באמת מה הסיכוי??????
אנחנו היינו כל-כך עמוק בתוך זה
תחשבי שיש רופאים משכמם ומעלה, באמת טובים בתחום שהסתכלו עלינו בקטע של ''מה הסיפור? תתייאשו ולכו''
רופאים פרטיים לפריון הגבר, ששילמנו ממיטב כספנו כדי לשמוע שחבל להתעכב
עמותה שמסייעת לזוגות בפריון (לא פועה שדווקא מאוד תמכו ועודדו) - היו כאלה שמראש לא הסכימו להתייחס אלינו ולא לספק סיוע כלכלי להליכים פרטיים יקרים ברמות מטורפות (!!!!!) ובלשון עדינה אמרו שמעדיפים להשקיע במקום יותר בטוח
הרופא שעשינו אצלו את ההליך להפקת זרע, אמר לנו אחרי בדיקות במעבדה שמתנצל שלא מצא יותר ונאלץ לחכות כמה שנים טובות כדי לחזור לטיפול נוסף.
וזה אומר - פשוט לנסות עם הכמה תאים בודדים ללא תנועה שמצאו ואיתם להתמודד..
ואם לא נצליח איתם, מה עושים בינתיים? לא ברור..
עשינו טיפול זוגי ארוך, רוב הזמן רק ניסינו להבין וללמוד איך להתמודד עם תחושת האשמה (שלי) ותחושת האכילה העצמית (שלו) על כל המסע הזה..
זה נשמע לך בטח מגוחך, כאילו - למה לקחת ככה קשה? אבל כן בשעת מעשה בתחילת הדרך היה לנו קשה.
אלה שאלות קיומיות מורכבות שאף אחד לא מבטיח פתרון בהמשך..
התמודדות עם סביבה שעבורה חתונה = ילודה, ומהר!!!!
בקיצור, את בטח מבינה.
אני הייתי כל-כך עמוק בתוך המקום הזה שזה *לא* יכול להתרחש
ולכן ברגע שזה קרה היה לי קשה להשלים עם זה שזה באמת קרה
(האם באמת השלמתי? מודה בזה שלפעמים בחרדה לגלות בלידה שיוצא ילד לא יודעת, בלונדיני. בלונדיניות לא להפגע, פשוט מתכוונת שייצא ילד שלא קשור אלינו בשום צורה).
אחרי הכל השכל לא הצליח פשוט להודות בזה שהיה נס ולכן המחשבות שלי הלכו לכיוון העגום הזה,.. ב''ה עבר.
מקווה שאני מובנת,
מתנצלת על האורך.
אני כבר די התרגלתי לעובדה הזאת...
