פורום אולפנת מעלה לבונה (עמוד 45)

בס"ד
סתם חח לא... רוב הזמן הי'יתי בחוץ....חח
=]

בע"ה
אור לח"י אלול ס"ח – אולמי אפריון, י-ם
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו ג' תנועות.
לחיים לחיים, חג שמח!
היום זה ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. יש כמה תקופות בשנה שיש בהם כב ימים, כנגד כב אתוון דאורייתא. יש תקופה אחת שיצאנו ממנה, בין המיצרים, כאשר בין יז תמוז ל-ט באב יש כב ימים בהם צריך לתקן את הפגם שפגמנו ב-כב אותיות התורה. יש כב ימים של חגי החדש השביעי, החדש המושבע בכל טוב, מר"ה עד שמע"צ-שמח"ת. רק שהסדר של כב ימי תשרי, לפי הקבלה, זה סדר של תשר"ק (כמו תשרי), סדר הפוך, סדר של עולם העקודים. הסדר של התיקון ב-כב ימי בין המיצרים זה סדר ישר, מ-א עד ת. יש תקופה שחלקה חופפת ל-כב ימי תשרי – כב ימים מ-חי אלול עד יום הכיפורים. עשרה ימים של סוף השנה, שבהם צריך לעשות חשבון נפש – יום לחדש – על השנה שעברה, אבל זה גם כמובן ימי הכנה לשנה הבאה (הארה של ר"ה מעכשיו). אז עוד עשרה ימים מר"ה עד יו"כ, עליהם כתוב בנביא "יחיינו מיומיים", שני ימי ר"ה (שיהיו לעולם ועד, גם בימות המשיח), "וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" חיים נצחיים ביו"כ. יש בחינה שהכל נגמר ביו"כ, זה עולם הבא ומכאן ואילך הכל אוא"ס פשוט, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שבת שבתון. אם כן, יש בחינה של כב ימים מרגע זה עד יו"כ, עד "נקימנו ונחיה לפניו" לעולמי עד. כב ימים אלו גם הולכים ישר, מ-א עד ת. זאת אומרת שהיום הזה, ח"י אלול, הוא ה-א של כב הימים האלה. ידוע מה שרבי עקיבא אמר לחבריו, ארבעת הצדיקים שנכנסו לפרדס (לעולמות העליונים, להשיג רזין דרזין של מעשה מרכבה) – "כאשר תגיעו למקום שיש טהור אל תאמרו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מגיעים לאיזה מקום שיש טעות אופטית, שרואים כאילו שני גופי מים, אבל צריך להתגבר ולעמוד בנסיון – להתגבר על הטעות האופטית – ולדעת ולראות במוחש שבעצם זה מים אחד, הכל אחד. אומר האר"י הקדוש שהדברים רומזים לסוד האות א. העולם נברא ב-ב, אבל כשהחכמים עולים לפרדס עולים יותר גבוה משרש השתלשלות העולמות, לפני ה-ב של "בראשית" – זה כל ענין הפרדס, להגיע ל-א שלפני ה-ב – ושם אסור שתהיה שום שניות. ב זה שניות, והעולם נברא בשניות של שמים וארץ, זכר ונקבה וכו' – ב לשון ברכה, שיש בהתאחדות של שנים ("פרו ורבו"). רוצים לחזור ל-א שלפני ה-ב, שזה כמו עולם הבא, שאין שם לא פריה ולא רביה ולא אכילה ולא שתיה – אין יותר ב שמתחברים – הכל זה א פשוטה, לשמה עולים החכמים. אבל עדיין אפשר לטעות ולחשוב שהנה אני רואה לפני שני סוגי מים. כך הוא מזהיר את חבריו ואומר להם שכאשר תגיעו ל"מקום אבני שיש טהור" – שמו של מקום זה – "אל תגידו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מה זה קשור לאות א? ב-א יש י למעלה ו-י למטה וקו באמצע שמחבר אותן. הסוד, כפי שמסביר האר"י הקדוש, שה-י למעלה זה המים העליונים וה-י למטה זה המים התחתונים והקו באמצע זה סוד הרקיע. בפשט הרקיע בא להבדיל בין מים למים, אבל לפי הסוד – וכך יהיה לע"ל – תכלית כוונת הרקיע היא לחבר בין מים למים. מים זה תורה, "אין מים אלא תורה", ואם כן, כאשר מתקרבים למקום האלף-פלא אפשר לטעות שיש שני מים – אפשר לומר שזה נסתר ונגלה, אבל אנחנו נסביר שזה בעצם המים של מורנו הבעל שם טוב והמים של כ"ק אדמו"ר הזקן, שני המאורות הגדולים שהיום יום הולדתם. מי הרקיע המחבר? המגיד ממעזריטש. כעת שרנו ניגון ג' תנועות - שנקרא גם ניגון האין סוף – שהבעל שם טוב התחיל, המגיד המשיך ואדה"ז השלים. ניגון זה הוא סוד ה-א שלפני ה-ב. אל תטעו שיש שם "מים מים" – כי מתקבל בחיצוניות שתורת הבעל שם טוב זה ענין בפני עצמו ותורת אדמו"ר הזקן זה שכל והשגה וזה משהו אחר (יש יחסי גומלין, אבל בכל זאת זוית אחרת) – "לא תאמרו מים מים שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'", וכידוע שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש ממש על תורת הבעל שם טוב. יש הרחבה ופירוט וכו', אבל זה אך ורק עצמות תורתו של מורנו הבעל שם טוב. שוב, היום הזה, ח"י אלול, הוא ה-א ביחס ל-כב הימים שבאים, וכוונת ה-א היא בדיוק מה שאמרנו עכשיו – כוונת היחוד העצמי של שני המאורות הגדולים שנולדו ביום הזה, שביחד עם המגיד שמחבר אותם, ה-ו, הרקיע, זה תורת משיח, זה תורת יום כיפור, תורת היום שכולו טוב וכולו מנוחה וכולו שבת.
בברכה שיעקב אבינו ברך את הבנים שלו בסוף חומש בראשית אז למלך בין השבטים, יהודה (שגם הבעל שם טוב וגם אדמו"ר הזקן הם צאצאי בית דוד משבט יהודה), פסוק השיא של הברכה הוא "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב" (כמבואר באריכות בחסידות). חז"ל דורשים את המלה המיוחדת הזו, "חכלילי" – שבפשט זה לשון אדמימות – "כל חך הטועם אומר לי לי". זה רומז לתורה, "תורת הוי' תמימה", וכל חך שטועם את התורה הזאת אומר מיד "לי לי". חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת" – זה חך-מה (על דרך כח-מה), החך הרוחני לטעום את ה"מה", את ה"ונחנו מה", לטעום גם את נותן התורה דרך הצינור של בחיר הנביאים, רבן של כל הנביאים, שנותן לנו את "תורת משה" (הוא ורק הוא נותן תורה ומצוות – משה רבינו = תריג, כנודע). צריך רק לטעום את המה הזה בחיך. אבל כאן הפסוק אומר ש"כל חך הטועם [את ה-מה] אומר לי לי". זה שכתוב פעמיים "לי לי" זה ודאי רומז לשתי בחינות. גם לעניננו נפרש שה"לי" הראשון הולך על תורת הבעל שם טוב, על החך הטועם נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות (בלשון בעל אוה"ח הקדוש) של תורת הבעל שם טוב, וה"לי" השני זה תורת אדמו"ר הזקן (שהופעה חדשה של אותו דבר). ידוע שאלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי" – השיא זה "לי", כל האתערותא דלתתא זה בשביל החיבור העצמי עד שיש מסירת הזרעא חייא וקיימא מהדוד לרעיה. זה ה"לי", "כל חך הטועם אומר לי לי". יש תופעה מיוחדת במלה "חכלילי" – מתחיל ב-ח ונגמר ב-י, כך שהמסגרת-הסימן של מלה זאת הוא חי (היום זה גם חי – חי אלול – כמו שהבעל שם טוב עצמו אמר שהענין שנולדתי ב-חי אלול הוא שבאתי להמשיך תענוג ושמחה וחיות אלקית בעבודת התשובה וההכנה לשנה הקרובה של חדש אלול). כל המלה חכלילי עולה בגימטריא 108, כאשר ממוצע כל אות הוא חי – רמז יותר חזק ל-חי אלול. האם יש עוד תופעה יפה כזו בתורה, שממוצע כל אות במלה זה המלה שנוצרת מהאות הראשונה והאחרונה שלה? בפסוק שהוא הוא אחד הסימנים החשובים של השנה הבאה עלינו לטובה – בפרקי הנחמה בישעיהו (שמתחילים מפרק מ), שאנו כעת בתוך ז דנחמתא, בפרק מ – "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". "למעני" – שצריך להבין למה כפול – זה כמו "חכלילי", זה מתחיל ב-ל ונגמר ב-י וממוצע כל אות הוא לי ("כל חך הטועם אומר לי לי" – רמז שב"פ לי כי "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", שתי בחינות לי). אם כן, התופעה ה'סודית' הזאת חוזרת בשתי המילים באותה צורה. כתוב ב"פ למעני, אז זה סה"כ ת – האות האחרונה של האלף-בית – וזה בעצם י"פ לי. אפשר לרמוז שזה עשר פעמים "לי" כנגד עשרת הדורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, הדור העשירי, הדור של הגאולה בפועל ממש כפי שאומר הרבי. אם כן, מה שאנו נתבונן וניתן את הדעת בהמשך שדווקא בדור שלנו יש נסיון חשוב וחמור ביותר לקיים את הסוף של הפסוק הזה – "וכבודי לאחר לא אתן". אם כל עבודת ה' שלנו זה לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי – בהתקשרות לכל הצדיקים האמיתיים מהבעל שם טוב והאלה – אז צריך להתחזק ביותר, אולי יותר מכל הדורות הקודמים, להשאר עם ה"לי", אך ורק "לי", ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", ולקיים "וכבודי לאחר לא אתן", העולה בגימטריא תשס"ט, מסימני השבת הבאה. תיכף נחזור לזה.
בחסידות, במיוחד במאמרי אדה"ז, בעל היום הולדת של היום, מסביר ש"חכלילי עינים מיין" זה מדרגת אהבה רבה בתענוגים. יש הרבה מדרגות אהבה – יש אהבה סתם, יש אהבה רבה, ועוד יותר זה אהבה רבה בתענוגים. אהבה סתם זה בספירת החסד, בלשון הקבלה. אהבה רבה זה באמא. אבל אהבה בתענוגים זה בכתר עליון, ברישא דאין, כמו שנסביר – שם יש את התענוג, את האהבה בתענוגים. הפסוק הזה, "חכלילי עינים מיין", זה הפסוק העיקרי שאדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של היום, דורש ומסביר לנו מה זו דרגה זו של אהבה בתענוגים של צדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). כמובן, אהבה בתענוגים זה מתנת חנם, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", מדרגה של לעתיד לבוא. אבל יש צדיקים, בפרט בדור האחרון, כשעולים בנסיון של ה"לי", של "וכבודי לאחר לא אתן", זה המבחן אם זוכים לטעום בחך הטועם את האהבה בתענוגים. בעצם זה חי אלול, זה החיות של חדש אלול. חדש אלול זה "אני לדודי ודודי לי" – פסוק משיר השירים – והשיא של זה, החיות של זה, זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". למה יש "אני לדודי ודודי לי", תשוקת כלה לחתן ותשוקת חתן לכלה? בגלל "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". פסוק זה, שהוא הופעה יחידה של "אהבה בתענוגים", יש בו שני פעלים – שתי חויות – חויה אחת של יפי, "מה יפית", וחויה שניה של נעם, "ומה נעמת". שתי חויות אלו יחד, של יפי ושל נעם, זה מה שיוצר את התענוגים ביחד, "מיעוט רבים שנים". ננסה גם להסביר ש"מה יפית" זה הבעל שם טוב ו"מה נעמת" זה אדמו"ר הזקן. מה זה "מה יפית ומה נעמת"? נסביר זאת בפשטות בשתי דרכים:
הדרך הראשונה היא שהבעל שם טוב בא לגלות את היפי של מציאות ה' בתוך העולם – שה' נמצא בכל מקום, "אלופו של עולם" נמצא בכל מקום, ויש השגחה פרטית על כל צעד ושעל. גם דברים שקורים לאדם שזה לא לרצונו הראשון, מה שנדמה לו כטוב, מה שהוא חושב שזה אולי הטוב – וטועה בעצם, כי ה' יודע מה הטוב ומה שהוא עושה זה הכי טוב – והבעל שם טוב בא לגלות שמה שה' עושה זה הכי טוב. הגילוי הזה ש"לית אתר פנוי מיניה" – גם מקום פיזי, גם מקום רוחני, גם מקום חויתי – זה היפי. ידוע שיפי זה שלמות של י פעמים י – יפי של עולם (ר"ת ישע). זה מה שהבעל שם טוב מלמד – לצאת, לנשום אויר, להסתכל מהחלון, להגיד איזה יפי של עולם. גם גוי, להבדיל, יכול לצאת החוצה ולומר "איזה יפי של עולם", אבל אצל הבעל שם טוב זה "איזה יפי של עולם" כי הכל זה הקב"ה. מי שאין לו את החויה הזאת, שה' שם אותי בתוך יפי של עולם, חסר את יסוד היסודות של מורנו הבעל שם טוב. זה פירוש אחד של "מה יפית". מה זה "ומה נעמת"? נעימות זו אחת המלים האהובות ביותר בז'רגון של חסידות חב"ד – געשמאק. זה נעימות-ידידות-עריבות-ידידות (כלשון אוה"ח הק', ר"ת "מה נעים גורלנו"), הגעשמאק של היהודי בתורה ומצוות, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. יש אחד שרק עושה מצוות "מצות אנשים מלומדה", ר"ל. זה נקרא קיום תומ"צ של חו"ל שבחו"ל, אין בתורה הזאת ובקיום המצוות כך ענין של ארץ ישראל וגאולה. גאולה זה לחוות את הנעם בקיום המצוות ולימוד התורה – תורת הוי' ומצוות הוי' – ומי נותן להרגיש את הנועם בתומ"צ? אדמו"ר הזקן. כל הענין שלו שכל יהודי יטעם את הנעם, הגשמאק, שיש בלימוד התורה בהתבוננות ועומק בישוב הדעת עד התפשטות הגשמיות מרוב שזה נעים (הרי בעל האוה"ח כותב נעימות-ידידות-עריבות-מתיקות על מה שטעמו נדב ואביהוא ומסרו את נפשם – זה לא לכתחילה, כי כתוב "וחי בהם", אך במדה מסוימת הם למעלה ממשה ואהרן, וזה מה שהם טעמו). מי נותן את חוית הנועם יחד עם כלים להכיל זאת למטה, שלא יהיה כלות הנפש ממש כאצל נדב ואביהוא? זה אדמו"ר הזקן. על שתי החויות האלו כתוב "אל תגידו מים מים", שבעצם זה אותו דבר, ה"מה יפית" ו"מה נעמת".
