פורום הריון ולידה (עמוד 5470)

שתהיה רפואה שלמה במהרה

בדיוק בשביל מקרים כאלו צריך להרגיל את התינוקות לקצת מטרנה. מסכנונת!

 

רק בריאות לשתיכן! 

ובמיוחד החזרה לעבודה יכולה להוריד תפוקת חלב. זה בטוח. אבל אם תקפידי על שתיה מרובה (ממש! תבדקי ותמדדי. 3 ליטר ביום!) ומנוחה פעם באמצע היום, הגוף יצליח לחזור לתפוקתו.

מאחלת לך הצלחה רבה בהנקה ורפואה שלמה.

קודם כל אל תרגישי כ"כ נורא..בטח הרבה אומרות לה מזל"ט,

אם אתן לא קשורות לא נראה לי כ"כ שייך לפתוח את הנשוא..ואם תתנצלי היא בטח תגיד שזה בסדר ותעזבי...או משהו כזה..

האמת שאלה קשה לא יודעת מה הייתי עושה במקומך..בהצלחה!

ובטח יגיעו חכמות הפורום ויעזרו לך.

הן בטח יודעות מה עדיף, למרות שאחת לא דומה לשניה.

 

סתם כך, נראה לי שכן עדיף להתייחס, אולי לא פנים אל פנים בכדי לא להביך ולהכאיב, אבל רעיון של מייל נשמע טוב. כי סה"כ את נפגשת איתה, ואולי לא יהיה לה נעים לראות אותך בכל פעם כי היא תחשוב שאת עדיין לא יודעת. אבל, זו דעתי בלבד.

 

"סליחה! מקווה לעשות לך קצת מתוק על הלב!"

יש לי חברה שעברה נסיון דומה.

 

היא סיפרה לי שעד עכשיו (כ-3 חוד') כשהיא מסתובבת ברחוב עדיין שואלים אותה מה היא ילדה ואיפה התינוק ומזל טוב...

 

היא אמרה לי שזה נורא מציק והיא לא רוצה להסביר כל פעם מחדש. אבל היא חייבת כדי שלא ישאלו שוב...

 

אבל היא מאוד מבינה, כי באמת האנשים אומרים זאת בתמימות ולא מרוע ח"ו

 

הרעיון של ישתבח המשובח נראה לי ממש מצויין במקרה הזה. בנתינת השוקולד עם הפיתקון את יוצרת ערוץ  שעוקף את חוסר הנעימות ונותן תחושת אכפתיות מצד אחד ופרטיות מצד שני. (זה לא יחחייב אותה להתיחס אבל לדעתי היא תעריך את ההתייחסות שלך)

 

ובעצם, נראה לי שזה נורא תלוי באופי שלה. כל אחת היא אחרת וכל התנסות של אדם בתוקף הנסיבות היא אחרת.

 

אבל העיקר- זה נכון שזה נורא לא נעים וצריך אולי בפעם הבאה לנסות להיות רגישים יותר (אולי לשאול אנשים קודם מה היא ילדה?)

אבל את לא צריכה להרגיש כ"כ רע. את בסה"כ רצית לברכה לאחר הלידה...

לא הגברים הם קובעי ההלכה

אלא בורא עולם, בוראנו

שמכיר אותנו, יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו

גם אם לא תמיד זה מובן לנו

לפחות לא בכל המקרים. לדוג' אם ישנם זוג מאורסים שאוהבים אחד את השני אהבת נפש, ול"ע אחד מהם נפטר... השני אינו יכול לשבת שבעה כמו אחד מן הקרובים ביותר, למרות שיתכן שהאובדן האישי שלו גדול יותר... והיה מקרה ידוע כזה... כשנאוה אפלבוים הי"ד נרצחה בלילה שלפני חתונתה...חתנה האבל לא יכול היה אפילו לשבת שבעה במובן ההלכתי של העניין...

הלכה היא הלכה והיא לוקחת בחשבון הרבה עניינים נוספים (רוחניים שאין לנו השגה בהם, אבל ניתן ללמוד עליהם ולהעמיק בהם אם רוצים)  על האובדן והצער האישיים...

ה' ימנע מעמו כל צער וכאב!

בעיני- יש מצבים שאת אומרת- עזבו אותי, אני כאן, אני צריכה עכשיו לתת את התגובה הזו.

לא משנה שההלכה לא מחייבת אותי.

(כמובן שאני לא מדברת על משו שממש אסור. והרי לשבת על שרפרף ולקבל חברות שבות לדבר- זה לא איסור- נכון?!)

לא עלינו- שלא נגיע למצב הזה של "אבלות" אחרי "לידה שקטה"- אבל מי שה' בחר בה לניסיון הזה- אם היא תבחר לעשות בעצמה פסק זמן בחיים ולעשות סוג של "זמן אבל" שבאות חברות ויושבות איתה ומחבקות אותה- זה יתן המון גם לה וגם לכל החברה הנשית שלנו.

 

 

 

ויוקטנה- הגברים הרבנים מבינים יפה מאוד מה שהנשים שלהם משדרות...

מזל טוב כפול ומכופל, שה' יעזור ויציל אותו ויתן לו חיים טובים בריאים וארוכים!

גיסתי ילדה בשבוע 24(!) ולא ידענו מה לומר... מה לאחל? התינוקת היתה במשקל 600 גר' עם סיכויים לא מי יודע מה.. בלש' ההמעטה... ואז אבא של גיסתי התקשר לאבי ואיחל לו מזל טוב בכזה חום ואמר שהם עוד יזכו לראות מהקטנה הזאת עוד הרבה נחת בעז"ה...ואכן הקטנה הזאת (עדיין קטנה בממדים..) היא ב",,הבת ארבע וחצי היום ואין כמוה למתיקות וחכמה!!! וכבר ב"ה כולם זוכים להרבה נחת ממנה... ובעז"ה עוד יזכו....

היום המצב של פג בשבוע 27 הוא מצב עם סיכויים יפים מאד!

זה מאוד אישי.

יש נשים שלוקחות את זה מאוד קשה ואחרות שפחות.

אני אישית מאוד התחזקתי מזה, ומרגישה שזו היתה זכות לשאת ילד שכל מה שהוא היה זקוק לו זה בטן של אמא יהודיה.. וב"ה אני לא מרגישה חסרון.

יש לי חברות שהתמודדות שלהן קשה יותר. וכל סיפור כל כך שונה אחד מהשני.

הכי טוב לדעתי זה להגיד לה שאת מצטערת ולא ידעת, ואם תכיני לה איזה עוגה או אפילו תתני לה שוקולד יכול מאוד להיות שזה ישמח אותה.

בהצלחה!!

באמת המסכנות של מצבים כאלה זה להיות הכי רגישים שאפשר בכל מה שקשור להריון ולידה.

ובכן...

אני עברתי דבר דומה.

להתעלם זה הכי גרוע. כי הרי כולם ראו וידעו שהיית בהריון אז מה ? פתאום זה נעלם? זו חוויה מאוד קשה והחברה יכולה לתמוך גם אם זו לא החברה הכי קרובה.אין להתעלם ומצד שני אין להכנס לה לורידים ולשאול יותר מדי. צריך להתייחס בעדינות ולומר שזה בודאי לא קל.  אם יש לה ילדים לפני כן זה ודאי ישמח אותה מאוד אם תתעניני בהם. או למצוא איזה נקודת חיוב שאפשר להתענין בה במקום לפתח שיחה סביב הקושי.

והיום היא אומרת שה' עזר לה בזה כי היום היא חיתנה כמה ילדים בשנה האחרונה והיא בחובות עצומים כל הזמן היא אומרת ,"וואו איך הייתי מחתנת עוד שנה בת? ה' עזר לי ונתן לי כמה שנים שקט (הבן אחרי זה עוד שנתים זאת אומרת שיש לה חמש שנים הבדל

אני לא אומרת את זה לאלו שילדו לידה כזו

אלא סתאם זה פשוט הזכיר לי את זה איך שה' לא עושה סתם דברים הכל לטובה...

מה את היית רוצה שיגידו לך, לו ח"ו היית את במצבה, והיו מברכים אותך כך.

 

אגב, מזל טוב זו בסה"כ ברכה, אפשר להגיד אותה גם בחינם. מה שמפריע זה שאת לא היית מספיק מודעת למצבה כשברכת אותה, וכמובן שזה מעלה שוב מול פניה של האישה את הפער בין מה שיכל להיות למה שישנו.

 

בסופו של דבר, הכי טוב זה להיות כמה שיותר גלויים, ולהגיד מעומק הלב ומתחושת הזדהות אמיתית את מה שהכי מתאים (כמו שכתבתי בהתחלה)..

 

אולי יתאים משהוא כמו- "אני מתנצלת שברכתי בלי לדעת, וממש מצטערת אם גרמתי לך להרגיש לא נעים. אני מברכת אותך שאזכה לברך אותך לאחר לידה בריאה ושמחה בקרוב "..

שלום וברכה

אני אישית לא אהבתי לדבר על זה..היום אין לי בעיה זה קרה בשנה שעברה.. כיום עברתי לידה נוספת ואני חובקת בן ב"ה ובע"ה זה לא נעים המצב אבל אני הייתי שולחת מייל התנצלות ולא מזכירה את הנושא לידה שוב אם תרצה היא תעלה אותו ומנסיון לא נורא קורה לא נעים ועובר בע"ה

בשעה טובה!

איזה ניסים זה!

שיעבור בקלות בבריאות ובשמחה!

חוגגים בשרותים בין הקאה להקאה חוגגים ארוחות שהכל מגעיל אותך

חוגגים כשאת מסתובבת בבית ומרגישה שבה לך למות מרוב שהריח של ה"בדין" מחרפן אותך

חוגגים כשאת נכנסת בתמימות לחנות ירקות ופתאום צניחת לחץ דם ו... הכל שחור ואת מתעלפת

בקיצור חוגגים כל הזמן וזה ממש נחמד

טוב כל החגיגות זה בסה"כ שלוש חדו\\ודשים אז קחי את זה באיזי ותודי על כל דבר

הרבה עושר

מאמא מאושרת

אני הייתי חוגגת בפינוקים אינסופיים! מבקשת מאכלים שבא לי מתי שבא לי, נחה לי בכל הזדמנות (מוותרת לעצמי על רחיצת כלים אצל ההורים, למשל...) - עושה כל מה שעולה על דעתי! 

וואו איזה סיפור מרגש וכייפי לשמוע! שיהיה בהצלחה גם בהמשך! 

