פורום הריון ולידה (עמוד 674)

תחכי 10 יום מהביןץ,

או לקראת איחור (אם הוסת סדירה)

אמורה להיות תשובה יותר אמינה

בהצלחה

דגים, עוף, תפוחי אדמה

הכנתי בתחילת החג גלידת תותים בכמות גדולה זה לכל החג

וסלטים חיים אוכלים אצלינו.

אכלתי השבוע אצל מישהו שכבות חצילים עם בקר טחון, היה ממש טעים. 

לערב מרר בצל עם גבינה צהובה

סלט גדול עם צ'יפס בטטה ואולי תפו"א בוריאציה כלשהי או בלינצ'ס

בוקר

תפוא עם חזה עוף מבושלים עם רוטב כלשהי

ירקות מאודים בסיר

לקינוחים בעיקר פירות האמת, ולערב מצות מגולגלות או בלינצ'ס אם לא יהיה בערב, או שאריות

מרק עוף עם אטריות ביצים

עוף עם תפוא בסיר/בתנור

חזה עוף בבצל

עוף ברוזמרין

תפוא דפוקים בתנור

פאי רועים

קציצות ברוטב אדום

פירה

ערב חג- מרק עוף בטטה ודג

ועל האש בבוקר

תבשילי ירקות:

פלפלים וקישואים ברוטב עגבניות

לצ'ו - עגבניות ופלפלים מטוגנים עם ביצה

חצילים ברוטב עגבניות

לביבות ירקות

גזר עם בצל סגול בתנור

כרוב מבושל

בטטה בשמן זית ותבלינים בתנור

פטריות מטוגנות

בטטות/פירה בטטות

ניוקי

בורקס בשר ממצה

ובורקס מצה זה שרויה

לגבי הבורקס- צודקת

סלטים: 

סלק

חצילים

מטבוחה

פלפלים 

לערב

דג מרוקאי סלמון

קציצות אדומות

קוביות תפוא ברוטב

ואולי "ספגטי" סלק וגזר

סלט כרוב

לבוקר

דג סלמון ברוטב פסטו

פאי רועים

פרוסות בטטה

סדש

ביצים קשות

אבוקדו

סלט ירקות

ואולי..... פשטידת קישואים וטונה

ועוגה/עוגיות ללא שרויה וקטניות

לי היה חוב ולא לקחו לי שום ריבית 

לבעלי היה חוב של כ- 4 אלף  משך מספר שנים,

אחרי מספר שנים הריבית הייתה בסכום של 1500 בערך..

בשיחה אחת ביטלו את הריבית ןהתחלנו לשלם את החוב בתשלומים. 

תחושות קשות וממש ממש מובנות!

אני בטוחה שהייתי מרגישה ככה ואפילו יותר גרוע עם מציאות כמו שלך.

חיבוק💜

ותעיפי את המצפון לפח. הוא לא תורם!

זה מעורר תהיה.

אין מקום מושלם. אבל במצב שלכם גם קראוון הוא מושלם.

אני הייתי אומרת להורים דוגרי שאני כבר חייבת את הפינה שלי, וזה בלי קשר אליהם.

ולמה שהם לא יעזרו לכם לעבור?

אני חושבת שכל הורה מכיר בזה שמצב כזה הוא לא בריא. ואם הם חושבים שזה לא בריא- הם גם יכולים לעזור לכם לחפש.

וממש כדאי להיות אקטיבית בזה ולהחליט שעד אחרי פסח אתם מוצאים דירה וזהו!! לא יעזור בית דין!

כי אם אין החלטה חד משמעית, מתגנבות מחשבות של איך נסתדר בלי ההורים?

אז צריך לחתוך בבשר וזהו.

וזה כואב בהתחלה ואולי קצת מפחיד, אבל כל כך הכרחי ובריא!!

אני בטוחה במאה אחוז שאחרי שתעברו תרגישי אוויר שממש נכנס לך לריאות. תוכלי סוף סוף לנשום.

ואחרי שתוכלי לנשום, תוכלו לעשות סדר במצב הכלכלי  ולהגדיל הכנסה.

אי אפשר להתפתח בחיים כשאין את המשאבים לשאוף קדימה. ואת איבדת את השאיפה ואת יודעת בדיוק למה..

לגבי ההורים, זה ממש מצב טבעי שאת רוצה לגור בנפרד, ממש אין פה צה להרגיש לא נעים, וחשוב שזה לא מה שיעכב אותך מלבצע את השינוי.

פשוט אין! מה שיש יקר יותר מדי..ואם איכשהו מסתדר זה רחוק מהמסגרות ברמה של נסיעה ברכב וזה ממש משפיע.

אנחנו רוצים לעבור למשהו שיתאים ונוכל לעבור אליו כמו שצריך. לא מושלם אבל סביר. בטח שזו הפעם הראשונה שנגור לבד באמת.

ובתכלס?? מרגישה שצריכה לעשות את ההחלטה הזו לבד. בעלי מאוד מהסס וכל פעם מזכיר את כל מה שכרוך בזה (לקחת הלוואה למשל. אנחנו לא מעזים לבקש מההורים עזרה כלכלית או להגיד שלא חסכנו כי איך ייתכן?? ובאמת איך ייתכן. התנהלנו נכון אבל חופשות לידה ובעל בין עבודות וחוסר מוטיבציה וחוסר חיות וחשק לנהל כלכלת בית נורמלית זה מה שגרם לזה..אינטימיות בפח. חינוך ילדים בפח. רק הישרדות. למי יש בכלל כוח להתקדם?)

והזמן שעבר והתמסמס שובר אותי. טעונה על בעלי מאוד. זה כל כך לא אופייני לי לגור אצל ההורים. זה היה רק בגלל הלחץ שלו. יותר נכון הלחץ שהפעילו עליו ההורים שלו שכל הזמן מתחשבנים על כסף. ואני תמיד היית עצמאית וכאן אני ממש כבויה. כבר חודשים על חודשים ויותר מזה. ורואה המון בעלים ובחורים שעצמאים ואין מצב שירצו לגור אצל ההורים וזה עושה לי תהיות אם בחרתי נכון. עצובה מאוד. והתקופה האחרונה בכלל עמוסה. לא יכולה להתסכל על בעלי בגלל כל הצער על מה שעשינו לעצמנו. וכבר דוחה את טבילה יומיים. גם היום לא טובלת פשוט ממוטטת. פעם הייתי נלחמת על הטבילה והיום היצר ניצח. מה זה שווה שגם אם אטבול נעשה את הכול בשקט. בלחש. אחרי שהולכים לישון וסוגרים את הדלת לאט שלא ישמעו שסגרנו או פתאום הילדים התעוררו. וכמה זה כבר יותר מדי זמן. אז לא טובלת. אין לי כוח. לא רוצה את זה ולא רוצה להיות איתו. 

וקשה לי. שמתחילים כאילו רק עכשיו את החיים. עם ילדים קטנים. מתחילים מאפס מבחינה כלכלית. יותר נכון עם מינוס. עם חוסר סבלנות לילדים. שוברים גם אותם.

קודם כל כדאי תמיד חהתפלל ולבקש על זה מהלב.

גם שתמצאו דירה במחיר טטב

גם שתעברו תוך כדי שלום ושקט ביניכם

וגם שתתחזקי לראות את הטוב שיש בך ובחייך.

את כותבת שחטפתם רגליים קרות- שגם את מפחדת מהביצוע עצמו.

מה מפחיד אותך?

אל תשליכי הכל על בעלך והרצון שלו לכסף.

כי ברגע שתהיי חד משמעית שאתם עוברים- אני רוצה להאמין שזה יקרה.

ולמה את צריכה להעמיד פנים מול ההורים?

אפשר להגיד להם שיותר בריא היה לכם להתחיל את החיים כזוג רגיל עם דירה משלו,

אבל כרגע זה המצב.

וכרגע אתם *עם הפנים החוצה*.

ממש לעשות את זה כבר ממשי! להודיע להם שבכוונתכם לעזוב. אולי הם יוכלו לעזוק בלמצוא דירה?

את כותבת שהכל יקר.

אז תחפשו דירה שמתפנה באוגוסט בעיר אחרת או ביישוב אחר. מסגרות חדשות לילדים משנה הבאה.

העיקר הוא שיהיה דד ליין לעזיבה

ושכבר תרגישי שזה שם.

אל תישארי במצב של לא פה ולא שם!

את צודקת במה שאת אומרת שאת צריכה להחליט עבור בעלך ולמשוך אותו.

אין לך ברירה, כי לו זה נוח.

וגם אם מעבר מצריך כסף והלוואות- תעברו למקום זול או דתקחט הלוואה קטנה. הכל בסדר. מה שהיה היה. אין מה לבכות שלא חסכתם ולאכול את הלב על זה.

