הוא מלא בפנינים מרגשים ומחזקים מהפרשה

🕯שרשור פרשת שבוע- פרשת וישב🕯 ערב 🕎 - הריון ולידה

(אני מעתיקה את הלימוד היומי של ו'האר עיננו של הרב ראובן ששון. אין לי זמן לסכם במילים שלי כרגע, אבל זה באמת שווה קריאה, למרות שקצת ארוך...)

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה //  שישי-שבת, כ"ה-כ"ו כסלו, א'-ב' חנוכה

*יוסף ושר המשקים - גבולותיה הנכונים של ההשתדלות*

✨ *מדוע נענש יוסף על פנייתו לשר המשקים?*

חכמים מבקרים את יוסף, ואומרים כי מפני שפנה לעזרתו של שר המשקים, נענש ונשאר עוד שנתיים בבית האסורים (מדרש תהילים קה):

"'עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ' של הקב"ה, שאמר יוסף לשר המשקים 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ'. אמר לו הקב"ה, כך אמרת, חייך שתעשה שם עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא א) 'וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים'".

ועוד אמרו (מדרש רבה בראשית פט ג):

"'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ' (תהילים מ ה) - זה יוסף, 'וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים' - על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני' 'והזכרתני', ניתווסף לו שתי שנים".

הרי מפורש שיוסף נענש על שפנה אל שר המשקים, לכאורה מפני שהיה לו לבטוח בקב"ה ולא להשתדל בעצמו. והדבר קשה, שהרי אביו יעקב פעל בהשתדלות מרובה הרבה יותר, בדורון תפילה ומלחמה, ואף הכניע עצמו לפני עשיו. לעומת כל המעשים הללו, יוסף רק אמר משפט אחד לשר המשקים. מדוע נענש עליו?

🔶 *מידתו של יוסף – ברכת ה' בתוך ההשתדלות*

לאורך כל דרכו של יוסף הצדיק, ניכר כי הוא מלא עשייה והשתדלות רבה. הוא מצליח מאוד אצל פוטיפר ובבית הסוהר, ולאחר מכן מגיע לשיא העשייה והפעילות בארמון פרעה. נראה לכאורה שיוסף מצוי עמוק בתוך הטבע והעשייה שבעולם הזה, אך הכתוב מעיד עליו מפורשות "כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט ג) וכן "וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם ה). הרי שבהשתדלותו של יוסף היתה מלובשת ברכה א־להית.

נמצא שאצל יוסף הופיע החיבור השלם בין השפע הא־להי ובין ההשתדלות המעשית. מחד גיסא, יוסף פועל בחכמה עמוקה מאוד בדרכי הטבע, ואין נבון וחכם כמוהו בניהול המדינה והעולם כולו. ומאידך גיסא, הצלחתו נובעת מהשורש הפנימי של מעשיו, "שם שמים שגור בפיו" (רש"י שם ג), עד שאפילו המצרים זיהו והבינו שחכמתו אינה טבעית אלא א־להית, כפי שאמר פרעה - "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ" (בראשית מא לח). כל זאת מתוך ברכת ה' שהופיעה אצל יוסף בתוך לבושי הטבע.

לאור זאת, נבין דברים עמוקים שהובאו בדברי האדמו"ר האמצעי מחב"ד (תורת חיים ויחי אות א ד"ה 'בן פורת', ושם אות ב ד"ה 'והנה מטעם', ועוד), על ההבדל בין האבות והשבטים ובין יוסף הצדיק. הנה מצינו שאומנותם של האבות, וכן של אחי יוסף, היתה רעיית צאן. הסיבה לדבר, שרעיית הצאן אינה דורשת מהאדם ריכוז רב בתוך העולם הזה. לאחר שהוציא הרועה את הצאן למרעה, יכול הוא להתיישב ולהגות במרומי קודש. מה שאין כן מי שעוסק במסחר ובפרקמטיא, שרוב הזמן הוא עסוק וטרוד במלאכתו, ועליו לחשוב מה יעשה וכיצד יפעל. לכן היו אבותינו רועי צאן, מפני שבאמת היו צריכים למעט בהשתדלות במידת האפשר, ולעסוק במלאכת הקודש.

לעומתם, מבאר האדמו"ר, יוסף הצדיק לא עסק ברעיית צאן אלא במסחר, שזהו עיסוק המטריד את ראשו ורובו של האדם בעניייני העולם הזה. לכן האחים הקפידו עליו, שסברו שהוא שוקע בעולם הזה חלילה, ומרבה בעסק החומריות על חשבון הרוחניות. אולם באמת, האחים לא ידעו את דרגתו העליונה של יוסף, שלא היה צריך לבחור ברעיית צאן כדי להגות במחשבות עליונות, שכן היה יכול להגיע לעומקי הקדושה אפילו מתוך עיסוק במשא ומתן. מבחינה זו, אומר אדמו"ר האמצעי, היתה ליוסף מעלה שאבותינו הקדושים לא זכו לה, והיא ממידת היסוד המיוחדת ליוסף הצדיק.

🔶 *ביטחון באדם זר*

ואולם, דווקא מתוך גודל מידתו של יוסף, שברכת ה' שורה במעשיו, נבין מדוע נענש על שאמר לשר המשקים שיזכור אותו.

יש לדעת להבדיל בין עשייה פעילה, ובין הישענות על עשייתם של אחרים. מידתו של יוסף היתה עשייה והשפעה שלו עצמו, ואולם בבקשתו משר המשקים שיזכור אותו, נתלה יוסף בחסדי אדם זר ונכרי. בעומק העניין, מידת היסוד עניינה להשפיע, כלומר להעביר את השפע העליון דרך השתדלות מעשית בעולם הזה. קבלת טובה מאחרים הפוכה למידת היסוד, ובזה יצא יוסף מתחום ההשתדלות הראוי לו.

עוד יש להבין שיחס ההשתדלות והברכה הא־להית הוא כיחס הגוף והנשמה. העשייה שלנו היא כעין הכנת כלי, שלתוכו יוכל להיכנס השפע מלמעלה. כאשר אנו עושים ופועלים בעצמנו, אנו יוצרים את הבסיס והכלי לשפע השמיימי. מה שאין כן בהיות האדם פונה לאחרים, שאז הוא מוסר את המעשה לידי אנוש. בייחוד אם מדובר בגוי כמו שר המשקים, שאינו פונה כלפי מעלה, ונמצא המעשה אטום מלקבל את השפע העליון.

בזאת תתיישב השאלה מה בין יעקב ליוסף. יעקב פעל והשתדל בעצמו מול עשיו, ועל כן היתה השתדלותו ראויה, ואילו יוסף תלה את ביטחונו באדם זר, ובזאת העיד  על פגם בביטחון. לכן כל שאר מעשיו של יוסף היו ראויים וטובים, ושרתה בהם ברכת ה', מפני שפעל בכוח ההשתדלות המיוחד לו, ורק כאשר פנה לעזרת בשר ודם, נענש על זאת.

