הוא מלא בפנינים מרגשים ומחזקים מהפרשה

🕯שרשור פרשת שבוע- פרשת וישב🕯 ערב 🕎 - הריון ולידה

(אני מעתיקה את הלימוד היומי של ו'האר עיננו של הרב ראובן ששון. אין לי זמן לסכם במילים שלי כרגע, אבל זה באמת שווה קריאה, למרות שקצת ארוך...)

"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה //  שישי-שבת, כ"ה-כ"ו כסלו, א'-ב' חנוכה

*יוסף ושר המשקים - גבולותיה הנכונים של ההשתדלות*

✨ *מדוע נענש יוסף על פנייתו לשר המשקים?*

חכמים מבקרים את יוסף, ואומרים כי מפני שפנה לעזרתו של שר המשקים, נענש ונשאר עוד שנתיים בבית האסורים (מדרש תהילים קה):

"'עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ' של הקב"ה, שאמר יוסף לשר המשקים 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ'. אמר לו הקב"ה, כך אמרת, חייך שתעשה שם עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא א) 'וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים'".

ועוד אמרו (מדרש רבה בראשית פט ג):

"'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ' (תהילים מ ה) - זה יוסף, 'וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים' - על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני' 'והזכרתני', ניתווסף לו שתי שנים".

הרי מפורש שיוסף נענש על שפנה אל שר המשקים, לכאורה מפני שהיה לו לבטוח בקב"ה ולא להשתדל בעצמו. והדבר קשה, שהרי אביו יעקב פעל בהשתדלות מרובה הרבה יותר, בדורון תפילה ומלחמה, ואף הכניע עצמו לפני עשיו. לעומת כל המעשים הללו, יוסף רק אמר משפט אחד לשר המשקים. מדוע נענש עליו?

🔶 *מידתו של יוסף – ברכת ה' בתוך ההשתדלות*

לאורך כל דרכו של יוסף הצדיק, ניכר כי הוא מלא עשייה והשתדלות רבה. הוא מצליח מאוד אצל פוטיפר ובבית הסוהר, ולאחר מכן מגיע לשיא העשייה והפעילות בארמון פרעה. נראה לכאורה שיוסף מצוי עמוק בתוך הטבע והעשייה שבעולם הזה, אך הכתוב מעיד עליו מפורשות "כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט ג) וכן "וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם ה). הרי שבהשתדלותו של יוסף היתה מלובשת ברכה א־להית.

נמצא שאצל יוסף הופיע החיבור השלם בין השפע הא־להי ובין ההשתדלות המעשית. מחד גיסא, יוסף פועל בחכמה עמוקה מאוד בדרכי הטבע, ואין נבון וחכם כמוהו בניהול המדינה והעולם כולו. ומאידך גיסא, הצלחתו נובעת מהשורש הפנימי של מעשיו, "שם שמים שגור בפיו" (רש"י שם ג), עד שאפילו המצרים זיהו והבינו שחכמתו אינה טבעית אלא א־להית, כפי שאמר פרעה - "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ" (בראשית מא לח). כל זאת מתוך ברכת ה' שהופיעה אצל יוסף בתוך לבושי הטבע.

לאור זאת, נבין דברים עמוקים שהובאו בדברי האדמו"ר האמצעי מחב"ד (תורת חיים ויחי אות א ד"ה 'בן פורת', ושם אות ב ד"ה 'והנה מטעם', ועוד), על ההבדל בין האבות והשבטים ובין יוסף הצדיק. הנה מצינו שאומנותם של האבות, וכן של אחי יוסף, היתה רעיית צאן. הסיבה לדבר, שרעיית הצאן אינה דורשת מהאדם ריכוז רב בתוך העולם הזה. לאחר שהוציא הרועה את הצאן למרעה, יכול הוא להתיישב ולהגות במרומי קודש. מה שאין כן מי שעוסק במסחר ובפרקמטיא, שרוב הזמן הוא עסוק וטרוד במלאכתו, ועליו לחשוב מה יעשה וכיצד יפעל. לכן היו אבותינו רועי צאן, מפני שבאמת היו צריכים למעט בהשתדלות במידת האפשר, ולעסוק במלאכת הקודש.

