בס"ד
סתם חח לא... רוב הזמן הי'יתי בחוץ....חח
=]

בע"ה
אור לח"י אלול ס"ח – אולמי אפריון, י-ם
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו ג' תנועות.
לחיים לחיים, חג שמח!
היום זה ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. יש כמה תקופות בשנה שיש בהם כב ימים, כנגד כב אתוון דאורייתא. יש תקופה אחת שיצאנו ממנה, בין המיצרים, כאשר בין יז תמוז ל-ט באב יש כב ימים בהם צריך לתקן את הפגם שפגמנו ב-כב אותיות התורה. יש כב ימים של חגי החדש השביעי, החדש המושבע בכל טוב, מר"ה עד שמע"צ-שמח"ת. רק שהסדר של כב ימי תשרי, לפי הקבלה, זה סדר של תשר"ק (כמו תשרי), סדר הפוך, סדר של עולם העקודים. הסדר של התיקון ב-כב ימי בין המיצרים זה סדר ישר, מ-א עד ת. יש תקופה שחלקה חופפת ל-כב ימי תשרי – כב ימים מ-חי אלול עד יום הכיפורים. עשרה ימים של סוף השנה, שבהם צריך לעשות חשבון נפש – יום לחדש – על השנה שעברה, אבל זה גם כמובן ימי הכנה לשנה הבאה (הארה של ר"ה מעכשיו). אז עוד עשרה ימים מר"ה עד יו"כ, עליהם כתוב בנביא "יחיינו מיומיים", שני ימי ר"ה (שיהיו לעולם ועד, גם בימות המשיח), "וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" חיים נצחיים ביו"כ. יש בחינה שהכל נגמר ביו"כ, זה עולם הבא ומכאן ואילך הכל אוא"ס פשוט, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שבת שבתון. אם כן, יש בחינה של כב ימים מרגע זה עד יו"כ, עד "נקימנו ונחיה לפניו" לעולמי עד. כב ימים אלו גם הולכים ישר, מ-א עד ת. זאת אומרת שהיום הזה, ח"י אלול, הוא ה-א של כב הימים האלה. ידוע מה שרבי עקיבא אמר לחבריו, ארבעת הצדיקים שנכנסו לפרדס (לעולמות העליונים, להשיג רזין דרזין של מעשה מרכבה) – "כאשר תגיעו למקום שיש טהור אל תאמרו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מגיעים לאיזה מקום שיש טעות אופטית, שרואים כאילו שני גופי מים, אבל צריך להתגבר ולעמוד בנסיון – להתגבר על הטעות האופטית – ולדעת ולראות במוחש שבעצם זה מים אחד, הכל אחד. אומר האר"י הקדוש שהדברים רומזים לסוד האות א. העולם נברא ב-ב, אבל כשהחכמים עולים לפרדס עולים יותר גבוה משרש השתלשלות העולמות, לפני ה-ב של "בראשית" – זה כל ענין הפרדס, להגיע ל-א שלפני ה-ב – ושם אסור שתהיה שום שניות. ב זה שניות, והעולם נברא בשניות של שמים וארץ, זכר ונקבה וכו' – ב לשון ברכה, שיש בהתאחדות של שנים ("פרו ורבו"). רוצים לחזור ל-א שלפני ה-ב, שזה כמו עולם הבא, שאין שם לא פריה ולא רביה ולא אכילה ולא שתיה – אין יותר ב שמתחברים – הכל זה א פשוטה, לשמה עולים החכמים. אבל עדיין אפשר לטעות ולחשוב שהנה אני רואה לפני שני סוגי מים. כך הוא מזהיר את חבריו ואומר להם שכאשר תגיעו ל"מקום אבני שיש טהור" – שמו של מקום זה – "אל תגידו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מה זה קשור לאות א? ב-א יש י למעלה ו-י למטה וקו באמצע שמחבר אותן. הסוד, כפי