פורום הריון ולידה (עמוד 635)

לא תכננתי הריון כי פעם קודמת היה בטיפולים

איכשהו למרות הפילאטיס וריצות פעמיים בשבוע - נקלטנו 

התחלתי אחרי הלידה הקודמת, והמשכתי לתוך ההריון הזה.

זה ממש טוב ויעיל.

פילאטיס, יוגה, והליכות

ממני שלא מצליחה להתחיל לצערי...

אני אישית בהריון הקודם עשיתי פילאטיס, אירובי וכוח.

הדבר היחיד שהפסקתי בגלל ההריון זה "היט" שזה גורם לעליות וירידות חדות בדופק, זה לא מתאים.

ולקראת סוף ההריון גם הפסקתי תרגילי בטן (פשוט לא הצלחתי🙈)

ההריון הזה, אני כמעט ולא עושה, כי עמוסה מאוד. ומרגישה הבדל עצום בכוח ובאנרגיות שלי. הלוואי ואצליח לחזור לזה💪

ממש ממליצה להתחיל!

הקטע הוא שזה לא בא והולך

הבטן קשה כבר כמה ימים 

אני זוכרת את זה מהריונות קודמים

פשוט תבדקי שאת שותה מספיק ואם יש התכווצויות לכי להיבדק

את יכולה להתייעץ טלפונים עם אחות אם תקין, לפי מה שזכור לי כן.

תרגישי טוב! 

ואז להטות באלכסון עם הטפטפת לכיוון מטה. ואם לא יוצא לתופף על החלק השטוח עם האצבע. ברגע שמתחיל לצאת זה מטפטף מהר.

אלישיב עוז

עוז שלום

עוז יוסף

עוז עמיעד

אחדד אולי את מה שאנחנו מחפשים- שם שיבוא כשם שני בצירוף של השם עוז כשם ראשון

והמשמעות שלו תהיה של עמ"י

כמו עוז יהודה, אבל יהודה מרגיש חזק חזק יחד עם עוז

עמי זה שם שאני ממש אוהבת אבל בעלי פחות לצערי..

אבל בכל מקרה נשמח לשמוע הצעות שונות ומגוונות גם מעבר למה שאנחנו מחפשים, אולי יעזור לנו לפתוח את הראש קצת

מה שאנחנו בעיקר רוצים להעביר זה את המסר של עם הנצח, הגבורה היהודית

או מנגד- העדינו העצני, גבורה יחד עם עדינות

ובסוף זה השם שמתאים לו, למרות הכל

אז שתדעי שלא חייבשזה לא טוב

ועוז יהודה זה שם מהמם בעיניי

עוז חיים

עוז הלל

נעם עוז

ואם לא חייב עוז-

צור יהודה

עוז אחיה, עוז אליה, עוז עמיחי, עוז צורי, עוז מנחם, עוז אליה, עוז אלחי,

מבשר עוז

ולא לוחמני בכלל..

אם מחפשת משהו במשמעות של עדינו העצני אז הכי מתאים בעיני עוז דוד

אפשר גם עוז מלאכי, עוז שלום (מתאים גם לפסוק ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום)

עברנו היום על כל השמות שהוצעו

אפשר לומר שדי קלעתן לטעם

ובזכותכן יש לנו כיוון חזק לשם בע"ה

אם זה קפוא אולי כדאי להפשיר קודם.

לטגן על אש נמוכה- בינונית יותר זמן כך שיוכלו להתבשל מבפנים לפני שהחוץ נשרף.

וככה ייטגן גם מבפנים..

זה עובד גם אם לא מפשירים קודם..

איזה מרגש!!!!

חייבת להגיד לך שהצלחת לעניין אותי

זה היה סיפור מתח של ממש…

שמחה בשבילך שילדת רגיל ובאסה על ההפרדה, שתהיה לך התאוששות קלה ונחת 

ממש הייתי במתח!!!!

איזה כיף זה אלוקים!!!!

המון המון המון נחת מלא מזל טוב יקרה!

פשוט חלומי

מלא מזל טוב ונחת ממנה וכל הילדים 

מזל טוב🩷

את אלופה!

איזה סיפור

איזה אליפות זה להצטרך להחזיק את הקושי והכאב בשביל לא להבהיל את הילדים

מזל טוב 

איזה חסד!!

איזה נס!!!!!

מדהים!!!!

תודה ששיתפת

ובע"ה שתהיה לכם התאוששות טובה ונעימה

עם הרבה בריאות!!!!

אי אפשר לקרוא סיפור לידה כזה ולא לבכות

הרבה נחת!!

תודה ששתפת!!!!

ואיזה עוצמות יש בך שהתאפקת לא לצעוק ליד הילדים ולא ללדת באמבולנס

שאפו ענקיי!! תגדלי אותה בנחת 💝

מזל טוב!!

אחרי שגם אני חשבתי שאיך דולה בסיטואציה אישית ככ, ולקחתי.

אני בעד. ממש. חשוב לדבר איתה קודם ולהיפגש ולהבין שיש לכן חיבור אישיותי לפחות. תסבירי לה מה הצרכים שלך. דולה זה ממש לא רק מגע.

לגבי אחרי הלידה, לקחת משככי כאבים סביב השעון, זה באמת קשוח, אבל עם משככים זה יכול להיות נסבל.

ואולי מחשבות לגבי כן או לא ביות מלא יכולות לחכות לאחרי?

וחיבוק, ושיהיה בשעה טובה ובטוב🙏

אני מאיזור ירושלים

ובמה הרגשת שהיא עזרה לך? ממש אשמח אם מתאים לך לפרט.

ומשככי כאבים צודקת! אני אביא מזוודה😂

תודה על החיבוק❤❤

וזה רק עצבן אותי🤦‍♀️

אולי תוכלו לספר לי קצת יותר מה הדולה עושה?

@אחת כמוני @תוהה לעצמי @אמא לאוצר❤

תמיד פסלתי את זה אז אף פעם לא התעניינתי יותר מידי.

ואיך זה עובד מבחינת החזרים? אני צריכה למשכן את הבית כדי להצליח לשלם למישהי באמת טובה?

לדעתי הוא באמת כלי שמתאים פחות ללידה ממש.

וואי זה רחב מני ים תפקיד של דולה🤭 מתמיכה רגשית ונפשית, תיווך מקצועי של התהליך, ועד כל מיני כלים מקצועיים שיכולים מאד לעזור בהרגעה/שיכוך כאב/זירוז ועוד...

בעיני מישהי טובה זה לאו דוקא מישהי ותיקה. יש מתחילות שהן ממש מעולות והמחיר שלהן הרבה יותר נמוך.

מבחינת החזרים- תלוי בכל מיני גורמים, יש בתי חולים שנותנים החזר מסוים אם את יולדת שם(בדרך כלל 500 שח בערך)

ותלוי באיזה קופת חולים את ואיזה ביטוח יש לך.... שם ההחזרים יכולים להגיע עד 2000 בערך. באחוזים עד 75 אחוז...

אם יש לך גם ביטוח בריאות פרטי גם משם אפשר לפעמים לקבל החזר.

מבחינת מחירים- דולה בסטא'ז (לידה ראשונה או שניה שהיא מלווה) לוקחת בדר"כ כ700. יש שלוקחות 500. ועליהן בדר"כ אי אפשר לקבל החזר.

דולה מתחילה - מתחיל ב1000 מינימום, אם היא מיד אחרי הסטא'ז.. עד 2000, 2500.

ואז זה מתחיל לעלות תלוי בניסיון, בוותק, בכמות קורסים נוספים שהיא לקחה וכלים נוספים שיש לה.. עניין של ביקוש. מגיע עד כ5000+ במגזר הדתי ובמגזר החילוני גם 7000 ומעלה.

ספציפית יושיביה ואביה שהמליצו עליהן(שהן באמת מעולות ממש!!) אם אני לא טועה לוקחות סביב ה4000. אולי קצת פחות או יותר . (נראה לי פחות)

זה בקצרה, מקווה שעזרתי🥰

אוקי חשבתי סכומים יותר גבוהים.

וטוב לדעת שדיקור מעצבן עוד נשים😆

האמת שמהתיאור שלך זה כן נשמע כמו משהו שיכול לעזור לי.

תמיד חשבתי שזאת מישהי שמדברת כזה בשקט ואומרת עוד רגע התינוק יוצא ונוגעת בלי סוף🙈🙈

חח אוי זה נשמע נורא

לכתוב סכומים ואז סתם מדברים באוויר ולא יודעים למה לצפות אז אוהבת לכתוב במספרים😉

דיקור זה באמת מעצבן בזמן לידה!!🤭

חחח מבינה אותך... זה גם משתנה מאחת לאחת, יש יותר רוחניות, יש פרקטיות, יש מלא סוגים.... וככה גם הליווי משתנה 

ולכן הכי חשוב בעיני בדולה זה חיבור לאישיות ולגישה!🙏

אז אני בעצם צריכה פרקטית ולא רוחנית בכלל.

עם טקט

אסרטיבית מול הצוות

שיהיה לי נעים להגיד לה ללכת אם פחות מתאים לי.

עם טכניקות להרגיע כאב של צירים לפני שנותנים לי אפידורל.

זהו. זאת הרשימת מכולת שלי😂

כל דולה אמורה לעשות איתך מפגש מקדים שבו היא עושה איתך היכרות ושומעת ממך איך את רואה את הלידה, מה הדברים שחשובים לך וכו' וכו' כך שתהיו מתואמות מבחינת ציפיות.

אני דולה בסטאז, אם במקרה זה מעניין אותך מוזמנת לפרטי

(כמובן מוזמנת גם לשאלות בכללי)

העובר והלידה ובריאות לי ולילד.

והילדים בבית ואיך יקבלו את השינוי.