🔶 *השתדלות - בתחום הרצוי*

נמצאנו למדים שבפנייתו של יוסף לשר המשקים, חרג מתחום ההשתדלות הרצוי. כל עוד השתדלותו היתה באופן הראוי, שרתה ברכת ה' במעשה ידיו, וכאשר השתדלותו היתה מחוץ לתחום הראוי – נענש עליה.

כאן טמון יסוד גדול בכל סוגיית ההשתדלות, שבכל צעד מעשי שעומד לפני האדם, עליו לבחון אם הוא בתוך תחום השתדלותו. אם המעשה נמצא בגדר ההשתדלות הסבירה והראויה – יעשה אותו, ואם הוא מחוץ לתחום ההשתדלות הראוי – ירפה ממנו וישליך על ה' יהבו.

אף במקרה שהאדם בוחן את הדברים, ומגיע למסקנה שהצעד הטוב והראוי הוא לפנות לעזרת אחרים, יש לעשות זאת מתוך ביטחון בה'. היינו שיהיה האדם נינוח עם האחרים, ולא יאלץ אותם וידחק בהם לעשות רצונו. כי הדוחק בזולת שימלא את רצונו ויהי מה, מעיד בזה כי תולה הוא את כל יהבו בזולת, כאילו הדבר מסור בידו ולא בידי שמים. לכן לא ילחץ על האחרים, אלא יפנה אליהם בעדינות ומתוך שלווה, כך שאם יאותו לדבריו מה טוב, ואם לאו - יצפה לישועת ה'. כך לא יתלה את בטחונו בבשר ודם, אלא ישליך על ה' יהבו והוא יכלכלהו.

כללו של דבר, מיעקב ומיוסף למדים אנו שלא להימנע מעשייה בעולם הזה, כי דווקא דרכה מופיעה הברכה הא־להית בעולם. וכן היא מידתם של הצדיקים, אוהבי ה' וחושבי שמו, שאינם מחשים אלא פועלים במרץ עם א־ל. ומזה נלמד לעניין גאולתנו ופדות נפשנו, שאף שנשבע ה' שיגאלנו, הנה צריכים אנו לפעול מאוד בכל כוחנו ומרצנו ממש, ועל ידי זה תבוא מאת ה' הגאולה השלמה במהרה.

🔶 *החשמונאים – הופעת ישועת ה' בתוך ההשתדלות האנושית*

בשולי הדברים, נציין כי הופעת הישועה מתוך מעשי האדם מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כי בחיצוניות נראה שהמכבים לחמו ופעלו, אבל בפנימיות התנהלה המלחמה ממש ברוח ה' אשר עלינו. החשמונאים השתמשו בדרכי הטבע ובחכמת המלחמה, בתחכומים רבים ובהשתדלות רבה, אך בפנימיות היה הכל שפע עליון משמיא.

ויש להשכיל דבר עמוק, שבבחינת מדרגה זו של שותפות, אין כלל סתירה בין הנס לטבע. היינו שכוח ההשתדלות הטבעית צריך להיות במיטבו ממש,  כפי שיהודה המכבי היה מצביא גדול בחכמת המלחמה, וכל זה היה ממש מכוח אור השכינה שהאירה בחשמונאים, שהיא גם נשמת העולם והטבע, ומכוחה פעלו בדרכי הטבע ממש בכוח אדיר.  

ידיעה זו חשובה מאוד לדורנו. צריכים אנו לדעת שאור הקב"ה הופיע דרך צבא המכבים, וכן שהוא יתברך חולל את הנפלאות של הדור האחרון, שקמנו לתחיית עולם מתוך בתי הקברות של הגלות, והגענו חזרה לארץ ישראל. כל זה בחסדו ישתבח שמו, שהוא הביאנו והוא רוממנו, והוא הצילנו במלחמת ששת הימים ובכל המלחמות שהיו בארץ ישראל. כי באמת אין עוד מלבדו, אלא שהיה הדבר מלובש בלבושי המלכות והנוקבא, שהיא כוחם של ישראל, בפעולת אנשי הצבא והשתדלותם. ואין בדברים כדי למעט חלילה מגבורתם של הלוחמים שחרפו נפשם בהגנה על עם ישראל, אלא להפך,  ללמדנו כי צבא ישראל הוא צבאות ה', ודרכו מתלבשת הא-להות בניסים נסתרים, כפי שהתגלתה ברכת ה' במעשיו של יוסף הצדיק, וכפי שהתגלה אור ה' דרך המכבים.

*שבת שלום וחג חנוכה שמח!*

אפשר להצטרף לקבוצת וואטסאפ בה מקבלים כל יום את קטע הלימוד היומי:

והאר עינינו - הלימוד היומי באמונה ✨️

או אפשר לפתוח פה לקריאה:

והאר עינינו כסלו תשפד

או להדפסה:

והאר עינינו כסלו להדפסה.pdf

למה תולדותיו של יעקב נקראות על שם יוסף? ("ואלה תולדות יעקב, יוסף...") הרי היו לו שנים עשר בנים, בסופו של דבר...

ולמה יוסף נקרא בן הזקונים של יעקב? ("כי בן זקונים הוא לו") הרי בנימין היה בן הזקונים שלו...

אין לי תשובות ישירות לשאלות האלה (שאולי הן בעצם שאלה אחת).

אבל אולי יש כאן מסר לדורות, לתולדותינו אנו.

כי גם אנחנו, כעם, עוברים ייסורים כמו יעקב ויוסף, שהוא הבן המרכזי של יעקב ותולדותיו משליכות לכל הדורות.

בנים נעדרים, מושלכים אל תוך הבור, מרגישים התנכרות מהאחים, סופגים האשמות מן האומות ושוב מושלכים לבור....

ובע"ה גם אנו נזכה בסוף לצאת מתוך הבור, להגיע לגדולה, למלוך על עצמנו ועל העמים, ויעריכו אותנו ולבסוף גם לא נחיה במסווה.

אמן כן יהי רצון...

השימוש בימינו קצת שונה, כאשר מתכוונים לילד הכי צעיר במשפחה (וללא קשר לגיל בו היו הוריו כשנולד)

( וכנראה גם השימוש ב'בני נעורים' השתנה, כאשר היום בני נעורים הם נערים, ובעבר כנראה שימש כניגוד לבני זקונים - ילדים שנולדו בעוד הוריהם צעירים)

אבל האמת שיש לי שאלה על זה - הרי אומרים שכל בני יעקב מלבד בנימין נולדו בתוך שנים ספורות (כעשר שנים כמדומני). אז זה לא מסתדר שרק יוסף נולד ליעקב לעת זקנה...

אולי מדובר בזקנה נפשית? כי יעקב כבר התעייף מכל מה שעבר אצל לבן, ועד שיוסף נולד הוא כבר היה כזקן...

