שהחיינו... התינוקת שלי , שלא כמו בספרים , ישנה מעט מאד . ערנית שזה כבר מדאיג והיו עוד קצת צרות , אבל עכשיו בשעה טובה היא ישנה!!
לרוב זה לא נמשך הרבה , אבל אתחיל לכתוב , ואם זה ייקטע ...אני יודעת שיבינו אותי פה.
למחרת ליל הסדר אחה"צ צעדתי שעה, כמנהגי יומיום. הייתי ממש כבדה , אבל לא ויתרתי לעצמי. במוצאי החג הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. ואז כששכבתי במיטה הרגשתי שהמים פקעו. המיטה היתה רטובה. לא נבהלתי , כי קראתי בספרים שאפשר אפילו כמה ימים עד שמתפתחת לידה. לא היו לי כאבים . החלפתי בגדים , לקחתי את התיק שחיכה לי והתקשרתי לאחות שלי . כשנסענו באוטו עוד עשיתי אן דן דינו , לאיזה בית חולים כדאי ללכת. נרשמתי למרכז טבעי אבל בסוף החלטתי דווקא על בית חולים לא בעל מוניטין , וזה היה בסדר. הגענו בסביבות שתיים . אחותי היתה עייפה . אשפזו אותי במחלקה להריון בסיכון , ואמרתי לה ללכת הביתה .
הבוקר עלה , היו לי כאבים עמומים כאלה , אבל זה בכלל לא דמה לצירים כפי שדמיינתי אותם . לא היה שום גל ושום הפוגה . פשוט כאבים כאלו שהלכו והתגברו. בהתחלה אמרו לי לא לזוז כי ירדו לי המים , ואני שמעתי בקול האחיות , אבל אחר כך נמאס לי והתחלתי ללכת. רציתי לצאת מחוץ למחלקה , אבל גם את זה אסרו עלי.
עוד נקודה חשובה : בנות , אל תעשו כמוני! . משך ארבעה שבועות לפני הלידה לקחתי תרופה הומיאופתית , וגם משך הלידה . זה לא היה רעיון טוב , ועל כך בהמשך.
בערך ב11 הגיעה אחות אחרת שלי . זה היה די מפתיע . היא ישבה שם ודברה איתי . לא נעים , אבל בעצם דיי רציתי להיות לבד. בדיאבד , טוב שהיא באה - וזה לא היה רעיון טוב להיות לבד. הכאבים הלכו והתגברו . מדי פעם הלכתי לשרותים ולמקלחת. המוניטור הראה שאין צירים , וגם הפתיחה לא היתה משהו. זה היה ממש מתסכל. למה אין צירים???? למה אין פתיחה?????
בעיני רוחי , כבר ראיתי את עצמי מובלת אחר כבוד לניתוח חרום . למען האמת היו לי סרטים גרועים מזה בראש. לא פחדתי שיקרה לי משהו , אבל פחדתי על התינוק. פחדתי שה' יעניש אותי או משהו כזה , למרות שאני והוא ידענו , שזו היתה הדקה ה-90 בחיים שלי, ושבסך הכל רציתי להגדיל קצת את האוכלוסיה היהודית בארץ...בינתים מצטרפת עוד אחות אחת , ואני מרגישה , שהיא רק מפריעה לי (הם מפטפטות על דא ועל הא ביחד)
טוב . השעה שתיים . אני דיי מיואשת . ואז מגיע המלאך המושיע , בדמות מתמחה חביב ,שאני מכירה מקופת חולים . הוא בודק ומודיע - פתיחה של 8. אז הצוות הרפואי נלחץ ומריץ אותי באלונקה לחדר הלידה. בינתים מצב הרוח שלי שפוף כי כבר 12 שעות מסבירים לי שאין לי צירים וכלום לא כואב לי.
המתמחה הזה , שהוא בחור צעיר , שנראה שבדיוק גמר את השירות הצבאי, מדווח לי כמו מ"כ על הצוות , ומאחל לי בהצלחה(כאילו סוף מסלול טירונות). שוב מחברים אותי למוניטור ואני עסוקה בלעקוב אחרי הדופק של העובר שלי . הפחד הכי גדול ונורא שלי זה כאמור התינוק .
המיילדת היתה חביבה , אם כי נראה שהיא ממש מתה לצאת כבר לפנסיה . היא גם לא כל כך אהבה את זה שרציתי לעמוד על הברכיים ולזוז , כמו שקראתי בספר - אבל היא השתדלה לזרום . הפתיחה לא התקדמה מעבר ל8-9 ואני ...מיואשת וכואבת. אני חושבת שהייתי ממש טמבלית ולא עברתי סוויצ' - לזה שהכל בסדר והלידה מתקדמת. שתיתי המון מים , אבל צירי הלחץ היו ...לא חזקים . ואז ביקשתי מאחותי לשים 30 טיפות מהתרופה ההומיאופתית בחצי ליטר ושתיתי את הכל . ככה אמרה לי מי שמכרה לי את התרופה הזו , ואתן יודעות מה ? הצירים פשוט נעצרו!!!!!!!!!!!!!!!!!
אמרו לי ללחוץ ולא הצלחתי . אמרו תעשי ככה , כאילו שאת הולכת לשרותים - לא הצלחתי בכלל ללחוץ .
אחר כך בא המתמחה הזה , אמר לי לדחוף ולחץ לי על הבטן - לא עזר
אחר כך בא הרופא הבכיר - אמר לי לדחוף ולחץ חזק חזק על הבטן - לא עזר
ואז המתמחה חזר , ואמר לי : עכשיו אני אלחץ ואת תלחצי - וכשלחצתי הוא צעק : את יכולה! ארוך! ארוך! הרגשתי שהעינים שלי יוצאות מהחורים שלהם מרוב מאמץ.אבל המילים האלו נתנו לי כוח ללחוץ והיא יצאה . הייתי במקום אחר , אבל אחר כך סיפרו לי שהיא יצאה כחולה ונתנו לה חמצן.
ומיד לקחו אותה
ואז נגבו אותה ועטפו אותה והגישו לי אותה , והיא הסתכלה בעינים החכמות שלה , אבל אני הייתי מותשת מדי בשביל להתפעל .
באותו לילה לא ישנתי , אבל לא הביאו לי אותה ואני מצטערת על זה כי הייתי צריכה להניק אותה מיד.
המשך יבוא , סליחה על האורך- ותודה שקראתן . המתוקה שלי קוראת לי
)
ותודה ליפעת ולכל הצדיקות שעודדו , ותמכו . תבורכו מפי עליון.
)