ושלא הכל יתערער

לא ההתרחשות החיצונית בלבד

גם בלידה -לא האורך או ההשתלשלות יוצרים את החוויה והסיפור שישאר ממנה

אלא מי את תהיי שם ואיזה סיפור תספרי על מה שקורה

אפשר לצאת גם מהתרחשות לא פשוטה אבל עם חוויה טובה ומעצימה

גם על אחרי הלידה

מי אמר שחייבים לסבול כל כך כמו שאת חושבת

הכל פתוח

ולהתכווצויות אפשר לקחת אקמול מסביב לשעון וזה ממש מקל

ובעיקר כאב וקושי הוא לא מפחיד כשמגדירים אותו נכון

כשמתמקדים בסיפור המהותי האמיתי שזה המתנה שזכית לה

הנס הזה שנולד

וכמה הקלה להיות אחרי ולא דרוכה וכבדה ודואגת לפני

וגם לקבל פרופורציות..שזה קשיים זמניים וחולפים..וחלק מברכה ושקצת סבלנות ולקחת אוויר ולא להתרגש מכל דבר קטן וזה יעבור ויתאזן ..

ברור שיש רגעים שקשה ושבוכים וכו

אבל אותי מאוד מרגיע להזכיר לעצמי שיש לי בחירה בכל מצב

ושבאותה מציאות אפשר לצאת עם סיפור קשה וסיוט או עם סיפור מאתגר אבל מעצים ומשמח

שומרת לי. זאת עבודת חיים אבל את ככ צודקת.

הלוואי ואני אצליח לקנות את זה וזה יהפוך להיות חלק ממני בכל מיני תחומי חיים.

תודה!

אם יש פחדים מהלידה ברקע.

את  שומעת ככה את כל סוגי הקשיים והכאבים שיש לאנשים סביב הלידה ואחרי הלידה וזה יוצר רושם כאילו שהכל יקרה גם אצלך ומכניס פחדים לראש וחששות שאפילו לא היית חושבת עליהם.

תזכרי שאצל כל אחת הסיפור הוא אחרת וגם אם קראת אצל מישהי שהיא עברה משהו זה לא אומר שיקרה גם אצלך..

וגם אצל כל אחת זה משתנה קצת מלידה ללידה.

לא בהכרח שהכאבים שאת זוכרת שהיו אצלך יחזרו באותה עוצמה גם הפעם..

תנסי לחשוב טוב..

לא סתם פתחתי שרשור לפני הלידה של סיפורי לידה טובים בלבד...

לא לקרוא שום סיפור לידה שהוא לא פחות מטוב! זה רק מוריד ומבהיל. אני ממש הייתי מסננת ומנסה לקרוא רק מה שעושה לי תקווה..

אגב, לא יודעת מה הבנת מהסיפור שלי..

רק שתדעי:

1. האפידורל הרדים את הוואקום: לא הרגשתי כלום

2. האפידורל עבד יופי הרדים את כל הצירים, ב"ה

3. מה שהיה אצלי קשה זה הגודל היוצא דופן ולכן זרזו: מאמינה שאצלך זה לא הבעיה..

4. אני בלי קרעים, חתכים: תודה לה'!!!

5. היו לי מיילדות מדהימות, דיקור,מסאג,

6. לא ילדתי בזמן: הגוף שלי היה צריך השראת לידה: שונה מלידה בזמנה..

והיו עוד מלא חסדים שרק אנחנו ראינו..

אז כן, היה לא כיף לדחוף והוא לא יוצא,

אבל זה היה הסיפור שלי עם כל החבילה,

בע"ה שלך יצא צי'ק צ'ק!!

ברגע קטון

ויהיו לך מלא שליחים טובים💗💗

לידה קלה קלה ושמחה

בידיים מלאות

♥️

נביעה

תמיד כ"כ אוהבת לקרוא אותך!

טוב אז קודם כל עכשיו נשמע אחרת לגמרי.

אבל גם אצלי נולדים בדר"כ גדולים וגם אצלי כנראה שיהיה זירוז ולכן הרגיש לי דומה.

אבל בעיקר ההתאוששות אח"כ מלחיצה אותי.

הטחורים, הכאבים וכל הכיף הזה...

אבל איזה כיף לשמוע על מיילדות כאלה מקסימות.

אשכרה עשו לך מסאג'? 

טחורים: יש ושמים משחה וחוקן. מלעשות..

ב"ה חסד שלא נקרעתי. תודה לה' אלף פעמים.

אני מפוצצת חלב אז שואבת ומניקה כדי להמנע מגודש.

ולמסאג:

כן!

בצירי לחץ, בגב התחתון- וגם דיקור, ונשימות, זה נקרא חסדים....

♥️

ועוד יותר מדהים שאת רואה את זה ככה.

הלוואי וגם אני אהיה ככה בזמן אמת.

ותודה שמצאת את הזמן להגיב לי❤

מקווה שזה היה במקום

טבעי הפחד.

ואנחנו נתפלל ונמלא את עצמינו במחשבות טובות

בע"ה שתזכו לראות חסדים גדולים

בידיים מלאות

משחה לטחורים הממליס זה ממש עוזר

לקנות משככים

לקנות עזרקאין

לנולין

דברים שעוזרים לגודש

להכין לך מראש הוראות כתובות מה לעשות עם הגודש

כי כשהוא מתחיל הראש מאבד את זה ושוכחים מה עוזר

ולהתפלל על זה

לשריין עזרה בבית וכו.

זה באמת גם אותי הדאיג

ומאוד עזר לי להיערך טוב

ממש השפיע לטובה

וכמובן להתפלל על זה

שיהיה לך לידה קלה כתרנגולת

לידה קלה ותינוק בריא!!

בשר אני יודעת שלא מומלץ. אבל מעדן? שוקולד? משהו?

מצחצחים שיניים

מה, את בצום כל ערב מקווה..? 😳

אבל ממש קרוב למקווה נניח גרנולה עם יוגורט, יתקע לי בשיניים וזה לא שאני רוצה שוקולד כבר ככה זה מה שאכלתי היום... רוצה אוכל🤦🏻‍♀️

מתארגנת זריז וחוזרת לארוחה מושחתת רגשית כזו. מנחמת..

או לגרנולה 🤭

נטלתי ידיים על שאריות טוסט של הילדים... מקווה שיחזק אותי קצת

תודה יקרה שאת מגיבה זה כ"כ מחזק!!! 

אולי תחפשי באזור שלכם?

מבינה אותך כל כך❤️

בחורף ממש קשה להתארגן מוקדם,אין חשק לזוז...

מקוואות התורנים ממש יכולים לעזור!

חזקי ואמצי!!!

תודה יקרה!! 

מצב מוכר....

מבינה לליבך

מצד אחד חזר מאפטר, הכי משמח שיש...

מצד שני קשוח לעמוד כל הזמן בלוז שלו.... ופתאום להתיישר כי הוא מגיע...

וכשזה מגיע על מקווה אז בכלל........

גם טכנית ההתארגנויות האלו אחרי שכל היום (וה4 חודשים האחרונים..) טיפלת בילדים לבד

וגם נפשית כאילו לעבור ממצב של 0 ל100 מבחינה זוגית ואינטימית....

ממש מבינה אותך ואת חוסר הכוחות...

רק שולחת כוחות... ובטוחה שבסוף הכל יהיה שווה את זה...

וגם מילה ממני, תוציאי על זה כסף כמה שצריך... בכללי כשהבעל מגוייס, תוציאי כסף על מה שרק עוזר לך.

בטח בסיטואציה כזאת.

כסף למקווה תורן, כסף לארוחה מפנקת אחכ.

תנוחי כמה שאת יכולה, תורידי ממך עומסים.

הכל גם ככה עמוס לחוץ מתוח...... באמת שה200 שח האלו לא יזיזו במאזן יותר מידי, תחשיבי את זה כחלק מהמענקים שהצבא נותן, זה בדיוק בשביל מקרים כאלו בעיני....

חיבוק אחותי🩷🩷🩷🩷🩷🩷🩷🩷

ומאוד מבינה מאיפה מגיע המקום הזה שלא נותן להתחיל להתארגן.

לפותחת, עכשיו כשהכל מאחורייך,

תנסי שניה להבין מה הרגשת, מה עברת, מה גרם לך לתפוס חולשת דעת כזאת פתאום.

תתני לזה מקום, תביני שזה חלק מההתמודדות עם המלחמה ולא נובע ממקום שלילי שלך ח"ו.

לגמרי הייתי משלמת למקווה תורן וכל מה שצריך בשביל לאפשר לנפש שלי לעשות את הדברים בקצב שלה.

תהיי קשובה לעצמך ותפרגני לך על שצלחת את המשימה הזאת!

וטיפ קטן שממש עוזר לי במצבים כאלו- לעשות משהו אחד. רק אחד קטן שקשור לנושא.

לא לחשוב על ההמשך. רק אחד בלבד. אן כרגע אני לא מצליחה לקום לארגן את הבית אני אומרת לעצמי אני אקום אך ורק לארגן משהו אחד. לא קמה בשביל לסדר את הבית אלא קמה בשביל המשהו האחד.

לפעמים שאר הדברים כבר זורמים ולפעמים לא.

אבל הצעד האחד הקטן הוא עצמו כבר ניצחון.

משתפת מה היה...

אכלתי קצת כמו שכתבתי ואז קצת יותר היה לי מוטיבציה להתחיל להתארגן.

הורדתי שפם

נכנסתי למקלחת אחרי 8 ורבע

מקלחת ארוכה וזה הסרת שיער...

אני יוצאת, עשרה ל9

אמרתי שאתקשר למקווה לוודא אולי פתוח עד 9 וחצי

התקשרתי אמרה לי שעוד 5 דקות היא יוצאת

התקשרתי למקווה אחר, אותה תשובה... ואז נתנה לי כתובת אחרת יותר רחוקה שעדין פתוחים.

ואז... אומרת לי, אולי תבואי לעשות את האירגונים פה?

אמרתי לה שאני מתארגנת בבית ומגיעה מוכנה.

אז שאלה מתי אגיע, אמרתי לה רבע שעה...

אמרה בואי בואי אני מחכה לך...

הרגשתי לא הכי נעים אבל הייתי בתחושה של המחמצה כבר ככה...