כאשר הגמרא מספרת לנו על מה נקבע חג החנוכה,  היא מתארת את 'נס פך השמן', בו לאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים בבית המקדש, נמצא פך קטן של שמן. אך במקום להספיק ליום אחד, כמו שהיה צריך להיות לפי הגודל שלו, הוא דלק במשך שמונה ימים, עד שייצרו שמן חדש וטהור.

אבל אם כך, הנס היה רק בשבעת הימים בהם השמן המשיך להספיק, ולא ביום הראשון… אז על מה חוגגים ביום הראשון של חנוכה?

במהלך הדורות ניתנו תשובות רבות לשאלה הזו.

שתיים מהן מרגישות לי רלוונטיות במיוחד דווקא בימים אלו.

הסבר אחד (שכותב הפרי חדש) הוא שהיום הראשון של חנוכה נחגג על עצם הניצחון במלחמה.

לעמ"י קרו בתקופת התנ"ך הרבה ניסים שלא נקבעו עליהם חגים. גם ניסים גדולים ומובהקים יותר מאשר שמן שדולק במשך שמונה ימים במקום יום אחד.

הסיבה שדווקא על הנס הזה אנחנו חוגגים חג של שמונה ימים, היא שהנס הזה לא עמד בפני עצמו, אלא ביטא את הניצחון והחזרה של עמ"י לבית המקדש שחולל על ידי היוונים.

ואת היום הראשון של חנוכה אנחנו חוגגים על עצם הניצחון במלחמות, על כך שהקב"ה פעל ועזר לעמ"י לנצח את היוונים, כנגד כל הסיכויים, כמו שאנחנו מפרטים ב'על הניסים'.

הסבר נוסף, ששמעתי בשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, הוא שהנס של היום הראשון היה האמונה של החשמונאים, שגם כשהם ראו שהיוונים טימאו בשיטתיות את כל השמנים, הם לא התייאשו מהחורבן וההרס. הם האמינו שלא יכול להיות שלא נותרה עוד תקווה, עוד משהו טהור שהיוונים לא הצליחו לפגוע בו. הם האמינו וחיפשו, ואכן מצאו פך קטן של שמן טהור, שממנו הייתה ברכה לכל שמונת הימים.

וגם אנחנו בתקופה שלנו, מוצאים את פך השמן שבתוכנו, את הכוחות המופלאים של עם ישראל שמופיעים גם אחרי החורבן והשבר שעברנו.

ואנחנו מודים ומהללים את הקב"ה על הניסים שהוא עושה לנו בכל יום, על הדרכים בהם הוא פועל דרך הטבע, כדי לשמור על חיילנו גם במצבים שנראים נגד כל הסיכויים.

בחנוכה אנחנו חוגגים על נס הניצחון במלחמות המכבים מול היוונים, וגם על נס פך השמן.

מה הקשר בין הניסים? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם לימינו?

גם ניסי המלחמה, וגם נס פך השמן, הם ניסים נסתרים - ניסים שבתוך הטבע.

מה שמאפיין נס נסתר הוא שצריך להסתכל על כל התמונה כדי לראות את הנס.

אם לוקחים רגע נתון ומסתכלים על המנורה שדלקה בשמונת ימי הנס - לא היה ניתן לראות שום נס. לא היה שם משהו שיוצא מגדר הטבע באופן שניתן לראות במבט פשוט. זה לא כמו לראות חומץ דולק.

אבל כשמסתכלים על כל התמונה - יודעים מה היתה כמות השמן בהתחלה, ויודעים שהיא לא אמורה להספיק לשמונה ימים, אז ברור שקורה פה נס - שהקב"ה מכניס ברכה בשמן ומאפשר לו להספיק ליותר ממה שהוא אמור בדרך הטבע.

וכך גם במלחמות המכבים. לא היו שם ניסים שמעל הטבע. היו קרבות רבים, בחלק מהם גם בני מתיתיהו נהרגו, וכמובן שהיו עוד הרוגים ופצועים, כדרכן של מלחמות.

אבל עם ישראל ניצח. וכשמסתכלים על כל התמונה, על המציאות הלא אפשרית של עם קטן עם קבוצה קטנה של לוחמים, שמצליחים לנצח אימפריה שכבשה את כל העולם, אז מבינים שזה נס.

זה לא לקח רגע. לא היה פה קרב פלאי של ניצחון מופלא. זה לקח 27 שנים של מלחמות. אבל הסיפור כולו מבטא את הנס.

הניסים הנסתרים הם ניסים של אור פנימי - אור שמתגלה דרכנו. אור שמבטא את השגחת הקב"ה במציאות, ואת היכולת שלו לפעול בתוך סדרי הטבע ובתוך העשייה של האדם.

כמו יוסף הצדיק במצריים, עליו אנחנו קוראים בפרשה, שה' הצליח את דרכו, דרך העשייה שלו במציאות, ושידע והאמין שכל מה שקורה לו, גם מה שהאחים בחרו לעשות לו - הכל מכוון מאת ה' דרך המציאות.

ואלו הניסים שאנחנו רואים גם היום, כשהמדינה הקטנה שלנו, שמוקפת במיליארדי אויבים שרוצים להשמיד אותה, מצליחה שוב ושוב לנצח ולהמשיך לגדול ולהתפתח.

יהי רצון שנזכה לראות ניסים ונפלאות, ולהודות על הניסים שבכל דור ודור…

הדברים נכתבו על פי השיעור של הרב ראובן ששון על חנוכה, ממליצה לשמוע את כולו למי שיש זמן, יש בו עוד הרבה מעבר למה שכתבתי -

בימים ההם בזמן הזה -

אליה בן שימול, הרבש"ץ של הישוב כרם שלום מספר, שכמו בניסי חנוכה, כך היה אצלם - מעטים שנלחמו וניצחו את המחבלים הרבים, וברכה בתחמושת שלא נגמרה לאורך כל שעות הקרב.

במשך שעות ארוכות, נלחמו שמונת חברי כיתת הכוננות של הישוב, יחד עם ארבעה חיילים ששמרו על הישוב, מול עשרות מחבלים.

וכך מספר הרבש"ץ: "מה שהיה שם, איך החזקנו שש שעות קרב עם כזאת תחמושת, ועם תוצאה כזאת – שני הרוגים מכיתת הכוננות ושני פצועים מהיישוב – זה הנס שלנו".

יהי רצון שזכותם של הגיבורים שנפלו בקרב ומסרו את נפשם על קידוש ה', ישראל עמיחי וייצן ומשה ידידיה רזיאל הי"ד, תגן על עם ישראל.

כי האיש לא נמצא בביתו...

ואז חשבתי שבעצם כך הבית רק מתרחב יותר - האיש נמצא הרחק מהבית, מדליק נרות שם, או שאשתו מדליקה בעבורו ושולחת את האור אליו, ובעצם כך גדל המרחב של הבית ומתפשט על פני שטח גדול מארץ ישראל.

