פורום הריון ולידה (עמוד 673)

מותר מים בצום. לא זוכרת אם מותר לשתות מים לפני הבדיקה. בין הבדיקות עדיף לא לשתות.

לימון - אם מביאים לך תמיסה מוכנה אסור להוסיף לימון. אם מביאים סוכר, מותר להוסיף לימון.

אני קיבלתי תמיסה מוכנה של סוכר ענבים

וכן הוספתי לימון, אני אפילו לא זוכרת אם שאלתי אותה

פשוט הוספתי לי מיץ.. חחח

זו הייתה העמסה של 50, אולי זה ההבדל 

ומכירה עוד מישהי שהוסיפה..

טיפים שלי:

להעביר לכוס ולנסות לשתות אותה כמה שיותר ברצף (כל בקבוק זה בערך 2 כוסות, וההעמסה של ה100 היא 2 בקבוקים), לי עזר למצוץ לימון בין לבין.

טיפ שקיבלתי פה וממש עזר לי, להביא איתך סנדוויץ כדי לאכול בסוף הבדיקות.

זה סיוט, אבל נסבל, באמת. משהו בבקבוקים האלה קצת יותר אנושי מהעיסת סוכר שהיתה בשנים הקודמות.

תנסי בכל שלוק לחשוב שעוד רגע זה מאחורייך, אותי זה קצת עודד.

בהצלחה רבה!!! 

לק"י

בהעמסות הקודמות שמתי רק מים בלי לימון.

כנראה שההדרים ששמנן בפנים עשו לי מגעיל.

קיבלתי 2 כוסות של מי סוכר והוספתי לעצמי המון לימון.

את 2 הכוסות צריך לסיים ב10 דקות, מותר 4 כוסות מים במהלך כל ה3 שעות.

לא רואה עניין לרמות,כי אז התוצאותלא יהיו אמינות

כדאי לסתום את האף (הרבה מהטעם מושפע מהאף) ולשתות כמה שיותר מהר

-לבקש מיטה!

ברגע שנשכבתי במיטה התחושה המזעזעת נרגעה קצת

וכמובן שהאחות באה לקחת דם מהמיטה, לא קמתי אליה

-לחשוב על תעסוקה

הייתי הולכת על כיוון של ספר/סרט קליל

לא לבנות על ניצול הזמן

להתפלל לא הייתי מסוגלת כי הרגשתי רע מדי

-להביא אוכל, לאכול בקופ"ח מיד אחרי הבדיקה האחרונה

-לקחת חופש לכל אותו יום עבודה, לחזור הביתה ולישוןןןןןןן, תקומי חדשה

-לי עזר שבעלי היה איתי, וגם לא נראה לי שהייתי מסוגלת לישון אחרי

בהצלחה!!

אני עשיתי לפני הלידה

צום 8 שעות

והשתיה -אני פשוט מנסה לא לחשוב פשוט לשתות כמו רובוט

זה באמת קשה  ודוחה ומבחיל

אבל

פשוט עושים כי אין ברירה

תביאי תעסוקה..ספר או משהו

ועצה חשובה

אחרי הבדיקה השלישית הן שיחררו אותי הביתה מיד..בלי לחכות כלום אחרי הבדיקה

כבר היה מאוחר והרגשתי בסדר אז יצאתי

התחלתי ללכת

ואחרי כמה דקות

התחלתי לראות שחור

הכל הסתובב לי הרגשתי חולשה כאילו מישהו שאב לי את כל הדם מהגוף והיתי נשיה מלצנוח באמצע הכביש ברחוב

התקשרתי בשניה לבעלי שיצא דחוףףף לעזור לי

והתיישבתי בצד עד שהגיע

למעשה לפי התוצאות צנח לי הסוכר בדם אחרי הבדיקה השלישית לבערך 40...מה שהסביר מה שהרגשתי

קיצר- בבקשה תחכי גם אחרי לבדוק שאת מרגישה טוב

ובטח לא לצאת מיד ולנהוג

מקבלת בעולש או בארותיים לא זוכרת בדיוק, תסתכלי בגוגל מועדון חלב אם

מהממת ממש ממש הצילה לי את ההנקה

גם צהשירות וגם מהמחיר.

ואם יש לך זמן וכסף אפשר גם לעשות קורס שילמד אותך לפחות את היסודות ואז גם תדעי לעשות חלק, ואת מה שלא - תדעי באמת אם עובדים עלייך לפחןת

יש שם בעלי מקצוע מומלצים

לרוב קוראת קצת לפני שאני מזמינה בעל מקצוע

יש רשתות גדולות ויש חנויות בוטיק קטנות יותר.

יצא לי לקנות גם וגם, האיכות טובה בשניהם

אטרקטיביים. או בכלל האמת. יצא לי להיכוות באיכות פח. וגם, באתרים את לא יכולה להתמקח ובחנות כן. אפילו בבורסה לתכשיטים האמת יצא לבעלי להתמקח ולהוריד מחיר..

ועוד, התמונות ערוכות בצורה כזו שהתכשיט נראה גדול ואיכותי וזה לא כמו לראות בעיניים.

אני בכל אופן לא ממליצה על אתרים. קחי בחשבון גם שתכשיטים מזהב, בגלל שזה עסק יקר (לא יודעת בכמה את מתכוונת לקנות) - ביטול עסקה הוא עד סכום של 3000 שח בלבד

בכל מקרה אני מאזור הצפון אבל יש לי משפחה במרכז ויכולה להביא גם משם

אם יש למישהי רעיון

לתכשיטים אם עוזר לך אבל זה לא מניסיון אישי שלי

אתפלל בעז"ה

מה שלומך?

איך עברה הבדיקה?

ב"ה אני כבר אחרי, היה קצת מלחיץ אבל ב"ה זה,כבר מאחורינו.

תודה לכן, משמח שיש פה קהילה שתומכת באמת התרגשתי!🥹

ועכשיו נמשיך להתפלל לבשורות טובות בע"ה

שאזכה לחזור ולבשר לכן אותן בקרוב ממש

תודה רבה למי שהתפללה!

תודה לך ריבונו של עולם על נס,גלוי ממש!

עדיין צריך להרבות בתפילות, ודרך ארוכה עוד לפנינו

אהל הייתי חייבת להודות לכן!

והבטחתי לפרסם שעשיתי את הסגולה של רבי

מתיא בן חרש אם יהיו בשורות טובות וב"ה שמחה

לפרסם את הנס!!

שיהיה  בעז"ה המשך הריון תקין.

ברוך ה'!

איזה כיף. איזה נס.

תודה לה'

בבריאות, בשלווה, בשמחה ובידיים מלאות

אחרי שראיתי ב''ה שהתוצאות תקינות והלחץ ירד...

אז אני שואל באופן כללי בלבד.

מה הטעם להתפלל על תוצאות תקינות?

הרי פגמים גנטיים מסוימים מתרחשים עוד לפני ההפריה (אם הביצית או הזרע או שניהם מכילים פגם), ואחרים מתרחשים ברגע ההפריה עצמה.

הבדיקה רק מגלה אם קיים פגם, היא לא יוצרת ולא מונעת אותו.

במילים אחרות,

יש כאן תפילה על העובָּר שהיא בעצם תפילה על העבָר...

אגב,

כשהמשנה רוצה להביא דוגמה לתפילת שווא שאסור להתפלל, היא מביאה *בדיוק* את הדוגמה הזאת: אסור לאדם להתפלל שיהיה לו בן זכר לאחר שאשתו כבר התעברה.

כלומר אם המין כבר קיים, אין טעם להתפלל עליו עכשיו, אפילו אם ההורים עוד לא יודעים את המין.

זה ממש זהה לתפילה על בריאותו הגנטית של העובר.

