פורום הריון ולידה (עמוד 557)

קודם כול - כן, זה בהחלט נורמלי לגיל. גיל ההתבגרות... כל אחד חווה אותו אחרת, אבל אחד המאפיינים הבולטים הוא מרדנות, בעיקר מול ההורים.

שנית - הוא גדול, ואפשר לדבר איתו שיחה מעמיקה ולהסביר לו מה עומד מאחורי האיסורים שלכם. לילדים קטנים אפשר בדרך כלל לתת כללים קבועים בלי להסביר, אבל בגיל ההתבגרות בדרך כלל זה לא יעבוד...

בשיחה אפשר גם להדגיש לו שהדבר הכי כואב לכם זו ההסתרה, יותר מעצם ה"עברה" עצמה. כי חשוב לכם שיהיה לכם ולו קשר פתוח ומשתף, כי אתם ההורים שלו, ואתם אוהבים אותו הכי בעולם ורוצים שיהיה לו טוב. ואם הוא יתרגל להסתיר מכם דברים, הוא עלול גם להסתיר דברים כואבים שעוברים עליו (אפשר לפתוח מזה רמז למוגנות), וכך לא תוכלו לעזור לו בעת הצורך.

בשיחה גם אפשר להבהיר לו שהוא באמת גדול ובוגר, ומשכך אתם סומכים עליו, ובכל זאת הוא עדיין הילד שלכם, ואתם אחראים עליו ועל שלומו ועל שמחת חייו.

אתם לא צריכים לוותר על האיסורים שקבעתם (שאני מצדיקה אותם לגמרי, אגב), אבל לעשות את זה כעת יותר מתוך שיתוף שלו, ומתוך שדר שהוא גדול ואתם סומכים עליו.

חיבוק ובהצלחה. קשה מאוד, הרגע הזה של הגילוי... מתפללת שכולכם תצמחו מזה ❤️

מדרגה. באמת אני צריכה יותר לשתף אותו לעומק הדברים

והסביבה שלו כולם צופים בכדורגל. אבל לא יודעת מה מקובל אצלכם. מצד שני אם אתם בסביבה שכן יש פלאפון חכם לילדים פה ושם סביר להניח שרב הבנים צופים בכדורגל.

ואני יודעת שיש כאלה שכן צופים, אבל הרוב לא

והוא ממש ממש אוהב ולכן לא הצליח להתגבר. ומכאן ההתלבטות הגדולה שלנו

הצפייה לא מתאימה לאורח חיים שלנו (בהתאמה לרוב רובם של החברים שלו) אבל הוא ממש רוצה...

אולי אצליח לעזור בע"ה.

א. תקנו את הספר "בוסר המלאכים" - הוא ספר מעולה, מצוין, נהדר. הדרכה מהממת ואמיתי להתמודדות עם גיל ההתבגרות. מכוון לציבור חרדי אבל זה לא משנה בכלל- יש שם עצות ששוות זהב!! 

ב. אני חושבת שאת המצב הנוכחי אפשר לחלק לשני דברים כואבים- הראשון- הילד עשה משהו שאנחנו לא מרשים והשני- הוא שיקר לנו והסתיר מאיתנו. במבט לטווח רחוק, מבחינה חינוכית, אני חושבת שהחלק הכי משמעותי שצריך לתת עליו את הדעת הוא בכלל לא משחקי הכדורגל. החלק הכי חשוב הוא הקשר ביניכם שקרה לו פה משהו לא כל כך טוב. וקשר בין הורים לילד זה הדבר הכי הכי הכי חשוב בעולם. אין חשוב ממנו. כל הורה רוצה שהילד שלו ימצא בו אוזן קשבת, שהילד שלו יבוא לשאול ולהתייעץ וגם כל ילד רוצה שההורים שלו יקבלו אותו באהבה גם הוא לא התנהג מאה אחוז, כי ילדים חייבים את הקשר הזה. 

אם למשל, הוא היה בא ואומר : אמא, אני מת לראות משחקי כדורגל, אפשר?" - ובמקום להגיד לו "לא, מה פתאום" (ולגרום לו לעשות את זה בסתר, או אצל חברים, כי זה הגיל...) היית שואלת: "באמת? למה? זה מעינן? מה מענין בזה? חברים שלך רואים?" וככה נפתח איזה שיח בנושא וזה כבר לא מושג טאבו שאסור לדבר עליו, אלא רצון שקיים אצלו והוא לא צריך להסתיר מכם. ואז מלכתחילה נוצר משהו חיובי סביב הקשר שלכם גם אם הנושא שנוי במחלוקת.  ואז אפשר ביחד איתו להבין- למה הוא כ"כ רוצה את זה? (הגיוני...בן בגיל 13...) והוא גם יהיה פתוח יותר לשמוע ברוגע למה בעיניכם זה לא כ"כ חיובי. 

תתפלאי עד כמה הם מפנימים ערכים שלנו גם אם לא נראה לנו...כאשר הערכים מוסברים בנחת, ונותנים לו חומר למחשבה על החיים שלו. 

אם יש לך אומץ...אפילו הייתי רואה איתו משחק אחד ואח"כ מנתחת איתו מה היה כזה כיף...ואם מפריע שזה יהיה בבית אפשר גם להגיד לו שאתם מבינים שזה מענין אותו אבל אתם לא רוצים שזה יהיה חלק מהאווירה בבית אז ביחד למצוא פתרון איך הוא מרוצה וגם אתם מרוצים. 

העיקר- ללכת בכוח בגיל הזה לא יניב שום תוצאות טובות. ומה שילד רוצה להשיג- הוא ישיג אותו בכל מקרה כנראה, רחוק מעיני ההורים ומידיעתם, וזה הכי גרוע! 

(הבת שלי רצתה בגיל 14 לעשות חור שלישי..הסברתי לה למה בעיני זה לא כ"כ מתאים ואחרי חצי שנה או יותר היא פשוט עשתה ובאה הביתה. לא כעסתי עליה אבל אמרתי לה שחבל שהיא עשתה בלי לדבר איתי שוב) 

לגבי שאר האחים- אין מה לעשות, קטנים נחשפים לעולם של גדולים. ואם זה לא בבית, זה בבי"ס או בשכונה או אצל בני דודים או בהסעות לבי"ס וכד'. אם מדברים על דברים, ומסבירים את דעתינו ואת ההגיון והיופי שבה, זה יתן להם חוסן נפשי. ויש הרבה בתים שבהם כל אח הולך בדרך אחרת ורואים שבסוף כל אחד הוא בפני עצמו גם אם נחשף לדברים אחרים. 

ודבר אחרון- תפילה תפילה תפילה. פשוט להתפלל עליו את כל הדברים שרוצים עבורו. 

תודה שחלקת

באמת חיפשנו ספר הדרכה, תודה על ההמלצה

האמת שהוא כן בא וביקש כמה פעמים לראות משחק וסירבתי, אז אני מבינה מדברייך שזו היתה טעות.. אבל אני בסתירה עם עצמי.. זו ממש לא אווירה שאני רוצה שיהיה חשוף אליה. מצד שני הוא מחפש (וגם מוצא) אז אולי אין לי יותר מידי ברירות ואני צריכה לתת לו?

ונכון מה שהכי כאב לי בסיפור הזה זה לא המעשה, אלא ההסתרה והשקרים.. ובזה נתמקד בשיחה איתו

ןתפילות- אני חייבת להגיע לזה

הרי כולנו היינו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו ויעשו מה שאנחנו רוצים שהם יעשו...אבל מה לעשות, צריך להבין ולהפנים, שהילדים שלנו הם נשמות ולכל נשמה יש מסלול משלה וחיים משלה. ומגיע שלב שבו החיים פשוט ממחישים לנו את הענין...וזה גיל ההתבגרות. אין סיבה להניח שמי שרואה כדורגל בגיל 13 ימשיך בזה כל חייו...יכול להיות שזה ישאר משהו שמענין אותו ומידי פעם זה מאורר אותו לראות משחק ויכול להיות שבאיזשהו גיל הוא יבין שזה שטויות ויפנה לדברים חשובים יותר. אבל בכל מקרה, הקשר שלכם איתו יהיה יותר חשוב מכל כדורגל זה או אחר. 

וזהגם גיל שבו צריך לשחרר ולהבין שהוא יחשף ונחשף לאווירה אחרת בין אם תרצו ובין אם לא. 

אבל הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לתת לו עכשיו- זה קשר פתוח (וזה לא תמיד קל). כלומר- האופציה היא לו "לתת לו לראות או לא לתת לו לראות". זה מתאים לגילאים צעירים יותר שבהם יש לנו יותר שליטה.

האופציה עכשיו צריכה לבוא מתוך הבנה שאם אתם לא תתנו, הוא ימצא את זה במקום אחר. וערוץ קשר ביניכם יחסם, וחבל.

