אז קטני נולד וכבר בן שבועיים
אממה מסתבר שיש לו לשון קשורה שמקשה עליו לאכול והתורים ארוכיםםם
אוף, עכשיו אחרי הנקה של שעה ראיתי שהוא עוד רעב אז נתתי לו 90 מ''ל חלב שאוב שהיה לי והוא עדיין רעב (הוא יחסית במשקל גדול)
זה אומר שהוא לא יונק ממני כלום??
איך משלבים הנקה ושאיבה בצורה נורמאלית מבלי לחיות סביב זה כל היום?
ומה אני הולכת לעשות בשבת וראש השנה? נשמע מתסכל להשים משאבה על שעון שבת
מחפשת תורים? כי גם רופאי אאג עושים את זה, גם כירורגים, ואפילו רופאי ילדים.. אני עשיתי לחלק מהילדים התרה בפרטי כי היה לי ממש כואב להניק ככה, ומייד אחרי ההתרה דברים הסתדרו.
דבר שני, לגבי שעון שבת למשאבה, זה ממש לא נורא בעיניי.. מכוונים את השעון לפי זמנים נשמעים לך הגיוניים ובאופן אישי, בעלי אמר לי שאם יש צורך דחוף אני יכולה להזיז בשינוי את הזיזים כדי שהמשאבה תידלק, אבל אני לא פוסקת הלכה כמובן אז צריך לבדוק.. בכל אופן בעיניי זה לא נורא להשאיר משאבה עם שעון שבת
מתלבטת אם לעשות פרטי בראשון הבא או לחכות כמה שבועות, הבנתי שיש החזר של 75 אחוז על הפרטי אבל אנחנו כבר ממש חנוקים מהלידה והברית ויהיה קשה להוציא ולחכות חודש להחזר
וזה גם כואב לי וגם אני שמה לב שיש הנקות שהוא ממש מורעב אחריהן וגם הוא כל כך מתעייף מהיניקות שהוא לא יונק מספיק לפי התחושה שלי
וראש השנה זה אפילו מלחיץ יותר כי אם הוא לא יאכל טוב יומיים אז יכול להיות לי גודש ואז יהיה לו עוד יותר קשה לינוק וגם אני לא ארגיש טוב.
משתמשת בפטמות סיליקון אז זה מגן עלי קצת
אבל המציצות שלו כואבות כי הפה שלו לא נפתח מספיק וגם לפעמים הוא תופס עם החניכיים ואני צריכה לשחרר
אנחנו הלכנו לפרטי כי לא הסכימו לאשר לנו התחייבות להתרת לשון קשורה אחורית ויעוץ הנקה, וזו הייתה הצלה ממש!
שאבתי סביב השעון חמישה שבועות, וזה היה ממש קשוח. לגבי שבת, פסקו לנו שאפשר להדליק משאבה חשמלית בשינוי.
קיבלנו החזר על רוב הסכום וזה היה שווה את זה לגמרי.
אשמח לתת המלצות בפרטי.
גם אם הוא קצת גדול.
אולי יש לו גרעפס להוציא ולכן זה נראה שהוא רעב.
מהלידה אחרי כל האכלה לא רגועה מתפתלת הרדמות בבכי צרחות !!!! קיוויתי שיעבור ב3 חודשים אבל להפך זה רק מתגבר !!!
לא היה לי את זה עם שני ילדיי הקודמים , היו להם גזים אבל היו שעות רגועות. פה זה כ ל הזמן כל הזמן כבר אין לי חיים לא מצליחה לטפל בילדים כמו שצריך לא לא כלום רק עסוקה בה !!!! בבקשה מנ זה יכול להיות???
וזה אמור לעבור בערך עד גיל 4 חודשים. זה אחד המתסכלים אבל באמת אתם לקראת הסוף.
אצלנו עזר סיבובים עם מנשא בחוץ בשעות הקשות. לא בהכרח עזר לגזים אבל עזר לשפיות שלנו. גילינו שיש פער משמעותי בין צרחות בלתי פוסקות בתוך הבית ללהסתובב בחוץ ולנשום אויר כשהצרחות בוקעות מהמנשא
והרופא אמר לנו שיכול להימשך עד 4 חודשים.
אני לא מכירה ריפלוקס אבל אם את חושדת תמיד כדאי לשלול
ואז הלכתי לאוסטופאתיה שמאד עזר.
בדיעבד הייתי צריכה לטפל בזה עוד קודם.
התרופה מאוד עזרה
מאנונימי כי בדיוק דיברתי על זה עם חברה טובה שנמצאת פה
שווה לבדוק.
מתיש ממש.
הוא מקשית את הגב?
ונרגע רק בתנוחה אנכית?
יש תרופה שרק מורידה את הצריבה בגרון,
ויש תרופה רצינית יותר שמורידה את רמת החומציות בקיבה.
ממליצה מאוד לבקש את התרופה הפשוטה יותר, רואים הקלה תוך יומיים!
זה מה שאנחנו עשינו.
אחר כך מתייעצים עם רופא האם יש צורך בתרופה הרצינית יותר (נותנים אותה אם חוששים לפגיעה בוושט של התינוק).
בבקשה תטפלי ותנסי.
חיים אחרים לכם ולתינוקת שסובלת
בנוסף מנשא יכול לעזור מאוד, כי מחזיק אותה במצב מאונך (כשהם שוכבים הכל עולה... בגלל זה גם לא ישנים טוב הרבה פעמים)
שהתרופה שהביאו לי היא בעצם תרופה למבוגרים במינון של מעט מאוד לתינוק (אני חושבת גביסקון).
בהתחלה היה לי קשה לתת לתינוק שלי, זה בטעם מנטה וחשבתי שזה בטח לא נעים לו, מכיר רק את הטעם של החלב שלי ועכשיו לתת משהו בטעם של משחת שיניים??
התגברתי על עצמי ונתתי
ההקלה היתה כל כך ברורה, הצרחות ירדו כמעט מיד.
שהמשכתי לתת בשמחה , הבנתי שזו הקלה עצומה בשביל הקטנטן
כבר עברתי את התאריך פלוס פלוס, אבל ממש לא רוצה ברית בראש השנה.. איך עוזרים לו להישאר בפנים לפחות עוד יומיים?
יודעת שזה דאגה מפגרת לגמרי, ועדיין זה מטריד אותי מאודד🫣
לק"י
לפני שלוש שנים התל"מ שלי היה בראש השנה. מה שאמר שהסיכוי שאני אלד בשבת/ בחג היה גדול (ומי יהי עם הילדים האחרים...)+ מתי תצא הברית, גם סיכוי גדול של שבת/ חג.
בסוף ילדתי בכיפור😅
אז לא מכירה דרך לעכב. בעיקר להתפלל שזה יקרה בזמן הנכון, ושאם אפשר שזה יהיה עוד יומיים לפחות, אם זה מה שטוב לך ולעובר כמובן.
לא מפגר בכלל 💞
לידות תמיד מגיעות בדיוק בזמן שלא רוצים
אז אם תרצי מאוד מאוד ללדת עכשיו שתהיה ברית בר"ה
אז כנראה שלא תלדי עכשיו 🤣🤣🤣🤣🤣
וחיבוק גדול נשמה!
העיקר שיהיה בקלות ובשמחה!
אני בחודש תשיעי עברתי דירה
ארזתי כמעט לבד
העברתי מוסדות
סדרתי הובלה
ענייני כספים
רישום לגנים
ואז יומולדת לבת שלי
ואז שהתחלתי שבוע 42 ילדתי שבאתי לבקורת בבית חולים והיו לי כבר צירים מ4 בבוקר
כל הזמן דברתי לתינוק ובקשתי ממנו שלא יצא לפני כל זה ואשכרה - הוא באמת הקשיב לי 
לא יודעת למה מרגישה צורך להעלות את זה לכאן
ואני מניחה שרובכן לא מסתובבות באינסטגרם/פייסבוק
אבל באלי להשמיע את המחשבות שהולכות איתי כל פעם מחדש שאני נופלת לגלילה, בעיקר באינסטגרם
שונאת לגלול ושונאת לראות סטורי של "אושיות" רשת, אבל כשריק לי בפנים זה משקיט קצת את הלב, אבל אחר כך הכל בפנים רועש
פשוט לאאאא מצליחה להבין
מה העניין של נשים כל הזמן להראות מה יש להן בחיים, איך הכל מושלם, לפרסם סרטונים איך הן מספרות לבעל שהן בהריון (זה לא אמור להיות ברור מאליו שזה הדבר הכי אישי ופרטי שיש?)
מחצינות את הזוגיות שלהן, את הילדים שלהן, את הבית הנוצץ שלהן ואפילו מראות קטעים מטיפול זוגי/אישי (!!)
ולא, זה שאת מצלמת גם ערימת כביסה מאחורייך ואומרת יאו איזה באלגן יש לי, לא מנחמת אותי
כל הזמן אומרות שהן עמוסות ואין להן זמן לנשום
ואני מרגישה כל כך דפוקה שיושבת ומסתכלת עליהן, כאילו אין לי חיים משל עצמי- וב"ה יש לי והרבה!!
אני לא יודעת למה זה כל כך מפעיל אותי (אני יודעת, אבל לא מבינה למה עד כדי כך, החיים שלהן וזכותן ובחירה שלי להסתכל)
אני פשוט לא מבינה איך מישהי רגילה הופכת להיות דמות להערצה, שבנות אשכרה מרגישות החברות הכי טובות שלה בעולם ןהיא בכלל לא מכירה אותן
וגם לא מבינה את החוסר רגישות הזאת.
אני באופן אישי הכי משתדלת להיות רגישה לאנשים סביבי כי יודעת שלכל אחד יש חוסר בחיים ובחיים אני לא ארצה שמישהי תכאב בגללי
אבל הן מראות כל מה שאפשר. כל מה שזז.