יש פירוש נוסף, המשך של הפירוש הראשון, ל"מה יפית ומה נעמת". קודם אמרנו ש"מה יפית" זה שלא משנה מה קורה ולא משנה לאן תסתכל – הכל זה יפי של עולם. אפילו לצדיקים הכי גדולים לא היה פשוט להרגיש ולהודות שהכל זה יפי. למשל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שעד שלא הייתי מבוגר, בסוף ימי, חשבתי שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת אחרת. אבל כשזקנתי – "זה קנה חכמה" – הגעתי למדרגה שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת בדיוק כמו ה'. כלומר, רק בסוף ימיו הגיע ליפי המושלם של כל מה שקורה בעולם. מענין שאדמו"ר הזקן, הנכד הרוחני של הבעל שם טוב (ואחד ממש עמו), אמר אותו דבר על עצמו גם בצעירותו ולא רק בסוף ימיו – אנהיג בדיוק כמו ה', כי הכל זה יפי. אבל יחד עם זה הבעל שם טוב לימד אותנו איך להסתכל על כל יהודי, שגם יהודי צדיק וגם יהודי רחוק מאד מלהיות צדיק – עד שהוא קל ואפילו קל שבקלים ואפילו פושע ישראל – לראות שכל יהודי זה יפי, בגלל ש"מום אין בך". אם יודעים להסתכל על יהודי בעינים של "לעיני כל ישראל" – שעד שם הבעל שם טוב למד עם אחיה השילוני – אז רואים "מה יפית". מה זה ה"מה נעמת"? גשמאק מיוחד בעשית טובה ליהודי. לראות איך רואים את היהודי שהוא מושלם, שהוא יפי – ואני לא שומע למה שאיזה מבקר אומר עליו שיש לו עבירה כזאת ואחרת (לא שאני לא רואה את זה – ידוע שיש כמה מדרגות, יש צדיקים שלא רואים, אבל אדמו"ר הזקן אומר שאני רואה את העבירות ויודע שהוא עבריין ואף על פי כן אני רואה כאן יפי ושלימות, יש כח בעינים לחדור דרך מסך העבירות ולחשוף את היפי). ה"נעמת" שיוצא מה"מה יפית" זה הנועם והגעשמאק בלעשות לו טובה. יש הרבה פתגמים ב"היום יום" שמקורם במסורת החב"דית דווקא כמה תכלית העבודה, תכלית מה שאדמו"ר הזקן לימד אותנו, שמתוך אהבת ישראל בפשיטות (שלימד הבעל שם טוב) יגיע גם החוש של נועם וגשמאק בעשית טובה לכל יהודי (יש כמובן התכללות, וגם הבעל שם טוב היטיב לכולם, אבל עיקר החידוש אצלו זה לראות את היפי בכולם, ביהודי הפשוט ששווה כמו הגאון שבגאונים, ואילו הגשמאק בהתמסרות אליו זה הנעם שלימד אדמו"ר הזקן).
אם כן, יש כאן שני פירושים ב"מה יפית ומה נעמת", כאשר ה"מה יפית" זה פן החויה של הבעל שם טוב וה"מה נעמת" זה פן החויה של אדמו"ר הזקן. וכאמור, כאשר אנחנו מגיעים כעת למקום אבני שיש טהור – "אל תגידו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".
עד כאן קטע ראשון. נעשה עוד הפסקה של נגינה. אנו באוירה טובה, אז ננגן ארבע בבות. זה ניגון של לפני החופה, והיום זה "אני לדודי ודודי לי" כאשר התכלית זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".
ניגנו ארבע בבות, ניע זוריצקי חלאפצע, "אני לדודי ודודי לי".
לחיים לחיים. כפי שאמרנו, השנה הבאה עלינו לטובה, תשס"ט, בגימטריא "וכבודי לאחר לא אתן". הבאנו את הפסוק "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". בעצם יש עוד פסוק באותו נביא ישעיהו, כמה פרקים קודם, בפרק מב (גם מפרקי הנחמה), שם חוזר הביטוי הזה בפסוק אחר בכללותו – "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אם כן, יש שני פסוקים של "וכבודי לאחר לא אתן". נשים לב שחוץ מזה ששוה תשס"ט הר"ת הן אותיות אלול. עכשיו אנחנו באלול שלפני תשס"ט, אבל מ-יח אלול והלאה, יב הימים האחרונים, זה כבר ממש כניסה לשנה החדשה. יש כבר את האלול של "וכבודי לאחר לא אתן", ואחר כך "מרשית שנה ועד אחרית השנה" נגיע לאלול של תשס"ט, "וכבודי לאחר לא אתן". קודם אמרנו שח"י אלול זה ה-א של אלף-בית, לפי זה ר"ה זה ה-מ (היום ה-יג) ויו"כ זה ה-ת. אז אם מחברים ח"י אלול ר"ה ויו"כ לפי זה יוצא אמת. אחד הפסוקים שאומרים לפני תקיעת שופר זה "ראש דברך [גם ראש השנה] אמת" – צריך להתחיל מיסוד בריא ויציב, יסוד של אמת, שזה א-מ-ת, ח"י אלול ר"ה ויו"כ לפי סוד זה שאנו מסבירים. צריך להתבונן בשני הפסוקים שכתוב בהם "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. עד עכשיו דברנו דברים מתוקים מדבש, מים מצמיחים כל מיני תענוג – תורת הבעל שם טוב, מתוק מדבש, איזה יפה, והמים המתוקים של תורת אדה"ז, איזה נעם ואיזה גשמאק יש בזה – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל ברגע שאומרים "וכבודי לאחר לא אתן", ובפרט עם ההמשך "ותהלתי לפסילים", זה משמע קצת מדת הגבורה והדין – יש כאן איזה שלילה, חמורה ביותר, של "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". צריך להעמיק בזה, ועם הכח שלקחנו מהדברים הראשונים שלנו, של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", צריך גם להמתיק ולגלות את הפנימיות של "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים" ו"למעני למעני אעשה כי איך יחל [סימן שמישהו מחלל שם ה', על פי פשט הפסוקים זה הגוים שמשעבדים את עמ"י, אבל יש גם חילול ה' בתוך עמ"י לדאבוננו, שכמובן זה לא אמור לשלול בכהוא זה את המים המתוקים של הבעש"ט ושל אדה"ז, רק צריך להעמיק את הדעת – בכח של חב"ד – איך זה לא סותר ואיך אפשר לראות את ה'חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב' גם בדברים הקשים האלה] וכבודי לאחר לא אתן". יש גימטריא יפה על "למעני למעני אעשה" – אעשה = שלום, למעני למעני אעשה = ביאת המשיח (= ופרצת וכו'). למעני אותיות עלמין – כמו שיש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, יש עלמין דסתימין ויש עלמין דאתגליין. הסוכ"ע מתגלה בעלמין דסתימין והממכ"ע בעלמין דאתגליין, ולזה רומז "למעני למעני". יש תורה בכתר שם טוב שכאשר ה' עסק בנסתר ברא עלמין דאתכסיין ואחר כך (הקב"ה מתחיל מנסתר ואחרי שמתמחה עובר לנגלה) כשלמד נגלה ברא עלמין דאתגליין, ועל זה נאמר "למעני למעני אעשה" – זאת תורת הבעל שם טוב, אבל רומזת לנשמת אדה"ז, ששמו כן הוא "שני-אור", וכאשר הוא נולד בח"י אלול דרש הבעל שם טוב (יום הולדתו ה-מז) בפני החבריא קדישא שהיום נולד השני-אור, מי שיאיר את העולם בשני אורות, בתורת הנסתר ותורת הנגלה יחד. שוב, על פי תורת הבעל שם טוב עצמו על ידי לימוד הנסתר מקיימים את ה"למעני" הראשון, עלמין דאתכסיין שם מאיר אוא"ס הסוכ"ע, ועל ידי נגלה בוראים עלמין דאתגליין שם מאיר אוא"ס הממכ"ע. על ידי "למעני למעני" בא "אעשה" – העולה שלום וגם עולה צפור (היכלו של משיח – קן צפור, כמו שהצפור מבשרת כך המשיח מבשר בשורת הגאולה, והדבר הראשון שהוא עושה זה "משמיע שלום").
נחזור לפסוק הראשון: "אני הוי' הוא שמי" זה שתי מדרגות, כמו בפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". במפרשים יש כמה פירושים, והכי פשוט (וגם הכי תואם את החסידות) זה שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה. כמו שאמרנו קודם ב"מה יפית ומה נעמת" שזה היפי של ה' עצמו במציאות והנעם של תורת ה' ומצוותו. תורת ה' זה "שמי". לפי זה "אני הוי'" זה ה' עצמו ו"הוא שמי" זה התורה, כאשר "אני הוי' הוא שמי" – אורייתא וקוב"ה כולא חד – אחר כך "וכבודי" זה השגחת ה' בעולם, הכבוד-הלבוש שלו, ועל זה אמר "לאחר לא אתן". ועוד בחינה – "ותהלתי לפסילים". אז בעצם יש כאן ארבע מדרגות – אני, שמי, כבודי, תהלתי. בפרשה שלנו כתוב שאנחנו מאמירים את הקב"ה והוא מאמיר אותנו – אנחנו מפארים אותו, עושים אותו חטיבה אחת בעולם, וגם הוא מפאר אותנו ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם (כך רש"י מסביר). אנחנו אומרים לו "שמע ישראל... ה' אחד" והוא אומר "ומי כעמך ישראל גוי אחר בארץ". אנחנו מספרים תהלת ה', "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", והוא מספר תהלתנו. הוא תהלתנו ואנחנו תהלתו, אנחנו מתפארים בו והוא מתפאר בנו. התחלנו בביטוי האחרון, "ותהלתי לפסילים". יש פסל ויש פסיל – שתי צורות. אחד הפירושים של "פסיל" זה בן אדם שעושה מעצמו עבודה זרה, כמו המן הרשע – שכולם צריכים להשתחוות לו. יש כמובן צורות הרבה יותר עדינות של "פסילים", בן אדם שרוצה שיעבדו אותו, בצורה אחת או אחרת. הקב"ה נשבע כאן שהוא לא נותן את התהלה שלו לפסילים. מי זה האחרים? זה הדבר הראשון שצריך להבין בפסוק – מי זה "וכבודי לאחר לא אתן". לא אתן כבודי לאחר ולא את התהלה לפסילים. כתוב שהאחר זה מי שפונה אחור. כל המפרשים מסבירים שכבוד ה' זה גילוי השגחתו הפרטית. אם ה' עושה נסים לעם ישראל ויש מי שמפנה עורף, לא מוכן להודות שיש כאן השגחה עליונה, שיש כאן הנהגה אלקית למעלה מדרך הטבע – מי שלא מוכן להודות בכך, שמפנה אחור, הוא אחר. יש צדיק, משיח בן יוסף, שיכול ותפקידו להחזיר 'אחרים' בתשובה. על זה כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – ה'אחר', שפונה עורף להשגחת ה' ומתעקש ש"עולם כמנהגו נוהג". כמו שנסביר בהמשך, עיקר המלחמה שלנו היום זה מלחמת התשה, בה העיקש האחרון הוא המנצח. לפי העקשות שלנו, על ארץ ישראל ועל ה??? שלנו, רק בכך "דידן נצח". יש מי שמתעקש לא לראות השגחה, רק טבע, ויש מי שמתעקש הפוך – שמה שלא יהיה, חייב לראות את היפי של ה', של העל-טבעי במציאות, בהנהגה האלקית, ואיך שהכל הולך לקראת משיח ולקראת גאולה. כמו שנסביר בהמשך, זה נקרא "האופן בתוך האופן" – שיש בכל אופן, בכל מה שקורה בחיצוניות ונדמה שהוא על דרך הטבע, יש אופן פנימי. זה לשון חשובה מאד במעשה מרכבה, "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", ובא הפירוש בחסידות שבכל אופן טבעי בחיצוניות יש אופן פנימי של השגחה, ועל היהודי לגלות את האופן בתוך האופן. מי שלא מוכן ולא רוצה ומתעקש שהכל זה טבע, סיבתיות, דטרמיניזם, הוא נקרא אחר. אין אבוד, כי יש משיח בן יוסף שיכול לעשות את ה"אחר" ל"בן" – "יוסף הוי' לי בן אחר". יכול לקחת את האחר ולהחזיר אותו ממצב של אחור למצב של פנים, ובכך הוא עושה מהאחר בן. אבל כל עוד שהוא אחר, עליו נאמר "וכבודי לאחר לא אתן", בגלל שהוא עצמו מסרב לקבל את הכבוד – הכבוד זה הלבוש של ה' (כבוד לשון לבוש), איך שה' מתלבש בהשגחה והנהגת העולם.