אז מה שנותר זה ללכת לרופא.

ציינת שהיא מאוד מצוננת (אף אזן גרון)

יתכן גם דלקת בדרכי הנשימה, לא כדאי להזניח!

נתתי לו נורופן רק פעם אחת בכל לילה, כשכבר יצאתי מדעתי כשהוא לא הצליח לישון טוב, והתעורר כל עשרים דקות (אחרי הנורופן הוא התעורר "רק" כל שעה...). 

אני חושבת שהחום הוא טוב! הוא מראה שהגוף שלה יודע להילחם במחלה! אמנם החום לא נעים לה בכלל, אבל לוירוס זה כואב יותר ;) והוא נגמר! הגוף החכם שלה הורג אותו בעזרת החום, ומפריש אותו בנזלת! חבל להפריע לגוף שלה להילחם בחוכמה במחלה, כל עוד זה לא חום יותר מדי גבוה, כמובן, חס וחלילה (אני לא מתערבת עד 40, או בלילה, כאמור, כשאני זקוקה למנוחה טובה!). 

תהיו בריאים! 

אם אין דלקת, מחכה עד שיעבור זעם. זה באמת נשמע כמו שיניים. (אבל אוזניים זה כל כך כואב ששווה לי לבדוק.. שלא יסבלו)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האתר שלנו, דבש מסלע:

בדר"כ לפחות בחצי השנה הראשונה אם לא יותר ...יש לרוב ההורים לתינקות "לילות לבנים"

בקושי ישנים....ואם זכית עד עכשיו לישון ,אשריך.......

יתכן והמעבר דירה,וקבלת החדר החדש, עשו זאת,חישבי שגם לנו המבוגרים לוקח זמן להסתגל למקום חדש 

אז בטח לקטנטנה כזאת.........תשתדלי להיות איתה בחדר שלה גם במשך היום ,לשחק איתה שם,וגם להניק שם

ולאט לאט היא תתרגל

בהצלחה

בזה שהיא ישנה איתי... ידוע שלתינוק הכי טוב עם אמא שלי,

 

אבל כאן מתפתחת תלות לא בריאה, כי היא איתי כל הזמן. ביום ובלילה. וזה לא נראה לי הגיוני,

והאמת שזה לא תמיד אפשרי, כמו למשל כשאני צריכה להשאיר אותה עם בייביסיטר...

או כשלא נח לי איתה במיטה....

שני הילדים ישנו די טוב בחודשים הראשונים (אפילו 6-8 שעות)

וקרוב לגיל חצי שנה התחילו להתעורר ה מ ו ן.

 

חוץ מזה לדעתי את לא צריכה לחשוב על הבייביסיטר. הם יודעים טוב מאד להתנהג אחרת אצל אנשים שונים. אז אצל הבייביסיטר היא אולי גם תתעורר, אבל הבייביסיטר בעצמה תמצא איך להרגיע אותה, וזה לא יהיה בשיטות שלך.

ברור גם שמאמא יש יותר דרישות לקירבה\פינוק (איך שלא נקרא לזה).

 

אצלי שני הילדים ממש ישנונים יחסית בבוקר

כל החורף הלבשתי אותם לגן תוך כדי שהם ישנים (בשבע בערך) ובקושי גררתי אותם מהבית כשכבר הייתי חייבת לצאת.

ועכשיו בשבוע שבועיים האחרונים הם מתעוררים לבד לפני שבע ויוצאים מהמיטות. אני די בטוחה שזה בגלל שיש יותר אור ולא קר כ"כ, גם לי יותר קל להתעורר עכשיו

אולי אלרגיה למאכל כלשהו?

החלפת סוג של אבקת כביסה לאחרונה? אצל אחד מהילדים שלנו החלפתי אבקת כביסה, ומיד התחיל לפרוח.

 

אלרגיה למאכלים- האם אכלה משהו חדש לאחרונה?

לגבי הקיסרי - בעיקר מה שנמנע ממך זה האפשרות ללדת בלידת בית.  גם לחכות שנה עד להריון הרבה זה לא כ"כ הרבה, רוב הנשים גם ככה לא יכולות צפוף יותר. ועדין יאפשר לך ללדת הרבה ילדים. (לחמותי יש הפרש ממוצע של שנתיים בין ילד לילד ובכל זאת יש לה 11 ילדים.) 

ואל תטעי! גם אחרי ניתוח קיסרי בהחלט קיימת אפשרות ללידה רגילה. פשוט צריך להתכונן. לברר על בית החולים השונים, ומה שהם מאפשרים. לבדוק אופציה של דולה/מיילדת פרטית/רופא פרטי.

ודרך אגב, אפילו אם לא תוכלי ללדת בלידה רגילה כיום אפשר בהחלט לעשות 6,7 ואפילו 8 ניתוחים קיסריים. ואם יהיו לך תאומים את מגיעה כבר ל 9 ילדים.

ובנתיים לנצל את ההפסקה הכפויה לחזק את הגוף שלך, לנוח ולהתכונן לחיים מלאי חיים (תרתי משמע)

אך קודם כל חשוב לי שתקבלי תגובה כמה שיותר מהר!

עברת חוויית לידה מאוד קשה ועוד בלידה ראשונה!

יש למצב של דכאון אחרי לידה פתרון בכל רמה של דיכאון ובטח אצלך שמדברת על זה ומודעת לזה.

ומסוגלת גם כעת לכתב שמאוהבת במליון אחוז.

אבל אני לא רצה לפיתרונות.

אני חושבת שקודם כל חשוב שתשימי לב לזה שאת ממש רוצה לצאת משם ושזו חצי דרך!

ושאת ממש רוצה לבחור בחיים,

זה מה שמבטאת עצם הכתיבה שלך !

ושזה לא ברור מאיליו שאת במקום הזה אחרי מה שעברת!

אז תוקירי את עצמך על זה מאוד!

מקווה שתגובתי תביא עוד תגובות ובעז"ה בלי נדר עוד אגיב.

 

חיבוק,

שרון

 

תודה על החיזוקים
העניין של הקסרי ככ כואב לי
אני שומעת נשים שילדו רגיל טבעי ואני מקנאה ככ
הם עוד אומרות לי "למה קיסרי" או עושות פרצוף כזה מעליב שהם שומעות שילדתי בקיסרי
מה נראה לכן שרציתי את זה!??!?!?!?
עברתי היריון סיוטייייייייייייייייייייייייייייייי..עם הקאות עד חודש שישי + עירוי כל יומים ירדתי 12 ק"ג
ואז סכרת הריון שזאת מלחמה יום יום ואז גרדת משבוע36 רצו לתת לי זירוז ונלחמתי עד הסוף
מי רוצה בכלל קיסרי??
בחורה צעירה בת 23!?!? שרוצה מלאאאאאא ילדים!?
למה נשים מגיבות ככה ?! זה ככ פוגע ולא שייך
קשה לי ואני נלחמת ורואה את זה יום יום את עניין הקסרי ..זה רודף אותי וזה נמאס
ב"ה יש לי ילד מדהההההייים בריא ושלם וזה מה שהכיי חשוב -באמת
אבל אני לפכמים נכנסת למקומות כאלה לא טובים בעיקר בגלל נשים שילדו ב"ה טבעי וככ
לא מבינות מזה קיסרי וכמה לא רציתי את זה
תודה שלכן שאתן נותנות פה במה לשפוך ולקבל קצת תמיכה

תאמיני לי אני ילדתי בקיסרי, כשהצוות של בית חולים כמעט לקח לי את היד כדי להכריח אותי לחתום על ההסכמה לקיסרי. אני יודעת טוב מאוד איך הבית חולים יכול להכריח לזה. (אם את רוצה עוד פירוט בשביל השתתפות, במסר אישי) אף אחת לא חושבת שעשית את זה בשביל הכיף. ודרך אגב באותם מצבים שאמרו לי "אז למה חתמת?" אני עונה שאני מקווה מאוד שלא תעמדי במצב שבית החולים מנסה לחייב אותך להתערבות רפואית בלידה. וכמובן משתדלת למחול, שחס וחילה לא יעשה להן קיטרוג בלידות שלהן.

בעז"ה כשתתאוששי מהניתוח ומהטראומה יהיה לך קל יותר לקבל שמה שהיה היה, ושהכל משמים.

ותודה לך שאת מעלה את הנושא הכואב הזה, כי כפי שארמת הרבה נשים שחוו רק לידות "חלקות" לא מבינות מה זה סיבוכים בלידה

 כשאת כואבת ומתייסרת, דואגת, פוחדת ולא מבינה, והם אחראים, מבינים ויודעים, ואת בידיים שלהם- הם יכולים לגרום לך לחתום אפילו על טופס למסירת הילד לאימוץ...

זה לגבי ה'למה קיסרי...'

את נשמעת לי נורא עצובה, ממש עדיין בתוך התהליך של האבל על הלידה שאיבדת (כמובן שהיתה לך לידה, אבל לא אותה הלידה שאיבדת, ועליה את מתאבלת). אני חושבת שלפני שחושבים מה הלאה מבחינת הלידות (ונשמע שיש לך סיכויים מאוד גבוהים ללדת בלידה רגילה), כדאי לפנות מקום וזמן להתמודדות עם התהליך הקשה הזה שאת עוברת, בעקבות ההריון והלידה הקשים שעברת  אולי יעזור לך להעלות סיפור לידה מפורט ככל האפשר, כולל ההריון הקשה כמובן. תכתבי על השתלשלות האירועים, על הרגשות שלך בכל זמן (עד כמה שאת זוכרת), ועל המחשבות והרגשות שלך היום (אפשר במקביל לסיפור ובתוכו, אפשר בסוף). 

אחרי שתסיימי לכתוב, אולי יעזור לך להעלות את הסיפור בפורום לבחירתך, ושם נשים יוכלו לקרוא את הסיפור, ולכתוב לך את המחשבות שלהם עליו, ולספר לך על נסיונות דומים ועל ההתמודדות שלהן. כך תרגישי שאת לא לבד, ותקבלי הרבה תמיכה ואהבה מהרבה נשים. כולנו צריכים חיבוק כשאנחנו מתאבלים, ואפילו חיבוק ווירטואלי עוזר מאוד 

אם את עוד לא מכירה את האתה "באופן טבעי", אני רוצה להפנות אותך לדף שמדבר על התמודדות דומה למה שתארת. כמה נשים כתבו שם על הנסיון שלהן, ועל הרגשות שלהן. זה דף ישן, אבל את תוכלי גם לעורר את הדף, ולקבל בו תגובות חדשות. תוכלי גם להעלות את סיפור הלידה המפורט לאתר "באופן טבעי". האתר קצת שונה, אבל שווה לנסות להתרגל אליו! נשמע שהוא מאוד יתאים לבחירות שעשית. 