כל יום כמובן לןק אחר ממעצבת אחרת
ויותר מתסכל שנראה שהעולם ממש סבבה עם זה ורק אני משתגעת מהדבר הזה
בעיקר הייתי מצפה מנשים דתיות
שיגלו קצת יותר רגישות
שיביאו לפחות תוכן יותר ערכי ופחות מחצין
לא יודעת מה הסיבה של הפוסט הזה.
פרקתי
מי בורח לשם? מי שמרגיש שריק לו. ומי שריק לו זה סוג התוכן שהוא נמשך אליו...לראות ריגושים כשלך משעמם, לראות בית נוצץ ומסודר כשאצלך בלאגן, נראה לי זה אותו עקרון כמו סרטים לראות מציאות מדומה וקצת להתנתק או חיפוש אחרי מוטיבציה או פתרון.
ולמה הן עושות את זה? נראה לי מצורך להתפרנס.
לכן לפני כמעט שנתיים מחקתי את האינסטגרם- והוא ממש לא חסר לי.
תמלאי את הזמן שלך בדברים שעושים לך טוב במקום לבזבז אנרגיה בלהתבאס עליהן
אני מחקתי וממש לא חסר לי
כשאני רוצה לגלוש יש יוטיוב או סרטים
לצפות בחלקן
אני לא רואה בהן אושיות רשת אלא נשות עסקים שצריכות לפרסם למחייתן
אני אוהבת לשמוע דברים מעניינים/ מצחיקים
לראות נשות עסקים מצליחות שאומרות את דעתן שלפעמים מענינת אותי
אני חושבת שהסרטונים שלהן לא יוצרים את הרגשות השליליים
אלא אלה רגשות פנימיים שיוצאים בעקבות הסרטון
אם זה לא עושה לך טוב אפשר להפחית את הצפיות אבל אולי גם לחשוב על הגורם האמיתי לרגשות הללו
אני אמנם נהנת לשמוע חלק מהן אבל לא מעריצה של אף אחת ובעצם אין אדם שאני מעריצה אותו
לכולם יש יתרונות וחסרונות
דברים טובים יותר או פחות בחיים
אין אנשים או חיים מושלמים
ככה שגם אם יש סרטון או מישהו שנראה מושלם
הוא לא נראה לי לרגע אחד באמת מושלם
כשמישהי מתאמצת להראות שהכל טוב
זה גורם לי פחות להתעניין כי זה לא נראה אותנטי
אני יודעת שהגלילה הזאת לא מגיעה ממקום טוב ואני מוחקת את האינסטגרם ורק מידי פעם בעיקר אחרי יום עמוס כשמרגישה מוצפת או צריכה להתנתק מורידה שוב (כמובן שמתחרטת) ואני עושה הרבה עבודה של בירור עם עצמי למה זה מפעיל אותי ברמה כזאת
כי ב"ה החיים שלי מלאים בטוב!
ואני מאוד יודעת למלא את עצמי
מה שרציתי לומר במה שכתבתי שאני לא מבינה למה אנשים מחצינים את כל החיים שלהם
ולמה לכולם זה נראה בסדר.
ורק לי זה נראה כמו לחיות חיי שקר.
זה באמת שקר? לא יודעת, זה מערער אותי כך פעם מחדש
מה הגבול? ממתי אישה דתיה יכולה להתלבש מול המצלמה וזה נראה לגיטימי?
ולרקוד מול המצלמה? או להתחבק עם בעלך?
כמובן שיש כאלה ויש כאלה אבל זה מה שרווח בעולם הזה. ומרגיש שכל דבר לגיטימי והכל מתקבל
ונשים דוסיות מגיבות בהתלהבות לסרטונים שבעיניי לא אמורים להתפרסם לנגד כל עיניי עם ישראל
אולי אני שמרנית מידי
אולי פרימיטיבית (ואני צעירה 😉)
התופעה הזאת מצערת אותי
ובכנות, גם מערערת אותי מאוד מאוד
וגם אם אני לא אהיה באינסטגרם בכלל )בעזרת ה') עדיין מנסה להבין את זה
אישה דתית יכולה לעשות מה שהיא רוצה
בעולם הפיזי ובעולם הוירטואלי
לא חייבים להסתכל
זו לגמרי בחירה
אלא על נשים בכלל. הרי ברור למה הן עושות את זה, רוקדות/ מתלבשות או חושפות/ מתאפרות מול מצלמה
בשביל למשוך תשומת לב, בשביל לשווק את עצמן בכל תחום.(לא מדברת על תחום מאפרות או סטייליסטיות )
תשומת לב שווה כסף.
אבל האם זאת הדרך היחידה? באמת אני שואלת.
אני חושבת שלא.
הרי יש לנו מח, יש לנו דעות, רעיונות,אג'נדת, סיפור חיים, לא רק חיצוניות וזה תוכן הרבה יותר איכותי.
שהן עושות את זה
הנאה
הן נהנות לעשות משהו כיפי ולצלם את עצמן
חלקן נשים שהיו אנונימיות והעלו לרשת סרטונים כיפים ומגניבים והתפרסמו בגלל זה
כן יש נשים שזה נטו ביזנס
אבל יש כאלה שהביזנס הגיע בעקבות ההנאה
ברשתות חברתיות
נשים וגברים שמדברים גם דברי חכמה ואפשר ללמוד מהם
זאת אחלה במה בשביל מישהו שרוצה לבטא את עצמו. פעם בשביל להעביר את מה שיש לך להעביר היית צריך להגיע לפריים טיים או לרדיו והיום כל אחד יכול לפתוח מצלמה לצלם את עצמו ולהשפיע. דווקא כן רואה את הצד החיובי של זה.
תלוי באמת לאן כל אחד לוקח את זה.
וגם בעיני הרבה מהדברים שם- היה עדיף שלא יפרסמו
וכן, אמנם זה ממש נפוץ אבל מבאס אותי לראות חיבוקים בין בעל לאישה כל הרשת... כאילו זה כזה קדוש ויקר, תשמרו את זה לעצמכם...
משתדלת בעצמי פחות להסתכל על דברים מהסגנון. כמובן שהרבה פעמים לא מצליחה אבל גם להשתדל זה משהו;)
אבל אני ממש בוחרת בקפידה אחרי מי לעקוב.
יש חשבונות שנותנים השראה, מלמדים, מחזקים, ואת אלה שפשוט מכניסות אותנו לבית הפרטי בלי שביקשנו, אני סולדת מאושיות רשת כאלה, ולא עוקבת, ככה גם כשמורידה אינסטגרם, אין לי חשיפה אליהן.
ממליצה לך להסיר עוקב מכל מי שאפילו טיפה גורמת לך לאי נוחות.
ומבינה את הסלידה.
עושים בכל בשביל הצפיות, כי זה מביא איתו פרסום, הערצה, אהדה וכסף
אני לא צורכת אינסטגרם, ולא פייסבוק, אבל כן גוללת בטיקטוק לפעמים ונראה שאנשים נהנים מזה, אבל יש מאחורי הקלעים
אחת האושיות הלא דתיות דווקא סיפרה בכנות שהיא מרגישה מאוד לבד בגלל שהיא כל היום עם עצמה מול המצלמה וחסרה לה חברה של אנשים למרות שיש לה 400 אלף עוקבים (שתכלס זה לא או רמר כלום בחיים האמיתיים גם אם זה מיתרגם לכסף) ופרסמה שהיא מחפשת עבודה במשרד כדי שיהיה לה קצת פטפטת עם הקפה עם אנשים אמיתיים
איפה לחשוף ומה לחשוף זה עניין אישי של כל אחת. אני באופן אישי יכולה להגיד שלא מעט אושיות דתיות שראיתי התגרשו. לדעתי יש קשר מסוים לעולם הרשתות החברתיות כי בסוף אנשים מוכרים את החיים שלהם בכסף אחרת את לא מספיק אותנטית. וצריך להיות מעניינת כדי שירצו שתפרסמי, וצריך לחדש כל הזמן ואיפה הגבול אני לא יודעת
גם באמת התוכן לרוב הוא שטחי ומתעסק בעיקר בחיצוניות
בקיצור, אני לא תופסת מזה עולם אמיתי. בטח ובטח כשכולן מפולטרות ומציגות חיים מושלמים. זה אחלה אסקפיזם בשבילי כשבא לי ויצא לי ללמוד מדם הרבה אבל אני צופה בקטעים קצרים עם תוכן משמעותי יותר רוב הזמן
והייתי מוחקת האמת במקומך.
לא מבינה את הבנות האלה אבל עוד יותר לא מבינה את אלה שמגיבות להן ומפרגנות.
כאילו מה נסגררר
זה למה סגרתי את כל הרשתות החברתיות. כמה שפחות רעש חיצוני. החיים שלי מעניינים מספיק 😉
זה ממש עבודה- ולכן הן משקיעות בזה כמו שאחרות משקיעות להתאפר לקראת העבודה או לסדר את הבית שלהן לפני שבאים אורחים..
ככל שזה יותר אסתטי ויפה לעיניים יותר חברות יעשו איתם שיתפוי פעולה..
גם אותי מכעיסה הרברבנות הזו והרצון לייחצן כל דבר. אני מנסה לחשוב איפה זב תופס אותי.. למרות שאני אדם ממש לא יחצני,
עולם שקרי ומגעיל.
במיוחד שהייתי גננת של בת של אושייה מתחום החינוך, בואי נגיד שהפער בין מה שהיא מצלמת למה שקורה הפועל הוא אדיר.
אני חושבת שזה קצת כמו לשאול איך יכול להיות שיש על כך הרבה חטיפים שוקולדים בעולם, הרי כולם יודעים כמה שזה לא בריא.
ובכל זאת, אנשים צורכים ג'אנק, ובמיוחד ברגעים שקשה להם- כמו שהעדת על עצמך. ויש אנשים שמנצלים את זה.