ואז נשאר לי ציפורניים סירוק...

אני יוצאת די לפי התוכנית, קצת פקוק בדרך

ואז מחפשת חניה... לא מוצאת עושה סיבוב...

מוצאת משהו בדוחק שהוא מותר אבל אומרת לעצמי שאני שניה חוזרת...

רצה למקווה, דופקת מצלצלת לא עונה

מתקשרת שומעת את הצלצול מתוך המקווה ואחרי כמה צלצולים פותחת את הדלת.

אני נכנסת ורואה שהבלנית עם פרצוף קצת מבואס.... וממש התבאסתי שגרמתי לה לזה. כי היא בטח עם תוכניות וחיים משלה ואני באתי והרסתי לה.

הייתי כ"כ בהכרת הטוב כלפיה...

ואז התנצלתי ואמרה שהכל טוב, הכניסה אותי לחדר...

התפשטתי בטילים, עשיתי עיון כמה שאני יכולה במהירות

קראתי לבלנית, הגיעה...

שאלה אם אני מברכת בחוץ עניתי לה שלא, בפנים.

אני נכנסת למקווה, שואלת אם אני טובלת שלוש.

התשובה היא שלא, אני טובלת שבע... אבל בהחלטה שלה רגע אמרתי לעצמי שנכון לשנות מהמנהג בשביל לא להטריח אותה עוד. ברור שהלכתית זה בסדר גמור...

אני טובלת, וכל טבילה רק חושבת על טוב ליבה והמסירות של הבלנית ואיך שזכיתי ושתזכה לכל הישועות...

אני יוצאת מתעטפת במגבת, היא שולחת לי מליון ברכות מכל הלב

"טבלת כדת וכדין, את טהורה בלב שמח, תזכו לכל הברכות והישועות ושנזכה לגאולה שלמה במהרה! שהחטופים יחזרו לביתם בריאים ושלמים ושנזכה בביאת המשיח ממש ממש עכשיו!!!"

(אני לא מדייקת היא הוסיפה עוד מלאאא ברכות)

ועניתי שהמברכת תבורך...

אני מתלבשת במהירות באה לצאת, לשלם...

אני רואה שבמקווה הזה אין אפשרות לשלם מהטלפון... רק מזומן או אשראי פיזי... מה שמזמן אותי לבוא שוב פעם הבאה... אבל זה לגמרי זכות!

אני באה לצאת, אומרת לה שוב תודה ענקית... והרגשתי שאני חייבת לתת לה חיבוק, הכרת הטוב מינימלית למסירות שלה... התרגשה מזה ובירכה אותי שוב...

שוב אני באה לצאת..

ואני רואה שהיא לא יוצאת גם. אז שאלתי אותה אם היא מחכה לעוד מישהי

אז ענתה לי שבזכותי היא זוכה בעוד טובלת... ומחכה לה.

ואמרתי לה שהיא גדולה מהחיים ואיזה מדהימה ושאני מתרגשת ממש מהמסירות שלה

אז ענתה לי בבכי חנוק שזה הזמן שלנו לעשות רק טוב ושהטהרה הזאת זה לזכות עם ישראל ולגאולה שתגיע במהרה!!

וגם אני התחלתי לבכות...

בסוף יצאתי ורק קיוויתי שלא גררו לי את הרכב. לרכב שלום...

יצאתי מהמקווה הזה בתחושה של מסירות.

אני איכשהו מצאתי כוחות להתארגן

והבלנית המדהימה מצאה כוחות לומר לי לבוא. אמרתי לה במפורש שאלך למקום אחר שלא תחשוב שבגללה אני דוחה טבילה... ולקחה על עצמה את ההמתנה והעיכוב...

באמת, מסירות.

ואתן-

תודה שהייתן איתי נשים יקרות. גם עודדתן אותי שזה נורמלי והקשבתן לי וכאילו לא הייתי בזה לבד ואז הרגשתי שזה נותן לי כוח לחשוב איך יוצאת מהשקיעות שהייתי.

וגם שהתעניינתן

וגם שקראתן עד לכאן...

בע"ה שאחזיר לכן (מהניק שלי😅) בשמחות! 

איזה שיתוף מרגש.

וכיף לקרוא את העין הטובה שלך

תודה שחזרת לשתף

❤️

והתגובה שלך לבלנית כ"כ מתוקה..

ממש רואים הערכת עת המעשה שלה מעומק הלב והנשמה

זה מקסים...

שתזכי לכל הברכות שהיא ברכה אותך!!

מרגשת!!

וטיפ לפעמים הבאות כדי להקל מעלייך:

שיערות מורידים יום לפניי!!!!!

זה מקל ברמות!!!!

ואת גיבורה ואלופה איך השקעת ומצאת את הכח

♥️♥️♥️

אני חושבת שבגיל הזה כדאי יותר הסחות דעת, לקחת אותו למקום אחר, להביא פעילות אחרת, ולא עונשים...

נשמע שמלחיץ אותו כשמדברים איתו אחרי שעשה משהו לא בסדר... כדאי להגיד במשפט אחד ולקחת אותו לפעילות אחרת...

בטח יבואו המומחיות ויוסיפו עוד דברים חכמים.

המון בהצלחה!!

זה גיל מתוק ומאתגר

דבר ראשון זה נורמלי ממש!

גיל שנתיים זה חתיכת גיל😅

לא נותן לי לערוך נורמלי אז רק מוסיפה שאני ממש ממליצה על הפודקאסט של עינת נתן עם הילה קורח, בעיקר הפרקים הראשונים.

ועוד משהו שלמדתי מ @oo זה לזכור שהם ילדים קטנים! ממש! ומרחב הטעות שלהם יכול להיות עוד יותר גדול.

(מקווה שאני מדייקת)

1. הייתי מנסה להתמקד יותר במה את *כן* מרשה ולא מה לא אפשרי ואם אפשר לתת לו 2 אופציות לבחירה אז עוד יותר טוב.

גם מתרגל את שריר הבחירה, גם מוציא את כל האגו מחוץ למשחק.

2. בשביל מה הסליחה? למי זה עוזר ולמה?

באמת שואלת כי אני בתהיות לגבי זה.

אבל באופן כללי אני מאמינה יותר בסיבה ותוצאה ולא בענישה.

וגם, בסופו של דבר גם הורה הוא בנאדם ומותר לי לטעות ולחזור בי, זה דווקא לימוד ממש חשוב.

3. הוא במעון? ישן צהריים? אם כן אז זה מה שקורה, 22 זה עוד בחסד למרבה הבאסה.

4. הכי תואם גיל בעולם! חיבוק על זה❤

אני משתדלת לתמלל רגשות, לנסות להבין אם הוא עצבני, מאוכזב, מתוסכל. לשקף לו את הרגשות. לא תמיד מתאים בזמן אמת. אחכ בדרכ מרימה לחיבוק ארוך ומנחם ומגע.

לפעמים אני יכולה לדבר על מה שקרה גם אחכ. להגיד וואלה תראה איך היה מתסכל ואיך מצאת בתוכך את הכוחות להתגבר. אבל אולי זה לגיל קצת יותר גדול.

5. בגלל שכתבת שזה יושב גם על קינאה לא הייתי ממהרת להפסיק. אולי לנסות לדלל ממש בהדרגתיות.

ואיזה יופי הוא אוכל ארוחת ערב! הלוואי אצלי ככה..

6. יש לי אחת כזאת. מהמם איך שאתם מתווכים לו שאתם אוהבים אותו למרות הכל.

אני משתדלת לראות איך למנף כל תכונה שהיא למקום חיובי.

האמת שאני גם קצת כזאת אז מאוד מזדהה עם הבת שלי. והיא באמת כזאת רגישה לאחרים שזה ממיס.

אז בעיניי אין צורך לשנות את זה, אולי למנן את זה טיפה אחרת.

וואי אף פעם לא יצא לי לכתוב כזאת תגובה. אני בדרכ מהנעזרות. מקווה שיהיה לתועלת😘

מתלבטת לפעמים על שאלות דומות לשלך..

באופן כללי נשמע לי שהציפיות שלך לא תואמות גיל. הוא בן שנתיים... לדבר איתו על מה שעשה, להבין שעשה משהו ויש עונש - נראה לי גדול על ההבנה שלהם בגיל הזה (כלומר הוא יבין שלא מקבל משהו, אבל זה לא יעזור לפעם הבאה.. זה גיל אימפולסיבי.. לא בטוחה כמה הוא מסוגל לשלוט בעצמו באמת לא לזרוק משהו כשהוא מתוסכל.. אז התפקיד שלנו הוא ללמד שלא זורקים, אבל לא לצפות ממנו לשליטה עצמית כמו שאצפה מילד בן 6..)

הסחות דעת זה אחד הדברים הכי יעילים... להפנות תשומת לב למשהו אחר, להמציא סיפור, ולהמשיך הלאה.. לא להתבחבש במה שהיה, הוא כבר לא זוכר מה היה לפני למש דקות וצריך שגם אתם תזרמו איתו.

בכי לא הגיוני - זה הדרך שלו לפרוק רגשות... כמה הוא יכול לדבר ולתמלל? בסוף הוא עדיין יותר קרוב לגיל הינקות מאשר לבגרות, הגיוני שהוא בוכה..

מטרנה - מותר לו להתנחם במטרנה. נכון שאם זה כל הזמן על כל דבר הייתי מפחיתה וממננת כמויות, או עוזרת לו להתמודד עם הסחת דעת אחרת, אבל בסה"כ גם אנחנו כשאנחנו עצבניות רוצות קפה או שוקולד, לא?

(המלצות: הבלוג של בהתהוות - היה פה קישור כמה פעמים בפורום, אתר+פודקאסט של רותי דריאל (לא צריך לקחת הכל, אבל היא נותנת עקרונות חשובים וראיה רכה ומכילה)

להבין השלכות.

אצלי אם ביקשו סליחה, היה נראה להם הגיוני שחוזרים לעסקים כרגיל ואני איפשרתי את זה.

אמר סליחה, הבין, מתקדמים הלאה.

