בן שלישי, פעם ראשונה שצריכה ללדת בחורף וקר כאן ממש.
תעזרו לי להבין מה אני צריכה לקנות לבייבי החדש?
מהגדולים יש לי רק דקיק וארוך (נולדו ביולי, באיזור חם מאוד).
מה צריך שיהיה ובאיזה כמויות?
נראה לי הדבר היחיד שיש לי ורלוונטי זה חיתולי בד 🤦
ואם אתם יודעות על מבצעים שווים ששווה לנצח אשמח שתציינו
תודה 🤍
צריכים לקנות כסאות בטיחות לילדים בגילאים 2.5 ו 4.
מחפשת המלצות מה לקנות ואיפה.
לגיל 2.5 עדיף לקנות כסא שמתאים מגיל לידה, ואחר כך ישמש את הבא בתור. או כסא שמתאים לגיל גדול יותר?
ולגיל 4 מה מתאים? בוסטר גב או משהו אחר?
מה סדר גודל של המחירים?
יש דברים שחשוב להתייחס אליהם בקנייה?
ואיפה מומלץ לקנות, באזור ירושלים או אונליין?
תודה
אני גם צריכה בוסטר אז מצטרפת אלייך ברשותך 
עם איזופיקס אם יש למישהי המלצה
על האתר פורום של קובי סופר, עונה ממקטם מקצועי ונחמד.
ואנחנו קנינו בעצתו גרקו טרנזישן
וברייטקס מרתון קליק טייט
הוא בחופש כרגע.
ובכל מקרה, אני צריכה לדעת מה לשאול אותו...
אני מאוד אוהבת אותו. יחסית לא רחב.
קנינו 2 לפני 5 וחצי שנים, מתאימים מגיל שנה וחצי ומעלה.
הילדים שלי עליהם מגיל שנתיים בערך עד 8-9, כשלא צריך בוסטר.
לנו הם מאוד נוחים
עולים 400-500 ש"ח
מ18 קילו יותר בטיחותי לחגור עם הרצועות של הרכב. אז אם היא 18 או קרובה לשם הייתי קונה בלי רצועות
אם היא קטנטונת הייתי קונה עם.
(הבן שלי עבר לבלי רצועות בסביבות 16 קילו כי היה לו צפוף עם הרצועות והן כבר לא התאימו לגובה שלו, יצאו ממתחת לכתפיים ולא מעל שזה מסוכן...
והרצועה של הרכב עם הבוסטר גב יושבת עליו יותר נכון ובטיחותי.
עם חגורת הבטיחות של האוטו.
למיטב הבנתי דווקא עדיף בוסטר גב עם רצועה פנימית, בהנחה שהוא אכן מתאים למשקל גבוה. ויש כאלה.
את מתכוונת אולי שיותר בטוח מאשר להשתמש באיזופיקס( שלמיטב הבנתי לא מיועד למשקלים גבוהים)?
מרוב הסוגים.
וגם של הרצועות של הרכב.
לא מדברת על המלצות בטרם שכבודם במקומם מונח ואני מעריכה את העבודה שלהם אבל לפיהם אני לא יכולה לשבת מקדימה בלי בוסטר עדיין......
לפי ההמלצות שלהם עד איזה גובה צריך בוסטר?יעל מהדרום
אז אני גבוהה מספיק
יעל מהדרוםפשוט ממה שכתבת נראה, שגם אם הם ישקלו כסא עם רצועות פנימיות, זה לא טוב ועדיף בוסטר ללא רצועות פנימיות.
ואכן, גם אני לא ממש ממלאת את כל ההנחיות של בטרם, אבל אם כבר ממילא חושבים על כסא חדש בעיני נכון יותר לתת משקל מכובד גם לרמת הבטיחות, בתוך שאר השיקולים.
המקוריתכרצונו וכיאה בעיניו.
גם אני מגיל 4 שמתי את התאומות בבוסטר גב בלי רצועות.(עם רצועת הרכב כמובן) והן רחוקות מ18 קילו מרחק רב.....
אני מאוד מתחברת לזה שהריון הוא סוד.
שבוע 17 בחסדיי ה'
אז גילינו לילדים,
להורים של בעלי
שהם לא יודעים לסתום...
אין לי כח שזה יהיה נושא שיחה,ככ לא אוהבת את זה.
במיוחד לא במשפחה שלו...
איפה הבעייה?
שבת משפחתית שאנחנו חייבים לבוא
אמור להיות נחמד
אבל אין לי כח שישאלו...
כן רואים
אפשר לנסות להסתיר בכח...
בגדים רחבים ,של ....
אוף זה מביך אותי.
זה מרגיש לי אישי.
במיוחד שאנחנו הדוסים שלכאורה מרבים בילודה...
מישהי מזדהה?
לא יודעת מה לעשות...
כנל בעבודה....
אשה בהריון מקבלת יחס של כבוד
פריווילגיות
תחושה שהיא מורמת מעם חחח
תמיד כילדה חיכיתי לרגע להרגיש ככה
כשאני בהריון ואומרים לי שאני "שמיינה" זה כבוד
ותמיד ככ נהנית מזה
מה הבעיה?
שלא רואים עליי כלום עד חודש שביעי
תראי איך ה' מסדר את העולם כמו קומדיה
לדעתי אין טעם להסתיר.
כנראה יש סיבה שה׳ ברא ככה את העולם…
אם הדיבורים לא נעימים לך צריך למצוא דרך להעביר לנושא/ להסתלק משם באלגנטיות/ לרמוז בעדינות שזה לא נעים.
שסופו להתגלות. אי אפשר להסתיר אותו עד הלידה.
זו ברכה גדולה וזכות להביא ילד לעולם.
יכול להיות שפחות נוח לך העיסוק בזה, וזה בסדר. פשוט לנסות באלגנטיות להעביר נושא אם מתחילים לדבר על זה.
ואם אומרים לך 'בשעה טובה' אז מחייכים, אומרים תודה וממשיכים הלאה.
אם לא הופכים את זה לאישיו- זה לא אישיו.
אבל להסתיר את זה- הקב"ה לא נתן לנו את האופציה הזאת
אם זה היה צריך להיות סוד, השם היה בורא את העניין הזה בצורה שרק אחרי לידה היינו מגלים על זה, אני חושבת שהפוך, השם יצר בטבע שרואים את זה וזה בולט לעין
אבל זה לא מה ששאלת, אז אנסה לענות -כמו בכל דבר, מה שאפשר להתעלם, מתעלמים, מה שאי אפשר מנסים להתחזק מבפנים, אם מישהו מדבר יותר מידי, פשוט אל תשתפי עם זה פעולה ואולי זה יירגע, אולי יבינו שאצלך זה לא נושא.. אולי זה מביך אותך בגלל הדרך שזה קורה? תסתכלי מסביבך, כל האנשים נוצרו באותה צורה וזה לא מביך, זו דרך העולם..
לא? אז מה הבעיה?
אני דווקא הפוך. מחכה כבר לספר לכולם שיבינו למה אני לא בטוב, וירחמו עלי קצת. וגם כי פשוט לא אוהבת להסתיר.
אני שבוע 10 והמשפחות הגרעיניות כבר יודעות..
חלילה לא מתווכחת עם התחושה שלך
זה מה שאת מרכישה וזה שלך
אבל את כבר כנראה נמצאת בשלב שזה לא תואם את המציאות ואת הנראות
שווה לך להשקיע אנרגיות ולהילחם בזה?
(ולגבי המשפט- במיוחד שאנחנו הדוסים שלכאורה מרבים בילודה...
שימי פס על מה הסטנדרט אצל אחרים!
אם זה מה שנכון לכם- אז כל מי שמצייץ בכיוון אפשר להעמיד במקום)
חודש רביעי זה מוקדם אצלי שרואים
בדכ רואים יותר מאוחר.....
זה לא שאני בחודש מתקדם וזה כבר קרוב
מה שמפריע לי זה שזה נראה יותר..
אולי גם שכולם חופרים
אוף
אבל כרגע זו לא המציאות שלך
השאלה היא אם בנתונים הקיימים שווה לך להוציא על זה אנרגיה
או 'פשוט' לקבל את זה- שאין מה לעשות, זה כבר בחוץ
ויש לי הרגשה שזה שכולם חופרים- ואת מרגישה שאתם חריגים בקצב הילודה- מפריע לך יותר
ז.א. אל העובדה שרואים ושזה לא סוד לא היתה מלווה בביקורת סמויה ובחפירות
אז זה היה מתקבל אצלך יותר בהשלמה
אני בגישה של- להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשניה
אם מישהו אומר משהו- אפשר להגיד החיוך-
'זה לא נושא לדיון משפחתי' ופשוט להמשיך הלאה
(יש לי גם כמה תגובות יותר בוטות אבל בהתחשב בזה שזו פורום דתי - אני אשמור אותם לעצמי)
בקיצור- הריון דורש מספיק אנרגיות
אל תבזבזי אותן על אנשים חופרים
בשבןע 12 כבר היה ממש בולט
ברמה כזאת ששבועיים אח''כ הלכתי לספר לבוס כי זה היה כבר לא נעים
והוא בחצי חיוך אמר שהוא הבין אבל למד שלא יפה לשאול 🤣
עיקר הקושי שלי זה פחות הקטע שיודעים
כמו שאני מרגישה שהגוף שלי עבר שינויים מאוד מהר, יותר מהריונות קודמים. וקצת חוששת מאיך אני אראה בחודש תשיעי בעז"ה 😶
אני בהיריון שני, שבוע 30. לפעמים אני מרגישה כאילו חלק מהבטן קצת מתקשה, ואז אני נוגעת, ואני מרגישה שיש חלק מהבטן שקצת קשה והשאר רך, כרגיל. אחרי כמה שניות זה חוזר לעצמו. יכול להיות שזו תזוזה של העובר והחלק הקשה זה בעצם חלק כמו הראש או משהו? או שזה משהו שצריך לבדוק? אמנם זה היה לי גם אצל הגדולה שלי, אבל אני זוכרת איך התייחסתי לזה אז..
ואם זה נחשב לתנועות, זה מספיק? לאחרונה זה בעיקר מה שאני מרגישה, קצת פחות בעיטות. לדעתכן צריך להיבדק?
מצד אחד מפחדת שלחוצה מידי, מצד שני מפחדת שרגועה מידי..
לא ממש כמו תנועות. בגדול תנועות דווקא בשלב שלך מאוד מורגשות.. תקפידי על מעקב תנועות- שלוש פעמים ביום, לראות שבמשך חצי שעה את מרגישה לפחות 4 תזוזות. אם יש פחות מזה, תאכלי משהו, תשכבי על צד שמאל ותמשיכי לעקוב.
מעקב תנועות הוא באמת חשוב...
שונאת לבקש עזרה
שונאת לבקש עזרה
שונאת לבקש עזרה
שונאת לבקש עזרה
שונאת לבקש עזרה
איך תמיד אתה מוכיח לי כמה אני צריכה להסתדר או לא להסתדר לבד רק שבשום פנים ואופן לאאאאאא לבקש עזרה
המקוריתמהמשפחה, בסוף אני מתאכזבת.
תמיד בסוף האשמה עליי - למה לא אמרת בזמן, לפני שניה הייתי בסופר? למה את לא שומרת על עצמך? בגלל זה את לא מרגישה טוב! למה את לא מחנכת את הילדים שלא כל מה שהם רוצים הם יקבלו/שהולכים לישון בלי שאת יושבת לידם/שלא באים למיטה של אמא באמצע הלילה?