שמסביר האר"י הקדוש, שה-י למעלה זה המים העליונים וה-י למטה זה המים התחתונים והקו באמצע זה סוד הרקיע. בפשט הרקיע בא להבדיל בין מים למים, אבל לפי הסוד – וכך יהיה לע"ל – תכלית כוונת הרקיע היא לחבר בין מים למים. מים זה תורה, "אין מים אלא תורה", ואם כן, כאשר מתקרבים למקום האלף-פלא אפשר לטעות שיש שני מים – אפשר לומר שזה נסתר ונגלה, אבל אנחנו נסביר שזה בעצם המים של מורנו הבעל שם טוב והמים של כ"ק אדמו"ר הזקן, שני המאורות הגדולים שהיום יום הולדתם. מי הרקיע המחבר? המגיד ממעזריטש. כעת שרנו ניגון ג' תנועות - שנקרא גם ניגון האין סוף – שהבעל שם טוב התחיל, המגיד המשיך ואדה"ז השלים. ניגון זה הוא סוד ה-א שלפני ה-ב. אל תטעו שיש שם "מים מים" – כי מתקבל בחיצוניות שתורת הבעל שם טוב זה ענין בפני עצמו ותורת אדמו"ר הזקן זה שכל והשגה וזה משהו אחר (יש יחסי גומלין, אבל בכל זאת זוית אחרת) – "לא תאמרו מים מים שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'", וכידוע שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש ממש על תורת הבעל שם טוב. יש הרחבה ופירוט וכו', אבל זה אך ורק עצמות תורתו של מורנו הבעל שם טוב. שוב, היום הזה, ח"י אלול, הוא ה-א ביחס ל-כב הימים שבאים, וכוונת ה-א היא בדיוק מה שאמרנו עכשיו – כוונת היחוד העצמי של שני המאורות הגדולים שנולדו ביום הזה, שביחד עם המגיד שמחבר אותם, ה-ו, הרקיע, זה תורת משיח, זה תורת יום כיפור, תורת היום שכולו טוב וכולו מנוחה וכולו שבת.
בברכה שיעקב אבינו ברך את הבנים שלו בסוף חומש בראשית אז למלך בין השבטים, יהודה (שגם הבעל שם טוב וגם אדמו"ר הזקן הם צאצאי בית דוד משבט יהודה), פסוק השיא של הברכה הוא "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב" (כמבואר באריכות בחסידות). חז"ל דורשים את המלה המיוחדת הזו, "חכלילי" – שבפשט זה לשון אדמימות – "כל חך הטועם אומר לי לי". זה רומז לתורה, "תורת הוי' תמימה", וכל חך שטועם את התורה הזאת אומר מיד "לי לי". חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת" – זה חך-מה (על דרך כח-מה), החך הרוחני לטעום את ה"מה", את ה"ונחנו מה", לטעום גם את נותן התורה דרך הצינור של בחיר הנביאים, רבן של כל הנביאים, שנותן לנו את "תורת משה" (הוא ורק הוא נותן תורה ומצוות – משה רבינו = תריג, כנודע). צריך רק לטעום את המה הזה בחיך. אבל כאן הפסוק אומר ש"כל חך הטועם [את ה-מה] אומר לי לי". זה שכתוב פעמיים "לי לי" זה ודאי רומז לשתי בחינות. גם לעניננו נפרש שה"לי" הראשון הולך על תורת הבעל שם טוב, על החך הטועם נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות (בלשון בעל אוה"ח הקדוש) של תורת הבעל שם טוב, וה"לי" השני זה תורת אדמו"ר הזקן (שהופעה חדשה של אותו דבר). ידוע שאלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי" – השיא זה "לי", כל האתערותא דלתתא זה בשביל החיבור העצמי עד שיש מסירת