למה ישר לחשוב שמי שמעלה תכנים מעניינים וכייפים
אז היא מזייפת
תכלס אם הייתי אושיה
היה לי המון תוכן לעלות
וואלה בגדול החיים שלי באמת יפים
אז אם הייתי מעלה זה לא היה פייק או התרברבות
אלא החיים עצמם,
בד"כ נשים שהן אושיות
זה נשים שתמיד אהבו לדבר ולשתף ולצלם
סוג של אופי
כמו שאחת אוהבת את השקט
אחת אוהבת את הרעש וזה בסדר
וזה יפה וזה מעניין
ועל הדרך גם זה נהיה חלק מהפרנסה שלה.ולנו בתור צופות יש את החובה והיכולת
להפריד בין מה שעושה לנו טוב למה שלא
אבל ממש לא מתחברת לסה שמקטינים את אותן נשים
או טוענים שהכל זה שקר אחד גדול
בסופו של דבר עם תסריטי את החיים שלך
אני מניחה שגם לך יהיו כמויות של רגעים יפים ומצחיקים
תלוי פשוט איפה שמים את המיקוד
וזה שהיא בוחרת לעלות רק דברים יפים
לא אומר שהיא שקרנית
באופן אישי אני ממש אוהבת לראות סרטונים של נשים שמגלות לכל מיני אנשים שהן בהריון
ממש מתרגשת איתן
למרות שאיתי אף אחד לא התרגש משום הריון חחח
בפועל הם יכולים אחרים לגמרי...
היי יקרות,
עם המקרים הנוראים של שכחת ילדים ברכב,
החלטתי לא להגיד לי זה לא יקרה ולהתקין מערכת ברכב, אבל להפתעתי בחיפוש גוגל די הסתבכתי.
אני לא מחפשת המלצות כמו אטבים וכו', כי מדובר ברוך ה' על הרבה ילדים ואני לא מאמינה שנשים כל פעם אטב בדיוק בגלל המחשבה של "לי זה לא יקרה". אני מחפשת מערכת שמתקינים ברכב ויש לה חיישנים לזהות ולהתריע אם ילד נשאר באוטו. אשמח להמלצות
מערכת שהגיע יחד עם הרכב
אם יש משקל על המושב האחורי בזמן שמכבים את המנוע
היא מצפצפת בקול שלא ניתן לפספס
כנראה שאפשר להתקין מערכת כזו או דומה במוסכים שמתקינים תוספות לרכב
ראיתי שיש גם רשימת מתקינים מורשים מטעם משרד התחבורה
הוא לא מזהה אותו כמשקל
לא יודעת לגבי כסא בטיחות אבל זה אמור לזהות כי זה התפקיד שלו
לפעמים הוא מצפצף על שקית של קניות או תיק
יותר טוב איך זה עובד
זה נראה אפשריות הגיוניות:
'שילוב חיישנים: רוב המערכות משוות נתוני משקל + מצב חגורה + תנועת מושב כדי למנוע התרעות שגויות
חיישני תנועה/אקסלרומטר: מזהים תנועה של הילד או תנודות שאופייניות לנוכחות אדם'
לא רלוונטי ברכב הנוכחי שלנו(וגם המעון מרחק הליכה קצרצרה ולא נוסעים בכלל ברכב)
אבל טוב לדעת שזה קיים
מתלבטים אם לקנות מכשיר כלשהו, וראינו את זה. עכשו אנחנו משתמשים באטב וורוד בוהק, אולי כדאי משהו יותר רציני.
תוצאות חיפוש תמונות ב-Google עבור https://www.sbaby.co.il/images/itempics/1261_011120182021401.jpg
פשוטה ובסיסית אבל חזקה וטובה.
בע"ה תכף תתחיל לשמש ילד רביעי, עדיין במצב מעולה.
חמה נורמלית
הלוואי שיכולתי להגיד "אנחנו נוסעים לחמותי"
הלוואי שלא היינו כאלה ברורים מאליהם
כאילו
ברור שאין לכם איפה להיות
אז אפילו לא צריך לטרוח להזמין אתכם כי אתם הרי לא תישארו בבית בחג משפחתי
נו אל תעשו את עצמכם
בא לי להקיא
תמיד מטלטל אותי לשמוע על גרושים (ופעם פתחתי פה שרשור בנושא באחד הניקים הקודמים שלי כאן..)
אני חושבת שהפעם זה טלטלה ממקום אחר
שפתאום אני ככ מבינה איך בקלות זה יכול לקרות..
לא באתי להגיד שמתגרשים בקלות(לא אוהבת את הצקצוקים על זה שהיום היד קלה על ההדק וכל זה)
אלא שאנחנו בתקופה שרבים הרבה. מרוחקים מידי פעם. מילואים לא נגמרים, לידה, ילדים קטנים, עומס... הכל מעמיס. ואם פעם היינו עוברים את זה ביחד בתקופה האחרונה אנחנו בריחוק לפגיעה. לא תמיד, לא כל יום ובטח שלא כל היום. מידי פעם יוצאים ליציאה זוגית קלילה. אבל כל פעם מתפרץ גל עכור של כעס ופגיעות....
אוף. תקופה מבאסת.
ואז לשמוע על החברה הזו שהתגרשה
חברה מפעם, מהשבט
היו עם עיניים נוצצות ובית וחיים ופתאום גירושים..
וזה ככ מפחיד אותי שוואלה זה יכול לקרות
אני מנסה למנף את זה, להגיד לעצמי- אז אם זה מפחיד אותך להגיע לשם תעבדי על הזוגיות שלך. אבל הפחד הזה לא מניע אותי לפעולה, רק משתק אותי.
מרגישה אבודה....
זה עיניים נוצצות, חיים אוהבים ומושלמים ובום- גירושין.
זה אף פעם לא ככה, המון מים עוברים בנהר ועם עיניים חיצוניות אנחנו לא יכולות לדעת.
את האנשים שחווים את זה, הגירושין לא הפתיעו, הם התמודדו עם זה יום יום במשך תקופה, ניסו, חזרו, ניסו שוב, ורק בסוף בחרו שעדיף בנפרד.
את מפחדת שזה יגיע אליכם? שבעלך יעזוב אותך? מפחדת להישאר לבד? אולי חווית בעבר חווית נטישה?
מפחדת שזה יגיע אלינו לא במובן של ''בעלי יעזוב אותי'' או ''נטישה'' וגם אין לי בעיה להשאר לבד- בואי אחרי כמה ימי מילואים? 500? אני יכולה לעשות את זה כמו גדולה מסתבר... כשצריך עושים...
אני חושבת שזה תמיד היה קצת מבחוץ לי-
כן אנשים מתגרשים
וואלה זה עצוב
אבל זה חיצוני לי.. לי זה לא יקרה
ב'ה אנחנו אוהבים עובדים על הזוגיות חשובים אחד לשני...
ופתאום זה תופס אותי בבטן הרכה בזמן זוגי ממש לא טוב
פתאום אני אומרת לעצמי, תזהרי, כן זה יכול לקרות
ויש מצב שגם אצלם לא קרה משהו פתאומי דרמטי אלא דעיכה מסוימת
ואמאלה גם אנחנו דועכים קצת
אז.. מה זה אומר עלינו..
מבינה?
🫶
שאתם בתקופה קשה. החיים תמיד בגלים. יש תקופות פחות טובות לפעמים צריך לפעול בהן ולפעמים להוריד רגע ראש מתחת לגל ויעבור.
ואתם אובייקטיבית בתקופה קשההה מנשוא. חיי זוגיות לא אמורים להראות ככה.
אז כל טוב גם אם הוא מועט הוא ענק ועצום. ואין עליכם בעולם!!
אפשר להתייעץ, אפשר חמלה עצמית ותמיד יש עבודה.
בע''ה אתם תהיו בסדר 💓
נגמרו לי השמותעל תחושת ה"עירבוב" הזו בבטן ובלב,
על התהיות,
החששות,
הפחד,
הבילבול
העצב
רוצה לכתוב לך הרבה,
אז אנסה לחלק לשתי תגובות.
תגובה ראשונה היא כאן, להניח דברים שכתבתי כאן בעבר כאשר זמר מפורסם מהמגזר הדתי הודיע שהוא מתגרש:
בום.
מוצאי שבת.
את פותחת את האינטרנט וקוראת את הידיעה החדשה.
הלב שלך קופא לרגע.
"מה? לא הבנתי. רגע, מה??"
מבולבלת.
מפוחדת.
מרגישה דברים בבטן, לא יודעת לתת להם שם עדיין.
אבל זה נגע בך.
זה נגע בך חזק.
מנסה רגע לעשות סדר בבליל המחשבות, הרגשות והתחושות שאת מרגישה כרגע ומתחילה להבין-
כן. זה נגע בי. זה דבר חזק.
אהבה היא דבר חזק.
הרצון שלי לאהבה הוא דבר חזק.
הרצון שלי ליציבות וביטחון בחיים הפרטיים שלי, בזוגיות שלי, באושר שלי, בשמחה שלי הם דבר חזק.
הרצון שלי ביציבות לילדים שלי הוא דבר חזק.
הטלטלה שהנפש והלב שלי עוברים כאשר שומעים כל ידיעה על פירוק הבית היא גדולה. ומפחידה.
וכאשר זה מגיע בגל גדול של אדם מוכר, אהוב, קרוב, משפיע, מוערך וכן הלאה – זה גדול שבעתיים.
אז מה אני עוברת עכשיו בעצם?
אולי סוג של בירור. חשוב מאין כמוהו.
רגע חרדה, אל תפריעי לי לברר.
אני חזקה יותר ממך ואני מנהלת אותך.
אני עוצרת רגע.
לוקחת נשימה.
ומסתכלת לך, חרדה, בלבן של העיניים.
מי את?
מה את רוצה להגיד לי?
את נשמעת כל כך פוחדת.
אני שומעת אותך.
את אוהבת את בעלך. מאוד.
כמה הוא יקר לך!
כמה הקשר שלכם יקר לך!
נכון. את צודקת. זה באמת מפחיד לשמוע על זוג יקר שמתגרש.
