בס"ד
יום שני מבחן בלשון!!!!!!!!!!! ואני רק בעמוד 48 ונצרך ללמוד עד 127!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ובמקום ללמוד אני מגלגשת(מילה שהמצאתי....) במירשתת!!!! וקוראת מארגים!!!!!!!!!!!!!1 חחחחחחחחחחחחחחחחחחח
=]

בע"ה
כ' אלול סח – מוצש"ק כי תבוא, שיעור הכנה לסליחות – בית גל עיני, י-ם
סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו הניגון ששרים על "כמופת הייתי לרבים", "כתיבה וחתימה טובה".
ידוע שעשרת ימי תשובה זה בנין המלכות, מראש השנה שממליכים את הקב"ה עלינו – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" – וכלה ביום כיפור שזה סוד החתימה, כדי שהמלכות תהיה ראויה להזדווג עם ז"א ולהוליד נשמות חדשות, נשמות ישראל, בשנה הבאה. צריך לבנות את המלכות, בנין פרצוף רחל. רחל, המלכות, היא עולם הדיבור. כך כתוב בקבלה וחסידות. הרבי אומר במאמר שראש השנה בכל שנה זה כמו הכניסה לארץ ישראל, שארץ ישראל זה גם כן פרצוף רחל, כידוע. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל יש שלוש מצוות – להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק, לבנות את בית הבחירה. ידוע שכתוב "שום תשים עליך מלך", ובזהר כתוב "'שום' לעילא", קודם צריך לשים את ה' כמלך עלינו, ואחר כך המצוה "'תשים' לתתא", מצוה להעמיד מלך ישראל, מלך צדיק וחסיד כמו דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקיים".
היות שכתוב "יחיינו מיומיים" על שני ימי ראש השנה יש לומר שהיום הראשון זה בעיקר "'שום' לעילא", להכתיר את ה' למלך עלינו בשמים, והיום השני (שלכן הוסיפו אותו, והוא נוהג גם בארץ ישראל – שלא כמו כל יו"ט שני – וינהג לעולם ועד) זה "'תשים' לתתא". שוב, היום הראשון של ראש השנה זה הכניסה לארץ ישראל – עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ובצעד הראשון שדורכים בארץ ישראל הענין הוא "'שום' לעילא". נכנסים לארץ ישראל על מנת לקיים את התורה והמצוות, להיות לקב"ה עם סגולה מכל העמים, וכך לפי הלכה – כשעוברים את הירדן צריך לכוון לקיים את מצוות התורה, אחרת זה לא תופס, לא חלות כל ברכות ה', זה רק כאשר נכנסים לארץ על מנת לקיים את ה"'שום' לעילא", שהקב"ה הוא המלך שלנו. זה לפני שמקיימים העמדת מלך, זה חלק מהכניסה לארץ. שוב, הרבי אומר שהכניסה לארץ זה היום הראשון של ראש השנה, וממילא כולל את ה"'שום' לעילא". אחר כך, אחרי הכניסה לארץ והכיבוש והירושה והחלוקה והישוב – אז באה מצות העמדת מלך. ה' בראשנו, נלחם וכובש ומחלק ומיישב לנו את הארץ, ואחר כך יש מצוה להעמיד מלך שינציח לנו את כל זה. על דוד המלך כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – הענין שלו הוא להנציח את ה"'שום' לעילא". אבל כדי שה"'שום' לעילא" יהיה מוחשי לא סומכים על מלך בכיבוש הארץ – ה' כובש לנו את הארץ. משתמש בנו, אנחנו חייליו – "צבאות הוי'" – אבל הרמטכ"ל והמלך שלנו תוך כדי כיבוש הארץ זה ה', ועוד לא מלך ישראל.
שוב, היום הראשון זה "'שום' לעילא" בכניסה לארץ, ואחר כך ה"יחיינו מיומים" זה "'תשים' לתתא", והכל זה "יומא אריכתא", שיהיה ביחד. אחר כך כל עשרת ימי תשובה זה בנין המלכות, בנין פרצוף רחל. מה המצוה הבאה, אחרי ה"'תשים' לתתא"? זה מלחמת עמלק – להכרית את זרעו של עמלק. את זה עושים על ידי העומקים. עמלק זה אותיות עמק. בעשי"ת אומרים בכל יום "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", וכתוב שזה הזמן היחיד בשנה שזוכים להגיע לעשרת העמקים של ספר יצירה. לכל ספירה יש כח ועבודת ה' בהתאם לה, אבל העמק של כל אחד זה רק בעשרת ימי תשובה. העומק זה התמצית. כתוב שבין העמים, בין אויבי עם ישראל, התמצית – עומק רע – זה עמלק (לא כמו שבעת העממים וכו', אלא עומק ותמצית הרע). וממילא, הזמן היחיד בשנה שאפשר להכרית אותו זה עשרת ימי תשובה, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'" – מלמעלה נותנים לנו את האפשרות להגיע לעומק של הקדושה, לעשרת העומקים של הקדושה. אחר כך יש את המצוה השלישית, שזה התכלית – בנין המקדש. משיח יבנה מקדש במקומו. זה כמובן קשור ליום כיפור, שהוא "אחת בשנה" – יש שם את החיבור של "עולם שנה נפש" (שלשת ממדי העולם בספר יצירה) בדרגה הכי גבוהה של כל אחד. מבחר העולם זה המקדש, מבחר השנה זה יום כיפור ("אחת בשנה"), והמובחר שבנפש זה הכהן הגדול שרק בו כשרה עבודת היום הקדוש. לכן באותו יום מתחברים ג הפסגות של עולם-שנה-נפש – המקדש וקה"ק, יום כיפור והכה"ג. ממילא פשוט שהענין של יום כיפור זה בנין בית הבחירה ועבודת ה' בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך הלב של כל אחד ואחת מבני ישראל".
אם כן, אם יש לנו את הכניסה לארץ ו-ג מצוות הציבור בעשי"ת, מר"ה עד יו"כ, מה עושים הערב, בסליחות, שזה הכנה קרובה לעשי"ת? על פי פשט אנו מבקשים הערב מהקב"ה שנזכה, שנהיה ראויים וזכאים, לכל המהלך הזה של עשרת ימי תשובה. שיסלח לנו, ינקה אותנו מהלכלוכים שלנו וממה שמונע אותנו מלהכנס לארץ ישראל. שנהיה ראויים להכנס לארץ, לקיים "שום תשים עליך מלך"" להגיע לעומקי הספירות שרק על ידי זה מכריתים זרע עמלק, והתכל'ס שנזכה לבנות את בית הבחירה ולעבודה בו ביום כיפור. שוב, הערב מבקשים סליחה, אבל הסליחה היא בשביל משהו – כדי שנהיה ראויים וזכאים לבנות את המלכות. חמשה ימים לפני ר"ה זה כ"ה אלול, יום בריאת העולם, שזה גם הכנה. ר"ה זה יום ששי של הבריאה, בו נברא אדה"ר, שגם אמר "'שום' לעילא" – פתח ואמר לכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה לפני הוי' עושנו", באו נמליך את ה'. אבל בשביל להגיע לבריאת אדם הראשון שממליך ה' צריך כמה ימי הכנה, חמשה ימי בריאת עולם. סליחות זה או באותו זמן, או – כפי הקביעות השנה, שהכי הרבה ימי סליחות (היינו שזה העוצמה הכי רבה של סליחות) – שמונה ימים. הכל הכנה לבנין המלכות, הכניסה לארץ וקיום המצוות של הציבור בארץ ישראל.
ניתן סימן: מה שאנחנו פותחים ומדברים הערב זה בנין המלכות, שהוא עולם הדבור – "באשר דבר מלך שלטון". המושג עולם הדבור – חוץ מהמושג "בנין פרצוף רחל" – זה אחד מהלשונות הכי חביבים ואהובים על מורנו הבעל שם טוב. "מי זאת עולה מן המדבר" – כל ענין החסידות קשור לתיקון של הדבור ולדעת מה זאת אומרת שאני מדבר, תיקון הדבור. אפשר לומר שאם יש 'ווארט', משהו הכי עיקרי לבעל שם טוב, זה המושג הזה "עולם הדבור". אפילו הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא זה הכל חלק מתיקון עולם הדבור. התורות שאנחנו תמיד מדגישים אצל הבעל שם טוב כחשובות ביותר זה הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא, והכל נאמר על תיקון הדבור. יש קשר מיוחד לשנה הזאת, וניתן סימן: השנה הבאה עלינו לטובה, תשסט, עולה בגימטריא "ברוך שאמר" (אומרים כל יום בשחרית, מפתקא שנפלה מהשמים). שאמר עולה גם ישראל, היינו שזה ברוך ישראל – אין כזה ביטוי בתנ"ך, אבל יש כמה פעמים "ברוך הוי' אלהי ישראל". זה "ברוך שאמר והיה העולם". בפשטות אמר והיה העולם זה בכ"ה אלול, אבל אומרים בר"ה "זה היום תחלת מעשיך", עיקר ה"שאמר" זה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בראש השנה, זה עיקר הבריאה. תיקון הדבור מתחיל מסליחות, גם על פי פשט. סליחות זה תוספת מרובה לסדר התפלות היום-יומיות. כשנאמר עוד מעט סליחות בע"ה נוסח התפלה של ימים נוראים, וגם יש כאן הרבה מלל – הרבה תוספת תפלה, הרבה דבורים. כל ענין הסליחות זה לדבר בשופי, לדבר לקב"ה, לבקש סליחה וכל מה שכתוב. לא רוצים לדבר מן השפה ולחוץ, בשטחיות, רוצים לדבר מתוך הלב, כמו כל התפלה שהיא "עבודה שבלב זו תפלה", אבל העיקר שיש כאן הרבה דבורים. עד כאן זה הקדמה.
מה שנעשה הערב בע"ה זה לעבור על כמה וכמה תורות של הבעל שם טוב (בעיקר), הכל בנושא הזה של תיקון עולם הדבור, ואם נגיע לפרצוף שלם של עולם הדבור, עשר ספירות שלו, גם אפשר לכוון אותן בעשי"ת לפי הסדר.