וקשה לי, פשוט קשה לי
הביקורת הורסת לי הכל.
אני כל פעם מצטערת שבכלל ביקשתי עזרה, שבכלל אמרתי שאני לא מרגישה טוב.
בפעם הבאה עדיף פשוט לסבול בשקט 😑😑
פשוט נורא
במיוחד שאת כבר תקופה כזאת ארוכה עושה מעל ומעבר.
לאף אחד אין שום זכות להגיד לך דברים מחלישים
בבקשה אל תתני לזה לייאש אותך
הזה. מאוד
זה ממש מחליש
אבל רוצה להציע על זה הסתכלות אחרת מנסיון: אצלנו לפחות מרוב תסכול על זה שאני מתקשה ורצון שיהיה לי טוב, או מתוך אוזלת היד, זה היה יוצא בהאשמה.
זה לא מרפא את הצורך שיכילו ויסתמו את הפה. זה נכון.
והאמת שגמני בסוף נמנעתי מלבקש, ועם ההתקדמות שלי עם עצמי גם למדתי להדוף ולהגיד- 'אני לא צריכה האשמות עכשיו/ לא נורא שכבר היית בסופר/ ככה זה. יש אפשרות לעזרה בכל זאת?' הדינמיקה השתנתה קצת
ככ מבינה אותך ❤️ מתסכל ממש. במיוחד שזה מצריך תעצומות נפש לבקש בגלל הגלגל החוזר של ההאשמה
שאמנם אני לא מבקשת עזרה מהמשפחה כי גרים רחוק, אבל לאחרונה הפסקתי לשתף את אמא שלי בדברים מסוימים בדיוק בגלל מה שאת מתארת.
ביום שישי תקף אותי וירוס בטן, ולאחרונה כל שבועיים בערך אני נדבקת בוירוס אחר, וכשרק חשבתי להגיד לאמא שלי שאני מרגישה נורא, ישר עלתה לי בראש התגובה שלה "עוד פעם?! אני לא מאמינה, את כל הזמן חוטפת וירוסים! מה קורה לך? זה לא נורמלי, את חייבת לטפל בעצמך, ללכת לבדיקות, לאכול בריא, לישון מוקדם וכו וכו וכו" וחלשה דעתי. אבל מה, אני אתקשר אליה להגיד שבת שלום ולא אגיד לה איך אני מרגישה? ואם היא תשמע בקול שלי ותשאל?
ובסוף, עד כמה שזה קשה, החלטתי שלא, זה פשוט לא שווה לי. אני אגיד שבת שלום ולא אספר מילה על מצבי. זה היה קשה ולא נעים ואפילו עצוב, אבל כשניתקתי נשמתי אנחת רווחה ושמחתי מאוד שלא הייתי צריכה לשמוע את הדרשה הזאת שרק היתה מחלישה אותי יותר.
האמת שלא יודעת אם מועיל לך לשמוע את זה, כי אם את באמת צריכה את העזרה שלהם מי אני שאגיד לך לא להיעזר. אז רק רציתי לשתף שאני יודעת איך זה מרגיש וביקורת זה הרסני...
חיבוק גדול ואני מצדיעה לך על ההתמודדות!
וגם אני לגמרי לא משתפת את הכל (אם כי אחר כך גם מקבלת ביקורת גם על זה - למה את לא מספרת לי שום דבר?!)
אז אם את צריכה לפרוק, היא פשוט לא הכתובת?
חיבוק גם לך💜
כן היא לא ממש הכתובת לפריקות. לא שאני אף פעם לא משתפת או מתלוננת... אבל בדרך כלל התגובה לא שווה את השיתוף. היא לא בן אדם רע ח"ו, היא פשוט לא יודעת איך להגיב בצורה תומכת, או לא מבינה לאיזו תגובה אני מצפה, או שהיא פשוט תמיד בטוחה שאסתדר, מנסה להראות לי את הצד החיובי/שזה לא סוף העולם, וזה מרגיז ומתסכל. (נניח שאני מספרת לה בתסכול שהמנקה ביטלה, ואיך שהוא הצלחתי למצוא מישהי אחרת, אבל היא מזה איטית ומרגיזה ושמה דברים במקום הלא נכון ואני כל היום צריכה לבדוק מה היא עושה וכו', אז התגובה שלה תהיה "תשמחי שמצאת מישהי ולא נשארת בלי אף אחד". כאילו באמת. אני מודעת לזה ומודה לה', אבל אי אפשר להשתתף קצת בתסכול שלי? ותמיד תהיה איזו נימה של ביקורת גלויה או סמויה. או אם התינוק מוציא שיניים ואני מספרת על הלילה הקשה שעברנו והקושי עם הילדים אחר כך כשאני כל כך עייפה ולא מתפקדת, היא תפטיר "צרות של עשירים" או "ב"ה ילדים בריאים ושובבים" או מקסימום "גם זה יעבור". בקיצור זה הסגנון... לא עושה חשק לשתף בכלום)
זה פשוט בול! תיאור מדויקקקק!
היא תמיד בטוחה שאסתדר ותמיד מראה לי כמה אני מתלוננת וכמה הדברים שאני מספרת לה הם קטנים ולא משמעותיים, צרות של עשירים, לכולם קשה לא רק לך
ועוד פנינים...
פשוט ממש קשה לי להימנע מלשתף אותה.
אפילו הבעת חוסר שביעות רצון יכולה לפגוע
ניסית פעם להגיד על זה משהו?
להגיד שזה ממש מבאס אותך שכשאת מבקשת עזרה את מרגישה בקורת עלייך,
וזה ממש מקשה עלייך?
נגמרו לי השמותגם ככה את מתמודדת כמו לביאה כבר כ"כ הרבה זמן עם בעל במילואים
גם ככה את מוצאת עצמך מג'נגלת באלף חזיתות
גם ככה הכוחות נגמרים מתישהו
וגם ככה קשה לבקש עזרה
ועד שאת מבקשת -
לקבל ביקורת.
קיתונות של ביקורת.
על למה כך
ולמה לא כך
ובעצם כל שרצית זה חיבוק והושטת יד
אך כל מה שאת שומעת זה
"כמה את לא בסדר!"
וכמה את רוצה להיות בסדר
וכמה את נלחמת להיות בסדר
וכמה את יודעת שאת מנסה ומתאמצת להיות בסדר
וכמה את באמת באמת כן בסדר!
ואפילו טובה!
טובה מאוד!
ובבקשה משפחה שלי,
בשר מבשרי -
תראו את זה!
בבקשה?
תראו!
תראו אותי
אני לא שקופה
המאמץ שלי, כל מה שאני כן מצליחה לעשות, ובגבורה - לא שקוף!
ובבקשה אל תצבעו את כל כולי בצבעים שחורים של "לא בסדר לא בסדר לא בסדר", כמו מקהלה אפלה של קולות בראש שלי
שלא נותנים לי לישון גם את הקצת שאני מצליחה
והלוואי שתחזירי לעצמך רגע את הכדור
ותתחזקי בעצמך
מתוך עצמך
ועצמך תגיע לך לעזרה
לעזרה לה כה ייחלת ואותה כה ביקשת
ועצמך תענה בשמך:
"עשיתי ואני עושה כל מה שביכולתי. כל מה שראיתי וידעתי לנכון בכל רגע נתון"
ושוב:
"עשיתי ואני עושה כל מה שביכולתי. כל מה שראיתי וידעתי לנכון בכל רגע נתון"
וזהו.
ואם תוכלו להעניק לי את העזרה שאני זקוקה לה כרגע זה ישמח אותי מאוד.
ויקל מעליי מאוד.
ובעיקר אני אזכור -
עד כמה אני טובה
ואלופה
וגיבורה (הגם שבעל כורחי)
והכי הכי בסדר!
ואת כזו!!!
❤❤❤
מה כזה גרוע בלבקש עזרה?
פעם נותנים פעם מקבלים
כולם ככה
כי נראה שאת באמת זקוקה לעזרה
והיא הציעה
תבקשי ממנה שזה יהיה רק ליום אחד
של חמתה
היא צריכה עזרה ממוקדת לצרכים שלה, שתהיה חסרת ביקורול והאשמות, שלא תיאלץ אותה להוציא אנרגיות מיותרות שאין לה
לא נשמע שזו אופציה כרגע. לא מצד החמה לפחחת. ולאמצד מי שהיא ביקשה ממנו הפעם
אני אדם מוצלח. באמת.
יודעת לעשות הרבה מאוד דברים. היו לי כל כך הרבה הספקים בבוקר הזה.
אבל הצלחתי לשאוב רק 40 CC, בזמן שהקטנטן אכל אצל המטפלת 140.
וזה גורם לי להרגיש כשלון.
ואני יודעת שהלחץ והסטרס סביב הכמויות רק גורמים לחלב עוד יותר לא לצאת.
אבל הוא באמת תלוי בחלב הזה, וכשאין חלב- הוא לא אוכל (הוא שונא מטרנה. ורק אחרי מנה משביעה בבוקר, הוא מוכן לאכול מוצקים. אחרת- שובת רעב כל היום).
ואיך לעזאזל אני מחוברת למשאבה כבר חצי שעה, ואני עדיין מלאה??? ועוד עם הביאמבה הכי יקרה בשוק.
מרגישה שאני ממש מקריבה את עצמי בשביל הדבר הזה. והבטחתי לעצמי שלא אשאב שוב. אני זוכרת כמה רע הרגשתי גם אצל אחותו הגדולה כשהייתי חייבת לשאוב. אבל מה האלטרנטיבה? להתפטר?
בא לי לצרוח.
אפשר להתחיל לערבב כמות קטנה של מטרנה עם מנת החלב אם, ולהגדיל מעט את כמויות המטרנה לעומת חלב האם עד שיגיע למנה מלאה של מטרנה.
תודה על ההצעה, אבל אין מצב שאני מסכנת את מעט החלב שיש עם ערבוב במטרנה...
בתוך מנה של חלב אם?
נניח 90 מ"ל חלב אם ועשרה מ"ל מטרנה?
אם כן אז תתחילי מפחות. רק חמישה מ"ל...
אם היית אומרת שמאוד חשוב לך שהוא יישאר על חלב אם זה דבר אחד, אם את שואבת ( ומאוד קשה לך) רק כי הוא לא רגיל למטרנה, אני הייתי מנסה להרגיל בשיטה הנ"ל.
כמובן שזה מאוד אינדיבידואלי, ובכל מקרה שיהיה בהצלחה!
מתאים לו.
הפותחת ציינה שהיא מצליחה לתת לו מטרנה בתור דייסה, ללא בעיות מיוחדות.
התייחסתי לעניין שבהינתן תינוק שאוכל יפה מבקבוק, ואמא שלא אוהבת שאיבות ושואבת רק כי התינוק לא לוקח יפה בבקבוק את התמ"ל,
אני אישית הייתי בוחרת להשקיע את האנרגיות בהרגלה לתמ"ל...
אם מטרנה הייתה עושה עצירות לכווווולם הם היו משנים את הפורמולה מזמן......
(אין לי אינטרס שיאכלו מטרנה או סימילאק או תמל אחר.. רק שאף אמא לא תילחץ שהיא פוגעת בילד שלה או משו)
מטרנה עושה לו שלשול וסימילאק עצירות.