ובעצם זו בדיוק המלחמה, לכבוש את כל חלקי ארץ ישראל (אמן כן יהי רצון) - כרגע בחרב ובנשק, אבל בע"ה נכבוש אותה ונמלא אותה באור.

והלוואי שבמהרה ישוב כל איש לביתו, וידלק האור הגדול של הנר...

בחנוכה נצטווינו להודות ולהלל לקב"ה על הניסים שעשה לנו. יש פה שתי לשונות - הודאה והלל.

השפת אמת (לחנוכה, תרל"א) מסביר שיש הבדל בין שני המושגים הללו.

על ההודאה כותב השפת אמת: "לָשׁוֹן הוֹדָאָה הוּא עַל מָה שֶׁהָיָה נִרְאֶה לֹא טוֹב וְהָאָדָם מוֹדֶה שֶׁהוּא טוֹב וְחֶסֶד... הוֹדָיָה הוּא אַחַר הַתִּקּוּן שֶׁהָאָדָם גָּבַר עַל היצה"ר וְלֹא נִדְבַּק בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף שֶׁהָיָה לוֹ כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת. וְאָז מוֹדֶה גַּם עַל הַנִּסָּיוֹן שֶׁהָיָה צַר לוֹ... כְּעִנְיָן 'אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי' שֶׁרוֹאֶה לְמַפְרֵעַ שֶׁזֶּה הָיָה חֶסֶד עֶלְיוֹן".

ההודאה היא על הדברים שהיו קשים כשהם קרו. "אודך כי עניתני" - לשון עינוי, קושי.

אבל לאחר זמן האדם יכול להסתכל אחורה ולהבין חמה דווקא הקושי הזה הוביל לטוב, ואז הוא יכולות להודות, גם מלשון תודה, וגם מלשון הודאה על האמת.

על ההלל מסביר השפת אמת: "אֲבָל הַלֵּל הוּא מִי שֶׁמֻּפְרָשׁ מעוה"ז. וּמְשַׁבֵּחַ ע"י שֶׁרוֹאֶה גְּבוּרַת ה' וְנִפְלְאוֹתָיו".

הלל אפשר לומר על דברים שהטוב שלהם ברור, גבורות ה' ונפלאותיו שנגלים במציאות כטוב.

וממשיך השפת אמת ומפרש בעניין חנוכה - "בְּנֵס דַּחֲנֻכָּה שֶׁגָּבְרוּ עַל הַיְּוָנִים יֵשׁ הַלֵּל עַל גּוּף הַנֵּס וְהַהַצָּלָה, וְגַם נֵס הַנֵּרוֹת שֶׁכָּל זֶה חֶסֶד נִגְלָה. וְהוֹדָאָה הוּא עַל כָּל הַגָּלוּת יָוָן, שֶׁאַחַר שֶׁגָּבְרוּ וְהִרְוִיחוּ, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלָּה שֶׁכָּל הַגָּלוּת הָיָה לְטוֹבָה, כְּדֵי לִדְחוֹת בְּחִינַת מַלְכוּת יָוָן לְגַמְרֵי, לִהְיוֹת תִּקּוּן הַכּוֹלֵל לִדְחוֹת ד' מַלְכוּיוֹת, לְבָרֵר כִּי לה' הַמְּלוּכָה".

בחנוכה אנחנו מהללים את הקב"ה על הניסים שהוא עשה איתנו במלחמות ובפך השמן. ואנחנו גם מודים לקב"ה על הרע שהיה קודם, על הקושי שהיה לעמ"י תחת מלכות יוון, מתוך הבנה שדווקא הקושי הזה הוביל למציאות שבה עמ"י גבר על מלכות יוון והתבררה מלכות ה'.

יהי רצון שנזכה להלל וגם להודות לה' על המהלך שהוא מוביל אותנו גם בזמן הזה, שנראה ניסים ונפלאות, ונראה איך כל הקושי העצום הזה מוביל לטוב גדול.

במסכת סופרים כתוב:

"...שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. בחנוכה (שם ל) - ארוממך ה'" (מסכת סופרים, פרק י"ח, א'-ב').

המזמור אותו אנו קוראים בחנוכה, הוא פרק ל' בתהילים, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.

אבל מה באמת הקשר של המזמור לחנוכה? למה דווקא הוא המזמור שמתאים לחג הזה?

הרב שמואל אליהו (בקול צופייך תשס"ט) עונה על השאלה הזו: "המזמור זה מתאים במיוחד לחנוכה גם בגלל הפתיחה שלו שמדברת על חנוכת בית המקדש הראשון. וגם בגלל שהתוכן של הפרק הוא ממש מתאים לחנוכה - לרומם אותנו מהבור העמוק. שהרי היוונים הורידו אותנו למקום הכי נמוך. מקום נמוך מבחינה רוחנית ומקום נמוך מבחינה גשמית. בחנוכה אנו מבקשים מהקב"ה שירים אותנו מהמקומות היותר נמוכים. וזה עיקר עניינה של חנוכה, להאיר בשעת החושך אחרי השקיעה וצאת הכוכבים… גם בשעת חנוכת בית המקדש הראשון אמרו את הפסוקים הללו, כי זה אחד התפקידים המרכזיים של בית המקדש… להעלות האנשים הנמוכים מהמקומות היותר נמוכים של החיים".

אני מרגישה שהמזמור הזה רלוונטי כל כך למה שאנחנו עוברים עכשיו, והקריאה שלו מאפשרת לנו ללמוד מדוד המלך, איך להתמודד עם הרגעים החשוכים.

החלק בו מתאר המזמור את הקושי והחושך כל כך מזכיר את מה שעברנו במלחמה הזו, בשמחת תורה, בהסתר פנים הנורא שהפתיע כל כך את כולנו -

"כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" - הרגע של ה'אף' של הקב"ה, ההסתר פנים הנוראי שבו גילינו כמה אנחנו כלום בלי ההגנה המתמדת שלו.

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" - רגע לפני פרוץ המלחמה, היינו בשלווה, חשבנו שלא נימוט לעולם. חשבנו שאנחנו מדינה חזקה, עם צבא חזק שמרתיע את האויב, בלי להבין ש'אם ה' לא ישמור עיר - שווא שקד שומר', שכל ההצלחה שלנו היא רק בזכות הקב"ה שנותן ברכה במעשים שלנו.

"ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" - ושוב הפסוק מזכיר את הבהלה והכאב שחווינו בעקבות ההסתר פנים של בוקר שמחת תורה.

ומתוך כך אפשר ללמוד מדוד איך לעבור לחלק השני של המזמור:

"אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן" - דווקא מתוך הקושי והחושך, נתחזק בתפילה לקב"ה, ונתחזק באמונה שהוא זה שיכול להושיע אותנו.

"מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" - חלק מהתפקיד שלנו פה בעולם היא להאיר את האור של הקב"ה. כאשר הקב"ה מציל אותנו ומשאיר אותנו פה להמשיך את החיים, זה כדי שנודה לו ונשבח אותו, ונאיר את אורו בעולם.

