כשיש סיום של הש"ס בדף היומי, יש הרבה חגיגות גדולות, שחוגגים כל היהודים שלמדו יחד, באותו קצב, בכל העולם.
שמחת תורה הוא גם סיום, אבל הרבה יותר גדול. זה סיום שכל עמ"י חוגג, כל שנה, על סיום לימוד התורה.
פרשת שבוע זה לא רק שיעור ביסודי שלומדים בו משהו קטן להגיד בשולחן שבת, זה לא סתם נושא שאפשר להיתלות בו כשרוצים להגיד איזה דבר תורה שקשור לזמן. פרשת השבוע זה כמו 'הדף היומי' של התורה. במקום לימוד יומי יש לנו לימוד שבועי, ודרכו אנחנו מקיפים את התורה, את דבר ה' הכי ישיר שקיבלנו מהקב"ה, בכל שנה מחדש.
ובשמחת תורה אנחנו חוגגים כולנו יחד.
השרשור השבועי שלנו של פרשת השבוע גם חוגג את הסיום שלו, ביחד עם כל עמ"י.
ומיד אנחנו מתחילים בעוד סבב של לימוד. כי התורה כל כך עמוקה שבכל שנה יש מה לחדש ולהעמיק ולדלות ממנה עוד אוצרות.
ומה שמיוחד בשמחת תורה, שהסיום לא שייך רק למי שלמד. הסיום הוא של כל עמ"י.
אבא שלי סיפר, שכשהוא היה ברוסיה, תחת השלטון הקומוניסטי, שמחת תורה היה *החג* של היהודים. לא רק אלו ששמרו מצוות. המון יהודים היו מגיעים לבית הכנסת, אפילו היו סוגרים בשבילם את הרחוב, והם היו יוצאים עם ספרי התורה ורוקדים.
כי החיבור לתורה הוא החיבור שלנו לקב"ה, והוא שייך לכולם.