נתחיל מהתורה הראשונה והעיקרית (ואחר כך אולי נעשה הפסקה ונשיר משהו) שהיא מתוך הסליחות. בתוך סדר הסליחות יש ביטוי "המצא לנו בבקשתנו". שלש מלים פשוטות, לשון שלא נמצאת בשום מקום אחר בסליחות – לשון מקורי של סדר סליחות. "המצא לנו בבקשתנו, כמו שכתוב 'ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'". הפסוק הוא כמובן לשון של התורה, אבל מה שכתוב קודם זה משהו מיוחד לסדר סליחות – "המצא לנו בבקשתנו". יש על זה תורה מקורית של מורנו הבעל שם טוב, שעיקר מה שאנחנו מבקשים שהקב"ה ימצא בתוך הבקשה שלנו. מה זאת אומרת? כשאדם מדבר בכלל וכשמבקש בפרט הוא צריך לכוון, כך אומר הבעל שם טוב, שבעצם עולם הדבור מבקש. מה זה עולם הדבור? עולם הדבור זה מלכות דאצילות. אני כלי, אבל אם אני מבקש משהו – פותח את הפה ומבקש מה', לא משנה מה – עולם הדבור מבקש מעולם המחשבה, רחל מלאה, שהאור והשפע ירד מעולם המחשבה ויתחבר עם עולם הדבור, בסוד "מי [עולם המחשבה] זאת [עולם הדבור] עולה מן המדבר", "מי זאת הנשקפה כמו שחר, ברה כחמה יפה כלבנה איומה כנגדלות". שוב, לא אני מבקש אלא עולם הדבור מבקש.
עצם האופי הזה של תורה, של מחשבה והתבוננות, זה משהו אופייני לבעל שם טוב. מאד קשה למצוא בחב"ד כאלה ביטויים – אל תחשוב שאתה מדבר אלא שעולם הדבור מדבר. אפשר לחשוב שכל מה שכתוב בכתר שם טוב זה רק בשביל צדיקים וחב"ד זה בשביל בינונים, אבל זה לא מספק אותנו. לכן צריך להתעמק ולהבין את הדברים, על מנת ליישם אותם, גם לפי שיטת חב"ד. מה הבעיה של לקבל את כל הסגנון הזה בהשקפה ראשונה? כי זה נשמע כמו כח המדמה, וחב"ד מאד נגד כח המדמה, אוהב דברים ממשיים ומוחשיים. לכן בשביל לעשות את זה חב"די צריך לעשות מזה משהו מאד מאד ממשי, שלא ישאר דמיונות – שלא אני מדבר אלא עולם הדיבור מדבר, ומבקש מעולם המחשבה.
אחר כך הבעל שם טוב ממשיך שיש "אור הבורא", "עולם המחשבה", "עולם הדבור" (הכל לשונות שלו), ויש את מימוש הבקשה בפועל ממש – ארבע מדרגות. כשאני מבקש משהו אז נדמה לי שאני מבקש ממך, ה', שתעשה לי משהו במציאות, ואם אני זוכה אתה עושה לי מה שאני מבקש. מה מלמד הבעל שם טוב? זה לא עובד ככה. זה לא שאני מבקש ממך ואתה עושה לי. זה צריך לעבוד ככה: אור הבורא נמשך לעולם המחשבה, ועולם המחשבה משפיע לעולם הדבור, ועולם הדבור נמצא בתוך הפה שלי, ואחר כך מתוך זה – מתוך אור הבורא שנמשך לעולם המחשבה ולעולם הדבור – נעשית הבקשה. הבקשה נעשית בצינור הזה דווקא. זה לא בא מאיזה מקום אחר. עולם המחשבה זה לכאורה בינה, עולם הדבור זה לכאורה מלכות, אור הבורא אפשר לומר שזה חכמה, והפקת הבקשה בפועל ממש – המימוש של הדבר שאני מבקש אותו – לכאורה זה העולמות התחתונים, עד עולם העשיה (שהוא העיקר – שהדברים יתממשו למטה מטה בעולם העשיה, העולם התחתון הזה שלנו שאין תחתון למטה הימנו). אבל אפשר גם לעשות מזה מבנה עוד יותר פשוט, של שם הוי', כי בתוך העולמות גופא עולם הדיבור זה עולם היצירה. באצילות זה מלכות דאצילות, אבל בעולמות ידוע שבריאה-יצירה-עשיה זה מחשבה-דבור-מעשה. עולם הבריאה, עולם השרפים, עולם הכסא, הכורסייא, זה עולם המחשבה. בעולם היצירה יש מלאכים, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", זה דבורים – צריך הרבה חיות בדבור, אבר חי, כדלקמן. זה שירד עד עולם העשיה, יעבור את המסך של ה"אף" (קצת מפחיד, "יגרתי מפני האף") ויגיע ל"עשיתיו", זה הכח לממש בפועל. כל זה הבעל שם טוב אומר שככה צריך לכוון כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – לא שאני מבקש ממך שמה שתעשה לי שמה (במציאות), אלא "המצא לנו", אתה צריך להיות בתוך הבקשה שלי, ואז, אם אתה תהיה בתוך הבקשה שלי, זה יתממש ויתקיים בע"ה. הר"ת "המצא לנו בבקשתנו" הן הלב – הבל-להב-הלב – עבודה שבלב זו תפלה. כלומר, זה תלוי בכוונת הלב – "לב חכם ישכיל פיהו" – הלב צריך להשכיל את הפה להרגיש שעולם הדבור נמצא בו, הוא מי שמבקש מעולם המחשבה, שבו נמצא אור הבורא.
מה הפסוק? כמו שכתוב "ובקשתם משם" – מתוך עומק הגלות. אנחנו עדיין לא במקדש, עדיין בגלות. אין זמן יותר טוב לומר "ובקשתם משם" בימי הסליחות, כהכנה לכניסה לארץ, עדיין בגלות (קצת אסמכתא למנהג חב"ד לא לומר סליחות בעשי"ת, אז אנחנו כבר בתוך א"י ולא שייך לומר סליחות). עיקר ה"ובקשתם משם את הוי' אלהיך וגו'" – הפסוק שהוא אסמכתא לזה – הוא בסליחות (אם כי אומרים זאת גם בסדר סליחות ביו"כ). מה ההבדל בין ביקוש לבין דרישה? זה גם מוסבר אצלנו במקום אחר, לפי דברי אבא של הרבי, שדרישה זה בעולם הבריאה וביקוש בעולם היצירה. אבא של הרבי מדייק באגה"ק בתניא את הלשונות בקשה-דרישה-יחול שהם בבריאה-יצירה-עשיה. נתבונן בפסוק שלנו: "ובקשתם משם ['המצא לנו בבקשתנו']" זה עולם הדבור, עולם היצירה – עולם של דבורים חיים, של חיות הקדש. "ומצאת" – מה תמצא? צריך לומר ש"ומצאת" זה הפירוש של "אף עשיתיו" ש"אף" בא לרבות את האצילות גם במקום העשיה, כי מציאה זה בחינת חכמה. אבל הפשט הוא ש"ומצאת" זה בעולם העשיה, במימוש הבקשה. גם על פי פשט, אתה מבקש "את הוי' אלהיך", שזה באצילות, אבל אתה רוצה למצוא אותו בחיי היום-יו, בעולם העשיה. אבל אחר כך יש עוד תנאי – מתי "ומצאת"? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". "כי תדרשנו" זה עולם המחשבה. אם כן, חיבור עולם המחשבה ועולם הדיבור של הבעל שם טוב זה לחבר את הדרישה והבקוש, שהבקוש ירגיש כמו הדרישה. מה ההבדל בין בריאה ליצירה? בריאה זה עדיין אור המאיר לעצמו ויצירה זה כבר אור המאיר לזולתו. ראשית תחושת הבקוש זה אני מבקש ממך, שאתה מחוץ ממני, שתעשה לי טובה – בבקשה תעשה לי טובה. מה זה דרישה כאן? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". מה זה "בכל לבי דרשתיך" (עוד פסוק, שכל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי מבוסס עליו – עבודת ההתבוננות)? איפה ה' מופיע כאשר דורשים אותו? הוא מופיע בחוץ? לא. אם אני מבקש אני מרגיש שאני מבקש ממך לעשות לי טובה. אבל אם אני דורש בכל לבבי ובכל נפשי, אם אני זוכה שהדרישה פועלת, ה' מופיע מבפנים. זה כמו שהבעל שם טוב אומר "נשמת אדם תלמדנו" – שהתורה והקדושה באה מתוך הלב. "בכל לבבך ובכל נפשך" – משם גם מופיע מושא הדרישה. מה זה שאני מחבר אותם ביחד? מה זה הווארט של הבעל שם טוב שצריך לחבר את עולם המחשבה ועולם הדבור, הדרישה והבקוש? שגם הבקוש ירגיש ככה. איך אני יודע את זה? מהפסוק של "לדוד" שאומרים בכל אלול עד הו"ר – "לך אמר לבי בקשו פני [לשון בקשה] את פניך הוי' אבקש". זה לשון בקשה, אבל שה' יופיע בתוך הלב שלי – זה בקשה בדרגת הדרישה. אבל הפסוק הזה אומר "ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". כל מה שאמרנו עד עכשיו זה פירוש הבעל שם טוב על מה שצריך לחשוב כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – שאתה תהיה בתוך הבקשה (לא אתה שמה בחוץ). שוב, שזה עולם הדבור מבקש שאור הבורא יתגלה בעולם המחשבה, יאיר בעולם הדבור, ומשם ירד לפועל ממש. זה גם דבר גדול שמאפיין את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו לעומת כל הגאולות הקודמות, כולל גאולת מצרים, שהגאולה העתידה לא באה מבחוץ אלא מבפנים. זה עיקר החב"ד, שפיץ חב"ד, שזה התבוננות – שהגאולה באה מהדרישה מבפנים. זה לא נסים מבחוץ, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שמגמדות נפלאות יציאת מצרים – איך? שזה נפלאות שבאות מבפנים. "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", איך? על ידי שהאלקות מתגלה מבפנים. על ידי הגלות "ובקשת משם את הוי' אלהיך" ואז "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" – זה "המצא לנו בבקשתנו".
עד כאן התורה הראשונה של הבעל שם טוב על לשון הסליחות. בפרצוף שנבנה בהמשך זה הדעת – זה עיקר הדעת של הדיבור, לדעת מה אתה עושה כשאתה מדבר בכלל, וכשאתה מבקש בקשה מהקב"ה בפרט, "המצא לנו בבקשתנו".
לחיים לחיים!
ניגנו "לכתחילה אריבער".
לחיים לחיים!