לכן האופציה היא לדבר. לקחת אותו מחוץ לבית, לקנות איזו פיצה או גלידה, לשבת במקום שקט ולדבר בכנות ובנחת. "אז מה אתה אומר, כדורגל זה מענין...איזה משחק ראית? איזה קבוצה אתה אוהב? מי השחקנים? " ולאט לאט להעביר לו את המסר שזה מפריע לכם שהוא הסתיר ושאתם מעדיפים שיבוא לדבר איתכם על זה, גם אם אמרתם "לא" פעם או פעמיים. לנתב את השיחה למקום כזה שאומר- אוקיי, אנחנו מבינים ורואים שזה מעניין אותך ואתה נהנה מזה. אפילו אולי מבינים למה זה כיף...אבל חשוב לנו שתבין איך אנחנו מרגישים. אתה כבר מספיק בוגר כדי שנוכל להיות כנים איתך. אנחנו מרגישים שסתם ככה לשחק כדורגל זה אחלה, אבל אווירה של קבוצות ומשחקים ו"תרבות כדורגל " כזאץת- את זה אנחנו פחות אוהבים וגם נסביר לך למה. כי...וכי... אתה מבין מה אנחנו אומרים? לא חייב להסכים, אבל אתה מצליח להבין מה אנחנו לא אוהבים בזה?" 

ואז למצוא איזו דרך ביניים- יכול לראות פעמיים בשבוע אצל חבר, או יכול לראות בבית, אבל כשאחים שלו ישנים. או כל רעיון אחר. 

העיקר, שלא יצטרך להסתיר יותר ושלא ירגיש שהוא מאכזב אותכם ושאתם לא לתרגישו מרומים ולא תרגישו במלחמה.

אני רוצה גם להוסיף שאפילו לפני גיל ההתבגרות ולפני המחשבות על העתיד ואיך הם יתנהגו- קשה לנו ממש להבין שאין לנו שליטה על ההתנהגות של הילדים שלנו

כמו שכתבת - יש להם רצון משלהם

יש לנו אחריות וסמכות להכווין אותם ולקבוע בבית כללים אבל צריך לשמור על המודעות הזו שלמעשה אין לנו שליטה. אנחנו נעשה את חלקנו ונצטרך לסמוך עליהם ולקוות שיעשו את חלקם.

זה באמת אסימון שקשה מאוד לקבל, אנחנו רגילים ורוצים לחשוב שאנחנו מנהלים אותם אבל זה פשוט בלתי אפשרי.כבר מגיל אפס יש להם אופי ורצון והם מגיבים אלינו ולחינוך שלנו אבל לא בהכרח בדיוק כמו שהיינו רוצים

אפילו בגיל הרבה יותר צעיר אני לא באמת יכולה למנוע מהם לאכול סוכריות למשל כי הם מקבלים במקומות שאני לא שם

אבל הקו שלי ברור

ורוב הזמן הם יוותרו עליהם ויבואו אלי

ולפעמים לא

וברגע שאני מבינה את זה אני מסוגלת יותר לשחרר מצידי כדי שיהיה בהיתר ולא יהיה באיסור

לגבי כדורגל למשל - למנוע ממנו עכשיו בכל מחיר ממש לא מפחית את הסיכוי שבעתיד הוא לא יהיה מבוגר שצופה. לגמרי להפך ....

אני מסכימה שחשוב לזקק מה חשוב לכם כהורים, להבהיר את המסר מה בעיניכם שלילי בצפיה הזו וגם להחליט אם למשל צפיה ליד האחים שלו זה קו אדום שעליו אי אפשר להתגמש או איפה כן

(לצורך העניין פתרון שבו הוא צופה אבל לא בנוכחותכם הוא גם יכול להזמין בעיות .

אז תחשבו על הדברים לעומק הכי טוב אם יש מקום או הזדמנות שבה הוא צופה בבית,אבל אחים שלו כבר ישנים נניח ואתם כן רואים מה איתו ושזה נשאר על כדורגל)

אפשר כמובן גם להחליט שכדורגל זה קו אדום ולא תאפשרו שום צפיה. אבל תחשבו טוב כי בכנות יש לנו כהורים ובכלל יכולת מאוד מוגבלת לגבולות קשיחים ובאמת הוא יגיע לצפות בזה כך או כך (חברים בכיתה למשל, אם לא אז עוד כמה שנים הוא כבר יהיה ברשות עצמו) ולא בטוח ששווה לשים על זה את המשקל והמאמצים...

היו הסתרות שהילד סיפר לאחר מעשה/ תקופה.

בעיניי זו התנסות נורמלית.

אני לא מוטרדת מהסתרות ולא מהמעשים, גם אם זה דברים שאני לא בעדם, אני לא שמרנית ודי זורמת עם החיים, אלא אם זו פעולה פוגענית.

לגבי שחרור מהגבלות, יש פעמים שגבולות גורמות למרידה וחשוב להיות עם יד על הדופק.

באמת התלבטות אם הגבולות שלנו הדוקים מידי עבורו ולכן הוא מורד

או שהגבולות האדוקים האלה דווקא ישמרו עליו בסופו של דבר

כשר

בקשר לעניין של לשחרר אף פעם אי אפשר לדעת מה יפעל על הילד ועל איזה צורך זה עונה לו.

האם המתבגר צריך להרגיש ריגוש של אני עושה משהו שפורץ את הגבולות ואז אם תסכימו עם זה הוא ימצא משהו גרוע יותר.

או הפוך להגיד שסומכים עליו ולתת לו מכשיר מסונן שניתן לראות בו כדורגל.

תלוי בו ובאופי של המשפחה שלכם

לגבי ההמשך שכתבת-אכן צריכים לחשוב מה יהיה נכון עבורו. נתלבט על זה

ב"ה ב"ה ב"ה שהוא ראה רק כדורגל!!!

ולא ענייני בנות וכזה,

שימשיך להתעניין בכדורגל, תאמיני לי.. זה בסדר גמור לגילו.

תזכרי שהוא זה לא את.

ואם זה מעניין אותו- אין מה למנוע ממנו. הפוך, לשמוע ממנו בהתעניינות בלי שיפוטיות, בלי ביקורתיות מה מעניין אותו, ושהוא ירגיש בנח לספר לאמא מה מלהיב אותו. תהי שותפה לעולם שלו. ויחד עם זה תוכלי גם להכווין אותו למה שאת שואפת. בלי לפסול את מה שהוא אוהב.

הילדים שלנו הם אנשים בפני עצמם. הם לא הרובוטים של השאיפות שלנו. יש להם רצונות ואהבות ותחומי עניין,

וחשוב לשמוע, להיות חלק מעולמם, וכמובן להכווין. בעדינות ורגישות בלי שיפוטיות

הוא חולה על כדורגל

מתפללת שאצליח לראות את הדברים בעיינים כמו שכתבת. כרגע קשה לי להתחבר לעולם הזה ולאפשר לו להתחבר לעולם הזה. למרות שאני מתחילה להבין שאולי אין לי יותר מידי ברירות

ואגב, נשים כנראה לעולם לא יבינו מה כל כך מלהיב בכדורגל...

הגדול שלי בן 15.

לפני שנה גם התחיל לבכות לי למה אבא לא מרשה לי לראות משחקי כדורגל ושכל החברים שלו התורניים והאבות שלהם אפילו רואים ולמה אין לו ואטסאפ וכו'... ואמרתי לו שזה לא מרוע פשוט אבא יודע לאן זה יכול להדרדר וכו' ניסיתי להסביר והוא היה ממש בסערת רגשות (לא כתבתי אבל החלום של הבן שלי זה להיות שחקן כדורגל אמיתי, זה העולם שצעניין אותו והוא המון בספורט) קיצר בעלי הגיע מאיפשהו וקראתי לו לשיחה ושיתפתי אותו מה בן ה14 מרגיש וכו'. וישר בעלי אמר לו בחוכמה. אתה רוצה לראות? לא אמרתי לך שאסור, אמרתי לך בבית שלי אל תראה והתחיל להסביר לו שזה תרבות של גויים וכו'. והיה ויכוח דתי. הבן אמר טוב אראה אצל חבר. בעלי אמר אצל חבר תראה. בבית שלנו לא. והבן אמר לו אם לא הייתם מרשים לי הייתי רואה בחוץ בכל מקרה. אז יאללה על מי אנחנו עובדות? הם לא תמימים איפשר לאסור עליהם הכל. מי ישמע ?! אמרתי לבעלי ברוך ה' שזה רק כדורגל. אם הוא ידע איזה שטויות בעלי עשה בתיכון וכמה ההורים שלו ספגו ממנו הבן שלי ירגיש לא פייר מצידנו. אבל הנה בעלי שיחרר וגם אמר לו אתה רוצה וואטסאפ לתקשר עם החברים, אתה מספיק גדול אני מוכן. (אין לו אינטרנט ויש לנו שליטה על אפליקציות שמוריד, בקרת הורים קוראים לזה) קיצר הסכמנו להכל כי באמת מכל הלב אם כל דבר נגיד לא ולא זה יתפוצץ לנו בפנים. הוא לא ביקש ללכת לקולנוע הוא לא ביקש ללכת אפילו למגרש ולראות משחק. כולה משחק כדורגל באינטרנט.