מזבח מוריד דמעות וגם הלב שלך מוריד דמעות. ומאוד מאוד מפחד.
לב יקר ואהוב, אני שומעת אותך!
אתה מפחד רק כי אתה אוהב.
אתה מפחד רק כי כ"כ יקר וחשוב לך האהבה, הזוגיות, האיש הזה, הבית הזה, הילדים האלה, היציבות.
יציבות.
וואו. ועוד בעולם שלנו ובזמן שלנו שהיא מצרך כ"כ כ"כ נדיר.
אתה זועק ורוצה יציבות!
כמה אתה צודק לב.
כמה את צודקת נשמה.
בטח שהצורך היקר והפנימי פנימי הזה צודק!!!
כן אהובה.
תסתכלי רגע על היד שלך.
כן שם, יש לך משהו על היד.
טבעת
טבעת נישואין
תיזכרי שבעלך ענד לך אותה לראשונה תחת החופה.
נכון, לפעמים הטבעת הזו יכולה לסמן לך שאת טובעת. לפעמים בחיי הנישואין את מתמודדת, כמו כולנו, עם מקום שמאיימם להטביע אותך. ואין אוויר במים. ואין נשימה.
אבל עברת את זה! כמו גדולה!
עברתם את זה! כמו גדולים!
ויודעת מה? צמחת מזה. גדלת מזה. גדלתם מזה.
את יכולה לזה!
אתם יכולים לזה!
ואו אז – את מרגישה שהטבעת הזו *הטביעה* חותם.
חותם על הלב והנפש והנשמה של טוב וגדלות.
ואת מרגישה בכל כולך את ה*טבע* הזה. טבע שבנוי מתנועה, מאנרגיה
ואת מבינה – אין הדבר תלוי אלא בי! ובנו!
אני! אנחנו! נקבע איזה זוג נהיה!
אני! אנחנו! נשקיע אנרגיה *אקטיבית* בזוגיות שלנו ונצמיח אותה כל יום ויום מחדש!
אני! אנחנו! נדע שגם אם יש קשיים ומשברים – ויש! – אנחנו יכולים להם!
אנחנו נעבור דרכם ומתוכם נצמח! ואפילו יותר עמוק ויותר חזק ויותר יציב!!!
כי בחרנו זה בזו.
כי אנחנו ממשיכים לבחור זה בזו בכל יום ויום מחדש. אחרי שנה, אחרי שנתיים, ואחרי 50 שנים.
כי אנחנו מבינים שאהבה היא לא רק רגש אלא גם בחירה, והחלטה.
החלטה שאומרת - בעלי! אני בוחרת בך! שוב ושוב ושוב.
אשתי! אני בוחר בך! שוב ושוב ושוב!
כי אנחנו נשואים.
ונישואין -
מנשאים, מרימים, מגדילים אותנו!
את האדם שאנחנו, את הזוג שאנחנו
מרחיבים בנו את כוחות הנפש
מגדילים את המידות
מנשאים אותנו עוד רובד, עוד קומה למעלה.
ואנחנו זוכרת שגם אם לפעמים הנישואין מרגישים לנו כמו *משא*, נשיאה בנטל כבד – זה טבעי. זה קורה. וזה באמת באמת מאפשר לנו לעצור רגע ולעשות את אותו בירור. את אותו ליבון ועומק שדרושים כאן. את אותה גדילה שממתינה לפרוץ קדימה ולהתרחש.
ואת יקרה. כן את.
תסתכלי רגע במראה ותגידי לעצמך בגאון:
"אני פרופ' לחיים שלי! פרופ' לזוגיות שלי, להורות שלי, למשפחתיות שלי, למיניות שלי, לאושר שלי.
עשיתי ואני עושה בכל הדברים הבאמת באמת חשובים ויקרים בחיים, שהם החיים עצמם, תואר ראשון ושני ודוקטורט ופוסט דוקטורט וכל מה שאפשר. ושם רוב האנרגיות שלי מושקעות.
ואחרי 120 *זה* מה שאני אקח איתי הלאה.
ואני יכולה!!!
אנחנו יכולים!!!
ומה יכול לעזור לנו בזה?
איך נוכל לעשות את זה בפועל?
קודם כל נבין *שזה אפשרי*
אח"כ נבין *שזה תלוי בעיקר בנו! בי, בבעלי.*
אח"כ נבין את המהות של הדברים, את המהות של הנישואין.
ואז נתחיל לעבוד 😊
מצרפת מאמר ארוך בדיוק על ההוצאה הזו מן הכוח אל הפועל של הכוחות שלנו, של האהבה שלנו, של שמירת האושר בנישואים שלנו, כאן:
https://www.inn.co.il/forum/t1314414#14159954
וגם חשוב להזכיר שהסיפור הזה נוגע בהרבה הרבה גלים.
כמו אבן שזורקים למים והיא עושה סביבה מעגלים מעגלים. כך גם כאן.
אז כל אחד יכול להתחבר למעגל שנכון ומתאים לו.
ודאי שהמעגל האישי של הזוג עצמו הוא שלהם בלבד. ואל לנו להיכנס לשם כלל.
אומנם למעגל של מה שזה גורם לנו להרגיש, איפה זה פוגש אותנו, ומה אנחנו יכולים לעשות עם זה כדי להיטיב עם עצמנו חשוב מאוד להתייחס.
גם למעגל של מי שזה פוגש אותו דווקא בדיוק וחידוד שלעיתים גירושין הם המעשה הנכון והאופציה הכי מטיבה עבור כל הנפשות הפועלות. ודאי שגם זה קיים.
וגם עבור מעגלים אחרים.
לכן נתמקד בנו, במה שייך אלינו, באיפה אנחנו יכולים לפעול כדי למקסם את האושר שלנו בחיים. אותם חיים שאנו חיים רק פעם אחת 😊
אין לנו אין לנו מושג.
חברה שהתחתנה מאושרת לפני שנה וחצי אחרי שנות רווקות ועכשיו מתגרשת. זה לא היה מרצונה. זה היה ממנו. אבל וואלה מהכירות פנימית, ב''ה שנגמר וטוב שאין ילד. אי אפשר לדעת שום דבר מבחוץ. כלום.
אז רק להציע חיבוק.
ולחזק את הזוגיות שלך ולעבוד עליה תמיד ממקום של רצון לטוב. ולא מתוך פחד.
ולהתפלל כמובן. עליך ועל כולם.
כאן רוצה רגע להתמקד בנקודה שהעלית בדברייך האלה: "פתאום אני כ"כ מבינה איך בקלות זה יכול לקרות..."
"אלא שאנחנו בתקופה שרבים הרבה. מרוחקים מידי פעם. מילואים לא נגמרים, לידה, ילדים קטנים, עומס... הכל מעמיס. ואם פעם היינו עוברים את זה ביחד בתקופה האחרונה אנחנו בריחוק לפגיעה. לא תמיד, לא כל יום ובטח שלא כל היום. מידי פעם יוצאים ליציאה זוגית קלילה. אבל כל פעם מתפרץ גל עכור של כעס ופגיעות....
אוף. תקופה מבאסת."
ורגע לחזק אותך יקרה, ואת כולנו בעצם - לקחת רגע נשימה גדולה.
כרגע, ובצדק, את כמו שכתבת במקום שהפחד משתק בלבד ולא מניע אותך לפעולה.
רק שנייה.
בואי תני לו מקום רגע.
תביטי בו
תקשיבי לו
שלום פחד -
ממה אתה מפחד?
מה אתה רוצה לומר לי?
ממה אתה רוצה לשמור עליי?
אתה אולי מפחד שאני אאבד את בעלי היקר?
אתה אולי מפחד שנאבד את כל מה שיש בינינו כל השנים?
אתה מפחד שהמילואים שלא נגמרים, הלידה, הילדים הקטנים, העומס ושאר המציאות שמשתנה יכולים כן לגרום לנו לאבד את כל זה גם אם פעם לא?
אתה מפחד שלא נצליח להתגבר על זה כמו פעם?
אתה מפחד שנתרחק עד שלא יהיה סיכוי לקירבה מחודשת?
מה עוד חשוב לך פחד?
ממה כ"כ כ"כ אכפת לך?
אני מקשיבה לך רגע
נותנת לך מקום
ניראות
לגיטימציה
נשימה
הכלה
חמלה
אהבה
את יכולה לבכות את זה
להתפלל את זה
לנשום את זה
להניח יד על הלב או הבטן וממש להרגיש את הגל על כל שלביו
לדבר את זה
לכתוב את זה
לצייר את זה
לרוץ או תנועה אחרת של פעילות גופנית את זה
לעבד עוד עם עצמך את זה
ורק אח"כ,
בשלב הבא,
אחרי נתינת המקום,
תוכלי ב"ה לעבור גם לשלב כמו שכתבת של למנף את זה ב"ה, לעבוד עוד על הזוגיות ועל מה שיש בינינו.
אבל צעד צעד.
לאט לאט.
לא אפשרי הכל בבת אחת.
יש לנו נפש וגוף ורגש ושכל ורוח ונשמה
וכל אחד מבקש את המקום שלו והניראות שלו.
ואחרי שתתני לעצמך את הזמן והמקום
אפשר להמשיך ולהתבונן עוד על הפחד הזה מריבים או ריחוק,
ולהמשיך לשאול ולחקור ולהעמיק ולהביט שם
מה זה בעצם ריב?
אולי נקרא לו חילוקי דעות / קונפליקטים / חוסר הסכמה ולאו דווקא ריב?
ולא משנה מה השם שלו - בוא נתבונן בו רגע ונבין
בעצם אנחנו לא צריכים לפחד מריבים, חילוקי דעות,
בעצם אנחנו מבינים שבכל מערכת יחסית שהיא,
בין אם היא בין אחים, חברים, שותפות לדירה, הורים, ילדים, אפילו ביני לבין עצמי!
תמיד יש חיכוכים מדי פעם! תמיד יש חילוקי דעות מדי פעם!
וזה בסדר גמור!