אני מסכימה איתך כי בודאי אף אחד לא היה רוצה לקבל תוצאות תקינות בבדיקה של עובר לא תקין.

אבל מנסיוני יש על מה להתפלל כי גם אם העובר לא תקין יש חסד גדול בקבלת תשובות מוחלטות ולא להתגלגל מבדיקה לבדיקה עם תוצאות שאינן חד משמעיות.

להתפלל שתוצאות הבדיקה יהיו טובות - אין זה תפילת שוא!

למעשה נראה שלפחות לפי חלק מהדעות זו לא תפילת שווא.

הריון ראשון אחרי הפריצה עשיתי אס בשבוע 5 כדי לודא שיש שק תוך רחמי - אכן היה שק

רק שבוע לאחר מכן ראינו עובר עם דופק.

אין לי מושג מזה אומר שק הריון פחוס..

גם אצלינו זכינו והוא היה בחג בבית, הוא והחברים השיכורים התחילו לבכות שלא זכו לגמור את ההקפות בשמחת תורה אז איך שגמרו לאכול התחילו לעשות הקפות... שעה וחצי גמרו הקפות כמו שצריך כולל התפילות ואז עברו לתפילות של יום כיפור.

היה קצת הזוי, עם כל השירה והריקודים רק בלעתי דמעות...

שזה מה שהם עושים כשהם שיכורים

באמת מרגש אותי ממש

אז הלוך נסענו ברכב, חזור ברגל.

בעלי לא מצליח להחזיק את עצמו, הולך עם העגלה. ואני מחזיקה את העגלה שלא יסטה איתה לכביש.

היו מגויסים בשל המצב

היו בבית אבל לא יכלו לשתות..וגם בעלי אבל

הוא ממילא אף פעם לא מצליח להשתכר...

פורים רגוע כזה השנה. ברגיל היה מבאס אותי

אבל עם תינוק קטן זה דווקא מתאים לי

לרכב, לשעה של נסיעה

אני ושנאת שהם מגזימים בשתיה

וזה על קצה המזלג

יש לי הרבה מה להגיד

השארתי את בעלי לשתות בבית עם התלמידים שלו ונסעתי לסעודת פורים משפחתית עם הבנות.

היה לי ככ כיף ומבחינתי לגמרי לשחזר את הסיפור הזה

כשעוד הייתי איתו בבוקר והוא כבר התחיל קצת לשתות, הוא העיר לי על איך שחניתי.. הודעתי לו חגיגית שאם הוא לא כשיר לנהוג הוא גם לא כשיר להעיר לאחרים הערות על הנהיגה שלהם

יש לי חברה שעובדת בהייטק ומרגישה בדיוק כמוך

שחוסר היכולת לעבוד אינסוף שעות מפאת התפקיד האמהי המבורך, עוצרת אותה מלהתקדם ולקבל כל מיני פרויקטים מעניינים או לעמוד בדדליינים מסוימים

היא מאוד מתוסכלת מזה

אני יכולה לשתף אותך במה שאמרתי לה בזמנו: אין אפשרות להיות בכל מקום בכל זמן ובחיים צריך לתעדף

קודם כל תתעדפי בראש. את יכולה יותר ממה שאת נותנת..?

אם לא, אז צריך להשלים עם זה שהקולגות (גברים בדרכ) שנשארים יותר זמן, עומדים במשימות בצורה יותר מוצלחת כי הם מתעדפים את העבודה על פני דברים אחרים. וזה תמיד ככה.

וגם, אם כבר הבנת שאת צריכה לתעדף, הדרך היחידה לחיות עם זה בשלום היא להשלים עם זה. ולהשלים עם זה גם אומר בעיניי לתת לעצמך אוויר בתוך כל השעות האלה שאת עובדת ולאכול כמו בנאדם. זה שאת אמא לא אומר שלא תאכלי יום שלם כי עש לך שעת הנקה. זה סתם מכניס את הגוף לסטרס, ואז את מקבלת את הילדים רעבה, וקצרה, ואז עוד סטרס.. ובקיצור, מעגל שלא נגמר.

וזה דווקא טוב בעיניי שהצבת גבולות גזרה של 'הילדים מגיעים'. עולם העבודה יכול להיות מאוד תובעני ולהוציא ממך את המיץ כל עוד אפשר.

אני מבינה שבהייטק יש פרויקטים עם דד ליינים וכו, ולזה אין לי פתרון. החברה הזו שלי מקבלת פרויקטים לא לחוצים כי ככה זה וזו רמת המסוגלות שלה בתוך המכלול המשפחתי וכך היא לא נדרשת לעבוד מעבר.

וגם, לעבור ממשרת סטודנט למשרה מלאה עם תינוק זה קשה בטירוף!

אל תהיי קשה עם עצמך

ורוצה להגיד לך שקודם כל מנהלים רואים טוב מאוד אילו עובדים טובים ואילו לא.

וזה נשמע ממך שאת עובדת מעולה!!

אז תצאי מנקודת הנחה שהמנהל שלך יודע איזו עובדת יש לו וכמה היא שווה.

ואל תתרשמי מחצי משפט של שיחה אחת. אני מניחה שהמנהל שלך היה מפוקס באותו רגע על המשימה ולא חשב יותר מדי.

דבר שני, מאוד מאוד חשוב השדר שלך כלפי העבודה.

תשדרי שאת טובה, יחשבו שאת טובה.

ולא בקטע מתנשא. אלא פשוט מכירה בערך עצמך.

דבר שלישי, אני אישית משתדלת לא להגיד יותר מידי שלא יכולה בגלל הילדים.

כלומר, פשוט לא מפרטת.

במקרה כמו שלך, הייתי אומרת אין לי אפשרות להמשיך כעת, אסיים מחר.

בלי לפרט מה כמה ולמה ובטח שלא להתנצל.

במיוחד אם זה כבר שעת סיום העבודה.

ודבר אחרון, את ממש לא אמורה לעבוד 9 שעות רצוף בלי לאכול.

לא בטוח שאת עובדת טוב יותר ככה.

תעצרי בצהריים, קחי לפחות חצי שעה של אוורור וארוחה עם אנשים נוספים.

ואז תחזרי לעבודה עם הרבה יותר אנרגיות.

וואו, לעבוד תשע שעות ביום זה באמת המון זמן ונשמע מאתגר מאוד. עוד יותר מאתגר לאמא שמנסה לאזן בית בית למשפחה ועבודה... תעריכי את עצמך על המאמץ שלך. באמת לא מובן מאליו שאת ככה מתמסרת.

נשמע שהפריקה היא לא על הקושי של העבודה אלא על הרצון לרצות את המנהל. (אני גם כזו באופי, ולכן מאוד מבינה על מה את מדברת)...

הייתי מנסה ממש לעבוד על להעלות את הביטחון העצמי, להגיד לעצמי מילים טובות וכמה שאני שווה ומצליחה בעבודה, ולהרגיש מנצחת. לאט לאט זה גם ישפיע עליך בשיח ובגב הזקוף מול הבוס ושאר העובדים, ואמירות כמו "למה מחר"? או "תזדרזי לסיים את הפרוייקט עד לסוף השבוע" יגרמו לך להבין שאת תעבדי בקצב נכון ומתאים, בלי פאניקה, בלי התנצלויות ובלי להרגיש לא בנוח אם לא תעמדי ביעד... את עובדת טובה ואת עושה את העבודה שלך כמו שצריך וכמו שאמא לילדים יכולה.

ואת משקיעה גם בהם.

תהי שלמה עם העבודה שלך ונשמע שאת עובדת טובה מאוד

היה מישהו אצלי בעבודה שאמר פעם שאימהות מתקתקות עבודה ומספיקות בכמה שעות מה שאחרים עושים ביום שלם.