הילדים שלנו הם פיקדון שלנו לא חייבים להיות כמונו, יש להם מסלול משלהם, אנחנו רק זכינו להביא אותם לעולם ולתת להם כלים. חייבים לשחרר את השליטה הזאת שהם צריכים לצאת לפי איזה מתכון. ובאמת לשחרר ולא כל דבר לעשות סיפור ולהגיד אלף פעם תודה שזה רק זה... ולא משהו חמור. 

כדאי לך להתחבר אליו

לקשר הטוב שלכם

זה לא רק שאין לך ברירה (הוא יגדל ואם לא עובדים על קשר טוב, אז לא רק כדורגל יהיה מאחורי גבכם..)

יש לך ברירה ובחירה להיות איתו בקשר טוב ולהתעניין בעולם שלו (במקרה הזה מדובר בכדורגל כשיש מתבגרות אז זה לשמוע את הסיפורים הלא נגמרים שלהן או כל עניין שמעסיק את הילדים..)

זו הזדמנות פז שיכולה לצמוח מהסיפור הזה-הקשר עם הילדים! זה חשוב  עבור הבכור ועבור שאר הילדים שלכם (יש לך ילד בגיל 11, זה תחילת גיל ההתבגרות והוא כבר למד להסתיר דברים מההורים כדאי גם איתו לעבוד על הקשר)

כשילד חוצה מאחורי הגב את הגבולות שקבעתם.

בנוסף לכל התגובות היפות והחכמות שכתבו לך, אני רוצה להדגיש שני דברים:

*הילדים הם פיקדון שקיבלנו אלינו, אבל אנחנו מגדלים אותם להיות עצמאיים, וזה אומר גם לבחור את הבחירות וההעדפות שלהם בעצמם. ובעצמם זה אומר שלפעמים זה לא יהיה לרצוננו, ואם נאלף אותם שאין אפשרות אחרת יקרה אחד משניים, או שהם ימרדו (הרבה פעמים בהכל), או שהם יהפכו להיות יצורים מְרָצים שמאבדים את עצמיותם (נמחקת האישיות שלהם). אני על עצמי יודעת ששתי האופציות האלה רעות מאוד בעיני. האם זה אומר לתת להם הכל תמיד? לא. אבל צריכים להיות חכמים ולבחור את המלחמות. לחשוב לעומק מה הכי חשוב בעינכם שיִשָמֶר, ועל זה להקפיד. כמו משל השמיכה, אם מושכים אותה לכוון מסוים, נחשף בצד אחר מה שרוצים שישאר מכוסה, ויוצא שכרנו בהפסדנו. מותר להביע את דעתכם וטעמכם גם בעניינים שהם לא הגבולות, אבל לכבד ולקבל את ההחלטה של הילד.

וזה מביא לנקודה השניה

*לכבד אותם כמו אדם בוגר. לראות את הטוב שלהם ולהתייחס אליו, להעריך אותו. לדבר איתם בגובה העיניים. אנחנו חיים בדור שאם נער רוצה משהו, יש לו יותר מידי אפשרויות פתוחות בפניו, לפעמים בתוך הבית ממש- בכף היד. שמעתי מהרב רימון פעם שזה אומר שכל מה שהם עושים- הם בוחרים לעשות. אם הם קמים למניין, ויושבים איתנו בשולחן שבת- הם בוחרים בזה. להגיד להם מילים טובות כמה כיף לנו וטוב לנו כשהם מקיימים בהזדהות דברים. ושוב, לכבד את ההעדפות כל עוד הן בתחום המותר גם אם זה פחות תואם את האוירה שאתם רוצים. לא לאפשר להם ואז לרדת עליהם כל הזמן. וגם אם צריך להתעקש על הגבולות- באופן מכבד ולתת להם להרגיש שמבינים אותם.

לפעמים משהו שהוא פיתוי גדול לילד ימשיך להיות פיתוי גדול גם אם זה יהיה בהיתר והוא ינסה עדיין "לגנוב" עוד זמן עם מושא הפיתוי הזה.

זה עלול לאכזב כל פעם מחדש, ומצד שני לקבל בהבנה שבגיל כזה במיוחד זה לפעמים באמת חזק ממנו. אז לעמוד על הגבולות, לא חייבים להתגמש אם הוא נתפס שוב באופן שלא הרשיתם, מצד שני לזכור שהוא ימשיך אולי לנסות אז עדיף לא לחסום את האפשרות לגמרי. סוג של להיות במידת האמת שהיא השילוב של דין ורחמים...

מקוה שהובנתי ושזה לא מבולבל מידי.

בהצלחה, חיבוק על הכאפה הזו שקיבלת עכשיו לפנים, באמת באמת לא נעים.

כי נראה שאת מנסה לשלוט

בגיל ההתבגרות רק קשר טוב

מה שאומר שבוחרים את הגבולות בפינצטה (זכותכם להציב את הגבולות של מה נכנס הביתה או לא אבל קחי בחשבון שמה שנעשה מחוץ לבית יש לנו פחות שליטה עליו, יש דברים שזה לגיטימי ויש דברים שזה מורכב יותר)

בעיני המוקד זה שיחות וקשר טוב כמה שניתן, שירגיש בנוח לבוא ולדבר אתכם

תאמיני לי שהוא יודע יפה מאוד מה הערכים שאתם מנחילים אבל מותר לו לחפש את עצמו, ולדעתי זה גם מה שבונה קומה רוחנית מדוייקת יותר בשבילו כי עד עכשיו הוא שמר על דברים בגללכם ומעכשיו הוא יעשה דברים מבחירה ואם הדת תהפך לחזית אז יש סיכוי סביר שזה מה שישאר ממנה

אני לרוב מסבירה בשיחות ממוקדות או 'על הדרך' מה עמדתי בנושאים המדוברים, יודעת שיש סיכוי סביר שהמתבגרים יבחרו אחרת, אין מה לעשות, זה לפעמים כואב, אבל בעיקר חשוב לי שישתפו אותי

כבר יצא לי לשמוע מהילדים שלי על ילדים אחרים שעושים דברים מאחורי גבם של ההורים ובעיני זה פספוס א. כי בעיני הדברים יכולים להגיע למקומות מסוכנים אם אין שם מבוגר נוכח  ב. אני מעדיפה לדעת את האמת גם אם היא כואבת

במשך החיים הילדים גדלים הם במילא יבחרו את דרכם וההורות שלנו תשנה את פניה ואם כרגע הם לא יראו בנו כתובת אז בהמשך אנחנו כבר לא נהיה רלוונטיים וזה בעיני הכי כואב ופספוס גדול שלנו כהורים (כמה בנות פה פותחות שרשורים שאמא שלהם מקסימה וכיו' אבל לא מבינה אותן.. אם לא היינו מנסים לשלוט היינו מגלים שהעזרה הכי אמיתית היא הקשבה ואיפשור לצד השני להתבטא )

ממש ממליצה על הספר בוסר המלאכים, קוראת בו כל רגע אפשרי

אז ארשום בנקודות כגי לא להכתים מדי חח

אחד האחים שלי היה ממש פורץ גבולות הוא התנסה בדברים הרבה יותר גרועים מכדורגל אמא שלי עבדה איתו פשוט ככ בחוכמה! היא הביאה לו כסף לצאץ למקומות שרצה והסכימה לו להכניס דברים שביקש הביתה אבל התנאי שלה היה הכל אתה תמיד מספר לי! מרוב שנבנה ביניהם אמון הוא היה מספר לה הכל והיא הייתה החברה הכי טובה שלו (ותביני כמה הזוי אני מדברת על גבר בשיאא גיל ההתבגרות) מרוב פתיחות היא באמת ידעה הכל ופעם אחת שהוא הגזים במשהו אז היא נתנה לו כאפה עדינה (חצי בהלצה חצי ברצינות) ואמרה לו שלא יקרה שוב

וזהו מאז הוא לא העיז לעשוץ את זה שוב הוא לא העיז לפגוע באמון שאמא שלי נתנה בו מרוב שהם היו קרובים

ואני יכולה לומר שאם אמא שלי לא הייתה נוהגת ככה וזורמת איתו אני לא יודעת איפה הןא היה היום!

היום אני יכולה להגיד לך שהוא עלה לישיבה אחרי שסיים בגרות(שזה בפני עצמו נס!)למד שם כמה שנים ואחכ המשיך ולמד והיום הוא עובד בעבודה מעולה והוא האח הכי מדהים במשפחה ואמא שלי בלוכמה ובששיתופיות שלה איתו הצילה אותו

שהבן ה"פורק גבולות" לא ישפיע על שאר האחים?

זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי

שלא תידבקו..זה לא משהו מדבק

כל ילד הוא אדם בפני עצמו שבוחר את הדרך שלו

הבנו שהוא בחר בזה וזהו היינו אחים טובים מאוד במיוחד אני והוא הוא סיפר לי לפעמים על מה הוא עושה וכזה

עד היום כולנו בקשר ממש חזק

דווקא זה שלא ניסו להזהיר אותנו מפניו לא גרם לו להרגיש כמו מצורע הוא המשיך להיות אהןב בבית כרגיל  ..

וגם שוב אמא שלי עשתה הכל ממש בחכמה נגיד היה יום שהיא ידעה שהוא מועד ליציאות לא טובות אז היא סגרה לכולנו מלון ממש ממש שווה בצד ה2 של הארץ ואחי שלא רצה להפסיד ברור שהצטרף וככה היא הצילה אותו מכל מיני אירועים

איך הילד חשוף למשחקי כדורגל?

הרי מישהו הביא את זה לעולם שלו.

בשכונה?

בבית הספר?

בבית?

אם יש בדל של עניין, הילד מושך קצת יותר וזה תקין וזה נורמלי.

או שאת סוגרת לגמרי ואז הוא לא שומע לא מכיר, או שאת פותחת ולוקחת בחשבון שהילד יכיר קצת יותר ממה שבאמת ציפית.

ולגבי ההסתרות ולשחד את אחיו בחטיף -

אם הילד שלי מסתיר ממני דבר מה, זה אומר שהוא חושש מהתגובה שלי ולכן אני צריכה לעשות בדק בית אצל עצמי.

כך אני מאמינה וכך תמיד פעלתי.

באופן כללי ילד שפועל כך נראה שיש לו חוכמה,תושיה וסקרנות. הייתי מנסה לנתב את זה למקומות בריאים ונכונים.

דבר ראשון- כמו שכבר אמרו, הכי חשוב זה שיח פתוח איתו. לנסות לקבוע זמן קבוע, בלוח שנה, כל יום חמישי פעם בשבוע/פעם בשבועיים/ כל ראש חודשי איך שמתאים לכם- זמן איכות שלו עם אחד ההורים או שניהם. זה ממש ממש משמעותי לפיתוח הקשר לייצר חוויות משותפות. לבית קפה, טיול, סתם ארוחת בוקר בבית, שיהיה לו מקום בטוח לשתף. ליצור את הערוץ הפתוח זה אחד הדברים הכי משמעותיים. לפרגן לו על כל דבר, לגבר איתו בגובה העיניים, לחזק בו כמה שיותר צדדים חיוביים.

דבר שני-  אני יודעת שאני בסגנון אחר, אבל גם בבית שבו גדלתי כדורגל לא היה לגיטימי, והתחתנתי עם בעל שהכדורגל טבוע במשפחה שלו בדם..

לקח לי זמן להסתגל לזה, אבל יש משהו יפה בזה- הם כל המשפחה אוהדים אותה קבוצה, הולכים כל הבנים יחד למשחקים חשובים ( סבא, אבא, בן, נכד, בני דודים, דודים) וזה גיבוש שהלוואי על כולנו.. נכון שאני מבינה גם את הבעייתיות, אבל אין לי ספק שמה שמושך זה התחושה של הביחד, שכולם מאוחדים ומעודדים יחד באותה מטרה. יש משהו חזק באלפי אנשים שמתאחדים לאותה מטרה, וזה מה שמושך. ברור שיש דברים חשובים יותר מלרוץ אחרי כדור, אבל לא חסרים דברים גרועים יותר...

אולי תחפשו איך אפשר להעניק לו את החוויה הזו בדרך יותר חיובית.

בהצלחה!!

שלהיות עם הילד בחוויה ולדבר על זה, משאיר יותר סיכוי לשינוי  ול"שליטה" כביכול, מאשר הגבלות וענישה.

הבת שלי בתחילת גיל ההתבגרות

אז אצלה זה שירים וכל מיני סרטים שמעסיקים אותה. ואני רואה לפעמים בהיסטוריה אצלי חיפושים

וברור שאני לא שבעת רצון מכל דבר

אבל כל עוד זה לא בגדר תכנים פסולים ממש,

אז אני מאפשרת לה בנוכחותי, גם אם זה לא לטעמי

ככה אני גם מתעדכנת במה שהיא יודעת. והיא יכולה לתאר לי מה היא ראתה. אם יש משו שנשמע לי פחות מתאים אני דנה איתה על זה ומסבירה לה

כי כמו שכתבו, גם אם נגביל, הסקרנות תגרום להם להמשיך לחפש, וכדאי להשאיר פתח.

ואני גם בדעה, שבימינו, כשיש כל כך הרבה תכנים להשגה בקלות,

עדיף לאפשר את "הרע במיעוטו". 

מישהיא שאני מכירה והיום העא מנחת הורים גם... לפני הרבה שנים גילתה שאחד הילדים נכנס לאתרים לא צנועים( חרדים והיההלהם אינטרנט בגלל העבודה ) בהתייעצות עם רב הם החליטו לא להגיד לילד כלום רק שמו מאז סעסמא לאינטרנט . אותו ילד כמה שנים אחכ כתב להם מכתב תודה שהם ככה האמינו בו ושזו באמת היתה נפילה חד פעמית ושזה שהם שתקו ולא ביישו אותו פשןט הציל אותו.

אז פה כביכול גילו חכם את זה ולא יכולתם אולי לשתוק חגמרי אבל כן הייתי מדברת איתו שאתם מבינים את הרצון שלו ושזה לא כל כך מתאים לבית ובטח לא להסתיר ממכם דברים ושאתם אומנם לא מתחברים לדברים האלו אבל יותר חשוב לכם שיהיה אמיתי איתכם ( אגב בעיני זו הנקודה הרבה יותר מהכדורגל עצמו) ואולי תצליחו חהגיע לאיזה דרך של אמצע ומנסיון אישי כשיורדים עם הילד ונמצאיםמאיתו במקום שלו זה שומר עליו שלא יפול למקומות יותר גרועים.. אם בבית את מאפשרת את הנפיחות האלו בגבולות שמתאימים כן זה פחות מאשר שילד יוצא לרחוב ופורק לגמרי. מניסיון אישי שלי. וכמובן שתפילו והרבה.

בדיוק היום הבת שלי שאלה אותי מתי ארשה לה טלפון חכם אז הסברתי חה שבגיל הזה אני חא רוצה שיהיה לה כי זה פתח לכל מיני דברים שאני חושבת שלא כדאי שיהיו לה אבל בסוף אני לא יכולה לאסור עליה.

אגב גם באינטרנט יש לנו סינון אבל במכוון אני נותנת להם לבד לראות דברים ועוקבת מרחוק אבל כל הזמן מדגישה שבומכת עליהם שרואים מה שהם יודעים שאני מרשה..

אבל כדאי קולבים אחידים (יפים- אפילו מעץ)

ולסדר את הבגדים יפה ולפי צבעים

לשמור על ארון מסודר זה פחות אני.

המצב הנתון בחדר אז הפתרון הנכון הוא ארון הזזה.

ומעלה השערה לא מבוססת- אולי הפתרון לזה שבגדים נתקעים כשמזיזים דלת זה לעשות את המדפים קצת יותר צרים.

אם את רוצה כן בארון סגור אפשר פשוט לעשות תליה לרוחב במקום לאורך

והאמת שפחות התחברתי. 

הארונות אצלי לא כל כך מסודרים (בלשון המעטה...), וכשדברים טיפה יוצאים מהקו של המדף זה תוקע את הדלת. וגם מעצבן אותי שאי אפשר לפתוח את כל הארון בבת אחת, וכשמכניסים כביסה צריך כל הזמן להזיז את הדלתות מצד לצד.

 אבל כן יודעת שהיא תהיה באורך 190. כשגרנו כזוג צעיר בקראוון קנינו אורך 180 כדי לחסוך מקום ודי, מיצינו לגמרי...

יש בגדים של חורף ושל קיץ, לא משתמשים תמיד בכל הבגדים ואז זה יתמלא באבק, וממש בלאגן בעיניים אם זה לא מתוקתק.

הייתי מחפשת פתרון אחר.

אנחנו קנינו מיטה לפני שנה וקצת, גם כי רצינו כבר יותר גדול.. אבל יש לנו מקום גם לארון גדול בחדר, הזזה . חשוב בעיני האפשרות לסגור ולהתנתק מהבלאגן שיהיה רגוע בעין

כמו כל דבר פתוח...

אני לא מתחברת לארון כזה. זה לא אסתטי בעיניים אם הוא לא מסודר בסדר מופתי.

אולי את כל בגדי התלייה תעבירו לחדר אחר? ואצלכם רק המקופל עם עציץ יפה

אנחנו קנינו ארון יחסית צר עם דלתות נפתחות משומרת הזורע. (אני לא אוהבת את ההזנה מניסיון זה גם פחות מחזיק מעמד) ומרוצים מאד...

מה ששלחת מתאים לחדר ארונות

לנו יש בחדר ארון אחד כזה (לא של בגדים, של ספרים וכדומה), ואם בוחרים וילון יפה ותואם זה יכול לצאת יפה, לדעתי.