מקווה שתרגישי טוב בקרוב, ונשמח לקרוא את הסיפור גם כאן! 

זו ממש חוכמת הביבליותראפיה .

לכתב את הדברים ולעבור קטרזיס ושיחרור מהם!

למדתי הרבה מתגובתך!

תשעה קבין של דיבור לקחנו בעולם, ואיתם 99 קבין של פרצופים...

 

כלל חשוב לכל אשה באשר היא - תמיד כיף לדבר ולשתף על הריונות, לידות, הנקות, וכל מה שביניהם

 

(אחרי הכל זו מורשת הקרב שלנו כשהבעלים מזכירים עלילות גבורה מהצבא...)

 

א-ב-ל יש נשים שנבהלות מסיפורים של אחרות, ויש נשים שנפגעות מהסיפור שלי -

 

אז רגישות!!!! ועוד קצת רגישות... צריך ממש לשקול כל מילה, לזכור שמה שעבר עלי הוא אינדבידואלי לחלוטין, אין 2 נשים זהות ואין 2 לידות זהות. אז מה ומי אנחנו שנבקר או נשפוט.

 

איך ייתכן לשדר למישהי אחרי לידה איזשהו פרצוף שאינו תומך, משמח ונותן כוח?

 

ולך, שימריתוש, רק אומר שאני מקווה שכל אותן בעלות הפרצופים לא יצטרכו להתנסות לעולם בנסיון הקשה שעברת ואת עוברת, כי מי יודע אם הן תתמודדנה בכזו אצילות כמוך?

 

בעזרת ה' יחזרו אליך הכוחות בנחת ובהדרגה, מיני דיכאון אחרי לידה הוא נחלתן של בערך 80% מהיולדות בעולם.

 

צריך פשוט זמן, לא להתייאש מהשמחה - אפילו אם היא לא זמינה כרגע ב100%, היא עוד תבוא - ואז יהיה יותר כיף להעריך אותה מחדש.

 

הרבה בריאות ונשיקות, גם לך   וגם לפשוש\ית.

אין לך מושג כמה שאני מזדהה איתך (עברתי חווית לידה דומה, לא זהה אבל דומה) דבר ראשון שאני רוצה זה לחבק אותך חזק!!!

 

עכשיו לגבי הקיסרי והגבלת הלידות רצוני להוסיף על יהודיה מא"י שהשלב שבו עברת את הניתוח הו אאחרי שהגעת לפתיחה מלאה שזה אומר שיש לך סיכוי טוב ללדת רגיל!! כמובן כדאי ומומלץ תמיד להתייעץ עם רופא בכל אופן זה מה שהסבירו לי ואני מכירה נשים שנותחו ש=בשלב מתקדם של הלידה וב"ה ילדו רגיל את שאר ילדיהם.

 

לגבי הפרצופים...... אין לי הרבה מה להוסיף לשאר המגיבות רק לספר לך שאחרי הקיסרי השני שעברתי (כן השני) הרגשתי שמשהו בי לא טוב שהרחם שלי מקולקל ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מהמחשבה הזאת עלינו כנשים להרבות לחשוב על עצמינו בצורה חיובית אולי בדרך זו יקל עלינו להתמודד עם פרצופים למינהם.

 

מאחלת לך רק טוב והרבה אושר 

תודה רבה לכולכן...

אנינורא מתלבטת האם לכתוב את הסיפור..-לידה
יש כאלה שאומרות ."מה את מורחת בסיפור לידה גמרת בסוף בקיסרי!"
אוווף...
יש נשים כאלה...אני לא מקפידה אבל בא לי ככ לער אותם..

לפרסם פה את הסיפור?
האם זה ייתן משהו?

אם את רוצה במה אינטימית יותר, את מוזמנת לכתוב בפורום הסגור,

 

אבל מה האמירות האלו "גמרת בסוף בקיסרי" - לידה שלמה ועוד קיסרי בסוף נראית לי הכי קרבית...

 

נראה לי שאם תרצי לשתף זה באמת ייתן לך פתח לשמוע דעות אחרות ממה שאת מרגישה ושומעת בסביבתך, ותוכלי גם להתחזק בעצמך בידיעה שזה היה רצון ה' ושעשית משהו מד-הים בלידה הזו (ילדת! עברת ניתוח! את שותפה לה' במעשה הבריאה!) וגם תוכלי לחזק אחרות...

(ואפשר גם בפורום הסגור, אם מרגיש לך יותר בנח. תבקשי אישור כניסה מאחת המנהלות שם: נחשונית, יהודיה מא"י, אני ירושלמית)

אני כ"כ אוהבת לקרוא סיפורי לידה מכל הסוגים.

 

ברור שגם קיסרי זאת לידה. מבאסת אמנם ביותר אבל עדיין לידה. ודוקא על זה יש הכי הרבה מה לכתוב. כ"כ הרבה תחושות (וגם אכזבות).

 

<גם אני ילדתי בקיסרי ועוד לא כתבתי את הסיפור...>

 

דרך אגב - לי אף אחד לא אמר שהוא מאוכזב שילדתי ככה אבל לדעתי כששומעים על קיסרי לפעמים יש סוג של אכזבה, ממש לא מהיולדת ותחושותיה וכל מה שעברה (ברור שעשית מה שיכולת), אלא מהמערכת שהרבה פעמים מביאה אותנו לנסיבות שהביאו בסוף לניתוח (ברור שזה ממש לא תמיד ולפעמים באמת אין בררה וכו').

לגבי הקיסרי- זה באמת סיוט,

אבל צריך לזכור שהקיסרי הזה גם מציל תינוקות, אומנם קל לכעוס על הרופאים שרצים לנתח, אבל רק לזכור שההבדל בין תינוק חי ומתוק להפך מזה יכול להיות הבדל של כמה דקות.

 

(קצת לפני שנתחו אותי, אמרה לי מיילדת נחמדה- בימיינו הרופאים לא יודעים ליילד, אם הייתי יכולה הייתי מיילדת אותך עכוז. ובניתוח הסתבר שהשליה כבר התחילה להפרד- ואם הרופאים לא היו מכניסים לניתוח אז לא הייתה לי היום בת מקסימה.)

אני בחורה בת 23 שנקלטת באושר ואולי ללא ידיעה מה מצפה לי...אבל בידיעה מוחלטת שמה שהחזיק אותי
בחיים לא פשוטים שעברו עליי -עומד ב"ה להתגשם. : הבאת ילד שלי לעולם
ילד שאוהב אחבק אחזק אנשק ואוהב שוב כמו שלא אהבו אותי מעולם
עשיתי בדיקה בתית (שנה של ניסיונות..) ייצא שלילי אבל משהו בי הרגשית אחרת כי הקב"ה בטוח בטוח שמע את התפילה והבכי שלי ביום הטבילה..ואכן יום אחרי בדקית דם וב"ה יש בטא...
משבוע6 הקאות כרוניות..מים הדבר הכי בסיס לא נכנס לי לפה..מקיאה כבר דם מרוב הקאות קשות..
ןמפה מתחילים סדרה של אינפוזיות.. כל יומיים 2 ליטר לווריד.. סיוווט
הקאות ממשיכות וממשיכות בינתיים  יורדת במשקל כמעט 10 ק"ג
המשפחה לא תומכת בכלל.. זורקים לי הערות של "לכי לעבוד זה ייעסיק אותך.." "הריון זאת לא מחלה"
"אפפעם לא שמענו על הקאות ככ חולניות בהריון".."אולי תלכי לטיפול פסיכולוגי הכול בראש.."
וזה מקשה יותר ויותר על ההתמודדות..רופא מוסיים עוד מדבר איתי על הפלה כי המצב שלי הגופני חלש..
ממשיכים כמו שאומרים.. ואז מגלים סכרת הריון, ..לא מספיק אני לא יכולה לאכול כמעט כלום עכשיו דיאטת פחממות וכו ואמרים לי שסכרת זה עובר גדול =קיסרי כנגד כל הסיוכיים אני מצליחה לאזן את הסוכר.. דוקרת את עצמי 6 פעמים ביום לבדוק סוכר..אמרו לי שהעובר גדול בטווח 3.800-4.200 (הוא נולד 3.3)
ואז משבוע 36 "גרדת" משהו מטורף שלא יידעתי שקיים.גירודים נוראיייייייייים בכל הגוף... מטורףףףף
פשוט סיוט..לשבת שלילות לבכות לגרד..לפצוע לדמם והפיתרון של הרופאים זירוז!
אני מסרבת וסוחבת בקושי רב.. בוכה ומתפללת לקב"ה שייעזור לי.
.
נב היה לי חושב ללדת בלי אפידורל ..רב מקובל שהלכתי אליו אמר לי גם לא לקחת אפידורל וזה היה ברור לי ולבעלי בלי אפידורל..