זה באמת לא קל לשלב אמהות וקריירה ולא כל האמהות בוחרות בשילוב הזה.

חשוב להזכיר שהתקופה הכי קשה זה השילוב שיש לך קטנטנים בבית יחד עם דירוג ג'וניור,

בע"ה עוד כמה שנים תראי שזה הרבה יותר קל.

לדעתי חבל לוותר בגלל כמה שנים קשות על קריירה שלמה.

את תראי שגם הילדים יגדלו והטיפול בהם לא יהיה אינטנסיבי כ"כ,

וגם בעבודה יהיה לך ותק וניסיון ותבני לעצמך שם, ככה שתוכלי להנות מתנאים נוחים יותר.

לבינתיים לדעתי חייב למצוא מקור תמיכה מקביל לעזרה בבית.

או לגור קרוב להורים או קרובי משפחה, או שהבעל שותף פעיל בגידול הילדים או להיעזר בבייביסיטר קבועה שהילדים מכירים.

(הכי טוב זה משפחה של בייביסיטר שיש כמה אחיות שיכולות לגבות אחת את השניה ושגם ההורים בקטע לארח אצלם אם צריך. שילמתי יפה על בייביסיטר כזה וב"ה זה נתן לי המון שקט. אפילו קרה שהם קילחו לי את הילדים אצלם כי נתקעתי בעבודה עד מאוחר ואפילו שהלכתי ללדת שמתי אצלם)

כשעובדים מהמשרד והבעל יכול להוציא פעמיים בשבוע מהמסגרות זה ממש עוזר.

לגבי הפרויקטים, מסכימה שלא צריך להשוות את קצב ההתקדמות שלך בקריירה לאנשים אחרים (בטח אם הם גברים רווקים)

אבל גם ביחס לעצמך צריך לשים לב שאת לא דורכת במקום אלא מתקדמת עם הזמן.

הדרך לעשות את זה, זה מראש לקחת על עצמך משהו שהוא אפשרי.

אבל כשהפרוייקט עלייך, לעשות הכל כדי שהוא יצא טוב ובזמן.

אין דבר מחרפן יותר מזה שלא עומדים בדד ליינים.

להביא בייביסיטר לא צריך להיות פתרון קבוע לכל יום, אבל כן פתרון שמשתמשים בו בחופשיות יחסית.

אחרת זה לא עובד.

לכן פה אני חושבת שכן ראוי לעשות מאמץ לפנות זמן אחה"צ לפרויקט ולא לחכות עם זה למחר שזה כבר נחשב הגשה באיחור.

כמובן שקורה שמתפקששים דברים, אבל בגדול הגישה לדעתי שבמצב כזה כן מוצאים פתרון כדי לסיים את הפרוייקט ולאפשר הגשה שלו בזמן.

לגבי אוכל, תנסי להיות מאורגנת יותר. זה גם משהו שנכנס לרוטינה ומשתפר עם הזמן.

להתחיל עם ארוחת בוקר מהירה וטובה.

בצהריים לחמם אוכל מוכן (אפשר לבשל ולהקפיא מראש או לשמור במקרר למשל מרק)

לאכול אפשר גם מול המחשב.

את שואבת במהלך היום? אם כן, זה גם ירד ממך בהמשך.

וגם אם לא, ההנקה דורשת המון מהגוף. בהמשך זה משתפר.

בקיצור, לא הייתי מרימה ידיים משילוב של אימהות וקריירה משמעותית עם שכר יפה בצידה,

אבל כן הייתי שמה לב לקצב התקדמות שפוי ולא משווה לקצב של אחרים.

מצד שני מוודאת שאני בהתקדמות לאורך זמן ולא שאחרי שנתיים נשארתי באותו מקום. (וזה יכול לקרות)

וכן שמה לב שבתוך קצב ההתקדמות שייעדתי לי, אני עושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר כולל עמידה בדד ליינים וכולל גמישות לטובת העבודה ברגעי המאני-טיים.

סתם דוגמה ממני, בעבודה הראשונה שלי, אחרי שנה שנתיים שמתי לב לדפוס מעניין שהדברים "המעניינים" קורים בערב (שעות עבודה בארה"ב)  בדיונים לא מתוכננים, ושמתי לב שהדיונים האלו קורים כשהסמנכל נמצא במשרד (לרוב הוא היה בחו"ל)

ואז החלטתי שאני רוצה להיות בערבים האלה במשרד

וככה תכננתי כשהסמנכל מגיע להיות במשרד בשטח למרות שלא הייתה לי עבודה ישירה איתו, פשוט ראיתי שזה משפיע על אחרים ובאמת כך היה.

מהר מאוד הכניסו אותי לדיונים האלה ומהר יכולתי לתת מענה ראשוני לבדוק איך הכיוונים שהועלו משפיעים בפועל,

וככה עם הזמן גם למדתי מהבכירים איך חושבים, וגם נכנסתי למודעות של המנהלים הבכירים שאני קיימת בכלל וזה השתלם לי לגמרי.

בפועל זה לא היה להשתעבד וכל הזמן לעבוד בערב כי אולי משהו יקרה, זה היה מתוחם לזמנים מאוד ספציפיים שהייתה לי אינדיקציה לגביהם מראש.

אגב, עד היום 8 שנים אחרי, המנהל הבכיר שהכניס אותי לעניינים עדיין זוכר אותי ואני נותנת אותו כממליץ למרות שלא הייתה לי איתו המון עבודה שוטפת בכלל,

אבל כשהיה צריך, הייתי שם, וככה הוא למד להכיר את העבודה שלי באופן בלתי אמצעי והוא זוכר אותי למרות שעברו תחתיו המון עובדים עם הזמן.

מצד שני, אחרי שתי הלידות האחרונות הייתי בבית כמעט שנה. התפטרתי מהעבודה, קיבלתי דמי לידה ואח"כ אבטלה, אז זה אמנם לא נספר לשנות וותק בקו"ח, אבל התקופות האלו שהייתי רק בבית נתנו לי המון כוח כשיצאתי חזרה לעבוד.

אז גברים רווקים שהתחילו את הקריירה במקביל אלי עקפו אותי בסיבוב ובשכר מזמן, אבל זה לא מה שמשנה.

מה שחשוב לי זה שהתקדמתי יפה בקריירה (ובשכר בהתאם) יחסית לעצמי, ושהשילוב בין הבית לעבודה עושה לי טוב בגדול, למרות שיש תקופות מורכבות יותר ועומס גדול לפעמים.

אני אישית הלכתי על מודל של ימים קצרים (עד שלוש/ שלוש וחצי) וימים ארוכים (שבהם בעלי מוציא את הילדים) אבל נשמע שאצלך זו לא אופציה.

לק"י

תוהה לעצמי איך זה עובד.

אבל לפחות יש שכר על זה.

כטיפוס שלא מוותר ,מתמיד ומשקיע

זה נראה שאי אפשר לפספס את זה

דווקא בגלל שאת עם קטנים ואחרי לידה ואת מתאמצת כך !

בהצלחה יקרה, הרבה כוחות 

בסופו של דבר את רצה למרחקים ארוכים, כך שאת חייבת לחשוב על עצמך. לאכול, לאפשר איזו הליכה בערב.

זה ממש ויראלי עכשיו.. גם לבת שלי היה

אפשר לתת אקמול במקביל

אצלינו לפעמים מקלחת במים נעימים עוזרת.

לשים לב ששותה, שלא יתייבש

חום ממחלה לא מסוכן כשלעצמו

שימי לב אם חוץ מהחום יש משהו חריג כמו חוסר שתיה או אכילה ממושכים. סימני התייבשות. ישנוניות. אפטיות.