מי שאחר לא רוצה לראות את זה, וממילא גם ה' לא רוצה ולא מוכן להראות לו את הכבוד. מתוך זה שיש אחר, שפונה אחור, סופו לעשות מעצמו ומשיטתו, מדעתו ומאישיותו, "פסיל". לפני כמה שנים, בזמן ההתנתקות, דברנו על כך – באחת מהשיחות, והדברים כבר כתובים – שיש שמחליפים את שורת הגיבורים של עם ישראל קדושים ב"גבורים" חדשים. לא רוצים את הגבורים הראשונים, שהם הצדיקים, החכמים, הנביאים של עם ישראל – רוצים איזה שורה של גבורים חדשים, של הרצלים למיניהם. הגיבורים התחליפיים זה נקרא ה"פסילים". יש צדיקים אמיתיים בכל דור ודור, ויש פסילים. יש אחרים שלא מוכנים להודות בהשגחת ה', וסוף האחרים להפוך לפסילים – הגדולים מבין האחרים, ה'צדיקים' מבין האחרים, הופכים להיות פסילים. כמו שלצדיק, שהוא השם והתהלה והתפארת של הקב"ה ("ועמך כלם צדיקים" – הקב"ה רוצה להתפאר ולהלל-להתהלל בכל עם ישראל קדושים), אבל כאן ה' נשבע שאת תהלתי איני נותן לפסילים. רק התחלנו עכשיו, פתחנו באיזה פשט שכדי להבין יותר לעומק תסתכלו ב"קומי אורי" במאמר שמסביר את נושא הפסילים לעומת הצדיקים – רוח הזמן של להחליף את שורת הגיבורים. מה זה היום? זה מאד פשוט, כל מה שיש כאן במדינה, מהתקשורת והלאה, שהכל זה בכוונה אחרים – שעל זה כתוב "וכבודי לאחר לא אתן". כתוב בתניא שיש יהודים שמקבלים מצדיק הדור בדרך פנים, ויש יהודים שלא מודים בצדיק וגם ניזונים ממנו אך הכל בדרך אחר (תניא פ"ב). כך גם בכללות, אם רוח הזמן זה לא להודות בהשגחת ה', לא להודות באופן הפנימי, "האופן בתוך האופן", על עליו כתוב "וכבודי לאחר לא אתן", עד שיבוא משיח בן יוסף ויחזיר אותו בתשובה. אפילו לפסילים יש תיקון, "לא ידח ממנו נדח", והתיקון של הפסילים זה משיח בן דוד. אפילו את הפסילים צריך להחזיר בתשובה. פסילים זה לשון פסול, לשון פסולת, בחינת פגם הברית. הצדיק האמיתי הוא נגד הפסיל. הצדיק הוא "צדיק יסוד עולם". ידוע בקבלה שיש אסור ומותר, מצד הגבורה ומצד החסד ("הללו מתירים [בית הלל] והללו אוסרים [בית שמאי]"). יש זכאי וחייב בנצח והוד, ויש בתפארת ויסוד (גופא ובריתא חשבינן חד) כשר (לשון "דרך ישרה") ופסול. יש צדיק יסוד עולם, "אנא סימנא בעלמא", מישהו 'מפוסל' נכון – הוא כביכול הפסל הקדוש, מי ששומר את הברית (כמה שמוזר לומר את הביטוי הזה, הפסל הקדוש). אבל רוב הפסלים, מי שעושה מעצמו פסל, זה קימת הברית לגריעותא, שבעצם זה פגם הברית. לכאורה, הייתי חושב שגם אותם יתקן משיח בן יוסף, שהוא הברית, אבל מי שיכול לתקן את הפסיל, את מי שעשה מעצמו ע"ז, זה רק מי שהוא בתכלית השפלות. מי שמתעלם מהשגחת ה' נעשה יותר ויותר יש, יותר ויותר פסיל, ורק מי שבתכלית השפלות ויכול להקרין זאת במדת המלכות שלו – "זה ישפיל וזה ירים" – יכול לתקן זאת.
זה כבר לא כל כך נחמד, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אבל בסוף זה צריך להיות עוד יותר מתוק. כתוב שכאשר לוקחים משהו מר וחריף וממתיקים אותו בסוף יוצא יותר מתוק ממה שהוא מתוק לכתחילה. נשים לב לר"ת של אחר-פסיל, שתי הבחינות – ר"ת אף. משה רבינו פחד מהאף, "יגרתי מפני האף", אבל יש מאמר של מורנו הבעל שם טוב שהיום יום ההולדת שלו, המזל גובר שלו, שלא פחד משום דבר בעולם רק מהקב"ה – כך אביו צוה וכך הוא נהג. יש מי שירא את ה' ויש מי שירא מה' – כך כתוב בחסידות. לפחד ממשהו חיצוני, מאיזה גוי או נחש, זה בכלל לא ה' בתפיסת האדם. אבל לפחד מהאף של ה', מהכעס של ה', זה לכאורה לפחד מה'. אבל לא – לפחד מהכעס של ה' זה לפחד ממשהו שמתפשט ממנו ולא הוא עצמו. זה "מהוי'", ולא ה' עצמו. הבעש"ט מתעקש על צוואת אביו לא לפחד משום דבר חוץ מה', הכוונה לעצמות ה', וממילא בבחינה זאת יש אפילו מעלה על "יגורתי מפני האף" של משה רבינו. ובכן, כדי להראות כמה שאני לא מפחד מהאף של ה' ("חרון אף של מקום בעולם", המקום אליו נשלח יעקב אבינו לקחת אשה ולהוליד שבטים, וגם אנחנו באיזה "חרון אף של מקום", אבל אסור לפחד מזה, הבעל שם טוב לא מפחד מזה, ואנחנו היורשים שלו, הדור העשירי שלו, שצריכים להתעצם עם ה"לי" ועם ה"כבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", תוך כדי שבסוף גם נהפוך את כולם אם נתעקש), כי אני פוחד רק ממנו עצמו – לא "יראו מהוי' כל הארץ" (כל גשמיות העולם הזה) אלא "יראו את הוי' קדושיו" – כדי להוכיח זאת הבעל שם טוב היה אומר כל הזמן 'אף'. מבטא כל הזמן הברה זאת, הולך ברחוב ואומר 'אף'. רבי פינחס מקוריץ הלך ברחוב ואמר "נחני בדרך אמת", יש צדיקים שאומרים "אבא תשמרני" (רבי דוד מלעלוב), והבעל שם טוב הולך ואומר 'אף'. שאלו את אדמו"ר הזקן, הממשיך העצמי – הנכד הרוחני והעצמי – של הבעל שם טוב בחקירתו, במשפט שלו, מה זה שהבעל שם טוב אמר 'אף'. המתנגדים הוציאו לעז שזה בגלל שהוא מכוון לשפוך אף וחימה על הצר. שאלו את זה את אדמו"ר הזקן ורק חייך עליהם – לא היה מוכן לזוז מדרך הבעל שם טוב, יש כאן כוונה נסתרת, אבל על ידי החיוך פעל את הענין. חיוך זה חך-מה, אפעס וואך א שמייכל. זו החכמה היהודית, איך לחייך על החוקר. לא אומרים שום דבר, רק מחייכים לחוקר, ובזה מבטלים את כל המשפט. זה חכלילי – כל חך הטועם אומר לי לי.
יש לנו הרבה פירושים על ה'אף' של הבעל שם טוב – שבעים פנים לתורה, וששים ריבוא פירושים, ועד אין סוף בפירושים בדבר כזה עמוק. יש לומר שמכוון גם לפסוק, הבולט (גם בישעיהו), "כל הנקרא בשמי ['הוא שמי'] ולכבודי ['וכבודי לאחר'] בראתיו יצרתיו אף [הפסיק הענין, בחרון אף] עשיתיו [עולם העשיה שרובו רע, וכולו מקום חרון אף של מקום בעולם. חרן = ג"פ אלהים, מוחין דקטנות, ובגלל שיש ג"פ אלקים במקום ג"פ הוי' יש חרון אף, מתוך מוחין דקטנות רואים דברים באור שלילי ולא 'יפי של עולם']". זה שהבעל שם טוב אומר הברה זאת ודאי בא להמתיק את ה"אף עשיתיו". כל דרך הבעל שם טוב להמתיק דבר מיניה וביה, כמו "עת צרה היא ליעקב וממנה [עצמה] יושע" (כפי שהארכנו מאד להסביר). צדיק את אותו צדיק שכנגד הפסיל, שיכול להחזיר פסילים בתשובה – בחינת משיח בן דוד, שמקבל ממשיח בן יוסף – בשביל לתקן את ה"אף עשיתיו". גם "עשיתיו" זה לשון תיקון, "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. לא רק שעל ידי ה"אף" נעשה עולם העשיה, אלא שגם על ידי זה הוא נתקן – זה המקום, הזירה של הקב"ה, שלכן רוצה עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, כמקום שרק בו אפשר לתקן את האף. רוצה את האף, את הדבר החריף הזה, כדי להמתיק ולתקן אותו, שאז יוצא עוד יותר ערב. מה צריך? לתקן כאן את האחר-פסילים, "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אף זה מספר מאד יפה, מושלם, ט בריבוע. המלה הכי חשובה בתורה ששוה מספר זה היא אנכי – המלה הראשונה של עשה"ד – אנכי מי שאנכי. אם לוקחים את שתי המלים של הפסוק שלנו, אחר-פסילים, מי שצריך לתקן בעם ישראל על ידי עקשות של קדושה, על ידי "האופן בתוך האופן" (שנסביר בהמשך), ונוציא ר"ת – מה שנשאר זה משיח. אם כן, למרבית הפלא, אחר-פסילים זה אנכי-משיח (לפני התיקון יכול להיות אנכי-נחש, את זה לעומת זה עשה האלקים). בכל אופן, זה רמז שיש כאן חומר גלם שעשוי לתיקון מאד גדול ב"אחר-פסילים".
נאמר עוד תורה קצרה של הבעל שם טוב בסוד המלה "אף", שהיות שזו תורה מפורשת של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, אז אם רוצים לנחש כביכול מה הבעל שם טוב התכוון כשאמר 'אף' צריך קודם כל להסתכל בתורתו. ואכן, יש תורה אחת בכש"ט שהוא מפרש את האף, על פסוק בסוף פצ"ה בתהלים (הראשון של קבלת שבת), בו כתוב "היום אם בקולו תשמעון", שפירש אליהו הנביא על אמירת המשיח לריב"ל שיבוא "היום" – יש על זה הרבה פרשות גם בספה"ק וגם אצלנו. גם הבעל שם טוב גם שאל משיח "אימתי קאתי מר" (כמו ריב"ל), ולבעש"ט הוא עונה ישר ולענין "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" (זה לא פשוט, הבעל שם טוב בכה מתי זה יוכל להיות, שכולם יגיעו למדרגה כמותו על ידי יפוצו מעינותך חוצה) – ודאי יש קשר. על כל פנים, יש תורת הבעל שם טוב על הפסוק האחרון שם – "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי". זה כאילו פסוק קשה, בפשט, שה' נשבע שדור המדבר לא יבוא לארץ. את "אם יבואון אל מנוחתי" הבעל שם טוב לא מפרש, אלא רק מדבר על "אשר נשבעתי באפי", ואומר ככה: הפסוק הזה הוא הפסוק של המתקת האף. "אשר" זה לשון אושר, "נשבעתי" זה לשון נפעל – להמשיך את האושר מהבינה (התגלות האושר זה באמא עילאה) – ועל ידי שמגלים את האושר, כמו אהבה בתענוגים, בתוך ה-נ של "נשבעתי" (שער ה-נ של אמא) הוא נמשך דרך ה-שבע של "נשבעתי", דרך שבע מדות הלב, עד שמגיע למלכות וכך האף נמתק. כאשר האושר מתגלה ב-נ של נשבעתי צריך להתבונן – בינה זה התבוננות – ודווקא שם צריך להמתיק את כל הדינים, את כל האף, בשרשו. מסביר שבמלה "אף" ה-ף זה 8 במ"ק, רומז ל-8 מדרגות מבינה (כולל) עד מלכות. בשמונה מדרגות אלו יתכן "מינה דינין מתערין", אבל על חכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה", "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו" – שם הכל מתברר ומזדכך וחי חיים נצחיים מכח החכמה – והדינים יכולים להתחיל רק מחיצוניות אמא, שעל זה כתוב "מינה דינין מתערין", וזה ה-פ של אף. אבל כאשר ממשיכים את ה-א ורואים-מחברים אותה ב-פ, זה להמשיך אלף – "אלופו של עולם" – בכל מה שקורה בעולם (ב-פ, העיצור העיקרי של יפי – לראות כמה עולם יפה). "אשר נשבעתי באפי" – המתקת כל הדינים על ידי המשכת ה-א ל-ף. האושר זה פנימיות אמא, ושם הדינים נמתקים בשרשם, ופנימיות אמא זה להכניס אלופו של עולם בתוך ה-ף. זו תורה אופיינית לגמרי לבעל שם טוב. יש המון רמזים יפים רק במלה זאת אף, ונאמר רק אחד (השאר בהשלמות) – אף במילוי, אלף פא זה גם אותיות אלף, רק צריך לראות האלף בכל.
צריך להעמיק בזה, בשיחה הבאה בע"ה, אחרי כמה ניגוני שמחה והמתקה.
ניגנו "תתעורר", "מתיר אסורים", "או קנה".
לחיים לחיים! שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם. הזכרנו את הפסוק במעשה מרכבה של יחזקאל הנביא – "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". במחזה של יחזקאל יש חיות קודש ואופנים, ולפי קבלה חיות הקדש זה בעולם היצירה והאופנים בעולם העשיה. השרפים – שיחזקאל לא ראה, אל רק ישעיהו – הם בעולם הבריאה. "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים". על "והחיות רצוא ושוב" כתוב בחסידות "אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת" – חיות בעבודת ה', התלהבות הלב בעולם היצירה, עולם הרגש. הז"א, המדות – החסד, האהבה, היראה וכל הרגש – זה הכל בבחינת חיות הקדש. עולם העשיה זה לכאורה המעשה הוא העיקר, אז למה קוראים לו אופנים? לפעמים קוראים לו עולם הגלגלים. לעולם היצירה (רגש) קוראים עולם המלאכים, לעולם הבריאה (שכל) קוראים שכלים נבדלים בלשון הרמב"ם. גלגלים זה בעולם העשיה, "אף עשיתיו", "המעשה הוא העיקר" – צריך להקדים נעשה לנשמע – ובזה צריך להעמיק. או שקוראים לו עולם הגלגלים או עולם האופנים. אופן וגלגל זה שתי מלים נרדפות לאותו ענין – אופנים זה גלגלים. זה שקוראים לעולם העשיה עולם הגלגלים, עולם האופנים, זה מוסיף משהו חשוב מאד בהבנת המושג עשיה. עשיה זה תיקון, וצריך להבין מה מתקנים ואיך מתקנים. גלגל זה כמו הביטוי "גלגל חוזר בעולם" – דברים מתגלגלים. כל מעשי עולם הזה, כמה אתה עשיר וכמה אתה עני, זה הכל דברים שמתגלגלים בעולם. זה מתגלגל ומתגלגל – דריי זיך אונד דריי זיך – הענינים מתגלגלים ומתגלגלים לכאן ולכאן, ולא רואים בדיוק לאן זה מתגלגל, עד שזה גומר להתגלגל ונופל על המקום, עד שזה מגיע למקומו האמיתי. עד שגומר כל האופנים מאופנים שונים אתה לא רואה את התכל'ס והענינים רק מסתובבים, כך זה הטבע של העולם הזה. ככה זה גם שקורה היום. זה כל הדורות ככה, ומתעצם בדור שלנו – דור של משיח. הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, ולא רואים לאן זה הולך, אבל צריך להיות בטוח בה' גומר בעדנו (כלשון בעל התניא, בעל יום ההולדת של היום), שבסוף זה יגיע. זה לא התפיסה שהכל הולך טוב, בטוב הנראה והנגלה, הכל "קמעא קמעא" של אור השחר שכל פעם קצת יותר – זה יכול לסגת, סוד השווינדל-טרעפ של בעל יום ההולדת, שכמו שעולים במדרגות לוליניות ולפעמים נראה שמתקרב ולפעמים שמתרחק (באמת יש זמנים שמתרחק, שלא אור). הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, עד שבסוף מתגלגל ומגיע למקום הנכון, הכל בעזרת ה'. אבל צריך לדעת תוך כדי כל האופנים האלה ש"וכבודי לאחר לא אתן", שזה הנסיון של דרא בתראה. אם מישהו הוא "אחר", מתעקש על היפך ההשגחה, על זה שיש רק אופן חיצוני בלי אופן פנימי, אז אסור לחלוק לו כבוד. יש מצוה לחלוק כבוד גדול מאד למלך ישראל, מלך צדיק, זה המלכות שמקננת בעולם העשיה. אבל "וכבודי" – שזה "כבוד מלכים [חקור דבר]" – אסור לחלוק למי שפונה אחור. זה המסר של הגימטריא של השנה הבאה עלינו לטובה.