לעומתם, מבאר האדמו"ר, יוסף הצדיק לא עסק ברעיית צאן אלא במסחר, שזהו עיסוק המטריד את ראשו ורובו של האדם בעניייני העולם הזה. לכן האחים הקפידו עליו, שסברו שהוא שוקע בעולם הזה חלילה, ומרבה בעסק החומריות על חשבון הרוחניות. אולם באמת, האחים לא ידעו את דרגתו העליונה של יוסף, שלא היה צריך לבחור ברעיית צאן כדי להגות במחשבות עליונות, שכן היה יכול להגיע לעומקי הקדושה אפילו מתוך עיסוק במשא ומתן. מבחינה זו, אומר אדמו"ר האמצעי, היתה ליוסף מעלה שאבותינו הקדושים לא זכו לה, והיא ממידת היסוד המיוחדת ליוסף הצדיק.

🔶 *ביטחון באדם זר*

ואולם, דווקא מתוך גודל מידתו של יוסף, שברכת ה' שורה במעשיו, נבין מדוע נענש על שאמר לשר המשקים שיזכור אותו.

יש לדעת להבדיל בין עשייה פעילה, ובין הישענות על עשייתם של אחרים. מידתו של יוסף היתה עשייה והשפעה שלו עצמו, ואולם בבקשתו משר המשקים שיזכור אותו, נתלה יוסף בחסדי אדם זר ונכרי. בעומק העניין, מידת היסוד עניינה להשפיע, כלומר להעביר את השפע העליון דרך השתדלות מעשית בעולם הזה. קבלת טובה מאחרים הפוכה למידת היסוד, ובזה יצא יוסף מתחום ההשתדלות הראוי לו.

עוד יש להבין שיחס ההשתדלות והברכה הא־להית הוא כיחס הגוף והנשמה. העשייה שלנו היא כעין הכנת כלי, שלתוכו יוכל להיכנס השפע מלמעלה. כאשר אנו עושים ופועלים בעצמנו, אנו יוצרים את הבסיס והכלי לשפע השמיימי. מה שאין כן בהיות האדם פונה לאחרים, שאז הוא מוסר את המעשה לידי אנוש. בייחוד אם מדובר בגוי כמו שר המשקים, שאינו פונה כלפי מעלה, ונמצא המעשה אטום מלקבל את השפע העליון.

בזאת תתיישב השאלה מה בין יעקב ליוסף. יעקב פעל והשתדל בעצמו מול עשיו, ועל כן היתה השתדלותו ראויה, ואילו יוסף תלה את ביטחונו באדם זר, ובזאת העיד  על פגם בביטחון. לכן כל שאר מעשיו של יוסף היו ראויים וטובים, ושרתה בהם ברכת ה', מפני שפעל בכוח ההשתדלות המיוחד לו, ורק כאשר פנה לעזרת בשר ודם, נענש על זאת.

🔶 *השתדלות - בתחום הרצוי*

נמצאנו למדים שבפנייתו של יוסף לשר המשקים, חרג מתחום ההשתדלות הרצוי. כל עוד השתדלותו היתה באופן הראוי, שרתה ברכת ה' במעשה ידיו, וכאשר השתדלותו היתה מחוץ לתחום הראוי – נענש עליה.

כאן טמון יסוד גדול בכל סוגיית ההשתדלות, שבכל צעד מעשי שעומד לפני האדם, עליו לבחון אם הוא בתוך תחום השתדלותו. אם המעשה נמצא בגדר ההשתדלות הסבירה והראויה – יעשה אותו, ואם הוא מחוץ לתחום ההשתדלות הראוי – ירפה ממנו וישליך על ה' יהבו.

אף במקרה שהאדם בוחן את הדברים, ומגיע למסקנה שהצעד הטוב והראוי הוא לפנות לעזרת אחרים, יש לעשות זאת מתוך ביטחון בה'. היינו שיהיה האדם נינוח עם האחרים, ולא יאלץ אותם וידחק בהם לעשות רצונו. כי הדוחק בזולת שימלא את רצונו ויהי מה, מעיד בזה כי תולה הוא את כל יהבו בזולת, כאילו הדבר מסור בידו ולא בידי שמים. לכן לא ילחץ על האחרים, אלא יפנה אליהם בעדינות ומתוך שלווה, כך שאם יאותו לדבריו מה טוב, ואם לאו - יצפה לישועת ה'. כך לא יתלה את בטחונו בבשר ודם, אלא ישליך על ה' יהבו והוא יכלכלהו.