כלומר זה חלק *מובנה* ממש בחיים ובכל מערכת יחסים באשר היא!
"כשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות" - כולנו שונים ולא אותו אדם,
קל וחומר איש ואישה
ושוב, אפילו ביננו לבין עצמנו לפעמים יש חיכוכים
לכן לנשום שנייה
לא להיבהל
לא להיבהל מעצם הריב או הקונפליקט
להבין שזה קיים
זה בסדר שזה קיים
זה בילד-אין בחיים
זה רק אומר שכל אחד הוא אדם בפני עצמו
וזה הכל!
ושאנחנו לא אוגרים ושומרים בבטן (שבסופו של דבר במוקדם או במאוחר זה עתיד להתפוצץ בצורה לא מבוקרת)
ואנחנו מביעים את עצמנו, את מה שחשוב לנו, את מה שכואב לנו
אז עצם הקונפליקט הוא בסדר גמור!
טבעי, אנושי, חלק בלתי נפרד!
רק מה? שנכון, צריך גם ללמוד "איך לריב", איך לנהל קונפליקט, איך לנהל חילוקי דעות, בצורה מכבדת ועמוקה,
בצורה שתיתן ניראות שלמה ועמוקה גם לעצמינו ולמה שהתחולל ומתחולל בנו וגם לשני/ה
אז נלמד את זה ב"ה, נלמד לנהל את זה נכון, נלמד לתקשר תקשורת נכונה נכון, נלמד לפתוח את הלב גם בכאב ולהביא פגיעות שתיצור קירבה, נלמד לצאת מלופים שלא מקדמים ולעבור לתנועה מקדמת ומקרבת וכן הלאה...
ואז באמת הפוקוס יהיה על העבודה הזוגית, שהגם שהיא עבודה זוהי העבודה הכי מתגמלת ועם פירות מתוקים שיש! לנו, לכל אחד מהילדים שלנו, לכל הדורות הבאים שלנו בעצם.
ומתוך הבסיס המדהים והנכון שיש לכם,
בדיוק כמו שכתבת:
"ב'ה אנחנו אוהבים
עובדים על הזוגיות
חשובים אחד לשני..."
נפלאים! זה באמת הבסיס הנכון והאיתן לצאת ולחזור אליו!
כן ממש גם בתוך הריב אפשר להגיד אותו בהתחלה: אנחנו אוהבים. אנחנו עובדים על הזוגיות. אנחנו חשובים אחד לשני. בוא נראה איך יחד מתבוננים על מה חשוב לך ומה חשוב לי, בוא נבין רגע לעומק מה היה כאן, ובהמשך גם בוא נראה איך נגיע לפתרון נכון"
ואז כל החיזוק בזה יעזור לכם
לא רק שלא תפחדו מריב או ריחוק זמני - גם תראו את זה כהזדמנות אמיתית לצמיחה דווקא משם,
למקפצה אמיתית לזוגיות,
להגדלת עוד ועוד רבדים וקומות בזוגיות שלכם,
להגדלת כוחות הנפש של האדם האינדיבידואל שאתם ושל הזוג שאתם,
להזדמנות להפרייה הדדית בה אתם מתברכים מהשוני אחד של השניה ולא מאוימים ממנו,
ולעוד המון הזדמנויות מרתקות וממש ממש נכונות ואמיתיות שיכולות להיות פועל יוצא של ניהול נכון של כל קונפליקט!
זה ממש לא מילים מן השפה לחוץ אלא מציאות ממשית ממש,
גדילה וצמיחה וליבון ועומק במובן הכי טהור ואמיתי של המילה.
(נכון שכתבתי הרבה ועדיין מרגישה שיכולה להמשיך עד ועד בכלל אז בינתיים שולחת ובל"נ אם אראה שיש עוד מה להוסיף בהמשך אכתוב ב"ה)
שוב חיבוק גדול יקרה
וחיזוק
וכוחות
ותמיכה
ותפילה לך ולכולנו שב"ה נזכה עוד להתבונן פנימה לתוכנו ואז לחצי השני שלנו ולהוציא משם את האוצרות הרבים והנוספים שעוד מחכים לנו ולהתחמם מאורם, ומאור האהבה והמהות שיש בינך לבין אישך היקר. זה יקר מפז. זה הכל. וב"ה הכל יהיה בסדר, תמשיכו לגדול יחד, ללמוד יחד, לאהוב יחד ולצמוח יחד.
❤
כדאי רגע לתת מקום גם לכל העומס הגדול הזה במציאות חייכם
כל דבר בנפרד
ולראות איך אפשר להכניס שם אוויר ונשימה, כמה שאפשר:
עם המילואים הרבים (ותודה תודה תודה מכל הלב לכם גיבורים אלופים צדיקי עולם על כל יום וכל שנייה!!! אין מילים באמת להודות לכם!!!)
עם הלידה - חתיכת טלטלה לכל הבית לצד האור האינסופי והעצום
הילדים הקטנים שכל אחד ואחת מהם עולם ומלואו ודורשים את התחזוק של העולם ומלואו הזה
העומס הנלווה
החופש הגדול, ואז החזרה לשיגרה, ואז החגים, ואז ותוך כדי לפני ואחרי המילואים שוב...
וכל אינסוף הדברים האחרים שמעמיסים
על הגוף ועל הנפש
על עצמי ועל בן הזוג ועל הזוגיות
וכל אוויר וטוב שתכניסו שם ממש כמו החזרת נשימה חשוב מאין כמותו
ואם לא מצליחים לבד או עם המשאבים הקיימים אז לנסות לבקש עזרה בכל צורותיה, החל מעזרה טכנית בבייביסיטר, אוכל וכן הלאה, דרך עזרה מקצועית למקום עומק לזוגיות ומיקוד וצמיחה שם, ודרך לקיחת יום חופש/מחלה כדי להתאפס או דרך כל עזרה אחרת שתרגישו שנצרכת.
וכמובן לעשות זאת בעדינות, ברגישות, קודם לרפא את המקום הפגוע והמרוחק, להבין למה וממה הוא נפגע ומרוחק, ליצור לו שביל יציב של אמון מחודש לצעוד בו ולהגיע לקירבה מחודשת בתהליך נכון ואז להכניס את כל הכלים גם של ה"עשה טוב".
מצוין שאתם כבר יוצאים ליציאה זוגית קלילה
מצויין שיש לכם וביניכם כבר הרבה הצלחות
מצוין שאתם כבר מלומדים ויודעים לעבור גם תקופות מאתגרות יחד!
מצוין שגם בתקופה של ריחוק זה אצלכם לא כל יום ובטח שלא כל היום!
מצוין שגם בתוך הפגיעות והריחוק אתם זוכרים תמיד שאתם אוהבים אחד את השנייה! חשובים אחד לשנייה! ועובדים על הזוגיות!
אז צעד צעד
ב"ה תצליחו ותצלחו גם את זה
עם כל מה שיכול להכניס את האוויר הזה בדרך עבורכם 🙏❤
שתשמע אולי לא רגישה, אבל היא שומרת עלי.
הגישה היא שאני מעדיפה להיות שיפוטית כלפי המתגרשים, מאשר לאבד את האמון במוסד הנישואין.
אולי נשמע ילדותי. אבל זה טוב לי.
אני מבינה שיש מקרים מורכבים,
אבל מעדיפה להתסכל על זה שחור לבן. כי ההסתכלות המורכבת הזו מייאשת ממש.
מסייגת שבאמת באמת השיפוטיות שלי היא לא כלפי האנשים הפרטיים, אני פשוט מסיטה את עצמי מלחשוב על אנשים ספציפיים ואומרת לעצמי שכן, היד היום קלה על ההדק, כן אנשים אומרים שהם ניסו את הכל אבל כנראה שמשו בלב שלהם הם לא הזיזו גם אם הלכו למלא מלא יועצים וטיפולים. כן שיפוטית על הכלל.
וזה עוזר לי להאמין במוסד הנישואין בכללי
ובזוגיות האישית שלנו שבטוח תצליח.
יש קושי בזקנה
יש קושי בלאבד מישהו קרוב
יש קושי בלגלות מחלה או שאחד מקרבה ראשונה חולה במחלה
יש קושי באובדן פרנסה
ויש קושי גם זוגיות.
מרחוק החיים נראים הפי הפי ושהחיים שלנו יהיו סיפורי דיסני והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
ככל שמתבגרים מגלים שהקשיים האלו יותר קרובים ויותר נוכחים בחיים.
אם זה שכנה או חברה או ההורים או הבן זוג או כל אחד קרוב אחר שמתמודד בעצמו או קרוב שלו מתמודד עם משהו שלפני שניה לא דמיינו שיכול לקרות "אצלנו"
שזה משהו ששומעים רק מרחוק.
עם הזמן גם מגלים יכולות התמודדות ויכולת להישיר מבט לקושי.
תחשבי לפני שנתיים היו אומרים לך את תהיי לבד 500 יום. לא היית מאמינה בעליל שזה יכול להיות סיפור החיים שלך. אבל כשזה קרה (ומזל שלא אמרו לך לפני שזה יגיע ל500) למדת להתמודד צעד אחרי צעד.
אותו דבר גם לגבי הזוגיות. זוגיות היא עבודה. היא חיים. היא לא הפי הפי. כל הזמן צריך למצוא את הריקוד הזוגי. המילואים הפכו את זה לקושי בולט יותר,
אבל סביר להניח שגם בלי המילואים התנועה הזאת של העבודה על הזוגיות והבירור הייתה נעשית.
בני אדם הם יצורים משתנים כל הזמן, ולכן מובע הדברים, גם הזוגיות ביניהם משתנה.
אז קודם כל צמחי נשימה עמוקה עמוקה ותביני שזה חלק ממעגל החיים. הכל בסדר. את פוסעת באותה דרך שכל האנושות פוסעת.
אמנם אצלכם ההתמודדות בעקבות השנתיים האחרונות הואצה, אבל זה לא שירדתם מהדרך..