תתחדשו ותיהנו!

בדיוק בשבוע לפני פסח היתי בשלב שלך

וזה היה לי השבוע הכי קשוח בכל ההמתנה הזאת

הייתי גם חצי שנה אחרי הפלה...

אני מאמינה שיש השפעה ופעולה לציפיה ולהמתנה ולכאב

גם זה חלק מהמסע דל עמ''י

גם מול הקב''ה

וגם מול עצמך

תקופות כאלה תמיד נצרבו כחלק מהמהות שלי גם הלאה

ויכולה להגיד לך שהמתוק שתכף בן 3 חודשים שפה לידי -מתפעלת ממנו פי כמה ומודה עליו מעומק הלב דווקא בזכות ההמתנה שלפניו

אמן שתראי ניסים בקרוב 💓

כמה חודשים כאלו עברתי..

עם הרבה אכזבות

אין לי באמת פיתרון למצב הזה, כי הצפייה ככ חזקה שאי אפשר כמעט לשלוט במחשבות

יכולה להגיד שאוזן קשבת זה מה שהייתי צריכה באותם ימים

במקרה שלי, זה היה בעלי

היה מוכן לשמוע אותי גם 10 פעמים ביום

אבל אם זה לא מתאים אצלך, אז אולי תמצאי חברה לדבר איתה.

והרבה תפילות.

חיבוק

בעז"ה זה יגיע ❤️

זה קשה, אבל לנסות לא לחשוב על זה. ובעז"ה להאמין!

מה שלי עוזר שכרגע אני מטופלת אצל רופא ואני יכולה להמשיך לדחות את זה שהווסת לא תגיע ושלא נהיה אסורים בחג.

ולדמיין ששנה הבאה קונה לתינוק בגד לחג

ברוך ה' ובחסד ה' העצום! אתמול (יום האיחור( עשיתי בדיקה (יותר נכון מלא בדיקות כי לא האמנתי) ויצא חיובי!

ביום שכתבתי את זה הייתי שבורה וחסרת אמונה,

לא האמנתי שזה אי פעם יקרה בכלל

לא הצלחתי להרדם בלילה ורק בכיתי לה' שהפעם יקרה איזה נס...

וגם החודש הזה החלטתי ממש לשחרר ולתת אמון ברחם שלי, אמרתי לה מילים טובות והרגעתי אותה, אמרתי לה תודה שהיא עושה את העבודה שלה כל חודש מחדש ומכינה את עצמה כל חודש להריון ולא נשברת ומתייאשת.. אולי זה גם עזר

ועכשיו פרקטית

למתי צריך לקבוע תור לרופאת נשים?

בדיקת דם הכרחית? כי לא רוצה להכנס ללופ הזה של לבדוק הכפלה כל פעם וזה

בשעה טובה ומוצלחת

כדאי לקבוע לסביבות שבוע 7-8

בהריון הראשון שלי לא עשיתי בכלל בדיקת דם. בשני עשיתי רק בדיקת דם.. ובאחרים גם וגם.. (אבל היו שם הריונות כימיים והפלות..)

אפשר רק בדיקה ביתית בעיקרון..

שבעז"ה תזכו לישועה גדולה בקלות ובשמחה.

אחרי כ8 חודשי טיפולים... אני מבינה מאד מאד את האכזבה.....

במה שאת מרגישה.

ככה לפרטי פרטים.

מה התוכניות שלכם למחר?

אני חושבת שאחרי שהוא יבין מה עובר עליך אז יחד תחשבו על פיתרון קודם כל למחר.

אולי שהוא יצא מחר עם כולם לכמה שעות. ואת פשוט תעשי מה שהכי טוב לך. לישון. לאכול. לקרוא. או סתם לבהות בתקרה.

את חייבת לקבל בחזרה את עצמך.

לא פשוט מה שאת מתארת.

ותוך כדי שאני כותבת, נזכרת שעברתי זמנים כאלו עם הקטן שלי שהיום כבר בן 5

ובאמת בעלי לקח אותו ללילה לישון אצל חמותי. הוא היה בן חצי שנה. הכנתי לו בקבוקים שאובים.

כי באמת הייתי רגע לפני קריסה.

חיבוק, ומקווה שתצליחו למצוא איזה רעיון או פיתרון גם אם זמני. אבל שיחזיר לך את הכוחות

ואם אני זוכרת נכון בתקופה האחרונה הקטני היה חולה ובכלל הטיםול בו יותר מאתגר..

אני יכולה להעיד שרק כשחזרתי לישון נורמאלי הבנתי כמה המצב היה גרוע. רק אז הבנתי באיזה דיכאון הייתי נטו ממחסור בשינה.

אז אין לי פיתרון קסם אבל אולי יום רגוע לבד עם עצמך יעשה לך טוב. כשאין לחץ שעכשיו חייבת לישון ויש לך זמן גם לנוח סתם ככה בלי למהר להספיק ולנצל את הזמן..

בינתיים אל תילחמי בכאוב הפנימי,

תנסי לפני השינה דורמינול אני לא יודעת אם מותר בהנקה, לי הוא עוזר להירגע, הוא משרה שינה, אני לא יודעת אם הוא כשר לפסח אבל זו תרופה ללא מרשם, וכבר לא ליל הסדר

נשמע שאת יודעת בדיוק מה קרה לך

קראתי אותך ותפסה אותי מועקה בגרון ממש מרוב המועקה שאת מרגישה תיארת אותה כל כך חד ומובן, וכל כך הגיוני - למרות שזה בליל של רגשות ופחדים ולא של הגיון.

על חציית הגבול של הכוחות שלך, אולי גם על זה שאין מישהו שיתפוס מהצד השני כשאת מבקשת. על הכאוס שמתעורר ולא מוכן להיות מושתק...

מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב

נשמע לי שאת תוכלי לענות לעצמך, מה את צריכה עכשיו לדרוש למענך שירגיע את הכאב והקושי שאת מרגישה. כי נשמע שהוא מתחת לפני השטח כל הזמן כל הזמן, עד שמרים את הראש ואז קשה להוריד אותו בחזרה ולהתעלם ממנו שוב.

זמן להקשיב לעצמך ולדרוש לעצמך.

קל מאד להגיד אני יודעת. מקווה שאת מרגישה יותר טוב ❤️ ושיהיה לך איפה להניח את הראש.

שום דבר לא שווה את זה.

אולי עד היום כשהתקרבת לגבול גילית בך יכולות וכוחות לא מוסברים,

אבל זהו, הגעת לגבול האבסולוטי. מפה לא יקרה נס.

החיים שלך לא יכולים לעמוד על 20 דקות בשירותים כן או לא..

לכן מעכשיו ונשמרתם לנפשותיכם יהיה להרחיק לא קצת מהגבול, כלומר לא שעה, אלא הרבה יותר.

גם במחיר שלא תשתתפי כל ליל הסדר, גם במחיר שהבית לא יהיה מצוחצח ומאורגן, גם במחיר שאחרים לא יאהבו לראות את מה שהם רואים.

את חייבת את האפשרות להסתגר בחדר. להתרחק מטריגרים, להפסיק דיונים עם מתבגרים מלאי כוחות, לישון, לכבות רעשים.

יהיה קשה לשנות את הדינמיקה בבית ולאפשר את זה, אבל זה אפשרי ואם את לא תעשי את זה, מסתבר שאף אחד לא יעשה את זה.

את יכולה לנהל שיחה עם בעלך ולהסביר לו למה העשרים דקות האלו היו פסע מהגיהינום, אבל אני חושבת שצריך פה שינוי יותר יסודי, וזה גם לא פייר להפיל עליו את האחריות על הקצה של הקצה.

יותר הגיוני להפיל עליו את האחריות הרבה לפני ולאפשר לא מרחב תמרון ואפשרות לטעות ולתקן.

ואין לי הרבה תובנות רק להגיד לך שהכתיבה שלך חידדה אצלי והפילה לי אסימונים לגבי התקפי חרדה שהיו לי בחיים ובזכותך היה לי דיון עמוק עם בעלי בנושא.

הצלחת לדייק אצלי הרבה.

אני חושבת שעצם המודעות הגדולה שלך יכולה כבר להביא אותך קרוב לפתרונות.

בהצלחה! והרבה כוחות

רק הרגשתי ממש את המחנק והקצה שהגעת אליו וכל כך מתיש וכואב לחוות את זה.  

מקווה שבינתיים חל שיפור, שהצלחת להשלים שינה

ולמצוא חזרה את האיזון.

רוצה לאחל לך שתרגישי טוב!

הצלחת לישון יותר מאז?

עברתי תקופה קשה של חוסר שינה אחרי הלידה האחרונה, וההרגשה שתיארת מוכרת לי עד כדי כאב. חוסר שינה זה עינוי אמיתי, והוא מביא אותנו למצבים קשים.