הזרעא חייא וקיימא מהדוד לרעיה. זה ה"לי", "כל חך הטועם אומר לי לי". יש תופעה מיוחדת במלה "חכלילי" – מתחיל ב-ח ונגמר ב-י, כך שהמסגרת-הסימן של מלה זאת הוא חי (היום זה גם חי – חי אלול – כמו שהבעל שם טוב עצמו אמר שהענין שנולדתי ב-חי אלול הוא שבאתי להמשיך תענוג ושמחה וחיות אלקית בעבודת התשובה וההכנה לשנה הקרובה של חדש אלול). כל המלה חכלילי עולה בגימטריא 108, כאשר ממוצע כל אות הוא חי – רמז יותר חזק ל-חי אלול. האם יש עוד תופעה יפה כזו בתורה, שממוצע כל אות במלה זה המלה שנוצרת מהאות הראשונה והאחרונה שלה? בפסוק שהוא הוא אחד הסימנים החשובים של השנה הבאה עלינו לטובה – בפרקי הנחמה בישעיהו (שמתחילים מפרק מ), שאנו כעת בתוך ז דנחמתא, בפרק מ – "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". "למעני" – שצריך להבין למה כפול – זה כמו "חכלילי", זה מתחיל ב-ל ונגמר ב-י וממוצע כל אות הוא לי ("כל חך הטועם אומר לי לי" – רמז שב"פ לי כי "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", שתי בחינות לי). אם כן, התופעה ה'סודית' הזאת חוזרת בשתי המילים באותה צורה. כתוב ב"פ למעני, אז זה סה"כ ת – האות האחרונה של האלף-בית – וזה בעצם י"פ לי. אפשר לרמוז שזה עשר פעמים "לי" כנגד עשרת הדורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, הדור העשירי, הדור של הגאולה בפועל ממש כפי שאומר הרבי. אם כן, מה שאנו נתבונן וניתן את הדעת בהמשך שדווקא בדור שלנו יש נסיון חשוב וחמור ביותר לקיים את הסוף של הפסוק הזה – "וכבודי לאחר לא אתן". אם כל עבודת ה' שלנו זה לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי – בהתקשרות לכל הצדיקים האמיתיים מהבעל שם טוב והאלה – אז צריך להתחזק ביותר, אולי יותר מכל הדורות הקודמים, להשאר עם ה"לי", אך ורק "לי", ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", ולקיים "וכבודי לאחר לא אתן", העולה בגימטריא תשס"ט, מסימני השבת הבאה. תיכף נחזור לזה.
בחסידות, במיוחד במאמרי אדה"ז, בעל היום הולדת של היום, מסביר ש"חכלילי עינים מיין" זה מדרגת אהבה רבה בתענוגים. יש הרבה מדרגות אהבה – יש אהבה סתם, יש אהבה רבה, ועוד יותר זה אהבה רבה בתענוגים. אהבה סתם זה בספירת החסד, בלשון הקבלה. אהבה רבה זה באמא. אבל אהבה בתענוגים זה בכתר עליון, ברישא דאין, כמו שנסביר – שם יש את התענוג, את האהבה בתענוגים. הפסוק הזה, "חכלילי עינים מיין", זה הפסוק העיקרי שאדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של היום, דורש ומסביר לנו מה זו דרגה זו של אהבה בתענוגים של צדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). כמובן, אהבה בתענוגים זה מתנת חנם, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", מדרגה של לעתיד לבוא. אבל יש צדיקים, בפרט בדור האחרון, כשעולים בנסיון של ה"לי", של "וכבודי לאחר לא אתן", זה המבחן אם זוכים לטעום בחך הטועם את האהבה