אם הכל בסדר חוץ מזה קחי אותו לרופא

ולעקוב.

אם אחרי שעה החום עדיין לא זז לכי למיון

ואין שום הנחיה ללכת למיון בגלל חום.

הפוך במיון אפשר חלילה להדבק במחלות אחרות.

השאלה היא לא גובה החום אלא איך הוא מתנהג בחום ואיך הוא מרגיש עם תרופה. גם אם התרופה לא מורידה לגמרי אבל מורידה קצת והילד חיוני נשמע שאפשר לחכות לבוקר לרופא.

כדאי להתייעץ עם המוקד הטלפוני ולתאר להם מה קורה עם הילד. כמובן שהפורום הוא לא תחליף

לא הצלחתי לכתוב ביום שישי, אבל הבאתי גם אקמול ואחרי קצת זמן היה נראה שהחום מתחיל קצת לרדת ב"ה

מחר נלך לרופא בע"ה כי החום בקושי ירד כל השבת וגם התחיל פריחה

מקווה שזה כלום

כשאני לבד הכל נראה יותר מלחיץ...

זה היה נראה שהולך אבל חזר אחרי רגע

הרופאה לא היתה היום

ואז רואים שוב.

זה סימן שזה פריחה מהחום (נגיד לבת שלי כשהיתה פריחה אלרגית, היא לא נעלמה בלחיצה)

ומותר מתחת גיל שנה?

נדע לגדולים יותר, שלא נצטרך...

לתינוק נראה לי מפחיד מידי

על הקיבה והגוף של תינוק קטן שהמערכת עיכול או לא יודעת מה בדיוק לא בשל עדיין לגמרי.

לק"י

אז קינמון אמור להיות בסדר.

עכשיו ראיתי שמדובר על תמצית. לא יודעת אם יש הבדל.

עם מלא מילים של הרגעה, שתראי הוא מצוין ועם דופק וכו'...

פעם הלכתי למיון נשים של הקופה כי הרגשתי קצת כאבים.. ממש לא מטורף אבל רציתי להיבדק וקיבלו ממש בהבנה.

בהריון הזה תודה לה' עד שבוע 12-14 לא היו בחילות בכלל

משבוע 12 בערך סובלת מבחילות עד עכשיו כמעט 20..

רק בחילות, לא הקאות 

ומחר בבוקר תסקלי את בעלך 🙈🙈

סתם... אשרייך שאת כותבת את זה בהומור! אני הייתי מתחרפנת...

ישנתי יותר מידי לילות בלעדיו בחצי שנה האחרונה🙄

כך שלא משנה כמה הבחור מסריח (והוא מסריח🤭) כל עוד הוא לידי אני אומרת תודה!!

וקל לי לכתוב בהומור, כי אני מאוד אוהבת את זה.

אוהבת את פורים, אוהבת שהוא משתכר..

והיה ספק גדול שהוא יהיה בבית בפורים, אז בכלל אני שמחה.

וחוץ מזה שהוא דווקא יצא בסדר הפעם שישר נרדם ולא ניסה לעזור לי עם הבית והילדים🙄

במצב הזה, יותר קל כשהוא ישן🤫

אה... ובסוף התקלחתי, כי יש גבול לכל תעלול🤣

לק"י

לא נורא אם לא מתקלחים יום אחד.

מקסימום בבוקר אם יהיה לך לא נעים.

זהו נגמר אהובה...

מב שעברת

לפום צער אגרא. .  

עכשיו מהצער שחווית תראי ברכה וברכה...

כל יסורים שבאים עלינו הם לא לשווא..

מחר יום חדש. תקומי חדשה.

הכל עבר....

תתאוששי. תשתי קפה/שוקו

תנשמייייי

את אחרי זה

בספר קב וישר כותב-

"יום זה הוא מסוגל מאד שיקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר, וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית ויאמר תחילה מזמור כ"ב בתהילים 'אילת השחר', ואח"כ ישפוך שיחו לפני ה', ויבקש בקשתו ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם ייעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון".

קראתי שיעור של הרבנית עידית על הפרק הזה.

מביאה בקיצור כמה תובנות שלמדתי-

*קלי קלי למה עזבתני- עפ"י דברי הרשר הירש-

למה הוא למה ( לא הצלחתי לנקד בשווא) לשם איזו תכלית?

המזמור הוא מזמור של חיפוש, אסתר בודקת כמה כיוונים לתשובה לשאלה הזו וכשהיא מגיעה לנקודה המבוקשת דואגת לתקן אותה-חוזרת אליה רוח הקודש.

"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי,

הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני".

בהתחלה אסתר התפללה שה' יציל אותה מהכלב- המן הרשע.

אבל כשלא חזרה רוח הקודש ,היא הגיעה להבנה שהתפילה לא שלמה- צריך לבקש להינצל מהאריה- אחשוורוש.

אחשוורוש עשה משתה כדי להראות שמלכות ישראל חרבה, וח"ו בית המקדש לא יבנה.

והוא הזמין לשם את היהודים - רצה ליצור להם תרבות אחרת.

וכשאסתר התפללה שה' יציל אותה מהגזירה של אחשורוש, מהרוח שחדרה לעם ישראל חזרה אליה רוח הקודש.

על הסיבה שבגללה עלה המן לגדולה.

וכמו שכותב השפת אמת- "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית דני, כי היה צריך להיות כח ועוד לבני ישראל. ועל ידי הנס גבה ליבם ויכלו לחזור לבית המקדש".

בעז"ה נתפלל שנזכה במהרה  שתהיה לנו תרבות נכונה, טהורה , ונזכה במהרה לבנין בית המקדש השלישי

שעולה מאיתנו לקראת פורים..

אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב לאן היא מכוונת אותו. ומה היא עושה איתו.

השנה יצא לי לחשוב על זה אחרי שיחות עם חברות ש- למה נגיד רוצים לתת גם לשומר נגיד/ לכל אדם בערך שיש לו קשר קלוש לחיינו, ולא לילדים/ בעל/ אנשים יותר קרובים..?

ולמה הרבה פעמים הנדיבות הזו, שהיא 'חינמית' מה שנקרא (בהשוואה לרגשות הכרת הטוב שאמורים להיות לנו כלפי אנשים קרובים יותר אך יומיומיים), לא מופיעה בשאר ימות השנה בכזו עוצמה? הרצון הזה לשמח אני מתכוונת.

אני על עצמי לפחות גיליתי, שיש לי אפשרות להיות נדיבה יותר בבית. כל השנה. לרצות יותר לשמח ולהתאמץ על זה

אין סיבה שאעבוד קשה כמה ימים ואכלה את כוחותיי לקראת יום פורים בהענקה לאחרים, ולא אשקיע מאמץ ביומיום מול בני ביתי. שזה מה שחשוב תכלס

הנקודה שאני באה להגיד היא, שפורים השנה מבחינתי הוא סימן לשינוי בהקשר הזה. הנתינה קיימת אצלנו בפנים והיא מתפרצת דווקא עכשיו, אבל במהלך השנה היא קצת נעלמת לנו. לי לפחות. במסווה של דאגה לעצמי (ולפעמים זה בסדר ואפילו מחייב המציאות ) או הורדת סטנדרטים. או אפילו סתם כי ככה רגילים.. נזהרים שלא נישבר חלילה ויכלה הכח

אבל הנה, פורים מוכיח שכשיש לב שרוצה לתת בנדיבות, אפשר לעשות גם הרבה מעל הכח ויכולת שנראה שיש לנו. ואני ממש מתכוונת להיות 'על זה' השנה

מעניין שאני ראיתי אחרת את עניין משלוחי המנות,אני רואה את זה כך שבפורים כל האנשים שפרטת בתור "אחר" הם לא בגדר אחר, אלא יש לנו כזו אהבה ואחווה גדולה שכולנו כמשפחה אחת גדולה,ולכן מתאים שולחים מנות כי מתאים שכולנו נאכל זה מזה, גדולה לגימה שמקרבת, והמן הוכיח לנו שבעצם רוצה להרוג את כולנו בלי הבדלים ביננו ,( כמו האחדות הגדולה שהיתה בעם מיד אחרי שמחת תורה) לכן בפורים כולנו משפחה אחת גדולה,אז הנתינה הזו היא כן נתינה בתוך המשפחה.