למה הקב"ה היה צריך לעשות לעם ישראל את נס פך השמן? הרי טומאה הותרה בציבור, ובמצב בו אין שמן טהור מותר להדליק גם בשמן טמא. אז למה מצרף פה הנס?

הרב דסלר מסביר ב'מכתב מאליהו' (חלק ב', סוד נס חנוכה, עמ' קי"ט) שהקב"ה עשה עם החשמונאים 'מידה כנגד מידה'.

כשהחשמונאים יצאו להילחם נגד היוונים, לא היה נראה שיש להם סיכוי בדרך הטבע. "ניצחון המעטים על הרבים היה נראה הנמנע בדרך הטבע, למרות זאת התחזקו החשמונאים מתוך החלטה של אין ברירה, ומתוך כך זכו לסייעתא דשמיא למעלה מדרך הטבע".

כנגד כך, החזיר להם הקב"ה בנס פך השמן, שהיה מעבר למה שהם היו צריכים - "הם עשו חשבונות נגד חשבונות השכל, ולכן זכו לנס השמן שלא היה מחוייב שיעשה… הם עשו מה שנראה למעלה מכוחותיהם, ולכן זכו למידה גדושה של סייעתא דשמיא וניסים".

הקב"ה רואה את המסירות שלנו אליו, ומתוך כך הוא מוסיף ברכה במעשים שלנו. וגם כשנראה שאין סיכוי בדרך הטבע, כאשר אנחנו באמת בוטחים בקב"ה, ועושים את ההשתדלות שלנו אפילו אם היא נראית חסרת סיכוי, הביטחון שלנו בקב"ה יכול לאפשר את הישועה שלו שתתגלה דרך המעשים שלנו.

"נס חנוכה מורה לנו שאין מקום לייאוש, במקום שנראים הדרכים חסומים מוגבלים בדרך הטבע, יתאמץ ביותר כיוון שאין ברירה, ואז יפתחו לו שערי סייעתא דשמיא חדשים".

יהי רצון שנזכה לראות את ישועת ה', שתתגלה דרך העשייה שלנו היום, במסירות הנפש של כל עמ"י לניצחון שלנו על אויבינו.

אבל נחשים ועקרבים יש בו, רש"י אומר.

אבל למה זה לא כתוב במפורש בפסוקים? למה זה מוסתר מעינינו?

אולי כדי להראות לנו שלפעמים אנחנו נמצאים בבור, בתוך תקופה חשוכה ולא טובה, אבל אנחנו לא מודעים לזה שזה לא טוב, לא מודעים לנחשים והעקרבים שסביבנו.

והחכמה היא לזהות שאנחנו במקום לא טוב, ולהתאמץ לצאת ממנו. למלא את הבור במים, שזו תורה (וגם - ילדים אוהבים לשחק במים בדרך כלל...) - ולצאת מהתקופה הלא טובה הזו, ולהתמלא בטוב.

שנזכה כולנו...

לזכות  עם ישראל בזמן המלחמה,ושנזכה לנחול את כל הארץ נתחזק בעונג שבת.

עפ"י דברי חז"ל -

"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים , שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך".

נתחזק בלימוד וברעיונות על איך לענג ולרומם את השבת .

קיימים מנהגים שונים לכמות הנרות שמדליקים. המנהג להדליק שני נרות קשור במהות גם למנהג של הדלקת נרות כמספר בני הבית, ועל הטעם של מנהגים אלו נעמיק פה.

ידוע ששני הנרות הם כנגד זכור ושמור, אבל בעצם מכוונים גם כלפי האיש והאישה, ששניהם מכוונים כנגד אור קוב"ה ושכינתיה - הדוד והרעיה.

תוספת הנרות כנגד מספר הילדים מבטאת את תוספת ההארה שמופיעה על ידי הילדים, פירות הייחוד של האיש והאישה.

הדלקת הנרות כנגד בני הבית מכוונת אותנו לראות את האור הטמון בכל אחד מהם, לראות את יופיים הפנימי, אור הנשמה.

הצלחת החינוך טמונה בזוגיות בריאה בין ההורים, כמו שהנרות המרכזיים, זכור ושמור, הם השורש לנרות שכנגד הילדים.

אולי תצאו ביחד לקנות?

יכול לעזור? 

מותק!! חיבוק גדול גדול גדול!!!!

ואם זה בסדר להוסיף..

נשמע שמשהו בתקשורת שלכם חסר..

ושהקשר בכלל מאוד מבקש ודורש תחזוק, טיפול 10,000...

וטיפול זוגי יכול להיות ממש מתנה ענקית והקפצה מטורפת לקשר!

או השקעה אחרת אם את מעדיפה..

אבל להבין שיש כאן ששר שנשמע היה נורא חזק וקיבלתי ממנו הרבה ועכשיו דורש השקעה כדי לחזור למה שהיה ואפילו עלות עוד למעלה...

באופן אישי יכולה להמליץ לך מניסיון על @נגמרו לי השמות  שמאוד קיבלנו ממנה הרבה !!

בהצלחה גדולה יקרה!!

ואם יורשה לי - ברגע שהצהרת שקנית לעצמך, אולי הוא הבין שזה מיותר כי סגרת לו פינה?

מבינה ממש את הצורך הבסיסי הזה בהרגשה של יחס וזאת מוערכת

לדעתי זה יושב על עוד דברים וזה רק טריגר שמפוצץ הכל, אז מעודדת אותך לצלול פנימה לכאב ולטפל במוגלה

וגם,עוד לא מאוחר. חנויות התכשיטים יהיו פתוחות היום וגם מחר. תגידי לו ברחל ביתך הקטנה - בעלי אני רוצה להרגיש חשובה, אני מבקשת ממך שתלך לקנות לי תכשיט לחג, אני רוצה שתשמח אותי בזה. ככה ממש. "תפילי" עליו את הציפיות שלך כדי שיוכל לספק אותן

לא עזר

כן היום הגיע עם מאפה פלצני בשבילי

לא יודעת למה כל כך לא מזיז לו לא לקנות לי תכשיט או משהו לחג או סתם מכתב לבבי שגם עליו אני קודחת לו בלי סוף

אין לי מושג מה הסיפור

אם זה ספציפית כאן בעניין של תכשיט או מכתב לקראת החג, או שזו תחושה שיש לך גם במקרים נוספים.

נשמע שאת מאוד מאוד מתוסכלת, עושה השוואה בין רמת ההקפדה שלו על מצוות לבין איך הוא משמח אותך.

השאלה היא אם זה באמת דברים ברי השוואה

את מדברת על זה שהוא מקפיד כשנוח לו (מצוות אחרות) ומחפף שלא נוח לו (לקנות לך תכשיט)

האם לקנות לך תכשיט זה מצווה או עניין זוגי של הערכה ואהבה?

האם מה שמפריע לך זה החיפוף הזה, כי את באמת חושבת שאלו מצוות שוות?