בתענוגים. בעצם זה חי אלול, זה החיות של חדש אלול. חדש אלול זה "אני לדודי ודודי לי" – פסוק משיר השירים – והשיא של זה, החיות של זה, זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". למה יש "אני לדודי ודודי לי", תשוקת כלה לחתן ותשוקת חתן לכלה? בגלל "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". פסוק זה, שהוא הופעה יחידה של "אהבה בתענוגים", יש בו שני פעלים – שתי חויות – חויה אחת של יפי, "מה יפית", וחויה שניה של נעם, "ומה נעמת". שתי חויות אלו יחד, של יפי ושל נעם, זה מה שיוצר את התענוגים ביחד, "מיעוט רבים שנים". ננסה גם להסביר ש"מה יפית" זה הבעל שם טוב ו"מה נעמת" זה אדמו"ר הזקן. מה זה "מה יפית ומה נעמת"? נסביר זאת בפשטות בשתי דרכים:
הדרך הראשונה היא שהבעל שם טוב בא לגלות את היפי של מציאות ה' בתוך העולם – שה' נמצא בכל מקום, "אלופו של עולם" נמצא בכל מקום, ויש השגחה פרטית על כל צעד ושעל. גם דברים שקורים לאדם שזה לא לרצונו הראשון, מה שנדמה לו כטוב, מה שהוא חושב שזה אולי הטוב – וטועה בעצם, כי ה' יודע מה הטוב ומה שהוא עושה זה הכי טוב – והבעל שם טוב בא לגלות שמה שה' עושה זה הכי טוב. הגילוי הזה ש"לית אתר פנוי מיניה" – גם מקום פיזי, גם מקום רוחני, גם מקום חויתי – זה היפי. ידוע שיפי זה שלמות של י פעמים י – יפי של עולם (ר"ת ישע). זה מה שהבעל שם טוב מלמד – לצאת, לנשום אויר, להסתכל מהחלון, להגיד איזה יפי של עולם. גם גוי, להבדיל, יכול לצאת החוצה ולומר "איזה יפי של עולם", אבל אצל הבעל שם טוב זה "איזה יפי של עולם" כי הכל זה הקב"ה. מי שאין לו את החויה הזאת, שה' שם אותי בתוך יפי של עולם, חסר את יסוד היסודות של מורנו הבעל שם טוב. זה פירוש אחד של "מה יפית". מה זה "ומה נעמת"? נעימות זו אחת המלים האהובות ביותר בז'רגון של חסידות חב"ד – געשמאק. זה נעימות-ידידות-עריבות-ידידות (כלשון אוה"ח הק', ר"ת "מה נעים גורלנו"), הגעשמאק של היהודי בתורה ומצוות, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. יש אחד שרק עושה מצוות "מצות אנשים מלומדה", ר"ל. זה נקרא קיום תומ"צ של חו"ל שבחו"ל, אין בתורה הזאת ובקיום המצוות כך ענין של ארץ ישראל וגאולה. גאולה זה לחוות את הנעם בקיום המצוות ולימוד התורה – תורת הוי' ומצוות הוי' – ומי נותן להרגיש את הנועם בתומ"צ? אדמו"ר הזקן. כל הענין שלו שכל יהודי יטעם את הנעם, הגשמאק, שיש בלימוד התורה בהתבוננות ועומק בישוב הדעת עד התפשטות הגשמיות מרוב שזה נעים (הרי בעל האוה"ח כותב נעימות-ידידות-עריבות-מתיקות על מה שטעמו נדב ואביהוא ומסרו את נפשם – זה לא לכתחילה, כי כתוב "וחי בהם", אך במדה מסוימת הם למעלה ממשה ואהרן, וזה מה שהם טעמו). מי נותן את חוית הנועם יחד עם כלים להכיל זאת למטה, שלא יהיה כלות הנפש ממש כאצל נדב ואביהוא? זה אדמו"ר הזקן. על שתי החויות האלו כתוב "אל תגידו מים מים", שבעצם זה אותו דבר, ה"מה יפית" ו"מה נעמת".