המלה "אופנים", שזה האופנים השונים של עולם העשיה, חוזרת הרבה מאד פעמים במרכבת יחזקאל – כה פעמים. גם נשים לב שמעשה מרכבה זה לא רק בפ"א של יחזקאל, אלא חוזר גם בפ"ט, ובכל פעם חוזר הביטוי "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". בחסידות מי שמסביר את זה באריכות זה המגיד מקוזניץ בספרו עבודת ישראל (על שם הבעל שם טוב). ב"אף עשיתיו" לשון נופל על לשון – עשיה זה עולם האופנים. בשרש של אופן – שרש אפן – ה-נ מאותיות האמנתיו, אות שנופלת משרש, והשער הוא אף. אם כן, יש כאן נושא חשוב שכמדומני לא דברנו עליו, ש"אף עשיתיו" רומז בצורה די מובהקת לסוד עולם האופנים. "אף עשיתיו" זה כמו אופנים עשיתיו – יש כאן היקש של המושג עשיה-תיקון למושג אופן. זה גם אומר מה צריך לתקן. כאמור, "האופן בתוך האופן" זה שני אופנים של הנהגה – אופן של הנהגה טבעית, שעל פניו "עולם כמנהגו כמנהגו נוהג". גם אנחנו צריכים להכנס לאופן הזה, ולעשות דברים לפי טבע, אבל אנחנו עם ישראל קדושים, כדי לא להיות אחרים, צריכים להיות מודעים כל הזמן וגם עושים כל הזמן את התיקון של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". "האופן בתוך האופן" ר"ת הבה. הרבה זמנים, אפשר לומר שנים, תהיתי איפה ה-א – לעשות מזה אהבה. חיפשתי ולא מצאתי הרבה שנים, אבל "יגעתי ומצאתי" – בכל האיזור אין כזו א בטקסט, צריך להיות משהו נסתר – זה בשים לב ליחס בין ר"ת לס"ת. ר"ת הבה וס"ת נכנ, כל אות בס"ת פי עשר מר"ת. יחס של א ל-י זה "חד ולא בחושבן", א מעל י ספירות. אם כן, בביטוי "האופן בתוך האופן" יש את הסוד שלו – האופן החיצוני זה ה-י, אבל האופן הפנימי זה ה"חד ולא בחושבן" ביחס לעשר. זאת אומרת שעל גבי הר"ת כאילו מרחפת עוד א, ביחס ל-י ש'מרחף' על הס"ת, כי זה היחס ביניהם. אם כן יש כאן א נסתרת ביחס ל-י, אז למעלה יש אהבה ולמטה יש י"פ אהבה (ינכן). בכל אופן, מה שרצינו לרמוז ברמז הזה, שיש לנו כאן עוד הארה פנימית מה זה "האופן בתוך האופן" – השראה של "חד ולא בחושבן" בתוך עשר ספירות (שזה גם טבע, כך ה' ברא את העולם, כפירוש רס"ג שזה עשרה מספרים של השיטה העשרונית). יש משהו פנימי, על טבעי, א שעל גבי ה-י.
כדי להמחיש את זה בצורה פשוטה מאד ניתן דוגמה, שגם נוגעת לעניננו. מה זה נקרא שיהודי כל הזמן צריך לשדר "האופן בתוך האופן" דווקא בעולם העשיה? כאן הכל מדובר בעולם האופנים, שאם לא משכילים ליישם את הסוד הזה של "האופן בתוך האופן" באמת מפספסים ואז יש "אף עשיתיו" מלשון חרון אף של מקום. אם כל עולם העשיה זה רק האופן החיצוני, רק ההנהגה הטבעית, כך אני רואה את המציאות וכך אני נוהג בעצמי – זה ממש אף לגריעותא, חרון אף של מקום בעולם. אבל אם באף עצמו מייחדים אלף עם פ, יחוד פשוט של פנימיות עם חיצוניות, לראות "אלופו של עולם", "חד ולא בחושבן", בתוך כל גלגלי וגלגולי הטבע. דוגמה הפשוטה זה בענין הגנה עצמית. יש היום מצב חמור, במיוחד בשטחי יש"ע, של הגנה, בגלל שהפקירו אותנו. במקום להגן על היהודים, מי שאמור להגן על היהודים לא מגן על היהודים, אז היהודים צריכים להגן על עצמם, כולל מה שההגנה הכי טובה זה ההתקפה (זה כלל גדול, שגם הרבי אמר, שצריך הרבה פעולות הרתעה, וללא פעולות הרתעה זה לא מצליח – לא מצליח שיהיה פה מצב של בטחון, גם בטחון זמני עד שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש). זה דוגמה בקדש, שכל פעולה שעושים – פעולה גשמית למען מטרה מוצדקת במאה אחוז (כמו הדוגמה של הגנה עצמית הכרחית, שחוץ מ"הבא להורגך השכם להרגו", צריך הרבה פעולות כולל הרתעה וכיו"ב) – ועדיין כל הפעולות הזאת וכל הראש הזה זה התמודדות בעולם העשיה. זה הכל כדי לתקן את הגלגל הטבעי, את האופן החיצוני. מי שלא עושה, מי שמזניח ומפקיר, הוא שובר את האופן החיצוני – החישוב הטבעי והפשוט שבור אצלו, זה לא עובד ולא פועל. צריך ודאי לדאוג לתקן וגם לשמן את הגלגל החיצוני, האופן החיצוני, אבל זה לא מספיק. הדוגמה היום זה גיוס לצבא. ידוע בעם ישראל שמי שבאמת יושב בבית המדרש ושוקד על התורה מגן על עם ישראל כמו החיל ואולי יותר ממנו. אם זה סתם אחיזת עינים, שרוצה להפטר מהצבא, על זה כתוב "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (אתה חושב שדמך אדום מדם החיל?!), כך אמר גם הרבי. אך מי שבאמת יושב ולומד, ובפרט אם עושה במודע "בשם כל ישראל", זה ודאי מגן כמו החיל ויותר. אפשר לחשוב שכולם יכנסו ללמוד בבית מדרש, אבל "לא סגי הא בלא הא" – צריכים להיות שני גלגלים, שני אופנים. צריך להיות "האופן בתוך האופן". ההגנה של עם ישראל שבאה על ידי לימוד התורה זה האופן בתוך האופן – צריך שהאופן החיצוני לא יפול לדרגת "אחר", שפונה אחור בכך שיש לו יצר לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ואז מיד פונה אחור להשגחת ה' וכופר בה), ואז עלול גם להתדרדר הלאה ולהגיע להיות פסילים. העיקר תלוי באופן הפנימי, אבל זה לא מספיק. צריך חיבור הדוק מאד בין האופנים האלה, "האופן בתוך האופן". האופן הפנימי לא רק לומד תורה ובכך מגן על העם, אלא גם אחראי שהאופן החיצוני – שחייב להיות – תמיד פונה לה', ולא פונה אחור. חייבים את שני האופנים, וחייבים את האופן בתוך האופן. נתרגם לעניננו: אם ישוב צריך להגן על עצמו כי מפקירים אותו מה טוב ומה יפה שגם אלה שפועלים את הפעולות בשטח זה בחורי ישיבה – אז יש ממש חיבור של האופן הפנימי והחיצוני. לא תפיסה שהם יוצאים כ"הסדר" לכמה שנים בצבא, אלא בחור שכל כולו תורה, כל כולו אופן פנימי – הראש שלו מתוכנת (כמו הביטוי היום) לעולם הפנימי – אבל מכיר בכך שחייבים את האופן החיצוני, כי המצב הנתון הוא שהממסד הקיים שובר בידים את האופן החיצוני (אף שיש בכחו). לכן צריך לתקן אופן חיצוני, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אבל אם זה לא "אופן בתוך האופן" זה אופן חיצוני של גוים (הם מוצלחים בזה, אבל זה לא "אף עשיתיו" למעליותא). זה דוגמה פשוטה מאד שאם יש "אף עשיתיו" למעליותא מתקנים את האף. אם יש אנשים שיש אצלם חיבור הדוק בין האופן הפנימי לאופן החיצוני (שאמרנו שיש כאן רמז לאהבה, עד כדי "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), אז גם יש את הכח של משיח בן יוסף לתקן את האחרים ואת הכח של משיח בן דוד לתקן את הפסילים. למה זה דומה? "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", שבשיבת ציון בתחלה גם אנשים שבגדר "אחר" מאד התפלאו ממה שקורה, עד שעשה זמנית אחיזת עינים של קידוש ה', שעם ישראל כובש את ארצו ועומד בתוקף מול האומות, אבל זה מתמסמס והולך. לכן צריך לעשות את זה במהדורה חדשה, של קדושה, וזה האתגר והענין שלנו בדור שלנו בשנה הזאת, שנת "וכבודי לאחר לא אתן". צריך להחזיר אותו, להמתיק את האף ("אשר נשבעתי באפי"), אבל זה על ידי אנשים שיש להם בראש את שני האופנים יחד. לסיכום פשוט: לכל פעולה גשמית, גם ברוכה והכרחית על פי תורה, חייב להיות פן אלקי בפנים – לא פן אלקי של אצילות אלא של עשיה, אלופו של עולם, וזה הציבור שמנסים לבנות כאן. אז, כשיש "אופן בתוך האופן", יש "רוח החיה בתוך האופנים". אז, כמשל המנוף של אדמו"ר הזקן, אפשר להעלות את כל העולמות מלמטה – זה תלוי בתיקון עולם העשיה, מעלים רק מלמטה. לכן "האופנים וחיות הקדוש מתנשאים" – מתחילים מהאופנים ובזכותם הכל עולה. לכן המוסר השכל לכל אחד שצריך הרבה התבוננות ותשומת לב ושכל טוב, ולכן גם אמור להיות שהמלמדים של הישיבות שבראש הזה שאנו מסבירים, שגם נותנים את הכיוון הנכון לבחורים – שצריך את "האופן בתוך האופן", האופן הפנימי-הרוחני-האלקי בתוך האופן החיצוני (כמו בדוגמת הגנה עצמית).
בזה נסיים ונאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה של תיקון. הפסוק השני אומר "למעני למעני אעשה כי איך יחל" – אי אפשר יותר חילול ה', ומה שקורה זה חילול ה' – "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. הכל בהמתקה וכל היהודים עושים תשובה. עוד סוכריה לסוף: לשון זו כתובה פעמיים, פעם אחת ביחזקאל א' ופעם שניה ביחזקאל י', וב"פ "האופן בתוך האופן" זה כח אותיות – המשולש של ז. אפשר לכתוב את זה בצורת משולש, ונכתוב את זה מ-ז ל-א:
ה א ו פ ן ב ת
ו ך ה א ו פ
ן ה א ו פ
ן ב ת ו
ך ה א
ו פ
ן
אז יש ציר אמצעי של ארבע אותיות. אופן זה מספר חשוב בפיזיקה – 137 (לכן זה השם שלנו לאלקטרון, שמסתובב באטום, ואכמ"ל). זה לא אופן, אלא כמעט – אֹפנה. זה עוד שם חדש לעולם העשיה – עולם האופנה. זה נקרא "דבר דבור על אופניו", שכל פעם יש אופנה אחרת – זה הגלגולים והאופנים השונים בעולם. זה המהות העיקרית של העולם שלנו. הבעל שם טוב אומר על הפסוק "אין מזל לישראל" אל תקרי אין אלא אַיִן – מהאין נוזל השפע לנשמות ישראל. בדור שלנו יש עוד קרי – "אִין מזל לישראל". הבעל שם טוב כשאמר "אל תקרי אֵין [ניקוד בינה] אלא אַיִן [ניקוד חכמה ונצח, ספירה ראשונה ואחרונה בקו ימין, שנצח זה ראשית תיקון העשיה]" פשוט החליף ניקוד (כדרך דרוש זה בחז"ל). בדור שלנו החכמה קצת נעלמת, ומתעצמים רק עם הנצח, עם החיריק, וזה "אִין מזל לישראל". ידוע מאבולעפיא על הפסוק של שבת ג"פ היום – "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – ש"היום" = אין. זה שלש קרי ל"אין". אם קוראים ברצף אֵין אַין אִין – זה לא טוב – אז צריך לקרוא "אין אין – אין", שהכי אִין להפוך את האֵין לאַיִן. מי שקובע את האופנה (בפריז) זה רק יהודים, קצת פסילים, ואנחנו צריכים לקבוע את האופנה – האופנה של האופן הפנימי בתוך החיצוני, לעשות מאֵין אַיִן, שהוא הניקוד הכי מתאים. פתח חיריק = 16, וכשמצרפים את זה לאין (61) יוצא מזל – רק בקרי של הבעל שם טוב אין עולה מזל. אֵין = אף (61 ועוד 20, צירי). עבודת הבעל שם טוב לעשות מהאֵין – משהו שלא קיים, משהו שמתכחש אליו האחר – אַיִן, האופן הפנימי שאליו כל שאיפתנו, וזה צריך להיות הדבר הכי אִין, הכי אופנתי, דבר דבור על אופניו. זו צריכה להיות האופנה, היכולת היהודית, ואת זה להראות לכל העולם. אין זה "רישא דאין", אהבה בתענוגים, ומי שיכול לעשות שזה יהיה האופנה זוכה לאהבה בתענוגים. זה הסימן שגם הפעולות שעושה באופן החיצוני – כמו המשל של הגנה עצמית, ועוד הרבה משלים – שיהיה בזה גם יפי וגם נעם, זה תלוי באופן הפנימי. שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", וצריך כבר היום לחשוב על חידוש האופנה של תשס"ט. כתוב שכל שנה יורד אור חדש שלא היה בעולם, שנזכה לאופנה החדשה – שמשיח יהיה באופנה, שבית המקדש יהיה באופנה.