אבל אני כאמור מקורית 😅

אז חשבתי על זה שאומרים שבאחרית הימים בעז"ה פורים הוא החג היחיד שיישאר, ואני חושבת מה זה אומר עבורי

אז עבורי המשמעות היא להיות בפורים כל השנה אבל בעיקר לביתי

השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת זכור, שמזכירה לנו כל שנה מחדש את החובה למחות את זכר עמלק.

במבט שטחי, נראה שהמצווה הזו לא כל כך מתאימה לעולם ה'נאור' שאנחנו חיים בו. למה אנחנו צריכים למחות את שמו של עמלק, ולא להשאיר לו כל זכר? ולמה אנחנו צריכים להמשיך להזכיר את המצווה הזו גם היום, כשהאומות כבר התבלבלו ולא ניתן לדעת מי באמת שייך לצאצאי עמלק?

חז"ל מלמדים אותנו את עומק המצווה הזו. ומלמדים אותנו שלמעשה עמלק הוא לא רק עם, אלא הוא שורש הרע מולו עם ישראל נלחם - "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק", לעומת ישראל, שגם הם נקראו ראשית - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". המטרה של עמ"י היא להאיר את העולם כולו בטוב, להיות 'אור לגויים', ועמלק הוא השורש של הרוע שמתנגד אלינו (ועל ידי ההתנגדות שלו הטוב גדל, ויש עוד הרבה מה להעמיק בזה).

הרוע של עמלק יכול להתבטא דרך אנשים, כמו העם העמלקי שהיה בתקופת המדבר, במלחמה של שאול נגד עמלק, וגם במגילת אסתר - 'המן האגגי'.

אנחנו ממשיכים לפגוש את הרוע הזה גם בדורנו, אצל הנאצים ימ"ש שרצו להשמיד את כולנו, ממש כמו המן, וגם באויבים שלנו ממש עכשיו, שפוגעים בנו באכזריות נוראה מתוך מטרה להשמיד ולכלות אותנו.

וחז"ל מלמדים אותנו שגם בתוכנו יש מקומות של 'עמלק', של ספק ושל יצר הרע, שאנחנו צריכים להילחם גם בהם, ולא רק בעמלק החיצוני.

כשעמלק בא עלינו מבחוץ, אנחנו מבינים שיש פה משהו כללי שאנחנו צריכים להתמודד מולו כעם. ואפשר לראות שבמהלך ההיסטוריה עמלק תמיד בא "בדרך", במעבר בין תקופה לתקופה. בפעם הראשונה ברפידים - במעבר מגלות מצריים אל החירות, קבלת התורה ובניין המשכן (ולקראת מה שהיה צריך להיות הכניסה לארץ ישראל, לולא חטא המרגלים שעיכב את הכניסה לארץ), בהמשך במלחמת שאול - לקראת תקופת המלוכה ובניין בית ראשון, במגילת אסתר - לקראת בניין הבית השני, ובדורנו - הנאצים שהיו ההמשך הרעיוני של עמלק - לקראת הקמת מדינת ישראל.

וגם עכשיו שהרוע קם ומנסה להילחם בנו, אנחנו מתפללים שנזכה לראות את הטוב הגדול שעוד יגדל מזה, ושנזכה לראות איך אנחנו מתקדמים בדרך, לקראת השלב הבא בגאולה השלמה בעז"ה.

"אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא"

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל"

(חלק מהדברים מבוססים על שיעור של הרב שרקי)

תודה על הדברים המעוררים!

אני הסברתי לבן שלי (הקטן, בן שבע) שעמלק זה גם יצר הרע שבלב. דווקא אצל ילדים יותר חשוב להדגיש את זה, נראה לי, במיוחד אצל הבנים - שנהנים מהרעיון להילחם בעמלק הפיזי...

אז למעשה כל אחד מאיתנו יכול להילחם בעמלק, גם אם איננו לוחמים וגם אם לא בטוח ממש מיהו עמלק היום...

מעתיקה מהמייל של ליאון קנדיל (ממליצה להצטרך לרשימת תפוצה שלה, יש שם תוכן מהמם על עבודת ה' של נשים. מי שמעניין אותה מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לה קישור...).

הדברים שהיא כתבה במייל מבוססים על דיונים שערכנו בנושא בקבוצת הבוגרות של הקורסים שלה. והיא סיכמה את הדברים כל כך טוב שאני פשוט מעתיקה במקום לכתוב בעצמי... (קצת ארוך, אבל בהחלט שווה קריאה בעיני).

פורים ונשים

גילוי אור ה' בעולם ההסתר החומרי

פורים הוא אחד החגים הכי עמוסים מבחינת ההתעסקות החומרית, והרבה ממנה מוטל במיוחד עלינו, הנשים: הכנת תחפושות, משלוחי מנות (כמה? לקנות? להכין? למי נותנים?...) הסעודה, הדאגה לכולם במשך היום ומרוב העיסוק הטכני כמעט לא נשאר לנו זמן לעיסוק הרוחני...

אבל..

אולי זו לא באמת "תקלה" בתכנון של החג?

אולי ככה זה בעצם צריך להיות??

אנחנו יודעות שפורים הוא יום עם מעלה רוחנית גבוהה מאוד, עד שאומרים על יום הכיפורים ש"כפורים"= "כ" פורים - שהוא כמו פורים.

מה הדומה ומה השונה בין שני החגים?

גם בפורים וגם ביום-הכיפורים יש הארה רוחנית גבוהה מאוד שמתבטאת בחיבור ואיחוד בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים ובכך מופיעה אחדות א-לקית גבוהה בעולם.

אלא שביום-הכיפורים - העולם החומרי מתעלה ומתרומם אל העולם הרוחני. (בפנימיות מנסחים את זה בניסוח "מלכות עולה לבינה" - המלכות, הספירה התחתונה שמאירה בעולם הזה, החומרי, עולה ומתכללת בספירת הבינה, ספורה עליונה שמעל המידות, שהיא השורש למידות שמתפרטות ממנה)

לעומת זאת בפורים - העולם הרוחני יורד ומתגלה בתוך העולם החומרי (בפנימיות זה מכונה "בינה יורדת למלכות" - ההארה הרוחנית העליונה של ספירת הבינה הגבוהה, יורדת ומתכללת עם ספירת המלכות התחתונה שמאירה בעולם הזה).

לכן ביום-הכיפורים אנחנו מתנהגים כמו מלאכים - לא אוכלים, לא שותים, ונמנעים משאר תענוגות הגוף, לובשים לבן, ומתפללים ועוסקים ברוחניות כל היום, ואילו בפורים אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך - מצווה עלינו לאכול, לשתות (ואפילו להשתכר) ולהרבות במתנות חומריות האחד לשני.

במובן הזה - אלו שני החגים הכי יוצאי-דופן בחגי ישראל. בכל שאר החגים - אנו מחלקים את הזמן והעיסוק שלנו בין הצד החומרי והצד הרוחני ("חציו לה' וחציו לכם") - גם עסוקים ברוח: בתפילה ובלימוד תורה, וגם עוסקים בחומר: בסעודות החג, בשמחה בבשר וביין, בבגדים ובתכשיטים, במגדנות ובממתקים.. ואילו בשני החגים האלה אנחנו מתמקדים רק בהיבט אחד: ביום הכיפורים מתעסקים רק בהיבט הרוחני, ואילו פורים מוקדש כולו להיבט הגשמי החומרי.