"יפקד הוי' איש על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם". אומר הבעל שם טוב שהמנהיג צריך להיות אחד כזה שיודע להעלות את כל הסיפורים של אנשיו, לחבר את הגשמי לרוחני ולהעלות אל כל סיפורי המעשיות של כולם. כך הבעל שם טוב מפרש "אשר יוציאם ואשר יביאם" – שמוציא את הדבורים מהפשטות שלהם ומביא את הדבור לשרש. רק אחד שיכול לקיים את זה ראוי להיות דָבּר – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – זה אך ורק מישהו שיודע איך להעלות את כל דבורי הדור שלו שלו לשרש, וממילא להמתיק את כל הדבורים בשרשם. כלומר, שלמנהיג-הדבר יש חוש מיוחד בסיפורים. לא דווקא סיפורים של ימים קדמונים, אלא סיפורים אקטואליים. הוא אוהב לשמוע חדשות, לקרוא עיתון (או שמישהו אחר יספר לו מה כתוב בעיתון אם אין לו זמן לקרוא את העיתון). כשהוא שומע איזה סיפור הוא יודע איך להתחבר אליו – ספור זה דבור, הכל דבורים – ויודע איך להעלות את הדבור לשרש. שוב, בלשון הבעל שם טוב זה נקרא לחבר את הגשמי לרוחני. המלך הוא בחינת "כתר עליון איהו כתר מלכות", אבל הכתר הוא נבדל – נקרא "נקודה דלא נעיץ". אבל החכמה – ה-י (י וקוש"י מהוות יחד אות אחת) – זה "נקודה דנעיץ". המנהיג, ה-י, החכמה של המנהיג, (חכמה זה בטול, אבל) זה איך להיות נעוץ בתוך כל סיפור מעשה של כולם – בתוך כל הספירות, שכולן סיפורים. כשהוא שומע סיפור מיד מזהה שהסיפור ומי שמספרים עליו ומי שסיפר זה קשור לאיזה ספירה, הוא מזהה את הספירה והוא נעוץ בכל הספירות ובכל הסיפורים, ובכך הוא מוציא אותם מהגשמיות ומביא אותם לרוחניות שלהם ובכך הוא ממתיק את כל הסיפורים וכל החדשות של הדור שלו, וזה המנהיג של הדור. לכן את התורה הזאת של הבעל שם טוב נשים בחכמה, כי זה נקודה דנעיץ – זה המנהיג של הדור.
אחר כך הבעל שם טוב אומר שבר"ה שלשה ספרים נפתחים – ספרם של צדיקים גמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, וספרן של רשעים שזה ההיפך, וספרן של בינונים שתלוים ועומדים ומחכים מכסה לעשור שיפסק הדין שלהם. אומר הבעל שם טוב שכל הספרים האלה זה הכל סיפורים – הספרים זה איך האדם מספר סיפורים, איך הוא מדבר. כשצדיקים גמורים מספרים סיפור ובסיפור שלהם מבקשים איזה בקשה הם מחברים את הבקשה לעולם המחשבה ואין להם שום אינטרס וטובת הנאה אישית כלל וכלל. הם רק יודעים שבדבור עולם הדבור מדבר ומבקש יחוד עם עולם המחשבה. עולם המחשבה זה בינה, והצדיק שכל כולו כאשר מספר סיפור רק מעלה דבוריו לעולם המחשבה – הוא חי. ברגע שאדם מבקש לעצמו משהו – ספק אם הוא חי. אבל הצדיק הזה, שיכול להיות כל אחד מאתנו, כי בכח ודאי ש"ועמך כֻלם צדיקים", ואם מבינים במה זה תלוי – שרק תלוי בדבר הזה, שכאשר אתה מספר סיפור אתה לא חושב על שום דבר אחר, רק שעולם הדבור מבקש ומתחנן להתעלות ולהתחבר לעולם המחשבה – אתה ממילא נכתב ונחתם לאלתר לחיים שלום. כי כל הסיפור שלך זה מה שמשייך אותך לספרן של צדיקים, סיפורם של צדיקים. עוד הפעם, הבעל שם טוב אומר שכל הספרים זה רק איך אתה מספר את הסיפור שלך. הרשע זה להיפך – מספר סיפורים רק מתוך מחשבה על הנאת עצמו. או שההנאה היא מעצם זה שהוא לץ, יש הנאה גדולה מלספר סיפורי ליצנות ולה"ר, או שכאשר מבקש משהו חושב אך ורק על עצמו, ולא על זה שעולם הדיבור רוצה להתחבר לעולם המחשבה. אחד כזה הוא במקום היפך החיים, ולפי ספורו נכתב ונחתם מיד בספרן של רשעים. הבינוני זה אחד שלמד חסידות ולמד תורת הבעל שם טוב ויודע שכאשר מספרים סיפורים צריך לחבר את הסיפור עם השרש, עם עולם המחשבה, אבל בכל אופן הוא רוצה משהו – יש לו עדיין איזה פניה או נגיעה, משהו לגרמיה, לכן הדין שלו עומד ותלוי עד יום כיפור. יום כיפור הוא הוא עולם המחשבה, "לפני הוי' תטהרו" זה בינה, אמא עילאה, אז ברגע שמגיעים ליום כיפור שהוא הוא עולם המחשבה אז הדין של הבינוני נחתם לטובה. כך אומר הבעל שם טוב.
זה עוד תורה של הבעל שם טוב – אנחנו כעת בוחרים תורות מכש"ט שכולן קשורות זו לזו והמכנה המשותף הוא עולם הדיבור – וזו תורה שבמפורש שייכת לר"ה ויו"כ, איך הבעל שם טוב מפרש שלשה ספרים. הכל זה רק ענין אחד – איך אתה מדבר, מה אתה חושב כאשר אתה מדבר. האם אתה מחבר דיבורים לעולם המחשבה או לא – בזה נגמר הדין שלך. לאן זה שייך? לעולם המחשבה בעצם, שזה בינה, אמא עילאה. כל השלשה ספרים זה שמה. איפה הקב"ה פותח את הספרים שלו ומעיין בספרים וכותב בספרים וחותם בספרים? הכל באמא, כך כתוב בקבלה. עולם הסיפור-הדיבור זה מלכות, אבל הכוונה האם אתה מחבר את זה למעלה, לעולם המחשבה, או לא. אם כן, את התורה הזאת נמקם בספירת הבינה. זה אחרי התורה של "יפקד הוי' איש על העדה אשר יביאם ואשר יוציאם", הנקודה דנעיץ של החכמה, של המנהיג שלא רק שיודע לחבר את דיבוריו לעולם המחשבה אלא את כל דיבורי בני דורו, וכך מעלה את כל אנשי הדור, דרך הסיפורים שלהם. עוד הפעם, המנהיג זה אחד שיכול ללכת לאיזה עיתון, ואם רק יתנו ל את המדור שלו בעיתון יכול להעלות את כל הדיבורים של הדור, ובכך הוא נעשה המנהיג של הדור. זה היה החכמה, והבינה זה הסיפורים שלך.
את הדעת אמרנו קודם – המצא לנו בבקשתנו. נמשיך הלאה בעקרי המדות, אהבה ויראה. התורה הבאה כתובה בדברי רמ"מ מויטבסק – מתלמידי תלמידי הבעל שם טוב, שאמר שמי שרוצה לצייר לעצמו משיח יקח את הבעל שם טוב – שהוא מכל תלמידי הבעל שם טוב בעיקר לקח את הענין שכאשר אדם מדבר יהיה אצלו עולם היראה (שזה עולם הדבור). שתי המדות העיקריות זה חסד וגבורה, ומה שצריך להסביר כאן – וזה דבר פשוט להסביר – שכאשר אני מדבר צריך לחוות אהבה ויראה. באמא הכל היה לקיים את ההוראה לחבר הכל לעולם המחשבה, אבל בחסד וגבורה אני צריך להחדיר לתוך הדבורים שלי אהבה ויראה. נתחיל מהיראה.
מה זה הדבר הכי פשוט של יראה בתוך הדבור? "האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", "מלה בסלע משתוקא בתרין", "חש" לפני "מל". זה שיש חש ושתיקה, "משתוקא בתרין", לפני ה"מלה בסלע" זה כדי להכרית את הקליפות ורק אז "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – זה היראה שבתוך הדבור. על זה יש הרבה תורות של הבעל שם טוב. "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו" – אם הרב הוא כאלם, שותק להכרית הקליפות כי "אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", אז "יבקשו תורה מפיהו". הדברים נאמרים לכל אחד, שצריך יראה בתוך הדבור – לא צריך סתם לדבר.
מה זה אהבה? בשביל לדבר דברים טובים, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ופועלים פעולתם – לזולת, ולפעמים גם אל עצמי – צריך אהבה בדיבור. הפירוש הפשוט הוא שאני אוהב לדבר, יש אנשים שאוהבים לדבר. אם אוהבים לדבר צריך גם את הכנף השניה – אהבה ויראה זה שתי כנפים, ולא סגי הא בלא הא. אם אתה אוהב לדבר צריך לדעת ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". זה טוב מאד שאתה אוהב לדבר, אחרת דבריך לא יפעלו שום דבר. לאהוב לדבר זה לאהוב לתקשר. אחד שלא אוהב לדבר הוא 'פאר זיך', לעצמו, "העטופים ללבן והקשורים ליעקב" – הוא לא אוהב לדבר כי לא זקוק לזולת, אבל אם זקוק לזולת אז באופן טבעי אוהב לדבר. זה שיש אהבה בדבור זה החסד, זה המל אחרי החש. לכן פתחנו ביראה, בחש – צריך חש, אבל התכל'ס זה לא החש אלא המל. צריך הרבה הרבה מטען של כח, אנרגיה, של אהבה בתוך הדברים – גם שאתה אוהב את הזולת וגם שאתה אוהב לדבר איתו. תיכף נסביר יותר. יש הרבה סיפורים על חברים או שני בני זוג, זוג יונים, שיושבים בשני קצוות של שלחן ולא מדברים ויש שם אהבה אין סופית. זה דבר גדול, תיקון גדול, אבל לא תיקון של עולם הדבור. האדם הוא מדבר, בראש השנה קרה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומפרש רש"י שנתן לו תוספת נפש חיה – "דעה ודבור" (וזה גם הולך ביחד: יש לו דעה טובה ונכונה בענין של דבור). צריך לדבר לפני ה' – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפך שיחו". הבעל שם טוב מפרש שתפלת העני היא שבכל עת מצוא יוכל לדבר עם ה', ותו לא. מה ה"תפלה לעני כי יעטוף"? ש"לפני הוי' ישפך שיחו", שתמיד יוכל לדבר לפני ה', כי אין לו דבר שאוהב יותר מזה.