אז כנראה תלוי תינוק...
אולי הקונוסים לא בגודל הנכון?
הייתי מתייעצת בחנות כמו "הנקה טובה".
בנוסף, ניסית להתסכל על תמונה של התינוק כשאת שואבת? או אפילו על סרטון שלו? זה אמור לעזור
בהצלחה ❤️
זה אחרי ניסיונות רבים. משאבות קודמות כאבו לי ממש. זו לפחות לא מכאיבה, ולפעמים כן יוצא לי בשטף.
אבל יש ימים, כמו היום, שלכאורה בלי שום סיבה פשוט כלום לא יוצא.
וזה מתסכל.
בן כמה הוא?
יש משאבה ניידת שאת שמה ועושה דברים תוך כדי, יכול לעזור אולי? בנוסף, לחמם את השד ולעסות אותו תוך כדי ולפני. לשתות ממש המון. להקפיד על זה. ובאמת לבדוק שהקונוס מתאים לך. יש גם שיטות לשאיבה, שעוזרות להגברת חלב.
לגבי תמל, אולי לנסות סוג אחר?
גם היועצת הנקה הציעה להתחיל בעיסוי, וזה ממש עזר.
והיום באמת ישר התחברתי, וגם לא כ"כ שתיתי- אז אולי בגלל זה לא יצא?
ואני מתלבטת כמה להתעקש דווקא על מטרנה (הוא כבר מוכן לאכול שתיים-שלוש כפיות כשאני הופכת את המטרנה לדייסה), או לוותר ולעבור לסוג אחר. בד"כ אומרים שאת המטרנה הם הכי אוהבים, לא?
אז הגיוני מאוד מאוד... והעיסוי מגביר את זרימת הדם ומחמם שם את הכל ועוזר להפעיל את זה.
ולגבי תמל- אצל כל ילד זה אחר... אולי שווה לבקש משכנה להשאיל כמה כפות של סימילאק/נוטרילון ולראות אם במקרה במקרה זה זורם לו יותר.
עם כל מילה
אצלי מה שקצת עזר זה לשאוב תוך כדי הנקה בלבד. בבוקר אחרי קימה ואחר הצהריים כשחוזרת. צד אחד הנקה צד אחד שאיבה. במיוחד אם זה שעות יחסית קבועות
מראש אמרתי לעצמי שיש גם מטרנה הפעם, אין ברירה. בסוף אגב לא היה צורך ב''ה כי הצלחתי בשאיבות נוספות להשלים ולהקפיא. אבל לא עבדתי כל יום
אני גם תמיד ככה בשאיבות...
במקרה שכבר נגמר לי הסטוקים מתחילה לשאוב גם אחרי שהתינוק הלך לישון 😅 גם אם יוצא רק 30 זה גם משהו
אבל מבינה זה מתסכל ומעצבן..
לא כולן מצליחות לשאוב וכשהתינוק י6נק זה כן מספיק לו.
ממש ממש מתסכל!
בן כמה הוא?
או עצות ששוות זהב...
אז אחרי ההודעה כאן, שתיתי מ-ל-א, והלכתי לנוח צהריים.
ובערב הצלחתי לשאוב עוד מאה. אז להיום הוא היה מסודר.
והיום בעבודה שוב הצלחתי להוציא מעל 100.
תודה לכן!
(הוא בן 8 חודשים. לא האמנתי שאני אשאוב לגיל כזה. המטפלת מציעה לו המון מטרנה, והוא מסרב. בבית יש לי פחות כח להתעסקות הזו ואני משקיעה מאמצים בלשאוב. מקווה שבקרוב משהו ישתחרר).
ניסית משאבה אחרת?
בקבוצת שואבות בלעדיות רוב הנשים מדווחות שהיא לא משאבה מספיק חזקה ולא מרוקנת אותן מספיק
אז קודם כל זה לא קשור אלייך ואת לא כישלון!
דבר שני, האם בדקת התאמה של הקאפ? הגודל יכול להשפיע מאוד.
דבר נוסף, לפני שאיבה נסי לעסות את השד בעדינות זה מעודד את רפלקס פליטת החלב
גם קומפרס חם מעודד זרימת חלב
וגם עיסוי תוך כדי שאיבה, מה שלא אפשרי עם ביאמבה, עוזר לריקון מיטבי
כנל סחיטה לאחר שאיבה
אני עם משאבה סופר חזקה, סוחטת אחרי שאיבה עוד 20 סיסי לפחות מה שהמשאבה לא הצליחה לרוקן
@מתואמת אולי?
ראיתי שיש בשבוע במשנת יוסף ב75 שח.
אז בהריון הקודם היתה לי סכרת הריון, מאוזנת בתזונה ועם חצי כדור אינסולין כי הסוכר בצום לא יצא תקין.
הפעם התחלתי פרופיל סוכר והתוצאות טובות ב"ה, גם כשאוכלת משהו פחמימתי או סוכרי מאד, רק הסוכר בצום מעט גבוה-
תמיד סביב 100, גם אם יום קודם מאד הקפדתי על התזונה.
אני יודעת שצריך להיות עד 90/95, יש דרך לאזן את זה טבעי?
קרקרים קמח מלא וטחינה כארוחת לילה לא עזרו מספיק.
מרגישה שחבל לי להיכנס תחת הטייטל של סכרת כי זה ערך גבולי, אני גם כך מקפידה על תזונה ובערכים הכלליים מעולים ב"ה
וכן רוצה לנסות עוד להוריד אותו בעצמי.
מישהי מכירה תוסף טבעי או דרך אחרת לאזן אותו עוד?
יום שישי.
ההכנות לשבת בעיצומן.
בישולים, ניקיונות, קניות, סידורים, ילדים, בית, ושאר הכנות.
ולכל זה מתווסף המצב הביטחוני הקשה, הלב השבור מעוד פיגוע, מעוד "הותר לפירסום", מעוד נרצח הי"ד, הלב כבר לא יכול להכיל עוד.
ואז:
האיש: עומד במטבח וחותך ירקות
האישה: למה אתה חותך בצורה כזאת?! זה לא אסטטי! אי אפשר לאכול את זה ככה!
בום.
בלב של האיש באותו הרגע היה "בום".
אולי הוא אפילו לא שם לב לזה
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל היה כאן משהו
ובעקבות ה"משהו הזה", הוא מגיב:
"אני אחתוך איך שאני רוצה!!!"
"ומה את כל הזמן מעירה לי?!"
"ואת....
ואת....
ואת...."
האישה שומעת את ההתקפה הזו
ובלב שלה גם מתיישב לו היטב-היטב בום משלה.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה בעוד יותר התקפה
להרים עוד יותר את הטון
או ללכת לחדר ולא לרצות להיות כאן בכלל,
לרצות להיעלם.
------------------------------------------------
מקרה נוסף:
אותו יום שישי.
האישה: באמצע הבישולים
האיש: מגיע מהסידורים ורואה שהמרק לא מבעבע למרות שהוא יודע שהוא צריך לבעבע בזמן זה של הבישול.
"למה את מנמיכה את האש?! את לא רואה שהמרק לא מבעבע?!
למה את תמיד לא שמה לב לדברים?!"
בלב של האישה: ובכן, יש בום.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להרגיש שכל המאמצים שלה שקופים, שהיא שקופה בכלל,
שאולי לא אוהבים אותה, שאולי לא מעריכים אותה, שאולי לא אכפת ממנה בככלל.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה: "סליחה?! אני יודעת בדיוק מה אני עושה! אל תבוא לפה ותגיד לי מה לעשות, הייתי באמצע קילוף ובאתי מיד לאחר מכן להגביר את האש בעצמי, אני לא צריכה שוטר שיעמוד לי על הראש!
ובכלל מה אתה עשית היום שככה אתה מדבר?! כלום!"
ובלב של האיש: בום גדול.
אולי הוא אפילו לא שם לב אליו
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש בתוך-תוכו אפס מאופס.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש שאשתו לא אוהבת אותו בכלל, או לא מעריכה אותו בכלל,
ובכללי שהוא לא יוצלח כזה
והוא נסגר
והולך לחדר שפוף
או לחילופין, מתקיף חזרה ומאשים אותה בכל הצרות של העולם...
--------------------------------------------------------
כשיש לנו "בום" בלב
סימן שצריך לעצור רגע.
להקשיב לו.
מה קרה כאן?
להקשיב לעצמי
מה הרגשתי?
מה כאב לי?
מה אני צריך/ה עכשיו?
מה הייתי צריך/ה קודם ולא היה לי?
ללכת רגע להירגע,
לשאת תפילה,
לנשום עמוק,
לשתות כוס מים,
לצאת לסיבוב קצת באוויר הצח,
או פשוט ללכת לחדר ולחשוב
או לבכות
או לבהות
אבל לעצור.
כי אם לא עוצרים ומתנהלים עם אותו הבום הזה בלב - מה שהוא יוציא מאיתנו - זה ברוב הפעמים לא משהו שנאהב...
ורוב הסיכויים שגם נצטער על כך שנייה אחרי שנוציא את זה.
בין אם אלו מילים המוטחות כלפי בן/בת הזוג שלנו
בין אם אלו מחשבות נוראיות שמשתלטות וגורמות להגיב בצורה קיצונית
ובין אם זה כל תגובה אחרת שלא מקרבת אלא מרחיקה בינינו.
לכן נעצור רגע.
ובימים קשים וכואבים כמו אלה,
נזכור שיכולים להיות לנו הרבה מאוד בומים.
אלו ימים לחוצים.
לחוצים טכנית
לחוצים נפשית
לחוצים רגשית
לחוצים כלכלית
וכאשר אנחנו לא פנויים רגשית - הבומים מתחזקים יותר ויותר.
כל דבר אפילו "קטן", שבמצב טוב יכולנו "להעביר הלאה" - עכשיו מתעצם שבעתיים.
עכשיו מטלטל את כל עולמנו הפנימי.
ה"בום" הזה מבטא כאב שיש לנו.
מבטא צורך עמוק שלנו שכרגע לא ממומש.
מסמן לנו שהיה כאן משהו שאיים עלינו / שהכאיב לנו / שלא עשה לנו טוב / שלא קיים את מה שהיינו צריכים באותו הרגע.
ומשכך, אנו חשים את ההדף הזה שלו בעוצמה חזקה, ומגיבים בהתאם.
נחמול על עצמינו קצת יותר
ונבין את עצמינו קצת יותר.
וואו.
אנחנו גיבורים!
אני גיבור!
אני גיבורה!
איך עברנו שלוש שנים של קורונה איך?!
איך המשכנו והמשכנו
איך עברנו כבר שלושה חודשים של מלחמה ואזעקות וטירוף בכל מקום?
איך אנו ממשיכים גם אחרי אירועים נוראיים כמו שחווינו?
איך עברנו משברים אישיים והמשכנו?
איך עברנו משברים זוגיים והמשכנו?
איך עברנו משברים הוריים והמשכנו?
איך עבנרו משברים משפחתיים והמשכנו?
כל הכבוד לנו!!!
אנחנו גיבורים!
אז עכשיו כשיש עוד זמנים בהם אנחנו ב"קוצר רוח ועבודה קשה"
בקוצר רוח מכל המצב
בקוצר רוח מהסבלנות שנאבדה
בעבודה קשה לפרנסה
בעבודה קשה עם הילדים
בעבודה קשה בזוגיות
כשאנחנו בקוצר רוח ובעבודה קשה - שוב הבומים מתעצמים.