כללו של דבר, מיעקב ומיוסף למדים אנו שלא להימנע מעשייה בעולם הזה, כי דווקא דרכה מופיעה הברכה הא־להית בעולם. וכן היא מידתם של הצדיקים, אוהבי ה' וחושבי שמו, שאינם מחשים אלא פועלים במרץ עם א־ל. ומזה נלמד לעניין גאולתנו ופדות נפשנו, שאף שנשבע ה' שיגאלנו, הנה צריכים אנו לפעול מאוד בכל כוחנו ומרצנו ממש, ועל ידי זה תבוא מאת ה' הגאולה השלמה במהרה.

🔶 *החשמונאים – הופעת ישועת ה' בתוך ההשתדלות האנושית*

בשולי הדברים, נציין כי הופעת הישועה מתוך מעשי האדם מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כי בחיצוניות נראה שהמכבים לחמו ופעלו, אבל בפנימיות התנהלה המלחמה ממש ברוח ה' אשר עלינו. החשמונאים השתמשו בדרכי הטבע ובחכמת המלחמה, בתחכומים רבים ובהשתדלות רבה, אך בפנימיות היה הכל שפע עליון משמיא.

ויש להשכיל דבר עמוק, שבבחינת מדרגה זו של שותפות, אין כלל סתירה בין הנס לטבע. היינו שכוח ההשתדלות הטבעית צריך להיות במיטבו ממש,  כפי שיהודה המכבי היה מצביא גדול בחכמת המלחמה, וכל זה היה ממש מכוח אור השכינה שהאירה בחשמונאים, שהיא גם נשמת העולם והטבע, ומכוחה פעלו בדרכי הטבע ממש בכוח אדיר.  

ידיעה זו חשובה מאוד לדורנו. צריכים אנו לדעת שאור הקב"ה הופיע דרך צבא המכבים, וכן שהוא יתברך חולל את הנפלאות של הדור האחרון, שקמנו לתחיית עולם מתוך בתי הקברות של הגלות, והגענו חזרה לארץ ישראל. כל זה בחסדו ישתבח שמו, שהוא הביאנו והוא רוממנו, והוא הצילנו במלחמת ששת הימים ובכל המלחמות שהיו בארץ ישראל. כי באמת אין עוד מלבדו, אלא שהיה הדבר מלובש בלבושי המלכות והנוקבא, שהיא כוחם של ישראל, בפעולת אנשי הצבא והשתדלותם. ואין בדברים כדי למעט חלילה מגבורתם של הלוחמים שחרפו נפשם בהגנה על עם ישראל, אלא להפך,  ללמדנו כי צבא ישראל הוא צבאות ה', ודרכו מתלבשת הא-להות בניסים נסתרים, כפי שהתגלתה ברכת ה' במעשיו של יוסף הצדיק, וכפי שהתגלה אור ה' דרך המכבים.

*שבת שלום וחג חנוכה שמח!*

אפשר להצטרף לקבוצת וואטסאפ בה מקבלים כל יום את קטע הלימוד היומי:

והאר עינינו - הלימוד היומי באמונה ✨️

או אפשר לפתוח פה לקריאה:

והאר עינינו כסלו תשפד

או להדפסה:

והאר עינינו כסלו להדפסה.pdf

למה תולדותיו של יעקב נקראות על שם יוסף? ("ואלה תולדות יעקב, יוסף...") הרי היו לו שנים עשר בנים, בסופו של דבר...

ולמה יוסף נקרא בן הזקונים של יעקב? ("כי בן זקונים הוא לו") הרי בנימין היה בן הזקונים שלו...

אין לי תשובות ישירות לשאלות האלה (שאולי הן בעצם שאלה אחת).

אבל אולי יש כאן מסר לדורות, לתולדותינו אנו.

כי גם אנחנו, כעם, עוברים ייסורים כמו יעקב ויוסף, שהוא הבן המרכזי של יעקב ותולדותיו משליכות לכל הדורות.

בנים נעדרים, מושלכים אל תוך הבור, מרגישים התנכרות מהאחים, סופגים האשמות מן האומות ושוב מושלכים לבור....

ובע"ה גם אנו נזכה בסוף לצאת מתוך הבור, להגיע לגדולה, למלוך על עצמנו ועל העמים, ויעריכו אותנו ולבסוף גם לא נחיה במסווה.

אמן כן יהי רצון...

השימוש בימינו קצת שונה, כאשר מתכוונים לילד הכי צעיר במשפחה (וללא קשר לגיל בו היו הוריו כשנולד)

( וכנראה גם השימוש ב'בני נעורים' השתנה, כאשר היום בני נעורים הם נערים, ובעבר כנראה שימש כניגוד לבני זקונים - ילדים שנולדו בעוד הוריהם צעירים)

אבל האמת שיש לי שאלה על זה - הרי אומרים שכל בני יעקב מלבד בנימין נולדו בתוך שנים ספורות (כעשר שנים כמדומני). אז זה לא מסתדר שרק יוסף נולד ליעקב לעת זקנה...