ככה אני חושבת.

לגבי ארוחת ערב אני ממש מנסה לתת פחמימה משביעה, ואם משהו לא מספיק מישהו אני מגוונת בפחמימה שכן אוהבים : פסטה, אורז, תפוח אדמה, בטטה,פיתה, לחם, קרקרים, גרגירי תירס, גרגירי חומוס.

ילד שבע ישן יותר טוב, אם כי כאן אני מניחה שהוא ישן יותר מדי במעון.

בהצלחה 

ואימאלההה איזה גיל מתיש!

גיל שנתיים הנורא זה מחמאה.

כנראה שהבן שלך ושלי שונים לגמרי. 

אצל הבן שלי זה מתבטא בלהגיד לא לה-כ-ל-!

מתנגד בכל הכח, ויש לו כח: להתלבש, להתרחץ, להחליף טיטול.

אלים קצת. מכות לילדים אחרים וגם לנו להורים.

עונשים זה נראה לו כמו פרס, מרביץ עוד פעם כדי לקבל עונש (בדר"כ העונש זה לעמוד בפינה 10 שניות).

בקיצור אנחנו עייפים ומותשים

שלא לדבר על הלילות, קם כל לילה בין 3-4 לפעמים.

בקיצור לא עזרתי לך חוץ מלחזק שזה גיל מאוד מאוד קשה.

ואני מנחמת את עצמי שזה יעבור בעז"ה והלוואי בקרוב.

דבר ראשון הכל תואם גיל ונורמלי

דבר שני

1.זה נורמלי שהוא בודק גבולות

אבל מציעה לך לשנות הסתכלות

הוא לא עושה לכם דווקא

הוא פשוט עסוק בעצמו

בלהבין את החוקיות של דברים

בלההתנסות.בלללמוד את המרחב

2. אם הוא מבקש סליחה בודאי שצריך להחזיר לו

זה ציפיה מאוד גבוהה לגילו

האמת גם בגיל הרבה יותר גדול זה ציפיה גבוה

כי ילדים צריכים להרגיש שיש אפשרות לתיקון אם טעו

ואם הוא לא מקבל חזרה אז למעשה לומד שאין דרך לתקן

3. לגבי שינה-והרדמות - ישן צהריים? כי בגילאים האלה אם ישנים במהלך היום זה כמעט תמיד גורם לקושי להרדם

כמובן שלא כולם..אבל הרבה

4. בכי- הרגישות הגיונית ומזכירה לכם שהוא עדיין קטן

שבגיל הזה

אסור להעמיס בשיחות מוסר כי זה לא השלב ולהוריד ציפיות

כשמרביץ

לקחת אותו הצידה כדי שלא ימשיך ולומר לו בטון מאוד ברור והחלטי- אסור להרביץ למישהו אחר..

בלי מלא מלל והסברים

בלי ךהתערבב רגשית ובלי ךכעוס

פשוט בהחלטיות אבל בעמדה מאוד יציבה ולא מעורבבת

ולהיות עקביים

ולא לצפות שיבצע הכל הוא לומד וזה תהליך

אם עקביים רואים שיפור

1. לגבי השינה- מאוד הגיל שהשנ"צ כבר לא תואם את הצורך שלו ולכן בא על חשבון הלילה.

אין ממד פתרון- מאמא עצבנית ומותשת.

2. כל העניין ההתנהגותי- אפשר לשנות. הוא עוד פצפון, אם את רוצה להפסיק עם השיח של איומים ועונשים זה ממש אפשרי. ממליצה להירשם להדרכת הורים מסודרת. אני אוהבת את הכלים של תקשורת מקרבת.

יש את הבית להורות מקרבת ויש תוכנית של זיווה מאיר אם אני לא טועה (היא בטוח פתחה קורס של הדרכת מדריכים אני לא יודעת אם היא מעבירה קורסים בעצמה להורים)

לדעתי כל העניין של סליחה הוא ממש לא תואם גיל. גם ילד בן 4-5 לא מבין את המשמעות של בקשת סליחה.

הוא מבקש סליחה כי כועסים עליו או שהוא מבין שדרך אמירת הילה הזאת הוא ירוויח משהו.

אני לא מלמדת ילדים בני פחות מ4 להשתמש במילה הזאת בכלל כי זה לחלוטין חסר משמעות ולהיפגש זה רק גורם לזילות המילה.

רק מגיל 4 מלמדת ובעיקר מול סיטואציות שבין חברים שממילא הם סולחים מהר.

לאט לאט ובהדרגה המילה הזאת מכילה בתוכה יותר ויותר כוונה ומשמעות של ניתוח אירוע, הפקת לקחים, קבלה עצמית וראייה לעתיד.

בכי, מטרנה, רגישות- זה מעגל שמזין את עצמו.

מצד אחד הוא חווה מצוקה שהוא לא יודע ולא יכול להכיל אותה שכועסים עליו, מצד שני לא נותנים לו (או מנסים להפחית) את התלות באמצעי חיצוני שיכול לעזור לו להירגע, והתוצאה של זה היא פגיעות.

הוא בגיל שהוא לא מסוגל להכיל ניגודיות של "אני אוהב ואני כועס עליך בו זמנית".

תראי כמה אנשים מבוגרים לא יכולים להכיל את זה במובן האמוני בקב"ה לאחר אירועי 7 באוקטובר,

אז לצפות מילד בן שנתיים להבין את זה, לא תואם בכלל את רמת תפישת המציאות שלו.

אם מעירים לו שהוא עלה עם נעליים על הספה והוא נעלב, זה לא אובר רגישות. זה באמת מעליב. אפשר לומר לו במקום זאת, איזה גבוה אתה קופץ! וואו איך אתה מצליח? בוא תראה לי...

ולקפוץ איתו על הרצפה..

ואז לקחת אותו לקפוץ במקום אחר.

או שגם את כאילו באה לקפוץ על הספה ואז "נזכרת" שצריך להוריד נעליים קודם.

יש כל מיני דרכים איך לתווך לו את הכלל של "לא קופצים עם נעליים על הספה" חוץ מהערה ישירה תוך כדי מעשה שמכוונת ישירות אליו.

זה מביך וזה מבייש. תחשבי כאדם מבוגר היו מעירים לך לפני כולם ככה, לא היית משתבללת?

גם אם הוא זקוק לטיפול רגשי שיעזור לו לווסת את הרגשות שלו, זה בגיל מאוחר יותר.

כרגע הכל נעשה דרך תיווך של ההורים ולכן הדרכת הורים יכולה לסייע לכם מאוד.

המטרה שצריכה לעמוד לפניכם זה איך לבנות חוסן אצל ילדים, איך הןא ירגיש מבלי שתצטרכו להגיד את זה, שלא משנה מה הוא יכול להתמודד ותמיד ההורים יהיו שם בשבילו.

מתוך זה גם הרבה מאוד מהתופעות ההתנהגותיות יעלמו, אבל גם מה שלא ובכל זאת יישארו התנגדויות, תדעו איך להתמודד את הסיטואציה בלי לפגוע בחוסן שלו ותראו שהרבה יותר נעים לכם לפעול בדרך הזאת מאשר דרך איומים ועונשים שבסוף שני הצדדים יוצאים מותשים.

בהצלחה!

יש לך המלצה לפודקאסט או משהו ברעיון לשמוע עוד על דרך החינוך שלך?

או שזה פשוט דברים שאת עושה על דעת עצמך?

אני חושבת שחשוב לקבל הדרכת הורים או לשמוע או לקרוא תוכן מסודר, ואח"כ בפרקטיקה זה ניסיון עם חשיבה מחודשת כל הזמן.

כפי שציינתי אני מאוד מתחברת לגישה של תקשורת מקרבת.

בנוסף יש את הפודקאסט של עינת נתן והילה קורח, למרות שמבחינתי משהו שם לא מדוייק, לא יודעת להסביר למה כ"כ

יש גם את הפודקאסט של מיכל ינאי, ושל מיכל דליות.

יש את הבלוג הורות בחסד,

יש פה בפורום המון המון תגובות מאמהות מנוסות שעוזרות לפתוח את הראש,

לאחרונה נחשפתי לסרטונים קצרצרים של מדריכת הורים בשם בר שמרון שאני אוהבת את הטיפים שלה.

חלק זה גם ניסוי וטעייה, אפילו בפארק את רואה מגוון של תגובות הורים לסיטואציה קבועה (למשל כשילד נופל ומקבל מכה או דחיפה בתור)

ואת חושבת מה גרם לכל אחד להגיב כפי שהגיב.

למשל את רואה במקרים רבים שילדים מתחילים לבכות רק אחרי שההורה נבהל מהנפילה.

או למשל שילדים מצליחים להסתדר ביניהם מקסים אם הורים לא לוחצים עליהם. (לא בכל סיטואציה אבל זה מה שיפה שאפשר לבחון תרחישים שונים)

אם אני מנסה ללמוד מהתבוננות מאחרים אני תמיד מזכירה לעצמי לא להסתכל ממבט שופט, אני לא האמא בסיטואציה ואמי לא במקום בכלל של להעביר ביקורת (אפילו לא ביני לבין עצמי)

אלא נטו בשביל הלימוד שלי, מה הייתי רוצה שיקרה לו היה מדובר בי וילד שלי.

אם אני רואה שגם אני מגיבה באותו אופן שלא הייתי רוצה להגיב אני שואלת את טצמי מה גרם לכך. אולי עייפות, רעב, אולי כשמדובר ביחד שחי זה מקפיץ אותי ואז צריך להבין שהסיטואציה היא לא שלי אלא של הילד שלי וצריך לעבוד על הניתוק וההשלכה.

יש הרבה מה לכתוב על הלימוד והתהליך אבל חושבת שבתור התחלה צריך ללמוד בצורה מסודרת על נפש ההורה, נפש הילד, דינמיקה, תקשורת לא מילולית, הפרדה בין צורך אמיתי שקיים לבין ההתנהגות שבה זה מתבטא.