בס"ד

ממש חיפשתי סיכום של ההתוועדות!
שכוייח גדול!

בבקשה בבקשה בבקשה!
ואם את צריכה טיעון- אני לא הייתי בהתוועדות

????

אבל אי אפשר. =\

אני יכולה להעביר לכן באולפנא.

(זה על האמפי)

אבל כולם מקולקלים...

(יש מוסיקה אחרת...)

פעם אחרת.
(בלי נדר..)

מלא סוגריים.
(מלא-מלא...)

(לא מצחיק..)

בס"ד

מה שלומך?

מצוין,ברוך השם!!

משלומך? מה את עושה השנה?

בס"ד

יופי, ב"ה..


אני ב"ה מצויין, ביד בנימין, בדיוק שבוע שעבר פגשתי את יקירה ונעם בחתונה, וגם היה איזה יום אחד ששרה באה לבקר אותי

מה שלום אסתר?

הי, תגידי רגע.... החוג מקהלה הזה עדיין קיים? חחחחחחחחחחחחח..
אוי, היה כזה אדיר אז

מצחיק. ישמלא חמשושית חדשות במקהלה.

(שישיסטית קשישה שכמוני..)

חח סתם.

נשתדל..

בס"ד

שאני זוכרת שהם התארסו...
חחחח
הכוונה לאסף ומוריה כמובן- ההורים הטריים...]

הוא היה עם אח שלי בישל"צ.
מוריה למדה באולפנה?

"זה היה מלפני שבועיים".

זה לא עברית נכונה...

מחול לך,מחול לך,מחול לך.

שכחת שאחותך לומדת לשון באוניברסיטה?

אבל לנו יש אבא רחמן ואין לנו מה להתאבל מזה שהוא דן אותנו כי אנחנו מאמינים שהוא לא ידון אותנו לרע בע"ה.

עזבי, אני מתלהבת שאני זוכרת משהוא מלפני יותר משבוע........

שליחת ה'-לא מזדהה?

מי זאת רגב?

שליחת השם זאת ליבה. היא טובה בלא להזדהות..

גם את לא מזדהה?
סליחה על החפירות(...)

בס"ד

כולן פה מכירות אותך....

מה את מסתכלת באתר של שידוכים?.??? זה אפילו לא קשור למשועממת.

בגלל שהלכנו להתוועדות!

בס"ד

איזה ביאוס.

תודה בכ"א..

כי אני בבית עד הפסיכו ביום שלישי - כולן מוזמנות להתפלל - אור-נא בת רחל...
ונגיד לרב יצחק לבוא בכל זאת... אל דאגה, העניינים בטיפול []
יו"ט

בס"ד

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה
יקרת נשואהההההההה
איזה יופי!
ב"ה...

איזו חתונה מקסימה!!!
בקרוב אצל כולן...
בעיתו ובזמנו בעז"ה
[בעיתה אחישנה.....]

;)

סמכי.

מה שלומך?

ברוך השם. איך הצום?

בכוכב השחר.
ממש יפה!

עוד מעט ואני אשתגע ממך.
את מרים/רני/אדרת?

רני

בס"ד
=]

נכון לעכשיו לא ידוע מה איתם.

[ד"א, אני לא מהאולפנא, אבל בגלל פרוטקציות יש לי הרשאה=] וזה לא קשור למוריה או לעדי מרים.. אהה.. בכל מקרה אני אילת השחר, שישית. באתי לבקר לפני איזה שבוע או יותר (באולפנא)..=]]

סתם הכל מאהבה....

איילת השחר שטאל?

פה.... סתם סליחה על הבוטות אין לי כל כוונה רעה בדברי...

בס"ד
בלי מקמוק ובלי פקפוק!
ברוכה הבאה!!!!
=]
=)
=]

ואשמח להיות אחראית לעוד 'תקלות' שכאלו...

איך כתבת היום משהוא את לא בדרך הביתה???????????

בשעה 7 גולדיטש,עיינה ואני היינו כבר בטרמפיאדה, וב11 ורבע כבר הייתי בבית!

בס"ד

היה נחמד במדרשה ב"ה...
אבל...
זה לא האולפנא.
ואני מתגעגעת.

אה,וראיתי את נחמה לאה בשבת בישוב...

אושרית.
מתגעגעת עד כלות...

בס"ד

כלומר שירות בשילוב של מדרשה
ביד בנימין

מה שלומך ליבה?

איך את, מסתדרת שם?

את יודעת שאת מוזמנת לבוא לבקר, אנו ממש מתגעגעת אליך.......

יומטוב

מצטרפת לברכות...

בס"ד

שתהיה בעז"ה שנה של שפע רוחני וגשמי, וכל האור הטוב!
~~
מישהי יודעת מתי השיחה של ההר"צ הר' גינזבורג? אשמח לבוא אז לאולפנא...
מודה

הרייני להודיע שהן נורא מלוכלכות, ולא עוזר להן כמה שהן מתנערות... אז או שהפירוש לא תופס אצלהן, או שהן פשוט תרנגולות לא יהודיות...

בס"ד
יום שני מבחן בלשון!!!!!!!!!!! ואני רק בעמוד 48 ונצרך ללמוד עד 127!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ובמקום ללמוד אני מגלגשת(מילה שהמצאתי....) במירשתת!!!! וקוראת מארגים!!!!!!!!!!!!!1 חחחחחחחחחחחחחחחחחחח
=]