אם נתבונן לרגע על שני האופנים האלה של הגילוי הא-לקי - ההארה הא-לקית הרוחנית-השמיימית לעומת גילוי ה' כאן, בעולם הזה, החומרי, השפל. איזה מהם משקף את המהות שלנו? את התפקיד שלנו בעולם?

בצורה די מפתיעה - זה לא העולם הרוחני! התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא בשבילם נברא העולם. העולם הזה נברא כי "רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים" - ועיקר העבודה היא לגלות את הופעת ה' דווקא בעולם החומרי והגשמי, דוקא ע"י בני-אדם קרוצי חומר, דוקא ע"י קיום מצוות מעשיות בפועל באמצעות כלים גשמיים! זה המקום בו הקב"ה רוצה להתגלות, ובמובן הזה - פורים הוא החג בו גילוי ה' דרך העולם החומרי יכול לההיעשות בצורה המלאה ביותר.

ואיך כל זה קשור במיוחד אלינו, כנשים?

נתבונן לרגע על ההתרחשות במגילת אסתר, מגילת ה"הסתר" - המגילה שהכי עוסקת בעולם חומרי, גשמי, ששם ה' נעדר ממנו וכל ההתרחשות בו היא ארצית בלבד (ישנו סיפור על גוי שהגיע לבית-הכנסת בזמן קריאת המגילה ושאל מה קוראים, תירגמו והסבירו לו את כל סיפור המגילה - בסיום הוא שאל: זה באמת סיפור יפה ומרתק, עלילה מעניינת ומסעירה, מתח וסוף טוב - אבל למה אתם קוראים אותה בבית-הכנסת? איזה קשר יש לה בכלל לעולם דתי ורוחני? כולה התרחשות עלילתית של חול?) - היא מגילה שכל הסיפור בה מתרחש בגלות, בזמן שיש ריחוק בין הקב"ה לעם ישראל.

אנחנו יודעות שהקשר בין עם-ישראל לכנסת-ישראל משול לקשר שבין איש ואשה. במובן הזה עלילת המגילה מתרחשת כאשר ישנו פירוד וריחוק בין האיש והאשה - בפנימיות מגדירים את המציאות הזאת של הגלות כ"דורמיתא" - האיש, הזכר, "ישן" כביכול, והאשה, הנקבה, כנסת-ישראל - נשארת לפעול לבד במציאות.

מציאות זו בה האיש ישן והאשה לבדה - מוכרת לנו כבר משלב הרבה הרבה יותר מוקדם בהסטוריה - מסיפור בריאת האשה.

התורה מספרת לנו כיצד ה' הפיל תרדמה על האדם, ובזמן שהוא ישן הוא לוקח את אחת מצלעותיו ובונה ממנה את האשה. רק לאחר סיום בנית האישה, כשהיא כבר שלימה ובמלוא הדרה - הוא מעיר את האדם ומביא אליו את האשה.

בפנימיות מסבירים שבנין הנוקבא, הנקבה, האשה (שמקביל גם לבריאת העולם הזה, הגשמי, וגם ליצירת עם-ישראל) הוא בנין הדרגתי. כשהאשה נבראת מהצלע, היא נבראת כמו תינוקת, קטנה וללא שיעור קומה משל עצמה. היא צריכה לעבור תהליך של התפתחות, גדילה ובנין - עד שתבשיל ותוכל להיפגש עם האיש מתוך שיעור קומה שווה וכך יוכלו לבחור זה בזו ולדבוק האחד בשני מחדש מתוך בחירה ולהופיע שוב בעולם את האחדות הא-לקית השלימה.

בשביל שתהליך בנין הנוקבא יתבצע בשלימות, יש צורך "להרדים" את הזכר - כדי שעם-ישראל יברר ויגלה את הכוחות והרצונות הפנימיים שלו ויופיע אותם בעולם, צריך שההארה הא-לקית תקטן, כי דוקא מתוך ההסתר והריחוק מתגלים הכוחות הפנימיים האמיתיים וכנסת-ישראל מתפתחת, גדלה ומופיעה במלוא הדרה לקראת הגאולה והחיבור המחודש.

זה מה שקורה במגילת אסתר, כשהקב"ה כביכול עוזב את המציאות ו"ישן", וכנסת-ישראל נשארת לבדה "א-לי א-לי למה עזבתני".. - שם מופיעה הבחירה שלה - והיא בוחרת מחדש לדבוק בקב"ה ובתורתו - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - לקבל מחדש את התורה.

הגמרא מספרת לנו כיצד במעמד הר-סיני, כשהקב"ה התגלה על עם-ישראל במלוא אורו - הם "הסתנוורו" מהאור הא-לקי, פרחה נשמתן, והם לא יכלו לבחור מתוך עצמם לקבל את התורה "כפה עליהם הר כגיגית" - האור היה כל-כך חזק והם היו כביכול מוכרחים לקבל את התורה, כמו בחורה שכל כך מסנוורת ומאוהבת בחתן שלה ומבטלת לחלוטין את דעתה מפני דעתו. היא מתחתנת איתו מתוך הסינוור הגדול, ולא מתוך מסקנה של בירור עצמי פנימי שלה.

בימי המגילה, דוקא כשהאור הא-לקי נסתר, בהסתר, בגלות ובחושך, כשהקב"ה כביכול "ישן", עם-ישראל יכול לברר את השייכות שלו לתורה מתוך עצמו, מפנימיותו - "קיימו וקיבלו" - לבחור מחדש בתורה ולקבל אותה עליהם מתוך ברצון והבחירה החופשית שלהם - זהו תהליך "בנין הנוקבא" של כנסת-ישראל - היכולת של העם לברר את כוחות ולבחור מעצמו לפעול ולדבוק מחדש בתורה ובקב"ה.

לא סתם סיפור המגילה פותח את ראשית ימי שיבת ציון ובנין בית-שני. התורה "משה קיבל מסיני" מתגלגלת ומתגלה עכשיו ב"אנשי כנסת הגדולה", חכמי הבית-השני. תקופת בית שני היא תקופה המאופיינת בשקיעת הנבואה ובעליית חכמת התורה שבע"פ שמתפתחת ומתבררת לאורך ימי בית-שני מתוך השילוב של הארת התורה שמופיעה "מלמעלה" ביחד עם העמל והבירור השכלי של התורה "מלמטה" ע"י חכמי-ישראל.

אז מה זה אומר לנו, כנשים בימינו?

הכח הרוחני של גילוי דבר ה' הא-לקי המופיע עלינו בהארה רוחנית שמיימית ע"י התורה - הוא כח לימוד התורה בו הגברים מצווים - לברר ולגלות את ההארה הרוחנית העליונה שמתגלה מעל המציאות וכיצד היא יורדת ומופיעה בתוך המציאות הגשמית.

נשים, לעומת זאת, לא מצוות במצוות לימוד תורה, הגילוי הא-לקי אצלן נובע מתוכן, מתוך ההארה הא-לקית הגנוזה בעמקי העולם-הזה, הגשמי. הן אלה "שעשני כרצונו" שהרצון הא-לקי מתגלה דרך מציאות החיים שלהם, שמוצאות את הקול הא-לקי המסתתר בכל פרט במציאות הגשמית - ושמתוך החיבור לעולם הזה, הגשמי - מתבררת עבודת ה' המיוחדת להן.