אז אם נמצא את עצמינו באיזה "תקל" עם בן/בת הזוג -
נשים לב כאשר הלב שלנו הרגיש את הבום.
נעצור.
נקשיב לעצמינו.
ניתן לעצמינו מקום.
ורק אז נמשיך הלאה
ובהמשך, כאשר הדברים ירגעו מעט - נוכל גם לתווך זאת לבן זוגנו.
ובינתיים נוכל להרעיף מבט אוהב חטוף,
או חיבוק שאומר הרבה גם בלי מילה אחת.
ונזכור - שאחרי הבומים - יכולה להגיע גם מנגינה נעימה-נעימה ומיוחדת, מנגינה מקרבת וערבה לאוזן,
אם לא נתעלם ממה שהרגשנו אלא ניתן מקום ולאחר מכן נתווך זאת בצורה טובה ומקרבת - אותה המנגינה ואותו הטוב שיש בינינו יוכל אפילו לגדול עוד יותר, ודווקא מאותו הבום, הכל יתהפך,
ממש כשם שהמילה עצמה כאשר קוראים אותה בהיפוך אותיות - מוב - מהלך, תזוזה, תנועה קדימה.
קדימה לזוגיות שלנו,
קדימה לאושר שלנו,
קדימה להכרות עמוקה יותר שלנו עם עצמנו ושל בן זוגנו איתנו
קדימה להיכרות עמוקה יותר עם בן זוגנו ועם הכאבים שלו
וקדימה למציאת פתרונות יעילים יותר, משמחים יותר ומקרבים יותר. ❤
הייתי ממש צריכה את זה..
ותוהה לעצמי בימים האחרונים - איך מונעים את הבום שמגיע מכיווני?
ברור שזה לא בכוונה, ברור שזה לא מכעס, אבל הסטרס והקושי מוציאים הרבה ביקורת, ואולי לא תמיד בניסוח הכי נעים ונחמד.. ומעבר ללספור עד 3 לפני כל מילה שזה פחות ישים, האם יש עוד אופציה?
כן, בהחלט, יש כמה וכמה אפשרויות כיצד למנוע את ה"בום" שמגיע מכיווני:
א. לתמלל את הכאב שלך בפשטות ובתמציתיות לצד השני.
להשתדל להתרכז ברגש *שלך*, בחוויה *שלך*, בכאב *שלך*,
כלומר להשתמש בשפת ה"אני" ולא בשפת ה"אתה".
למשל:
"אני מצויה כעת בסטרט ובקושי וכנראה בגלל זה היה לי יותר קשה ש____"
או
"הרגשתי כאב כאשר התרחש הדבר ה____"
"לא היה לי נעים לשמוע ביקורת לעברי, ישמח אותי אם תהיה יותר ניראות למאמצים שאני כן עושה"
וכן הלאה...
ב. לקחת 5-10 דקות בהן את עם *עצמך*, מבינה קודם כל מה קורה בינך לבין עצמך.
מאוד יעיל להיות עם דף ועט, וממש לעשות טבלה:
טור ראשון - מהן המחשבות האוטומטיות שעלו לי ישר (אותם מחשבות שיוצרות את ה"בומים", לדוגמא: "לבעלי לא אכפת ממני! איזה חצוף הוא! הוא תמיד לא שם לב אליי!" וכו')
טור שני - מהן המחשבות היותר הגיוניות וענייניות למה שהתרחש (לדוגמא: "זה לא נכון שלבעלי לא אכפת ממני. ראיתי כבר בהמון מצבים שכן אכפת לו. כנראה עבר עליו משהו כרגע או שהוא לא שם לב, ומותר לו, הוא אנושי." וכו')
ג. להשתמש במודל אפר"ת (=אירוע, פרשנות, רגש, תגובה), כאשר דגש העבודה שלנו הוא על הפ'-הפרשנות ש לנו לאירוע.
לדוגמא:
האירוע: בעלי לא שטף כלים למרות שאמר שישטוף.
הפרשנות האוטומטית: פשוט לא אכפת לו, הוא סתם אומר אבל לא מתכוון לזה, הוא מנסה לעצבן אותי בכוח!
הרגש: כעס, אכזבה
התגובה: ריחוק, הסתגרות, השתבללות, התקפה וכן הלאה
בעבודה אישית ניתן לעבור לצורה יותר מקדמת של:
האירוע: בעלי לא שטף כלים למרות שאמר שישטוף (לשים לב שהאירוע נשאר אותו דבר )
הפרשנות שלי (לאחר עבודה של לדון לכף זכות, עין חיובית): אולי הוא רצה לשטוף בבוקר כיוון שהיה מאוד עייף אתמול בערב? אולי הוא שכח מתום לב ואוכל להזכיר לו באהבה?
אולי הוא קיבל שיחה חשובה או קרא ידיעה עצובה והכאב צף והציף אותו ולכן הלך לישון מהר כי היה לו קשה מדי?
הרגש: יותר הבנה, חמלה
התגובה: קירבה, יצירת שיח מקדם
ד. לעבוד על "עשרת עיוותי החשיבה" שמצויים אצלנו ולראות האם אני נמצאית כרגע באחד מעיוותי החשיבה הקיימים?
(זה ארוך ומורכב יותר לכתוב הכל כאן, אבל בקצרה ישנם 10 עיוותי חשיבה כלליים שעבודה מרוכזת עליהם יכולה לשפר מאוד את איכות חיינו)
ה. לכתוב במכתב את התגובה שרצינו -
הדף סופג הכל ונוכל לעשות טיוטה ועוד טיוטה עד שנגיע למכתב עצמו שאותו נרצה למסור לבן זוגנו.
בדרך הזו אנו גם מתמקדות במה רצינו להעביר, וגם בוררות את המילים המדויקות יותר, המקדמות יותר, ולא הפוגעניות.
ו. לעבוד על ניטור עצמי, שליטה עצמית ועיבוד עצמי למתחולל בנו
(גם כאן מורכב וארוך לי לכתוב הכל כאן, אבל יש בהחלט עוד דרכים סדורות להגיע לשליטה עצמית רחבה יותר ולרווחה נפשית גדולה ושלמה יותר )
ז. לקיחת "פסק זמן" להירגעות וניתוב לעשייה מרגיעה:
כדוגמת: לקחת 10 דקות פסק זמן ולהתפלל לקב"ה שישים לי את המילים הנכונות בפה,
לקחת פסק זמן ולצאת לסיבוב קצר בחוץ,
לשתות כוס מים,
להוציא אמוציות על דף (גם קשקוש זה בסדר) / בדיבור עצמי / במוזיקה / בפעילות גופנית
ובסיום הפסק זמן לחזור לשיח בתקשורת מקדמת.
ובכללי עוד עבודה הן על ניטור עצמי והן על תקשורת זוגית מקדמת יכולים מאוד לתרום לכך ❤
נגמרו לי השמותכתבתי את סיכום עיקרי הדברים של עשרת עיוותי החשיבה הנפוצים.
(אולי לא נראה כתמצות אבל בהחלט יש מה להאריך בכל סעיף וסעיף וכמובן גם לתרגל הן את צורת עיוות החשיבה והן את דרכי השיחרור ממנה והפתרון המקדם לחיים שלווים יותר)
סיכום 10 עיוותי החשיבה:
1. הכל או לא כלום - צורת מחשבה הנוטה לשלמות, פרפקציוניזם, הטוענת שאו שיש לי הכל כאן ועכשיו או שכלום לא שווה ואין לי דבר.
(לדוג: העברתי הרצאה ומישהו בהקל פיהק באמצעה. צורת חשיבה זו תגרום לי לומר לעצמי: "ההרצאה שלי לא מעניינת כלל! הנה, עובדה, מישהו פיהק בה!")
2. הכללת יתר / הכללה מוגזמת - צורת מחשבה הנוטה להכליל ולהגזים.
(לדוג: פגשתי באיש חובש כיפה שהתנהג לא יפה וצורת מחשבה זו תאמר לי: "כל הדתיים מגעילים!", או: נכשלתי במבחן אחד וצורת חשיבה זו תגרום לי לומר לעצמי: "אני מקרה אבוד! אני כישלון ונכשל תמיד!")
3. פילטר שכלי (=להיתפס לפרט שלילי ועל-פיו לפרש את המצב כולו כשלילי).
(לדוג: אחד מהתבשילים לשבת נשרף. צורת חשיבה זו תגיד לי: "איזו שבת נוראית הולכת להיות בלי אוכל אכיל")
4. פסילת החיובי
(לדוג': אני מתעלם מהחיבוקים הרבים שמעניקים לי ילדיי, והעניקו לי רק לפני רגע, ומתמקד רק בכמה אני מבואס עכשיו שהם לא מקשיבים לי ולא נכנסים להתקלח ישר כשאמרתי להם)
5. מסקנות מוטעות: ניבוי העתיד, ו/או קריאת מחשבות
(לדוג': אשתי עשתה לי פרצוף חמוץ על מילה שאמרתי. צורת חשיבה זו תגרום לי לחשוב שהנה היא עוד רגע תיפרד ממני, שנמאס לה ממני ושהיא חושבת עליי כמה אני לא מוצלח)
6. העצמה (של הרע) ומיזעור (של הטוב)
(לדוג': קמתי עייף לאחר לילה שבו הספקתי לעבוד בצורה מאוד יעילה על הגשת הדוקטורט שלי. צורת חשיבה זו תגרום לי להעצים את העייפות ולומר לעצמי שהיום הזה מבאס ורע ונורא ואיום כי אני עייף).
7. חשיבה רגשית (הרגש שמרגישים הופך להיות "הוכחה" למציאות)
(לדוג': אני מרגישה כעת לחוצה וכועסת ובעקבות ההרגשה צורת מחשבה זו גורמת לי להאמין בנכונות רגשות אלו שהם בעצם "מוכיחים" את המציאות שלי שהיא אכן לחוצה ומכעיסה ונוראית מאוד).
8. "צריך" ו"אסור"
(לדוג': ישנתי בלילה 4 שעות. צורת חשיבה זו גורמת לי לחשוב באופן שאני "חייב" ו"צריך" או "אסור" לי ומקבעת מחשבה שכופים עליי, שאני נלחץ וכי אני "חייב" לישון 8 שעות בלילה כדי להצליח לתפקד ואם לא אשן 8 שעות לא אצליח לתפקד, כי כך "צריך").
9. הצמדת תוויות (על עצמי/ או על אחרים)
(לדוג': החביתה יצאה לי מלוחה היום. צורת חשיבה זו תאמר לי בראשי: "אתה בשלן גרוע! אתה רחפן! אפילו חביתה אתה לא יכול להצליח להכין כמו שצריך!"
אני בעצם מצמיד לעצמי תווית.)
10. העברה לפסים אישיים
(לדוג': התלמיד שלי נכשל בבגרות במתמטיקה. צורת חשיבה זו תגרום לי להאשים את עצמי ולהעביר את הכישלון של התלמיד לפסים אישיים עליי: "איזה מורה גרוע אני, בגללי הוא נכשל, עכשיו גם הוא וגם הוריו והמנהל כולם יאשימו אותי וידעו עד כמה אני מורה גרוע").