בע"ה
כ' אלול סח – מוצש"ק כי תבוא, שיעור הכנה לסליחות – בית גל עיני, י-ם
סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו הניגון ששרים על "כמופת הייתי לרבים", "כתיבה וחתימה טובה".
ידוע שעשרת ימי תשובה זה בנין המלכות, מראש השנה שממליכים את הקב"ה עלינו – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" – וכלה ביום כיפור שזה סוד החתימה, כדי שהמלכות תהיה ראויה להזדווג עם ז"א ולהוליד נשמות חדשות, נשמות ישראל, בשנה הבאה. צריך לבנות את המלכות, בנין פרצוף רחל. רחל, המלכות, היא עולם הדיבור. כך כתוב בקבלה וחסידות. הרבי אומר במאמר שראש השנה בכל שנה זה כמו הכניסה לארץ ישראל, שארץ ישראל זה גם כן פרצוף רחל, כידוע. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל יש שלוש מצוות – להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק, לבנות את בית הבחירה. ידוע שכתוב "שום תשים עליך מלך", ובזהר כתוב "'שום' לעילא", קודם צריך לשים את ה' כמלך עלינו, ואחר כך המצוה "'תשים' לתתא", מצוה להעמיד מלך ישראל, מלך צדיק וחסיד כמו דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקיים".
היות שכתוב "יחיינו מיומיים" על שני ימי ראש השנה יש לומר שהיום הראשון זה בעיקר "'שום' לעילא", להכתיר את ה' למלך עלינו בשמים, והיום השני (שלכן הוסיפו אותו, והוא נוהג גם בארץ ישראל – שלא כמו כל יו"ט שני – וינהג לעולם ועד) זה "'תשים' לתתא". שוב, היום הראשון של ראש השנה זה הכניסה לארץ ישראל – עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ובצעד הראשון שדורכים בארץ ישראל הענין הוא "'שום' לעילא". נכנסים לארץ ישראל על מנת לקיים את התורה והמצוות, להיות לקב"ה עם סגולה מכל העמים, וכך לפי הלכה – כשעוברים את הירדן צריך לכוון לקיים את מצוות התורה, אחרת זה לא תופס, לא חלות כל ברכות ה', זה רק כאשר נכנסים לארץ על מנת לקיים את ה"'שום' לעילא", שהקב"ה הוא המלך שלנו. זה לפני שמקיימים העמדת מלך, זה חלק מהכניסה לארץ. שוב, הרבי אומר שהכניסה לארץ זה היום הראשון של ראש השנה, וממילא כולל את ה"'שום' לעילא". אחר כך, אחרי הכניסה לארץ והכיבוש והירושה והחלוקה והישוב – אז באה מצות העמדת מלך. ה' בראשנו, נלחם וכובש ומחלק ומיישב לנו את הארץ, ואחר כך יש מצוה להעמיד מלך שינציח לנו את כל זה. על דוד המלך כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – הענין שלו הוא להנציח את ה"'שום' לעילא". אבל כדי שה"'שום' לעילא" יהיה מוחשי לא סומכים על מלך בכיבוש הארץ – ה' כובש לנו את הארץ. משתמש בנו, אנחנו חייליו – "צבאות הוי'" – אבל הרמטכ"ל והמלך שלנו תוך כדי כיבוש הארץ זה ה', ועוד לא מלך ישראל.
שוב, היום הראשון זה "'שום' לעילא" בכניסה לארץ, ואחר כך ה"יחיינו מיומים" זה "'תשים' לתתא", והכל זה "יומא אריכתא", שיהיה ביחד. אחר כך כל עשרת ימי תשובה זה בנין המלכות, בנין פרצוף רחל. מה המצוה הבאה, אחרי ה"'תשים' לתתא"? זה מלחמת עמלק – להכרית את זרעו של עמלק. את זה עושים על ידי העומקים. עמלק זה אותיות עמק. בעשי"ת אומרים בכל יום "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", וכתוב שזה הזמן היחיד בשנה שזוכים להגיע לעשרת העמקים של ספר יצירה. לכל ספירה יש כח ועבודת ה' בהתאם לה, אבל העמק של כל אחד זה רק בעשרת ימי תשובה. העומק זה התמצית. כתוב שבין העמים, בין אויבי עם ישראל, התמצית – עומק רע – זה עמלק (לא כמו שבעת העממים וכו', אלא עומק ותמצית הרע). וממילא, הזמן היחיד בשנה שאפשר להכרית אותו זה עשרת ימי תשובה, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'" – מלמעלה נותנים לנו את האפשרות להגיע לעומק של הקדושה, לעשרת העומקים של הקדושה. אחר כך יש את המצוה השלישית, שזה התכלית – בנין המקדש. משיח יבנה מקדש במקומו. זה כמובן קשור ליום כיפור, שהוא "אחת בשנה" – יש שם את החיבור של "עולם שנה נפש" (שלשת ממדי העולם בספר יצירה) בדרגה הכי גבוהה של כל אחד. מבחר העולם זה המקדש, מבחר השנה זה יום כיפור ("אחת בשנה"), והמובחר שבנפש זה הכהן הגדול שרק בו כשרה עבודת היום הקדוש. לכן באותו יום מתחברים ג הפסגות של עולם-שנה-נפש – המקדש וקה"ק, יום כיפור והכה"ג. ממילא פשוט שהענין של יום כיפור זה בנין בית הבחירה ועבודת ה' בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך הלב של כל אחד ואחת מבני ישראל".
אם כן, אם יש לנו את הכניסה לארץ ו-ג מצוות הציבור בעשי"ת, מר"ה עד יו"כ, מה עושים הערב, בסליחות, שזה הכנה קרובה לעשי"ת? על פי פשט אנו מבקשים הערב מהקב"ה שנזכה, שנהיה ראויים וזכאים, לכל המהלך הזה של עשרת ימי תשובה. שיסלח לנו, ינקה אותנו מהלכלוכים שלנו וממה שמונע אותנו מלהכנס לארץ ישראל. שנהיה ראויים להכנס לארץ, לקיים "שום תשים עליך מלך"" להגיע לעומקי הספירות שרק על ידי זה מכריתים זרע עמלק, והתכל'ס שנזכה לבנות את בית הבחירה ולעבודה בו ביום כיפור. שוב, הערב מבקשים סליחה, אבל הסליחה היא בשביל משהו – כדי שנהיה ראויים וזכאים לבנות את המלכות. חמשה ימים לפני ר"ה זה כ"ה אלול, יום בריאת העולם, שזה גם הכנה. ר"ה זה יום ששי של הבריאה, בו נברא אדה"ר, שגם אמר "'שום' לעילא" – פתח ואמר לכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה לפני הוי' עושנו", באו נמליך את ה'. אבל בשביל להגיע לבריאת אדם הראשון שממליך ה' צריך כמה ימי הכנה, חמשה ימי בריאת עולם. סליחות זה או באותו זמן, או – כפי הקביעות השנה, שהכי הרבה ימי סליחות (היינו שזה העוצמה הכי רבה של סליחות) – שמונה ימים. הכל הכנה לבנין המלכות, הכניסה לארץ וקיום המצוות של הציבור בארץ ישראל.
ניתן סימן: מה שאנחנו פותחים ומדברים הערב זה בנין המלכות, שהוא עולם הדבור – "באשר דבר מלך שלטון". המושג עולם הדבור – חוץ מהמושג "בנין פרצוף רחל" – זה אחד מהלשונות הכי חביבים ואהובים על מורנו הבעל שם טוב. "מי זאת עולה מן המדבר" – כל ענין החסידות קשור לתיקון של הדבור ולדעת מה זאת אומרת שאני מדבר, תיקון הדבור. אפשר לומר שאם יש 'ווארט', משהו הכי עיקרי לבעל שם טוב, זה המושג הזה "עולם הדבור". אפילו הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא זה הכל חלק מתיקון עולם הדבור. התורות שאנחנו תמיד מדגישים אצל הבעל שם טוב כחשובות ביותר זה הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא, והכל נאמר על תיקון הדבור. יש קשר מיוחד לשנה הזאת, וניתן סימן: השנה הבאה עלינו לטובה, תשסט, עולה בגימטריא "ברוך שאמר" (אומרים כל יום בשחרית, מפתקא שנפלה מהשמים). שאמר עולה גם ישראל, היינו שזה ברוך ישראל – אין כזה ביטוי בתנ"ך, אבל יש כמה פעמים "ברוך הוי' אלהי ישראל". זה "ברוך שאמר והיה העולם". בפשטות אמר והיה העולם זה בכ"ה אלול, אבל אומרים בר"ה "זה היום תחלת מעשיך", עיקר ה"שאמר" זה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בראש השנה, זה עיקר הבריאה. תיקון הדבור מתחיל מסליחות, גם על פי פשט. סליחות זה תוספת מרובה לסדר התפלות היום-יומיות. כשנאמר עוד מעט סליחות בע"ה נוסח התפלה של ימים נוראים, וגם יש כאן הרבה מלל – הרבה תוספת תפלה, הרבה דבורים. כל ענין הסליחות זה לדבר בשופי, לדבר לקב"ה, לבקש סליחה וכל מה שכתוב. לא רוצים לדבר מן השפה ולחוץ, בשטחיות, רוצים לדבר מתוך הלב, כמו כל התפלה שהיא "עבודה שבלב זו תפלה", אבל העיקר שיש כאן הרבה דבורים. עד כאן זה הקדמה.
מה שנעשה הערב בע"ה זה לעבור על כמה וכמה תורות של הבעל שם טוב (בעיקר), הכל בנושא הזה של תיקון עולם הדבור, ואם נגיע לפרצוף שלם של עולם הדבור, עשר ספירות שלו, גם אפשר לכוון אותן בעשי"ת לפי הסדר.
נתחיל מהתורה הראשונה והעיקרית (ואחר כך אולי נעשה הפסקה ונשיר משהו) שהיא מתוך הסליחות. בתוך סדר הסליחות יש ביטוי "המצא לנו בבקשתנו". שלש מלים פשוטות, לשון שלא נמצאת בשום מקום אחר בסליחות – לשון מקורי של סדר סליחות. "המצא לנו בבקשתנו, כמו שכתוב 'ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'". הפסוק הוא כמובן לשון של התורה, אבל מה שכתוב קודם זה משהו מיוחד לסדר סליחות – "המצא לנו בבקשתנו". יש על זה תורה מקורית של מורנו הבעל שם טוב, שעיקר מה שאנחנו מבקשים שהקב"ה ימצא בתוך הבקשה שלנו. מה זאת אומרת? כשאדם מדבר בכלל וכשמבקש בפרט הוא צריך לכוון, כך אומר הבעל שם טוב, שבעצם עולם הדבור מבקש. מה זה עולם הדבור? עולם הדבור זה מלכות דאצילות. אני כלי, אבל אם אני מבקש משהו – פותח את הפה ומבקש מה', לא משנה מה – עולם הדבור מבקש מעולם המחשבה, רחל מלאה, שהאור והשפע ירד מעולם המחשבה ויתחבר עם עולם הדבור, בסוד "מי [עולם המחשבה] זאת [עולם הדבור] עולה מן המדבר", "מי זאת הנשקפה כמו שחר, ברה כחמה יפה כלבנה איומה כנגדלות". שוב, לא אני מבקש אלא עולם הדבור מבקש.
עצם האופי הזה של תורה, של מחשבה והתבוננות, זה משהו אופייני לבעל שם טוב. מאד קשה למצוא בחב"ד כאלה ביטויים – אל תחשוב שאתה מדבר אלא שעולם הדבור מדבר. אפשר לחשוב שכל מה שכתוב בכתר שם טוב זה רק בשביל צדיקים וחב"ד זה בשביל בינונים, אבל זה לא מספק אותנו. לכן צריך להתעמק ולהבין את הדברים, על מנת ליישם אותם, גם לפי שיטת חב"ד. מה הבעיה של לקבל את כל הסגנון הזה בהשקפה ראשונה? כי זה נשמע כמו כח המדמה, וחב"ד מאד נגד כח המדמה, אוהב דברים ממשיים ומוחשיים. לכן בשביל לעשות את זה חב"די צריך לעשות מזה משהו מאד מאד ממשי, שלא ישאר דמיונות – שלא אני מדבר אלא עולם הדיבור מדבר, ומבקש מעולם המחשבה.
אחר כך הבעל שם טוב ממשיך שיש "אור הבורא", "עולם המחשבה", "עולם הדבור" (הכל לשונות שלו), ויש את מימוש הבקשה בפועל ממש – ארבע מדרגות. כשאני מבקש משהו אז נדמה לי שאני מבקש ממך, ה', שתעשה לי משהו במציאות, ואם אני זוכה אתה עושה לי מה שאני מבקש. מה מלמד הבעל שם טוב? זה לא עובד ככה. זה לא שאני מבקש ממך ואתה עושה לי. זה צריך לעבוד ככה: אור הבורא נמשך לעולם המחשבה, ועולם המחשבה משפיע לעולם הדבור, ועולם הדבור נמצא בתוך הפה שלי, ואחר כך מתוך זה – מתוך אור הבורא שנמשך לעולם המחשבה ולעולם הדבור – נעשית הבקשה. הבקשה נעשית בצינור הזה דווקא. זה לא בא מאיזה מקום אחר. עולם המחשבה זה לכאורה בינה, עולם הדבור זה לכאורה מלכות, אור הבורא אפשר לומר שזה חכמה, והפקת הבקשה בפועל ממש – המימוש של הדבר שאני מבקש אותו – לכאורה זה העולמות התחתונים, עד עולם העשיה (שהוא העיקר – שהדברים יתממשו למטה מטה בעולם העשיה, העולם התחתון הזה שלנו שאין תחתון למטה הימנו). אבל אפשר גם לעשות מזה מבנה עוד יותר פשוט, של שם הוי', כי בתוך העולמות גופא עולם הדיבור זה עולם היצירה. באצילות זה מלכות דאצילות, אבל בעולמות ידוע שבריאה-יצירה-עשיה זה מחשבה-דבור-מעשה. עולם הבריאה, עולם השרפים, עולם הכסא, הכורסייא, זה עולם המחשבה. בעולם היצירה יש מלאכים, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", זה דבורים – צריך הרבה חיות בדבור, אבר חי, כדלקמן. זה שירד עד עולם העשיה, יעבור את המסך של ה"אף" (קצת מפחיד, "יגרתי מפני האף") ויגיע ל"עשיתיו", זה הכח לממש בפועל. כל זה הבעל שם טוב אומר שככה צריך לכוון כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – לא שאני מבקש ממך שמה שתעשה לי שמה (במציאות), אלא "המצא לנו", אתה צריך להיות בתוך הבקשה שלי, ואז, אם אתה תהיה בתוך הבקשה שלי, זה יתממש ויתקיים בע"ה. הר"ת "המצא לנו בבקשתנו" הן הלב – הבל-להב-הלב – עבודה שבלב זו תפלה. כלומר, זה תלוי בכוונת הלב – "לב חכם ישכיל פיהו" – הלב צריך להשכיל את הפה להרגיש שעולם הדבור נמצא בו, הוא מי שמבקש מעולם המחשבה, שבו נמצא אור הבורא.
מה הפסוק? כמו שכתוב "ובקשתם משם" – מתוך עומק הגלות. אנחנו עדיין לא במקדש, עדיין בגלות. אין זמן יותר טוב לומר "ובקשתם משם" בימי הסליחות, כהכנה לכניסה לארץ, עדיין בגלות (קצת אסמכתא למנהג חב"ד לא לומר סליחות בעשי"ת, אז אנחנו כבר בתוך א"י ולא שייך לומר סליחות). עיקר ה"ובקשתם משם את הוי' אלהיך וגו'" – הפסוק שהוא אסמכתא לזה – הוא בסליחות (אם כי אומרים זאת גם בסדר סליחות ביו"כ). מה ההבדל בין ביקוש לבין דרישה? זה גם מוסבר אצלנו במקום אחר, לפי דברי אבא של הרבי, שדרישה זה בעולם הבריאה וביקוש בעולם היצירה. אבא של הרבי מדייק באגה"ק בתניא את הלשונות בקשה-דרישה-יחול שהם בבריאה-יצירה-עשיה. נתבונן בפסוק שלנו: "ובקשתם משם ['המצא לנו בבקשתנו']" זה עולם הדבור, עולם היצירה – עולם של דבורים חיים, של חיות הקדש. "ומצאת" – מה תמצא? צריך לומר ש"ומצאת" זה הפירוש של "אף עשיתיו" ש"אף" בא לרבות את האצילות גם במקום העשיה, כי מציאה זה בחינת חכמה. אבל הפשט הוא ש"ומצאת" זה בעולם העשיה, במימוש הבקשה. גם על פי פשט, אתה מבקש "את הוי' אלהיך", שזה באצילות, אבל אתה רוצה למצוא אותו בחיי היום-יו, בעולם העשיה. אבל אחר כך יש עוד תנאי – מתי "ומצאת"? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". "כי תדרשנו" זה עולם המחשבה. אם כן, חיבור עולם המחשבה ועולם הדיבור של הבעל שם טוב זה לחבר את הדרישה והבקוש, שהבקוש ירגיש כמו הדרישה. מה ההבדל בין בריאה ליצירה? בריאה זה עדיין אור המאיר לעצמו ויצירה זה כבר אור המאיר לזולתו. ראשית תחושת הבקוש זה אני מבקש ממך, שאתה מחוץ ממני, שתעשה לי טובה – בבקשה תעשה לי טובה. מה זה דרישה כאן? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". מה זה "בכל לבי דרשתיך" (עוד פסוק, שכל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי מבוסס עליו – עבודת ההתבוננות)? איפה ה' מופיע כאשר דורשים אותו? הוא מופיע בחוץ? לא. אם אני מבקש אני מרגיש שאני מבקש ממך לעשות לי טובה. אבל אם אני דורש בכל לבבי ובכל נפשי, אם אני זוכה שהדרישה פועלת, ה' מופיע מבפנים. זה כמו שהבעל שם טוב אומר "נשמת אדם תלמדנו" – שהתורה והקדושה באה מתוך הלב. "בכל לבבך ובכל נפשך" – משם גם מופיע מושא הדרישה. מה זה שאני מחבר אותם ביחד? מה זה הווארט של הבעל שם טוב שצריך לחבר את עולם המחשבה ועולם הדבור, הדרישה והבקוש? שגם הבקוש ירגיש ככה. איך אני יודע את זה? מהפסוק של "לדוד" שאומרים בכל אלול עד הו"ר – "לך אמר לבי בקשו פני [לשון בקשה] את פניך הוי' אבקש". זה לשון בקשה, אבל שה' יופיע בתוך הלב שלי – זה בקשה בדרגת הדרישה. אבל הפסוק הזה אומר "ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". כל מה שאמרנו עד עכשיו זה פירוש הבעל שם טוב על מה שצריך לחשוב כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – שאתה תהיה בתוך הבקשה (לא אתה שמה בחוץ). שוב, שזה עולם הדבור מבקש שאור הבורא יתגלה בעולם המחשבה, יאיר בעולם הדבור, ומשם ירד לפועל ממש. זה גם דבר גדול שמאפיין את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו לעומת כל הגאולות הקודמות, כולל גאולת מצרים, שהגאולה העתידה לא באה מבחוץ אלא מבפנים. זה עיקר החב"ד, שפיץ חב"ד, שזה התבוננות – שהגאולה באה מהדרישה מבפנים. זה לא נסים מבחוץ, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שמגמדות נפלאות יציאת מצרים – איך? שזה נפלאות שבאות מבפנים. "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", איך? על ידי שהאלקות מתגלה מבפנים. על ידי הגלות "ובקשת משם את הוי' אלהיך" ואז "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" – זה "המצא לנו בבקשתנו".