שבוע 40 כבר כל יום מעקב ניטור בתל השומר ואז הם אומרים שיש מיעוט מי שפיר
אני נלחמת ומתפללת ללידה רגילה טבעית בלי התערבות ובעיות אבל הקב"ה רוצה אחרת..
כל יום אני מתפללת לצירים ירידת מים משהו שיתחיל אבל לא
יום שישי הולכים לבדיקה שיגרתית ואומרים שי מיעוט גדול של מי שפיר בבדיקה אין פתיחה אין מחיקה אין כלווום
מחליטים על החדרת בלון.. ואני בוכה בלי סוף.
.בוכה ומתחננת לאלוקים שלא..הכול רק לא דברים פולשנים וקשים ככ
 אחות מקסימהאומרת לי לקחת שמן קיק כי הוא רואה שהתחילו לי קצת צירים לא סדירים אולי זה יימנע
 את הבלון וייביאו לי פיטוצין לווריד
ואכן ב"ה בנססססססססססססססססס גדול שעה אחרי השמן קיק הרופאה עושה בדיקה ופתאוםםםםם יש פתיחה ומחיקה!
היא אומרת שהיא ממליצה על בלון ואני אומרת לה שאני לא רוצה בלוןן רק פיטוצין
וכך קורה בשעה8 בערב שבת מתחיל הפיטוצין והצירים מגיעים בסביבות 12 בלילה אני צורחת כבר
בעלי הולך לחפש את האחות שנעלמה לה פתאום-יו זה היה נראה נצצחחח
היא מגיעה עם רופאה שרוצה לבדוק אותי ואני משתוללת שאףאחד לא נוגע בי..לא שואלים אותי ויש פתיחה של 4!!
היא מוציאה את היד ואני רואה מלא דם אני מתחילה לצרוח ..לא הבנתי מזה הדם הזה פתאום (אמרו לי שזירוז לוקח נצח עד שהוא עושה משהו)
לוקחים אותי לחדר לידה אני עושה מקלחת שעוווווווווות נהנת לנקות את עצמי והמים ככ עוזרים עם הצירים
ואז מתחיל מסכת העינוים ..מטעות אחת.. שגררה עוד טעות ( מבחינתי)
עליתי למיטה... במקום להישאר בפעולה..והצירים היו חזקים המיילדת אמרה לי לקחת אפידורל כי צירים של זירוז חזקים מטבעי וחבל שאני אסבול -אמרתי לה שאני לא רוצה תודה..אחרי שעה שאני מתענה (כנראה הפריעה להן הצרחות שלי)
המיילדת משכנעת א ת בעלי שאני סובלת וחבל..הוא נפל ועל זה קשה לי לשכוח לו..משהו בי השתנה כלפיו מאז..
מתן האפידורל היה נורא..זה כאב והיה קשה.. ברגע שהאפידורל השפיע דופק העובר יורד מזניקים רופאים
עושים לי פקיעת מי שפיר ולא יוצא כמעט מים..מכיניסים מוניטור פנימי.. וכל זה ב4 לפנות בוקר
..השקט שאחר /לפני הסערה..
בשעה7 בבוקר בודקים יש פתיחה של 8..מכינים אותי ללידה מרימים את המיטה למצב ישיבה מדברים על ההכנות וכו
בשעה 9 בבוקר פתיחה מלאאאאאאאאאאאאאאהההההההההה-רק ללחוץ!!!
יותר לציין שהאפיודרל הרדים יל את הרגליים לגמרי... המילדות ומרות שהראש כאילו התקבע לא טוב
מנסים להרים רגליים לסובב כלום...והדופק משחק יור דכל פעם ל60/70 שהוא אמרו להיות מעל140-160 לא זוכרת
עד שעה3 אני נלחמת ..כבר שומעת רישרושים על קיסרי ואני ל אמוכנה אני נלחמת לוחצת צורחת הכוווול
אז הרופא נכנס עם כיסוי ראש כזה של ניתוח ואז אני צורחת בבכי אומרת שלא..אני לא מוכנה..הם אורמים שהדופק ירד ל40
וזה כבר סכנת חיים..אני לא מוכנה לחתום..בעלי חותם ולוקחים אותי ..אני בוכה ומתחננת שלא..הרופא מרחם עליי ואומר שננסה גם וואקום..נכנסת לחדר ניתוח לבד.. האחיות שם היו נוראיות..צעקו עלי שאני אשתף פעולה ארים את עצמי למיטת ניתוח בכייתי שהאפידורל הרדים לי ת'רגליים ואניל א יכולה שייזערול י..קייצר יחס נוראייייייי
הוואקום היה סיוט הייתי לבד...אני מתביישת לספר את זה אבל אני אישה נשואה דתייה עם כיסוי ראש כמובן שלא נוגעת בגברים אחרים..אבל הן היו ככ קרות האחיות שם ועמדו רחוק בזמן הלחיצות בוואקום היה שם רופא בצד שעמד ולא עשה כלום(מבחינתי מלאך משמים)
לקחתי לו את הייד ובכיתי לו שייעזור לי.. הוא היה מקסיים עודד אותי והחזיק לי את הראש..אני בוכה שאני נזכרת את זה-אבל הייתי לבד ונואשת ..לא  הייתה לי ברירה ..הייתי צריכה מישהו...הוואקום כשל
מזעיקים מרדים הרגע שהתחילו לחתוך הורגש..לא כאב אבל הורגש צרחתי שירדימו אותי שאני לא רוצה יותר..
וכך היה... אני מצטערת..אני שונאת את עצמי על זה שלא חכיתי עוד קצת לראות את הנסיך שלי אבל לא יכולתי יותר-סלחו לי על האגואיסטיות אני אוכלת א ת עצמי על זה כל יום.."למה לא חיכיתי שהוא ייצא?!" 

קמתי לאט לאט..הכול כאב.. בעלי אמר שהוא בחיים לא ראה אתה עינים שלי ככ עצובות ושחורות..ריקות מהכול
לא רציתי לחיות..הוא אומר לי שהנסיך דומה לי ואני אומרת לו שאני רוצה למות...
נורא אני יודעת.. אחרי 3 שעות בערך של התאוששות אני רואה את הנסיך הקט שלי לכמה דק.. אני לא מעכלת בכלל
יו.אני בוכה.. זה היה ככ מוזר..
אני חושבת שכל השאר היסטוריה..
כי הגידול עכשיו מפצה על הכוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווולל
יש לי ילד בריא ושלם ב"ה ..הוא מחייך צוחק מתהפך מלטף מחבק אוהב ואני בחזרה אותו
אומרת לו כל לילה שאני אוהבת אותו..וכל בוקר כשהוא קם מחייך צוחק אין מאושרת ממני בעולם
מצטרעת שהארכתי היה לי חשוב להסביר פחות או יותר מה שעבר עליי ולהודות לקב"ה שהפיטוצין השפיע עליי ככ  מהר
שנתן לי ילד בריא ושלם , להודות גם על היקסרי כי אולי חס וחלילה בלעדיו לא הי ה לי עכשיו את האוצר הזה
לא רציתי להפחיד פה בנות ..רק לחזק.. עוברים הכווווול
התחלתי לכתוב ממקום של דיכאון אבל עכשיו??? אני משוחררתתתתת
נשים יכולות לעקם את פרצופן עד מחחחחחחחר על ה"קיסרי" ... יש לי ילד בריא ושלם.. החיים שלי...
שוב תודה על הכווווול
מצטערת על האורך ותודה לכל מי שטרחה לקרוא את המגילת אסתר הזאת
         שיהיו בשורות טובות שמחות והמון בריאות

כל הכבוד על הכח לעבור את זה ועל האומץ לשתף.

הלוואי שה' ייתן לך כוחות להמשיך הלאה, ולגדל את האוצר שקבלת בשמחה ובבריאות!  

ה' ישמור עליך שיהיו לך רק הריונות בריאים, משעממים ולידות קלות!

 

אני לא מכירה הרבה נשים שהתמודדו עם אתגרים כל כך גדולים, את ממש מדהימה!

 

ורק הערה קטנה לגבי הרופא שעודד אותך בוואקום - גם בהלכה כתוב על מצב שבו היולדת דורשת שבעלה יחזיק לה את היד למרות שהם אסורים - יש בזה המון הלכות ואני לא באה לפסוק לאף אחת - אבל אחרי שכך היה לך, תדעי שההלכה מכירה במצבים בהם היולדת חייבת את העידוד הזה, את לחיצת היד הקריטית הזו, כך שגם זה משמיים!

ואני ממש מזועזעת מהאחיות של חדר הניתוח, לא ייתכן כך להתנהג עם יולדת, לא משנה כמה זמן היא צועקת בחדר לידה, ולא משנה כלום.

 

לגבי בעלך - בשבילך ובשביל המשפחה שאתם בונים ביחד, תסמכי עליו! למרות כל מה שהיה! הרי הוא עשה עבורך את מה שנראה לו הכי נכון, המצב בו הוא רואה אותך סובלת ולא יכול לעזור הוא מצב נפשי לא קל, ואת יכולה לעזור לו בכך שתלמדי לסמוך עליו ולקבל גם את הטעויות הכי נוראיות שלו. למרות שזה כל כך קשה - זה הכי בונה את הזוגיות. כמו שהילדים סומכים עלינו, למרות שכל ההורים טועים, כך חשוב לבנות מערכת זוגית שבה סומכים זה על זה בעינים עצומות. ואולי ללידה הבאה, בבוא העת,  לשתף אותו בקורס הכנה ללידה שיכיר אותך ואת עצמו טוב יותר, ותדברו על מה שהיה ומה שחשוב לכם - לא מנקודה שיפוטית אלא כדי לפעול ביחד ולסמוך זה על זו.

 

אחרי שעברת את זה, בעזרת ה' יהיו לך רק לידות קלות!

ונשיקות לבן שלך ממני...

אני קוראת את הסיפור ודמעות עולות בעיניים שלי הרגשה של בדידות, של תסכול, של השפלה ושל זעם

הסיפור מרגיש כמו מלחמה שלך מול כל העולם, כשאף אחד לא נלחם לצידך או שומר עליך מפני ההתקפות 

אני מדמיינת את עצמי מחבקת ומנחמת את היולדת הבודדה הזו, ושומרת עליה בכל אחת מהסיטואציות שתארת בסיפור!

ברוך השם יש כאן ילד חמוד ובריא שמפצה אולי במשהו על הסיפור הקשה הזה!

חשוב לי שתדעי שיש לך סיכויים מאוד גבוהים ללדת בלידה רגילה בפעמים הבאות.  מכירה המון המון המון סיפורים כאלה, וזה תמיד ניצחון גדול של האמא: ניצחון על המערכת שגרמה להן לחשוב שהן לא יכולות ללדת.זה מעניין מה שבעלך אמר על העיניים שלך בסוף הלידה, כי יש סרטון באינטרנט שאני מאוד אוהבת, עם תמונות של נשים שילדו בלידה רגילה אחרי קיסרי. תמיד ראיתי בתמונות שלהן מהלידה הרגילה, אחרי הקיסרית, מבט מיוחד, של ניצחון ושל כח, והמון המון חיים!

בכל מילה בסיפור שלך עולה ומבצבץ כח מאוד גדול שלך, שעזר לך להתגבר על הנסיון הקשה הזה שעברת! את אישה חזקה בצורה יוצאת דופן - ממש לביאה! הבן שלך הוא בר מזל באופן מיוחד!

 

(אני שמה קישור לסרטון אודות הלידה הרגילה אחרי הקיסרי, אבל מודיעה שיש שם תמונות לא כל כך צנועות:

 )

 

 (=קוראת את הסיפור שלך וכמעט בוכה)

כמה קשה. כמה צרופי מקרים והתמודדויות קשות.