תפארת ומלכות הולך ביחד בתורת הבעל שם טוב בכתר שם טוב: לפני כל מצוה אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – זה לייחד את התפארת (קוב"ה) והמלכות (שכינתיה). ידוע שברוב המקומות הבעל שם טוב מפרש את התפארת בעבודת ה' – שגורמים לקב"ה להתפאר בנו, "ישראל אשר בך אתפאר", זה לעבוד את ה' במדת התפארת. גם כאן, מה זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה"? שעושים שהקב"ה יתפאר בדיבור שלו. הרי שכינתיה זה עולם הדבור ותפארת זה לשון התפארות, וכשאני עושה מצוה – מניח תפלין, או כל מצוה, וגם כל דבור שאני מדבר – אני מכוון לשם יחוד קובהו"ש, שה' יתפאר בדבור שלו. מה הפשט? ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, אמר "יהי אור", אמר "נעשה אדם", אמר הרבה. אם העולם שברא בעשרה מאמרות יוצא לו טוב הוא מתפאר בדיבור – טוב שבראתי את העולם, "ברוך שאמר והיה העולם" היה מוצלח. אבל אם חלילה האדם הישראלי לא הולך בדרך ה' זה לא היה מוצלח, לכאורה, מה שה' דבר. אז הוא אפילו מתעצב אל לבו מהדבור שלו. אז בכל מצוה ובכל דבור צריך לכוון שהקב"ה יתפאר בדבור שלו שברא אותי ואת העולם בכלל – שהעסק היה כדאי. זה נקרא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". אז גם כן, זה מתאים לכל דבר שעושים. גם כשעושים איזה פעולה של "הלך בתם ילך בטח" – כמו שדברנו אתמול בלילה – רוצים שה' יתפאר, שהיה כדאי לברוא את העולם בעשרה מאמרות בשביל הפעולה הזאת שמישהו עשה. זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", ככה מסביר מורנו הבעל שם טוב. יש בפירוש הזה שתי הספירות יחד, גם תפארת וגם מלכות. אני רוצה שה' יתפאר בדבור שלו, והדבור שלו זה מה שצריך להתלבש בדבור שלי – זה נותן ממד נוסף, פן חדש, בהתלבשות עולם הדבור בפי. שה' יתפאר בדבור שלי, שאני מדבר מתוך מודעות זאת, וגם כשאני עושה עולם הדבור נמצא שם. החידוש כאן שעולם הדבור לא רק בפה שלי, אלא גם בידים וברגלים שלי, בכל מה שאני עושה – החל מהפה שלי, אבל מתפשט וכולל כל האברים. הכל זה עולם הדבור, הכל לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.
מה הפירוש שכנגד נצח והוד (שגם הולכים ביחד)? אמרנו אתמול בלילה שבשנה זאת שבת סליחות וסליחות זה כנגד ג-ד, כנגד כסלו וטבת, כנגד חג חנוכה. חנוכה זה "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגלא דתרמודאי. נצח והוד נקראים שוק, לבר מגופא. נשארו לנו שתי תורות, לנו"ה וליסוד, והן החשובות ביותר מכל מה שדברנו עד עכשיו. התורה של נו"ה זה פירוש הבעל שם טוב על לשון חז"ל "ראוה מדברת עם אחד בשוק". אומר הבעל שם טוב שכאשר מדברים בשוק – וגם בנושאים של הפשט של אותו מאמר חז"ל – צריך לחבר את הדבורים של "ראוה מדברת" עם ה"אחד", אחד יחיד ומיוחד. הוא אומר שזה גם הכוונה של "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" – צריך לחבר כל מה שאתה שונה עם ה"אחד", ולא רק מה שאתה מדבר בתורה, אלא גם בדבורי "ראוה מדברת... בשוק". "ראוה מדברת" זה "איהי בהוד" ואותו "אחד" שהיא מדברת איתו זה "איהו בנצח". מה זה? חוזר לצדיק שיכול לקחת את כל סיפורי העיתון, כל סיפורי ה"ראוה מדברת" – זה דוגמה קלאסית של כתבה בעיתון – ולהעלות את זה לשרש, לחבר את הדיבור הזה עם האחד-יחיד-ומיוחד. הכל בתוך השוק, בתוך השוקיים – איהי בהוד ואיהו בנצח.
אחרון אחרון חביב, תורת הבעל שם טוב על הפסוק בעקדת יצחק "ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". מפרש מורנו הבעל שם טוב ש"שני נעריו" זה השנים של הנערות – שני לשון שנים. מה זה השנים של הנערות? חטאות נעורים. לכן הפירוש הזה הוא כנגד היסוד. אברהם אבינו, שהוא האהבה, לקח בעקדת יצחק "את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". איך מעלים את "שני נעריו", את שנות הנערות? על ידי צחוק דקדושה. על ידי צחוק דקדושה, שזה השיא של חוש הדבור, מתקנים את כל חטאות נעורים. זה ממש אחרון אחרון חביב מבין כל התורות, בגלל שהדבר הפשוט שאנשים רוצים כשנגשים הערב לסליחות – במיוחד נוער – וכשנגשים לימים נוראים, אז כל אחד הוא "נער ישראל" (גם גדולים הם עדיין נערים), ה"דאגה בלב איש" זה מה אני עושה עם הנערוּת שלי. כאן אומר הבעל שם טוב שתיקון הנערות, ה"ויקח את שני נעריו [שנות הנערות] עמו [עם אהבת אברהם] ואת יצחק בנו" – התיקון זה רק על ידי צחוק. התורה הזאת היא השיא של כל תורות הבעל שם טוב, וכדי להבין את זה הוא מוסיף עוד משהו, שלזה נקדיש עוד שיחה אחרי הפסקה. הוא אומר שזה שיצחק הוא זה שמעלה את "שני נעריו", את שנות הנערות, זה הסוד של "הנהו תרי בדחי". גם כן, אחת מסוגיות הש"ס – אם יש סוגיות שאפשר למנות על יד אחת – הכי אהובות על הבעל שם טוב זה הסיפור במסכת תענית על שני בדחנים שהם בני עולם הבא בזכות זה שהיו מבדרים אנשים. דברנו אתמול בלילה קצת על הבידור, אבל התכל'ס זה להבין את סוד "הנהו תרין בדחי", שהם בחינת יצחק, ורק הם יכולים לעלות את "שני נעריו". פתחנו ב"דבר אחד לדור" – מלך ישראל שרוצים לשים אחרי שנשים את הקב"ה למלך – שרוצים אחד כזה שיכול להעלות את כל סיפורי הדור. גם בתורה ההיא של "יפקד ה' איש על העדה" מביא הבעל שם טוב את הענין של "תרי בדחי", כלומר שמנהיג הדור הוא הבדחן של הדור. כך יוצא מפורש מדברי הבעל שם טוב, שכדי להעלות כל סיפורי הדור וכתבות העיתון, זה רק בסוד "הנהו תרי בדחי" – זה המשיח. על זה נאמר – בסוד הפרצוף שלנו כעת – יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. יסוד אבא זה המנהיג ויסוד ז"א זה פירוש הבעל שם טוב על "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו". נשאר לנו רק להעמיק ולהאריך קצת בסוד "הנהו תרי בדחי" – צריך לעיין קצת בגמרא ואז נשכיל את דרכנו בע"ה.
ניגנו "אבינו מלכנו".
לחיים, לחיים!
לפני שנמשיך נקודה אחת לגבי הבינה והדעת: ב"המצא לנו בבקשתנו" כותב הבעל שם טוב שאם האדם נדבק כדבעי בעולם המחשבה אז הבקשה שלו תיעשה בדרך ממילא. הוא נותן דוגמה מאדם ששמח מאד מאד ובלי לחשוב הוא מטפח בידים – מוחא כפים – בלי לחשוב על זה בכלל, זה יוצא לו אוטומטית. כלומר, השמחה מתפשטת – זה דבר שמובא בהרבה דרושי חב"ד, שכאשר יש שמחה אמיתית היא מתפשטת – בכל האיברים, שקופצים מעצמם באופן מוחשי ונראה לעינים. כך אומר שאם האדם נדבק בשרש השמחה, עולם המחשבה, אז כל הבקשות נעשות ממילא כמו שהאברים קופצים – האור נמשך לתוך האיברים, זה הווארט. בבינה, "ספרן של צדיקים", הדגיש מאד שאל לאדם לחשוב על בקשתו האישית. בדעת כן מזכיר את בקשתו, רק אומר שזה יתמלא ממילא, אבל בבינה שולל לגמרי מחשבה על הבקשה – כל הבקשה זה רק היכי תימצי, הזדמנות, להדביק את הדבור במחשבה. איך שהסברנו כעת זה לא סותר בכלל, אבל כשקוראים בפנים צריך קצת לעיין – האם כן חושבים על הבקשה או לא. כפי שהסברנו כעת זה מובן – לא חושבים על זה, כמו ב"ספרן של צדיקים", אבל אם הדבקות כדבעי ממש זה קורה ממילא. זה רק השלמה לגבי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – הקשר בין הפירושים.
נחזור למנהיג שמעלה את כל סיפורי הדור: ידוע שאחד המאמרים במלכות ישראל שיש חמש תכונות של מנהיג ישראל אמיתי, והאחרון זה חוש הומור – מה שכתוב שם מתקשר ישירות לנושא כעת. סליחות וימים נוראים זה הימים הכי רציניים בשנה, לכן זה הזמן הכי מתאים לדבר על "הנהו תרי בדחי". זה לא תרתי דסתרי אלא נשיאת הפכים. אם רוצים להעלות את כל הדבורים הכי רציניים, הכי בוכיים לה', כדי שיפעל זה בסוד הצחוק של הקדושה. סימן יפה שאדם בוכה בעשי"ת, ואחד שלא בוכה זה שאלה מה נמצא בשרש נשמתו, כך כותב האריז"ל, אבל דברי הבעל שם טוב חיים וקיימים – מה שמעלה את הכל זה הצחוק של הקדושה, כח המנהיג. המנהיג הוא גם מאד רציני. מנהיגים בדרך כלל מנסים להעמיד פנים רציניות, מול התקשורת, אבל המנהיג האמיתי לא ככה – הוא כמו שני הבדחנים.
הגמרא בתענית כב, א:
רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אמר ליה לא אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה אמר ליה האי בר עלמא דאתי הוא רהט בתריה אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זיל האידנא ותא למחר למחר אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זנדוקנא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו מסרנא נפשאי ומצילנא לה יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה ואמרי דיסתנא היא אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך ואמרת לי זיל האידנא ותא למחר אמר ליה בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא.