אל תסתכלי על בעלך ותתפוצצי עליו מבפנים. תסתכלי מה את עושה כדי שההזדמנות הבאה לא תחוזלש.

שזהו. את כבר לא מפחדת. את החלטת בלב. אתם לא עושין שם את ראש השנה הקרוב.

ואם תוכלו להקדים את המעבר- מה טוב.

אבל להבין שעכשיו את מסתכלת קדימה ולא לאחור או לצדדים.

זה יהיה הכי טוב לילדים.

נכון, הם התרגלו לנוכחות של סבא וסבתא, ושיש ארבעה דמויות מבוגרות שאחראיות אליהם,

אבל הם יתרגלו מהר מאוד גם למציאות החדשה.

תראי כמה מפונים יש בארץ סביבך.

כולם מסתגלים למציאויות חדשות שלא הכירו קודם. הכל טוב.

ברגע שתחליטי בלב שלם שאתם עוברים ויהי מה (!!!) ותעבדי בזה

את תראי ישועות וה' יפתח לך.

ובעיניי להגיד להורים זה גם הכרחי. כמה את יכולה להעמיד פנים? אל תעמידי פנים. שקפי להם את מה שאת מרגישה בלי להרשים. בטוחה שהם יבינו.

המון בהצלחה לך וחג שמח!!!

בחיים לא היתי גרה עם ההורים שלי או שלו

מהמממים ככל שיהיו

ואם מבינים את זה

אין לא מוצאים ולא מסתדר

עוברים אפילו זמנית למשהו קטן עד שמסתדר

אין שום סיבה להמשיך ככה

ובטח אם התירוץ זה כסף

אפשר לגור בקראוון בכמה מאות שקלים לחודש

מקווה שתמצאו פיתרון מהר לבעיה.

אז התקשרתי למוקד ואמרו לי שאין כרגע משהו פתוח חוץ מהמיון.

מתלבטת עד כמה קריטי לנסוע

שבוע 35+1

כלללל הזמן צירים כבר כמה ימים, ברמה שמתעוררת מזה המון

אבל בכללי יש לי כל ההריון צירים במהלך ההריון וצוואר הרחם תקין (בדקנו פעם אחרונה לפני כמעט חודש)

אם הייתי בשבוע מתקדם יותר לא הייתי מתרגשת בכלל ופשוט כשהם היו חזקים ברמה בלתי נסבלת הייתי נוסעת לבית חולים

אבל זה עוד לא שבוע אידיאלי ללדת בו ובנתיים מתיק וממש כואב לי!

כשאני מתזמנת זה הרבה פעמים בטווחים של 10 דק'

ובעיקר אני חוששת שאולי ירצו זריקה להבשלת ריאות

וממש לא בא לי להתקע במיון בחול המועד

אשמח ממש לשמוע מה הייתן ממליצות, מתלבטת ממש

גם לא בודקים אורך צוואר הרחם.

אני כן הייתי פונה למיון ולו בגלל החשש שזה נובע מהתייבשות וכדאי שתקבלי נוזלים.

ולפעמים, תלוי בגודל העובר בשבוע הזה אולי יתנו זריקה לעצירת הצירים

אני לא יודעת איפה את גרה בירושלים יש את המיון של יד שרה שיחסית למיון בבתי חולים, עובד מהיר ויעיל

והצוות שם מקצועי מאד (משערי צדק)

את יכולה לבקש מאחות במוקד הטלפוני הפניה לשם או לטרם.

בדב בבד בבקשה אל תפסיקי לשתות. יש שרב כבד במיוחד.

(נותנים רק עד 34 בדר"כ)

וגם לא בודקים אורך צוואר כי אין לזה שום ערך בכזה שבוע.

מן הסתם אפילו לא יעשו מוניטור..גם אם יש לך צירים זה הגיוני, וגם אם זה לא שבוע אידיאלי ללדת בו זה בדרך כלל לא שבוע שמתערבים בו כדי להפסיק לידה שמתחילה..

חשב שתשימי לב לשתות הרבה ולא להתייבש כי יכול להיות שבגלל זה יש לך צירים, ולשים לב לתנועות וכל זה כמובן..

במקומך לא הייתי נוסעת להיבדק בשביל זה, בטח לא למיון אם אין מוקד🤍

ממש הרגעתן!

וצודקות, אני חייבת להקפיד יותר על שתיה

ו@אמהלה ב"ה העובר יחסית גדול אז לא חושבת שזה המקרה

זה ממש יכול לגרום לצירים

תנוחי, תארגני לי בקבוק גדול עם שתיה שאת אוהבת ותשתי..

עדיין יש אבל משמעותית פחות

תודה ממש!

אני כל כך אוהבת את השירים שלך.

מרגש מאוד❣️

בתקיה כזאת.

אני לפעמים מורידה סרטים משם,

וזה נשמר לי אוטומטית בתקיה כזאת, בהורדות.

אין ספק שנרגיש בחסרונך...

אבל אני כ"כ שמחה שמחה אמיתית שעשית את החקירה לעומק מה עושה לך טוב ומה פחות ולבחור באמת איפה להשקיע...

מחזקת אותך ולומדת ממך!

המון הצלחה! 

גם אני עשיתי כמה פעמים תקופות הפסקה, וזה היה טוב. אבל לא יכולתי להיפרד לתמיד 🤭

מאחלת לך רק טוב, והתקדמות פורייה בכל תחומי החיים החשובים לך!

אוף

כל הכבוד על האומץ..

נתגעגע אלייך מאוד! 

תמיד אהבתי לקרוא את התגובות שלך ולהחכים מהם.

אין ספק שתחסרי פה אבל מחזקת את ידך לעשות את הבחירות הטובות והנכונות לך.

שפע של טוב

ואו תהי חסרה ממש!!

ורק שתדעי שאצלי הפורום זה היה שיפור-

מלגלול ולבזבז את זמני לריק ולבהלה בפייסבוק ובאינסטגרם בסרטונים ללא סוף...

נתגעגע!

המון בהצלחה בהתחלות חדשות😘😘😘

שמחה בשבילך ומתבאסת בשבילי

תחסרי מאוד מאוד💓

תהיי ממש חסרה...

לא הייתי פה הרבה לאחרונה, מקווה שזה לא בגלל משהו שקרה 🙏

המון בהצלחה!

תדעי לך שאהבתי אותך ממש

את סיקרנת אותי

כמה חכמה יש בך , כושר ביטוי וכתיבה

יועצת חכמה ורגישות

מבאס אותי שתלכי !

אבל העיקר שיהיה לך טוב

אפשר למחוק אם זה לא לגיטימי מאנונימי

מרגישה חשוף מידי בתגובה 

שיהיה לך המון טוב בעז"ה! ❤️

למדתי ממך המון. תודה על כל מה שקיבלנו ממך עד עכשיו.

מעריכה אותך על ההחלטה שקיבלת. בעז"ה שהאנרגיות שלך יופנו בצורה נכונה ולמקומות הנכונים, והעולם יתברך ממך...❤️

אני לא נוכחת פה יותר מדי,

מרגישה שהיית משמעותית לי.

קראתי אותך לפעמים ולקחתי תובנות.

בהצלחה יקרה! 

את מאוד משמעותית פה.

תמיד נהניתי לקרוא את התגובות שלך, הן הוסיפו הרבה עומק וחשיבה

הרבה הצלחה 

תובנות. והן יהיו חסרות כאן

תודה על מה שנתת עד עכשיו ובהצלחה בהמשך

תחסרי לי פה מאוד

העבודה הפנימית שאת עושה עם עצמך כל הזמן למציאת דיוק פנימי ללא תלות ברעשי רקע היא מעוררת הערכה

כשיתאים לך לשוב נשמח מאוד

ובינתיים בהחלט נתגעגע!!

אחותי תחסרי פה ממש

אהבתי את צורת ההסתכלות שלך והחשיבה על החיים ועל מיומנויות תקשורת...

בהצלחה בכל

והלוואי שיום אחד תחזרי❤️

וגם.. תודה שאת מעדכנת🩷

קשה נורא!

אפילו עשיתי בירור אצל רופאת ריאות ליתר ביטחון, וכמובן לא התגלה כלום...

לדעתי זה לא ממש פסיכולוגי, כי זה קשור להיריון. אולי הרחם לוחצת על הסרעפת או משהו, לא יודעת... (ולי זה התחיל ממש בשבועות הראשונים של ההיריון...)

לצערי לא מצאתי פתרון, חוץ מלישון בישיבה

קודם כל, סליחה אבל טוב לשמוע שזו לא רק אני

אני לא אנמית, לא בדקתי ברזל לאחרונה אבל בד"כ המצב סבבה.