אחרי כל מה שעברת מגיע לך להיות בדיכאון ועצובה ועצבנית והכל ביחד.

 

קשה מאד להתחבר לתינוק אחרי השעות הרבות של ההתאוששות שלא רואים אותו. לוקח הרבה זמן עד ש"האסימון" נופל שילדת.

 

אולי תספרי גם איך התמודדת בימים הראשונים וגם אחרי החזרה הביתה?

 

(חשבת לתת לבעלך לקרוא את זה? נראה לך שהוא יבין אולי יותר טוב?)

 את ממש גיבורה ! אני כתבתי לך הודעה באישי

ואני ממליצה לךלקרוא מה מישל אודנט - הרופא הצרפתי שבעד לידות פעילות ולידות בית יש לו ספר גם על ניתוח קיסרי ומאמרים ומחקרים על לידה טבעית אחרי קיסרי - הוא מסביר שם שזה אפשרי במיוחד אם הגוף חווה צירים והורמונים של שלבי הלידה השונים .

בכל אופן את המידע וקטנים מהספרים את יכולה למצוא באתר אומנות הלידה .

 

בשורות טובות

ריגשת אותי מאוד בסיפורך, קראתי אותו בנשימה עצורה (שבשלב מסויים הפכה לבכי קורע לב.. כן, אני יודעת שיש לי הורמונים של הריון, ובכל זאת...)

 

מה שהדהים וריגש אותי זה שנראה שנלחמת לבד במשך כל ההריון, ועשית זאת בגבורה גדולה למרות שלא היתה לך תמיכה משפחתית (מלבד בעלך כמובן). זה מראה על חוזק וחוסן נפשי עצום!

 

כל הכבוד לך שכתבת לנו!!! זה מצריך יציאה מעצמך לרגע, ואומץ שלא לכולן יש. וזה מדהים שברגע שכותבים ומשתפים כל כך משתחררים!

 

 

[אני גם באמצע הריון לא פשוט שכלל הקאות כמו שאת תיארת- התיבשות, אינפוזיות, ירידה במשקל, הקאת דם... אישפוז וסיבוכים... ועכשיו הוא קצת נרגע ב"ה.

 

מתפללת כל יום לקב"ה שיאסוף אותי בידיו ויתן לי את הכוחות שהוא נותן לי עכשיו, בלי כאבים ובלי סיבוכים...

 

ובעיקר בעיקר שיעזור לי ללדת לידה רגילה, פשוטה וקלה עד כמה שאפשר...]

 

מוזר. עד היום היתה לי איזו תקוה שאם ההריון קשה לפחות הלידה תפצה עליו.. מהסיפור שלך זה לא נראה כך...

 

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ותמשיכי לגדל את ילדך בשמחה, ובע"ה עוד הרבה קטנטנים בהריונות בריאים ולידות קלילות!

 

וקבלי חיבוק...

אני יושבת מול המחשב כשביתי בת החודש וחצי (המהממת) יושבת על ברכיי

אני קוראת את הסיפור שהוא לא סיפור-הוא חיים

ואני ממש בוכה....

הייתה לי לידה מדהימה,שמחה,מהירה ובריאה..ואני מפחדת שאני לא מספיק מעריכה את הדרך שבה האוצר שלי הגיע

חזקת בי את ההודיה לה' יתברך

תודה

וגיבורה אמיתית..

ב"ה שאת והתינוק בריאים ושלמים..וזה באמת מה שחשוב ולא משנה מאיפה התינוק יצא..

מאחלת לך שתזכי לגדלו בנחת!

ובע"ה בלידה הבאה תשקלי לקרחת דולה,שתהיה לידך ותחזיק לך את היד ותתמוך בך גם בהריון וגם בלידה וגם אחרי..

המון בהצלחה! קבלי ממני חיבוק!

את ממש אמיצה..מעריצה אותך. ממש בכיתי!

גם אני ילדתי לפני חצי שנה בערך. אמנם לא קיסרי, אבל וואקום קשה שלדעתי קרה בעקבות האפידורל (הכדור שלג הידוע...). גם אני עדיין מבכה על הלידה שרציתי ולא הייתה. ב"ה גם אני יצאתי בידיים מלאות עם ילד מקסים ובריא, אבל עדיין לא משתחררת מתחושת האכזבה.

הזכרת לי איך אני התחננתי שלא יעשו לי את הוואקום, ושאני מפחדת מחיתוך ותפרים, והאחות אפילו אמרה לו שהראש כבר ממש בחוץ ושעוד כמה לחיצות... והרופא אמר לי- "עכשיו את צריכה לחשוב רק על התינוק שלך לא על עצמך"... מה אפשר לומר אחרי משפט כזה?! 

בדיוק שכנה שלי ילדה השבוע בבית (לא תיכננה)...כל כך שמחתי בשבילה, אבל גם קצת קינאתי...הלוואי ויהיה לי את האומץ בפעם הבאה בעז"ה...

מאוד מבינה את הכאב.

מאוד מזדהה עם החויה הקשה, ועם החלום לתקן.

מאוד מזדהה עם התחושות שלך לגבי היחס של הצוות.

גם אני חוויתי לידה ראשונה ושניה בניתוח חירום.

בלידה הראשונה שלי הצוות היה זוועתי ממש כמו שאת מתארת.

היחס בחדר ניתוח היה קר ומנוכר, ואפילו יד מעודדת אחת לא היתה לי שם. בכיתי כל הזמן, ואף אחד לא התייחס. דיברו מעל הראש שלי כאילו אני לא קיימת, ליגלגו עלי ועל הבכי שלי. ואני קשורה, עירומה ומושפלת...זה היה נורא.

ואפילו אחרי שביתי נולדה ואמרתי להם תודה...הרופא ענה לי בכעס(מה לכל הרוחות עשיתי לו?!) שהוא לא צריך את התודות שלי...

 עד היום אני מתארת את הניתוח ההוא כאונס קבוצתי. ממש כך.

ומי שלא חוותה- לא תבין.

לגבי עצם העניין, הייתי ממליצה לך לחפש דולה שעושה עיבוד לידה, או סדנא של דבש מסלע- לעבד את הלידה הקשה והטראומטית ולהתקדם הלאה- זה יכול מאוד מאוד לעזור ולהכין את הנפש להתמודד גם עם הלידה שהיתה, וגם עם הלידות העתידות בע"ה.

לי מאוד עזר להתכונן עם סדנא יומית של דבש מסלע- של הכנה רוחנית, ללידה השניה.

גם עזר לי להתמודד עם הרגשות מהלידה הראשונה, וגם עזר לי לראות את הדברים אחרת בלידה השניה, שלמרות שהסתיימה בניתוח חירום נוסף- היתה מבחינתי חויה מתקנת. שמחתי בצירים, התמודדתי נפלא כל זמן שיכולתי, וגם כשדברים השתבשו (שוב צוות לא תומך...) היה לי סה"כ טוב כי התינוקת היתה מרכז המחשבות שלי ולא אני וחלמותי...

בכל מקרה הייתי ממליצה ללידה הבאה להיעזר בדולה, ואולי גם מיילדת פרטית, בשביל להבטיח שיהיה לך נסיון אמיתי ללידה ואגינאלית, וגם לפני כן לקרוא את הספר: לידה פעילה או את הספר: טבעי ללדת וחומר באינטרנט על לידה פעילה או *ויב"ק או *לנל"ק. 

אני למדתי המון לקראת הלידה השניה, ועוד יותר לקראת הלידה השלישית, ולידיעתך- אפשר ללדת גם אחרי 2 קיסריים- זה רק הרבה יותר יקר (אפשר רק עם רופא פרטי, שעולה פי 3 ממיילדת פרטית...), לכן אני ממליצה להתעטף בצוות פרטי תומך כבר בלידה השניה, ולא לסמוך על הנס...בלידה השלישית אגב, הצלחתי ללדת ואגינאלית, וקיבלתי את התיקון שלי.

בכל מקרה, מנסיוני הרב, למדתי כי זו הנוסחא הטובה ביותר להצליח ללדת כמו שרוצים: 

1. ידע, 

2. הכנה רוחנית טובה, 

3. וצוות תומך.

*תרגום:  ויב"ק (ואגינאל בירט אפטר סיזר)=לנל"ק- (לידה נרתיקית לאחר קיסרי)- מושגי חובה למתעניינות בתחום...

ועכשיו לקצת עידוד- הלידה היא חויה כ"כ משמעותית בחיי אשה, (לכן אני לומדת היום דולות,) אבל צריך לזכור שהמטרה בלידה היא הילד. זה קשה כי אנחנו כ"כ חוות וחיות את החויה האישית שלנו, שקשה לזכור את המטרה. ההתמקדות הזו בילד, עוזרת להתמודד עם החויה הקשה שעברנו, ועם הציפיות שלנו בלידות הבאות.

צריך לזכור ולהתכוונן כך, שגם אם חלילה לא נקבל את לידת החלומות שלנו- זה יהיה קשה, אך לא נורא.

אם זה מנחם אותך, אני 5.5 שנים אחרי אותה לידה סיוטית... וכן, כשאני נזכרת ביחס ובחויה הכללית, זה אכן מכניס למין קצת צער ותסכול- למה זה היה צריך להיות כך, וכו', אבל במבט מפוכך- ממשיכים הלאה. אפילו שוכחים.

הנפש, הילדים, החיים ובכלל- גורמים לנו לזרום ולשכוח, ולשמוח על כל הטוב שיש לנו.

נראה לי שחבל לך לשקוע בטראומה שחוית, והאמיני לי שאני לא מזלזלת בה לרגע, כאמור- גם לי יש את השק שלי,

אבל אני כן אומרת: תסגרי, תשלימי, תתקדמי. תצמחי מתוך החוויה הקשה- הפעם הבאה תהיה טובה, דוקא בגלל הנסיון המר.

אני לא יודעת איך תהיה הלידה הבאה שלך, אבל אני כן יכולה להגיד לך- שזו לגמרי בחירה שלך איך את אישית תחווי את הלידה הבאה. תעשי הכנה רוחנית. תתכונני לשמוח בכל מצב. תתכונני לאהוב ולקבל את הלידה הבאה כמו שתהיה, ואולי גם תמחלי לעצמך ולעולם על האכזבה של הלידה הקודמת...

בבקשה, תמשיכי עם החיים. תזכרי שחוויה רעה יכולה להרוס או לבנות אותנו- אנחנו בוחרים אם ניפול בגללה לדכאון ולעצב חלילה, או שדוקא ממנה אנחנו נבחר לצמוח! 