תמיד יש לנו גבור, וגבור הערב זה רב ברוקא (תענית כב, א). הוא היה במקום שנקרא לֶפְט – ככה רש"י כותב, שזה "שם מקום" (שאין לזה מובן, אלא רק שם מקום) – והיה שם בשוק, המקום העקרי בו מעלים את הדבורים (ראוה מדברת עם אחד בשוק, כנ"ל). אליהו הנביא מצוי אצלו – הוא צדיק גדול – והוא שאל אם יש בשוק הזה בן העולם הבא. אליהו הנביא אומר לו שלא. זה שאליהו הנביא אומר לו לא זה הדבר הכי משמעותי בכל הסוגיא, בגלל שרגע כמימרא לאחר שאליהו הנביא אומר לו לא מצביע על מישהו ואומר לו שזה בן העולם הבא. רב ברוקא נגש אליו, ומכיון שהוא איש מכובד גם צדיק נסתר עונה לו. קודם כל, הוא נראה מוזר לגמרי, כמו גוי – אין לו תכלת בציצית ולובש נעליים שחורות (טוב שצוחקים...). רב ברוקא שואל אותו למעשיו ואומר לו שסוהר בבית הסהר (כדאי לפגוש את אותו צדיק נסתר). נספר את כל הסיפור? שואל אותו מה מעשיו הוא אומר לו שאין לו זמן ויחזור מחר, חוזר למחרת בבקר ואומר לו שהוא סוהר. ומה אני עושה בבית הסהר? יש תא אחד גדול של כל האסירים, גם נשים וגם גברים, וכשאני מקבל את העצורים אני מפריד בין הגברים לבין הנשים ושם את המטה שלי באמצע, ושם אני שוכב כל הלילה ושומר מפני איסור בין האסירים לבין האסירות. זה דבר אחד שאני עושה. דבר שני, כשיש איזה נערה יהודיה שהגוים – בעלי בית הסהר (איזה עסק פרטי, כנראה) – שמים עליה עין אני מוסר את הנפש שלי להציל אותה, שלא יגעו בה. לדוגמה, הוא מספר, שלא מזמן היתה נערה מאורסה שראיתי שהגוים שם שמו את עיניהם עליה אז לקחתי שמרים של יין (דורדייא) ולכלתי את השמלה שלה בהם, שזה אדום כמו דם, ואז אמרתי לגוים שהיא מאוסה, נדה, וכדאי להתרחק ממנה, וככה הצלתי אותה. בשבילי זה מסירות נפש, כי יכולים להתנקם בי. הוא שואל למה הוא עם נעליים שחורות ובלי תכלת, והוא אמר שאיני רוצה שיכירו שאני יהודי, כי אני הולך ושומע אצל הגוים כל המחשבות והגזירות שרוצים לגזור, אני מרגל סתר וכל מה שאני שומע אני הולך ומספר לרבנן כדי שיתפללו ויבטלו את הגזירות. למה לא אמרת לי את כל זה אתמול? כי אתמול שמעתי איזה גזירה שמתבשלת אצל הגוים והייתי בדרך לרוץ לרבנן שיבטלו בתפלתם את הגזירות ולכן לא היה לי זמן. כל זה הסיפור הראשון – אותו אחד מהשוק של לפט, אחרי שרגע קודם אמר שאין בן העולם הבא.
אחר כך ממשיך רב ברוקא לדבר עם אליהו הנביא, ופתאום הוא מצביע על עוד שניים ואומר שהם בני העולם הבא. רב ברוקא שואל מי הם, ואומרים שהם בדחנים – אנחנו הולכים בשוק, וכשרואים מישהו עצוב מבדחים ומשמחים אותו. רק על הפרט הזה נאמר מה שהבעל שם טוב אומר: שהצדיק, המנהיג המעלה כל סיפורי הדור, לא יכול להעלות את הסיפור של מישהו אם אותו אחד עצוב. מי שעצוב הוא ממש מת, וגם הסיפורים שלו מתים, אז בשביל שיוכל להעלות את הסיפורים קודם צריך לשמח אותו. הדבר הראשון זה להוציא את האנשים מהעצבות שלהם. ח"י אלול זה אותו דבר, שלא יהיה חדש עצוב. חדש עצוב זה של מתנגדים. צריך תשובה, אבל שהכל יהיה בחיות ובשמחה. כנראה הנהו תרי בדחי זה שרש נשמת הבעל שם טוב, ומהם למד. גם האריז"ל אמר שהכל זה שמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", הכל תלוי בזה. בתניא הכי חריף – שעצבות זה סימן שאינך מאמין בה'. על כל פנים, מי שעצוב אי אפשר להעלות דיבוריו, וזה תכלית העולם, אז צריך לשמח אותו. תרי בדחי משמחים מי שעצוב, אבל לא רק שעושים את זה – מספרים איזה בדיחה למי שעצוב – אלא אם רואים שני אנשים רבים ביניהם, על מה שלא יהיה, אנחנו עושים ביניהם שלום. כשקוראים את הגמרא כתוב שעושים שלום, בלי בדיחותא, אבל כשרואים את רש"י (והפשט שלו מחויב), מובן שגם השכנת שלום היא על ידי בדיחה. יוצא שלבדיחה יש שני כחות, תחתון ועליון. הכח התחתון – הבדיחה מוציאה אותך מעצבות. הכח העליון, שהוא חידוש נפלא – אם יש מריבה ודין בין אנשים הבדיחה יכולה לעשות שלום. כשבאים לבית דין יש ענין שהדיינים יציעו פשרה במקום דין, אבל כאן יוצא שמי שיודע לספר להם בדיחה טובה (מן הסתם בענינים – להפוך כל המחלוקת שלהם לבדיחה אחת גדולה) – בזה עושה שלום ביניהם. הכל זה בדיחה, כל העולם הזה הוא בדיחה אחת גדולה. שוב, יש כח בבדיחה גם כח להוציא מעצבות וגם כח לעשות שלום בין שני אנשים רבים. אפשר לומר גם בתוך הנפש גופא – מה זה ספר התניא? שיש כל הזמן מריבה פנימית בין שתי הנפשות שרבות על העיר קטנה, הגוף. יש גם כן רק דרך אחת לפתור מריבה זאת – על ידי בדיחה טובה שעושה שלום בין שתי הנפשות.
אחרי שחזרנו על סוגיא זו במסכת תענית צריך להבין מה קורה כאן. אמרנו שהווארט העיקרי להבין את כל זה הוא מה שרב ברוקא שואל את אליהו הנביא על השוק של לפט אם יש בן העולם הבא, וספונטאנית אומר לו שלא – זה לפט, אין כאן בן העולם הבא – ופתאום יש אחד, ואחר כך עוד שנים. ההופעה כאן של בין עולם הבא זה איזו הופעה של יש מאין. בסיפור הידוע של רבי יהושע בן לוי ששואל את אליהו לגבי משיח ידוע הפירוש של המהר"ל (שהיארצייט שלו בח"י אלול), שמובא ומוסבר אצלנו באריכות, שיש רמות שונות של מודעות – ריב"ל מודעות אחת, אליהו הנביא מעליו, ומשיח מעל שניהם. לכן אליהו הנביא, אף שלא עומד על סוף דעת משיח, משמש ממוצע מחבר בין משיח לריב"ל. כאן זה אותו דבר. אליהו הנביא מצד עצמו זה לא האתערותא דלתתא – הרצון החזק שתיכף נסביר – של רב ברוקא, הגבור שלנו הערב. רב ברוקא לא יכול לזהות בן העולם הבא, אלא רק אליהו הנביא – הוא אומר שאין ופתאום יש. איך זה קרה? רב ברוקא = ז"פ חכמה (ממוצע כל אות בשמו, הוא תכלית החכמה, פנימיות החכמה, כמו שנסביר), ושמו הוא לשון ברק המבריק על השכל, תכונת החכמה כידוע בחסידות. עם כל חכמתו, הוא לא יכול לזהות בעצמו בן העולם הבא, וזקוק לאליהו הנביא שנמצא דרגה אחת מעל חכמתו (נאמר שזה סוד תיקוני דיקנא, שאבא – רב ברוקא – יונק מתיקון נוצר חסד, נאמר כך רק לדירוג המדרגות). זה שאליהו הנביא אומר שאין ופתאום יש, זאת אומרת שבני העולם הבא כאן זה טיפוסים שיוצאים מהלא-מודע לגמרי, גם הלא-מודע של נפש אליהו הנביא. כתוב בכתבי האריז"ל שחכמה, ובפרט פנימיות החכמה, זה אתעדל"ת, העלאת מ"נ, לגלות את העלם הכתר. רב ברוקא רוצה לראות בני עולם הבא. את מי זה מענין אם יש בלפט איזה בן עולם הבא? כנראה שזה מאד מענין את רב ברוקא, מאד נוגע לו, לכן הוא שואל ומעורר את זה. התגובה הראשונית, הספונטאנית, זה שאין כאן. אבל בזכות זה שהוא מעורר את זה מלמטה הוא זוכה, הוא מעורר את זה, זה העלאת מ"נ. מי הראשון שמופיע מתוך הלא-מודע? רישא דאריך. נאמר את זה בקיצור, תן לחכם ויחכם עוד. הראשון שמופיע, אותו סוהר עם הנעלים השחורות ובלי תכלת בבגדו, זה הופעה של רישא דאריך. זה רצון, הוא במסירות נפש עושה תיקונים גדולים, מפריד בין המינים, מציל נערה המאורסה. הוא רצון תקיף. מקורב גם למלכות הגוים, שזה סוד חיצוניות המקיף דאריך – זה הטיפוס הראשון. אחרי שגומרים איתו פתאום מופיעים עוד שנים – רישא דאין ורישא דלא ידע ולא אתיידע. מה ההבדל בין הטיפוס הראשון לשני הטיפוסים שמופיעים? הראשון שמופיע כולו רצון, רצון אדיר עד כדי מס"נ (אין לו זמן לבדיחות...), אבל שני האחרים זה לא נשמות של רצון – זה נשמות של תענוג, של שמחה, של בדיחה. הנשמה הראשונה זה נשמה של חיצוניות הכתר שמופיעה מתוך האין, מתוך הלא, אבל "הנהו תרי בדחי" זה פנימיות הכתר. זה שנים, כי שתי המדרגות רישא דאין ורדל"א זה בדיוק שני הכחות שמסוגלים לפעול מכח הבדיחה – זה שאפשר להוציא מעצבות זה רישא דאין, וזה שאפשר לעשות שלום בין רבים חזקים, לבטל את המריבה עם בדיחה טובה, זה בא מרדל"א. מה זה רדל"א? אמונה פשוטה, אמונה ברית וקשר ושלום. זה אמרתי בקיצור, תן לחכם ויחכם עוד. הענין הזה של "הנהו תרי בדחי" זה שפיץ תורת הבעל שם טוב.
אם כן, התחלנו ב"המצא לנו בבקשתנו", שהקב"ה יהיה בתוך הבקשה – זה הנפלאות של לעתיד לבוא, שיופיע לנו מתוך הבקשות שלנו. זה כל עניני עולם המחשבה והדבור, אבל העיקר שה' לא 'שמה' אלא צריך להיות בתוך הבקשה. וסיימנו בשפיץ של תיקון עולם הדבור – כל עשרת ימי תשובה – סוד הנהו תרי בדחי, שמי שיש לו את זה בשלמות הוא ה"דבר אחד לדור", וכל מי שמתחשק לו להיות בן עולם הבא בתוך השוק של לפט כדאי לו מאד מאד לאמץ זאת לעצמו, ללמוד איך לספר בדיחות טובות כדי להוציא אנשים מעצבות ולעשות שלום בין אנשים.