אולי מדובר בזקנה נפשית? כי יעקב כבר התעייף מכל מה שעבר אצל לבן, ועד שיוסף נולד הוא כבר היה כזקן...

כאשר הגמרא מספרת לנו על מה נקבע חג החנוכה,  היא מתארת את 'נס פך השמן', בו לאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים בבית המקדש, נמצא פך קטן של שמן. אך במקום להספיק ליום אחד, כמו שהיה צריך להיות לפי הגודל שלו, הוא דלק במשך שמונה ימים, עד שייצרו שמן חדש וטהור.

אבל אם כך, הנס היה רק בשבעת הימים בהם השמן המשיך להספיק, ולא ביום הראשון… אז על מה חוגגים ביום הראשון של חנוכה?

במהלך הדורות ניתנו תשובות רבות לשאלה הזו.

שתיים מהן מרגישות לי רלוונטיות במיוחד דווקא בימים אלו.

הסבר אחד (שכותב הפרי חדש) הוא שהיום הראשון של חנוכה נחגג על עצם הניצחון במלחמה.

לעמ"י קרו בתקופת התנ"ך הרבה ניסים שלא נקבעו עליהם חגים. גם ניסים גדולים ומובהקים יותר מאשר שמן שדולק במשך שמונה ימים במקום יום אחד.

הסיבה שדווקא על הנס הזה אנחנו חוגגים חג של שמונה ימים, היא שהנס הזה לא עמד בפני עצמו, אלא ביטא את הניצחון והחזרה של עמ"י לבית המקדש שחולל על ידי היוונים.

ואת היום הראשון של חנוכה אנחנו חוגגים על עצם הניצחון במלחמות, על כך שהקב"ה פעל ועזר לעמ"י לנצח את היוונים, כנגד כל הסיכויים, כמו שאנחנו מפרטים ב'על הניסים'.

הסבר נוסף, ששמעתי בשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, הוא שהנס של היום הראשון היה האמונה של החשמונאים, שגם כשהם ראו שהיוונים טימאו בשיטתיות את כל השמנים, הם לא התייאשו מהחורבן וההרס. הם האמינו שלא יכול להיות שלא נותרה עוד תקווה, עוד משהו טהור שהיוונים לא הצליחו לפגוע בו. הם האמינו וחיפשו, ואכן מצאו פך קטן של שמן טהור, שממנו הייתה ברכה לכל שמונת הימים.

וגם אנחנו בתקופה שלנו, מוצאים את פך השמן שבתוכנו, את הכוחות המופלאים של עם ישראל שמופיעים גם אחרי החורבן והשבר שעברנו.

ואנחנו מודים ומהללים את הקב"ה על הניסים שהוא עושה לנו בכל יום, על הדרכים בהם הוא פועל דרך הטבע, כדי לשמור על חיילנו גם במצבים שנראים נגד כל הסיכויים.

בחנוכה אנחנו חוגגים על נס הניצחון במלחמות המכבים מול היוונים, וגם על נס פך השמן.

מה הקשר בין הניסים? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם לימינו?

גם ניסי המלחמה, וגם נס פך השמן, הם ניסים נסתרים - ניסים שבתוך הטבע.

מה שמאפיין נס נסתר הוא שצריך להסתכל על כל התמונה כדי לראות את הנס.

אם לוקחים רגע נתון ומסתכלים על המנורה שדלקה בשמונת ימי הנס - לא היה ניתן לראות שום נס. לא היה שם משהו שיוצא מגדר הטבע באופן שניתן לראות במבט פשוט. זה לא כמו לראות חומץ דולק.

אבל כשמסתכלים על כל התמונה - יודעים מה היתה כמות השמן בהתחלה, ויודעים שהיא לא אמורה להספיק לשמונה ימים, אז ברור שקורה פה נס - שהקב"ה מכניס ברכה בשמן ומאפשר לו להספיק ליותר ממה שהוא אמור בדרך הטבע.

וכך גם במלחמות המכבים. לא היו שם ניסים שמעל הטבע. היו קרבות רבים, בחלק מהם גם בני מתיתיהו נהרגו, וכמובן שהיו עוד הרוגים ופצועים, כדרכן של מלחמות.