נסי לראות בכל חוויה כזו אבן בבניין הנפש שלך. האמיני לי שאני אומרת את זה מכל הלב, ועם הידיעה שזו בקשה קשה, אך אפשרית-

אני יודעת, כי הייתי שם. אני יודעת כי אני תמיד שם, מתמודדת במקום הזה- של עבודה על הנפש ובנייה מתוך הקשיים.

ההצלחה בהתמודדות- מביאה לשמחה גדולה בפני עצמה, ועצם זה הופך את הלידות הבאות לטובות!

ולדעתי זה גם מסר לחיים בכלל. לכל קושי והתמודדות שה' מציב בדרכנו.

שתהיה לך הצלחה רבה, והתאוששות מהירה!

מצפה לבשורות טובות.

דבר ראשון תהיי חזקה,תדעי שיש הרבה מאוד כח לכתיבה היא משחררת ונותנת כוח לך

ולאחרות...כל הריון ולידה הם דבר אישי וכל אחת חווה אותם בעוצמות ובכוחות שמיוחדים לה

רציתי לספר לך שגיסתי ילדה בלידה ראשונה קיסרי,ו6 לידות לאחר מכן רגילות

כך שבאמת הפעם הבאה שלך ב"ה יכולה להיות אחרת לגמרי,ואל לך לחשוב על כך מעכשיו.

מצטרפת לאחרות בעצה שתנסי כמה שיותר לעשות דברים טובים וכפיים למען עצמך

זה יתן לך הרגשה טובה...

לפני 6 שנים ילדתי ב"ה תאומים[בלידה 4]מאמצע ההריון אמרו לי שהסיכוי ללדת בקיסרי גבוה מאוד

ועלי להתכונן ללידתם כבר מהשבוע ה32 כי תאומים נולדים לפני הזמן.......התאומים היו במצג ראש

וההריון ב"ה נמשך עד שבוע39.5 הייתי מותשת עייפה הרגלים שלי היו "גזעים" של עצים בקושי זזתי,הראשון נולד

רגיל,והשני בקיסרי,לא אספר את כל הפרטים........לא היה קל,אבלהשתדלתי כל הזמן גם כשהכל נראה בלתי אפשרי

להתפלל לריבונו של עולם שיתן לי כח להמשיך,ושיעזור לי להתעלות ולעלות מעלה.....יש תקופות כאלו בחיים לכולנו.....ובמבט לאחור עם כל הקושי הכרוך בהן....הן נותנות לנו כח להיות אמיצות לגדל את המשפחה שלנו.........

לאחר הלידה הכפולה הזו ילדתי בלידה רגילה.

באמת תהיי חזקה,ותנסי לחזק את הקשר עם אישך

הוא המלווה אותך ,ושלך ,ואת שלו, גם בתקופות טובות ,וגם בכאלו שפחות.....ומשהו שלמדתי על עצמי

במיוחד בלידות.........לא לצפות ללידה כזאת או אחרת, כי באמת כגודל הציפיה גודל האכזבה

 רק להתפלל לריבונו של עולם שיזמן לך בפעם הבאה שליחים נאמנים,שיעזרו לך,ומי שנמצא איתך

בחדר לידה,פרט לבעל ולצוות חדר לידה,הוא ריבונו של עולם ממש....כי בידיו מפתח לידה..........

ואת, עם כל הקושי מסביב בזמן הלידה...מביאה נשמה נוספת לעולם....."שיוותי ה" לנגדי תמיד".

אני נכנסת לפה אחרי שכתבתי פה שבוע שעבר
לא מאמינה לתגובות המחזקות שלך אחת אחת..
אני נורא מתרגשת ובוכה מהתרגשות תודה רבה לכן


אגיב בהתאם יותר מאוחר הנשיך שלך התעורר

אתן מדהימות ותודה שובבבבבבבבבבב

לי היה הריון רגיל ולידה רגילה, ובכ"א היו לי מצבי רוח איומים....

 

אז אני אפילו לא יכולה לדמיין איך הייתי נראית עם סיפור כמו שלך.

 

כל הכבוד לך!!! את גיבורה!!!

אני מאד ממליצה.אם את רוצה עוד פרטים אשמח לתת לך באישי

את יכולה להירגע.

לרחם על עצמך-כן, לדאוג-לא...

נורמאלי גם גירודים, כאבים, אי-נוחות, ריצות לשרותים, צמא, רעב, חוסר תאבון, עצירות, בכי מרובה, כעסים ופחדים, עייפות, חולשה, תשישות, דופק מואץ או חזק במיוחד...ועוד ועוד...

סביר שמי שמצאה את עצמה חווה משהו מהתופעות הנ"ל...

כנראה היתה/עכשיו בהריון...

קבלי חיבוק, ושיהיה בקלות ובשמחה.

כ"כ צודקת..בע"ה שיהיה לך הרבה סיעתא דשמיא ושליחים טובים..הריון קל ארוך ומשעמם ותצאי בידיים מלאות.

גם אני צריכה להגיע למסקנות האלה מדי פעם וזה חיזק אותי מאוד!

 

הרבה שמחה, שיהיה בשעה טובה ויעבור מהר ובקלות!

גם אני מכירה את הצרה הזו של תחילת הריון... תנסי וויטמין B6 או קומפלקס B! מאוד עזר לי! 

הרגשתי שאני חייבת לשתף...אבל אני תמיד פוחדת..

התגובות מחזקות!!

ממליצה לך לנסות,

 35-50 ש"ח בסופרפארם, זה יתן לך הרבה כוח.

אני אישית מחפשת לשמוע עליהם המלצות כרגע (בדיוק פתחתי על זה כאן הודעה)

אם אתה רוצה האתר שלהם הוא:

 

אני מאוד אשמח מהריון חדש, במיוחד אחרי מה שעברתי, אבל גם בלי קשר.

מתנה מופלאה מהקב"ה!!!

כשחיכיתי 4.5 שנים, והבדיקה היתה חיובית,

בכיתי יום שלם בהיסטריה - רק מפני שידעתי שזה לא יכול להיות, ובעלי יאמר שזה כן יכול להיות, ואני עלולה להרשות לעצמי לשמוח ואז להתאכזב שוב...

וכשהאחות לקחת לי בדיקת דם כשאני כל כך בוכיה, היא היתה בטוחה שאני חוששת מהריון לא רצוי!

"העולם מצחיק - אז צוחקים!"

ואני חושבת שאישה שמקבלת הריון אך ורק בשמחה, ולא ברגשות מעורבים, חייבת להיות אישה טיפשה!  כמה סיבות לדאגה יש בהריון!!!

האם ההריון עדיין "עובד"? או שאולי הוא הספיק כבר להשתבש מאז הבדיקה האחרונה לפני שעה ורבע?!;

האם העובר בריא בגופו?;

הצילו! לידה בדרך! (לידה ראשונה);

הצילו!!!!!! לידה בדרך!!!!! (לידה שניה ומעלה);

הצילו! תינוק בדרך! מה עושים עם הדבר הזה?! (תינוק ראשון);

הצילו! תינוק בדרך! האם אנחנו מוכנים מכל הבחינות?! (תינוק שני והלאה);

וכן הלאה, וכן הלאה, שלל דאגות לבריאות הפיזית של התינוק, לבריאות הנפשית שלנו ושל שאר המשפחה (אבא, אחים גדולים), ולרווחה הכלכלית של כולם. 

אכן - אם אין לך דאגה בלב ביחד עם תינוק בבטן - כנראה שאין לך שכל! 

אשמח גם לענות לך יותר לעומק במסר אישי, אם תרצי 

ב"ה הוא מספר עשר,, ובכל זאת קשה לי לעכל. לפעמים אני שוכחת בכלל, אין לי (ב"ה) בחילות וכו', ולכן קשה לי לעיכול. בעצם עד שארגיש בעיטות - אז אעכל. בגלל זה אני מספרת על ההריון להורים, חברות קרובות,וכו' כדי שאולי זה יופנם גם אצלי. זו גם הסיבה שחזרתי לפורום הזה לאחר שנה וחצי של הפסקה (מההריון הקודם) - איזה כיף שאפשר לספר הכל בפורום בלי להזדהות בכלל!

מה אתן עושות כדי לא להגרר למחשבות הנוראיות שמציקות כל הזמן?

אני מתה ללכת לרופא כל יום כדי לבדוק שהכל בסדר!

אני ממש משתדלת פשוט להתחזק באמונה שאני מושגחת וכל מחשבת פחד לתרגם לתפילה על העובר.

אבל אני טיפוס די פחדן, כך שאני צריכה להתגבר ממש כל דקה!!! וגם להקיא תוך כדי...

יש טיפים?

(ההיפך לא נכון. כלומר, אם אין בחילות, זה לא אומר שיש בעיה, אבל אם יש בחילות, אז זה אומר שאפשר להיות שקטים)

ולמי ש"אתרע מזלה" ואין לה בחילות, אני מציעה לעצום עיניים מדי פעם, וכאילו "להתבונן פנימה", אל תוך הגוף, ולנסות ולהרגיש "משהו". אפילו אם זה "משהו" שאי אפשר לתאר במילים מה בדיוק הוא מרגיש, לתפוס את ה"משהו" הזה ולדעת שזה הגוף שלנו שאומר לנו שהכל בסדר! תמיד לנסות ולהקשיב לגוף שלנו (ולאמונה) ולא להקשיב לפחד. 

(וכמו שעליxה בארץ הפלאות אמרה: )

כי אם את הולכת לברית,ואוכלת אז נהוג לשלם או לקנות משהו כמובן בתקציב שלכם...

יש בגדים ב 20 ש"ח אפילו..

ועוגה כשהיא חוזרת זה אחלה..

 

אני ממליצה לך לנסח מחדש את מה שהעתקת, עם שינויים פה ושם, או פשוט לכתוב משהו משלך  

(בגלל הבעיה החוקית, אני צריכה למחוק את ההודעה)

תפקיד הדולה לתמוך בך במהלך ההריון והלידה ואחרי..

בדר"כ נפגשים בערך בחודש שמיני,מכירים רואים שיש כימיה,הדולה בדר"כ מכינה אותך ללידה,ועושה לך עיסוי/רפלקסולוגיה וכו'.. אתם עושות תיאום ציפיות ללידה,

המטרה של המפגשים לפני זה שתתחברו ובעת הלידה תרגישי פתוחה עם הדולה,כשמתחיל הצירים בבית, את מחליטה מתי לקרוא לדולה בבית או בבית החולים..  דולה לא במקום מיילדת,אין לה סמכות רפואית..היא רק בשבילך,לתמוך בך. לנשום איתך בצירים,ולעזור לך להיות בתנועה..לפעמים גם דולה במקום אפידורל..אבל הכל תלוי ברצון היולדת. עיסוי,שמנים,דמיון מודרך,רפלקסולוגיה,שיאצו וכו'..