טיפים זה נחמד אבל כשזה מבוסס על ידע סדור ונכנס למשבצת הנכונה ולא סתם באוויר כי אז לפעמים מפספסים את כל הפואנטה.

זה גם תמיד טוב להיזכר כי לפעמים מרוב שגרה אנחהו מאבדים קצת כיוון וכל טיפ או כל דיון כזה מחזיר אותנו לאיפה שהיינו רוצים להיות..

אני גם חויתי את הקשיים ההתנהגותיים עם הגדול שלי

הקטנה עוד לא בת שנתיים מצש אבל חושבת שבאמת התרככתי קצת.. ההבנה שהם לא חייבים להבין הכל, שאפשר פשוט להסיח את דעתם, וזה קל כל כך בגילה זה- פשוט ללכת לפעילות אחרת- זה ממש מציל חיים

וכן, סליחה בגיל שנתיים לא מתאים. הוא סתם אורמ את המילה אבל אין לו שום הבנה מה זה.

ואגב גם עכשיו שהוא בן 4 אם יבקש סליחה לא אעניש אותו. זה אומר מבחינתי שהבים שהמעשה לא תקין, ואם אני רוצה שיזכור שהשם סולח לנו, שחשוב לסלוח לחבר- אני חייבת לתת לו דוגמא אישית בנושא.

זה יותר חשוב לי מאשר שיחווה מורכבות כזו של סלחתי אבל אתה עדיין צריך ללמוד.

רק שלא הבנתי

אם את לא מבקשת מהילד לומר סליחה, איך את מגיבה כשהוא עשה משהו ממש לא בסדר מבחינך?

או מסוכן או כואב.. שיקוף של המעשה

אין קשר לבקשת סליחה בעיניי

לא יודעת אם לזה התכוונה @אמאשוני אבל כך אני עושה

שיקוף של המעשה, שיקוף של הרגשות (שלו ושל הצד השני)

חיזוק הצדדים החיוביים שבו.

כמה שיותר קצר ומתומצת בגיל הזה הם בקושי מבינים מה רוצים מהם.

אח"כ בעיקר הסחת דעת.

באופן כללי לימוד הכללים מה מותר ומה אסור הרבה יותר אפקטיבי בנפרד מהמעשה עצמו.

למשל אסור להתקרב לתנור כי הוא חם,

אז פעם הבאה לפני שאת מדליקה תנור אפשר לעשות משחק מגע, ואז להסביר שמדליקים את התנור ולאט לאט התנור מתחמם ולגעת להרגיש את זה,

ואז להתרחק קצת ולהראות לו איך את מתקרבת בזהירות ולא במהירות לאט לאט.

ולתמלל מה עוד את עושה, לוקחת מגבת שלא יהיה לי חם לפתוח את ידית התנור.

אפשר גם להזמין אותו ולשאול אם הוא רוצה להתקרב לאט לאט לגעת בזהירות (ככל שהוא יותר מתפתח ויותר יכול להתקרב באופן מבוקר לסכנות)

ואז זה מוציא את העוקץ של התנהגות אמא מול ילד אלא אמא עם הילד לומדים לאט ובהנאה.

דרך נוספת מאוד אפקטיבית זה דרך סיפורים.

איך הדובי הרגיש כשהוא נגע תנור?

מה אמא אמרה? מה אבא אמר? למי מותר וכו.

גם לגבי התנהגות בין אנשים. למשל הוא נתן סטירה,

מסבירים שזה כואב ולא נעים. אאוצ נהיה לי/ לו אדום וזה לא כ"כ כיף.

יותר כיף נשיקה וחיבוק. אפשר ליטוף.

ואח"כ להעביר נושא

בזמן אחר במנותק מהסטירה אפשר ללמד עם מגע מה נעים ומה לא, ללמד אותו לומר זהו.

נגיד ללחוץ לו חלש על היד ואז לאט לאט להגביר את העוצמה וכל לחיצה לשאול אותו אם לעשות יותר חזק, אח"כ להחליף תפקידים..

ככה לומדים.

דרך סיפור אפשר לתווך סיטואציה בין שני ילדים, דני הרס לאבי את המגדל שבנה, אבי נתן לדני סטירה.

עכשיו אבי ודני בוכים.

מה קרה לדני?

מה קרה לאבי?

נעים לדני?

נעים לאבי?

מה אפשר לעשות?

אצלכם במעון מותר להרביץ?

מה עושים לילד שמרביץ?

בגיל קצת יותר גדול אפשר להוסיף הכוונה כמו:

מה דני הרגיש?

מה אבי הרגיש?

מה היה ניתן לעשות אחרת?

(דני יכל להצטרף לאבי במשחק ולבנות איתו את המגדל, אבי יכל להגיד לגננת שהרסו לו את המגדל..)

בעיני הרבה יותר חשוב מלחפור מה היה לא בסדר, לדבר על מה היה אפשר לעשות אחרת.

זה חשוב לדבר על הגבולות ולומר אסור להרביץ, אסור לפרק מגדל,

אבל צריך לדבר יותר על מה כן מותר ומומלץ לעשות.

גם בגיל גדול יותר כשכן מכניסים את המילה "סליחה" לשיח, חשוב לשים לב לא ללחוץ על ילד לבקש סליחה ולא להעניש אותו בגלל שלא אומר סליחה.

סליחה צריכה לבוא מתהליך פנימי שלו ולא מלחץ חיצוני.

אפשר לומר: אני רואה שאתה מתקשה לבקש סליחה, אני רואה שאתה נסער, כשנסערים קשה לומר סליחה, אפשר גם אח"כ או מחר (בד"כ בשלב הזה היחד מביע התנגדות לעולם אני לא בקש סליחה מהילד הזה..)

כרגע מפרידים כוחות כל אחד עושה משהו אחר או מעבירים מקומות ליד השולחן וחוזרים לסדר היום.

לא כועסים יותר או פחות על הילד שצריך לבקש סליחה.

בד"כ אחרי שהילד הנסער נרגע הוא יבוא לבקש סליחה, וגם אם לא, אפשר למחרת לדבר איתו ולומר שגם כשטועים בהתנהגות יש דרך לתקן.

אפשר לכתוב מכתב סליחה, אפשר לכתוב משהו טוב לילד השני, אפשר לתת חיבוק.

יש מגוון מחוות שניתן לעשות. יש ילדים שיותר קל להם להביע את עצמם במילים ויש כאלה במעשים.

כך או אחרת מריבות יהיו והמון מכל הכיוונים וחשוב לא לחפור מדי במריבה עצמה אלא להסתכל הלאה ולשבח את מה שהם כן עושים יחד יפה.

ראיתי שויתרת לאח שלך, ראיתי שדאגת להביא גם לו תפוח, ראיתי שסידרת לו מקום בשולחן, ראיתי שעזרת לו לחפש את החפץ שלו שאבד...

ילדים עושים כ"כ הרבה מחוות לאחים או חברים שלהם או לנו שאת זה אנחנו הרבה פעמים מקבלים כמובן מאליו ודווקא המריבות הכי מקפיצות אותנו...

אני קוראת את התגובות שלך פה בשרשור ואומרת לעצמי שוואלה אני ממש בכיוון.

ואני חושבת שזה המון בזכותך ובזכות הנשיפ המדהימות של הפורום!

אני משתדלת כל הזמן ללמוד ולקרוא ולהעשיר את הידע שלי בהורות וכיף לקרוא תגובב כמו שלך ולהבין שאני בגדול נוהגת ככה.

אז באמת תודה!

זה כיוון שונה ממה שאני עושה עם הגדול

מאוד מעורר מחשבה

יכול להיות שאנחנו מצפים ממנו דברים שלא תואמי גיל

כמה דברים.

א. תזכרו שהוא כזה קטן...גיל שנתיים זה פצפון. נשמע שאתם מדברים איתו הרבה ומסבירים לו הרבה, ולא בטוח שהוא באמת מבין מה שאתם רוצים שהוא יבין. 

ב. יכול להיות שבאמת הוא יותר רגיש, ולכו צריך להתאים לזה את ההתנהלות מולו. באופן כללי, לברור היטב את מה שאומרים לו "לא", כדי שיהיו כמה שפחות מאבקים, גם אם זה אומר לוותר על דברים כביכול עקרוניים מצידכם. אם מענין אותך, יש ספר שנקרא "ילדים רגישים מאוד". תנסי קצת לקרוא על המושג הזה ותראי אם נראה לך שזה תואם את הילד שלך. אם כן- שווה ממש לקנות את הספר ולחרוש עליו מכל הכיוונים. הספר ממש מלווה הורים מגיל אפס עד גיל בוגר- הורים לילדים רגישים מאוד. 

ג. אני אישית פחות מאמינה בלהגיד לילד לבקש סליחה. לא בטוח שהוא מבין את המשמעות של זה. זה יותר מעין טקס של חזרה לשגרה. בגיל שלוש לדעתי כן קצת יותר מבינים ויכולים גם בעצמם לבקש סליחה לפעמים.  

ד. לגבי איומים ועונשים. אולי כדאי לוותר על האיום? כלומר- נניח הוא עשה משהו שלא אמור לעשות עם קוביה, אז פשוט לקחת לו את הקוביה. לא בכעס, אלא פשוט לקחת ולהגיד לו שהקוביה נועדה למשחק ולא לדבר שהוא עשה. מן הסתם הוא יבכה. אז אפשר להגיד "אתה יכול לשחק עם הקוביה בלי לעשות כך וכך?" ואז להחזיר לו. והכל בנחת. נראה לי הרבה פחות מעייף גם לכם וגם לו, מאשר להזהיר ואז להיכנס לתסכול. בגיל הזה מעשה שמלווה בהסבר קצר מאוד יותר יעיל מאשר דיבור ארוך עם הסבר שהילד כבר לא מבין. 

ולסיום- נכון, גיל שנתיים זה גיל מתיש. אבל אני רק יכולה להבטיח לך שגיל 15 זה יותר מתיש...

והעיקר זה לגדול עם הילדים שלנו, והשלבים האלה גורמים לנו לגדול, וזה מה שכ"כ יפה בלהיות הורים.