* סיכום הכותרות של עיוותי החשיבה מובא בעיקר עפ"י ד"ר דייויד ד. ברנס
המון ברכה והצלחה ב"ה ❤
תודה!
❤-🐌
(ואיזה ניק חמוד
מרענן לפגוש שבלולונים חמודים באמצע המסך )
נגמרו לי השמות(מוזמנת לחזור לעדכן מהי תגובתו אם מתאים 😅)
נגמרו לי השמותאחרונהממש קשוח 🤕
איך את מרגישה עכשיו?
החמוד בן חודש וחצי, מצונן נורא, נושם כמו בתוך מים, נשמע כמו טרקטור, חסר שקט ולא מצליח לישון. מיום שישי ככה. אתמול (ראשון) עלה לו החום, הלכנו לרופא והוא בדק, הכל תקין, אמר שזה כנראה ברונכיוליטיס (כלומר וירוס ואין מה לעשות) אבל נתן הפניה למיון בגלל שהוא בן פחות מחודשיים.
אחותו הגדולה הייתה עם חום שבוע, עבר לה ביום רביעי האחרון, לפי התסמינים היה לה ברונכיוליטיס (מלא נזלת, ליחה, דמעות ושיעול, צפצופים בנשימה, חום גבוה להרבה ימים, חלק מהזמן היא הייתה אפאטית, לא אכלה, לא שלטה בתנועות של הגוף נניח לא הצליחה להביא אוכל מהצלחת לפה).
כבר שמחנו שהוא לא נדבק, אז מסתבר שהוא כן נדבק
אני אחרי לילה בלי שינה בגלל שניהם ביחד, ישנתי הלילה שעה בתחילתו לפני שהגדולה התעוררה ועוד ארבע שעות באמצע (עם הפסקות לקטן) ועוד חצי שעה בבוקר.
הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לנסוע באוטובוס שעה וחצי עם הפצפון החולה והמסכן לבית חולים הקרוב ואז עוד לבלות במיון עם דקירות, בדיקות, המתנה וכו'...
ולקחת את הסיכון שהוא ידבק במשהו חדש
חיבוק, נשמע קשוח.
לפי התיאור שלך כן הייתי עושה מאמץ והולכת
לא נשמע מצב שכדאי להשאיר ככה...
רפואה שלימה!
במקרים כאלו הרופאת ילדים היתה אומרת לי פשוט לבוא כל יום כדי שהיא תעקוב. אמרה את זה אפילו על תינוקת בת שלושה שבועות.
לפי הנוהל הרשמי צריך לעלות למיון אבל גם למיון יש סיכונים. קודם כל להידבק בעוד משהו, אבל גם בעקיפין הטרטור הזה לא עוזר לאף אחד להחלים.
אז נכון שזה לא לפי הספר אבל בעיניי צריך לעשות ניהול סיכונים.
נתנו לך אינהלציה בשבילו? או רק הפניה למיון? וכמה החום?
וחיבוק זה קשה ממש אנחנו היינו ככה 10 ימים עכשיו עם בן 3.5 חודשים.
אם הוא לא נושם טוב? צריך לבדוק סטורציה. קצת נשמע שגם הגדולה היתה צריכה האמת.
או להתחיל מחזרה לקופה שיבדקו סטורציה ויתנו לכם אנהלציות. מה הוא שחרר בלי טיפול??
בגיל הזה היא אושפזה לשלושה ימים. כדי לשלול דלקת בקרום המוח. ואמרו שכל תינוק עם חום בגיל עד שלושה חודשים צריך להיות מאושפז ככה כדי לא לקחת סיכון.
יש מצב שההנחיות השתנו, בכל זאת עברו 8 שנים, והיה קשה באשפוז, אבל לא הייתי לוקחת סיכון...
מחפשת המלצה לזירוז טבעי שעובד.
אף פעם לא ילדתי לפני סוף תשיעי
הפעם הגיעו מים עד נפש.
עצות לזירוז שיעבוד! (רפלקסולוגיה וכו')
אצלי הוא תמיד היה שבועיים קדימה בגודל
ויכשיו אני ב38 .אז מן הסתם יהיה מתאים ל40🤭
וגם אני פחות מהיולדות מוקדם
היו לי 2 שנולדו ב39+
אבל כל השאר ב40-41+
ואני לא מתכננת לזרז רק בגלל משקל אלא אם יהיה ממממש חריג
אבל קצת מפחיד גם .שיהיה מדי גדולל
ואני לא בקטע
רוצה לידה טבעית ונעימה
ילדתי בעבר משקלים גדולים- הכי גדול היה 4.900
כרגע, שבוע 38- הערכת משקל 4.300
אז אני חושבת שכן רוצה לנסות לזרז טבעי
אצלי לידה ראשונה הערכה של 3900 כבר כמעט הכריחו לעשות קיסרי..
קוראת על ה 4900 - אמאלה איך איך למען ה' עושים את זה?????
תקשיבי את אלופה!
ואני מקווה שהפעם אני לא אשבור את השיא הקודם..
ואם לאמר את האמת - הלידה לא הייתה יותר קשה מלידה של 3.350 שהייתה לפני
או כמעט בטוח
עיסוי פטמות/שאיבה. כדאי ללכת לדולה שתדריך אותך איך לעשות את זה אפקטיבי.
לי זה הביא צירים בלידה אחת, אבל היה לי באותו בוקר דימום, אז כן היה סוג של התחלה של לידה. (בלידה שהייתה לי ירידת מים זה לא עבד... אבל גם לא עשיתי מאוד במסיביות ובעקשנות)
לדעתי תיקחי את כל העצות שיגידו לך כאן, ותנסי את כולן. אבל בליווי של דולה.
העיקר שיהיה בקלות ובידיים מלאות!
למי שמעניין אותה
לנרשמות יש גם הקלטה
אוהבת את השבת
שלום יקרה!
קפצתי להזכיר לך
שהיום בשעה 20:30
אנחנו נפגשות כדי לדבר על סימפיזיוליזיס וכאבים בהריון,
ואיך להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר.
אני ממש מתרגשת ומחכה לפגוש אותך!
ממליצה לך להקדים בכמה דקות,
ולהכין לעצמך חדר שקט וכלי כתיבה.
אני בטוחה שיהיו לך תובנות חשובות שלא תרצי לשכוח.
בהדרכה אתן לך כלים מעשיים שיעזרו לך
לההתמודד עם הכאב ויקלו עלייך מאד.
הקישור הישיר לכניסה מכאן
ניתן להכנס גם משיחת טלפון רגילה:
חייגי למספר 03-978-6688
הקישי את מספר הID :
88944802657
ולאחר מכן פעמיים #
ואת בפנים!
מחכה לך,
חנה
לא אוכל להשתתף בהכל
אשמח להקלטה
(ואני לא בהריון )
עם סימפיזיו... לא נעים בכללללל
מה מקל?
מה עוזר?
במקרה שלי זה גם הנפש וגם בחילות נוראיות. ובעל במילואים שהם נצח.
אז בא לי לקחת שבוע, וימי מחלה יש בשפע. אבל אף פעם לא נעים לי.. וצריך תירוץ.
מרגישות בנוח לשקר? הרי לא אספר על בהריון בשלב הזה וזו לא סיבה מספקת.
וסתם 'לא מרגישה טוב' לא יתקבל שבוע שלם.
אז אם יש למישהי תירוץ טוב אשמח לשמוע.
ואיך זה הולך אצלכן..
כי הנפש והגוף עמוסים כ"כ.
שלא יתקשרו אלי הביתה כשאקח חופש מחלה..
🐌
פיזית ונפשית
הייתי מתחילה בלהסכים ולהודות ביני לבין עצמי שאני בסדר!
ושמגיע לי החופשה הזו!
ושאני לא משקרת, לא עושה תחבולות, לא עושה רע ולא פוגעת באף אחד
אלא מה שאני *כן* עושה זה -
לדאוג לעצמי
לקיים את הציווי האלוקי
"ונשמרתם *מאוד* ***לנפשותיכם***" (מזל שהקב"ה בכבודו ובעצמו יחס את החשיבות העליונה דווקא לנפש שלנו )
אז כן
הנפש, בדיוק כמו הגוף, אם לא יותר ממנו, זקוקה לבריאות שלה, לרווחה שלה, לאיוורור שלה.
ואת כעת יקרה זקוקה לכך
לכן להתחיל בך פנימה,
להתחזק שאת טובה ומצוינת גם כשאת זקוקה למנוחה נפשית
ואז השדר כלפי חוץ יהיה גם בהתאם
ומתוך השדר הפנימי החזק הזה, כל משפט קצר ומתמצת יהיה טוב
למשל: "אני לא מרגישה טוב, לוקחת ימי מחלה עד שאתחזק ואחזור לעבוד במלוא המרץ ב"ה"
או: "אני זקוקה כעת לקחת ימי מחלה מפאת בריאותי"
או "אין לי אפשרות להגיע כרגע לעבודה, לאחר ימי המחלה הנחוצים לי אחזור"
או כל משפט אחר שבא מתוך כנות וישירות.
ושוב, את *באמת* כנה
ו*באמת* זקוקה לאתנחתא הזו מן העבודה
כדי להתמקד ולהתרכז בך
בכוחותייך
בנפשך
בגופך
בעומס
ובכל המתחולל בך כעת
וכאשר תשימי את בריאותך הנפשית והפיזית בראש סדרי העדיפויות - ממילא גם התפוקה שלך בעבודה ולכל המעגלים תהיה הרבה יותר רחבה וטובה,
כך שאת ממש ממש עושה *למען האחרים* כאשר את קשובה לעצמך!!!
הרי "הבוקר יעלה" כשהיא לא מרגישה טוב, בין אם פיזית בין אם נפשית - לא יכולה להעניק לכל הסביבה ולכל העולם את אותה התפוקה ואותם האחוזים של "הבוקר יעלה" כאשר היא מרגישה טוב ובשיא הכוחות שלה!
לכן גם הסתכלות נכונה כזו - שאומרת שגם למען מוסר העבודה ולמען כל הסביבה שלך את צריכה להיות חזקה ובריאה, לכן כה חשוב שתקשיבי לעצמך גם במקומות שאומרים "סטופ" ולקחת את האוויר הזה, לשאוף אותו מלוא הריאות,
להתחזק
ולחזור בכוחות מחודשים!
בריאות שלמה ואיתנה יקרה, בגוף ובנפש ❤❤❤
❤נגמרו לי השמותאם כך, מה לדעתך יכול להתאפשר לך שגם יהיה קביל במשרד החינוך?
אם רוצה חופשת מחלה אז רושמת שאני במחלה מיום x עד יום y.
עפ"י חוק את לא צריכה לפרט מה היתה המחלה, וגם באישור מחלה מרופא שאת יכולה להוציא בקלות דרך האפליקציה- עפ"י חוק לא רשום מה סיבת המחלה.
אם יש לך הרבה ימים לניצול אז לגמרי לכי על זה.
גם אם יחשבו שלקחת 'סתם', סבבה כולם שוכחים אחרי כמה ימים זה לא מעניין אף אחד.
צריך להודיע על שבוע מחלה מראש. אם לא מרגישים טוב נשארים בבית ולא צריך סיבה מעבר. אם זה מתארך אפשר להסביר על בחילות וחולשה, לא צריך להסביר על ההריון.