אחרי הלידה אם יש תפרים,הדולה חזיק את ידך,תכין לך כוס תה חם ומתוק,תעזור לך להתקלח אם תרצי ותוכלי,תעזור לך קצת בהנקה..תדבר איתך בטלפון לאחר הלידה.. בקיצור תתמוך בך. ממליצה מאוד על דולה.אני אישית לקחתי בלידה השניה וזה כ"כ עזר לי..

גילוי נאות-אני דולה בסטג'..

מה עברת..ב"ה שעכשיו את מרגישה יותר טוב.

לחברה שלי גם זה קרה ואחרי הלידה ניתחו אותה..את אוכלת הרבה מלח?שמעתי שאבנים מצטברים ממלחים?אולי שינוי בתזונה יעזור?

קבלי חיבוק ממני,ובע"ה שיהיה לך המשך הריון משעמם.. ותצאי בידיים מלאות.

לצאת מועצמת מהחוויה הקשה הזו!

הנה משהו שקראתי עליו לראשונה במדור של אודטה, ומאוחר יותר באתר "באופן טבעי". בבלוג הזה הכותבת מספרת על הנסיון שלה עם הנקיון הטבעי של האבנים בכיס המרה. היא עשתה כמה פעמים, כל פעם הצליחה (יש תמונות של האבנים היפות שיצאו לה!), אבל זה כנראה לא היה מספיק. בכל מקרה, היא כותבת שזה לא כואב, או משהו...

האבנים בדר"כ לא נוצרות ממלחים אלא משומנים - נוזל המרה מסייע בעיכול שומן. אבל הסיבות יכולות להיות רבות מאד, לא רק תזונתיות.

 

לגבי הניתוח, חוץ ממה שיוקטנה האירה בו את עיני, אני לא מכירה דרך שאינה ניתוחית, בעיקר לאור העובדה שאבני מרה חוזרות שוב ושוב (כפי שהגב' במאמר של יוקטנה מתארת) ולכן הפתרון הניתוחי הוא הוצאת כיס המרה, בדר"כ.

 

לפעמים אפשר להוציא אבנים מסוימות ללא ניתוח, אלא ב ERCP - אבל זה תלוי בסוג האבנים ובמיקום המדויק שלהן. בדר"כ זה לא מתאפשר. אז אם אמרו לך ניתוח, כנראה שאין ברירה.

 

היום ישנו ניתוח פשוט מבעבר - לפרוסקופיה, שיטה בה אין צורך בחתך גדול בבטן, אלא עושים כ3-4 חורים קטנים (בגודל של כחצי ס"מ) בבטן, ודרך החורים מכניסים צינורות שדרכם משחילים מצלמה שתראה מה קורה שם, היא משדרת למסך מחשב, והרופא מתבונן במסך ועובד מול המסך, משחיל את כל המכשירים הדרושים לניתוח דרך הצינרות האלו. כך משיגים את הטיפול באבני המרה - אפשר להמיס אותן, להוציא אותן, לשאוב אותן, אם צריך - אפשר להציא את כל כיס המרה דרך הצינור ההוא, וההחלמה היא מהירה בהרבה, ואין צלקת גדולה על כל הבטן.

 

ולגבי קרבת ה' שחשת - זה באמת מדהים. מצד אחד ברור שצריך לפעול בעולם הזה כי ה' שלח אותנו לכאן, ומצד שני ישנה תחושה עצומה שמה שאעשה זה לא ממש משנה, הרי אני תלויה בו לחלוטין!

 

כמו שהתינוק שלי, להבדיל, חושב שהוא עוזר לי כשאני שולחת אותו לשים צעצוע על המדף, או לסגור את המקרר - הרי זה הכל עבורו, שילמד ויתקדם. אבל באמת שומדבר (עדיין) לא תלוי בו! כך ה' רוצה שנרגיש שכביכול יש לנו יכולת לפעול, ונעשה ונשמח במעשינו, אבל באמת הכל הכל רק מאיתו ותלוי רק בו.

אין לנו מעצמנו באמת כלום (רק יראת שמיים יכולה להיות שלנו: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים").

 

אז בשביל מה לפעול ולעשות בכל זאת? פשוט מאד - הבוס הגדול שלח אותנו לעולם לפעול ולעשות ולקיים, זו הפאדיחה הכי גדולה של כל הזמנים אם לא נעשה ממש-ממש כמיטב יכולתנו! במיוחד שאנחנו יודעים כעת שנשלחנו לטובתנו, כי מטרת הטוב להיטיב, אז איך נחזור אליו (אחרי 120 בבריאות טובה אמן) בלי שעשינו את המקסימום?

 

ולכן ביומיום אנחנו שוכחים שבאמת אנחנו תלויים רק בו יתברך, כדי שנצליח לפעול ולעשות. אבל מי שזוכה, ואת זכית בתוך כל הקושי והכאב, הרי שה' מסיט טיפונת את אחד מהוילונות הרבים שמפרידים ביננו, ואנחנו מרגישים איך זה להיות תלוי רק בו. וכל היומיום הנוח הבטוח והידוע נמוג בשניה, רק ה' קובע מעתה (כביכול מעתה) את סדר הדברים.

 

וכשאני חוזרת לפעולות היומיומיות שלי, אני זוכרת ברקע כל הזמן שעלי לעשות את המקסימום שלי, וביחד עם זה אני לא קובעת דבר. תלויה בו לחלוטין... וזה משחרר אותי מהמון דאגות מיותרות שאינן תלויות בי. אני מתפללת אליו - והענין בטיפול אצלו...

איזה טוב ה'.

ערכתי מחקר בעקבות הקישור שלך והגעתי למסקנות נרחבות...

 

השורה התחתונה עדיין בבדיקה, אבל ככל הנראה- למרות שיש הרבה טיפולים טבעיים שטוענים להצלחה, הניתוח הוא זה שמכריע לבסוף. זה הדבר היחיד שמועיל כנראה.

 

אני עוד לא סגורה מה אעשה (הכל תלוי בו כמובן, בקב"ה שמושך בחוטים...) אבל בכל אופן נותרו לי עוד כמה חודשים עד ללידה, והניתוח אמור להיות אחריה. כך שבינתיים- אני אוספת מחקרים מכיוונים שונים...

 

אעדכן כאן על ההתפתחויות!

 

בכל אופן תודה על ההשתתפות וכן על המידע המועיל

בדר"כ לא נוצרות ממלחים אלא משומנים - נוזל המרה מסייע בעיכול שומן. אבל הסיבות יכולות להיות רבות מאד, לא רק תזונתיות, יש מגוון של אפשרויות...

 

לגבי הניתוח, חוץ ממה שיוקטנה האירה בו את עיני, אני לא מכירה דרך שאינה ניתוחית, בעיקר לאור העובדה שאבני מרה חוזרות שוב ושוב (כפי שהגב' במאמר של יוקטנה מתארת) ולכן הפתרון הניתוחי הוא הוצאת כיס המרה, בדר"כ.

 

לפעמים אפשר להוציא אבנים מסוימות ללא ניתוח, אלא ב ERCP - אבל זה תלוי בסוג האבנים ובמיקום המדויק שלהן. בדר"כ זה לא מתאפשר. אז אם אמרו לך ניתוח, כנראה שאין ברירה.

 

היום ישנו ניתוח פשוט מבעבר - לפרוסקופיה, שיטה בה אין צורך בחתך גדול בבטן, אלא עושים כ3-4 חורים קטנים (בגודל של כחצי ס"מ) בבטן, ודרך החורים מכניסים צינורות שדרכם משחילים מצלמה שתראה מה קורה שם, היא משדרת למסך מחשב, והרופא מתבונן במסך ועובד מול המסך, משחיל את כל המכשירים הדרושים לניתוח דרך הצינרות האלו. כך משיגים את הטיפול באבני המרה - אפשר להמיס אותן, להוציא אותן, לשאוב אותן, אם צריך - אפשר להציא את כל כיס המרה דרך הצינור ההוא, וההחלמה היא מהירה בהרבה, ואין צלקת גדולה על כל הבטן.

 

ולגבי קרבת ה' שחשת - זה באמת מדהים. מצד אחד ברור שצריך לפעול בעולם הזה כי ה' שלח אותנו לכאן, ומצד שני ישנה תחושה עצומה שמה שאעשה זה לא ממש משנה, הרי אני תלויה בו לחלוטין!

 

כמו שהתינוק שלי, להבדיל, חושב שהוא עוזר לי כשאני שולחת אותו לשים צעצוע על המדף, או לסגור את המקרר - הרי זה הכל עבורו, שילמד ויתקדם. אבל באמת שומדבר (עדיין) לא תלוי בו! כך ה' רוצה שנרגיש שכביכול יש לנו יכולת לפעול, ונעשה ונשמח במעשינו, אבל באמת הכל הכל רק מאיתו ותלוי רק בו.

אין לנו מעצמנו באמת כלום (רק יראת שמיים יכולה להיות שלנו: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים").

 

אז בשביל מה לפעול ולעשות בכל זאת? פשוט מאד - הבוס הגדול שלח אותנו לעולם לפעול ולעשות ולקיים, זו הפאדיחה הכי גדולה של כל הזמנים אם לא נעשה ממש-ממש כמיטב יכולתנו! במיוחד שאנחנו יודעים כעת שנשלחנו לטובתנו, כי מטרת הטוב להיטיב, אז איך נחזור אליו (אחרי 120 בבריאות טובה אמן) בלי שעשינו את המקסימום?

 

ולכן ביומיום אנחנו שוכחים שבאמת אנחנו תלויים רק בו יתברך, כדי שנצליח לפעול ולעשות. אבל מי שזוכה, ואת זכית בתוך כל הקושי והכאב, הרי שה' מסיט טיפונת את אחד מהוילונות הרבים שמפרידים ביננו, ואנחנו מרגישים איך זה להיות תלוי רק בו. וכל היומיום הנוח הבטוח והידוע נמוג בשניה, רק ה' קובע מעתה (כביכול מעתה) את סדר הדברים.