אבל עם ישראל ניצח. וכשמסתכלים על כל התמונה, על המציאות הלא אפשרית של עם קטן עם קבוצה קטנה של לוחמים, שמצליחים לנצח אימפריה שכבשה את כל העולם, אז מבינים שזה נס.

זה לא לקח רגע. לא היה פה קרב פלאי של ניצחון מופלא. זה לקח 27 שנים של מלחמות. אבל הסיפור כולו מבטא את הנס.

הניסים הנסתרים הם ניסים של אור פנימי - אור שמתגלה דרכנו. אור שמבטא את השגחת הקב"ה במציאות, ואת היכולת שלו לפעול בתוך סדרי הטבע ובתוך העשייה של האדם.

כמו יוסף הצדיק במצריים, עליו אנחנו קוראים בפרשה, שה' הצליח את דרכו, דרך העשייה שלו במציאות, ושידע והאמין שכל מה שקורה לו, גם מה שהאחים בחרו לעשות לו - הכל מכוון מאת ה' דרך המציאות.

ואלו הניסים שאנחנו רואים גם היום, כשהמדינה הקטנה שלנו, שמוקפת במיליארדי אויבים שרוצים להשמיד אותה, מצליחה שוב ושוב לנצח ולהמשיך לגדול ולהתפתח.

יהי רצון שנזכה לראות ניסים ונפלאות, ולהודות על הניסים שבכל דור ודור…

הדברים נכתבו על פי השיעור של הרב ראובן ששון על חנוכה, ממליצה לשמוע את כולו למי שיש זמן, יש בו עוד הרבה מעבר למה שכתבתי -

בימים ההם בזמן הזה -

אליה בן שימול, הרבש"ץ של הישוב כרם שלום מספר, שכמו בניסי חנוכה, כך היה אצלם - מעטים שנלחמו וניצחו את המחבלים הרבים, וברכה בתחמושת שלא נגמרה לאורך כל שעות הקרב.

במשך שעות ארוכות, נלחמו שמונת חברי כיתת הכוננות של הישוב, יחד עם ארבעה חיילים ששמרו על הישוב, מול עשרות מחבלים.

וכך מספר הרבש"ץ: "מה שהיה שם, איך החזקנו שש שעות קרב עם כזאת תחמושת, ועם תוצאה כזאת – שני הרוגים מכיתת הכוננות ושני פצועים מהיישוב – זה הנס שלנו".

יהי רצון שזכותם של הגיבורים שנפלו בקרב ומסרו את נפשם על קידוש ה', ישראל עמיחי וייצן ומשה ידידיה רזיאל הי"ד, תגן על עם ישראל.

כי האיש לא נמצא בביתו...

ואז חשבתי שבעצם כך הבית רק מתרחב יותר - האיש נמצא הרחק מהבית, מדליק נרות שם, או שאשתו מדליקה בעבורו ושולחת את האור אליו, ובעצם כך גדל המרחב של הבית ומתפשט על פני שטח גדול מארץ ישראל.

ובעצם זו בדיוק המלחמה, לכבוש את כל חלקי ארץ ישראל (אמן כן יהי רצון) - כרגע בחרב ובנשק, אבל בע"ה נכבוש אותה ונמלא אותה באור.

והלוואי שבמהרה ישוב כל איש לביתו, וידלק האור הגדול של הנר...

בחנוכה נצטווינו להודות ולהלל לקב"ה על הניסים שעשה לנו. יש פה שתי לשונות - הודאה והלל.

השפת אמת (לחנוכה, תרל"א) מסביר שיש הבדל בין שני המושגים הללו.

על ההודאה כותב השפת אמת: "לָשׁוֹן הוֹדָאָה הוּא עַל מָה שֶׁהָיָה נִרְאֶה לֹא טוֹב וְהָאָדָם מוֹדֶה שֶׁהוּא טוֹב וְחֶסֶד... הוֹדָיָה הוּא אַחַר הַתִּקּוּן שֶׁהָאָדָם גָּבַר עַל היצה"ר וְלֹא נִדְבַּק בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף שֶׁהָיָה לוֹ כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת. וְאָז מוֹדֶה גַּם עַל הַנִּסָּיוֹן שֶׁהָיָה צַר לוֹ... כְּעִנְיָן 'אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי' שֶׁרוֹאֶה לְמַפְרֵעַ שֶׁזֶּה הָיָה חֶסֶד עֶלְיוֹן".

ההודאה היא על הדברים שהיו קשים כשהם קרו. "אודך כי עניתני" - לשון עינוי, קושי.