יש פירוש נוסף, המשך של הפירוש הראשון, ל"מה יפית ומה נעמת". קודם אמרנו ש"מה יפית" זה שלא משנה מה קורה ולא משנה לאן תסתכל – הכל זה יפי של עולם. אפילו לצדיקים הכי גדולים לא היה פשוט להרגיש ולהודות שהכל זה יפי. למשל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שעד שלא הייתי מבוגר, בסוף ימי, חשבתי שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת אחרת. אבל כשזקנתי – "זה קנה חכמה" – הגעתי למדרגה שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת בדיוק כמו ה'. כלומר, רק בסוף ימיו הגיע ליפי המושלם של כל מה שקורה בעולם. מענין שאדמו"ר הזקן, הנכד הרוחני של הבעל שם טוב (ואחד ממש עמו), אמר אותו דבר על עצמו גם בצעירותו ולא רק בסוף ימיו – אנהיג בדיוק כמו ה', כי הכל זה יפי. אבל יחד עם זה הבעל שם טוב לימד אותנו איך להסתכל על כל יהודי, שגם יהודי צדיק וגם יהודי רחוק מאד מלהיות צדיק – עד שהוא קל ואפילו קל שבקלים ואפילו פושע ישראל – לראות שכל יהודי זה יפי, בגלל ש"מום אין בך". אם יודעים להסתכל על יהודי בעינים של "לעיני כל ישראל" – שעד שם הבעל שם טוב למד עם אחיה השילוני – אז רואים "מה יפית". מה זה ה"מה נעמת"? גשמאק מיוחד בעשית טובה ליהודי. לראות איך רואים את היהודי שהוא מושלם, שהוא יפי – ואני לא שומע למה שאיזה מבקר אומר עליו שיש לו עבירה כזאת ואחרת (לא שאני לא רואה את זה – ידוע שיש כמה מדרגות, יש צדיקים שלא רואים, אבל אדמו"ר הזקן אומר שאני רואה את העבירות ויודע שהוא עבריין ואף על פי כן אני רואה כאן יפי ושלימות, יש כח בעינים לחדור דרך מסך העבירות ולחשוף את היפי). ה"נעמת" שיוצא מה"מה יפית" זה הנועם והגעשמאק בלעשות לו טובה. יש הרבה פתגמים ב"היום יום" שמקורם במסורת החב"דית דווקא כמה תכלית העבודה, תכלית מה שאדמו"ר הזקן לימד אותנו, שמתוך אהבת ישראל בפשיטות (שלימד הבעל שם טוב) יגיע גם החוש של נועם וגשמאק בעשית טובה לכל יהודי (יש כמובן התכללות, וגם הבעל שם טוב היטיב לכולם, אבל עיקר החידוש אצלו זה לראות את היפי בכולם, ביהודי הפשוט ששווה כמו הגאון שבגאונים, ואילו הגשמאק בהתמסרות אליו זה הנעם שלימד אדמו"ר הזקן).
אם כן, יש כאן שני פירושים ב"מה יפית ומה נעמת", כאשר ה"מה יפית" זה פן החויה של הבעל שם טוב וה"מה נעמת" זה פן החויה של אדמו"ר הזקן. וכאמור, כאשר אנחנו מגיעים כעת למקום אבני שיש טהור – "אל תגידו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".
עד כאן קטע ראשון. נעשה עוד הפסקה של נגינה. אנו באוירה טובה, אז ננגן ארבע בבות. זה ניגון של לפני החופה, והיום זה "אני לדודי ודודי לי" כאשר התכלית זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".
ניגנו ארבע בבות, ניע זוריצקי חלאפצע, "אני לדודי ודודי לי".