מבינה?
קודם תחבקי את עצמך ותני לעצמך להירגע מהתהליכים המואצים שעברת.
בהחלט רכבת הרים.
קודם תני למחשבות לעבור לאט, לעבד אותם.
אחרי שתרגישי שסוף סוף יש הלימה בין קצב החיים ליכולת שלך להכיל את הקצב, תרגישי פחות בהימנעות וייתר ביכולת להניע קדימה למקום שאת בוחרת בו.
חיבוק ותודה עליכם 🩵
יש צד חיובי
אנשים שלא מסתדרים
נפרדים במקום להמשיך לנהל בית וילדים בצורה לא טובה
לנהל זוגיות טובה או סבירה זה מורכב
זה אומר להתגבר יחד על משברים ומורכבויות
להרבה אנשים אין יכולת טובה לזה
יש אנשים שיש להם יכולת אבל באיזשהו שלב נגמר להם הסבלנות/ הכוח להתמודדות
אז מי שלא רוצה להגיע למצב של גירושים
צריך ללמוד להתנהל ולנהל משברים ומורכבויות
ולהיות עם סבלנות וכוחות
כמובן שתמיד יש את בן הזוג שיכול להתנהל ולהחליט בכוחות עצמו
ועל זה ההשפעה קיימת אך מוגבלת
זו דעתי
נכון אנשים מתגרשים. ונכון שזה בעלייה. זה לא אומר שזה יקרה לך.
אם אתם בתקופה קשה, תחשבי איך אתם מתרוממים מזה. לשמוע דברים מחלישים לא יקדם אותך בטוח. זה כמו שאישה תתלונן שבעלה לא עוזר לה בבית, וחברה שלה תרד עליו עוד.
תכניסי לחייך תוכן ומידע שיחזק אותך ויתן לך תקווה. תדאגי להיות שמחה. אחרי מיליון ימי מילואים כדאי גם טיפול אם אפשר
אולי לא מתאים לך להשתמש בפחד למינוף, וזה בסדר. תני מקום לזעזוע. לכאב. לחשש. זה באמת מזעזע ומכאיב ומחשיש. ואם זה משתק, כנראה שזאת לא הדרך שלך להתקדם כרגע.
בזמן אחר תמצאי דברים אחרים שיתנו לך מוטיבציה לעבודה זוגית. אולי רצון לחיים טובים ושמחים ביחד. אולי חיבור לערך של זוגיות ושלום בית. אולי כל פעם למצוא נקודה שכואבת ולחשוב איך להתקדם שם.
לגמרי אומרת לעצמי - באמת פחד זה לא מנוע ככ טוב, הכל בסדר
יש מנוע יותר חיובי ♥️
תודה!!
זה ככ לא מובן מאליו הרשת ביטחון הנשית הזאת.. שנותנת כוח. אשכרה בנות עצרו את היום שלהן כדי לכתוב לי, ואני קוראת ולוקחת לעצמי דברים חכמים. ב'ה גם נרגעתי יותר אחרי שקראתי פה וגם יצאתי עם תובנות -
תודה על זה לכל אחת ואחת 🫶🫶🫶
ה' יברך אתכן!!
יש אנשים שבוכים על המצב ויש אנשים שקמים ועושים מעשים.
אפילו מעשה קטן שלך שאת מחליטה להיות שמחה היום, מרימה את עצמך עם מה שעושה לך טוב, מתאפרת, מתלבשת, מאירה פנים לבעלך, לילדים לאנשים בחוץ! ולא מסתובבת עם פרצוף חמוץ -זה כבר דבר גדול! ובסוף הכל חוזר, החיים יחייכו אלייך בחזרה!
תצאי מהמצב של הישרדות.
ממצב של לדרוש. בלימודי ימימה אומרים:
"דורשת" ו"שורדת" אותן אותיות וימימה אומרת "הדורשת אינה מקבלת"
וזאת אחריות שלנו להפסיק רק לדרוש מאחרים ולראות מה כן בכוחנו לשנות.
ואיזה ערך לתת לעולם.
מקסיםנגמרו לי השמותכמו תמיד ❤
המצעים שלנו כבר לא משהו ואני רוצה לקנות חדשים
אבל לא יקרים, מישהי מכירה משהו מומלץ?
ושלא יהיו מניילון כזה..
לק"י
תראי אם המחירים לרוחך.
יש להם מצעים טובים ויפים.
כדי שלא יהיו ניילון, תחפשי 100% כותנה.
הראינו לו כל פעם איך לעשות טובה במקום.
אמרתי לו 'זב לא נעים לי. תעשה טובה' ועשיתי ביחד איתו טובה עם היד שלו..
אחרי כמה חודשים עבר.
לא הייתי נלחצת
והיא אוהבת לצבוט ולשרוט כשהיא מתרגשת
אני כל פעם לוקחת לה את היד ועושה בעדינות טובההה
ואני בהתחלה לא האמנתי שזה יעזור אבל לאט לאט אני כן רואה שהיא מבינה ולומדת
בת 3 שמשגעתת אותנו!! גילתה בשבועות האחרונים יצר מרדנות שערבים ובקרים פשוט נוראיים ומתישים. כל התארגנות ערב היא צעקות, שכנועים, מרדפים ואיומים. ודי די די. רוצה להיות ברוגע בשמחה ובאהבה.
עד מסכימה להתקלח, מתלבשת, בוחרת מה לאכול, אוכלת, מצחצחת שיניים, פיפי לפני שינה, בוחרת ספרים, באה למיטה, נרדמת. כבר אין אותנו 🤦♀️
היא הבכורה.
הבו לי עצות?
ממש מעכיר פה על כולם ומערער את השלום בית.
היא התחילה גן חדש עכשיו? אם כן זה לגמרי יכול לגרום לרגרסיה מסוימת...
כדאי לנסות לעשות את כל הפעולות בצורה ''משחקית''. לדוגמה אם היא לא מסכימה להתקלח, להראות לה את הבקבוק של הסבון ולהגיד לה כמה הוא מחכה שהיא תיכנס להתקלח. או סתם להתחיל לספר לה סיפור דרמטי וכשהיא סקרנית מה קורה בסיפור לקחת אותה ולהתחיל את הפעולה שהיא לא מסכימה לעשות...
זה עבד?
מתואמתמזכירה לי את הבת שלי, שבת שלוש וחצי...
שני רעיונות שאולי יכולים לעבוד:
1. לתת בחירה בין שני דברים בלבד - "את רוצה שאבא יצחצח לך שיניים או שאמא?" "את רוצה את הפיג'מה הסגולה או את הוורודה?" (כך היא תרגיש שהיא בחרה, אבל לא תתבלבל מרוב אפשרויות בחירה)
2. להכין לה לוח ציורים או תמונות של סדר הערב - תמונות ברורות של ארוחת ערב, מקלחת, צחצוח שיניים, לבישת פיג'מה, הקראת סיפור, שמע ישראל, נשיקת לילה טוב - ובכל פעם להצביע לה על השלב המתאים בלוח או לשלוח אותה להסתכל מה השלב הבא. אפשר להפוך את זה למעין משחק.
וכדאי גם לפנות להדרכת הורים, בילדים מאתגרים זה נצרך...
באמת חשבתי להכין משהו כזה, זה יהפוך את ההתארגנות למובנת, באמת צריכה להתקדם עם זה.
לגבי 1, עושים את זה מלאא אבל כשהיא אנטי, גם זה לא עוזר בכלל 😕
דינה זלזניק. מקבלת בירושלים ובזום. אם לא תמצאי מספר שלה ברשת את יכולה לפנות באישי.
בהצלחה!
מתלבטת מאוד..
היה רכב משמאלי ברחוב צר והוא פשוט המשיך לנסוע... אז טיפה סטיתי ימינה בכדי שלא יכנס בי והייתה שם מדרכה שלא ראו אותה בערך 15 20 קמש...
אני ממש לא יודעת מה לעשות.. ללכת להיבדק או לא.......
לא נשמע לי מלחיץ, וכנראה במקומך אפילו לא הייתה עולה לי התלבטות כזו,
אבל אולי עדיף לפנות למוקד אחיות, כי סה"כ אני לא גורם רפואי ולא יודעת מתי צריך להיבדק ומתי לא.
אם את בשבוע מוקדם, עד שבוע 25 בערך, אין סיבה לחשוש. החששות ממכה הם רק בשבועות המאוחרים יותר.
תודה לאל הלכתע בסוף להיבדק לפי מה שאמרו לי.
הכל בסדר יקרות תודה על הדאגה!!!
בעדיפות לעידודים מרגיעים ומשמחים
היה לך? מתי גילו? מתי עלתה? בתקווה שעלתה
אני לחוצה ודואגת כל הזמן למרות שזה לא עוזר
הטכנאית החכמה לא ראתה מספיק טוב ואמרה שהיא עלתה ורחוקה מהפתח ואז הרופאה הציצה וראתה שהיא ממש על הפתח וממש לא עלתה
כן ילדתי בניתוח, מסיבה אחרת, והיה יותר טוב ממה שחשבתי.
מסקירה ראשונה לשניה (פער של 10 שבועות) שינתה אצלי מיקום לגמרי.
הרופא אמר לי שמעל 90 אחוז סיכוי שזה עולה, רק מעט שיליות נשארות על הפתח.
קרוב ל20
בדקתי בפער של שלושה שבועות והיה נראה יותר גרוע אפילו
אם אשמח לכתוב בפרטי.
זה לא שיש לו מה לעשות, גם אני קיבלתי הנחיה למעקב, אבל הוא אמר שלרוב זה עולה.
כן יש את האחוז שנשאר שם כמובן, מקוה בשבילך שלא תהיי מהן.
ממליצה לך לחכות פשוט לסקירה המאוחרת ולראות לאן זה הולך. יודעת שזה לא מנחם, אבל זה גם לא שלהילחץ מזה ישנה משהו, פשוט תיזהרי יותר.