זה באמת הכי כשאני שוכבת על הגב אז תודה על הטיפים! אבל קורה לי גם בישיבה, ונראה לי שזה שילוב של הרבה פסיכולוגי ביחד עם הפיזי. הרוב פסיכולוגי, כי ברגע שאני חושבת על זה, אני פתאום מרגישה כך. רגע לפני כן הכל היה טוב! וה'חרדה' שאני נכנסת אליה רק מגבירה את זה..

עבר לי רק אחרי כמה שבועות, אפילו הלכתי לרופא והוא שאל אם אני בסטרס ונתן לי לעשות א.ק.ג. ללב!

אני חושבת שגם אצלי זה היה פסיכולוגי במידה מסוימת כמו שאת אומרת כשאת נזכרת בזה את מרגישה את זה...

מה שעזר לי - כשהרגשתי ככה אז עשיתי עוד נשיפה כזאת כביכול כדי לרוקן עוד את הריאות ואז הרגשתי שהנשימה הבאה כן היתה יותר עמוקה ומספקת

ננסה בע"ה מה שאמרת.

וואי, ממש מרגיע אותי לדעת שגם לכן זה קרה.

תודה!

היה לי גם..

תנסי תנוחות שנותנות לך יותר אוויר (גם בלילה) ולצאת לאוויר..

מבאס ממש

להרים את הידיים חזק למעלה...

לא יודעת אם פסיכולוגי או שבאמת מרחיב שם את העסק ועוזר לנשימה להיכנס טוב, לי זה עזר😉

הנשימה נעשית כבדה יותר בהריון

ייתכן כבר משליש ראשון

יכול להיות שזה מלחיץ אותך ואז זה מחמיר

אבל בבסיס זה שינוי פיסיולוגי שצריך להתרגל אליו

כמו מיליון שינויים גופניים אחרים בהריון...

זה הריון ראשון?

תודה על ההסברים, ההבנה, ההזדהות הטיפים! ננסה בע"ה.

אין לי צרבות עדיין ב"ה, אז זה לא מזה.

זה קורה בעיקר כמו שכתבתן בלילה השכיבה על הגב, אבל בכלל לא רק. גם במשך היום, כל פעם שאני חושבת על זה- מיד מתחיל שוב.

הגיוני שהבהלה אכן מגבירה את זה..

וזה הריון שמיני ב"ה, לא ראשון יש מצב שזה קרה בעוד הריונות, אבל אני כבר לא זוכרת אם היה ואם כן מה עשיתי.

תודה רבה על העזרה! ב"ה שיש אתכן

גם לי זה התחיל רק בהיריון השישי. כנראה השילוב של מספר ההיריון ביחד עם הגיל השפיע. (ובהיריון השביעי גם הצורך בחבישת מסכה בגלל הקורונה השפיע מאוד...)

אז ב"ה שזה קרה לך "רק" בהיריון השמיני

מצחיק שאני כל כך צעירה, עוד לא בת 40 (בגילך בערך) ומבחינת ההריון מתייחסים לגיל כאל 'מבוגר' מעל 35...

אני לא בטוחה שזה התחיל רק עכשיו, באחד ההריונות (גם כן השישי) היו לי קשיי נשימה גדולים ומשמעותיים אך הם נבעו ממשהו אחר מסויים, ונדמה לי שגם אז הרגשתי כך. אך לעומת הקושי האחר זה כנראה הרגיש לי ממש בקטנה, ברוך ה' אלף פעמים שעכשיו אין את הקושי האחר.

בכל אופן עזרתן לי עם כל הרעיונות וגם ההבנה שזה לא טיפשי ויכול לקרות,

תודה רבה!

העלייה לגן היא לפי שנה לועזית...

ילדים שנולדו עד דצמבר 2021 יעלו שנה הבאה לגן, חלקם עוד לפני גיל 3 (לכן את זוכרת שילדים עשו חלאקה). הבן שלך יעלה רק שנה הבאה

במיוחד שלא התכוננתם לזה..

מציעה ממש לקחת בונגסטה, זה מחזיר לחיים! גם אם יש בחילות בלי הקאות.. ובעז"ה להתפלל שזה יעבור (בד"כ זה עובר בשליש השני) ולשמוח שזה מסיבות כאלה טובות!!

בד״כ בשליש השני מתחילים יותר להינות

לפחות מי שסובלת מבחילות והקאות כמוני

אגב בהריון הזה התווספה לה תופעה נוספת שהיא חוש ריח מטורף

אז מסכן בעלי לפעמים אני לא מסוגלת להיות קרובה אליו אחרי האוכל

ואני גם עדיין בשליש הראשון

יהיה בסדר זו תקופה שתעבור ❤️

אבל מניסיון זו תקופה והיא תעבור. תנסו להתמקד בעתיד ולחכות לו ובעז"ה הוא יגיע. לבינתים יש כח מיני תרופות שניתן לקחת (אםעם לא לקחתי) שמקלות.

מלא בהצלחה!! 

אם אשה היא לא בשיא כוחה אז הבעל מתחרפן?!

ועוד לא מפינוק.. שגם זה לגיטימי בעיני

מהריון שהיא סוחבת וסובלת גם בשבילו!!

אז כן, תהיה תקופה של חוסר כח וחוסר תפקוד. סו וואט?! להתחרפן כי אין חשק מיני מוגבר, עייפות, חולשה?!

לא בהכרח שהוא רואה ומבין שהיא סובלת, יש גברים עם ראיה סלקטיבית.

זו תכונה גברית מובהקת לחשוב על עצמך, ותכונה נשית מובהקת לחשוב על השני.

בגלל שאני אישה, יותר מטריד אותי שהאישה מתעלמת מעצמה מאשר שהגבר עסוק בעצמו.

אבל כנראה הוא עדיין לא עיכל את השינויים שההריון הזה מביא..

סה״כ שבןע 9 זה מאוד התחלה

והוא היה רגיל מהריון קודם למשהו אחר

מכינים את הפירה לפני שבת ומחממים אותו על הפלטה סגור כאילו?

לא בטוחה שיאכלו פה פירה אבל אשמח להרחיב את האפשרויות 

קודם כל מקלפת את תפוחי האדמה וחותכת לפרוסות (לא משנה הצורה כי אח"כ מועכים). שמה בסיר עם הרבה מים, שיכסו את תפוחי האדמה. מביאה לרתיחה ומבשלת עד שהם ממש רכים. כשנועצים מזלג הם מתפרקים כזה...

ואז מסננים את המים, מוסיפים שמן זית, מלח, פלפל, פפריקה, קצת כורכום...

ואז מועכים במרית של פירה.

בסיר.

לחתוך עיגולים או קוביות לתבל.

ולבשל בסיר.

אפשר להוסיף קוביות בטטה ורצועות בצל מאודה(אפשר לאדות הבצל באותו סיר, לפני ששמים את תפוחי האדמה לבישול)

או אם יש לכם כוח לטגן

ואפשר אם אתם עושים (אנחנו כן) להכין עם רסק עגבניות שיהיה רק בשביל הטעם ולא בשביל הרוטב (נשאר רק רסק על התפוא אחרי שמסננים את המים)

מחממת קצת שמן בסוטאז' ומטגנת בצל ואת קוביות התפו"א שישחימו מכל הכיוונים, אפשר להוסיף פטריות (או אפונה אם אתם נוהגים)

לוקח לזה זמן להתרכך, אפשר לסגור במכסה בהמשך.

אפשר להוסיף גם קוביות בטטה אבל מאוחר יותר כי היא מתרככת מהר ונמעכת.

שאפשר להשאיר על הפלטה כי הלילה ויוצא "אובר נייט"

***אם אתם אוכלים שרויה זה טעים להוסיף קמח מצה לשלבי הטיגון הבאים.

כשהתפוח"א כמעט רכים- לסנן את מי הבישול, לטגן בצל עם שמן, מעט שום, להוסיף תיבול, כשהבצל מטוגן טוב, להקפיץ את התפוח"א בתוכו.

זה יוצא נפלא. (עוד יותר מיוחד עם קמח מצה)

מבשלים בסיר עם הקליפה עד לריכוך (לא יותר מדי שלא יהיה מתפורר).

מקלפים וחותכים לקוביות, מכינים תערובת של שמן זית (או שמן אחר לפי הטעם והמנהג) ותבלינים, מתבלים, שמים בתבנית בצורה שטוחה, מניחים על הפלטה.

(יתכן וצריך לשים על הפלטה בשישי לחצי שעה או יותר כדי שהתבלינים יחשבו כבר מבושלים מבחינת הלכות שבת)

מבשלים במים עם קליפה,

אם רוצים להשקיע צורבים במחבת שבאמת ירגיש כמו של מדורה,

עוטפים בנייר כסף ומחחמים בשבת על הפלטה.