לחיים לחיים. כפי שאמרנו, השנה הבאה עלינו לטובה, תשס"ט, בגימטריא "וכבודי לאחר לא אתן". הבאנו את הפסוק "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". בעצם יש עוד פסוק באותו נביא ישעיהו, כמה פרקים קודם, בפרק מב (גם מפרקי הנחמה), שם חוזר הביטוי הזה בפסוק אחר בכללותו – "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אם כן, יש שני פסוקים של "וכבודי לאחר לא אתן". נשים לב שחוץ מזה ששוה תשס"ט הר"ת הן אותיות אלול. עכשיו אנחנו באלול שלפני תשס"ט, אבל מ-יח אלול והלאה, יב הימים האחרונים, זה כבר ממש כניסה לשנה החדשה. יש כבר את האלול של "וכבודי לאחר לא אתן", ואחר כך "מרשית שנה ועד אחרית השנה" נגיע לאלול של תשס"ט, "וכבודי לאחר לא אתן". קודם אמרנו שח"י אלול זה ה-א של אלף-בית, לפי זה ר"ה זה ה-מ (היום ה-יג) ויו"כ זה ה-ת. אז אם מחברים ח"י אלול ר"ה ויו"כ לפי זה יוצא אמת. אחד הפסוקים שאומרים לפני תקיעת שופר זה "ראש דברך [גם ראש השנה] אמת" – צריך להתחיל מיסוד בריא ויציב, יסוד של אמת, שזה א-מ-ת, ח"י אלול ר"ה ויו"כ לפי סוד זה שאנו מסבירים. צריך להתבונן בשני הפסוקים שכתוב בהם "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. עד עכשיו דברנו דברים מתוקים מדבש, מים מצמיחים כל מיני תענוג – תורת הבעל שם טוב, מתוק מדבש, איזה יפה, והמים המתוקים של תורת אדה"ז, איזה נעם ואיזה גשמאק יש בזה – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל ברגע שאומרים "וכבודי לאחר לא אתן", ובפרט עם ההמשך "ותהלתי לפסילים", זה משמע קצת מדת הגבורה והדין – יש כאן איזה שלילה, חמורה ביותר, של "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". צריך להעמיק בזה, ועם הכח שלקחנו מהדברים הראשונים שלנו, של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", צריך גם להמתיק ולגלות את הפנימיות של "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים" ו"למעני למעני אעשה כי איך יחל [סימן שמישהו מחלל שם ה', על פי פשט הפסוקים זה הגוים שמשעבדים את עמ"י, אבל יש גם חילול ה' בתוך עמ"י לדאבוננו, שכמובן זה לא אמור לשלול בכהוא זה את המים המתוקים של הבעש"ט ושל אדה"ז, רק צריך להעמיק את הדעת – בכח של חב"ד – איך זה לא סותר ואיך אפשר לראות את ה'חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב' גם בדברים הקשים האלה] וכבודי לאחר לא אתן". יש גימטריא יפה על "למעני למעני אעשה" – אעשה = שלום, למעני למעני אעשה = ביאת המשיח (= ופרצת וכו'). למעני אותיות עלמין – כמו שיש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, יש עלמין דסתימין ויש עלמין דאתגליין. הסוכ"ע מתגלה בעלמין דסתימין והממכ"ע בעלמין דאתגליין, ולזה רומז "למעני למעני". יש תורה בכתר שם טוב שכאשר ה' עסק בנסתר ברא עלמין דאתכסיין ואחר כך (הקב"ה מתחיל מנסתר ואחרי שמתמחה עובר לנגלה) כשלמד נגלה ברא עלמין דאתגליין, ועל זה נאמר "למעני למעני אעשה" – זאת תורת הבעל שם טוב, אבל רומזת לנשמת אדה"ז, ששמו כן הוא "שני-אור", וכאשר הוא נולד בח"י אלול דרש הבעל שם טוב (יום הולדתו ה-מז) בפני החבריא קדישא שהיום נולד השני-אור, מי שיאיר את העולם בשני אורות, בתורת הנסתר ותורת הנגלה יחד. שוב, על פי תורת הבעל שם טוב עצמו על ידי לימוד הנסתר מקיימים את ה"למעני" הראשון, עלמין דאתכסיין שם מאיר אוא"ס הסוכ"ע, ועל ידי נגלה בוראים עלמין דאתגליין שם מאיר אוא"ס הממכ"ע. על ידי "למעני למעני" בא "אעשה" – העולה שלום וגם עולה צפור (היכלו של משיח – קן צפור, כמו שהצפור מבשרת כך המשיח מבשר בשורת הגאולה, והדבר הראשון שהוא עושה זה "משמיע שלום").