בס"ד
כל הכבוד אורנא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 =)
=)
=]
=]
=]

הוא כזה חמוד ומקסים. וגם שלח הודעה עם סמיילי אז בכלל.
חמוד..
אחרי שדיברתי איתה פתאום זה קרה להפתעתי.
מרגישה טוב איתו
עם עצמי ועם משפחתי קצת פחות
קשה לי עם **** שהוא ככה. כאילו מה?! זה מעצבן. תהיה נורמלי יואוו. איך אפשר להכיל את זה..
גם איך מספרים על זה
וקשה לי עם המריבות שלהם. קשה לי עם חוסר ההבנה שלהם. עם האווירה הזאת.
מרגישה שאני לא מחבבת את המשפחה שלי ומרגישה לא בנוח להכניס לשם מישו
וגם את איך שאני מגיבה לדברים
שכאילו אני נהיית עצובה מכל מיני דברים שקורים בבית ופתאום מרגישה חוסר ערך כשההורים רבים או שהוא עושה מעשים כאלה או שהיא מתנהגת בצורה כזאת והאח השני שמתעצבן
כאילו בחייאת, מה הלוז.
וכאילו זה שאני לא שלמה עם זה ומתביישת בזה זה עוד יותר מבאס , כי אני רוצה להיות בטוב עם החיים שלי ולשדר את זה לבחורצ'יק.
אני מרגישה שזה תלוי בהסתכלות שלי.. בפרשנות.
כל דבר שהוא עושה שהוא מוזר אני ישר נחלשת וזה מוריד את כל המצברוח
או כל דבר שהיא עושה
או כל מריבה של ההורים
וכדי לשמוח ולהירגע אני רוצה לפרש את זה כמשהו מדוייק. שזה לא סתם קרה וקורה אלא זה מדוייק מהקב"ה וזה מה ש*צריך* להיות.
כן כן זה מה שצריך להיות בדיוק.
וזה לא טעות. זה מדוייק.
כל דבר שקורה כאן הוא מדוייק לי. לחיים שלי, למסלול שאני צריכה לעבור, כדי להגיע לזיווג שלי.
והאיש שלי ירצה אותי בדיוק ככה.
זה מה שהפך אותי לכזאת מדהימה ומיוחדת ובעלת רגישות ומידות טובות. אין לי מה להתבייש. אם מתביישים זה אומר שאולי יש כאן טעות. אבל אין מה להתבייש כי אין כאן שום טעות. זה רצון ה'.