( כשיש תנור אופים את זה בתנור שישחים עוד וייצרב).

לשים בסוטאז (או סיר יחסית שטוח עם מכסה) עם מעט שמן, לסגור את המכסה ומידי פעם לערבב..  

אצלנו עושים רק עם מלח ואבל אפשר תכלס לעשות עם עוד תבלינים. 

ריבועים קטנים, מתבלים איך שאוהבים (אני שמה הרבה פפריקה,מלח פלפל,צילי), ממלאים חצי כלי במים רותחים,

מכסים. ו20 דק' במיקרוגל (באמצע עוצרת לערבב ולשים עוד תבלינים אם צריך). 

או פירה ומוקפץ ירקות וחזה  בלי רוטב..

או קציצות תפו''א ובשר טחון .שזה קצת מושקע אבל טעים-בנאטס נרה לי קוראים לזה

עדיף סיר אלומיניום אבל אפשר גם סיר רגיל

מבשלים תפוחי אדמה, מועכים ומוסיפים ביצה, מלח, פלפל.

שמים שמן בנדיבות בסיר, מכניסים את התערובת. מבשלים עד להזהבה מלמעלה

כשמכבים צריך מייד לשים את הסיר בקערת מים קרים. כך הקוגל נפרש מהדפנות של הסיר ויהיה אפשר להוציא בקלות

אפשר גם לנסוע ברכבת הקלה, אבל אז צריך ללכת ברגל וכדאי להכיר את הדרך.

היו שנים שהיו שאטלים מכל מיני חניונים, אבל לא יודעת מה השנה.

בכל אופן - כדאי להתכונן לעומס...

גם למען האמת - לבדי אף פעם אני לא מעיזה ללכת מהרכבת הקלה, כי יש לי חוש כיוון גרוע...

אבל הרבה אנשים הולכים בימים אלו לכותל, אז אפשר לבקש הכוונה מהאנשים החולפים בדרך.

אם תרצי בכל זאת הדרכה מדויקת, אשתדל לבקש מבעלי שיכתוב.

אבל באמת ברכבת הקלה יותר קל לנסוע, כי קצת פחות צפוף וגם יש יותר מקום לעגלות. ובאמת למי שלא רגיל לנסוע בה - זו חוויה

הדרכים המהירות יותר הן או להיכנס דרך שער יפו וללכת בשוק זה לעבור בין חנויות של ערבים אבל יש מגב ושוטרים או לרדת בתחנת שער שכם וללכת דרך השוק נראה לי שזה רחוב הגיא גם שם זה בין חנויות של ערבים ויש אבטחה.

שנינו גדלנו בירושלים וממש מתקשים להתנתק...

באיזשהו שלב אנחנו עברנו לגור במקום רחוק מירושלים (כשעה נסיעה) וחזרנו מהר מאוד (אמנם לא לירושלים אבל לישוב קרוב מאוד). 

אבל הוא יכול להיות חסר אחריות עד מחר

אבל התינוק הזה כרגע תחת אחריותך

לא מצליחה להבין איך הגעתם למצב שאת אוכלת דברים שאת לא רוצה בגלל שבעלך לוחץ עליך

ואפילו בלי קשר להריון

יש פה בעיה...

איך אתם חוץ מהנושא הזה?

יש פה דגל אדום

אבל הוא לא מצליח להבין את זה

הוא חושב שזה הגזמה ושהרופאים גם חושבים שזה שטויות

דווקא אני ה''שתלטנית'' יותר בקשר

לק"י

"אתה חושב שזה שטויות. זכותך.

לי לא נעים הזלזול הזה"

זה לא שאת נמנעת ממשהו וזה פוגע בו. הוא יכול לאכול מה שבא לו, גם אם את לא אוכלת.

תשקפי לו שלא נעים לך לקבל יחס מזלזל על דעה שלך

לא משנה הנושא את מבקשת שאפשר שלא יזדההאו יסכים אבל שלא יזלזל בדעה ששונה משלו 

את אחראית עכשיו על העובר. את צריכה לשמור עליו.

אל תאכלי פסטרמה ותיצמדי למה שכתוב שאסור ומותר לאכול בהריון.

בעלך יצטרך ללמוד לכבד את הדיעות שלך ואת מה שחשוב לך, גם אם הוא לא מסכים עם זה.

סתם זה מעצבן שהוא מזלזל בזה

תודה יקרה

את בחרת לאיזה המלצות להקשיב

ועכשיו הוא צריך לכבד את הגבולות *שלך* גם אם זה שטויות וסתם העדפה אישית שלך

(כל עוד את לא מפילה את זה עליו אבל נשמע מדבריך שזה בכלל לא העניין)

ברור שהוא בא ממקום טוב אין פה עניין למלחמה חס וחלילה,אבל זה מקום חשוב מאוד בזוגיות שכל אחד בוחר ואחראי למרחב שלו. לחנך אותו את לא יכולה אבל בהחלט צריכה לעמוד עם בטחון עצמי על הגבולות שלך והוא כבר יקבל את זה בעז"ה. אנשים נכנסים איפה שלנו יש ספקות בעצמנו או בלגיטימציה שלנו תהיי בטוחה בעצמך שזכותך לבחור מה לאכול ומה לא גם בלי הוכחות מדעיות או אותות ומופתים שאת צודקת 

זה מאוד מוזר כי בהריונות הקודמים הייתי הרבה יותר קיצונית ולא היה על מה לדבר מבחינתי.

התעקשתי על כל דבר ברמה של להכין חביתה חצי שעה כדי לוודא שהיא מוכנה.

חשבתי שזה משהו אצלו שהשתנה שפתאום יש לו תעוזה להגיד מה שהוא חושב (כשגם בזמנו חשב שזה מוגזם)

את מאירה לי שאולי זה עניין של ביטחון שלי

באמת אני בתקופה לא טובה מול הביטחון עצמי שלי 

לא זוכרת שמות, אבל היו תרופות שגרמו למומים די קשים בעוברים. אפשר לחפש על זה מידע ולהעביר לו.

לגבי אוכל, המטרה היא שלא לקבל קילקול כיבה שיכול לגרום לבעיות. אם תאכלי סושי לרוב הכל יהיה בסדר. אבל יכול להיות שזה לא נקי ויהיה זיהום חיידקי...

זה שהוא לא מבין, זו בעיה שלו וטוב שזה לא הוא שנושא את ההריון. ואת תקפידי במה שצריך.

מערבבים ביחד

2/3 כוס שמן*

1 ורבע כוסות סוכר*

1 כוס קקאו

מוסיפים: 4 ביצים

1.5 כפית ת. וניל.

מוסיפים לפי הסדר:

2 כוסות קמח תפו"א

2 כפיות א. אפיה

שוקולד צ׳יפס

מכניסים למקפיא כדי שיהיה יותר נוח לעבוד עם הבצק.

מכינים כדורים בידיים רטובות

מגלגלים באבקת סוכר או בקוקוס.

להניח בתכנית עם רווחים כי העוגיות משטתחות באפיה

אופים 9 דקות.

יוצא טעים ממש!

*במתכון המקורי יש 2 כוסות סוכר ו3/4 כוס שמן. אני הפחתתי כי ככה אנחנו אוהבים (לדעתי יוצא מושלם ככה) אבל אפשר גם לשים יותר, למי שמעדיף.

בכוכבית כתבתי את הכמות המקורית...

הכנתי עם כוס ורבע סוכר ו3/2 כוס שמן (הבת שלי הכינה הפעם, ליתר דיוק...)

עוגיות שוקולדציפס (כ50 עוגיות):

* 2 כוסות קמח תפו"א

* 3/4 כוס שקדים/אגוזים טחונים (שקדים לדעתי טעם יותר פסחי, אני אישית מעדיפה אגוזים)

* חצי כוס סוכר

* 1 ביצה

* 3/4 כוס שמן-אפשר להתחיל עם חצי כוס וכשנראה שחסר להוסיף עוד

* שוקולד צ'יפס - כמה שיותר 🙂

לערבב ולגלגל (הבצק לא יוצא גושי, צריך להדביק את הצורה עם היד או כפית מיוחדת)

לאפות על טורבו 175 מעלות,  כ25-30 דק כל נגלה

אני לכתחילה לא רוצה לדעת😉

אגב, זו כבר פעם שנייה שאני לא יודעת (בשאר הפעמים כן ידעתי..) וזה ממש נחמד💪

אני בשבוע טיפה פחות מזה, לא רציתי לדעת עדיין.

בעלי ידע ואני לא.

הרצון הגיע בהמשך. ואז הוא סיפר לי

מעניין אם הפעם גם יצליח😜

בשני ההיריונות הראשונים לא ידענו בכלל מה המין עד הלידה. לא היה דחוף לנו. בהיריון השלישי שאלנו רק לקראת הסוף, ובהיריונות אחר כך בסקירה המאוחרת, בסביבות שבוע 20 פלוס.

