אני ניק ותיק ולא רוצה שיזהו
לא יודעת מה באמת רוצה לשמוע מכן
כבר אמרו לי ככ הרבה פעמים איזו חזקה ואני לא הייתי שורדת אבל כבר לא רוצה לשמוע את זה כבר שאני חזקה וכל הכבוד לי
נשואה עם ילדים גדולים
בעל עם חרדה ודיכאון. ידעתי לפני החתונה ולא ידעתי למה אני נכנסת. איך בחורה בת 20 יכולה להבין מה זה זוגיות עם אדם שיש לו לפעמים חרדות???
מרגישה שלא בטוח הייתי עושה את זה אם הייתי יודעת את המשמעות
בעלי סובל כל הזמן מחרדות ודיכאון
עובד ב"ה ומכניס כסף אבל בערך פה זה מסתיים
כל הבית והתפקוד שלו עליי
והחלק שהכי שובר אותי זה חוסר היכולת שלו לתקשר ולדבר על דברים. מיד מרגיש מותקף ותוקף
אני מרגישה שאני בולעת ובולעת וסופגת ולא נשאר לי מקום
אני מרגישה גם שאיכשהו החשיבה שלו מעוותת והוא שם לי מראה לא נכונה
אם אני מגיעה לקצה ומחליטה כן לשתף אותו וכותבת לו הודעה לא בשעת רתיחה וכעס אלא מחכה להירגע ואז לשתף, בחיים! בחיים הוא לא יגיד את צודקת
תמיד זה- אם הייתי אומר לך אותו דבר היית בוכה, את תמיד מבקרת אבל לי אסור, שימי לב שרק לך מותר לומר דברים
בהתחלה חשבתי שזה באמת ככה. שאני ביקורתית. אבל לא נראה לי. אני מאוד מודעת ונוהגת בכפפות משי אבל כשמעיזה לשתף תמיד אומר לי שאני רואה רק את הבעיות שלו.
עכשיו, באמת באמת מרגישה שאני אישה סופר סבלנית, מכילה, מתעניינת. והלוואי וחצי ממה שאני עושה כלפיו היה עושה
מה הכוונה? הוא ככ שבוי בקשיים שלו שלא שם לב לצרכים בסיסיים שלי
למשל עברתי בדיקה בהרדמה, אחרי שאמרתי מראש, וחששתי גם והוא ידע את זה. שאל אותי בבוקר איך אני נוסעת. מה איך??? לא חשבת שאתה? אפילו לא הציע? זה פשוט מעליב! בסוף נסע איתי אבל לא הביע שום התעניינות במה שאני עוברת וגם שיצאתי מהבדיקה. אולי חשש ןככה הגיב. אבל זה מאכזב אותי!!!!
זה תמיד היה ככה גם אחרי לידות
אני מרגישה שלא רואה אותי בכלל. בכלל
ואני צריכה לספוג כי הוא סובל מחרדות ולא מסוגל להכיל את העולם
והכי קשה לי שעוזר לאחרים, למשפחה לחברים בדברים שהוא יכול. אבל זה רק בחוץ.
במשפחה לא יודעים שסובל מחרדה ודיכאון אולי בודדים אני לא שיתפתי כי זה כמו סוד כמוס. שיתפתי ברגע משבר מישהו מהמשפחה ושם זו הכתובת היחידה שלפעמים יכולה לשתף
הלכתי להתייעצות כמה פעמים, בעצמי. ואמרו לי את צריכה לתאר לו מה את מרגישה וכו
אבל אני לא מצליחה. מרגישה שהוא מעוות לפעמים את המציאות
הוא לא אדם רע. הוא אבא אוהב. מרגישה שאולי בתור אשתו אני מובן מאליו. ואני לא מעוניינת להיות מובנת מאליה. אני רוצה יחס
עכשיו, בקיום יחסים תמיד הוא אומר לי הוא אוהב אותי ולא יכול בלעדיי אבל רק שם. זהו. שם זה נגמר ולכן אני מרגישה גם שלא מאמינה. אני רוצה לראות ביום יום
אולי מבחינתו היום יום לא אומר כלום. אני למשל יכולה לדאוג שיהיה לו ספר מעניין לשבת. להחליף מצעים דברים כאלה מבחינתי מראים על קשר ודאגה
אני גם מבינה שאולי אנחנו מדברים בשפות שונות. מבחינתנו לאהוב זה להגיד ןמבחינתי לאהוב זה לעשות
ניסיתי באמת לפתוח מולו. לדבר על הדברים, אולי אני לא רואה את הדברים נכון
אבל מרגישה שהגעתי למקום של רוויה. מספיק פעמים דיברנו והסברתי
ושוב, אני עושה הכל הכל בבית. הוא יכול להיות בבית ולהיות בפל' וכו ולא רואה כלום. יכול לתת חיבוק פה ושם לילדים מבחינתו זו הייתה הנוכחות
בנוסף בגלל הקושי שלו הרבה פעמים אנחנו לא משתתפים בשבתות משפחתיות וכאלה כי הוא לא מסוגל להכיל אנשים שבת שלימה
מרגישה שהגעתי למצב בעייתי ככ שלא אכפת לי כבר. לא צריך. נחיה ככה וזהו
תמיד אני בסוף באה ואומרת יאלה חיבוק ןנרגעים. אבל בעיניי זה לא אמיתי. זה סתם לעבוד עת עצמנו רק כדי לא לריב. רוצה שהוא יבוא ויראה שהריחוק בינינו מפריע לו.
ואני לא רוצה לוותר. מרגישה כאב ענק של חוסר אונים
ומהצהריים לא מפסיקה לבכות
תודה למי שקראה עד לפה
אבל אציין גם את הפודקאסט של רותי דריאל בו היא מסבירה על בסיס מחקרים את חשיבות הבכי.
)