וכאילו המשפחה שלו נשמעת לא המשפחה הכי בריאה שיש, אבל זה לא שהמשפחה שלי מושלמת אז מרגיש לי יותר בנוח לשתף אותו בזה מאשר מישהו שהמשפחה שלו בריאה.
אבל להיכנס למקום כזה?
זה יעשה לי טוב?
זה נכון לי?
מספיק המשפחה שלי עם הקטעים שלה, להיכנס לעוד משפחה עם בעיות?
אני לא יודעת.
אני מאמינה בהקב"ה שכל מה שיהיה זה מדויק ולטובה. אם זה צריך להמשיך זה ימשיך ואם זה צריך להסתיים זה יסתיים בקרוב.
והכל בחסד וברחמים ללא שום ייסורים ועיכובים וחולאים רעים אלא רק בשמחה ובטוב לבב.

שיהא הכל נחת רוח אליך
ריבונו של עולם, את הטוב תקרב, את הרע תרחיק והטוב בעיניך עשה
עשה רצוני כרצונך

עין טובה.
קודם כל על עצמי!
כן על עצמי.
על מה שיש לי, על מי שאני, על המשפחה שלי. להבין שזה מדוייק ולחפש את הטוב.
מהסתכלות ופרשנות שלילית להסתכלות ופרשנות חיובית.
זה הסוד.
כי זה המציאות, זאת אני וזה המשפחה שנולדתי אליה.
אין טעות.
זה מה שצריך להיות. עם ההורים האלה, עם האחים האלה.
בואו נבין למה זה טוב. כי זה טוב! זה לטובה אמיתית!
הכל מושגח.