יש לי חברה שילדה כמה ימים לפניי והיינו מתכתבות בלילות הלבנים, ולילה אחד אמרתי לה אני לא יכולה יותר, אני מרגישה שאני רוצה לקפוץ מהחלון, להיעלם, שכולם יסתדרו בלעדיי, שלא אשמע יותר את הבכי הזה. היא נבהלה שאני בסיכון להתאבדות ח''ו, העבירה את זה לאמא שלי, ונוצר מצב לא נעים בכלל שאמא שלי חשבה שאני בדיכאון קשה ומסתירה ממנה את המצב, והיו דיבורים מאחורי הגב של בעלי ואמא שלי וחיפשו פסיכולוגית בשבילי, כשבפועל הדבר היחיד שסבלתי ממנו היה חוסר שינה קשה, ובימים שהצלחתי להשלים שינה הייתי בן אדם אחר (אגב בסוף כן היו לי כמה שיחות עם הפסיכולוגית כי רציתי כלים כדי להתמודד עם עצמי ועם החרדה הזו בלילות הקשים).

אני חושבת שיש כאן שני דברים:

1. שינה היא צורך חיוני הישרדותי ואת יחד עם בעלך צריכים לשבת ולמצוא פתרון איך את מקבלת מספיק שעות שינה. אצלי הפתרון היה עזרה בתשלום כדי להשלים שינה במשך היום ולהעיר את בעלי בלילה כשאני מרגישה שאני כבר חייבת לישון, לפני שאני מגיעה לרצון לקפוץ מהחלון. לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה, אבל חייבים למצוא דרך לשים את הצרכים שלך לפני כולם ולישון לישון לישון.

2. רק את יודעת אם הכאוס הפנימי, החרדה וההרגשה שאת הולכת למות הם תוצאה ישירה מהעייפות ונעלמים בימים פחות עייפים, או שזה משהו יותר עמוק ומתמשך. בבקשה תהיי קשובה לעצמך ותפני לעזרה אם את מרגישה שזה משהו שחזק ממך ושעוד כמה שעות שינה לא פותרות את העניין. בסופו של דבר אחת מכל 7 שנים סובלת מדיכאון אחרי לידה ברמה כזו או אחרת, זה כל כך נפוץ, ועוד יותר כשיש תינוק יותר מאתגר וחוסר שינה קיצוני שמתמשך. 

אני קוראת כל אחת מכן

ומחכימה ממש ממש

כל אחת שולחת עוד נקודות למחשבה

וזה ממש עוזר להבין טוב יותר את המצב ואת עצמי

ואת האפשרויות שיש לפעול

מקווה להצליח להגיע לתובנות נכונות וליצור שינוי במציאות

ממש תודה ענקית לכל מי שטרחה וכתבה כל כך מפורט!!

כל פעם שאנחנו שם לוקח לי שבוע להשתקם והמתיחות ביני לבין בעלי בגלל זה ממשיכה מלפני שאנחנו מגיעים לשם עד השבת שאחרי..

ובחגים במיוחד כי מעצבן אותי שאני נפגשת איתם גם בחג (ולא להיות בליל הסדר עם המשפחה שלי זה קשה לי..) וגם חול המועד.. ממש מכניס אותי למתח כזה.. עוד כל מיני דברים..

מה שעוזר לי בתקופות שאני בטוב עם זה זה פשוט לזכור שזה רצון השם וזה מדוייק עבורי ובחרתי בזה ונכון שחמותי ככה, אבל בזכותה זכיתי בבעלי המושלם וכל התכונות הטובות שלו נבנו מכוח זה שהוא הבן שלה.. (חלק גם הפוך על הפוך..) אבל זה מאד קשה.

קיצר, מעניין אם השרשור הזה ימשיך..

לי קשה מלא דברים עקרוניים אז מראש כל הנושא אצלי תמיד יהיה טעון..

מניסיוני - בטיפת חלב הם נוטים להיות לחוצים יתר על המידה, אז אם רופאה של טיפת חלב זיהתה שהיא עוקבת ולא נלחצה, הייתי לגמרי סומכת על זה.

באמת בהתחלה זה מבלבל, הקטע שהם עוקבים בעיניים. לא תמיד אפשר לזהות את זה בוודאות. מניחה שבעוד כחודש תראי את זה כבר בעצמך...

אולי כדי להיות רגועה בקשר ללקות ראייה כלשהי (אם כי לא בטוחה שזו הסיבה היחידה לתינוקות שלא עוקבים בעיניים) - תעשי ניסוי עצמי: תכבי את האור ואז תדליקי אותו אחרי כמה רגעים, ותראי אם יש תגובה כלשהי בעיניים שלה לשינוי. (לא כותבת את זה מתוך ניסיון או ידע, אלא מתוך השערה בלבד. אז אם זה לא יעבוד - לא בטוח שזה אומר משהו...)

שלפעמים היא עוקבת ולפעמים לא.

חכי עוד חודש... ❤️

שאני סומכת עליו

לא כי חלילה זה משהו חמור אלא כדי להיות רגועה יותר

את שמה את הפרצוף שלך מולה (או מחזיקה אותה כשהראש שלה מול הפנים שלך),

ומחכה שהיא תסתכל עליך,

ואז מזיזה באיטיות את הראש שלך.

כהה ראיתי שעושות בטיפת חלב. לפעמים צריך כמה פעמים עד שהיא מצליחה לעקוב.

ב4 האמצעיות 😏

כותבת לך מה שאני יודעת כספרדיה (לפי מרן)...

הצלחות זכוכית? אם כן, אפשר להשתמש אחרי שטיפה ואין כל בעיה

פלסטיק או מתכת? אם כן, אז צריך לערות עליהם מים חמים (כבולעו כך פולטו...)

אם הצלחות שומשו בקר, אז אין בעיה אפשר רק לשטוף

יש בעיה להגעיל כלים עכשיו. הגעלה אפשר לעשות רק לפני פסח, ליבון אפשר גם במשך החג.

אולי יש הבדל בין ספרדים לאשכנזים, אבל אני לא בטוחה

האמת גם ככה כל חול המועד אנחנו בחד פעמי

סתם רציתי את הסט ההוא כי הוא מתאים לי לכמה קערות אבל לא חשוב 

ואולי גם קצת ישפיע על החלב.. לא יודעת

עדיין אני חושבת שאם היא מרגישה ככ רע

לא יקרה כלום אם תיקח

לפותחת, נראה שאין בעיה עם התרופה בהנקה 

התרופות האנטי היסטמיניות יכולות לפגוע בייצור החלב.

ספציפית במקרה הזה לא יודעת מה הייתי עושה.. נשמע קשוח ממש! תרגישי טוב! 

זה בדכ מסוג המחלות שלא הייתי נזהרת שלא ידבקו. כי זאת מחלה של פעם בחיים וזהו.

אז אם לא יחלו בזה עכשיו, אז זה יקרה פעם אחרת.

בכל מקרה, יותר נכון שהאחיין החולה ימנע מלהגיע. זה לא פייר מצידם שהוא ישתתף..

הבן שלי נדבק כבר פעמיים

וגם הרופאה שלו אמרה שזה ממש לא פעם בחיים

ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יידבקו, הפצעים בפה יכולים להיות מאוד לא נעימים..

ולפותחת, לנו הרופאה אמרה שזה מדבק כל עוד יש פצעים בפה

מנגד, היינו אצל רופא אחר 6 ימים אחרי שהתחיל והוא אמר שזה כבר לא מדבק..

ממש קלה.

לא גורמת לככ הרבה סבל כמו פעם ראשונה.

שוב, לא הייתי רוצה שהילדים ידבקו דווקא.. זה לא נכון שהילד החולה יחשף לילדים אחרים בשלב המחלה 

ורוב האנשים מפתחים חיסוניות לכל החיים אחרי הדבקה אחת.

כמו עם כל מחלת ילדים יש ילדים שלא מצליחים לפתח חיסינות בכלל במיוחד אם נדבקים לפני גל שנה 

מאיפה הבנת את זה.

אמרתי שלרוב נדבקים בזה באיזשהו שלב. זה נורא, היה לילדים שלי, מתמודדים ועובר.

רציתי להרגיע את הפותחת לגבי האפשרות שאולי הילד ידבק בזה.

וכתבתי שראוי שהילד החולה לא יהיה במפגש.

שההורים של הילד החולה יקחו אחריות

כמו בכל מחלה אחרת.

כמו שלא הייתי מביאה למפגש משפחתי ילד עם וירוס או שפעת, ככה לא הייתי מביאה את הבן שלי עם מחלת הפה..

דווקא בגלל שבתור אמא אני יודעת כמה זה היה קשה להן שלי.

הוא נדבק בזה בינתיים פעמיים, וכל פעם הייתה קשה ומעצבנת - הוא לא אכל טוב, לא הצליח להיות עם מוצץ ועוד)

בשני בפעמים היה איתי בבית (פעם אחת שבוע, בפעם השנייה שלושה ארבעה ימים)

ככל הידוע לי זה מדבק בשלב שהפצעים כאלה רטובים, עדיין מפרישים

ברגע שמתפוצצים הבנתי שמדובר פחות, אולי האחיין כבר עבר את השלב הזה.. 

