הבכור שלי היה נרדם אצלי בידיים, מתעורר כל שעה לינוק, ואני לא הרגשתי מותשת ועיפה - שמחתי, שה' נותן לי כח ואני לא נרדמת כל היום.לא שמתי לב שהתחילו לי סחרחורות ואיבוד שיווי משקל. זה הגיע לאט ובהדרגה, עד ששמתי לב לזה הקטן היה כבר בן חצי שנה. רופאים ובדיקות דם קבעו שאני מדמיינת והכל בסדר אצלי, כי אני לא קישרתי את זה לחוסר השינה הכרוני, רק ידעתי שפעם יכולתי לרוץ במדרגות ופתאום אני לא יכולה...לא דמיינתי. כך זה נמשך עד ששבת אחת בעלי לקח את הקטן (אז בן 8 חודשים) והם טיילו 3 שעות! ולראשונה מאז הלידה ישנתי 3 שעות רצופות! וכשהתעוררתי, בעלי הסביר לי שכל בן אדם צריך לישון, כולל אותי וכולל התינוק - גם הוא נפגע מהשינה הלא רצופה.
ניסיתי חודשיים כל מיני שיטות, אבל כבר הרגלתי אותו יותר מדי זמן לידיים של אמא ולשינה איתי. בעלי הפציר בי שנגמור עם זה בכך שניתן לו לבכות יומיים-שלושה והא ילמד לישון לבד, ואני מאד חששתי מזה. העייפות הכריעה אותי בסוף - לילה אחד פשוט נרדמתי, השארתי את בעלי שיוודא שהבכי של התינוק הוא לא בגלל שהסתבך עם סורגי המיטה או קרה לו משהו נורא ואיום... ונרדמתי למרות רצוני. הוא בכה כל הלילה, כך סיפר בעלי. למחרת הייתי רעננה - ישנתי לילה שלם! - ונשארתי ערה בחדר לידו. הוא לא הפסיק לבכות, נרדם מתוך בכי רק כדי להתעורר ולהמשיך לבכות. נקרע לי הלב, ורק האסרטיביות של בעלי שיכנעה אותי שאין ברירה - הרי ניסיתי כבר הכל! וגם בשביל התינוק רציתי שיישן לילות שלמים.
בלילה השלישי קרה הנס - הוא בכה רבע שעה, ונרדם! לכל הלילה.
ומאז הוא ישן לילות שלמים - בדרך כלל.
קשה להיות בכור, שפן הנסיונות של אבאמא...
עם התינוק השני לא רציתי להגיע לטראומה כזו, ומגיל 6 חודשים אני שמה אותו במיטה עם מוצץ ובקבוק מים, אומרים לילה טוב, ליטוף על הגב, ואני יוצאת מהחדר. בדרך כלל הוא מתלונן קצת, לא בוכה, אני בודקת בשעון כמה זמן בדיוק הוא מתלונן - אם עוברות 10 דקות והוא לא נרדם, אני נכנסת שוב, מחזירה את המוצץ, מכסה שוב ואומרת שוב לילה טוב. ל]פעמים הוא כל כך עיף שהוא נרדם כשאני מכסה אותו ומלטפת בגב כמה דקות.
אם הוא ממש בוכה - אני נכנסת מיד, מרגיעה אותו על הידיים ואם זה לא עוזר - אז קצת בהנקה, מה שצריך כדי להרגיע, ואז מחזירה שוב למיטה. הוא כבר למד שכשהוא במיטה אני מצפה שיישן, ועם הזמן הוא נרדם יותר ויותר בעצמו. ישתבח הבורא.