לא רואה סיבה להיות בלחץ לדעת את המין כל כך הרבה זמן מראש... להתכונן לברית או הפוך אפשר גם שבועיים לפני הלידה, ואפשר גם מיד אחרי הלידה, בעצם...

וכרגע מתכננת ככה גם להמשך

ויש לי שתי בנות.. זה לא שיש לי משני המינים אז לא מעניין.

פשוט לא מרגישה כזה צורך לדעת במיוחד שאין לי שום דרך לשנות את מה שיגידו לי🤷‍♀️

אני עם ארבעה בנים בבית

אמנם עכשיו בהריון לקח לי קצת זמן להיות להוטה לדעת

אבל לא יכולה לדמיין את עצמי מגלה בלידה שזה בן חמישי 😅

בינתיים עיכלנו את העניין ואנחנו מצפים בהתרגשות לבואו 

אבל עם הבנות כרגע אני שמחה מאד ואין לי בעיה אז נראה מה יהיה בהמשך

אצל אף אחד מהילדים החיים שלנו לא ראיתי צורך לברר מה המין.

אני הייתי רוצה להצליח לא לדעת

אבל כל פעם מזהה מעצמי כבר בשלבים מוקדמים מתמונות רגילות של אולטרסאונד

אבל הסקרנות קיימת

קודם כול - כן, זה בהחלט נורמלי לגיל. גיל ההתבגרות... כל אחד חווה אותו אחרת, אבל אחד המאפיינים הבולטים הוא מרדנות, בעיקר מול ההורים.

שנית - הוא גדול, ואפשר לדבר איתו שיחה מעמיקה ולהסביר לו מה עומד מאחורי האיסורים שלכם. לילדים קטנים אפשר בדרך כלל לתת כללים קבועים בלי להסביר, אבל בגיל ההתבגרות בדרך כלל זה לא יעבוד...

בשיחה אפשר גם להדגיש לו שהדבר הכי כואב לכם זו ההסתרה, יותר מעצם ה"עברה" עצמה. כי חשוב לכם שיהיה לכם ולו קשר פתוח ומשתף, כי אתם ההורים שלו, ואתם אוהבים אותו הכי בעולם ורוצים שיהיה לו טוב. ואם הוא יתרגל להסתיר מכם דברים, הוא עלול גם להסתיר דברים כואבים שעוברים עליו (אפשר לפתוח מזה רמז למוגנות), וכך לא תוכלו לעזור לו בעת הצורך.

בשיחה גם אפשר להבהיר לו שהוא באמת גדול ובוגר, ומשכך אתם סומכים עליו, ובכל זאת הוא עדיין הילד שלכם, ואתם אחראים עליו ועל שלומו ועל שמחת חייו.

אתם לא צריכים לוותר על האיסורים שקבעתם (שאני מצדיקה אותם לגמרי, אגב), אבל לעשות את זה כעת יותר מתוך שיתוף שלו, ומתוך שדר שהוא גדול ואתם סומכים עליו.

חיבוק ובהצלחה. קשה מאוד, הרגע הזה של הגילוי... מתפללת שכולכם תצמחו מזה ❤️

מדרגה. באמת אני צריכה יותר לשתף אותו לעומק הדברים

והסביבה שלו כולם צופים בכדורגל. אבל לא יודעת מה מקובל אצלכם. מצד שני אם אתם בסביבה שכן יש פלאפון חכם לילדים פה ושם סביר להניח שרב הבנים צופים בכדורגל.

ואני יודעת שיש כאלה שכן צופים, אבל הרוב לא

והוא ממש ממש אוהב ולכן לא הצליח להתגבר. ומכאן ההתלבטות הגדולה שלנו

הצפייה לא מתאימה לאורח חיים שלנו (בהתאמה לרוב רובם של החברים שלו) אבל הוא ממש רוצה...

אולי אצליח לעזור בע"ה.

א. תקנו את הספר "בוסר המלאכים" - הוא ספר מעולה, מצוין, נהדר. הדרכה מהממת ואמיתי להתמודדות עם גיל ההתבגרות. מכוון לציבור חרדי אבל זה לא משנה בכלל- יש שם עצות ששוות זהב!! 

ב. אני חושבת שאת המצב הנוכחי אפשר לחלק לשני דברים כואבים- הראשון- הילד עשה משהו שאנחנו לא מרשים והשני- הוא שיקר לנו והסתיר מאיתנו. במבט לטווח רחוק, מבחינה חינוכית, אני חושבת שהחלק הכי משמעותי שצריך לתת עליו את הדעת הוא בכלל לא משחקי הכדורגל. החלק הכי חשוב הוא הקשר ביניכם שקרה לו פה משהו לא כל כך טוב. וקשר בין הורים לילד זה הדבר הכי הכי הכי חשוב בעולם. אין חשוב ממנו. כל הורה רוצה שהילד שלו ימצא בו אוזן קשבת, שהילד שלו יבוא לשאול ולהתייעץ וגם כל ילד רוצה שההורים שלו יקבלו אותו באהבה גם הוא לא התנהג מאה אחוז, כי ילדים חייבים את הקשר הזה. 

אם למשל, הוא היה בא ואומר : אמא, אני מת לראות משחקי כדורגל, אפשר?" - ובמקום להגיד לו "לא, מה פתאום" (ולגרום לו לעשות את זה בסתר, או אצל חברים, כי זה הגיל...) היית שואלת: "באמת? למה? זה מעינן? מה מענין בזה? חברים שלך רואים?" וככה נפתח איזה שיח בנושא וזה כבר לא מושג טאבו שאסור לדבר עליו, אלא רצון שקיים אצלו והוא לא צריך להסתיר מכם. ואז מלכתחילה נוצר משהו חיובי סביב הקשר שלכם גם אם הנושא שנוי במחלוקת.  ואז אפשר ביחד איתו להבין- למה הוא כ"כ רוצה את זה? (הגיוני...בן בגיל 13...) והוא גם יהיה פתוח יותר לשמוע ברוגע למה בעיניכם זה לא כ"כ חיובי. 

תתפלאי עד כמה הם מפנימים ערכים שלנו גם אם לא נראה לנו...כאשר הערכים מוסברים בנחת, ונותנים לו חומר למחשבה על החיים שלו. 

אם יש לך אומץ...אפילו הייתי רואה איתו משחק אחד ואח"כ מנתחת איתו מה היה כזה כיף...ואם מפריע שזה יהיה בבית אפשר גם להגיד לו שאתם מבינים שזה מענין אותו אבל אתם לא רוצים שזה יהיה חלק מהאווירה בבית אז ביחד למצוא פתרון איך הוא מרוצה וגם אתם מרוצים. 

העיקר- ללכת בכוח בגיל הזה לא יניב שום תוצאות טובות. ומה שילד רוצה להשיג- הוא ישיג אותו בכל מקרה כנראה, רחוק מעיני ההורים ומידיעתם, וזה הכי גרוע! 

(הבת שלי רצתה בגיל 14 לעשות חור שלישי..הסברתי לה למה בעיני זה לא כ"כ מתאים ואחרי חצי שנה או יותר היא פשוט עשתה ובאה הביתה. לא כעסתי עליה אבל אמרתי לה שחבל שהיא עשתה בלי לדבר איתי שוב) 

לגבי שאר האחים- אין מה לעשות, קטנים נחשפים לעולם של גדולים. ואם זה לא בבית, זה בבי"ס או בשכונה או אצל בני דודים או בהסעות לבי"ס וכד'. אם מדברים על דברים, ומסבירים את דעתינו ואת ההגיון והיופי שבה, זה יתן להם חוסן נפשי. ויש הרבה בתים שבהם כל אח הולך בדרך אחרת ורואים שבסוף כל אחד הוא בפני עצמו גם אם נחשף לדברים אחרים. 

ודבר אחרון- תפילה תפילה תפילה. פשוט להתפלל עליו את כל הדברים שרוצים עבורו. 

תודה שחלקת

באמת חיפשנו ספר הדרכה, תודה על ההמלצה

האמת שהוא כן בא וביקש כמה פעמים לראות משחק וסירבתי, אז אני מבינה מדברייך שזו היתה טעות.. אבל אני בסתירה עם עצמי.. זו ממש לא אווירה שאני רוצה שיהיה חשוף אליה. מצד שני הוא מחפש (וגם מוצא) אז אולי אין לי יותר מידי ברירות ואני צריכה לתת לו?