או שאת ממש זקוקה ורוצה שהוא יראה אותך ואת פשוט מרגישה שאת מתחננת לכך והוא לא עושה עם הבקשות שלך מה שאת רוצה, ואז את מרגישה שהוא עוד יותר לא רואה אותך?

את לא חייבת לענות כמובן

פשוט לי עוזר קודם כל להבין על מה הקושי

האם את באמת כועסת על עבודת ה' שלו

או שאת פגועה ומאוכזבת ממנו מבחינה זוגית

כי אלו שני קשיים נפרדים, עם דרכים שונות לפתרון

ברור שמה שמפריע לי ברגע הזה זה שלא חשוב לו לקנות לי משהו ולהעריך ולהביע אהבה

אבל בוודאי שזה גורם לי לזלזל בדברים האחרים שהוא ככ מנסה להקפיד כמו מניין ספיציפי שמרגיש מתפללים בו יותר בדבקות.

מטריף אותי וגורם לי לרצות לבעוט בהכל

נשמע שאת קצת עמוסה רגשית

וקצת מעמיסה על זה מעבר למה שזה

מלא בעלים בעיני לא טובים בלקנות מתנות

גם בעלי לא טוב בזה

וגם אותי ביו ימי הולדת שהתבאסתי מממממש

כלום מכלום או חוזר לאותו דבר שנח לו ואמרתי מפורש שלא אוהבת

והיו פעמים שהיתי מוצפת בגלל זה

אבל

חושבת שאפשר להיות מוצפת ומאוכזבת

מזה עצמו

מזה שהוא לא טוב במתנות ופינוקים

שזה מבאס מובן

אבל

הז לא אומר

שהוא לא אוהב

לא אכפת לו

לא רואה

ולא מהדר במצוות

כל זה זה פרשנות והעמסת משקל עודפת או מיותרת בעקבות הרגש המציף

בעיני להתבאס אפילו מלא על חסרון שי שבו

בלי להאמין לפרשנות המאשימה הזאת

זה עדיף בהמון

ככה אני מתיחסת לזה

וואלה הוא פשוט לא טוב בלהיות רומנטי..בלפנק במתנות וכו

מה לעשות

נכון הז צורך חזק שלי

וזה חלום שהיה לי

וזה מבטא בשבילי.אבל ביקשתי והסברתי ושיתפתי

במשך שנים וזה לא עזר האמת

לפעמים כן

ואז שוב לא

מה אעשה

על זה אתקע?

יום יומיים מתבאסת ואז שוכחת עד הפעם הבאה...

וזוכרת שגם לו יש צרכים שאני לא מספקת כנראה וחלומות שא ימלא ממשת

ומשתדלת לשים בפרופורציה

אולי אתם מדברים בשפות אהבה שונות

גם אצלינו ככה וקשה לי יותר רגש והבעה וחום

אבל הוא אחר

ובלב יודעת שאוהב ואכפת לו גם כשהמופע אחר ממני

והוא הכי יודע להיות רומנטי כשהוא יכול וזה הכי השפה שלו. דווקא.

ואני אכן מוצפת אבל מחוסר בהבעת אהבה כלפיי באף דרך כמעט

תודה על המאמץ אבל

והבנתי שזה לא מדויק לך

אבל כבר כתבתי

האמת מה עולה לי בלי להכיר

שנשמע לי

שאם משהו בינכם השתנה בדינמיקה

זה לא מבטא חוסר אהבה

אבל

זה אולי מבטא

צורך מודחק

מרחב לא מדובר

מקום בו הוא מרגיש צורך שלא מקבל מקום

ושותק את זה או מדחיק

לפעמים יש שלבים בזוגיות שאנחנו מתבגרים מהאהבה הראשונית

ופתאם לאט לאט צפים המקומות שהשני הוא לא החלום שלי בנקודות מסוימות..שלא מקבלת מה שאני זקוקה מאוד במשהו

והפער הזה ממש צורם וכואב

ולא רגילים לדבר את זה

אולי חוששים כי מה אגיד לו ואיך זה יעזור

לפעמים גם ביננו לבין עצמי וצלא מודים בזה וקצת בורחים מהכאב הזה ומדחיקים

ואז משהו קצת מתקרר בלב וגם לא מתחשק כל כך להביע אהבה

ובאמת האהבה קיימת

רק יש מרחב שמצריך ברור

ולפעמים

זה ברור ארוך ולא הכי קל

ואולי זה רק סימפטום של הזמנה לברור זוגי עמוק יותר. אולי מכאיב אבל בסוף מחבר באמת..

לפעמים עצם הציפייה גורמת להם לאבד את זה. בעלי פעם אמר לי אחרי איזה שנה שהוא לא קנה שהוא לא ידע מה להביא לי שאני גם יאהב.. לפעמים זה גם חלק מהעניין

אבל במקומך בהחלט הייתי אומרת - תודה על המאפה, ושואלת אם זה מבחינתו במקום תכשיט ועוד פעם פותחת את זה

גברים לא בהכרח מבינים את החשיבות והערך הרגשי של הדבר הזה. חבל להיכנס לערב חג עם מועקה כזו. הייתי אומרת שוב, אבל זה מאוד תלוי בדינמיקה ביניכם. יש כאלה שזה ימאיס עליהם ויבאס אותם

עבר עריכה על ידי הריון ולידה בתאריך י"ג בניסן תשפ"ו 13:50

באמת תוהה מה מניע אותו ככה לא לרצות לקנות

חושבת שאולי זה באמת ממאיס אותו על זה 

אבל מה אני אעשה? אני מבהירה ואז מרגישה שאולי אם אזכיר לו עוד אז זה יקרה

ברור שאני רוצה את זה נטו בשביל להרגיש אהובה ומוערכת (ומגיע לי הכי בעולם!!!!!) 

וכבר הסברתי לו שגם תכשיט בהכל בדולר יעשה לי את זה אם צריך והעיקר המחשבה 

ולא יודעת אם הוא לא מכיר בערך של זה

הרי בהתחלה הוא ממש היה קונה ומשקיע מעצמו 

מרגישים ממש את הכאב העצום שלך

הרבה נשים (ובכללן אני) לא מקבלות מתנה לחג וחיות עם זה בשלום.

כל אחד ואחת והסיבה שלו/שלה.

לפעמים מפתחים תלות שבה האושר שלי, תלוי במעשים של אחרים.

מגיע לך תכשיט? תקני תכשיט.

גם בבעל הכי טוב בעולם כדאי לא לפתח תלות רגשית חזקה מאוד (לדעתי).

עוד משהו, תמיד כייף יותר לתת כשזה לא חובה. (תחשבי על ההבדל בין לפנק בעוגיות טעימות לבין להיות חייבת להכין אותן).

ולגבי חובה הלכתית, בעבר הגבר היה אחראי בלעדי על הכסף ועל הקניות ולכן הוא היה צריך לקנות, היום, לדעתי מספיק שיש לי אשראי ואפשרות לקנות.