גם הוא נעלב מכל דבר קטן, חיבוק בדרך כלל מרגיע אותו ועוזר לו לחזור לעצמו.

שמאוד עוזר הסחות דעת. קרה משהו - להסיח את הדעת למשחק או משהו אחר...

וגם לגבי הבכי, חיבוק ונשיקה לרוב עובר...

מזדהה עם מה שכתבו שהם לא מבינים את ההשלכות של העונש, מספיק להגיד סליחה וזהו.. 

הקטנה שלי באותו גיל, ואני ממש לא בכיוון לוותר על מטרנה בשבילה - היא לגמרי צריכה את זה לפעמים...

כן דיללתי לה את כמות המטרנה למים (כבר מזמן) וכן דבר ראשון אני מציעה לה מים. אבל אם היא מבקשת מטרנה אני נותנת לה. אני מרגישה שזה גיל שגם ככה מזמן הרבה מאבקים וחוסר הבנה מצד הילד, שכדאי לצמצם את נקודות החיכוך כמה שיותר...

בהצלחה בכול!

לא מתייגת אבל ממש קראתי את כל התגובות ולוקחת לתשומת ליבי.

נשמע ששינה זה החלק הקל, באמת בימים של המעון הוא ישן צהריים בערך שעתיים ונרדם בלילה בקלות והבעיה זה בסופשים ששונצ יותר ומשתולל פחות אז נעבוד על זה.

את ענין המטרנה נעזוב כרגע.

והשאר - האמת שאני פתאום מרגישה אמא נוראית עם ציפיות הזויות 😭

מבינה שאנחנו צריכים לשנות את כל ההתנהלות מולו ואין לי מושג מאיפה להתחיל. נראה לי שאתן לבעלי לקרוא את התגובות שלכן וננסה לגבש משהו..

ממש תודה על הכיוונים וההערות 🙏

אני מבינה שהוא הראשון שלכם, נכון? הילד הבכור תמיד נראה לנו גדול ובוגר. רק בהמשך מקבלים את הפרופורציות,  ומבינים שגיל שנתיים זה עדיין גיל פצפון... (אני קוראת לקטנה שלי תינוקת לפעמים... היא באמת קטנה בשבילי, במיוחד בהשוואה לאחיה הגדולים!)

אז בשביל זה שואלים אימהות אחרות, כדי לקבל את הפרופורציות הנכונות, ועכשיו באמת תדעו יותר איך לנהוג

טעינו בלהציב ציפיות גבוהות מדי לגיל..

לא חושבת שיש מישהי שמראש תוכל לדעת הכל

ככה כולנו

לומדים מהנסיון..

ולכן זה שאת מתבוננת..שואלת..לומדת.. זה מה שישדרג את האמהות שלך

וממליצה לך ללמוד על גילאי שנתיים -שלוש

או ללכת להדרכת הורים

כדי לקבל כלים לעצמך

חוץ מסעיף 6 וחוץ מזה שאצלינו זה מים ולא מטרנה, כל השאר זה ממש כאילו אני כתבתי.

אני לקחתי לעצמי משהו ש @המקורית כתבה פעם (נראה לי), שאנחנו אשכרה סומכים על ילדים בני 18 שילחמו בעזה והם עושים את זה ומצליחים, הזוי... אז היא כתבה על עצמה, לסמוך על עצמי שאני יכולה לעשות דברים, לתת אמון מלא.

אני לקחתי את זה לכיוון של הילדון שלי. נכון, הוא רק בן שנתיים וחצי ואמהות ותיקות מסתכלות על הגיל הזה כמו תינוק. ואולי אני טועה כשאני מסבירה לו הרבה דברים ומצפה ממנו להרבה דברים, ואם הוא היה ילד שביעי שלי בטח היחס אליו היה אחר. אבל למרות שכל זה אולי נכון, הוא מצליח ומסוגל ולומד דברים שאני סומכת עליו שהוא יכול? אז גם אם זאת טעות, לא אכפת לי, הילד שלי מצליח, אני מעצימה אותו וזהו. מרגישה אמא נהדרת. (כמובן שמנסה תמיד ללמוד ולהשתפר וגם מתייעצת ומקשיבה לעצת האמהות המנוסות).

למשל, אחותי הבכורה, בגיל עשר נסעה לבקר חברה שעברה דירה, בשלושה אוטובוסים שונים לכל כיוון, בלי פלאפון. אחי הצעיר בן ה12 לא יסע לבד מההורים אלינו בשני אוטובוסים שמחליפים באותה תחנה עם פלאפון ביד. ברור שלשלוח ילדה בת עשר לבד למסע כזה זאת טעות של הורים שבטוחים שהבכורה שלהם ענקית, אבל בסוף לאחותי באמת היו יכולות שלאחי הצעיר אין. בסוף האחריות שהעבירו אליה והאמון בה בנו אצלה משהו גדול.

לתת בילד אמון,לסמוך עליו להאמין בחכולות שלו וכו זה מהמםםם

וחשוב ובונה ומעצים אותו

אבל אם זה מתבטא בהעמסה של ציפיות גבוהות לא תואמות שלב זה מכבה מעמיס מתסכל ומחליש בטחון עצמי

חושבת שזה לא או זה או זה

אפשר להתנהג לילד כבוגר ולתת בו אמון וכו

אבל כן להבין מה לא מותאם ומעמיס עליו

אבל באה לומר שאין לי מצפון כי כמו שאני גדלה ולומדת מהטעויות שלי ככה גם הילד שלי גדל ולומד מהן.

סך הכל אני רואה אותו, מכירה אותו ורואה את ההשפעה של הגישה שלי עליו. ואם למשל חשבתי שהוא מסוגל להתמודד עם השלכות של מעשה שלילי שהוא עשה אז או שאני אראה שהוא מסוגל למרות שילד אחר בגילו לא, או שאני אראה שהוא לא מבין ואשנה גישה, אני לא הולכת ראש בקיר...

באמת נכון שאין מה להאשים את עצמי על טעויות

זה לגמרי חלק מהחיים מלכתחילה

האפשרות לטעות

וגם אם זה כאילו נופל על הילדים

זה גם חלק מהסיפור שלהם.ואני מנסה גם תמיד לומר לעצמי שבלב הם מרגישים את האהבה והרצון הטוב וזה לא מתערער גם אם הגבתי לא לעניין

אין לי עצות

רק משהו קטן- מנשא בד בגיל הזה שבר לי את הגב..

גם עם תינוק שבלי ריפלוקס מאוד מאוד )מאוד!!)  עזר לי מנשא טוב, ואם אפשר עם אפשרות לשים על הגב-

למשל ארגו

יש המון יד2 בזול

פשוט משנה חיים

לאיסופים,לפיזורים, להשכבות, לזמנים לחוצים וכו וכו

ואפשר גם להניק בפנים

ולריפלוקס שהם צריכים להישאר במצג עמידה בכלל יכול להקל...

בקיצור ממליצה ממש....

בהצלחה בכל יקרה!!!

לא יודעת מה היה לה בדיוק, אבל יש סיכוי שהיו לה את שני הדברים הללו (ובנוסף גם לשון קשורה, שגילינו בגיל מאוחר יחסית).

זה באמת קשה נורא נורא

בטרמפולינה היא הייתה יחסית רגועה, כנראה בגלל התנוחה המשופעת. (רק צריך להיזהר שהאח הגדול לא יהפוך את הטרמפולינה בטעות)

או שינה משותפת…

מציק אבל עדיף לישון איכשהו מאשר לא לישון בכלל

במבצע צבאי מסובך- בחיים!!

מטורף

ב"ה!!!

לא מצליחה להכיל את זה

הלוואי שכל שעה נשמע כאלה בשורות טובות ושכולם יחזרו בחיים, בריאים ושלמים!

ואיזה אלופים החיילים שלנו!

תודה לה'!

הייתי צריכה להתאפק לא לצעוק את הבשורות כשראיתי אותן, כי בעלי דיבר על משהו חשוב עם אחד הילדים... אבל אחר כך סיפרתי וכולנו התרגשנו!

יהי רצון שכל החטופים יחזרו ככה בשלום! ובלי חיילים הרוגים...

סוף וקץ לכל צרותינו

תחילה וראש לפדיון נפשינו

ולא עסקאות עם ארגון טרור!!

גם אני כל חודש מוצאת המוני רמזים לזה בהריון ואני כל חודש עושה כמה בדיקות הריון עד שמגיעה הווסת . (ואני עם מניעה. אנחנו רוצים עוד ילדים, אבל כרגע אסור לי להיכנס להריון, אז אני פשוט מייחלת נורא להיכנס להריון למרות המניעה)

למה לא לעשות בדיקת הריון ביתית? יש בדיקות שמזהות הריון גם 4 ימים לפני איחור...

אני מעדיפה לחכות לאיחור ולא לעשות לפני (מצחיק להגיד איחור כשבעצם עוד לא קיבלתי וסת אמיתית מעל שנה... אבל לצורך הענין - לא לפני שיעברו 14 יום מאז שזיהיתי ביוץ).

הריון קודם בדקתי בבדיקה הכי רגישה שיש, ביום שבו הייתי אמורה לקבל, ויצא פס חלשלשלשלשלשלש, בקושי נראה, והבטא בבדיקת דם יום למחרת הייתה 110 (!), אז קצת הסקתי מזה שהן לא שיא הרגישות אצלי 😅

בהצלחה לשתינו!

זה יכול להיות הריון ויכול להיות לא. גם אצל אותה אשה אותה הרגשה יכולה להיות פעם אחת איקס ופעם אחת ווי, אז אי אפשר להסיק מזה משהו בטוח, וודאי לא בין נשים שונות.

הסיכןי שישר אחרי הסיוץ הרגשת אחרת וזה קשור להריון, קלוש ביותר, כי לוקח לפחות כמה ימים וגם זה נדיר. אבל אם את 4 ימים לפני האיחורמויש לל מחזור סדיר את יכולה לנסות לעשות בדיקה, יש בדיקות שמזהות בזמן כזה..