ונכון מה שהכי כאב לי בסיפור הזה זה לא המעשה, אלא ההסתרה והשקרים.. ובזה נתמקד בשיחה איתו

ןתפילות- אני חייבת להגיע לזה

הרי כולנו היינו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו ויעשו מה שאנחנו רוצים שהם יעשו...אבל מה לעשות, צריך להבין ולהפנים, שהילדים שלנו הם נשמות ולכל נשמה יש מסלול משלה וחיים משלה. ומגיע שלב שבו החיים פשוט ממחישים לנו את הענין...וזה גיל ההתבגרות. אין סיבה להניח שמי שרואה כדורגל בגיל 13 ימשיך בזה כל חייו...יכול להיות שזה ישאר משהו שמענין אותו ומידי פעם זה מאורר אותו לראות משחק ויכול להיות שבאיזשהו גיל הוא יבין שזה שטויות ויפנה לדברים חשובים יותר. אבל בכל מקרה, הקשר שלכם איתו יהיה יותר חשוב מכל כדורגל זה או אחר. 

וזהגם גיל שבו צריך לשחרר ולהבין שהוא יחשף ונחשף לאווירה אחרת בין אם תרצו ובין אם לא. 

אבל הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לתת לו עכשיו- זה קשר פתוח (וזה לא תמיד קל). כלומר- האופציה היא לו "לתת לו לראות או לא לתת לו לראות". זה מתאים לגילאים צעירים יותר שבהם יש לנו יותר שליטה.

האופציה עכשיו צריכה לבוא מתוך הבנה שאם אתם לא תתנו, הוא ימצא את זה במקום אחר. וערוץ קשר ביניכם יחסם, וחבל.

לכן האופציה היא לדבר. לקחת אותו מחוץ לבית, לקנות איזו פיצה או גלידה, לשבת במקום שקט ולדבר בכנות ובנחת. "אז מה אתה אומר, כדורגל זה מענין...איזה משחק ראית? איזה קבוצה אתה אוהב? מי השחקנים? " ולאט לאט להעביר לו את המסר שזה מפריע לכם שהוא הסתיר ושאתם מעדיפים שיבוא לדבר איתכם על זה, גם אם אמרתם "לא" פעם או פעמיים. לנתב את השיחה למקום כזה שאומר- אוקיי, אנחנו מבינים ורואים שזה מעניין אותך ואתה נהנה מזה. אפילו אולי מבינים למה זה כיף...אבל חשוב לנו שתבין איך אנחנו מרגישים. אתה כבר מספיק בוגר כדי שנוכל להיות כנים איתך. אנחנו מרגישים שסתם ככה לשחק כדורגל זה אחלה, אבל אווירה של קבוצות ומשחקים ו"תרבות כדורגל " כזאץת- את זה אנחנו פחות אוהבים וגם נסביר לך למה. כי...וכי... אתה מבין מה אנחנו אומרים? לא חייב להסכים, אבל אתה מצליח להבין מה אנחנו לא אוהבים בזה?" 

ואז למצוא איזו דרך ביניים- יכול לראות פעמיים בשבוע אצל חבר, או יכול לראות בבית, אבל כשאחים שלו ישנים. או כל רעיון אחר. 

העיקר, שלא יצטרך להסתיר יותר ושלא ירגיש שהוא מאכזב אותכם ושאתם לא לתרגישו מרומים ולא תרגישו במלחמה.

אני רוצה גם להוסיף שאפילו לפני גיל ההתבגרות ולפני המחשבות על העתיד ואיך הם יתנהגו- קשה לנו ממש להבין שאין לנו שליטה על ההתנהגות של הילדים שלנו

כמו שכתבת - יש להם רצון משלהם

יש לנו אחריות וסמכות להכווין אותם ולקבוע בבית כללים אבל צריך לשמור על המודעות הזו שלמעשה אין לנו שליטה. אנחנו נעשה את חלקנו ונצטרך לסמוך עליהם ולקוות שיעשו את חלקם.

זה באמת אסימון שקשה מאוד לקבל, אנחנו רגילים ורוצים לחשוב שאנחנו מנהלים אותם אבל זה פשוט בלתי אפשרי.כבר מגיל אפס יש להם אופי ורצון והם מגיבים אלינו ולחינוך שלנו אבל לא בהכרח בדיוק כמו שהיינו רוצים

אפילו בגיל הרבה יותר צעיר אני לא באמת יכולה למנוע מהם לאכול סוכריות למשל כי הם מקבלים במקומות שאני לא שם

אבל הקו שלי ברור

ורוב הזמן הם יוותרו עליהם ויבואו אלי

ולפעמים לא

וברגע שאני מבינה את זה אני מסוגלת יותר לשחרר מצידי כדי שיהיה בהיתר ולא יהיה באיסור

לגבי כדורגל למשל - למנוע ממנו עכשיו בכל מחיר ממש לא מפחית את הסיכוי שבעתיד הוא לא יהיה מבוגר שצופה. לגמרי להפך ....

אני מסכימה שחשוב לזקק מה חשוב לכם כהורים, להבהיר את המסר מה בעיניכם שלילי בצפיה הזו וגם להחליט אם למשל צפיה ליד האחים שלו זה קו אדום שעליו אי אפשר להתגמש או איפה כן

(לצורך העניין פתרון שבו הוא צופה אבל לא בנוכחותכם הוא גם יכול להזמין בעיות .

אז תחשבו על הדברים לעומק הכי טוב אם יש מקום או הזדמנות שבה הוא צופה בבית,אבל אחים שלו כבר ישנים נניח ואתם כן רואים מה איתו ושזה נשאר על כדורגל)

אפשר כמובן גם להחליט שכדורגל זה קו אדום ולא תאפשרו שום צפיה. אבל תחשבו טוב כי בכנות יש לנו כהורים ובכלל יכולת מאוד מוגבלת לגבולות קשיחים ובאמת הוא יגיע לצפות בזה כך או כך (חברים בכיתה למשל, אם לא אז עוד כמה שנים הוא כבר יהיה ברשות עצמו) ולא בטוח ששווה לשים על זה את המשקל והמאמצים...

היו הסתרות שהילד סיפר לאחר מעשה/ תקופה.

בעיניי זו התנסות נורמלית.

אני לא מוטרדת מהסתרות ולא מהמעשים, גם אם זה דברים שאני לא בעדם, אני לא שמרנית ודי זורמת עם החיים, אלא אם זו פעולה פוגענית.

לגבי שחרור מהגבלות, יש פעמים שגבולות גורמות למרידה וחשוב להיות עם יד על הדופק.

באמת התלבטות אם הגבולות שלנו הדוקים מידי עבורו ולכן הוא מורד

או שהגבולות האדוקים האלה דווקא ישמרו עליו בסופו של דבר

כשר

בקשר לעניין של לשחרר אף פעם אי אפשר לדעת מה יפעל על הילד ועל איזה צורך זה עונה לו.

האם המתבגר צריך להרגיש ריגוש של אני עושה משהו שפורץ את הגבולות ואז אם תסכימו עם זה הוא ימצא משהו גרוע יותר.

או הפוך להגיד שסומכים עליו ולתת לו מכשיר מסונן שניתן לראות בו כדורגל.

תלוי בו ובאופי של המשפחה שלכם

לגבי ההמשך שכתבת-אכן צריכים לחשוב מה יהיה נכון עבורו. נתלבט על זה

ב"ה ב"ה ב"ה שהוא ראה רק כדורגל!!!

ולא ענייני בנות וכזה,

שימשיך להתעניין בכדורגל, תאמיני לי.. זה בסדר גמור לגילו.

תזכרי שהוא זה לא את.

ואם זה מעניין אותו- אין מה למנוע ממנו. הפוך, לשמוע ממנו בהתעניינות בלי שיפוטיות, בלי ביקורתיות מה מעניין אותו, ושהוא ירגיש בנח לספר לאמא מה מלהיב אותו. תהי שותפה לעולם שלו. ויחד עם זה תוכלי גם להכווין אותו למה שאת שואפת. בלי לפסול את מה שהוא אוהב.

הילדים שלנו הם אנשים בפני עצמם. הם לא הרובוטים של השאיפות שלנו. יש להם רצונות ואהבות ותחומי עניין,

וחשוב לשמוע, להיות חלק מעולמם, וכמובן להכווין. בעדינות ורגישות בלי שיפוטיות

הוא חולה על כדורגל

מתפללת שאצליח לראות את הדברים בעיינים כמו שכתבת. כרגע קשה לי להתחבר לעולם הזה ולאפשר לו להתחבר לעולם הזה. למרות שאני מתחילה להבין שאולי אין לי יותר מידי ברירות

ואגב, נשים כנראה לעולם לא יבינו מה כל כך מלהיב בכדורגל...

הגדול שלי בן 15.