עד כאן התורה הראשונה של הבעל שם טוב על לשון הסליחות. בפרצוף שנבנה בהמשך זה הדעת – זה עיקר הדעת של הדיבור, לדעת מה אתה עושה כשאתה מדבר בכלל, וכשאתה מבקש בקשה מהקב"ה בפרט, "המצא לנו בבקשתנו".
לחיים לחיים!
ניגנו "לכתחילה אריבער".
לחיים לחיים!
"יפקד הוי' איש על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם". אומר הבעל שם טוב שהמנהיג צריך להיות אחד כזה שיודע להעלות את כל הסיפורים של אנשיו, לחבר את הגשמי לרוחני ולהעלות אל כל סיפורי המעשיות של כולם. כך הבעל שם טוב מפרש "אשר יוציאם ואשר יביאם" – שמוציא את הדבורים מהפשטות שלהם ומביא את הדבור לשרש. רק אחד שיכול לקיים את זה ראוי להיות דָבּר – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – זה אך ורק מישהו שיודע איך להעלות את כל דבורי הדור שלו שלו לשרש, וממילא להמתיק את כל הדבורים בשרשם. כלומר, שלמנהיג-הדבר יש חוש מיוחד בסיפורים. לא דווקא סיפורים של ימים קדמונים, אלא סיפורים אקטואליים. הוא אוהב לשמוע חדשות, לקרוא עיתון (או שמישהו אחר יספר לו מה כתוב בעיתון אם אין לו זמן לקרוא את העיתון). כשהוא שומע איזה סיפור הוא יודע איך להתחבר אליו – ספור זה דבור, הכל דבורים – ויודע איך להעלות את הדבור לשרש. שוב, בלשון הבעל שם טוב זה נקרא לחבר את הגשמי לרוחני. המלך הוא בחינת "כתר עליון איהו כתר מלכות", אבל הכתר הוא נבדל – נקרא "נקודה דלא נעיץ". אבל החכמה – ה-י (י וקוש"י מהוות יחד אות אחת) – זה "נקודה דנעיץ". המנהיג, ה-י, החכמה של המנהיג, (חכמה זה בטול, אבל) זה איך להיות נעוץ בתוך כל סיפור מעשה של כולם – בתוך כל הספירות, שכולן סיפורים. כשהוא שומע סיפור מיד מזהה שהסיפור ומי שמספרים עליו ומי שסיפר זה קשור לאיזה ספירה, הוא מזהה את הספירה והוא נעוץ בכל הספירות ובכל הסיפורים, ובכך הוא מוציא אותם מהגשמיות ומביא אותם לרוחניות שלהם ובכך הוא ממתיק את כל הסיפורים וכל החדשות של הדור שלו, וזה המנהיג של הדור. לכן את התורה הזאת של הבעל שם טוב נשים בחכמה, כי זה נקודה דנעיץ – זה המנהיג של הדור.
אחר כך הבעל שם טוב אומר שבר"ה שלשה ספרים נפתחים – ספרם של צדיקים גמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, וספרן של רשעים שזה ההיפך, וספרן של בינונים שתלוים ועומדים ומחכים מכסה לעשור שיפסק הדין שלהם. אומר הבעל שם טוב שכל הספרים האלה זה הכל סיפורים – הספרים זה איך האדם מספר סיפורים, איך הוא מדבר. כשצדיקים גמורים מספרים סיפור ובסיפור שלהם מבקשים איזה בקשה הם מחברים את הבקשה לעולם המחשבה ואין להם שום אינטרס וטובת הנאה אישית כלל וכלל. הם רק יודעים שבדבור עולם הדבור מדבר ומבקש יחוד עם עולם המחשבה. עולם המחשבה זה בינה, והצדיק שכל כולו כאשר מספר סיפור רק מעלה דבוריו לעולם המחשבה – הוא חי. ברגע שאדם מבקש לעצמו משהו – ספק אם הוא חי. אבל הצדיק הזה, שיכול להיות כל אחד מאתנו, כי בכח ודאי ש"ועמך כֻלם צדיקים", ואם מבינים במה זה תלוי – שרק תלוי בדבר הזה, שכאשר אתה מספר סיפור אתה לא חושב על שום דבר אחר, רק שעולם הדבור מבקש ומתחנן להתעלות ולהתחבר לעולם המחשבה – אתה ממילא נכתב ונחתם לאלתר לחיים שלום. כי כל הסיפור שלך זה מה שמשייך אותך לספרן של צדיקים, סיפורם של צדיקים. עוד הפעם, הבעל שם טוב אומר שכל הספרים זה רק איך אתה מספר את הסיפור שלך. הרשע זה להיפך – מספר סיפורים רק מתוך מחשבה על הנאת עצמו. או שההנאה היא מעצם זה שהוא לץ, יש הנאה גדולה מלספר סיפורי ליצנות ולה"ר, או שכאשר מבקש משהו חושב אך ורק על עצמו, ולא על זה שעולם הדיבור רוצה להתחבר לעולם המחשבה. אחד כזה הוא במקום היפך החיים, ולפי ספורו נכתב ונחתם מיד בספרן של רשעים. הבינוני זה אחד שלמד חסידות ולמד תורת הבעל שם טוב ויודע שכאשר מספרים סיפורים צריך לחבר את הסיפור עם השרש, עם עולם המחשבה, אבל בכל אופן הוא רוצה משהו – יש לו עדיין איזה פניה או נגיעה, משהו לגרמיה, לכן הדין שלו עומד ותלוי עד יום כיפור. יום כיפור הוא הוא עולם המחשבה, "לפני הוי' תטהרו" זה בינה, אמא עילאה, אז ברגע שמגיעים ליום כיפור שהוא הוא עולם המחשבה אז הדין של הבינוני נחתם לטובה. כך אומר הבעל שם טוב.
זה עוד תורה של הבעל שם טוב – אנחנו כעת בוחרים תורות מכש"ט שכולן קשורות זו לזו והמכנה המשותף הוא עולם הדיבור – וזו תורה שבמפורש שייכת לר"ה ויו"כ, איך הבעל שם טוב מפרש שלשה ספרים. הכל זה רק ענין אחד – איך אתה מדבר, מה אתה חושב כאשר אתה מדבר. האם אתה מחבר דיבורים לעולם המחשבה או לא – בזה נגמר הדין שלך. לאן זה שייך? לעולם המחשבה בעצם, שזה בינה, אמא עילאה. כל השלשה ספרים זה שמה. איפה הקב"ה פותח את הספרים שלו ומעיין בספרים וכותב בספרים וחותם בספרים? הכל באמא, כך כתוב בקבלה. עולם הסיפור-הדיבור זה מלכות, אבל הכוונה האם אתה מחבר את זה למעלה, לעולם המחשבה, או לא. אם כן, את התורה הזאת נמקם בספירת הבינה. זה אחרי התורה של "יפקד הוי' איש על העדה אשר יביאם ואשר יוציאם", הנקודה דנעיץ של החכמה, של המנהיג שלא רק שיודע לחבר את דיבוריו לעולם המחשבה אלא את כל דיבורי בני דורו, וכך מעלה את כל אנשי הדור, דרך הסיפורים שלהם. עוד הפעם, המנהיג זה אחד שיכול ללכת לאיזה עיתון, ואם רק יתנו ל את המדור שלו בעיתון יכול להעלות את כל הדיבורים של הדור, ובכך הוא נעשה המנהיג של הדור. זה היה החכמה, והבינה זה הסיפורים שלך.
את הדעת אמרנו קודם – המצא לנו בבקשתנו. נמשיך הלאה בעקרי המדות, אהבה ויראה. התורה הבאה כתובה בדברי רמ"מ מויטבסק – מתלמידי תלמידי הבעל שם טוב, שאמר שמי שרוצה לצייר לעצמו משיח יקח את הבעל שם טוב – שהוא מכל תלמידי הבעל שם טוב בעיקר לקח את הענין שכאשר אדם מדבר יהיה אצלו עולם היראה (שזה עולם הדבור). שתי המדות העיקריות זה חסד וגבורה, ומה שצריך להסביר כאן – וזה דבר פשוט להסביר – שכאשר אני מדבר צריך לחוות אהבה ויראה. באמא הכל היה לקיים את ההוראה לחבר הכל לעולם המחשבה, אבל בחסד וגבורה אני צריך להחדיר לתוך הדבורים שלי אהבה ויראה. נתחיל מהיראה.
מה זה הדבר הכי פשוט של יראה בתוך הדבור? "האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", "מלה בסלע משתוקא בתרין", "חש" לפני "מל". זה שיש חש ושתיקה, "משתוקא בתרין", לפני ה"מלה בסלע" זה כדי להכרית את הקליפות ורק אז "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – זה היראה שבתוך הדבור. על זה יש הרבה תורות של הבעל שם טוב. "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו" – אם הרב הוא כאלם, שותק להכרית הקליפות כי "אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", אז "יבקשו תורה מפיהו". הדברים נאמרים לכל אחד, שצריך יראה בתוך הדבור – לא צריך סתם לדבר.
מה זה אהבה? בשביל לדבר דברים טובים, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ופועלים פעולתם – לזולת, ולפעמים גם אל עצמי – צריך אהבה בדיבור. הפירוש הפשוט הוא שאני אוהב לדבר, יש אנשים שאוהבים לדבר. אם אוהבים לדבר צריך גם את הכנף השניה – אהבה ויראה זה שתי כנפים, ולא סגי הא בלא הא. אם אתה אוהב לדבר צריך לדעת ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". זה טוב מאד שאתה אוהב לדבר, אחרת דבריך לא יפעלו שום דבר. לאהוב לדבר זה לאהוב לתקשר. אחד שלא אוהב לדבר הוא 'פאר זיך', לעצמו, "העטופים ללבן והקשורים ליעקב" – הוא לא אוהב לדבר כי לא זקוק לזולת, אבל אם זקוק לזולת אז באופן טבעי אוהב לדבר. זה שיש אהבה בדבור זה החסד, זה המל אחרי החש. לכן פתחנו ביראה, בחש – צריך חש, אבל התכל'ס זה לא החש אלא המל. צריך הרבה הרבה מטען של כח, אנרגיה, של אהבה בתוך הדברים – גם שאתה אוהב את הזולת וגם שאתה אוהב לדבר איתו. תיכף נסביר יותר. יש הרבה סיפורים על חברים או שני בני זוג, זוג יונים, שיושבים בשני קצוות של שלחן ולא מדברים ויש שם אהבה אין סופית. זה דבר גדול, תיקון גדול, אבל לא תיקון של עולם הדבור. האדם הוא מדבר, בראש השנה קרה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומפרש רש"י שנתן לו תוספת נפש חיה – "דעה ודבור" (וזה גם הולך ביחד: יש לו דעה טובה ונכונה בענין של דבור). צריך לדבר לפני ה' – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפך שיחו". הבעל שם טוב מפרש שתפלת העני היא שבכל עת מצוא יוכל לדבר עם ה', ותו לא. מה ה"תפלה לעני כי יעטוף"? ש"לפני הוי' ישפך שיחו", שתמיד יוכל לדבר לפני ה', כי אין לו דבר שאוהב יותר מזה.
תפארת ומלכות הולך ביחד בתורת הבעל שם טוב בכתר שם טוב: לפני כל מצוה אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – זה לייחד את התפארת (קוב"ה) והמלכות (שכינתיה). ידוע שברוב המקומות הבעל שם טוב מפרש את התפארת בעבודת ה' – שגורמים לקב"ה להתפאר בנו, "ישראל אשר בך אתפאר", זה לעבוד את ה' במדת התפארת. גם כאן, מה זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה"? שעושים שהקב"ה יתפאר בדיבור שלו. הרי שכינתיה זה עולם הדבור ותפארת זה לשון התפארות, וכשאני עושה מצוה – מניח תפלין, או כל מצוה, וגם כל דבור שאני מדבר – אני מכוון לשם יחוד קובהו"ש, שה' יתפאר בדבור שלו. מה הפשט? ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, אמר "יהי אור", אמר "נעשה אדם", אמר הרבה. אם העולם שברא בעשרה מאמרות יוצא לו טוב הוא מתפאר בדיבור – טוב שבראתי את העולם, "ברוך שאמר והיה העולם" היה מוצלח. אבל אם חלילה האדם הישראלי לא הולך בדרך ה' זה לא היה מוצלח, לכאורה, מה שה' דבר. אז הוא אפילו מתעצב אל לבו מהדבור שלו. אז בכל מצוה ובכל דבור צריך לכוון שהקב"ה יתפאר בדבור שלו שברא אותי ואת העולם בכלל – שהעסק היה כדאי. זה נקרא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". אז גם כן, זה מתאים לכל דבר שעושים. גם כשעושים איזה פעולה של "הלך בתם ילך בטח" – כמו שדברנו אתמול בלילה – רוצים שה' יתפאר, שהיה כדאי לברוא את העולם בעשרה מאמרות בשביל הפעולה הזאת שמישהו עשה. זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", ככה מסביר מורנו הבעל שם טוב. יש בפירוש הזה שתי הספירות יחד, גם תפארת וגם מלכות. אני רוצה שה' יתפאר בדבור שלו, והדבור שלו זה מה שצריך להתלבש בדבור שלי – זה נותן ממד נוסף, פן חדש, בהתלבשות עולם הדבור בפי. שה' יתפאר בדבור שלי, שאני מדבר מתוך מודעות זאת, וגם כשאני עושה עולם הדבור נמצא שם. החידוש כאן שעולם הדבור לא רק בפה שלי, אלא גם בידים וברגלים שלי, בכל מה שאני עושה – החל מהפה שלי, אבל מתפשט וכולל כל האברים. הכל זה עולם הדבור, הכל לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.
מה הפירוש שכנגד נצח והוד (שגם הולכים ביחד)? אמרנו אתמול בלילה שבשנה זאת שבת סליחות וסליחות זה כנגד ג-ד, כנגד כסלו וטבת, כנגד חג חנוכה. חנוכה זה "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגלא דתרמודאי. נצח והוד נקראים שוק, לבר מגופא. נשארו לנו שתי תורות, לנו"ה וליסוד, והן החשובות ביותר מכל מה שדברנו עד עכשיו. התורה של נו"ה זה פירוש הבעל שם טוב על לשון חז"ל "ראוה מדברת עם אחד בשוק". אומר הבעל שם טוב שכאשר מדברים בשוק – וגם בנושאים של הפשט של אותו מאמר חז"ל – צריך לחבר את הדבורים של "ראוה מדברת" עם ה"אחד", אחד יחיד ומיוחד. הוא אומר שזה גם הכוונה של "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" – צריך לחבר כל מה שאתה שונה עם ה"אחד", ולא רק מה שאתה מדבר בתורה, אלא גם בדבורי "ראוה מדברת... בשוק". "ראוה מדברת" זה "איהי בהוד" ואותו "אחד" שהיא מדברת איתו זה "איהו בנצח". מה זה? חוזר לצדיק שיכול לקחת את כל סיפורי העיתון, כל סיפורי ה"ראוה מדברת" – זה דוגמה קלאסית של כתבה בעיתון – ולהעלות את זה לשרש, לחבר את הדיבור הזה עם האחד-יחיד-ומיוחד. הכל בתוך השוק, בתוך השוקיים – איהי בהוד ואיהו בנצח.