יכול להיות שלושה ימים עד שבוע ובמקרים יותר חמורים גם שבועיים +

והשאלה גם אם יש חום

אני לא חושבת שאם הוא חולה פעיל היא תביא אותו כמו שהוא לא הייתה רוצה שאחרים יביאו ילדים מדבקים שלהם

שעד 10 ימים.. וכל עוד הפצעים עוד פתוחים יש אפשרות להידבק...

מן הראוי שלא יגיעו, זה ממש לא שייך.. להתנהל כרגיל כשכל רגע ילד יכול להידבק..

ד"א הבן שלי חטף את זה כ"כ קשה שהרופא ילדים אמר לי שהוא עובד 38 שנים ובחיים לא ראה ילד שמגיב כמו שהבן שלי הגיב.. הוא הפנה אותנו למיון והיו צריכים לקחת דגימה מהפצעים כדי לוודא שזה באמת זה!! 

ואם זה ככה כנראה שזה כבר לא מדבק

לכן גם שאלתי אם היה חום ומתי נדבק

נראה לי הכי פשוט שפותחת השרשור תדבר ישירות עם האמא ותשאל אותה אם הוא עדיין מדבק במקום שנעלה פה השערות

כמו שכתבת כל ילד מקבל את זה אחרת

להתחבר חזרה לאנונימי...

בסוף לא הספקנו לפגוש אותם כמעט.

וגם רוב הזמן הנקתי את הבת שלי

אבל ממש תסכל אותי חוסר האחריות.

היו שם עוד איזה חמישה תינוקות.

ואנחנו איתם בשביעי.. בעיקרון הילד כבר מרגיש הרבה יותר טוב וגם 24 שעות לא היה לו חום.

לגבי פצעים חדשים לא היה לי נעים לשאול אותה..

מקווה שעד החג זה יהיה בסדר.

חבל ממש שזה הרגיש ככה

בתפילה שכולם תמיד יהיו בריאים!!

שהבת שלי בדיוק אחרי זה

ורופאת ילדים אמרה לי שאחרי שהחום יורד זה לא מדבק

אמרתי לה שתכננו לבטל נסיעה לליל הסדר

והיא ממש שכנעה אותי לא לבטל 

אז בעז"ה יהיה בסדר

ולא לתת לזמן לעשות את שלו..

זה יכול לזרז תהליכים.

מניעה ארוכה (נובה טי) היו לי כמה מחזורים רגילים ואז מחזור קצר. ממש. של איזה יומיים וחצי. לא קרה לי בחיים.. הלכתי לרופא והוא אמר שנורמלי. ואיזה מחזור או 2 אחרי נקלטתי.

זה לא אותו המצב, אבל רק להגיד שאולי זה בסדר..

נפל לא מזמן, וקיבל גולה ענקית במצח. רופא אונליין אמר שכול עוד הוא רגוע, משחק, מתנהג כרגיל לא צריך לנסוע.

וזו היתה מכה ענקית- כבר התארגנתי ליציאה למיון

ולעקוב שהוא יוצר קשר עין, לא מקיא

אם הכל בסדר אין סיבה לנסוע למיון

לא היה לי גישה לפורום עד עכשיו.

הלכנו לדוד שלי, שהוא רופא במיון. התינוקי היה מלא במצב רוח והשוויץ בכל החוכמות שלו, צחק והשתולל. ב"ה

הוא אמר שהכל בסדר ולא צריך ללכת למיון.

הגולה לא התנפחה כמעט בכלל, רק יש מכה בשלל צבעי ירוק וסגול..

ב"ה הוא בסדר גמור.

תודה לכולכן על התגובות ועל ההתעניינות.

נראה לי אם הילדה מרגישה טוב ואין כאבים לא סבירים או תופעות נוספות כמו הקאה, זה כנראה יעבור לבד.

איזה עוגמת נפש

מקווה שהיא תתאושש מהר בלי תופעות לוואי

טובים

ומה שהם אמרו זה מה שבהשגחה פרטית הייתי אמורה לשמוע,

ונותנת צדקה לתוספת זכות על הילד.

אותי זה מרגיע מהדאגות 😏

גם אני עם פד עליי

אקמול עוזר לכאבים האלה? רוצה לקחת רק כי זה מכניס אותי ללחץ

ולי עוזר איבופן בדר"כ

לא יודעת אם מותר בתחילת הריון

הייתי מנסה אקמול אם את סובלת

סתם ככה בשביל הפתיח, כדי שתדעי שאת בסדר ותוכלי לנשום שניה.

ואיזו תגובה מבאסת ולא רגישה!

נעלי ספורט מעולות ונוחות זה לא מותרות, ממש ממליצה.

הכאבים במפשעות ובאגן מתיאורים פה בפורום נשמע כמו סימפוליוזיס

תכף יבואו המנוסות,

בנתיים חיבוק גדול🩵🩵🩵

מה זה אומר סימפיו?

זה עובר אחרי הלידה?

ובקשר לילדים- לדעתי ילדים יכולים להבין שאמא כרגע לא מרגישה טוב. להסביר את המשמעות ולהאדיר את התפקיד שלך בתור זאת שנושאת בתוכך את התינוק.

לא להראות להם דווקא את האומללות והחוסר אונים, אלא לשדר את המעלה הגדולה שלך ואת המסירות האדירה!

ולכם להסביר להם שהם צריכים להיות שותפים ולעזור יותר. לעורר אותם לרגישות והערכה כלפייך

ותרגישי טוב!! מזכיר לי קצת את החוויות שלי מההריון הקודם, לא פשוט בכלל בכלל 

ויש את הכניסה חינם מבנק הפועלים

פסח אתרים בנק פועלים 2024 - טיקצ

אוכל כמעט רגיל בסה"כ אצלינו🤭 רק בלי האורז והפריכיות😅

פיצה לפסח

חומרים

אם רוצים תוספות בצל ופטריות, לטגן אותם קודם כדי שיהיו עשויים.

כשאני עושה רק מחבת אחד אז עושה חצי כמות.

3 ביצים

1 כפית מלח

קצת פחות מ3/4 כוס שמן

2 כפיות סוכר

בין 3/4 ל1 כוסות קמח תפו"א

1 א.אפיה

לערבב הכל

הכנה

לשמן קצת 2 מחבתות,

לחלק את הבלילה ל2, לשפוך את הבלילה ואחרי 4 דקות להפוך צד, להנמיך את האש

לשים רוטב פיצה, גבינה צהובה מגורדת, מוצרלה ותוספות כרצונכם

לכסות בנייר כסף ולהשאיר על אש נמוכה עד שהגבינה נמסה

מצטערת על הבלבול

https://www.ronyohananov.com/post/%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%A6-%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A7-%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%94

מתכון ממש טוב לפנקייק.

בלי שרויה ואת השמן אפשר להחליף בקלוץ

חיבוק על החוויה.

ותודה על השיתוף...

כזאת משפחה מהממת יש לנו

כזה שפע ברכה

למה אתה חייב להרוס

🙁

אח"כ כמובן הוא ניגש לבקש סליחה.. כשיצא לבית הכנסת..

וניסה להיות נחמד..

😒

נעבור את זה גם..

קראתי אותך... שולחת לך חיבוק עצום וחזק!!!!

אני לא יודעת מה לייעץ רק מחזקת אותך שפרקת פה כי הפריקה עושה המון...

אז שוב חיבוק וממליצה מכל הלב להתפלל לה' שישלח לך כוחות למצוא את המקום המתאים ביותר להיות... 

אני חדשה פה בפורום ולא מכירה אותך...

אבל הכאב שלך נגע לליבי!

גיבורה ויקרה.

כל הכבוד לך ש''יצאת מהארון'' כמו שכתבת

והלוואי שכמו שכתבת פה ושיתפת

תשתפי גם חברה בחיים האמיתיים

כי אנחנו ככ צריכות את העיטוף והחיבוק הזה..

מתפללת עלייך ושולחת לך הרבה כוח.

מבינה את התחושה שלך שאולי מה שנכון זה להשאר בבית, על אף הלבד,

אולי תקני לך את ההגדה של הרבנית ימימה או ספר אחר שיהיה לך משמעותי ללמוד בלילה הזה?

וואי לא פשוט בכלל.......!!

וכמובן תקני לך בגד חדש!! ותכשיט!!

חיבוק גדול

לעשות צעד אמיץ וקשה

בטח שכואב הלבד בחג או אנשים שמכבידים יותר מהבדידות.

התחלות הם קשות תמיד ובמיוחד התחלות מורכבות.

בוודאי שיצאת לחירות, כל בחירה שבאה לשנות, היא צעד בדרך לחירות.

קראתי (בשבת אולי?) איפשהו שהרבי מליואבביטש עשה סדר לעצמו אחרי פטירת אשתו. 

אבל זה בטח לא מה שאת רוצה לשמוע... 