מקווה שאת יותר בסדר עכשיו. 

(ואין איך שאדאג לזה בעצמי. כאמור קניתי לי לצאת ידי חובה.)

מגיעה לי אהבה והערכה מבעלי

לא משנה באיזו צורה.

משנה זה שעכשיו יש לו דרך להביע את זה בשפה שהיא גם שלו והוא מכיר אותה אישית ובעבר השתמש בה והוא בחר שלא.

זה מה שכואב.

ויתכן שעכשיו הלך לקנות כי לא נמצא פה כבר מהבוקר

לגבי לתת כשחייבים, מבינה.

אז איך נכון לשקף לו את זה? כי כשרק רומזת או אומרת במפורש פעם אחת זה ממש ממש לא מספיק לו לצערי. ושוב, פעם זה היה מאוד מספיק ואפילו היה מקדים אותי ומפתיע אותי כשחשבתי שלא קנה.

באמת שואלת..

ואם אכן קונה, האם זה יתן את התחושה הטובה ? לא יודעת , אולי תלוי אם יתן לי להרגיש שהוא שמח לשמח אותי ואז אקח בע"ה בשתי ידיים.

אבל אולי לפחות יכנס לו ההרגל ויבין שבאמת אני מתקשה לוותר על זה

מרגישה רק תנקזות לרגע הזה, אבל בתכלס - זה לא רק עכשיו

אני ממש מקווה שבאמת ישמח אותך, אבל זה משו שהייתי לוקחת כפרויקט בכללי לחיים הזוגיים שלכם

לשקם את מה שהיה, לטפל אם צריך

את צודקת, מגיע לך. כזה פשוט. ♥️

אני חושבת שמתנה צריכה להוסיף לאושר הקיים, אבל לא להיות הכרחית בשבילו.

כלומר, מתנה יכולה לשמח אבל לא להיות תנאי לשמחה.

תארי לך גבר שממש חשוב לו שאשתו תפנק אותו ותכין לו עוגיות, אם היא ממש ממש חייבת והוא כועס עליה כשהיא לא מכינה, ורוצה שהיא תחשוב עליו ותפנק אותו. זה קצת לא ברור, היא חייבת או לא?

זו מתנה או חובה?

יש כ''כ הרבה דברים שממש ממש חייב שהבעל/ האישה יעשו ולמרות שאנחנו מנסות לא לשנות את בן הזוג אנחנו מתעקשות על זה,

מתנה בשבילי זה משהו שצריך להסתדר איתו, אבל לא לחנך אותו.

(אני לא רואה כ''כ ערך באישה שתגיד חינכתי את בעלי לתת לי מתנה, הוא נותן אבל הוא לא רוצה, לא מתחשק לו? הוא עשה את זה רק כי אשתו ממש כעסה, זה מתנה?)

מקווה שאני קצת יותר מובנת,

ואולי התגובה שלי צריכה להיות יותרת אמפטית, אני מצטערת אם היא לא כזו

זו לא המילה הנכונה

לגבר במע יחסים זוגית אוהבת ומיטיבה, כשהוא מונח במקום הנכון מול אשתו, אמורה להיות נביעה של נתינה. מעצמו. כדי לשמח את אשתו.

אם לשמח את אשתו לא נמצא בראש סדרי העדיפויות שלו (ולא בגלל מילואים או מצב רפואי מורכב חלילה לצורך העניין כמובן), ולפני כן היה, זה אומר שמשו במנגנון שם התקלקל.

ולא הייתי קוראת לזה חינוך בכלל בכלל.

אצלנו זה גם היה,שבעלי היה קונה ואז כמה שנים הפסיק. לא סבלתי מזה שאין לי תכשיט חדש כמו שסבלתי בכללי מזה שאני מרגישה לא חשובה בעיניו, ולא רק בערב חג/ יום הולדת מן הסתם. זה פשוט זמן שאליו מתנקזות ציפיות.. קצת כמו לצאת לחופשה זוגית במצב זוגי רעוע ולצפות שתהיה התקרבות מטורפת בלי לפתור את הדברים

אז הציפייה לא ריאלית, נכון,אבל קראתי בשם הסטייפלער זצל שכתב שבשביל אישה להרגיש הכי חשובה ובעלת ערך מול בעלה,זה פיקוח נפש ממש.

התחברתי לזה האמת. זה מכניס למצוקה. לא כי האושר שלי אצלו,אלא כי במציאות של כתובה ונישואין, נוצרת אצל האישה כמיהה בריאה להיות במקום הראשון אצל בעלה. ברגע שזה לא מתממש זה סבל. וזה יכול לבוא לידי ביטוי היומיום גם כאמור אבל להתנקז לפתע כואב יותר בזמנים מסוימים. בטח ובטח אם כבר נתן מתנות, הווה אומר יש לי מסוגלות ויכולת להתנהל בשפת האהבה של אשתו

הכאב שלך ממש זועק.

אני כן באה להציג זווית שונה, מה שמתאים לך תקחי.

אני מבינה אותך, בגלל שגם בעלי כזה. אף פעם לא קונה לי מתנות. ממש אף פעם.

האם עדיין זה מבאס אותי? בהחלט. אבל היום לא ברמה כמו שאת מתארת, ולא גורם להגיע לחג במתח.

אני הבנתי שאצלו זה לא " מה כואב לך לקנות לי" אלא יושב על אמונות מגבילות אחרות.

למשל " בטוח אם אני אקנה את לא תאהבי" ( למרות שמליון פעם אמרתי לו שזה לא נכון והוא אפילו לא ניסה).

או למשל הוא בן אדם של " על הדרך" ולקנות מתנה זה משהו שדורש קצת יותר.

זה לא הופך את זה ללא מעצבן, אבל כן אני יודעת שהשורש הוא לא חוסר אהבה.

ולי נשמע, שעם כמה שזה מעצבן וכואב, מה שנשאר לך זה לשחרר. לא בהכרח זה יגרום לו לקנות. אבל זה ייתן לך יותר שקט נפשי ופחות מתח ערב חג.

ותשקיעי בעצמך. מגיע לך משהו ביותר מ20₪.

זה לא מחליף את התחושה של האהבה מהבעל, זה נותן מענה לצורך להתחדש.

ומוסיפה עוד משהו. נשמע שיש לך התניה של מתנה= אהבה. (ע"ע שפות האהבה וכו' אבל אם את מכירה) את רוצה שהוא יראה לך אהבה דווקא בדרך הזו.

אני מציעה לנסות לרדת לצורך העניין, לרצון להרגיש אהובה, מוערכת ולא להשאר ברמת המתנה כי זה מאוד מגביל.

בהצלחה אהובה, בע"ה שיהיה לך החג הכי טוב בעולם!

מרגישה שאצלנו זה שונה כי הוא כן היה קונה לי כמה שנים

לא היה מפספס הזדמנות לקנות וגם אם סתם היה עובר במקום כלשהו ורואה היה עוצר לקנות לי גם סתם בלי סיבה.

