ביליתי לי את השבת בבית בכיף עם כל הפינוקים של שבת,עם הילדים ועם ספר תהילים-שיהיה,לקראת סעודה שלישית כבר איבדתי את התיאבון (נדמה לי שזה הפעם היחידה שלא אכלתי ס.שלישית) והתחלתי לקלוט שזה רציני,הלכתי לנוח במיטה וברגע שקלטתי שאני נושכת את הכרית מכאב הבנתי שזהו זה,קראתי לבעלי שיפזר את הילדים אצל השכנים ,בינתיים התקלחתי ונסענו.
בדרך הצירים הלכו התעצמו (שמעתי פעם שהנסיעה באמת יכולה להשפיע) השבת כבר יצאה ,בעלי הדליק לי מוסיקה וככה עזר לי להעביר את הצירים בחיוך ושיר (אברהם פריד ,ממליצה) ובזמן שאני מעבירה אותם במוזיקה ונשימות הוא פירפר בכביש ,ועקף פקקים ומחסומים,(וב"ה שכך עשה כי לשנינו באמת לא היה מושג עד כמה הלידה קרובה)
הגענו לביה"ח אני ירדתי בכניסה והוא הלך לחנות,אחרי כמה צעדים היה לי ציר ממש כואב אז נעמדתי שם עד שבעלי יבוא,הוא הגיע ותמך בי בדרך,עד היום קשה לי לקלוט שככה הלכתי ועליתי מדרגות (די הרבה) אבל שוב לשנינו לא היה מושג ,אני זוכרת שלפני שנכנסנו לחדרי לידה אמרתי לבעלי שאין לי כוח ובטח זה יקח מלא זמן..
המילדת שקיבלה אותי התחילה לתשאל אותי כדי למלא גיליון ופתאום הרגשתי שהוא יוצא,ישר היא העלתה אותי על מיטה בקבלה,סגרה וילון ותוך שתי דקות , המתוקון היה בחוץ.
ככה בלי בדיקות כואבות,בלי דקירות,חוקן וכו' אפילו בצניעות יחסית ,ממש כמו שהתפללתי, פשוט להגיע וללדת צ'יק צ'ק.
מקווה שזה יעודד פה מישהי
.אמנם הלידות האחרות היו יותר קשות אבל מבטיחה לכן,כולן היו מלאות בניסים...וגם בסופן תמיד קיבלתי לידיים נס קטנטן גדול ![]()

).