דבר נוסף, לגוף לוקח זמן להתרגל למצב החדש ללא גלולות לכן הרגשות כאלה ואחרות יכולות להיות קשורות גם לזה.

אבל זה ככה תמיד אצלי, גם לפני וסת, בגלל עליה של פרוגסטרון כנראה.

עזבי שכבר נצח אני מנסה להבין ברמה העקרונית אם אפשר טכנית להרגיש "לפני מחזור" ועדיין להיות בהריון באותו חודש.. לפי מה שמספרות נשים, כנראה שכן.

אחכה עוד כמה ימים ואבדוק, תודה לך

נשמע כאילו סימנים של הריון

אבל בתכלס יכול להיות שזה גם שינויים הורמונליים שעוברים על הגוף בעקבות ההפסקה של הגלולות

בגלל שזה כ"כ סמוך....

בהצלחה בהמתנה

קשה לחכות בימים האלה...

תנסי להעסיק את עצמך שיעבור הזמן יותר מהר...

ובע"ה בשורות טובות!!

אני אחת שמאוד מודעת לגוף ולכל שינוי קטן

אצלי לפחות מתי שכן היה הריון לא הרגשתי כלוווום לפני יומיים לפני האיחור.

יומיים לפני האיחור מתחילים אצלי כאבי מחזור חזקים מאוד

וזה גם סימן אצלי להריון.

דווקא כשלא היה הריון, אז היו לי כל מיני "תסמינים" בערך 10 ימים אחרי הביוץ, אצלי זה היה סימן שאין הריון אותו חודש. (זה היה רגישות בחזה, כאבים מוזרים בבטן..)

אפשר גם בראשון בבוקר. עדיף לרופא עם ותק ושאת סומכת עליו. לא הייתי דוחה מעבר לזה, אבל יום שישי לא תמיד יש רופאים.

אם חלילה נוסף משהו- למהר לבדוק.

יכול להיות כלום, אבל עלול להעיד על משהו, לכן כדאי לוודא שהכל בסדר.

בהצלחה ורק טוב.

@אמא שמחה???? למה בעצם למהר לבדוק?

בגדול מרפס בולט מעיד על לחץ כלשהו בתוך הגולגולת. זה יכול לקרות במחלות חום, מבכי ממש ממושך, ו דלקת -קרום המח. אבל גם יכול להעיד על עוד דברים.

הייתי מתקשרת למוקד אחיות או רופא און ליין לשאול אם צריך בדיקה דחופה או לא.

זה יכול להיות סתם או כשיש וירוס

זה גם יכול להעיד על עודף נוזל אז צריך ללכת לרופא לשלול דברים כאלו

מקווה שזה שום דבר באמת...

בעלי היה איתה אצל הרופאה.

ב"ה הכל בסדר...

היא אמרה שהמרפס עדיין לא נסגר לגמרי והבליטה זה בעצם העצמות מ2 הצדדים.

ראשי | חכמאמא - אמהות באקדמיה

או בפייסבוק תחפשי חכמאמא

אם יעזור, אני מוכנה לקשר בינך לבין נשים שיפנו בשמחה, מוזמנת לכתוב לי מי את

כי זה קצת מצחיק אותי...

מניחה שאת כותבת מאנונימית כי מפחדת מאאוטינג. אבל מרגיש לי שהאאוטינג שלי, שכבר יותר מעשור במחקר, עשוי להיות בולט יותר מאאוטינג של מישהי שמתכננת אולי להתחיל

בקיצור. אני מניחה (?) שהמנהלות יכולות לראות את השם משתמש היותר קבוע שלי. אשמח לעזור, אבל בהחלט לא רוצה שגם העיסוק שלי יהיה מקושר עם השם משתמש הקבוע שלי. 

אז אולי תוכלי לפנות דרך המנהלות? (לא בטוחה שאזכור את השם משתמש הזה, אבל את מוזמנת לנסות במסראישי גם לכאן..)

בהצלחה!

אשמח אם תוכלי לפנות אליה שתיתן לך את הניק שלי ונדבר בש"א/ מסר

תודה רבה

אמנם סיימתי את הדוקטורט כבר לפני שנה אבל עדיין בקיאה בתנאים

לא יודעת אם אני מהתחום שלך אבל אנסה

אשמח ממש

טארקו יודעת מה הניק שלי.

תודה רבה לכל אחת שמוכנה להקדיש מזמנה כדי לתת לי קצת בהירות 🙏

שלא ברור ככ מדברייך

את רושמת שלא לחוץ לכם יחסים, ומצד שני כותבת שאין לך זוגיות

אז זה כן מפריע..

איך הקשר שלכם?

לדעתי לא נשמע שהבעיה היא המניעה. יש שורש אחר שגורם לריחוק לדעתי. לא סביר בעיניי שזה בגלל שאתם מותרים ככ הרבה זמן ולא הייתי מחליפה את ההתמודדות הנוכחית בהתמודדות אחרת, שהיא קשה לא פחות ממה שאת כותבת

מנסיון שלי שחשבתי לפעמים שתקופות היתר ממושכןת יעשו טוב או רע, וזמנים אחרים שחשבתי שאנחנו צריכים את מעגל הריחוק והקירוב, בסוף הכי האמת אגיד לך שזה לא באמת קשור.

אם את יודעת שהיו לכם ערבי מקווה מדהימים, ששבעה נקיים היו זמן של געגועים ואהבה זה ענין אחד אבל את אומרת שהריחקו הזה קשה לך..

בעיני ומהנסיון שלי- לא נשואה עשרים שנה אבל גם לא שנתיים... בסוף השורש הוא לא בתנאים החיצוניים.

מסתכלת במבט לאחור על הריונות הנקות תקופות של שבועיים-שבועיים, תקופות קצרות של מניעה- היו זמנים יותר מלאי תשוקה וזמנים שפחות וזה לא היה קשור כל כך.

כן יש לומר שמניעה הורמןנלית מפחיתה את החשק בעצם, זא יכול להיות שלך אין חשק כל כך בגללה.

אבל לחשוב שמעבר למצב של שבועיים שבועיים יחזיר את הלהט למערכת כשמצד שתיכם יש פחות ענין- קשה לי להאמין.

יותר הייתי חושבת שיש פה משהו אחר או לכל הפחות בנוסף, והייץי מנסה להתבונן בו.

רק על עצמינו לספר ידעתי....

קודם כל האם דיברת על זה עם בעלך?

אני הייתי עושה כל חודש "ליל טבילה ", כמובן לא אמיתי מבחינת מקווה, אבל כן אמיתי שיומיים לפני כן אל תיגעו, תקבעי לעצמך מקלחת מפנקת ומרגיעה, תקבעי ערב שמתנתקים מהעבודות, פלאפון וכו' ומתנהגיל כאילו זה ליל טבילה במובן של ההשקעה והקדשת הערב.

אפשר לצאת למסעדה נחמדה. או פעילות אחרת זוגית

מה לגבי לנסות התקן לא הורמונלי ותראי איך זה?

אני מכירה את זה מעוד נשים.

נשים ששמו מירנה וכמעט אין להם ימי נידה- וחיי האישות נהיו משעממים..

יש משהו בלצפות

ולחזור

ולעשות ימי טבילה מעניינים...

בייחוד כשהילדים גדולים ואתם יכולים לצאת.

אני בעד להחליף!

אחרי הלידה האחרונה החלטתי לעבור להתקן לא הורמונלי.

וווואו איזה הבדל!! מרגישה כל יום כאילו התחתנו אתמול!

הווסת מאסיבית והטבילה כל חודש מעצבנות, אבל לדעתי זה כ"כ שווה את זה! 

היינו מותרים כל זמן ההנקה והרגשתי בדיוק מה שאת מרגישה, 

לא היה זמן שאסור, לא הייתה התרגשות לפני חיבוק או משו כי זה רגיל גם ככה

וגם, אחד הדברים שהכי הפריע לי זה שלא היה לי זמן רקקק לעצמי

כן, מתאים לי השבוע וחצי הזה שאני אסורה על בעלי, שהגוף שלי הוא רקק שליייייי ורק אני נוגעת בו ואף אחד אחר לא

וואוו זה פסק זמן שחשוב כל כך!!!!

וגם... זהצד השני יעריך

כל דבר בחיים זהוא זמין הוא פחות מוערך

יש דברים חיוביים בהתרחקות ובקרבה ויש דברים טובים גם בפשוט להיות מותרים בלי הלו"ז של אסורים ומקווה. 

זה אישי מאוד

היינו מותרים כמה שנים רצופות וזה היה מדהים לזוגיות שלנו והתקופות של שבועיים שבועיים עשו לנו רע.... 

אושר

לפי דעתי זה מדהים

זה מאוד אינדיבידואלי

בתכלס?

אני לא מאמינה ביתרונות של שבועיים שבועיים

(בעיני החסרונות עולים על היתרונות- אבל זה מאוד אינדיבידואלי)

זה רק כלי למשהו הרבה יותר עמוק.

יש עוד כלים לייצר את הריגוש הזה

עוד כלים לשמור על התשוקה בזוגיות

לא דרך הרחקות וכו נוצרת הזוגיות הבריאה עם הגעגוע והחשק

זה יכל לתרום לפעמים אם זה כל העניין

אבל נשמע שיש פה משהו מעבר

למה בעצם אין חשק?

למי?

איך הזוגיות בעוד רבדים-נפשי, תקשורתי ..?

ומתי בעבר היה אחרת?

שאלות כמובן רק לעצמך להתבוננות..

יכל להיות שגם לעורר חיצונית געגוע אולי יעזור

אבל היתי מנזה קודם להבין יותר למה המצב ככה ומה הוא צריך כדי להשתנות

אווירה, לגוון משהו, אולי יש משהו שמפריע ופחות שמים לב...

לגבי הרחקות, לא יודעת. אם את כותבת שאת לא אוהבת אז לא נראה לי שזה יתרום.