ולא סתם השכינה שורה במפגש ובחיבור בין האיש והאשה - בין ההארה הרוחנית העליונה לבין גילוי הא-לקות בתוך העולם הזה - בחיבור העמוק והשלם שבין רוח וחומר, זכר ונקבה, עליונים ותחתונים.

פורים הוא החג של החיבור הזה, של גילוי אור ה' דווקא בתוך ההסתר, במציאות החומרים הנמוכה והטבעית ביותר.

היכולת הזאת לזהות ולראות את "שם ה'" שמסתתר ונעלם במגילה - היא היכולת הנשית. לפעול מתוך ההסתר ולגלות כיצד גם בתוך כל העיסוק החומרי בתחפושות, בבישולים, במשלוחי המנות, בבגדים מלוכלכים בשוקולד וביין שנשפך על הרצפה - דוקא שם ה' מופיע ושם מתחברים עליונים ותחתונים. בשביל זה ה' ברא את העולם - "לעשות לו דירה בתחתונים" ולראות את האור שלו בתוך כל החומריות, הרעש, הבלאגן והליכלוך. זאת עבודתנו כנשים.

אז יהי רצון שנזכה לפורים משמעותי ומאיר - דוקא מתוך היכולת שלנו לגלות שם שמים במקום בו אנחנו נמצאות.

פורים שמח, בשורות טובות וישועות לכל עם-ישראל

כשמתחילים לעסוק בקרבנות מתאים לקרא מה שכתב הרב קוק בשמונה קבצים (קובץ ג, רו)

אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלוקית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלקית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בה’, הרי הוא מתעלה…

זה מתאים גם לנו בהרבה תחומים בחיים,

השקעה בבני הבית אינה איבוד כי אם מציאה רוממות!

קשה לי לצערי לקרוא על הקורבנות... בתור צמחונית, עוד יותר קשה לי לקרוא על כל חלקי הקורבנות וכו' (שלא לדבר על תקופות שאני בהיריון ואז זה מעורר בי בחילה של ממש...)

וזה עצוב לי כי זה חלק מהתורה! והרי אנחנו מתפללים לחידוש עבודת הקורבנות!

אז לפעמים "בורחת" לנמשלים של הקורבנות, להקרבה ולקרבת ה' וכל המילים שיוצאות מהשורש הזה, אבל זה חבל...

מה גם שכל פרטי ההלכות האלו מסובכים, אז קשה עוד יותר להתרכז כשקוראים אותם... ואם אתרכז ואתעמק - אז רק אגעל יותר...

אולי למישהי יש איזשהו חיזוק בשבילי בנושא? בכל זאת, חומש כמעט שלם עוד לפנינו, וחבל ששוב אעביר אותו ככה...

בפרשה, כחלק מהלימוד עם הילדים

וחשבתי לעצמי, איזה עבודה קשה יש לכהן! מדובר בסהכ בכל עם ישראל שבאחם להקריב קורבנות, וזה הרבה

והאם מזבח הנחושת כל הזמן מלוכלך מדם הקורבנות?

ועניין אותי גם מה עומד מאחורי של החלוקה של האיברים בהקרבה?

דווקא לא התייחסתי לצער בעלי חיים, אלא איך הכהן. היה מצליח להתעסק בזה ככ הרבה זמן ולהרגיש קדושה? זה ככ גשמי

איך זה שעבודת הקורבנות הגשמית הזו היא בעצם כל כך רוחנית...

על זה דווקא שמעתי הסבר - שבהקרבת הקורבנות בעצם מקריבים את הנפש הבהמית.

עדיין הייתי מעדיפה לא להתעסק ככה בחלקי איברים...

ביום הכיפורים.

כל הקטע של ערבוב הדם וההתזה שלו... קצת קשה לי להבין 

האמת שכשאני לומדת את הפסוקים אני משתדלת לא לדמיין את האיברים עצמם, כי גם לי זה קשה.

אבל פעם חשבתי לעצמי שהקב"ה ברא אותנו כך שזה גורם לנו רתיעה וקושי, זו נטיה טבעית ולא משהו שבחרנו בו, ואולי כשזה יקרה באמת הטבע שלנו ישתנה וזה יהיה לנו יותר קל לשאת את זה...

וקצת על העומק של הקרבנות (לא נמשלים ומשחקי מילים, אלא קרבנות ממש), מצרפת משהו שכתבתי פעם, סיכום מדברים שכתב הרב ראובן ששון בספר על בית המקדש, שעזר לי להתחבר יותר לרעיון הקרבנות -

עיקר העבודה במקדש היא עבודת הקרבנות. מה המשמעות של זה? איך זה קשור בכלל לעבודת ה' בדור שלנו?

להשתוקק לאור הגאולה, ולכל הטוב והשלמות שהוא יביא לעולם, זה טבעי יותר. אבל כשחושבים על עבודת הקרבנות שתהיה במקדש, זה מרגיש רחוק יותר, מנותק מעבודת ה' שאנחנו מכירים, אולי אפילו מרתיע.

הרב ראובן ששון מסביר שעל ידי הקרבנות, המנחות, והנסכים, כל הבריאה כולה מתאחדת בדבקות בקב"ה.

היהדות אינה שואפת להתבודדות וניתוק מהעולם, להתעלות רוחנית שלנו כאשר שאר העולם נשאר נמוך ומנותק מהקב"ה.

כאשר אור הגאולה מאיר, והעולם מגיע למעלה עליונה, זה מתבטא לא רק במעלה הרוחנית של עם ישראל. "הלא אור ה' הוא נשמת כל המציאות, וכל העולמות כולם הם כמו גוף שלם שמגלם בקרבו את הנשמה האדירה, את השכינה הקדושה… ואת הכל ממש צריך להעלות".

לכן, כשתגיע הגאולה השלמה, זה יכלול את תיקון העולמות כולם, "לא רק תיקון ישראל וחזרתם בתשובה, ולא רק תיקון האנושות כולה, אלא אפילו תיקון הבהמה. הכל יתעלה, הכל יתוקן, הכל יתאחד".

והעילוי של עולמות החי, הצומח והדומם הוא על ידי הקרבתם לקב"ה במקום הקדוש בעולם, בבית המקדש. החי - בקרבנות, הצומח - במנחות ובנסכים, והדומם - במלח שמקריבים על כל קרבן, ובניסוך המים.

צריכה עוד להתעמק בזה...

תודה גם על ההזדהות!

אולי יעזור לך...

עבודה ה' בימי מקדש היא רובד שונה ואחר ממה שיש ביכולתנו לתפוס כרגע.

היא המשילה את זה (פחות או יותר.. הרעיון) לכלה לפני חתונה שאומרת לחתן שלה: ווי, מבחינתי כל החיים לשבת לצדך ככה על חוף הים ולהביט לעבר השקיעה. בשביל מה להתחתן?!

אולי אפילו קצת מגעיל ומביך אותה לחשוב על חיי אישות כי זה כרוך בגוף, בחשיפה של איברים מוצנעים ויותר מזה, איזורים בגוף שקשורים לצרכים מאד נמוכים.

אז אני לא שם, ועדיין קשה לי להבין איך מתקרבים לה' דרך הקרבת בהמות, אבל אני יודעת שכל עבודת ה' שאני מכירה היא רק פרומו לדבר האמיתי.

זה באמת רובד אחר לגמרי של עבודת ה' מכל מה שאנחנו מכירים.

בעולם שלנו קרבנות נשמעים מאוד פרימיטיביים ולא רלוונטיים לעבודה רוחנית.

אבל אם ה' ציווה אותנו ויש לנו חומש שלם על עבודת הקרבנות, אז יש פה משהו אחר ועמוק יותר, שאנחנו עוד נצטרך ללמוד ולחוות כדי להבין.