אבל לאחר זמן האדם יכול להסתכל אחורה ולהבין חמה דווקא הקושי הזה הוביל לטוב, ואז הוא יכולות להודות, גם מלשון תודה, וגם מלשון הודאה על האמת.

על ההלל מסביר השפת אמת: "אֲבָל הַלֵּל הוּא מִי שֶׁמֻּפְרָשׁ מעוה"ז. וּמְשַׁבֵּחַ ע"י שֶׁרוֹאֶה גְּבוּרַת ה' וְנִפְלְאוֹתָיו".

הלל אפשר לומר על דברים שהטוב שלהם ברור, גבורות ה' ונפלאותיו שנגלים במציאות כטוב.

וממשיך השפת אמת ומפרש בעניין חנוכה - "בְּנֵס דַּחֲנֻכָּה שֶׁגָּבְרוּ עַל הַיְּוָנִים יֵשׁ הַלֵּל עַל גּוּף הַנֵּס וְהַהַצָּלָה, וְגַם נֵס הַנֵּרוֹת שֶׁכָּל זֶה חֶסֶד נִגְלָה. וְהוֹדָאָה הוּא עַל כָּל הַגָּלוּת יָוָן, שֶׁאַחַר שֶׁגָּבְרוּ וְהִרְוִיחוּ, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלָּה שֶׁכָּל הַגָּלוּת הָיָה לְטוֹבָה, כְּדֵי לִדְחוֹת בְּחִינַת מַלְכוּת יָוָן לְגַמְרֵי, לִהְיוֹת תִּקּוּן הַכּוֹלֵל לִדְחוֹת ד' מַלְכוּיוֹת, לְבָרֵר כִּי לה' הַמְּלוּכָה".

בחנוכה אנחנו מהללים את הקב"ה על הניסים שהוא עשה איתנו במלחמות ובפך השמן. ואנחנו גם מודים לקב"ה על הרע שהיה קודם, על הקושי שהיה לעמ"י תחת מלכות יוון, מתוך הבנה שדווקא הקושי הזה הוביל למציאות שבה עמ"י גבר על מלכות יוון והתבררה מלכות ה'.

יהי רצון שנזכה להלל וגם להודות לה' על המהלך שהוא מוביל אותנו גם בזמן הזה, שנראה ניסים ונפלאות, ונראה איך כל הקושי העצום הזה מוביל לטוב גדול.

במסכת סופרים כתוב:

"...שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. בחנוכה (שם ל) - ארוממך ה'" (מסכת סופרים, פרק י"ח, א'-ב').

המזמור אותו אנו קוראים בחנוכה, הוא פרק ל' בתהילים, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.

אבל מה באמת הקשר של המזמור לחנוכה? למה דווקא הוא המזמור שמתאים לחג הזה?

הרב שמואל אליהו (בקול צופייך תשס"ט) עונה על השאלה הזו: "המזמור זה מתאים במיוחד לחנוכה גם בגלל הפתיחה שלו שמדברת על חנוכת בית המקדש הראשון. וגם בגלל שהתוכן של הפרק הוא ממש מתאים לחנוכה - לרומם אותנו מהבור העמוק. שהרי היוונים הורידו אותנו למקום הכי נמוך. מקום נמוך מבחינה רוחנית ומקום נמוך מבחינה גשמית. בחנוכה אנו מבקשים מהקב"ה שירים אותנו מהמקומות היותר נמוכים. וזה עיקר עניינה של חנוכה, להאיר בשעת החושך אחרי השקיעה וצאת הכוכבים… גם בשעת חנוכת בית המקדש הראשון אמרו את הפסוקים הללו, כי זה אחד התפקידים המרכזיים של בית המקדש… להעלות האנשים הנמוכים מהמקומות היותר נמוכים של החיים".

אני מרגישה שהמזמור הזה רלוונטי כל כך למה שאנחנו עוברים עכשיו, והקריאה שלו מאפשרת לנו ללמוד מדוד המלך, איך להתמודד עם הרגעים החשוכים.

החלק בו מתאר המזמור את הקושי והחושך כל כך מזכיר את מה שעברנו במלחמה הזו, בשמחת תורה, בהסתר פנים הנורא שהפתיע כל כך את כולנו -

"כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" - הרגע של ה'אף' של הקב"ה, ההסתר פנים הנוראי שבו גילינו כמה אנחנו כלום בלי ההגנה המתמדת שלו.