אז שולחת לך חיבוק גדול, 

ומרק עוף לנפש. 

דבר שני מציעה אם את רוצה מקום מדהים לעשות ליל הסדר עם משפחה מדהימה ומכילה שמארחת בלב אוהב תרשמי לי בפרטי ואדאג לך❤️

מעריכה ממש! המילים האלו נותנות כח ועושות קצת הקלה.

אתמול עבדתי לסיים לנקות את הבית עד 2 בלילה

ואני עייפה וכואבים לי המפרקים כמו זקנה

רוצה רק שקט מוחלט ושינה ארוכה..

וכמובן שלא היה לי רגע לחשוב או לקבל החלטות.

אני יודעת שאני לא יכולה לחכות לנס שיקרה אם לא אעשה צעד קטן במציאות. מקווה למצוא טיפת אנרגיה בשביל זה.

נראה מה יהיה.

@אמא חדשהה

דווקא מתחברת לרעיון של התנדבות

רק אין לי מושג איפה.. ואחרי הדקה ה 99 זה כבר קצת לחוץ לחפש. יש לך כיוון כלשהו? 

מעתיקה לך לפה.

יעל משאלי

בין הדברים שלא היו עולים על דעתי עד שהגעתי למקומי, לצאת מהבית לחג. איך שאלוהים נותן לי את השיעורים שלו. אחד אחד. לאט לאט. אבל ככה שדברים שלא הבנתי 'אבל אז מה אם הוא רווק\גרושה, הם יתומים? אין להם אחים? ילדים? משפחההההה? אין להם קרייבינג לקניידלך של אמא? לחרוסת? ל'אחד מי יודע' של סבא משה? לכל אחד יש סבא משה. ואם לא, אז יש לו סבתא שרה.

בקיצור, לא הבנתי את העניין הזה של... ובכן, בדידות. ודווקא במקום הכי של בית. ובזמן של חג.

.

ותראו אותי.

ילדה בת 63 (וחצי) ברחה למדבר.

לא לדאוג לי. לא תנאים של התכלבות.

ולא לבד. אלא עם שלושה ילדים בוגרים שהם כיף חיים.

ולא חסכתי לעצמי את שבת חוה"מ שכולם נהיה בבית, כולם כולל כולם בעז"ה, חוץ ממי שיהיה במילואים ואני נוטרת להם על זה מראש. לא מתאים. שבת אחרונה בבית של כולם, אחרי עשרים שנה. מה מילואים עכשיו.

.

אבל זה לא העניין.

העניין הוא שהרגע שבו החלטתי על הבריחה הזאת למדבר היה רגע שראיתי בדמיוני והרגשתי בכל הגוף שאם אני נשארת בבית זאת תהיה בדידות בכל חריפותה. ולהכין את ליל הסדר יהיה בדידות. ולערוך שולחן יהיה בדידות. ואז, אגב, מייד אחרי שנכנסתי בחמש בבוקר לאתר האינטרנטי והזמנתי לנו חדרים לשלושה לילות, גם ירדה עלי שלווה וגם התחלתי את הבכי הזה שנמשך כמה שבועות עד... עד אתמול. או שלשום.

.

ובדידות זה רע.

בדידות זה נורא.

בדידות זה אפילו לא רגש. זה גוף שורף. זה לב מרוסק. זה אירוע מוחי.

וזה ממש לא קשור לכמה אנשים אתנו. זה דבר אחר.

.

והגענו לפה. ברגע מסויים בנסיעה דרומה הלב נפתח. מתרחב. אוויר נכנס לריאות. ואני לא מוכנה בשום אופן ליפול לבדידות. שהיא לא מצב. היא לא דבר. היא תהום. ואם צריך בשביל להימנע ממנה לעשות דבר שלא היה עולה על דעתי לעשות בחיים. ולא עשיתי אותו כמעט אף פעם, ואולי באמת אף פעם בארבעים שנים. אולי פעם אחת. אז אני עושה אותו.

.

והגענו.

בקבלה הסתכלו עלי ואמרו 'וואו, זאת הפעם ה13 שלך פה'

וחן אמרה 'הגענו הביתה. פה גדלנו'

ואחי-יותם יהונדב ואני התגלגלנו מצחוק.

ושדרגו אותנו לחדרים עם נוף למכתש.

ובוקר ערב חג עכשיו, אני שותה קפה ונושמת מדבר, הילדים יתעוררו ויצטרפו אלי בזמנם החופשי. אני לא מכירה אף אחד פה

הנחתי ספרים שלי בכלמיני מקומות במרחב וכתבתי עליהם

פסח תשפ"ד

למוצא\ת את הספר

שהספר מצא אותו\ה

פסח של בשורות טובות ישועות ונחמות

יעל

ואפשר להעביר את הספר הלאה באותה הדרך'.

.

ושככה יהיה לכולנו.

ניסים ותשועות גדולות

ומי שיכול להימנע מבדידות – בכל דרך, יש עוד זמן.

היא הצליחה לתאר חלק מהחוויה שלי וזה כבר פחות בודד.

הלוואי שאמצא בתוכי יותר אומץ

ללכת אחרי הלב ולא להקשיב לפחדים.

כנראה שזה לא היה צריך לקרות...

ותודה על ההתעניינות.

נשארתי לבד בסוף. הייתי כל כך עייפה שלא היה לי חשק להתארגן ליציאה.

כן דאגתי לעצמי להיראות ולהרגיש נעים והבית נקי ומסודר, אז זה עשה לי טוב.

קרסתי מוקדם ממש ככה שלא היה לי הרבה זמן להרגיש...

יכול להיות שזו הדחקה וניתוק או זה שישנתי הרבה יחסית,

בסהכ לא נפלתי לעצב והיה בסדר.

לא הכי שמחה עם איך שזה עבר. רציתי אחרת, גם בתוך הלבד שלי. אבל גם לא מלקה את עצמי.

מקווה שההצפה לא תגיע פתאום בהמשך.

מקווה שעד ליל הסדר הבא כבר לא אצטרך לחפש מקומות להיות בהם... ואזכה לבית שלם משלי ואמן שאוכל גם לארח,

אבל אשמור את הרעיון.

ורוצה לשתף.

היה לי ליל סדר עצוב.

היינו אצל הורי. 

הגענו, עם הילדים, חלקם היו ערניים ונהנו, וחלקם היו עייפים וסבלו

הסדר היה ארוך, איטי מדי, הרגשתי לא טוב, ובאיזשהו שלב האותיות התחילו לרקוד לי מול העיניים מהעייפות,

ולא הצלחתי לשיר

והדמעות זלגו

ואז כבר הריצו את הסדר אבל זה הסתיים קרוב לשלוש בלילה

ואני כבר לא הצלחתי להירדם

שטפתי כלים כי גם אצלינו פסח ופעם בשנה מותר שלא יהיו כלים בכיור

ואז לקחתי הגדה שאני אוהבת

וקראתי קצת

ונרדמתי

ביום כבר אכלנו בבית

אמא שלי העליבה אותי לפני כולם

זאת למרות שהבאתי לה מתנה לחג

לא היה לי בגד או תכשיט חדש מסיבה כלכלית

והיא גם הייתה מגעילה אלי בערב החג, רק שהטלפון היה סגור ולא ראיתי,

וגם במוצאי החג, כי העזתי לקלקל את ההצגה שהכול מקסים ונהדר ומושלם אצלם

אחותי קיבלה ממנה מחמאות על הסדר שעשתה אצלה בבית - את אחותי היא לא תעליב 

אני התכתבתי עם הדודה שהסבירה לי שאמא מוציאה עלי את התסכול שלה

ושם

החלטתי 

שעד כאן.

תדעי לך שבסדר הזה רציתי רק לשבת לבדי עם הגדה ועם ענבים שחורים ולקרוא אותה בשקט ופעם אחת לספר ביציאת מצריים לעצמי, שאבין את ההגדה, כי מרוב פירושים תפלים שנאמרו ההגדה עצמה הלכה לאיבוד.

בעקבות כל זה החלטנו אני ובעלי

שבשבתות של הקיץ אנחנו לא הולכים להורים.

זה קשה מדי בחום הכבד והמרירות שבמערכת היחסים רק מתגברת אז עדיף, כרגע, להתרחק ככל האפשר

מחבקת אותך על מה שעברת, איזה מצער וכואב לשמוע.

תודה ששיתפת. את עוזרת לי באיזשהו מקום לשמוח בבחירה שלי להשאר לבדי, שקצת הרגישה לי חסרת ברירה.

עצוב שימים כאלו מיוחדים לפעמים הופכים להיות כל כך קשים במחיצת אנשים קרובים.

אישית, אני מרגישה שיש לי היום מה לאזן במקום שנמנע ומעדיף רק את עצמי על פני להיות עם אחרים ובעיקר המשפחה.

עוד לא הגעתי לנוסחה וזה לא קל בכלל. 

נשמע שאת קיבלת החלטה טובה להתרחק.