אחרון אחרון חביב, תורת הבעל שם טוב על הפסוק בעקדת יצחק "ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". מפרש מורנו הבעל שם טוב ש"שני נעריו" זה השנים של הנערות – שני לשון שנים. מה זה השנים של הנערות? חטאות נעורים. לכן הפירוש הזה הוא כנגד היסוד. אברהם אבינו, שהוא האהבה, לקח בעקדת יצחק "את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". איך מעלים את "שני נעריו", את שנות הנערות? על ידי צחוק דקדושה. על ידי צחוק דקדושה, שזה השיא של חוש הדבור, מתקנים את כל חטאות נעורים. זה ממש אחרון אחרון חביב מבין כל התורות, בגלל שהדבר הפשוט שאנשים רוצים כשנגשים הערב לסליחות – במיוחד נוער – וכשנגשים לימים נוראים, אז כל אחד הוא "נער ישראל" (גם גדולים הם עדיין נערים), ה"דאגה בלב איש" זה מה אני עושה עם הנערוּת שלי. כאן אומר הבעל שם טוב שתיקון הנערות, ה"ויקח את שני נעריו [שנות הנערות] עמו [עם אהבת אברהם] ואת יצחק בנו" – התיקון זה רק על ידי צחוק. התורה הזאת היא השיא של כל תורות הבעל שם טוב, וכדי להבין את זה הוא מוסיף עוד משהו, שלזה נקדיש עוד שיחה אחרי הפסקה. הוא אומר שזה שיצחק הוא זה שמעלה את "שני נעריו", את שנות הנערות, זה הסוד של "הנהו תרי בדחי". גם כן, אחת מסוגיות הש"ס – אם יש סוגיות שאפשר למנות על יד אחת – הכי אהובות על הבעל שם טוב זה הסיפור במסכת תענית על שני בדחנים שהם בני עולם הבא בזכות זה שהיו מבדרים אנשים. דברנו אתמול בלילה קצת על הבידור, אבל התכל'ס זה להבין את סוד "הנהו תרין בדחי", שהם בחינת יצחק, ורק הם יכולים לעלות את "שני נעריו". פתחנו ב"דבר אחד לדור" – מלך ישראל שרוצים לשים אחרי שנשים את הקב"ה למלך – שרוצים אחד כזה שיכול להעלות את כל סיפורי הדור. גם בתורה ההיא של "יפקד ה' איש על העדה" מביא הבעל שם טוב את הענין של "תרי בדחי", כלומר שמנהיג הדור הוא הבדחן של הדור. כך יוצא מפורש מדברי הבעל שם טוב, שכדי להעלות כל סיפורי הדור וכתבות העיתון, זה רק בסוד "הנהו תרי בדחי" – זה המשיח. על זה נאמר – בסוד הפרצוף שלנו כעת – יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. יסוד אבא זה המנהיג ויסוד ז"א זה פירוש הבעל שם טוב על "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו". נשאר לנו רק להעמיק ולהאריך קצת בסוד "הנהו תרי בדחי" – צריך לעיין קצת בגמרא ואז נשכיל את דרכנו בע"ה.
ניגנו "אבינו מלכנו".
לחיים, לחיים!
לפני שנמשיך נקודה אחת לגבי הבינה והדעת: ב"המצא לנו בבקשתנו" כותב הבעל שם טוב שאם האדם נדבק כדבעי בעולם המחשבה אז הבקשה שלו תיעשה בדרך ממילא. הוא נותן דוגמה מאדם ששמח מאד מאד ובלי לחשוב הוא מטפח בידים – מוחא כפים – בלי לחשוב על זה בכלל, זה יוצא לו אוטומטית. כלומר, השמחה מתפשטת – זה דבר שמובא בהרבה דרושי חב"ד, שכאשר יש שמחה אמיתית היא מתפשטת – בכל האיברים, שקופצים מעצמם באופן מוחשי ונראה לעינים. כך אומר שאם האדם נדבק בשרש השמחה, עולם המחשבה, אז כל הבקשות נעשות ממילא כמו שהאברים קופצים – האור נמשך לתוך האיברים, זה הווארט. בבינה, "ספרן של צדיקים", הדגיש מאד שאל לאדם לחשוב על בקשתו האישית. בדעת כן מזכיר את בקשתו, רק אומר שזה יתמלא ממילא, אבל בבינה שולל לגמרי מחשבה על הבקשה – כל הבקשה זה רק היכי תימצי, הזדמנות, להדביק את הדבור במחשבה. איך שהסברנו כעת זה לא סותר בכלל, אבל כשקוראים בפנים צריך קצת לעיין – האם כן חושבים על הבקשה או לא. כפי שהסברנו כעת זה מובן – לא חושבים על זה, כמו ב"ספרן של צדיקים", אבל אם הדבקות כדבעי ממש זה קורה ממילא. זה רק השלמה לגבי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – הקשר בין הפירושים.
נחזור למנהיג שמעלה את כל סיפורי הדור: ידוע שאחד המאמרים במלכות ישראל שיש חמש תכונות של מנהיג ישראל אמיתי, והאחרון זה חוש הומור – מה שכתוב שם מתקשר ישירות לנושא כעת. סליחות וימים נוראים זה הימים הכי רציניים בשנה, לכן זה הזמן הכי מתאים לדבר על "הנהו תרי בדחי". זה לא תרתי דסתרי אלא נשיאת הפכים. אם רוצים להעלות את כל הדבורים הכי רציניים, הכי בוכיים לה', כדי שיפעל זה בסוד הצחוק של הקדושה. סימן יפה שאדם בוכה בעשי"ת, ואחד שלא בוכה זה שאלה מה נמצא בשרש נשמתו, כך כותב האריז"ל, אבל דברי הבעל שם טוב חיים וקיימים – מה שמעלה את הכל זה הצחוק של הקדושה, כח המנהיג. המנהיג הוא גם מאד רציני. מנהיגים בדרך כלל מנסים להעמיד פנים רציניות, מול התקשורת, אבל המנהיג האמיתי לא ככה – הוא כמו שני הבדחנים.
הגמרא בתענית כב, א:
רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אמר ליה לא אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה אמר ליה האי בר עלמא דאתי הוא רהט בתריה אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זיל האידנא ותא למחר למחר אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זנדוקנא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו מסרנא נפשאי ומצילנא לה יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה ואמרי דיסתנא היא אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך ואמרת לי זיל האידנא ותא למחר אמר ליה בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא.
תמיד יש לנו גבור, וגבור הערב זה רב ברוקא (תענית כב, א). הוא היה במקום שנקרא לֶפְט – ככה רש"י כותב, שזה "שם מקום" (שאין לזה מובן, אלא רק שם מקום) – והיה שם בשוק, המקום העקרי בו מעלים את הדבורים (ראוה מדברת עם אחד בשוק, כנ"ל). אליהו הנביא מצוי אצלו – הוא צדיק גדול – והוא שאל אם יש בשוק הזה בן העולם הבא. אליהו הנביא אומר לו שלא. זה שאליהו הנביא אומר לו לא זה הדבר הכי משמעותי בכל הסוגיא, בגלל שרגע כמימרא לאחר שאליהו הנביא אומר לו לא מצביע על מישהו ואומר לו שזה בן העולם הבא. רב ברוקא נגש אליו, ומכיון שהוא איש מכובד גם צדיק נסתר עונה לו. קודם כל, הוא נראה מוזר לגמרי, כמו גוי – אין לו תכלת בציצית ולובש נעליים שחורות (טוב שצוחקים...). רב ברוקא שואל אותו למעשיו ואומר לו שסוהר בבית הסהר (כדאי לפגוש את אותו צדיק נסתר). נספר את כל הסיפור? שואל אותו מה מעשיו הוא אומר לו שאין לו זמן ויחזור מחר, חוזר למחרת בבקר ואומר לו שהוא סוהר. ומה אני עושה בבית הסהר? יש תא אחד גדול של כל האסירים, גם נשים וגם גברים, וכשאני מקבל את העצורים אני מפריד בין הגברים לבין הנשים ושם את המטה שלי באמצע, ושם אני שוכב כל הלילה ושומר מפני איסור בין האסירים לבין האסירות. זה דבר אחד שאני עושה. דבר שני, כשיש איזה נערה יהודיה שהגוים – בעלי בית הסהר (איזה עסק פרטי, כנראה) – שמים עליה עין אני מוסר את הנפש שלי להציל אותה, שלא יגעו בה. לדוגמה, הוא מספר, שלא מזמן היתה נערה מאורסה שראיתי שהגוים שם שמו את עיניהם עליה אז לקחתי שמרים של יין (דורדייא) ולכלתי את השמלה שלה בהם, שזה אדום כמו דם, ואז אמרתי לגוים שהיא מאוסה, נדה, וכדאי להתרחק ממנה, וככה הצלתי אותה. בשבילי זה מסירות נפש, כי יכולים להתנקם בי. הוא שואל למה הוא עם נעליים שחורות ובלי תכלת, והוא אמר שאיני רוצה שיכירו שאני יהודי, כי אני הולך ושומע אצל הגוים כל המחשבות והגזירות שרוצים לגזור, אני מרגל סתר וכל מה שאני שומע אני הולך ומספר לרבנן כדי שיתפללו ויבטלו את הגזירות. למה לא אמרת לי את כל זה אתמול? כי אתמול שמעתי איזה גזירה שמתבשלת אצל הגוים והייתי בדרך לרוץ לרבנן שיבטלו בתפלתם את הגזירות ולכן לא היה לי זמן. כל זה הסיפור הראשון – אותו אחד מהשוק של לפט, אחרי שרגע קודם אמר שאין בן העולם הבא.
אחר כך ממשיך רב ברוקא לדבר עם אליהו הנביא, ופתאום הוא מצביע על עוד שניים ואומר שהם בני העולם הבא. רב ברוקא שואל מי הם, ואומרים שהם בדחנים – אנחנו הולכים בשוק, וכשרואים מישהו עצוב מבדחים ומשמחים אותו. רק על הפרט הזה נאמר מה שהבעל שם טוב אומר: שהצדיק, המנהיג המעלה כל סיפורי הדור, לא יכול להעלות את הסיפור של מישהו אם אותו אחד עצוב. מי שעצוב הוא ממש מת, וגם הסיפורים שלו מתים, אז בשביל שיוכל להעלות את הסיפורים קודם צריך לשמח אותו. הדבר הראשון זה להוציא את האנשים מהעצבות שלהם. ח"י אלול זה אותו דבר, שלא יהיה חדש עצוב. חדש עצוב זה של מתנגדים. צריך תשובה, אבל שהכל יהיה בחיות ובשמחה. כנראה הנהו תרי בדחי זה שרש נשמת הבעל שם טוב, ומהם למד. גם האריז"ל אמר שהכל זה שמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", הכל תלוי בזה. בתניא הכי חריף – שעצבות זה סימן שאינך מאמין בה'. על כל פנים, מי שעצוב אי אפשר להעלות דיבוריו, וזה תכלית העולם, אז צריך לשמח אותו. תרי בדחי משמחים מי שעצוב, אבל לא רק שעושים את זה – מספרים איזה בדיחה למי שעצוב – אלא אם רואים שני אנשים רבים ביניהם, על מה שלא יהיה, אנחנו עושים ביניהם שלום. כשקוראים את הגמרא כתוב שעושים שלום, בלי בדיחותא, אבל כשרואים את רש"י (והפשט שלו מחויב), מובן שגם השכנת שלום היא על ידי בדיחה. יוצא שלבדיחה יש שני כחות, תחתון ועליון. הכח התחתון – הבדיחה מוציאה אותך מעצבות. הכח העליון, שהוא חידוש נפלא – אם יש מריבה ודין בין אנשים הבדיחה יכולה לעשות שלום. כשבאים לבית דין יש ענין שהדיינים יציעו פשרה במקום דין, אבל כאן יוצא שמי שיודע לספר להם בדיחה טובה (מן הסתם בענינים – להפוך כל המחלוקת שלהם לבדיחה אחת גדולה) – בזה עושה שלום ביניהם. הכל זה בדיחה, כל העולם הזה הוא בדיחה אחת גדולה. שוב, יש כח בבדיחה גם כח להוציא מעצבות וגם כח לעשות שלום בין שני אנשים רבים. אפשר לומר גם בתוך הנפש גופא – מה זה ספר התניא? שיש כל הזמן מריבה פנימית בין שתי הנפשות שרבות על העיר קטנה, הגוף. יש גם כן רק דרך אחת לפתור מריבה זאת – על ידי בדיחה טובה שעושה שלום בין שתי הנפשות.
אחרי שחזרנו על סוגיא זו במסכת תענית צריך להבין מה קורה כאן. אמרנו שהווארט העיקרי להבין את כל זה הוא מה שרב ברוקא שואל את אליהו הנביא על השוק של לפט אם יש בן העולם הבא, וספונטאנית אומר לו שלא – זה לפט, אין כאן בן העולם הבא – ופתאום יש אחד, ואחר כך עוד שנים. ההופעה כאן של בין עולם הבא זה איזו הופעה של יש מאין. בסיפור הידוע של רבי יהושע בן לוי ששואל את אליהו לגבי משיח ידוע הפירוש של המהר"ל (שהיארצייט שלו בח"י אלול), שמובא ומוסבר אצלנו באריכות, שיש רמות שונות של מודעות – ריב"ל מודעות אחת, אליהו הנביא מעליו, ומשיח מעל שניהם. לכן אליהו הנביא, אף שלא עומד על סוף דעת משיח, משמש ממוצע מחבר בין משיח לריב"ל. כאן זה אותו דבר. אליהו הנביא מצד עצמו זה לא האתערותא דלתתא – הרצון החזק שתיכף נסביר – של רב ברוקא, הגבור שלנו הערב. רב ברוקא לא יכול לזהות בן העולם הבא, אלא רק אליהו הנביא – הוא אומר שאין ופתאום יש. איך זה קרה? רב ברוקא = ז"פ חכמה (ממוצע כל אות בשמו, הוא תכלית החכמה, פנימיות החכמה, כמו שנסביר), ושמו הוא לשון ברק המבריק על השכל, תכונת החכמה כידוע בחסידות. עם כל חכמתו, הוא לא יכול לזהות בעצמו בן העולם הבא, וזקוק לאליהו הנביא שנמצא דרגה אחת מעל חכמתו (נאמר שזה סוד תיקוני דיקנא, שאבא – רב ברוקא – יונק מתיקון נוצר חסד, נאמר כך רק לדירוג המדרגות). זה שאליהו הנביא אומר שאין ופתאום יש, זאת אומרת שבני העולם הבא כאן זה טיפוסים שיוצאים מהלא-מודע לגמרי, גם הלא-מודע של נפש אליהו הנביא. כתוב בכתבי האריז"ל שחכמה, ובפרט פנימיות החכמה, זה אתעדל"ת, העלאת מ"נ, לגלות את העלם הכתר. רב ברוקא רוצה לראות בני עולם הבא. את מי זה מענין אם יש בלפט איזה בן עולם הבא? כנראה שזה מאד מענין את רב ברוקא, מאד נוגע לו, לכן הוא שואל ומעורר את זה. התגובה הראשונית, הספונטאנית, זה שאין כאן. אבל בזכות זה שהוא מעורר את זה מלמטה הוא זוכה, הוא מעורר את זה, זה העלאת מ"נ. מי הראשון שמופיע מתוך הלא-מודע? רישא דאריך. נאמר את זה בקיצור, תן לחכם ויחכם עוד. הראשון שמופיע, אותו סוהר עם הנעלים השחורות ובלי תכלת בבגדו, זה הופעה של רישא דאריך. זה רצון, הוא במסירות נפש עושה תיקונים גדולים, מפריד בין המינים, מציל נערה המאורסה. הוא רצון תקיף. מקורב גם למלכות הגוים, שזה סוד חיצוניות המקיף דאריך – זה הטיפוס הראשון. אחרי שגומרים איתו פתאום מופיעים עוד שנים – רישא דאין ורישא דלא ידע ולא אתיידע. מה ההבדל בין הטיפוס הראשון לשני הטיפוסים שמופיעים? הראשון שמופיע כולו רצון, רצון אדיר עד כדי מס"נ (אין לו זמן לבדיחות...), אבל שני האחרים זה לא נשמות של רצון – זה נשמות של תענוג, של שמחה, של בדיחה. הנשמה הראשונה זה נשמה של חיצוניות הכתר שמופיעה מתוך האין, מתוך הלא, אבל "הנהו תרי בדחי" זה פנימיות הכתר. זה שנים, כי שתי המדרגות רישא דאין ורדל"א זה בדיוק שני הכחות שמסוגלים לפעול מכח הבדיחה – זה שאפשר להוציא מעצבות זה רישא דאין, וזה שאפשר לעשות שלום בין רבים חזקים, לבטל את המריבה עם בדיחה טובה, זה בא מרדל"א. מה זה רדל"א? אמונה פשוטה, אמונה ברית וקשר ושלום. זה אמרתי בקיצור, תן לחכם ויחכם עוד. הענין הזה של "הנהו תרי בדחי" זה שפיץ תורת הבעל שם טוב.
אם כן, התחלנו ב"המצא לנו בבקשתנו", שהקב"ה יהיה בתוך הבקשה – זה הנפלאות של לעתיד לבוא, שיופיע לנו מתוך הבקשות שלנו. זה כל עניני עולם המחשבה והדבור, אבל העיקר שה' לא 'שמה' אלא צריך להיות בתוך הבקשה. וסיימנו בשפיץ של תיקון עולם הדבור – כל עשרת ימי תשובה – סוד הנהו תרי בדחי, שמי שיש לו את זה בשלמות הוא ה"דבר אחד לדור", וכל מי שמתחשק לו להיות בן עולם הבא בתוך השוק של לפט כדאי לו מאד מאד לאמץ זאת לעצמו, ללמוד איך לספר בדיחות טובות כדי להוציא אנשים מעצבות ולעשות שלום בין אנשים.

בס"ד
כל הכבוד אורנא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 =)
=)
=]
=]
=]

ונראלי שצריך לפרסם על הפורום...

בס"ד
סתם..חח
איזה כי'יף שמו לי קוביות היום..!!!!!!!!!!!!!!!!!!(זה כואב.. אבל זה קוביות מזה יפות!!) סתם..חח איזה מתלהבת אני....
=]
יומטוב לילה טוב חלומות חסידי'ים וגינזבורגים!! שתחלמו על פיל שנכנס בקוף של מחט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אמן. =)
=]

בס"ד
סתם..חח לוידעת..!!!!
מה נשמע?