ימי מחלה הם זכות ולא חסד ונועדו לימים בהם לא חשים בטוב. לא צריך להתמוטט כדי להישאר בבית וגם לא צריך לתת סיבות מפורטות, יש זכות בסיסית לפרטיות.
את מתזמנת את המחלות שלך מראש ויודעת מתי הן יהיו וכמה ימים?!
כאילו יש מקרים שכן, נגיד אם הולכים לעבור ניתוח ויודעים מתי
אבל ברוב המקרים ימי מחלה זה מעכשיו לעכשיו.....
קראתי את זה בנפרד..
כי בכותרת כתבת רק לא
אז זה היה נראה לא. צריך להודיע שבוע מראש וכו
ולא הבנתי איך זה הגיוני.....
ובמשרד החינוך זה ממש בעייתי להיעדר ככה..
בגלל זה יש לי ימי מחלה בשפע.. אני נעדרת מעט מאוד.
אבל עכשיו הייתי ביום מחלה. ואני רוצה להמשיך את זה ולומר הרופא אמר לי לנוח עד ליום חמישי בגלל סיבה x.
כי אני גם רוצה שיהיו מוכנים וגם לא לכתוב סיבה לקונית כל יום מחדש
שאת לא מרגישה טוב ויש לך אישור מחלה/ המלצה לנוח עד יום x
את לא באמת חייבת סיבה למישהו.
נקודה
את לא צריכה לפרוס להם את התיק הרפואי שלך ואין להם זכות לשאול
אם יחפרו "אני לא מרגישה טוב"
"מעדיפה לשמור לעצמי, זה אישי"
וכו..
תעדכני שאת ממש לא מרגישה טוב, ונראה שזה עלול לקחת כמה ימים ואת תעדכני בע"ה כשתרגישי בטוב.
או לחילופין לבקש מהרופא אישור מחלה של כמה ימים (להסביר את הקושי של הבחילות, תחושה כללית לא טובה...) ולהגיד בדיוק את מה שאמרת רק בלי סיבה.
או- אני לא מרגישה טוב. קיבלתי הנחיה רפואית להישאר בבית למספר ימים.
בלי להתנצל, זאת זכותך המלאה.
ובשביל זה יש את הימי מחלה.
תהיה המחלה.
זה מעצבן
אבל אני גם חושבת שאם אומרים - אני צריכה לנוח שבוע, בלי להגיד למה - זה מחשיד
בעיקרון אחרי חופשת מחלה שלא מתאים לי להגיד סיבה - חופשי אני מחרטטת משהו כמו דלקת גרון.
״לנוח״ זה בדכ תשובה מתחמקת ולכן זו ההסקה.
שאלו אותי אלייך היה בחו"ל. באמת מישו חשב ככה.
לא ידע שנחתי לי בבית אחרי גרידה😕
אפילו שקלתי לספר רק שיבינו למה אני בקושי מתפקדת.
ואני בשבוע 10..
בעצת כמה מהתגובות, שקיבלתי המלצה לנוח עד יום x..
מדהים איך אנחנו חוששים להשתמש בזכויות שלנו וכמה זה לא נעים..
אני לא חוששת מהתגובה, הוא היה באמת בסדר
פשוט תמיד בהרגשה שלי זה לא מתקבל טוב ואולי חושדים שזה מוגזם..
רציתי לקחת היום.
בסוף גררתי את עצמי.
לקח לי שעתיים רק לארגן את המטלות לפי סדר החשיבות. בינתיים זרמו עוד למייל אבל כבר לא יכולתי להכיל.
זה מתקרב, אני לא יודעת כמה אצליח להחזיק מעמד. מקווה שמחר עוד יעבור בקלות.
יכול להיות בשבשלישי
מרגישה שקורסת
וצריך לעצור
קבעתי כבר תור לרופאה
בלב שקט.
את צריכה את זה.
והמון פעמים יש דברים אישיים שמשקרים בשבילם. זה דבר מובן ומקובל.
*יורדים במדרגות של הבניין*
אני: בוקר טוב
השכנה: בוקר טוב, מה עם בעלך? השתחרר?
אני: עדיין לא
השכנה: נראה לי שהוא נהנה שם, לא רוצה לחזור
אני: *משהו שדומה לחיוך וממשיכה ללכת עם הילדים*
השכנה: לא, באמת. תשאלי אותו. זה כבר לא הגיוני, נראה לי שכיף לו שם.
אני: *מתאפקת לא לחנוקקק אותה וממשיכה ללכת*
הבת שלי: אמא, נכון לאבא הכי כיף איתנו בבית?
בעעעעעע
איזה בזיונות אחותי!
מקווה שהתפללת על משהו שאת רוצה ממש אם כבר שתקת
אם לא, זה הזמן
חיבוק ואת מדהימה שלא ענית לה
שמש בשמייםאיזה שכנה הזויה 😐
ואיזה מותק הבת שלך
ואיזה אלופה את שלא ענית...
הייתי מתפוצצת עליה
ייקח אותם לגן...
זה מהרגעים האלה שאת רוצה לענות אבל יוצא לך רק דמעות 😬
אני גם שמעתי דברים בסגנון. אנשים חושבים שהם מצחיקים.
אני עניתי בהכי רצינות- "הוא עושה עבודת קודש. הוא נילחם בשביל המדינה שלנו ולהגן עלינו. את מציעה להחליף אותו בעצמך?" אמרתי את זה בחצי חיוך ובאווירה טובה. אבל בחיי שצריך להעמיד אנשים במקום זה פשוט מקומם.
משהו בסגנון, את יודעת יש מלחמה, מישהו צריך להלחם כדי שנוכל לחיות פה
בעיניי זאת תשובה הולמת וכך גם הילדה תבין שאבא שלה עושה משהו חשוב (אפשר כמובן להסביר אחר כך, אבל בעיניי צריך לענות)
ובאותה הזדמנות אוסיף שבלי קשר לא כיף לענות כל היום (גם אם זה מכוונה טובה) על "מה עם בעלך? יצר קשר? מה הוא לא חוזר מתישהו?? מה הוא לא יצא לאחרונה?" וכן על זה הדרך
במיוחד עכשיו שיש אווירה שאנשים משתחררים...
עדיף להמשיך לעזור כאילו הוא שם ומקסימום אעדכן
ואם זה סתם לסקרנות אז כמובן שעדיף להתאפק
לא יאמן! ועוד ליד הילדה!!
חיבוק גדול. מעריכה מאוד מאוד
לפעמים זה אנשים שכאילו לא יודעים איך להגיב אז יעני מקלילים את הסיטואציה ומספרים לעצמם סיפור/בדיחה אחרים בראש....
ואין תורמים
אבל תקשיבי *לך* יש כ"כ הרבה זכויות בשמיים...
לא רק שאת שליחה נאמנה של בעלך ששלחת אותו למלחמת מצווה מטורפת! ואת מחזיקה לבד בית כבר 3 חודשים!!!!!!!
את גם ויתרת על כבודך ולא ענית לשכנה בכלל!!!!!
ופרקת פה!!! (וטוב שכך!)
אני מציעה שבלב שלך שחררי אותה, היא לבד מתישהו תבין שטעתה ונהגה בחוסר רגישות... ואת רק תזכי למלא ישועות בזכות שלא ענית!!!!!!!
נשמה הבת שלך. נשמה את.
חיבוק גדול!!!
איזה חוסר טאקט, אלוקים
ובראש עוברות לי מילים פחות עדינות עליה 😶
איזה אלופה את שלא ענית, שבעז"ה בזכות זה תזכי לשפע של דברים טובים!!! ❤️❤️❤️
וואלה הייתי עונה לה שהוא דווקא ממש לא נהנה, ובאמת חבל שבעלה לא יכול להחליף אותו. אמאל'ה אנשים לפעמים 🤦🤦🤦
חיבוק שהיית צריכה לשמוע את זה בסיטואציה שהיא גם ככה רגישה❤️
זה נראה שהיא רצתה לפתוח איתך בדברים
אבל בהחלט יצא לה עקום...
חיבוק גדול אהובה
שזה קורה לך תבקשי בקשות מהקבה
ולמה זה רגיש
תכלס זה רגיש כי זה גם נכון לפעמים
לפחות אצלי..הוא באמת נהנה ..לא בקטע חימוני.. זה היה לו ממש משמעותי הלהיות חלק ולוחם זה גם הוציא ממנו מלא איכויות וגילויים על עצמו
וגם היה משולב בהרבה הווי חברתי ושבירת שגרה ..
זה לא שהוא נהנה ולא רצה לחזור כי אני לא חשובה לו חו''ש
אבל כן. הוא באמת לא רצה לחזור
וידעתי את זה כל הזמן
וזה וואחד מורכב להסתובב
עם קושי שלי כל כך מטורף..חיים בלי חיים..לילות של בכי וסבל
ובמקביל האיש הכי קרוב אלי עובר את התקופה הכי משמעותית וטובה שהיתה לו בשנים האחרונות (חו''ש לא שהתקופה טובה בהקשר של האסון שקרה וכל המלחמה וההרוגים וכו.. מדברת רק בפן האישי)
ודברנו על זה המון ועברנו עם זה הרבה
אבל
אם שכנה שלי היתה זורקת לי כאלה משפטים
זה היה מציף אותי ברמות על
גם לא חושבת שהיתי עונה
היתי כמעט בוכה
או לא רק כמעט
ואולי בעקרון דוקא היה טוב לבכות לה מול הפנים
יותר מכל תגובה עוקצנית .זה היה מנער אותה להבין
שזה התמודדות עם כל כך הרבה מורכבות
ומבחוץלא יודעים ולא מבינים
וגם מי שבפנים
אף אחתתתת לא יודעת מה עובר על החברה שלה
כל אחת והמאבק האישי שלה
וצריך שם כל כך הרבה כבוד
גם לעצמינו
וגם אחת לשניה
גם לי היו משפטים שהיו מקפיצים אותי וכל היום שלי מתפנצ'ר..וזה עוד כשגם ככה כל יום זה להאחז בציפורניים כדי לעבור אותו בכלל
אחד המעצבנים היו
"וואיי איך את עושה את זה בכלל!!!?!
טוב כנראה ה' נותן לכל אחד נסיון לפי הכוחות שלו..
מה לעשות אני לא היתי מסוגלת"
כן ואני ממש מסוגלת
כוחות על יש לי
בקטנה בשבילי
קבלתי בדיוק את הכוחות ארוזים בתיק יחד עם הצו 8
להפך
איבדתי את כולם
נשברו לי כל האחיזות
קרסתי אלף פעמים
ולפעמים גם קמתי והצלחתי
ומרחתי חיוך מזוייף בחוץ
או שעודדו אותי רק לברוח לקבל פטור כי הרי יש לכם וזה בכלל בהתנדבות והוא לא חייב (באמת זה נכון שרשמית יש לנו פטור) אז את סתם סובלת
זה כל כך מחליששש
סליחה שקצת פרקתי לך פה בשרשור
הסביבה היתה אחד האתגרים הגדולים שלי
איך הצלחת לא לחנוק אותה???
תברכי אותי!
את יודעת איזה כוח יש לשתיקה שלך??
תמיד קינאתי באנשים עם החלוק הלבן
ובעיקר באלו הנמצאות במחלקת פריון\ הריון ולידה
אני יודעת שאני לא אהיה אחות כי הלעבוד במיון וכו... פחות...