אולי אם הייתי מרגישה שהוא מבטא את האהבה בעוד דרכים מספקות הייתי רגועה יותר אבל עכשיו כשזה חלק ממהות החג והוא מודע לזה לחלוטין, וגם יודע כמה שזה חשוב לי,  , זה מתסכל אותי יותר. כאילו אם הוא לא היה טיפוס של מתנות היה לי הרבה יותר קל לשחרר ולהסתפק במה שיכולה לקנות לעצמי

לפעמים אפילו בוכה מהתרגשות כשזה היה מצורף למכתב.

מה השתנה? לא יודעת.

אולי הוא פחות מרוצה ממני ופחות מסופק בעצמו בחיים. אבל זה עדיין לא סיבה לוותר על זה כשהוא מודע לצער הגדול שזה מביא לי. 

זו באמת שאלה מה השתנה...

כן הייתי מנסה טיפה לשחרר, אם את מסוגלת, כי נשמע שנוצר מעגל שלילי מאוד חזק, והשאלה אם הוא כן יקנה אם זה לא יצא בסוף מצוקמק כזה...

ועם כל הבאסה והקושי, להפסיק להזכיר ולחפור ( כי את אומרת שהוא כן יודע לבד) ולמצוא כרגע דרכים אחרות לחזק את עצמך ואת הזוגיות, בתקווה ותפילה שבהמשך התחום הזה כן ישתפר...

אבל די, חשוב לי שידע שזה חשוב לי.

ובע"ה לפעם הבאה זה יהיה יותר מהלב ויותר משמח מאשר עכשיו אם זה יקרה

אני בוחרת בעצמי את המטפחת והתכשיט, משאירה למוכרת שתשים בצד והוא בא ומשלם...

וככה אנחנו מרוצים.

בעלי לא אוהב למצוא על דעת עצמו משהו. מרגיש שהוא לא טוב בזה. וגם לא אוהב לבזבז על זה זמן עבודה.

אני לא אוהבת שהוא לחוץ או עצבני, ותמיד לא מרגישה בנוח שיש סביבנו מלא נשים

אז זה היתרון שמצאנו, והוא ממש נוח וסבבה לשנינו.

נראה לך כמו משהו שתרצי לאמץ?

וגם אז , לגרור אותו ולהכריח אותו? אם העניין היה נטו טכני אני מבינה והייתי גם לוקחת את זה על עצמי ומביאה לו פשוט לתת לי בכניסת החג

אבל לא נראה בכלל שזה מטריד אותו באיזושהי צורה 

אז כשהוא קונה לי זה ממש מכספו.

איך זה מתנהל?

הלכתי לקמיליון, בחרתי מטפחת ועגילים וחזרתי הבייתה. אחר כך הוא בא ושילם על זה. השקית הייתה בינתיים אצל המוכרת.

תאמיני שהוא רוצה לשמח אותך. תעשי לו את זה יותר פשוט רק.

אם הוא לא הולך לשלם, תלכי את לשלם ותתבאסי עליו. לפעמים הם מרוויחים את זה ביושר...

ופשוט מביא לי ביד מזומן בסכום שאמור לצאת בערך.. זה גם יכול להיות פיתרון בשבילכם

ואגב אנחנו עם חשבון אחד ככה שהמתנה מכסף משותף, ועדיין יש משהו מאוד כיף בלקבל ביד סכום שמוקצב רק למתנה לי

חבל שהאמונה המגבילה הזו גורמת לך לכל כך הרבה תסכול.

אפילו כתבת בהמשך שהוא קנה לך מאפה. אם שפת האהבה שלך היא מתנות, למה זה לא נחשב?

את מצפה ממנו להתנהגות סופר ספציפית בלי להשאיר לו שום מרחב בחירה, זה באמת גורם לך להרגיש אהובה?

יכול להיות שעצם הציפיה שלך גורמת לו לאנטי לקנות?

זה מזכיר לי אצלי כשאני בתקופה בלי חשק

כל שבעלי רוצה יותר, אצלי נהיה אנטי וחוסר רצון

רק מהידיעה שהוא רוצה ומהלחץ מזה

ודווקא כשהוא משחרר ופחות מחזר אחריי פתאום אני כן רוצה

ברור שזה לא אותו דבר כי בסוף זה גם עניין הורמונלי והכל

אבל גם כאן ברור לי שזה יושב אצל בעלך על משהו

לא סתם הוא לא קונה לך

יש איזה סיבה במודע או בתת מודע

ויכול להיות שככל שאת רוצה יותר 

זה רק מלחיץ אותו ודוחק אותו ויוצר אצלו אנטי

בכל מקרה נשמע שיש כאן צורך בהבנה לעומק יותר

כי את אומרת שהיו תקופות שהוא ידע לפנק היטב

אז ממליצה על טיפול זוגי או לפחות לשבת לכמה שיחות עומק בתקופה רגועה יותר

וחיבוק ענק ענק

הכי קשה בעולם לאישה לא להרגיש אהובה ע"י בעלה

זה הצורך הכי גדול שלנו

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

קשוח בלי שרויה..

אפשר פנקייקים מקמח תפוח אדמה 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

מקרה דומה - ילד שלא אוכל וממש בורר.

כן אמרו להכין בסיר נפרד ולא בסיר שישמש גם אותנו.

אפשר גם מצב מטוגנת, קציצות ירקות פירה

זה בערך מה שמתכננת להכין כל יום כל היום 

אבל אנחנו קונים הרבה חטיפים לפסח.

ביסלי, וופלים, ציפס. זה בלי קטניות ומשביע במידה מסוימת. 

עזרתן לי ממש!

מקווה שבאמת ילך בקלות

מקסימום ניקח מהשכנים הספרדים באמת אורז בשבילה

את אני? מזדהה עם כל מילה

הזמנתי מישהי שתבוא לעזור לי עם הילדים בזמן של הבדיקה ולהכשיר שיש וכיורים

מקווה שזה יעבור בשלום וכבר להיות אחרי זה..

בגדול ארונות ומקומות סגורים שאת יודעת שניקית כבר את לא צריכה לבדוק

אלא אם כן הייתה גישה לילדים לשם עם חמץ גם אחרי שניקית

תעשי מינימום.

את לא בסיטואציה רגילה.

חיבוק גדול

מבינה כל כך

תודה לכם על המסירות למען כולנו ❤️❤️

גם לי זה תמיד הזמן שאני נחה עד שמסיים והוא בודק. השנה מגוייס (גם ליל הסדר). אז כל ההכנות היו שונות, והוא לא היה פה בהכשרות.

יש לי ב"ה בן בר מצוה, אז הוא בודק (בכל זאת כנראה אנוח קצת), אבל מבאס אותי ממש ממש.

מאחלת לך ולכולנו חג שמח ושתצליחי להנות מהחג למרות הכל...