לפני שנה גם התחיל לבכות לי למה אבא לא מרשה לי לראות משחקי כדורגל ושכל החברים שלו התורניים והאבות שלהם אפילו רואים ולמה אין לו ואטסאפ וכו'... ואמרתי לו שזה לא מרוע פשוט אבא יודע לאן זה יכול להדרדר וכו' ניסיתי להסביר והוא היה ממש בסערת רגשות (לא כתבתי אבל החלום של הבן שלי זה להיות שחקן כדורגל אמיתי, זה העולם שצעניין אותו והוא המון בספורט) קיצר בעלי הגיע מאיפשהו וקראתי לו לשיחה ושיתפתי אותו מה בן ה14 מרגיש וכו'. וישר בעלי אמר לו בחוכמה. אתה רוצה לראות? לא אמרתי לך שאסור, אמרתי לך בבית שלי אל תראה והתחיל להסביר לו שזה תרבות של גויים וכו'. והיה ויכוח דתי. הבן אמר טוב אראה אצל חבר. בעלי אמר אצל חבר תראה. בבית שלנו לא. והבן אמר לו אם לא הייתם מרשים לי הייתי רואה בחוץ בכל מקרה. אז יאללה על מי אנחנו עובדות? הם לא תמימים איפשר לאסור עליהם הכל. מי ישמע ?! אמרתי לבעלי ברוך ה' שזה רק כדורגל. אם הוא ידע איזה שטויות בעלי עשה בתיכון וכמה ההורים שלו ספגו ממנו הבן שלי ירגיש לא פייר מצידנו. אבל הנה בעלי שיחרר וגם אמר לו אתה רוצה וואטסאפ לתקשר עם החברים, אתה מספיק גדול אני מוכן. (אין לו אינטרנט ויש לנו שליטה על אפליקציות שמוריד, בקרת הורים קוראים לזה) קיצר הסכמנו להכל כי באמת מכל הלב אם כל דבר נגיד לא ולא זה יתפוצץ לנו בפנים. הוא לא ביקש ללכת לקולנוע הוא לא ביקש ללכת אפילו למגרש ולראות משחק. כולה משחק כדורגל באינטרנט.

הילדים שלנו הם פיקדון שלנו לא חייבים להיות כמונו, יש להם מסלול משלהם, אנחנו רק זכינו להביא אותם לעולם ולתת להם כלים. חייבים לשחרר את השליטה הזאת שהם צריכים לצאת לפי איזה מתכון. ובאמת לשחרר ולא כל דבר לעשות סיפור ולהגיד אלף פעם תודה שזה רק זה... ולא משהו חמור. 

כדאי לך להתחבר אליו

לקשר הטוב שלכם

זה לא רק שאין לך ברירה (הוא יגדל ואם לא עובדים על קשר טוב, אז לא רק כדורגל יהיה מאחורי גבכם..)

יש לך ברירה ובחירה להיות איתו בקשר טוב ולהתעניין בעולם שלו (במקרה הזה מדובר בכדורגל כשיש מתבגרות אז זה לשמוע את הסיפורים הלא נגמרים שלהן או כל עניין שמעסיק את הילדים..)

זו הזדמנות פז שיכולה לצמוח מהסיפור הזה-הקשר עם הילדים! זה חשוב  עבור הבכור ועבור שאר הילדים שלכם (יש לך ילד בגיל 11, זה תחילת גיל ההתבגרות והוא כבר למד להסתיר דברים מההורים כדאי גם איתו לעבוד על הקשר)

כשילד חוצה מאחורי הגב את הגבולות שקבעתם.

בנוסף לכל התגובות היפות והחכמות שכתבו לך, אני רוצה להדגיש שני דברים:

*הילדים הם פיקדון שקיבלנו אלינו, אבל אנחנו מגדלים אותם להיות עצמאיים, וזה אומר גם לבחור את הבחירות וההעדפות שלהם בעצמם. ובעצמם זה אומר שלפעמים זה לא יהיה לרצוננו, ואם נאלף אותם שאין אפשרות אחרת יקרה אחד משניים, או שהם ימרדו (הרבה פעמים בהכל), או שהם יהפכו להיות יצורים מְרָצים שמאבדים את עצמיותם (נמחקת האישיות שלהם). אני על עצמי יודעת ששתי האופציות האלה רעות מאוד בעיני. האם זה אומר לתת להם הכל תמיד? לא. אבל צריכים להיות חכמים ולבחור את המלחמות. לחשוב לעומק מה הכי חשוב בעינכם שיִשָמֶר, ועל זה להקפיד. כמו משל השמיכה, אם מושכים אותה לכוון מסוים, נחשף בצד אחר מה שרוצים שישאר מכוסה, ויוצא שכרנו בהפסדנו. מותר להביע את דעתכם וטעמכם גם בעניינים שהם לא הגבולות, אבל לכבד ולקבל את ההחלטה של הילד.

וזה מביא לנקודה השניה

*לכבד אותם כמו אדם בוגר. לראות את הטוב שלהם ולהתייחס אליו, להעריך אותו. לדבר איתם בגובה העיניים. אנחנו חיים בדור שאם נער רוצה משהו, יש לו יותר מידי אפשרויות פתוחות בפניו, לפעמים בתוך הבית ממש- בכף היד. שמעתי מהרב רימון פעם שזה אומר שכל מה שהם עושים- הם בוחרים לעשות. אם הם קמים למניין, ויושבים איתנו בשולחן שבת- הם בוחרים בזה. להגיד להם מילים טובות כמה כיף לנו וטוב לנו כשהם מקיימים בהזדהות דברים. ושוב, לכבד את ההעדפות כל עוד הן בתחום המותר גם אם זה פחות תואם את האוירה שאתם רוצים. לא לאפשר להם ואז לרדת עליהם כל הזמן. וגם אם צריך להתעקש על הגבולות- באופן מכבד ולתת להם להרגיש שמבינים אותם.

לפעמים משהו שהוא פיתוי גדול לילד ימשיך להיות פיתוי גדול גם אם זה יהיה בהיתר והוא ינסה עדיין "לגנוב" עוד זמן עם מושא הפיתוי הזה.

זה עלול לאכזב כל פעם מחדש, ומצד שני לקבל בהבנה שבגיל כזה במיוחד זה לפעמים באמת חזק ממנו. אז לעמוד על הגבולות, לא חייבים להתגמש אם הוא נתפס שוב באופן שלא הרשיתם, מצד שני לזכור שהוא ימשיך אולי לנסות אז עדיף לא לחסום את האפשרות לגמרי. סוג של להיות במידת האמת שהיא השילוב של דין ורחמים...

מקוה שהובנתי ושזה לא מבולבל מידי.

בהצלחה, חיבוק על הכאפה הזו שקיבלת עכשיו לפנים, באמת באמת לא נעים.

כי נראה שאת מנסה לשלוט

בגיל ההתבגרות רק קשר טוב

מה שאומר שבוחרים את הגבולות בפינצטה (זכותכם להציב את הגבולות של מה נכנס הביתה או לא אבל קחי בחשבון שמה שנעשה מחוץ לבית יש לנו פחות שליטה עליו, יש דברים שזה לגיטימי ויש דברים שזה מורכב יותר)

בעיני המוקד זה שיחות וקשר טוב כמה שניתן, שירגיש בנוח לבוא ולדבר אתכם

תאמיני לי שהוא יודע יפה מאוד מה הערכים שאתם מנחילים אבל מותר לו לחפש את עצמו, ולדעתי זה גם מה שבונה קומה רוחנית מדוייקת יותר בשבילו כי עד עכשיו הוא שמר על דברים בגללכם ומעכשיו הוא יעשה דברים מבחירה ואם הדת תהפך לחזית אז יש סיכוי סביר שזה מה שישאר ממנה

אני לרוב מסבירה בשיחות ממוקדות או 'על הדרך' מה עמדתי בנושאים המדוברים, יודעת שיש סיכוי סביר שהמתבגרים יבחרו אחרת, אין מה לעשות, זה לפעמים כואב, אבל בעיקר חשוב לי שישתפו אותי

כבר יצא לי לשמוע מהילדים שלי על ילדים אחרים שעושים דברים מאחורי גבם של ההורים ובעיני זה פספוס א. כי בעיני הדברים יכולים להגיע למקומות מסוכנים אם אין שם מבוגר נוכח  ב. אני מעדיפה לדעת את האמת גם אם היא כואבת

במשך החיים הילדים גדלים הם במילא יבחרו את דרכם וההורות שלנו תשנה את פניה ואם כרגע הם לא יראו בנו כתובת אז בהמשך אנחנו כבר לא נהיה רלוונטיים וזה בעיני הכי כואב ופספוס גדול שלנו כהורים (כמה בנות פה פותחות שרשורים שאמא שלהם מקסימה וכיו' אבל לא מבינה אותן.. אם לא היינו מנסים לשלוט היינו מגלים שהעזרה הכי אמיתית היא הקשבה ואיפשור לצד השני להתבטא )