איזה מקצוע יש שהוא הכי קרוב לזה???? אני מממש ממש רוצה.
ושיש בו משכורת
אני מוכנה ללמוד עוד בשביל זה
ואני עם תואר ראשון בהוראה.
אנונימי כי דיברתי על זה עם כל העולם בערך
לא יודעת איך להתמודד עם זה.
כל הבוקר כעסתי על הגדול שלי.
אני על הקצה, אני יודעת.
עייפה. חוששת מהלידה כאילו זאת לידה ראשונה. קשה לי כבר לזוז למרות שאני עוד לא בתשיעי.
וגם הוא.
מגמגם בגלל החרדות מהאזעקות והבומים ששומעים כאן כל היום. עייף כי קם מוקדם מידי. ונראה לי שגם קצת השתבש מאז שסיפרנו לו על ההיריון.
הוא קם היום ב5:20.
באמת שאין סיבה, הלך לישון ב7 (בדכ ישן ב6-6 וחצי) אחרי שקם אתמול ב6 ולא ישן צהריים כי היה בגן.
הוא קם גמור אבל לא הסכים לחזור לישון ולי לא היה טעם לריב איתו בשביל כמה דקות שאז אחים שלו יקומו והוא בטוח לא יחזור לישון.
אבל אז כל הבוקר הוא היה עייף, כל הבוקר הוא בכה מכל שטות, עם ובלי סיבה.
ובדכ אני יותר מצליחה להכיל את הבכי הזה ולחבק כדי שיירגע ולנסות להסיח את הדעת.
הבוקר פשוט התחרפנתי מזה. גם הערת אותי מוקדם ולא הסכמת לחזור לישון וגם אחכ אני צריכה לסבול מזה וכל הבוקר לשמוע בכיות?!
פעם ראשונה שרק חיכיתי שיילך לגן, בשבילו. שאפסיק לכעוס עליו.
בדרך לגן סיפרתי לו שהיה לי מאוד קשה הבוקר עם כל הבכיות ושאני יודעת שהוא בכה כי הוא עייף ושגם אני כעסתי כי אני עייפה. ואמרתי לו שהיום שנינו נלך לישון מוקדם כדי שנקום רגועים ועם סבלנות.
הוא מתוק, הוא ניסה לפצות על זה בדרך לגן וניסה לספר כל מיני דברים מצחיקים ולשאול שאלות ואני זרמתי איתו וגם החמאתי לו שאיזה כייף שהוא רגוע, ומדבר ומצחיק.
אבל מסכן. הלך לגן אחרי שכל הבוקר כעסתי עליו.
מקווה שהוא יהיה בסדר היום ושלא יסחב את זה איתו.
וכואב לי כי הוא באמת לא אשם.
ואז אני שואלת את עצמי, זה מה שיהיה כאן עכשיו עד הלידה? כעס ובכי ותסכול של כולנו?
לא מתאים לי.
ולא יודעת איך לשנות את זה.
ואין לי כח לכלום ככה.
ואם כבר,
שבת שעברה (לא האחרונה) סיפרנו לו על ההריון, אמרנו לו שיש לי תינוק קטן בבטן ועוד קצת הוא יגדל ואז אני אלך לבית רפואה והוא ייצא.
הוא התרגש ממש, נתתי לו גם להרגיש אותו כשזז.
אבל מאז הוא כל היום בןכה, מכל שטות.
ואני שואלת את עצמי אם זה קשור לזה שהוא מצונן ולא מרגיש מאה אחוז (שזה גם התחיל באותו שבת) או שיש מצב שזה קשור להיריון.
ואם זה קשור להיריון, איך אפשר לעזור לו?
סתם יצא ארוך אבל לא נורא.
מקווה שהפריקה תעזור.
ומההודעות שלך נשמע שאת אמא מהממת וקשובה!
והסבת לו יפה שהיית עייפה וזה גרם לך להיות חסרת סבלנות...
יש ימים כאלה. חיבוק!
טוב שהצלחת לתקן עוד לפני שנפרדתם והוא הלך לגן באווירה טובה.
לגבי זה שהוא רגיש - מאוד יכול להיות שזה בגלל הצינון. זה ממש מציק להם. בכל מקרה אפשר לפתוח שוב את נושא התינוק ושמוע ממנו מה הוא מרגיש. ככה תוכלי לדעת אם משהו מטריד אותו או לא.
הגדולה שלי (בדיוק בגיל של הגדול שלך, ילדנו פחות מחודש הפרש) היתה מוטרדת מאיך יקראו לתינוק, מכך שמספר הבנים/בנות בבית ישתנה, מאיפה התינוק ישן ועוד.
בכלל לא תיכננתי לספר לו עדיין, זה מרגיש לי עוד רחוק בשביל ילד (סיפרתי לו בשבוע 34) אבל היינו בשבת עם אחיינים של בעלי ואחד מהם סיפר לו שגם לאמא שלו וגם לי יש תינוק בבטן אז הייתי חייבת לעשות את זה.
לק"י
וזה לא הטריד את מנוחתם רוב הזמן.
או בכלל לא....
פשוט אם את חושבת שזה מטריד אותו אפשר להגיד משהו על התינוק שבבטן ולראות אם הוא שואל על זה.
לא יודעת אם את מארגנת דברים מראש. אם כן, אז נגיד כשמוציאים את העגלה/בגדים/משהו להזכיר שזה לתינוק שיבוא
יש ימים שאת נשארת בהם עם כמעט דמעות בעיניים אחרי הבוקר ואתגריו.
אבל אני חושבת שזה שדיברתם ונשמע שהוא הבין, זה כבר טוב. והגיוני שהעשיה בגן תסחף אותו והבוקר לא ייסחב איתן כל היום.
מעודד לשמוע שזה לא רק אצלי למרות שזה היה ברור לי.
כמה מצפון יש לי על זה שאני חסרת סבלנות אליו, וכשהוא קם מוקדם מדי בבוקר זה הזמן הכי מועד לפורענות בקטע הזה
והכי מבאס שאני רואה איך תשומת לב חיובית גורמת לו להיות מלאך מתוק וכשאני חסרת כוחות אז הוא הופך את הבית או בוכה מכל דבר או מציק.
וואי, שקים של מצפון...
חיבוק לך! את אמא מהממת ❤️ אני בטוחה!
והזדהות
לכולנו יש ימים כאלו, וזה ממש קשה ומשאיר מצפין
גם לי יש הרבה בקרים כאלה, שבת ה- 3 שלי מחליטה לעשות הצגות כאלה ואחרות, ואז מתחילה לבכות ולהיות אנטי לכל דבר אפשרי בערך, ואז יוצא שאני רק כועסת עליה. בדרך לגן אני תמיד משתדלת לדבר איתה ברוגע, להסביר לה למה כעסתי (אני תמיד מנסה לעשות את זה כשאני כועסת) ולהזכיר לה שאני עדיין אוהבת אותה, גם אם אני כועסת. ואז מנסה לגרום לה לחייך.. בגן, לפני שאני הולכת אני מנסה להביא לה חיבוק ונשיקה, אבל כמו כל יום, היא מעדיפה לרוץ לשחק עם החברים שלה.
חיבוק!
סביר להניח שהוא מסמן רץ משחק קופץ ושמח בזמן שאת עדיין עם המצפון.
לגבי ההמשך אם את מרגישה שקשה לך (וזה בהחלט מובן) כדאי להכין תוכניות לשעות הקשות.
זה יכול להיות טושים או מדבקות מיוחדות, פרסים קטנים שמעסיקים כמו פנס או טיסן, בועות סבון וכו)
זה יכול להיות ספר או משחק מיוחד שמותר לו להתעסק איתם בפינה להירגע (נגיד לפרוס שמיכה עם כרית ליד המיטה שלך ואסור לאחרים להפריע שם)
זה יכול להיות לגו, פליימוביל, בובות אנשים, צעצועים מדליקי אורות עדינים יותר)
נגיד יש פנס מקרן שחליפים בו את התמונות וזה ממש חמוד.
אפשר לתת לו לשמוע סיפור באוזניות (יש סיפור בהמשכים לרבקי פרידמן ויש כל מיני פודקאסטים)
יש סיפורים שאפשר לשמוע ולקרוא תוך כדי.
אפשר גם מסך או ממתק.
אפשר הפתעה כיפית כזאת. נגיד לבנות יש לי מאגר גומיות, קשתות ואביזרי שיער וגם ארנקים מראות, טבעות וכו. לשעת חירום
לבנים אפשר כלי תחבורה, אנשים, כלי צבא, כלי עבודה ועוד.
גם תיווכת לו שאמא עייפה והוא בכה כי הוא עייף
גם הצעת פתרון שהערב תלכו לישון מוקדם
גם צחקת איתו והחמאת לו כל הדרך לגן (יפה שבכלל היה לך כח להקשיב)
בקיצור את נשמעת אמא מהממת
כבר חשבתי.
היה איחור במחזור. של 4 ימים. ועכשיו דימום.
למה יש לי רצון לתלות את זה בדם השרשה.
אבל לא רוצה להתאכז ולעשות בכל זאת בדיקת הריון.
בעיקרון גם אם כן, יש לנו סיבות לאיחור בביוץ וזה תקין... (השפעות כמו תזונה, לחץ, שינוי בשעות שינה...)
אז זה מבאס ממש כי ציפית ורצית הריון... ובאמת יש סיכוי כלשהו לדימום השתרשות ואני כ"כ מכירה את הרצון העז שמנסה להסביר כל מציאות שהיא שהיא עדין תסתדר עם הרצון שלי...
חיבוק גדול!
והלוואי וזה זה איכשהו!!! ה' יכול לעשות הכל!!!!
ואם זה לא, בע"ה ה' יביא את זה בקרוב ממש!
לכן הייתי בטוחה.
אבל באמת הכל מלמעלה.
תודה לך על ההזדהות!
מישהי מכירה את המשאבה ויכולה להמליץ?
כרגע יש לי אמדה, מתלבטת אם לקנות את השנייה בשביל שיהיה משהו נייד
לא מכירה ולא שמעתי על החברה הזו מעולם.
על הביאמבה קראתי פה הרבה המלצות.
ביום רביעי
קיבלה חיסון גם לצהבת a
מאתמול בלילה, ליל שבת, היא עם חום.
נראה לכן קשור?
לקטן שלי התחיל חום שעתיים אחרי חיסון
והאחות אמרה 3 שעות אחרי...
כנראה זה לא מדויק באלף אחוז..
תרגישו טוב!!!
זה חום שיכול להיות היום,מחר מחרתיים
ואז חמישה עד שבועיים מיום חיסון.
אם הבנת את כוונתי.
כלל האצבע שלי הוא בכל מקרה להתנהג כמו שהיית מתנהגת עם מחלת חום- אם החום נמשך יומיים, ואם יש תסמינים נוספים- פריחה שיעול שלשול וכד', ללכת להיבדק.
רפואה שלמה💗
יש לה חום גבוה יחסית, 39.5+
כשעולה לה החום היא רועדת כולה וקפואה
כשיורד מזיעה בטירוף
אני נותנת נורופן ונובימול לסירוגין
בין לבין היא סבבה וחיונית, גם כשרועדת היא מפטפטת איתנו וצוחקת.
מחר אחה"צ אקח אותה לרופא, ליתר ביטחון,
אבל אלו התופעות לוואי?
עד כמה ימים זה יכול להימשך?