יש הרבה מקורות שמדברים על זה שבעצם לפני שביטלו את היצר הרע של ע"ז, הנוכחות האלוקית היתה הרבה יותר מוחשית בעולם (אני שמעתי שיעור של הרב ראובן ששון שהסביר את הנקודה הזו לעומק, לא זוכרת בדיוק את המקורות שלו)..

ביטול היצר הרע של ע"ז היה עם הפסקת הנבואה, כי גם הנבואה קשורה להופעה גלויה יותר של נוכחות אלוקית.

ולכן כבר הרבה מאוד שנים אנחנו לא מבינים את המציאות הזו, שמרגישים את הנוכחות האלוקית כמו שהיא היתה אז. כי היצר הזה, או הנוכחות האלוקית הזו, כבר לא מופיעה כמו אז.

אז היתה לי מחשבה, שאולי באותה תקופה אנשים הרגישו ממש מעצמם שצריך לעבוד עבודה רוחנית דווקא על ידי קורבנות.

אמנם הם הרגישו ברמה שזה גם משך אותם לעבודה זרה, וזה לא היה טוב, ולכן היה צריך להפסיק ולעצור את זה. אבל עצם ההרגשה שהיתה להם, נבעה מתוך מציאות של נוכחות אלוקית גבוהה יותר, שאנחנו לא חווים ולכן אין לנו יכולת להבין.

ואולי כדי לחזור למצב המתוקן היה צריך את כל השנים האלו של הגלות והריחוק, שיעזרו לנו להתנתק מהעבודה זרה ולהתרחק לגמרי מהרעיון של קרבנות, כדי שלא נטעה וניפול שוב בע"ז או גם באיסור הבמות שעמ"י נפל בו גם בימי המלכים הצדיקים.

ואז כשבעז"ה נחזור שוב למציאות בה נרגיש את הנוכחות האלוקית בעוצמה גדולה יותר בעולם הזה, אז גם הרצון לעבוד את הקב"ה על ידי הקרבנות יהיה לנו טבעי וברור, כמו שהיה פעם, רק באופן מתוקן ובלי שניפול לעשות את זה בצורה לא נכונה.

כשקראנו בפרשת תרומה על נדיבות הלב של בני ישראל לתת מהרכוש שלהם לבנות משכן לה', ואי אפשר שלא להבחין כמה זה מזכיר את הלהיטות לתרום זהב ליצירת העגל מעט קודם לכן.

בסופו של דבר המעשים הטובים והרעים נמשכים משורש אחד. זה לא יצר טוב או רע, אלא יצר. מי 'אין לו יצר, אין לו דחף לעשיה. ומי שיש לו יצר, הוא דוחף אותו לעשות מעשים שיקרבו או ירחיקו אותו מהקב"ה.

וכשחז"ל ביטלו את היצר של ע"ז הם בעצם סירסו אותנו גם מהיצר של עבודת ה'...

ממש עוזר לי, תודה! אולי לא ממש יעזור לי בפועל כרגע, אבל לפחות במחשבה...

וגם מה ש @בארץ אהבתי הוסיפה עוזר ומחזק ממש, ומעורר את הציפייה לסיומה של הגלות כבר...

שממש מחברת לי הרבה דברים שלמדתי על פורים.

בעצם, הנקודה של פורים שמאחדת הכל היא שפורים הוא החג בו אנחנו מתחברים לנקודה הכי פנימית שלנו, הנשמה שטמונה כל השנה במעמקים, מסתתרת בלבושים של הגוף והמעשים שלנו.

בפורים בעצם מתברר שלא משנה מה המעשים שלנו, לא משנה מה יש או אין לנו על הראש, לא משנה כמה תורה למדנו - כולנו חלק מהעם שהקב"ה בחר להיות לו לעם סגולה, לעם הנצח שבסוף יאיר את העולם כולו באור ה'.

מרדכי ידע שעמ"י יינצל עוד לפני שעמ"י התכנס והתאחד בתפילה ובצום. הוא ידע שלעולם לא תהיה כליה לעם שלנו, גם כשהיינו בתחתית של התחתית. כי המהות הפנימית של עמ"י היא מעבר למעשים שלנו ולבחירות שלנו, יש בנו סגולה שטמונה עמוק בתוכנו והיום היא מאירה ואנחנו חוגגים את זה.

ולכן בפורים אנחנו מתחברים אחד לשני על ידי המשלוחי מנות, כי כולנו אחד, ומחוברים אחד לשני מעצם היותנו.

ולכן עם ישראל גם קיבלו את התורה עליהם בפורים, כי הנשמה שלנו קשורה לתורה בקשר מהותי, רק כשהיא מסתתרת אנחנו לא תמיד רוצים ומקבלים עלינו את התורה, אבל כשהנשמה הפנימית מתגלה ומאירה (והפעם לא מאתערותא דלעילא אלא אעתערותא דלתתא - דווקא דרך ההסתר של פורים, ולא בהתגלות שלא משאירה בחירה), אז עם ישראל רוצה בתורה ומקבל אותה עליו מרצון.

ועל כך גם השמחה בפורים - שזכינו להיוולד יהודים, להיות חלק מעם הנצח שאף אחד לא יכול להשמיד אותו גם כשהוא במצב הכי ירוד, להיות שייכים במהות שלנו לתורה, ומתוך כך גם לבחור בתורה ולשמוח בה ובמצוותיה.

אבל השמחה של פורים היא לא מתוך לימוד, היא לא דרך השכל והדעת, והיא אפילו לא שמחה עם התורה, כמו שאנחנו מכירים בשבועות או בשמחת תורה. השמחה בפורים מתבטאת דרך החיבור בינינו, דרך השמחה בעשייה עצמה, דרך התחפושות שמסתירות את הלבושים החיצוניים שלנו ומאפשרות לגלות שיש משהו עמוק יותר שטמון בנו, וגם דרך השכרות - שמבטלת את הדעת נותנת מקום לנקודה הפנימית הזו להתגלות.

אבל האישה לא זקוקה לשכרות כדי לגלות את הנקודה הפנימית הזו. לאישה יש חיבור גדול יותר לצד הסגולה (לכן היהדות גם עוברת דרכה - היא מעבירה את סגולת ישראל הלאה לדור הבא).

החיבור שלנו לנקודה הפנימית של הנשמה שלנו עוברת דרך העשייה של פורים, בחיבור לפנימיות שלנו, ובחיבור לכל עם ישראל באהבה דרך מצוות החג.

ואולי על פי זה אפשר להבין את 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כי ההבדל בין מרדכי לא תלוי במעשים שלהם, שבזכותם אנחנו יכולים לכנות אותם 'ארור' או 'ברוך', אלא יש הבדל עמוק ומהותי ביניהם, מרדכי הוא יהודי והמן הוא עמלקי, וזה העומק שצריך לגלות בפורים, את הנקודה הפנימית שלנו כיהודים, שנמצאת מתחת לכל מה שמתגלה בחוץ.

ברגע שיש תגובה להודעה, היא ננעלת לעריכה ולא ניתן לעשות כלום.  

מחיקת הודעה, בתנאי שטרם הגיבו לך:

את בוחרת באפשרות עריכה.

מוחקת את הטקסט שכתבת.

לא ניתן למחוק ולהעלים לגנמרי את ההודעה. אלא חייבים להשאיר כמה תווים בשורת הכותרת.  

(אפשרויות מקובלות: לכתוב נערך, לכתוב ....)

לק"י

אנחנו משתדלות לא למחוק אם כבר הגיבו, כי זה לא פייר כלפי מי שטרחה והגיבה.

אבל תמיד אפשר לדווח לנו על הודעה דרך כפתור "דווח", ואנחנו מחליטות מה לעשות.