 

וכשאני חוזרת לפעולות היומיומיות שלי, אני זוכרת ברקע כל הזמן שעלי לעשות את המקסימום שלי, וביחד עם זה אני לא קובעת דבר. תלויה בו לחלוטין... וזה משחרר אותי מהמון דאגות מיותרות שאינן תלויות בי. אני מתפללת אליו - והענין בטיפול אצלו...

איזה טוב ה'.

אשרייך שאת זוכרת שאת תלויה בו ביומיום. וגם עושה את ההשתדלות שלך עם ההבנה שהוא זה שקובע בסוף.

 

באמת איזה טוב ה'.

 

שרק יעזור לנו לעבור את זה בשלום בעזרת ה'... אני מרגישה שאני צריכה כל היום להתפלל עכשיו!

(זה גם מעיק קצת- תחושת התלות המוחלטת הזאת.)

נשמע ממש נסיון...

אני אישית שמתי לב למשפט הקטן שהוספת- שזה גם מעיק.

כשאדם מרגיש שהוא תלוי שמשהו,שאין לו עצמאות,כשמשהו בעצמיות שלו נפגע,אז זה בדרך כלל מעורר גם חרדות וקשיים. זה בגלל שנדמה לנו שאין לנו בעצמנו כוחות להתמודד...כמו שכתבת- אני תלוי במשהו, ולהיות תלוי זה לא כ"כ נעים...

ואני רוצה להזכיר לך שהאדם נברא "בצלמו בצלם אלוקים" כלומר שיש בנו מכוחות הקב"ה, ומה בו יש אינסוף כוחות גם לנו- יש מקור בלתי נדלה של כוחות, שאנחנו אפילו לא מודעים להם...

עכשיו את נמצאת בזמן קשה, של כאב ויסורים של הגוף, אז למחשבה ואמונה הפנימית קשה להופיע,וגם לא כ"כ צריך לדרוש אותן בזמן של חולשה, אלא 'הרפו ודעו כי אנוכי ה' אלוקיכם', ותדעי לאט לאט להתבונן בכוחותיך הנפלאים- באיזה גבורה הצלחת להתמודד עם המצב, איך הצלחת לעבור את הנסיון הזה, ומתוך השמחה הפנימית בעצמך ובכוחותיך, תצליחי להרגיש 'מחוברת' לקב"ה. להיות חלק ממשהו זה יותר נעים ועוצמתי מלהיות תלוי...

לגבי אבנים בכיס מרה אני לא יודעת אבל אבנים בכליות נמסות לגמרי אם שותים המון מיץ פטרוזיליה. מבשליםן פטרוזיליה ושותים כוס כל כמה שעות.

 

וגם מיץ חמוציות.

 

רשואה שלימה!!!

 

 

שאינו מאפשר לחיידקים להיצמד לתאים שבדרכי השתן, ולכן הוא מסייע בהפחתת זיהומי דרכי השתן.

 

פטרוזיליה ידועה ביעילותה, אבל טרם נחקרה מדעית.

 

בהתחשב בהריונך, מצב שבו חשופים יותר לדלקות בדרכי השתן, ובכלל - נשים חשופות הרבה יותר מגברים, באמת מומלץ לכולנו לשתות מדי פעם...

אם אני לא טועה אסור לשתות בהריון חליטות פטרוזיליה.

אם מישהי זוכרת יותר מדוייק, אשמח שתציין!

אבל אשמח לדעת באמת אם זה מזיק בהריון.

 

לגבי מיץ חמוציות- אפשר גם לאכול חמוציות ולא רק לשתות מיץ. זו אותה השפעה לפי המחקרים.

 

תודה לכולן!

אשתדל לברר על חליטת פטרוזיליה בהריון,

אבל עד שיהיו תשובות ברורות ברור שכדאי לכל ההריוניות להימנע...

 

יישר כוחך!

מה שכן שימו לב לנקודה שמצוינת במחקר  - נשים שיולדות בלידת בית מרגישות בטוחות ביכולתן ללדת בכוחות עצמן. אבל מי שמפחדת - זה לא יעשה לה טוב.

וכמו שכבר אמרתי פה למישהי בשיחה אישית - תאונת דרכים הם גורם מוות מספר 2 בעולם המערבי (מיד אחרי השמנה). יוצא שלידת בית בטוחה יותר משום שהיא חוסכת את הנסיעה הלוך וחזור לבית החולים 

מה שהמחקר כן אומר, זה שלא ניתן לשפוט אישה על החלטתה ללדת בבית, כאילו היא מסכנת את עצמה או את התינוק, מכיוון שזה פשוט לא נכון עובדתית. מי שמחליטה ללדת בבית, פועלת למען הביטחון שלה ושל התינוק. 

אף אחת לא הטיפה נגד פורמולה באופן גורף, פשוט ברור שעדיפות להנקה היא גדולה אך לא מחייבת.

זכותך להביע את דעתך.

זה שלא קנית כלום לילד מטעמי אמונה אז שאלו את הרב מודרכי אליהו בעניין והוא ענה שזו המצאה של נשים ועצם הקניה לפני הלידה היא המעידה על בטחון בה' שהכל יעבור בשלום.

גם לגבי השאיבה,למה לא שאלת? לא התעניינת? היית מקבלת תשובות כדי להפטר מהגודש

אני מבינה שעברה עלייך תקופה קשה אך הבעיה גם בך שלא שאלת, בדקת, חקרת, פשוט יש לי תחושה שאת מתנפלת עלינו, וסליחה אם אני טועה

המשך גידול קל ונעים.

שבת שלום!

נכנסתי  לאתר  אחרי  שהרבה זמן לא  ביקרתי  בו  היום  גישתי לגמרי אחרת  אני רק  מניקה  ובני ברוך  ה  עולה יפה  במשקל  לא התכונתי להתנפל על  אף אחת  זה  היה  בתקופה קשה יום  טוב

אבל זה לא גורע כהוא זה מגדולתה של ההנקה.

לגבי הטראומה האישית שלך, הייתי מציעה לך לקראת הלידה הבאה לעשות קורס הכנה רוחנית ללידה, בשיטת ימימה, בדבש מסלע. לי אישית זה מאוד עזר לעכל חוית לידה טראומטית מקיסרי חירום, ולשמוח בלידה הבאה, למרות שהסתיימה גם היא בקיסרי מאוד לא רצוי...

כדאי גם להתכונן בפעם הבאה  טוב יותר להנקה, עם יועצת הנקה מקצועית. 

אף אחד לא שופט ולא מתנשא. אם ההנקה כן חשובה לך, לפחות לנסות, אז כדאי לדעת שכמה שזה טבעי- זה דורש לימוד, מאמץ והתמדה בשביל להצליח... ולפעמים, לצערי, בסיטואציות מסוימות, זה אכן קשה מאוד.

אבל ראיתי שתי נשים עם קשיים רבים בהנקה, שמדריכת הנקה תומכת ואיכפתית, ממש הצילה להן את ההנקה, ודי בקלות.

לפעמים זה רק לתת חלב בכפית בשביל להציל הנקה שלמה...פשוט צריך את האשה המקצועית שתכוון ותדריך. חבל לא לנסות.

וכשלמרות הכל, למרות ההשתדלות, למרות ההתמדה, זה לא מצליח---

בשביל זה ה' נתן את האופציה של תמ"ל.

אני בהתחלה לא הצלחתי להניק, וכל הזמן נשים ביישוב אמרו לי: אל תדאגי, בסוף את תניקי, כאן כולן מניקות..., אני זוכרת שהייתי ממש בלחץ מזה (ילדתי בקיסרי חרום ובנוסף לא הצלחתי להניק הרגשתי זוועה) ב"ה בסוף הנקתי יותר משנה בעזרת נשות היישוב וזה ממש שיפר את מצב רוחי אבל הרבה פעמים אני חושבת שהלחץ לא היה שייך בתקופה כ"כ רגישה... אבל מעבר לכל זה לא נראה לי שמשהי כאן מנסה ללחוץ את אלו שמשתמשות בתחליפים, העיקר שהתינוק והאמא יהיו מאושרים ורגועים.

תודה  על  ההתחשבות  רק  עכשיו  נכנסתי  לאתר  שכחתי בכל שכתבתי  את זה  היום ברוך  ה  אני רק מניקה ונלחמת  בשיניים  לא יוצאת בכלל מהבית  כמעט  5 חודשיים  הקבה  עןזר תודה

מאיך שאני חשה את הדברים,

נראה שמשהו אמיתי כאב לך כשקראת על הגישה להנקה כאן בפורום,

ואחרי התגובה שקיבלת,היתקפלת והודעת לכולן שאת כמו כולן והכל בסדר את מניקה אפילו לא יוצאת מהבית 5 חודשים(!!!)

 

בתור גרופית של הנקה,

אני מבקשת רק לאמר לך שמעולם לא עשיתי שיווק להנקה באוזני חברות ונשים שבקשו להיועץ בי!

 

לי זה ניפלא וטוב ובודאי שאם כך אז גם לתינוק היונק,

אבל נשים שזה מתסכל או מצער אותן-העיקר שיתנו לתינוק שלהן אמא שלוה ושמחה-זה מעל הכל.

 

אם התחברת להנקה,אני האחרונה שאנסה לשכנע אותך אחרת,

אבל בבקשה תקשיבי לעצמך ולגוף שלך וגם לצרכים הנפשיים והרוחניים כמו לצאת לפעמים לראות את אור השמש ואנשים!

 

5 חודשים בלי לצאת מהבית זה לא מומלץ,

את לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד!

את האמא המושלמת עבור בנך!

 

בהצלחה,

שרון

 

מבינה אותך מאוד!

יש לי גיסה שלא הניקה כי היה לה קשה ובשלבים הראשונים היה לה יותר קשה התגובות והמבטים של אלה שסביבה

זה מאוד עניין חברתי אילך שמסתכלים עלייך.

אבל דוקא לא נתקלתי בפורום בדברים חריפים כנגד פורמולות

אלא רק כאשר אישה מתלבטת בין הנקה למטרנה למשל אז רוב הנשים פה שמגיעות מרקע חברתי מסוים ממליצות לה על הנקה ומעודדות אותה.

שמחתי לקרוא שהיה לך כוח בברית אני זוכרת ששבוע אחרי הלידה הראשונה שלי (שהיתה רגילה) אמרתי לבעלי שאין לי מושג איך הייתי מחזיקה מעמד עכשיו בברית אז במקרה שלך זה עוד הרבה יותר...