לגבי תופעות לוואי, אצלינו לא נראה בדיוק ככה.
רפואה שלמה!
גם תוך כדי שיש חום זה יחסית מרגיע.
אצלנו היה חום שאחריו יציאה פריחה.. בערך שלושה ימים
גם אני נותנת קצת אחרי גיל שנה
אבל זה יכול לשבש את הילד לאיזה שבועיים
ממש סיוט
אבל עובר בסוף
אני בהריון חודש חמישי, ויש ילד בן שלוש בבית
בעלי התחיל להתנהג מוזר ממש, כאילו הוא תמיד היה זורק את המילים האלה לעברי, אבל לאחרונה זה נהיה נוראי
אנחנו יושבים עם חברים שמדברים על לטוס עם בני זוג, והוא זורק אני לא אטוס איתה, לא נהנה אין לנו כלום במשותף.
חטפתי את זה בבום ללב..
אין לנו כלום במשותף? אז למה אנחנו ביחד בכלל?
והוא חזר על זה כמה פעמים, שאנחנו שונים ואין בנינו כלום במשותף, ושהוא נהנה יותר עם חברים מאשר איתי
וגם שאנחנו יוצאים בימי שישי לבית קפה, הוא לא נהנה.
ושהוא יותר אוהב טבע נוף..
עכשיו עשינו לעצמנו יום בשבוע שאנחנו יוצאים ומדברים, וחשבתי שזה כיף לו וחשוב לו
ומסתבר שהוא סובל, ולא נהנה איתי
ישבתי כל הלילה ובכיתי, כי למה לי לחיות עם אדם שאני מסבה לו סבל? שהוא לא נהנה איתי?
אתמול הוא יצא עם חבר לבית קפה עד 12 וחצי בלילה
שלחתי לו הודעה, מתי הוא מגיע?
והוא פשוט תקף אותי.. שאני חונקת ואין לו אוויר
סך הכול שאלתי שאלה, לא ביקשתי ממנו לחזור ולא כלום.
מציינת שזאת הייתה הפעם השניה שהוא יצא עם אותו חבר עד שעות כאלה, פתאום הוא לא עייף
ולא צריך לקום מוקדם לעבודה כמו שהוא אומר לי תמיד.
היום הוא היה אמור לעבוד מהבית, ונסע לבית קפה לעבוד משם
שלחתי לו הודעה שיש לי מחר מבחן
ואני אשמח אם הוא יכול לעזור לי ולהיות עם הילד כדי שאוכל ללמוד.
הוא הגיע אחרי 5 שעות מההודעה לבית,
ופשוט צרח עליי.. שאני לא נותנת לו לעבוד, ואני חונקת אותו
ונמאס לו.
למה זה אמור להיות נורמלי חיים כאלה?
שאני לא אמורה לשלוח לבעלי הודעה, ולשאול שאלה בסיסית..
כי זה חונק אותו.
לא דרשתי ממנו כלום, רק ביקשתי קצת עזרה.
אני באמת חושבת על גירושין,
רע לי ועצוב לי, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן בוכה
אני חיה עם בן אדם שלא אוהב אותי, ולא רואה אותי
בחיים לא חושב עליי ועל לשמח אותי, כל היום מחפש לברוח מהבית ולהיות רחוק ממני.
אני באמת לא בן אדם חונק, ואני מאוד מאפשרת
ומנסה להקל עליו כמה שיותר
המילים שלו כמו סכינים בלב שלי
שום דבר לא מצדיק כזה יחס כלפייך
ולו אפילו בגלל שאת האמא של הילד שלו וסוחבת ילד נוסף ברחמך
אבל גם בלי זה לא מגיע לך יחס כזה
חיבוק ❤️
כאב לי לקרוא את ההודעה שלך.
זה ממש לא חונק ולא חופר,
זה כל כך מעליב לשמוע ועוד לפני חברים ☹️
הלוואי שהוא יבין לבד כמה שזה לא יפה...
💞💞💞
מה זה התחיל להתנהג מוזר? מחילה אבל כדי להבין מכון - זה שינוי שקרה ביום אחד?
איך היחסים שלכם מאז שהתחתנתם? אף פעם הוא לא אמר לך שמפריעים לו דברים שאת עושה, זה יצא כך פתאום בהתפרצות אחרי שהכל היה בסדר?
ומהכיוון שלך - הרגשת אהבה ממנו ושהכל טוב וזה גם מה שאת שידרת?
כי מקריאה מבחוץ, אם זה קרה ביום אחד זה באמת לא מובן אבל מה שאת מתארת זו הידרדרות של יחסים בלי תקשורת מקדמת
וכמובן שזה לא מצדיק כזה יחס ומאוד מאוד לא נעים
מציעה לפנות לייעוץ זוגי
ממש ממש אין שום סיבה בעולם שתצדיק יחס כזה כלפייך .. על אחת כמה וכמה ליד אנשים זרים. מאוד מעליב ופוגע.
חשוב לך להתייעץ כמובן עם מטפל/ת ולהעלות את הנושאים שמפריעים לך. כי צד שלישי תמיד יראה את התמונה הכוללת .
ויכול להיות שהוא צבר כעסים והוא מלא עלייך מאיזו שהיא סיבה שלא תהיה... עדיין לא מוצדק דיבור פוגעני כלפייך
יש פה תנועה 'לך שבמשך ההודעה רק מצטדקת ומתנצלת ומסבירה את עצמך שאת בסדר
ברור שאת בסדר
ברור שלא שייך לדבר ככה בשום אופן
איפב התקשורת בינכם על משהו שקורה?
הוא יושב עם חברים אומר כזה משםט
אחרי זה כשהם הולכים את מושיבה אותו לשיחה-
מאוד םגע בי המשפט שאמרת אני לא מוכנה שתדבר עלי ככה. אם יש משהו שמפריע שאתה אוצה לבקש אתה מוזמן לשתף באופן מכבד ופרטי ביננו ונדבר על זה.
לא לתת לו לדבר בחוסר גבוד ששוב ושוב
ותכלס אם זה כבר שם
נשמע שצריך שינוי של דפוסים זוגיים דחוף
כי זה נשמע ששניכם ממוקמים שם לא נכון
נגמרו לי השמותאת מתארת תחושות קשות וכאב גדול. ממש לא פשוט להרגיש כך, וודאי שבאופן מתמשך.
מסכימה מאוד עם @המקורית היקרה - כדאי לצלול לעומק הדברים ולראות כאן את התמונה השלמה,
להבין מתי ואיך הכל התחיל,
מה השורש של הדברים,
מה עוד חבוי בדינמיקה הזוגית שהתקבעה ביניכם,
מה בעלך חושב ומרגיש לגבי זה, לעומק
וכמובן מה שאת, שרק התחלת לתאר כאן את קצה הקרחון של מה שאת חווה.
מאוד מומלץ שאם לא מצליחים ללבן את הדברים לבד בצורה מספקת וטובה להיעזר באיש מקצוע שילווה אתכם בכך.
חשוב שתתחזקי בכך שיש אופק ויש תקווה,
שאנחנו המייצרים והאחראיים על המציאות שלנו,
שיש לנו את כוח הבחירה, שאנו יכולים לשרטט את מציאות חיינו עד כמה שניתן,
ושגם אם המציאות קשה ומאתגרת - אנו לא חסרי אונים! אלא יש לנו את הכוחות שלנו, הכלים שלנו, העוצמות שבנו ובעזרתם נוכל לצמוח ולהצמיח גם את המציאות הנוכחית,
או לחילופין לבחור בעיניים פקוחות ובמודע במציאות אחרת, אם מוצו כל האפשרויות במציאות הראשונה.
כך או כך - יש לך הרבה כוח! ומרחב! ויכולת!
מגיע לך להרגיש טוב!
מגיע לך חיות טוב!
מגיע לך להרגיש אהובה ולאהוב!
וזה בהחלט אפשרי ב"ה! בין אם עם בעלך דרך עבודה אישית וזוגית שתצמיח אתכם, ובין עם מציאות אחרת בה תבחרי אם תגיעי להבנה שכך נכון.
אבל לעבוד לעומק על המציאות (כל מציאות בה תבחרי) זה דבר חשוב ויקר.
והדברים אכן מצריכים עבודת עומק בצורה מקיפה ומסודרת בכדי לתת לך את המענה הראוי ביותר לחיים מקדמים ושמחים ❤
כמו שאמרו לך קודמותיי.. לכי תתייעצי עם איש מקצוע..
לי אישית נראה שאם דפוסי ההתנהגות שלו לא ישתנו אז מכאן לפרק את החבילה- זה לא יהיה מופרך..
בהצלחה!
תהי חזקה ותניעי את המהלכים שלא תמשיכי בצורה כזו!
מגיע לך להיות מאושרת ונאהבת💜
בעיניו זה לגיטימי לשבת ולפגוע בך מול כולם...
מצטערת, אבל להלבין ככה את פנייך, זה ממש ממש חציית קו אדום.
מילא היה מבין ומבקש סליחה אחר כך,
אבל נשמע שהוא לא שם.
האמת, נשמע שהוא לא ראוי לך עם ההתנהגות הזאת.
מציעה לך לחשוב איםה את מחזקת את עצמך כדי שלא תשמעי דברים כאלה פוגעים יותר. אף פעם.
זה ידרוש גם ממך להיות יותר חד משמעית, להציב גבולות ברורים ולהיות תקיפה ואסרטיבית.
כבוד זה דבר ששווה להילחם עליו אם את מרגישה שהוא לא נותן לך כבוד בסיסי.
ואת ראויה להרבה יותר מכבוד בסיסי.
חיבוק גדול!!
חשבנו להיות השבת בבית
חמי וחמותי ביקשו שנגיע והאמת שיגעו קצת את המוח ואמרנו להם הצהריים שנגיע, למרות ששבת שעברה הם עשו שבת משפחתית ושהרבה זמן בגלל הצבא לא עשינו שבת בבית ולמרות שרציתי בכלל אם כבר לנסוע להורים שלי.
מה מסתבר עכשו?! שחמותי חולה (אמרה רק לבעלי והוא בגדלותו שכח לספר לי את הפרט השולי הזה) כל המשפחה של בעלי עם קורונה כך שסיכוי סביר שזה זה. היא עשתה בדיקה והיא שלילית, אבל הסיכוי שזה שלילי כוזב הוא גדול.
אני בהריון! בהריון הקודם הייתי עם קורונה וזה היה סיוט!! הילדים גם ככה לא מרגישים מאה אחוז והם במסגרות. אין שום מצב שמאים לי להכניס את עצמנו עכשיו לזה
ובעלי הרי בצבא אז עד שהוא בעצמו לא יהיה ממש ממש חולה הוא לא יהיה בבית ואני אצטרך להתמודד עם כל זה
אין לי כוחות כבר!
השעה מאוחרת, יום חמישי, כבר אבוד להתקשר עכשיו, אבוד לבשל שבת, ואני בכלל הייתי אמורה מחר לעבוד וללמוד
לא מבינה איך למען השם הוא עוד מצפה שאני אגיד להם שאנחנו מבטלים. הוא הילד שלהם ובכלל היא לא סיפרה לי שהיא חולה אלא לו.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?? ועוד עם בעל שלא מצליח להבין אותי וחושב שאני מגזימה
לא הציעו פיצוי?
נשמע חוויה סופר מתסכלת ומבאסת ממש