גילו בסקירה ראשונה. הרופא אמר לי שבדכ השליה עולה, אבל במקרה הזה היא לא נראה לו תעלה- וצדק.
עד הלידה היתה פתח מלאה..
קשוח
שנגעה בפתח, אחורית נמוכה, אבל לא פתח מלאה.
גילו בשבוע 11, עד שבוע 20 כבר היתה לגמרי למעלה בדופן אחורית ורחוקה מהפתח.
בשורות טובות!
קדמית נמוכה, פחות מסנטימטר על הפתח.
גילו שבוע 16, 18 עוד הייתה נמוכה, שבוע 21 כבר עלתה 5 סנטימטר (!) ב"ה.
לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקות על שיליית פתח, לכמה עלה מתוך סך המקרים.
אבל כן יודעת להגיד לך שקיסרי זה לא סוף העולם, ויכולה להיות התאוששות קלה וטובה יחסית. כן יש כאבים בימים הראשונים וממליצה לקחת משככי כאבים. אבל זה יעבור, עברתי שני קיסריים...
בתקווה שלא תצטרכי אבל שתדעי שזה לא כזה נורא והעיקר הבריאות שלך ושל התינוק
גילו בשקיפות, עלתה באזור שבוע 24
תחילת ההריון היה מלווה בדימומים.
בהמשך ראו שזה בגלל שהשילייה על הפתח.
אבל הרופאה מיד אמרה לי שזה עולה ושלא אדאג.
ובאמת עלתה בהמשך והיתה לידה רגילה
אני לא זוכרת שבועות סורי.
לא זוכרת באיזה שבוע. רק זוכרת שההיתי בערך בשבוע 22 ואמרו לי שאני לא יכולה לצום כיפור בגלל השליית פתח.
בהמשך השלייה עלתה
אבל הרוב פה כן , אז מרשה לעצמי לכתוב לך, שילית פתח חלקית, לפעמים אפילו הגדירו רק נמוכה, מפעם לפעם עלתה, דימומים קלים כל ההריון, לפעמים קצת יותר כבדים, בסוף אמרו שהיא עלתה ונשאר רק שול, אבל שבוע לפני הלידה דימומים כבדים, בסוף ילדתי בניתוח חירום אחרי השבוע הזה, אחרי שעות של צירים ודימומים..
רוב הזמן היא עולה כמובן❤️
תבדקי- אני גילית יומיים לפני יום כיפור על השיליית פתח, בשבוע יותר מוקדם משלך, וקיבלתי תשובה מאוד גורפת שאסור לצום
אכלתי ושתיתי שיעורים מתחילת הצום.
ואם תצטרכי תמיכה- מוזמנת לפרטי.
אמרתי שאחכה לסקירה מאוחרת שזה אחרי לדעתי
היו לך דימומים? שתית שיעורים? אני בלי ב"ה
אני גיליתי בשבוע 16, בלי דימומים ובלי צירים.
כל הרופאים והרבנים ששאלתי היו מאוד חד משמעיים מתחילת הצום לאכול ולשתות בשיעורים.
בשיליית פתח יש סיכון מאוד משמעותי לדימומים מטורפים. צירים עלולים לגרום לדימום, לכן מראש לא מתחילים צום כדי לא להגיע לצעירים ודימום שיצריך שתיה לא בשיעורים.
בשבוע 28 התחילו לי צירים ודימומים בשבוע 30
צמתי את תשעה באב, היה קשוח אבל בסדר גמור ב"ה והשליה עלתה כמה שבועות אח''כ.
כמובן שצריך להתייעץ בהתאם למקרה הספציפי שלך!
יהלומה..אל ימנע עצמו מן הרחמים
כמו שכתבת דאגה לא עוזרת אבל תפילה כן❤️
אולי תלכי לבדוק שוב? ככה תוכלי לקבל תשובה סופית ולפי זה לראות איך את מתקדמת הלאה. להשלים עם המצב ולשאול אם הוא עוד יכול להשתנות?
במידה ותראי שהיא עלתה מצוין! נפתרו כל הבעיות והדאגות היו לשווא. או שהשלייה פתח רק חלקית ואז יש אפשרות ללדת בלידה רגילה עם השגחה , ואם לא אז לקבל על עצמך את המצב הקיים ולראות מה את יכולה לעשות כדי לגרום ללידה שלך להיות הכי טובה ומדויקת לך.
זה נדיר שנשים מגיעות לניתוח קיסרי בגלל שליית פתח, הרוב המוחלט מסתדר עד הלידה..
הרחם נמתחת והמיקום של השליה משתנה.
אל תדאגי💜
רק מעודדת אותך - חיכינו לשבוע 28 לבדוק אם עלתה, לא עלתה,
חיכינו ל34 - לא ידעו אם עלתה או לא, אמרו שאולי משהו ממש מזערי אבל עדיין דורש לידה קיסרית
בשבוע 36 בערך (אולי 37) נסעתי לבית חולים שתכננתי ללדת שם כדי לבדוק איתם מה הכיוון של השיליה ואם הם מתכננים ניתוח - אם כן מתי וכו', עשו אולטרה סאונד - והשיליה הייתה בדיוק על הכמות ס"מ מרחק שצריך בשביל לידה רגילה.
ב"ה ילדתי רגיל, לא זכרתי את השיליה בכלל עד שהיתי צריכה להוציא אותה אחרי הלידה...
אני מניקה, לוקחת סרזט כמעט ארבעה חודשים, היה לי דימום של שבוע וחצי ממש בהתחלה (שבועיים אחרי שהתחלתי לקחת)
מקפידה ממש ממש על שעה מדויקת, ברמת הדקות ממש. פספסתי לפני חמישה שבועות ב5 שעות ולפני שלושה שבועות בחצי שעה, לא היה שום דימום.
פתאום היום התחיל דימום - נראה בסגנון של מחזור קצת יותר חלש.
דבר ראשון - יש משהו לעשות לגבי זה או פשוט להמשיך לקחת עד שהדימום ייגמר (מאמינה שיש כאלו שזה לא מונע להם מחזורים אבל קצת מוזר שיש לי כבר שקט שלושה חודשים מדימומים וזה פתאום הגיע...)
דבר שני - יש איזשהו סיכוי בעולם שנכנסתי להריון בפספוס של ה5 שעות ההוא? (קיימנו יחסים יום אח"כ, אחרי שכבר לקחתי את הגלולה שפספסתי)
אני עם קרישיות יתר אז מוכר לי דימומים בהריון וגם צריכה לדעת על הריון יחסית מוקדם כדי להתחיל לקחת קלקסן, אבל אין לי כוח ללכת לקנות בדיקה בשביל משהו סתם חסר סיכוי...
דבר שלישי - אני לוקחת כדורי חילבה כבר שבוע וחצי להגברת חלב (היום זה היום האחרון שאני לוקחת לפי המינון שאמרו לי), נשמע לי לא קשור אבל אולי כן יש לזה השפעה?
הפספוס לא משמעותי בשביל מוגנות
אבל לי זה נשמע שהדימום הוא מחזור מדומה שגם לי היה אחרי כמה חודשים עם גלולות הנקה
מתלבטת אם עדיף מרכז בריאות האישה ברמת אשכול או שם.
היתרון בהר הצופים מבחינתי זה שהיו לי כמה אישפוזים שם במהלך ההריון, ככה שמכירה את הצוות והמקום. ברמת אשכול אף פעם לא הייתי.
ואיפה עושים מעקב הריון עודף? במיון יולדות עצמו? זה לחכות שם עד שיהיה פנוי?
צריך הפניה או משהו?
עבר עריכה על ידי הריון ולידה בתאריך כ"ב באלול תשפ"ה 13:44
לא הייתי הולכת סתם לשם לדעתי
אף פעם לא הלכתי למרכז בריאות האישה לעשות, תמיד עשיתי בקופה אצלנו אבל השבוע אין רופא...
איך זה עובד? פשוט מגיעים לקבלה ואומרים שבאתי לעשות מעקב הריון עודף? צריך לקבוע תור?
אני יודעת שפעם היה אפשר להגיע בלי תור לאחיות, והן היו מפנות לאולטרסאונד, מוניטור ורופא.
אבל למי שלא מטופלת אצל רופא שם באופן קבוע - יכול להיות שהם יעשו יותר בעיות.
וגם אני יודעת שעכשיו במקרים שצריך בדיקה בלי תור (נגיד אחרי נפילה, דימום חריג וכדו') - לא מגיעים ישר אלא מתקשרים ל2700* ומבקשים תור דחוף ורק אחרי שנותנים תור אז אפשר להגיע (פעם עשיתי את זה ונתנו לי תור בשעה מאוד לא נוחה, אז התקשרתי למרפאה ושאלתי אותם, והם אמרו שברגע שיש לי תור אני יכולה להגיע גם מוקדם יותר ולא חייבת לחכות עד שעת התור, אבל מה שחשוב זה שאני לא לגמרי מחוץ לרשימות שלהם).
לא יודעת אם זה ככה גם במעקב הריון עודף. עשיתי פעם אחת ולא זוכרת איך זה היה...
זה המספר של המרפאה:
02-588-9551
אבל בכללי יודעת שעדיף מרכז בריאות האישה.
הייתי באחד אחר של כללית והם ביקשו לקבוע תור רק בשביל שידעו בערך מה צפוי. לרוב במרכזים זה רק בבוקר, אז ממליצה להתקשר למזכירות ולשאול הכל.
הם כן יותר לחוצים ולפעמים מפנים למיון על דברים יחסית פשוטים (שבמיון ימליצו לזרז, אבל סתם כי זו ההמלצה שלהם מהרגע שעברתי את התאריך).
כי בגלל ההיסטוריה של ההריון יעבירו אותי לשם.
אבל לא מצליחה להבין איך זה עובד בבית חולים.
רק בבוקר? גם אחהצ? מגיעים למיון יולדות?
אבל אם את מגיעה להר הצופים, זה למיון יולדות. אין משהו אחר.