ממש ממליצה על הספר בוסר המלאכים, קוראת בו כל רגע אפשרי

אז ארשום בנקודות כגי לא להכתים מדי חח

אחד האחים שלי היה ממש פורץ גבולות הוא התנסה בדברים הרבה יותר גרועים מכדורגל אמא שלי עבדה איתו פשוט ככ בחוכמה! היא הביאה לו כסף לצאץ למקומות שרצה והסכימה לו להכניס דברים שביקש הביתה אבל התנאי שלה היה הכל אתה תמיד מספר לי! מרוב שנבנה ביניהם אמון הוא היה מספר לה הכל והיא הייתה החברה הכי טובה שלו (ותביני כמה הזוי אני מדברת על גבר בשיאא גיל ההתבגרות) מרוב פתיחות היא באמת ידעה הכל ופעם אחת שהוא הגזים במשהו אז היא נתנה לו כאפה עדינה (חצי בהלצה חצי ברצינות) ואמרה לו שלא יקרה שוב

וזהו מאז הוא לא העיז לעשוץ את זה שוב הוא לא העיז לפגוע באמון שאמא שלי נתנה בו מרוב שהם היו קרובים

ואני יכולה לומר שאם אמא שלי לא הייתה נוהגת ככה וזורמת איתו אני לא יודעת איפה הןא היה היום!

היום אני יכולה להגיד לך שהוא עלה לישיבה אחרי שסיים בגרות(שזה בפני עצמו נס!)למד שם כמה שנים ואחכ המשיך ולמד והיום הוא עובד בעבודה מעולה והוא האח הכי מדהים במשפחה ואמא שלי בלוכמה ובששיתופיות שלה איתו הצילה אותו

שהבן ה"פורק גבולות" לא ישפיע על שאר האחים?

זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי

שלא תידבקו..זה לא משהו מדבק

כל ילד הוא אדם בפני עצמו שבוחר את הדרך שלו

הבנו שהוא בחר בזה וזהו היינו אחים טובים מאוד במיוחד אני והוא הוא סיפר לי לפעמים על מה הוא עושה וכזה

עד היום כולנו בקשר ממש חזק

דווקא זה שלא ניסו להזהיר אותנו מפניו לא גרם לו להרגיש כמו מצורע הוא המשיך להיות אהןב בבית כרגיל  ..

וגם שוב אמא שלי עשתה הכל ממש בחכמה נגיד היה יום שהיא ידעה שהוא מועד ליציאות לא טובות אז היא סגרה לכולנו מלון ממש ממש שווה בצד ה2 של הארץ ואחי שלא רצה להפסיד ברור שהצטרף וככה היא הצילה אותו מכל מיני אירועים

איך הילד חשוף למשחקי כדורגל?

הרי מישהו הביא את זה לעולם שלו.

בשכונה?

בבית הספר?

בבית?

אם יש בדל של עניין, הילד מושך קצת יותר וזה תקין וזה נורמלי.

או שאת סוגרת לגמרי ואז הוא לא שומע לא מכיר, או שאת פותחת ולוקחת בחשבון שהילד יכיר קצת יותר ממה שבאמת ציפית.

ולגבי ההסתרות ולשחד את אחיו בחטיף -

אם הילד שלי מסתיר ממני דבר מה, זה אומר שהוא חושש מהתגובה שלי ולכן אני צריכה לעשות בדק בית אצל עצמי.

כך אני מאמינה וכך תמיד פעלתי.

באופן כללי ילד שפועל כך נראה שיש לו חוכמה,תושיה וסקרנות. הייתי מנסה לנתב את זה למקומות בריאים ונכונים.

דבר ראשון- כמו שכבר אמרו, הכי חשוב זה שיח פתוח איתו. לנסות לקבוע זמן קבוע, בלוח שנה, כל יום חמישי פעם בשבוע/פעם בשבועיים/ כל ראש חודשי איך שמתאים לכם- זמן איכות שלו עם אחד ההורים או שניהם. זה ממש ממש משמעותי לפיתוח הקשר לייצר חוויות משותפות. לבית קפה, טיול, סתם ארוחת בוקר בבית, שיהיה לו מקום בטוח לשתף. ליצור את הערוץ הפתוח זה אחד הדברים הכי משמעותיים. לפרגן לו על כל דבר, לגבר איתו בגובה העיניים, לחזק בו כמה שיותר צדדים חיוביים.

דבר שני-  אני יודעת שאני בסגנון אחר, אבל גם בבית שבו גדלתי כדורגל לא היה לגיטימי, והתחתנתי עם בעל שהכדורגל טבוע במשפחה שלו בדם..

לקח לי זמן להסתגל לזה, אבל יש משהו יפה בזה- הם כל המשפחה אוהדים אותה קבוצה, הולכים כל הבנים יחד למשחקים חשובים ( סבא, אבא, בן, נכד, בני דודים, דודים) וזה גיבוש שהלוואי על כולנו.. נכון שאני מבינה גם את הבעייתיות, אבל אין לי ספק שמה שמושך זה התחושה של הביחד, שכולם מאוחדים ומעודדים יחד באותה מטרה. יש משהו חזק באלפי אנשים שמתאחדים לאותה מטרה, וזה מה שמושך. ברור שיש דברים חשובים יותר מלרוץ אחרי כדור, אבל לא חסרים דברים גרועים יותר...

אולי תחפשו איך אפשר להעניק לו את החוויה הזו בדרך יותר חיובית.

בהצלחה!!

שלהיות עם הילד בחוויה ולדבר על זה, משאיר יותר סיכוי לשינוי  ול"שליטה" כביכול, מאשר הגבלות וענישה.

הבת שלי בתחילת גיל ההתבגרות

אז אצלה זה שירים וכל מיני סרטים שמעסיקים אותה. ואני רואה לפעמים בהיסטוריה אצלי חיפושים

וברור שאני לא שבעת רצון מכל דבר

אבל כל עוד זה לא בגדר תכנים פסולים ממש,

אז אני מאפשרת לה בנוכחותי, גם אם זה לא לטעמי

ככה אני גם מתעדכנת במה שהיא יודעת. והיא יכולה לתאר לי מה היא ראתה. אם יש משו שנשמע לי פחות מתאים אני דנה איתה על זה ומסבירה לה

כי כמו שכתבו, גם אם נגביל, הסקרנות תגרום להם להמשיך לחפש, וכדאי להשאיר פתח.

ואני גם בדעה, שבימינו, כשיש כל כך הרבה תכנים להשגה בקלות,

עדיף לאפשר את "הרע במיעוטו". 

מישהיא שאני מכירה והיום העא מנחת הורים גם... לפני הרבה שנים גילתה שאחד הילדים נכנס לאתרים לא צנועים( חרדים והיההלהם אינטרנט בגלל העבודה ) בהתייעצות עם רב הם החליטו לא להגיד לילד כלום רק שמו מאז סעסמא לאינטרנט . אותו ילד כמה שנים אחכ כתב להם מכתב תודה שהם ככה האמינו בו ושזו באמת היתה נפילה חד פעמית ושזה שהם שתקו ולא ביישו אותו פשןט הציל אותו.

אז פה כביכול גילו חכם את זה ולא יכולתם אולי לשתוק חגמרי אבל כן הייתי מדברת איתו שאתם מבינים את הרצון שלו ושזה לא כל כך מתאים לבית ובטח לא להסתיר ממכם דברים ושאתם אומנם לא מתחברים לדברים האלו אבל יותר חשוב לכם שיהיה אמיתי איתכם ( אגב בעיני זו הנקודה הרבה יותר מהכדורגל עצמו) ואולי תצליחו חהגיע לאיזה דרך של אמצע ומנסיון אישי כשיורדים עם הילד ונמצאיםמאיתו במקום שלו זה שומר עליו שלא יפול למקומות יותר גרועים.. אם בבית את מאפשרת את הנפיחות האלו בגבולות שמתאימים כן זה פחות מאשר שילד יוצא לרחוב ופורק לגמרי. מניסיון אישי שלי. וכמובן שתפילו והרבה.

בדיוק היום הבת שלי שאלה אותי מתי ארשה לה טלפון חכם אז הסברתי חה שבגיל הזה אני חא רוצה שיהיה לה כי זה פתח לכל מיני דברים שאני חושבת שלא כדאי שיהיו לה אבל בסוף אני לא יכולה לאסור עליה.

אגב גם באינטרנט יש לנו סינון אבל במכוון אני נותנת להם לבד לראות דברים ועוקבת מרחוק אבל כל הזמן מדגישה שבומכת עליהם שרואים מה שהם יודעים שאני מרשה..