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" - רגע לפני פרוץ המלחמה, היינו בשלווה, חשבנו שלא נימוט לעולם. חשבנו שאנחנו מדינה חזקה, עם צבא חזק שמרתיע את האויב, בלי להבין ש'אם ה' לא ישמור עיר - שווא שקד שומר', שכל ההצלחה שלנו היא רק בזכות הקב"ה שנותן ברכה במעשים שלנו.

"ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" - ושוב הפסוק מזכיר את הבהלה והכאב שחווינו בעקבות ההסתר פנים של בוקר שמחת תורה.

ומתוך כך אפשר ללמוד מדוד איך לעבור לחלק השני של המזמור:

"אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן" - דווקא מתוך הקושי והחושך, נתחזק בתפילה לקב"ה, ונתחזק באמונה שהוא זה שיכול להושיע אותנו.

"מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" - חלק מהתפקיד שלנו פה בעולם היא להאיר את האור של הקב"ה. כאשר הקב"ה מציל אותנו ומשאיר אותנו פה להמשיך את החיים, זה כדי שנודה לו ונשבח אותו, ונאיר את אורו בעולם.

למה הקב"ה היה צריך לעשות לעם ישראל את נס פך השמן? הרי טומאה הותרה בציבור, ובמצב בו אין שמן טהור מותר להדליק גם בשמן טמא. אז למה מצרף פה הנס?

הרב דסלר מסביר ב'מכתב מאליהו' (חלק ב', סוד נס חנוכה, עמ' קי"ט) שהקב"ה עשה עם החשמונאים 'מידה כנגד מידה'.

כשהחשמונאים יצאו להילחם נגד היוונים, לא היה נראה שיש להם סיכוי בדרך הטבע. "ניצחון המעטים על הרבים היה נראה הנמנע בדרך הטבע, למרות זאת התחזקו החשמונאים מתוך החלטה של אין ברירה, ומתוך כך זכו לסייעתא דשמיא למעלה מדרך הטבע".

כנגד כך, החזיר להם הקב"ה בנס פך השמן, שהיה מעבר למה שהם היו צריכים - "הם עשו חשבונות נגד חשבונות השכל, ולכן זכו לנס השמן שלא היה מחוייב שיעשה… הם עשו מה שנראה למעלה מכוחותיהם, ולכן זכו למידה גדושה של סייעתא דשמיא וניסים".

הקב"ה רואה את המסירות שלנו אליו, ומתוך כך הוא מוסיף ברכה במעשים שלנו. וגם כשנראה שאין סיכוי בדרך הטבע, כאשר אנחנו באמת בוטחים בקב"ה, ועושים את ההשתדלות שלנו אפילו אם היא נראית חסרת סיכוי, הביטחון שלנו בקב"ה יכול לאפשר את הישועה שלו שתתגלה דרך המעשים שלנו.

"נס חנוכה מורה לנו שאין מקום לייאוש, במקום שנראים הדרכים חסומים מוגבלים בדרך הטבע, יתאמץ ביותר כיוון שאין ברירה, ואז יפתחו לו שערי סייעתא דשמיא חדשים".

יהי רצון שנזכה לראות את ישועת ה', שתתגלה דרך העשייה שלנו היום, במסירות הנפש של כל עמ"י לניצחון שלנו על אויבינו.

אבל נחשים ועקרבים יש בו, רש"י אומר.

אבל למה זה לא כתוב במפורש בפסוקים? למה זה מוסתר מעינינו?

אולי כדי להראות לנו שלפעמים אנחנו נמצאים בבור, בתוך תקופה חשוכה ולא טובה, אבל אנחנו לא מודעים לזה שזה לא טוב, לא מודעים לנחשים והעקרבים שסביבנו.

והחכמה היא לזהות שאנחנו במקום לא טוב, ולהתאמץ לצאת ממנו. למלא את הבור במים, שזו תורה (וגם - ילדים אוהבים לשחק במים בדרך כלל...) - ולצאת מהתקופה הלא טובה הזו, ולהתמלא בטוב.

שנזכה כולנו...

לזכות  עם ישראל בזמן המלחמה,ושנזכה לנחול את כל הארץ נתחזק בעונג שבת.

עפ"י דברי חז"ל -

"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים , שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך".

נתחזק בלימוד וברעיונות על איך לענג ולרומם את השבת .

קיימים מנהגים שונים לכמות הנרות שמדליקים. המנהג להדליק שני נרות קשור במהות גם למנהג של הדלקת נרות כמספר בני הבית, ועל הטעם של מנהגים אלו נעמיק פה.