אני לא מרגישה שזה תורם. נגיד קרה שדווקא בשבוע שמותרים כולנו היינו חולים לפי תור אז הלך שבוע ממה שמותר. גם יום מקווה עצמו, הרבה פעמים שהוא מתנגש עם משהו , ערב תפוס , בחורף בכלל לא כיף להסתובב אחרי מקלחת...

גם אין פרטיות כי ילדים גדולים מנחשים כבר ...

אבל, כשלמדתי במכון פוע"ה, הרבנים שם דיברו שבמקריל כאלה, אפשר בתייעצות עם איש מקצוע, לנהוג כאילו אתם אסורים לתקופה.

צריך לבדוק איך כדי לא להיאסר באמת ואז להיות חייבת במקווה וכו'

אבל להפריד מיטות, לא להיות יחד, ועוד כמה הרחקות כדי להתגעגע..

ולפותחת בהצלחה!!

טיפול זוגי או למצוא דרכים אחרות לעורר את החשק המיני אצל שניכם.

ברור שקשה יותר כשיש ילד או ילדים... אבל אם אין חשק מיני, תהליך הטהרה של ריחוק-קירבה זה לא בהכרח מה שיעזור לכם. ואולי אפילו להפך, זה בעיקר ידגיש את הבעייתיות.

מוסיפה, שכנראה הסרזט מדכא גם את החשק המיני שלך ולכן אולי את יודעת שזה לא טוב שאין יחסים אבל לא כזה מפריע לך. ואולי מהבחינה הזו כדאי לשקול להחליף אמצעי מניעה.
אבל יש פה גם את בעלך שאת צריכה לדבר איתו ולבדוק מה קורה איתו מבחינת חשק מיני, כי נראה שגם אצלו אין בדיוק חשק....

סליחה שלא יצא מאוד ברור, אני חושבת תוך כדי תגובה

אני חושבת שצריך להביט על כל העניין במבט של "מאקרו" ולא רק "מיקרו",

להבין את המקום בכללותו של הזוגיות, המיניות, ההורות, הפן האישי שלך ושל בעלך וכן הלאה.

ועל גבי ההבנה של התמונה השלמה ליצור מציאת פתרונות שיהיו הכי נכונים לכם.

בינתיים מנסה להתייחס בנקודות לדברים שכתבת:

א. אחד מהדברים שציינת בהודעתך הוא: "לאחרונה מרגישה שהזוגיות נעלמה"

האם תוכלי לשים את האצבע מתי בדיוק התחלת להרגיש כך?

האם קרה משהו לאחרונה? בכל החיים של שניכם?

האם הייתה איזושהי נקודת מפנה שיכולה יותר להסביר?

משהו אחר?

הדגשת הפן הזוגי לכשעצמו, ולאו דווקא רק הפן של חיי האישות, יכול לשפוך עוד אור על המצב בכללותו.

לכן בחינת הזוגיות כולה והמצב הרגשי-זוגי ביניכם יכולה להשפיע לטובה בצורה ישירה או עקיפה גם על תחום האישות.

כאשר יש קירבה זוגית ואינטימיות רגשית-זוגית - עולים גם האחוזים לקירבה אינטימית בחיי האישות, ולהיפך (כלומר ריחוק זוגי יכול לגרום גם לריחוק בחיי האישות כתגובה טבעית לכך...)

ב. ציינת שאת לוקחת סרזט.

עצם נטילת הגלולות יכולה ליצור מצב של חוסר חשק או תנודות בחשק המיני.

ישנה השפעה הורמונלית וזה נתון שיכול להתווסף לדברים שכבר קיימים או להיות בפני עצמו סיבה (וגם יכול להיות שלא, אבל שווה לברר גם את העניין הזה).

ג. לגבי מה שכתבת "פשוט לא מרגישים שזה דחוף... זה לא שנהיה אסורים עוד יומיים או שבועיים..."

חשוב לזכור שמציאות של חיי אישות משמחים באה הרבה פעמים דווקא על גבי יצירת שיגרה כזו, כלומר על גבי השקעה *אקטיבית* בכדי ליצור שיגרה כזו.

בשביל ליצור מרחב כזה. מרחב זוגי, מרחב אינטימי.

ולא לחכות ל"מוזה" שתיפול מהשמים או בצורה פסיבית, אלא לזכור שתשוקה, כמו גם אהבה, היא אקטיבית, אפשר ליצור אותה ואפשר להגביר אותה אקטיבית.

ודווקא מצב שבו התרגלנו והשיגרה היא שיגרה ללא מרחב של חיי אישות וללא מרחב אינטימי - עצם ההרגל הזה, עצם השיגרה הזו, בתוספת השחיקה של החיים בכלל ושל כל המורכבויות שבאו בעקבות הוספת עוד ילד למשפחה, הקורונה, המלחמה, עומסי היומיום ועוד אינספור סיבות שרק מקשות - עצם זה גורם הרבה פעמים לדחיקת חיי האישות לתחתית סדרי העדיפויות והכוחות.

אז זה שזיהית את הנקודה, וזה שאת פועלת למען השינוי - זה כבר חצי דרך לפתרון ב"ה!

עצם המודעות הזו,

עצם הצבת המטרה הזו כמטרה זוגית ואישית שחשובה לי - חשובה מאין כמותה!

ועתה ניתן לראות איך עושים זאת בפועל.

ובתור התחלה, כאמור - ליצור מצב שיש לנו שיגרה של יחסים, שמכניסים גם תיכנון מראש ולא רק מסתמכים על ספונטניות בלבד או פסיביות בלבד (אפשר גם, אבל לא רק),

אלא מפנים לנו מרחב אינטימי שנכון לנו.

כדוגמת יום בשבוע שבו יש לנו שעתיים זמן רק לנו. או שעה.

ובמרחב הזה אנו מאפשרים לעצמנו פניות, זמן, מקום, לעצמינו. בלי טרדות ובלי הסחות ובלי הפרעות.

ובמרחב הזה יכול לקרות כל מה שנבחר בו, בלי חתירה ל"הישג" כזה או אחר, אלא רק לקירבה שלנו, לביחד שלנו, להנאה שלנו.

ד. אפשר גם לבחון האם יש דרכים להקל מעלייך את הרגשת הכבדות והלחץ ממציאות של ריחוק ותהליך הטהרה כדבר בפני עצמו שיוסיף לרוגע ויפחית את הלחץ.

ה. באם תבחרו שנכון לכם מניעה לא הורמונלית אז התקן לא הורמונלי הוא בהחלט אופציה. ואפשר לבחון האם מתאים לכם.

כנ"ל דיאפרגמה או כל אמצעי לא הורמונלי אחר. 

וחשוב כאן לקחת בחשבון את מכלול הדברים שחשובים לכם - הלכתית, זוגית, אישית, אחוזי מניעה, יעילות, תופעות לוואי, השפעות וכן הלאה...

אלו בינתיים הדברים שעולים לי מקריאת הודעתך, 

מחזקת את ידייך להמשיך ולפעול למען האושר שלכם, בכל התחומים

שתראו ב"ה המון ברכה והצלחה בכך! ותהנו מכל הפירות המתוקים של פרי עמלכם והשקעתכם ❤

אין לי זמן להגיב אחת אחת אבל קראתי הכל

תודה רבה לכל אחת שהקדישה זמן ורשמה

בכל פעם שחוזר ואני מספרת שבסוף לא עשיתי כלום מכל התוכניות וחבל הילדים הלכו לישון מוקדם היו שקטים וכו...ואני  רק נחתי מרחתי זמן וכו

אומר לי

עשית דבר חשוב! נהנית מהשקט...

בהצלחה בלמידה!!

וזה מצדיק הרבה פעמים קרה לי שפינו אותי כדי שאשן למשל או משהו כזה

ומרוב לחץ שיש לי זמן מוגבל לא באמת הצלחתי לישון..

זה ממש קורה..

לצרות שזה מיומנות שמקווה שארכוש.. 

רק אמרו לי לשכב על צד שמאל אם לא היה מספיק תנועות

ועכשיו נזכרת שבכלל בהריונות אני לא יכולה לשכב על צד שמאל, זה עושה לי כאבים

וב"ה הכל היה בסדר עם ההריונות, הלידות וגם עכשיו הכל בסדר עם הילדים

על הבטן פשוט לא תמיד נוח

על צד שמאל זרימת הדם הכי טובה אבל לא משנה, העיקר לא על הגב כי על הגב הרחם לוחצת על כלי הדם 

הייתי עם סימפיזיוליזיס קשה

וכל תנוחה כאבה לי ממש חוץ מעל הגב

כל שליש ראשון ישנתי רק על הגב

לתינוקת בת השנה+ שלום

לק"י

זה כנראה בסדר.

אני נניח הרבה פעמים לא יכולה לשכב על הגב, עושה לי תחושת עילפון.

אף פעם לא שמעתי הנחיה רפואית לשכב רק על צד שמאל.

אומרים שעל צד שמאל יש זרימה טובה יותר לתינוק ולכן יותר תנועות וזה

אצלי היא זזה יותר על צד ימין או על הגב בכלל..

תשכבי איך שנוח לך. במוניטור אם הוא לא מספיק טוב תנסי את צד שמאל...

בצד שמאל זה פחות לוחץ על כלי דם שמובילים לשילייה. ומימלא משפיע על אספקת החמצן לעובר (שזה מה שחשוב בתכלס) לכן עדיף.

אבל חוץ מעל הגב- שאז כלי הדם הללו לחוצים וזה באמת פחות מומלץ לאורך זמן (גם על הגב אפשר עם מגבת מתחת לברכיים, זה משחרר את אותם כלי דם)

אין הנחייה שלא לשכב על צדדים אחרים אלא אם את מחכה לתנועות או במוניטור/ לידה. שוב, על הגב לילה שלם אני לא עושה את זה בלי להרים ברכיים, בטוח שיש שעשו ולא קרה כלום ב"ה, כי זה מצמצם אספקה ולא חוסם ח"ו אבל לא כדאי לנסות לדעתי הרבה זמן.