איזה כיף יוהוו.

במיוחד שכל הדברים האחרים נובעים מהזיווג. גדלתי דווקא למשפחה הזאת בשביל הזיווג שלי. ולמדתי דווקא שם בשביל זה. וכו' וכו'

אז אני רוצה לשמוח במשפחתי ובי
בואו נתחיל.
למה זה טוב?

אני אדם טוב עם לב טוב ומידות טובות. חייכנית ושמחה. יש לי עין טובה. רואה ומחפשת את הטוב. בחיים שלי, בעצמי, באחרים, בסיטואציות. מוצאת טוב.את ההשגחה. ממש משתדלת לחיות באמונה שהכל מדויק מאבא שבשמים לטובתי !! אין טעויות! מתחזקת באמונה. שהנה זה שהוא עוד לא ענה להודעה זה לא שקרה משהו. זה פשוט כי ככה הקב"ה ורצה. כנראה נכבה לו הטלפון, כנראה הוא לומד, כנראה הוא עוזר שם, כנראה שכח. יש סיבה וזה רצון ה'. וזה מדויק שזה ככה(:
ואני שמחה בזה.
ברגע שזה צריך להיות זה יהיה.
איזה מתוקה אני שככה אכפת לי מבן אדם אחר
מאיפה להתחיל?
אדם שמח וטוב לב, שתמיד המניעים שלו חיוביים וטובים, תמיד רוצה לעזור ושיהיה טוב. להרגיע את הרוחות, לקחת אחריות. להתקדם, להשפיע טוב, להאמין בטוב, לעשות, לפעול, לדייק.
יש לי אנרגיות חיוביות. אני מקשיבה קשב רב. יש לי ראש גדול. צנועה, ענווה. לומדת להבא. דנה את עצמי לכף זכות. רואה בעצמי את הטוב. יש לי כוחות אינסופיים. שיכולים להחיות!! יש לי רצון חזק. טוב. הערכה, אהבה אינסופית. הוצאה של כוחות מן הכוח אל הפועל. חיים של טוב . דאגה לזולת, ולצרכיו. דאגה לעצמי ולצרכיי. מודעות עצמית גבוהה. חיבור לעצמי. חיבור לבורא. פשטות, איזון. השתלמות. השלמה. למידה. חיזוק. אני לא מתייאשת אף פעם. מתחזקת באמונה וביטחון. מתייעצת. מתפללת. זהב.

מנקודת מבט חיובית. ולהאמין שככה מסתכלים עלי. כן גם אם לא ענו לי להודעה.
זה קצת מתסכל שהוא לא ענה. תענה כבר יואו.
למה אני חסרת סבלנות?
כי זה מרגיש לי שהוא שם אותי בצד, שאין לו כוח אלי, שהוא חזר בו, שהוא שכח אותי, שאני סוג ב'.
וכאילו מה כבר הבעיה לענות ?
מה הסיבה.
אני מבינה את הקושי זה באמת מתסכל שלא עונים לך במיוחד שכאילו מה הבעיה.. הרי עניתי לו כמה דקות אחרי. אולי הוא נזכר בדברים שליליים עלי..

אבל מה הסיכוי נשמה. שככה תוך שניה הוא יחזור בו ולא יהיה לו כוח? הוא רוצה את הקשר חיים. הוא רוצה להמשיך כרגע. אז תנסי לפרש את זה בצורה חיובית כי זה האמת. גם פעם שעברה חשבת כלמיני מחשבות , ובסוף הוא ענה שהוא שכח. תדוני לכף זכות ותפרשי את זה לא לרעתך אלא לטובתך.. גם מתוך אמונה שזה רצון ה' וגם מתוך כך שזה מתמימות ולא מכוונה רעה.
יהיה לך יותר קל.

גם בנושא של המשפחה
יש כ"כ הרבה דברים טובים במשפחה שכל כך לא מובנים מאליהם. והכי קל ופשוט זה לשכוח מהם ולהסתכל על הרע. אבל זה סתם מבאס וזה פשוט שקר לעשות ככה.
תתמקדי בחיובי!!!
זה הרוב!
כן. וזה מדויק.
מה חיובי?
המחויבות להלכה, זה שגדלתי במקום די תורני, גיסות מדהימות, שפע של לקבל מה שאני רוצה, דאגה לצרכים הפיזיים, מטבח לרשותי, חונכתי במקום טוב, שכנים מדהימים, אמונה בה', מסירות נפש על מה שנראה כטובת הילדים, חינוך לעשיה בלי להתייאש, שנותנים לי לצאת עם בחורים משם, ו*****. יש צחוקים, יש אוכל, יש הקפדה על הלכה. יש **** חמודה שנהנות ביחד ב"ה. שמקבלים ממני ואני מכניסה כלמיני דברים לבית. חדר לבד. משופץ. נותנים לי עצמאות.

יש להם לב טוב. הם רוצים את טובתנו גם אם יוצא להם לא הכי טוב.
גם אם הדרך שגויה. אבל זה מכוון.
נבניתי מזה ואני נבנית.
ב"ה.
רגישות, עומק, עין טובה, הערכה של כל דבר, תשומת לב לפרטים הקטנים, רצון להתקדם, צורך באהבה ובחיבור , חיבור לה', בריאות ודיוק בחיים.
ברור לי שזה מאיך שגדלתי.
מודה על זה. גם על הקשיים.

אוהבת את הלב שלי
את הנשמה שלי
את התכונות שלי
את האמונה שלי
את הדבקות שלי
את החכמה שלי
את החיבוק שלי
אותי.
כ"כ מיוחדת ומדהימה ומהממת ורצויה וטובה!
כ"כ יקרה וחשובה ומתוקה ונעימה!
אוהבת אותי
אוהבת כלכך
אור גדול שאני
אור מאיר
אור חשוב ומשמעותי
שהקב"ה שם בעולם
אור שמאיר את האפלה
אור שצריכים פה בעולם
הנקיות והטוהר. הזכות.
איזה זכות להיות אני
להיות בחברתי
להקשיב לי
לשמוע אותי
הקב"ה רוצה אותי כאן, נוכחת, מדברת, משתפת, נמצאת.
עם כל הרגשות והמחשבות שיש בתוכי שהם מדויקים לי