ידוע ששני הנרות הם כנגד זכור ושמור, אבל בעצם מכוונים גם כלפי האיש והאישה, ששניהם מכוונים כנגד אור קוב"ה ושכינתיה - הדוד והרעיה.

תוספת הנרות כנגד מספר הילדים מבטאת את תוספת ההארה שמופיעה על ידי הילדים, פירות הייחוד של האיש והאישה.

הדלקת הנרות כנגד בני הבית מכוונת אותנו לראות את האור הטמון בכל אחד מהם, לראות את יופיים הפנימי, אור הנשמה.

הצלחת החינוך טמונה בזוגיות בריאה בין ההורים, כמו שהנרות המרכזיים, זכור ושמור, הם השורש לנרות שכנגד הילדים.

לחדש לקטן

אני נוטה להגיד ישר משחקים לגדולים, כי אני ממש אוהבת לחדש לילדים שלי משחקים🤭 וגם יש פה רווח כפול, גם מתנה וגם יחס לגדולים. כשבבגד יש לך "רק" מתנה.

(ואני גם מוצפת בגדים מהגדולים…)

אבל זה באמת ממש תלוי במשפחה🤷🏽‍♀️

אם זה משפחה קרובה, כן הייתי מנסה לגשש מה יותר יישמח.

בלידןת האחרונות (חמישי שישי) פעם דברים של איפור ועור

פעם פיגמה שווה

כי לתינוק יש הכל…

מדובר על גיסות

הקשר לא קרוב בכלל אז מתלבטת אם רלוונטי

והיה לי ממש כיף😂

לדעתי זה לא תלוי קירבה

פשוט כזה, בלידה כוחם חרגע שוכחים מהאמא ומקבלים הכל לתינוק, וזה יפה לשים את האמא במכז ולקנות לה🙃

וחלוק פרוותי והיא עפה על זה

אבל הקשר שלנו באמת זורם וקרוב

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

ודוקא כי כאילו יש לי מהקודמים אז לא מפנקת את עצמי לקנות חדשים ויפים

אם מישהי היתה מביאה לי כמה בגדים מתוקיים משיין או בגד אחד חמוד במיוחד היתי מעדיפה

אבל אם זה סתם בגד גוף פשוט ומשעמם

אז עדיף משחק לגדולים כי זה שימושי יותר

אבל עם מצפון על הכאיתו בזבוז הזה

אבל ביאס אותי כי בחיים לא מקבלת מתנות ללידות

תכלס מאז ומתמיד

כמה ספורות ממש

אין לנו משפחות בסגנון

הגיוני כי גם אני לא נותנת כי לא יכולה

וזה הנורמה

אבל בכל זאת התחשק לי להלביש יפה ומתוק ונראה חדש

אז לא קניתי הכל כמובן

אבל כן כל כמה זמן קניתי משיין בזול בגדים מתוקים ומהממים שמשמחים אותי

בעיקר לשבת

אז אני היתי שמחה בבגדים

אבל זה עניין של אופי כל אחת משהו אחר

היתי שמחה גם במשהו לעצמי

פיג'מה כיפית ,ספר טוב, נעלי בית בחורף, משהו חמוד ומפנק

בברית של הילד השישי קיבלנו מתנה ספר צביעה יפה עם הקדשה חמודה: "בזמן שאמא מטפלת בתינוק החדש, אתם תוכלו להעסיק את עצמכם בספר הזה."

נהניתי מהמחשבה

והאמת שזו מתנה עדיפה בעיניי על פני משחק קופסה וכדומה, דווקא מכיוון שהיא מתכלה. בלידות הבאות הביאו לנו משחקי קופסה כמתנה, והאמת שהרגשתי שזה רק מוסיף לנו עוד בלגן בבית🤭 (כי במהלך השנים הספקנו לצבור הרבה משחקים...)

אבל כמובן אני מודה לאלה שהביאו וחשבו על זה! כי שוב, בעיניי תעסוקה לילדים עדיפה על פני עוד בגד לתינוק, כשיש כבר הרבה בגדים במצב מצוין (כי תינוקות לא מבלים בגדים) מהילדים הקודמים...

אבל מן הסתם זה אינדיבידואלי - יש אימהות שהיו שמחות בבגד חדש שמייחד את התינוק על פני אחיו... 

כן כיף להתחדש במשהו לבייבי

דווקא כי פחות יש את ההתלהבות והמתנות כמו בראשונים.

ארוחה אפשר להזמין בוולט.

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...