היו כל כך הרבה בלתמים בהריון הזה שאני רק מחכה שיסתיים בידיים מלאות ומחפשת קצת וודאות... וזה ממש קשה לי שצריך להגיע בלי להבין מה קורה בדיוק ולאן מגיעים, ולא הצלחתי לקבל תשובות מהרופא ומהמרפאה שביקשו שאגיע לשם למעקב.
תודה רבה לכולכן על העזרה!!
היה לי רופא בקופה שעבד גם בבית חולים. והוא אמר לי להגיע אליו למעקב בבית חולים.
חלק מהעצים זה היה עם תור והפניה לאשפוז יום, אבל בחלק מהפעמים זה לא הסתדר, והגעתי למיון בלי הפניה, אל סמך זה שהוא נותן לי הפניה במקום.
כשבסופו של דבר ילדתי, בניתוח חירום הרבה לפני התאריך. הייתה לי הקלה שלא הסתבכתי עם ההפניה למיון.
למעקב הריון עודף אפשר להגיע בלי הפניה.
עדיף להגיע בבוקר, כשהרופאים המומחים נמצאים.
אני בשבוע 33 ויש לי מידי פעם כאבים בבטן תחתונה וכאבים חדים באגן.
הייתי היום אצל רופא במרכז בריאות האישה והוא ראה שהאורך צוואר 34 ואמר שלא צריך גם מוניטור.
אבל ממש מבאס אותי הכאבים האלו וגם קצת מפריע לתפקוד.
זה הגיוני להרגיש כך בשלב כזה?
אני חושבת כבר כמה זמן שיש לי סימפוזיוליס וגם במיון כשבאתי להיבדק אמרו לי את זה .
אני רוצה לנסות להגיש בקשה לביטוח לאומי לקבל שמירת הריון.
מישהי יודעת אם כל אורתופד רגיל יכול לאבחן את זה? תודה
אני לא מומחית גדולה אבל ממה שהבנתי מהרופאה כל עוד זה כאב מדי פעם ולא משהו ממושך מדי או מחמיר, זה תקין.
במוניטור מתייתר כי כל השאלה האם הצירים משפיעים.
אורך 34 זה מעולה ממש!!!
באלי לכתוב לכם
בתור אחת שהייתה הקטנה של הבית
ובעצם אירחה את כל הזוגות הנשואים
זה כל כך כואב לראות גיסה
שמרגישה שהיא מגיעה
והיא עושה טובה לכל העולם כשהיא מתארחת,
ויכול להיות שבאמת זאת ההרגשה שלה
יכול להיות שמבחינתה היא עושה טובה לבעלה
בזה שהיא מתארחת בחג אצל חמותה ולא אצל אמא שלה
אבל בתור מארחת זה כל כך כואב ולא פר
מתאמצים מאוד בשביל שתבואי
גם אנשים שלא עושים מעבר
עדיין
לארח אנשים זה קשה
גם אם זה ההורים שמארחים את הילדים שלהם
והמקום הזה שזוג מגיע ומרגיש שמגיע לו הכל
והוא כאילו בבית מלון
ועוד אחר כך עושה פרצופים על כל מיני דברים..
זה בעיה שלך שבחרת להתארח
אף אחד לא הכריח אותך לבוא
וזה באמת מזעזע בעיניי
בעיקר היתה לי גיסה אחת שעשתה את זה
רוב הגיסות באמת היו בסדר
והם שמחו מאוד מהאירוח ונתנו הרגשה טובה
אבל ספציפית היא תמיד נתנה הרגשה
כאילו היא סובלת פה
כאילו אוי אני אצל חמותי
אין מה לעשות
היא ביקשה, היא רצתה,
במקום להעריך את זה
במקום להכיר טובה על זה
שאנשים אשכרה מתקשרים להזמין אותך ונותנים לך הרגשה שאת רצויה
היא לקחה את זה למקום לא טוב
למקום לא יפה
למרות שלדעתי זה פשוט נטו מה שהיא אמרה
בשביל סתם
כי ככה היא התרגלה להגיד ולא באמת זה מה שהיא מרגישה
כי בכל זאת בן אדם לא חוזר שוב ושוב ושוב ושוב
למקום שהוא כל כך סובל בו
אבל חשוב לי נורא להגיד את זה
במיוחד עכשיו
וגם אחרי השרשור של אחת הנשים פה
שכתבה שמזמינים אותה מתוך אילוץ
לא כולם מתקשרים במיוחד
ומזמינים בהתלהבות
אבל עצם ההזמנה
ועצם זה שמארחים אותך
זה יפה
וזה מהמם
ופשוט שימו לב כשאתם מתארחים
איך אתם מתנהגים
במיוחד שזה אצל החמות
שגם ככה לפעמים היחסים לא משהו
קחו בחשבון
גם אם לך קשה
גם לה יכול להיות קשה
גם לה לא תמיד קל לארח
ובכל זאת היא עושה את זה
אז תשתדלו כמה שפחות לעשות פרצופים על העניין
ואם הזמינו אתכם פשוט תודו על זה
ותשדלו להיות מאחרים חמודים וטובים
תזכרו שמתישהו גם אתן תהינה חמות
עם כלה שתתארח ולא תמיד יתאים לה כל מה שתעשו
גם אם תתאמצו מאד
שראוי לעשות מאמץ לדאוג למיטות יותר נוחות
אבל
לא זה מה שגרם לי להפסיק להתארח אלא דברים יותר אקוטיים
נושא שיושב עליי כבר הרבה זמן ואני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד איתו מספיק טוב, אז פונה לנשים החכמות והצדיקות שכאן לעצות. פתחתי ניק חדש ומטשטשת קצת פרטים כי מעדיפה שלא יזהו...
ב"ה ב"ה יש לי 2 ילדים מתוקים שהגיע לעולם אחרי מסע שלא היה ארוך נורא אבל כן דרש כוחות פיזים ונפשיים. אני שמחה בהם מאוד! ולרוב מצליחה להיות מאושרת בחלקי, למרות שחיה בסביבה דוסית- ולחברות שלי יש כבר פי שניים ילדים ולפעמים זה לא פשוט.
אבל. יש מישהי אחת שכל פעם מחדש לוחצת לי על הנקודה הכואבת שיש בתוכי, זאת שלא מצליחה להשלים עם המצב ושכמו ילדה קטנה שואלת "למה דווקא אני"? למה לנו קשה להביא ילדים לעולם ואצל אחרים זה הולך כל כך בקלות? וכל התהיות הכואבות שאני מניחה שמי שחוותה יודעת במה מדובר.
אותה אחת היא בת דודה קרובה מאוד )כך שלהתרחק/ לנתק קשר לא רלוונטי). זה כמובן לא באשמתה שהיא מביאה לעולם ילד אחרי ילד בקצב מסחרר.. וככל הנראה זה לא היה מפריע לי ולהפך- הייתי שמחה בשמחתה, כי כאמור, היא קרובה ואהובה מאוד. אבל בגלל שאצלי יש קושי- כל פעם שאני פוגשת אותה בהריון, אחרי לידה, או סתם עם חבורה שהולכת וגדלה- זה קשה לי. ומה שקשה לי במיוחד זו הקנאה. קשה לי עם זה שאני מסוגלת לקנא ככה, אתן מצליחות להבין? אני תופסת מעצמי אחת שדי בסדר בעניינים של בן אדם לחברו וקשה לי עם התחושות שעולות אצלי כשאני פוגשת אותה. קשה לי שאני כבר לא מתרגשת כשהיא יולדת, שאני לא רוצה להגיע לברית. קשה לי עם זה שקשה לי... רוצה לשמוח איתה באמת, להצליח להתעניין ולעזור בלי שהלב שלי יתכווץ. רוצה לשמוח במה שיש לי באמת ולהאמין שזה הכי מדויק ונכון.
יצא ארוך.. אבל אשמח באמת לכל עצה ותובנה כי אני מרגישה קצת תקועה בנקודה הזאת. ותודה מראש למי שקראה ולמי שתענה!
ממש עמוק ומצמרר ומאחלת לך עוד הרבה קשקושים כאלו.
וסתם בנימה אישית, קשקושים על הקיר מעולם לא ריגשו או הטרידו אותי כי אפשר להוריד ולמחוק אותם עם אקונומיקה או ספוג הפלא.
יש הרבה דברים שאותם אי אפשר כבר למחוק...ועל זה אני מדברת...(הקטן שרוצה שאמא תיקח אותו לגן ביום הראשון אבל היא בדיוק ילדה והשכנה לוקחת אותו בוכה, סיפור לפני שינה שלא הייתי פנויה, תינוק שהפסקתי להניק בהתחלה בגלל הריון נוסף, או ילדה שרוצה לשתף על חוויה מכיתה א' ואמא רק נרדמת לה על הספה אלו דברים שלא אוכל למחוק, כמובן מתקנת את זה כיום, ועובדת על זה ומנסה "להשלים" את אמא אצל הילדים שלי כיום כשגדלו וקצת יותר מרווח לנו.
הלוואי ועוד שנתיים תשאלי פה איך להוריד קשקוש מספות ומקיר, והלוואי ויהיה לך מכולם שיש ושיגיעו נחת, רוגע ושלווה תמיד.
ממליצות? ממש מתלבטת אם לעשות.
אני עוד רגע בשבוע 34 זה נורא לעשות בשבוע כזה? הבנתי שעדיף כמה שיותר מוקדם
נראה לי שממליצים עד שבוע 34.
שעלת זו מחלה נוראית ותינוקות יכולים ל"ע גפ למות ממנה.
התחילו לחסן בהריון כדי להעביר לעובר נוגדנים שיגנו עליו עד המנה הראשונה שהוא מקבל (באזור גיל חודשיים)
זה חיסון ממש חשוב!
ואפשר עדיין לעשות.. בעיקרון אפשר גפ עד הלידה אבל פשוט זה לא יהיה אפקטיבי כי לוקח זמן לגוף לפתח את הנוגדנים