נחזור לפסוק הראשון: "אני הוי' הוא שמי" זה שתי מדרגות, כמו בפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". במפרשים יש כמה פירושים, והכי פשוט (וגם הכי תואם את החסידות) זה שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה. כמו שאמרנו קודם ב"מה יפית ומה נעמת" שזה היפי של ה' עצמו במציאות והנעם של תורת ה' ומצוותו. תורת ה' זה "שמי". לפי זה "אני הוי'" זה ה' עצמו ו"הוא שמי" זה התורה, כאשר "אני הוי' הוא שמי" – אורייתא וקוב"ה כולא חד – אחר כך "וכבודי" זה השגחת ה' בעולם, הכבוד-הלבוש שלו, ועל זה אמר "לאחר לא אתן". ועוד בחינה – "ותהלתי לפסילים". אז בעצם יש כאן ארבע מדרגות – אני, שמי, כבודי, תהלתי. בפרשה שלנו כתוב שאנחנו מאמירים את הקב"ה והוא מאמיר אותנו – אנחנו מפארים אותו, עושים אותו חטיבה אחת בעולם, וגם הוא מפאר אותנו ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם (כך רש"י מסביר). אנחנו אומרים לו "שמע ישראל... ה' אחד" והוא אומר "ומי כעמך ישראל גוי אחר בארץ". אנחנו מספרים תהלת ה', "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", והוא מספר תהלתנו. הוא תהלתנו ואנחנו תהלתו, אנחנו מתפארים בו והוא מתפאר בנו. התחלנו בביטוי האחרון, "ותהלתי לפסילים". יש פסל ויש פסיל – שתי צורות. אחד הפירושים של "פסיל" זה בן אדם שעושה מעצמו עבודה זרה, כמו המן הרשע – שכולם צריכים להשתחוות לו. יש כמובן צורות הרבה יותר עדינות של "פסילים", בן אדם שרוצה שיעבדו אותו, בצורה אחת או אחרת. הקב"ה נשבע כאן שהוא לא נותן את התהלה שלו לפסילים. מי זה האחרים? זה הדבר הראשון שצריך להבין בפסוק – מי זה "וכבודי לאחר לא אתן". לא אתן כבודי לאחר ולא את התהלה לפסילים. כתוב שהאחר זה מי שפונה אחור. כל המפרשים מסבירים שכבוד ה' זה גילוי השגחתו הפרטית. אם ה' עושה נסים לעם ישראל ויש מי שמפנה עורף, לא מוכן להודות שיש כאן השגחה עליונה, שיש כאן הנהגה אלקית למעלה מדרך הטבע – מי שלא מוכן להודות בכך, שמפנה אחור, הוא אחר. יש צדיק, משיח בן יוסף, שיכול ותפקידו להחזיר 'אחרים' בתשובה. על זה כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – ה'אחר', שפונה עורף להשגחת ה' ומתעקש ש"עולם כמנהגו נוהג". כמו שנסביר בהמשך, עיקר המלחמה שלנו היום זה מלחמת התשה, בה העיקש האחרון הוא המנצח. לפי העקשות שלנו, על ארץ ישראל ועל ה??? שלנו, רק בכך "דידן נצח". יש מי שמתעקש לא לראות השגחה, רק טבע, ויש מי שמתעקש הפוך – שמה שלא יהיה, חייב לראות את היפי של ה', של העל-טבעי במציאות, בהנהגה האלקית, ואיך שהכל הולך לקראת משיח ולקראת גאולה. כמו שנסביר בהמשך, זה נקרא "האופן בתוך האופן" – שיש בכל אופן, בכל מה שקורה בחיצוניות ונדמה שהוא על דרך הטבע, יש אופן פנימי. זה לשון חשובה מאד במעשה מרכבה, "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", ובא הפירוש בחסידות שבכל אופן טבעי בחיצוניות יש אופן פנימי של השגחה, ועל היהודי לגלות את האופן בתוך האופן. מי שלא מוכן ולא רוצה ומתעקש שהכל זה טבע, סיבתיות, דטרמיניזם, הוא נקרא אחר. אין אבוד, כי יש משיח בן יוסף שיכול לעשות את ה"אחר" ל"בן" – "יוסף הוי' לי בן אחר". יכול לקחת את האחר ולהחזיר אותו ממצב של אחור למצב של פנים, ובכך הוא עושה מהאחר בן. אבל כל עוד שהוא אחר, עליו נאמר "וכבודי לאחר לא אתן", בגלל שהוא עצמו מסרב לקבל את הכבוד – הכבוד זה הלבוש של ה' (כבוד לשון לבוש), איך שה' מתלבש בהשגחה והנהגת העולם.
מי שאחר לא רוצה לראות את זה, וממילא גם ה' לא רוצה ולא מוכן להראות לו את הכבוד. מתוך זה שיש אחר, שפונה אחור, סופו לעשות מעצמו ומשיטתו, מדעתו ומאישיותו, "פסיל". לפני כמה שנים, בזמן ההתנתקות, דברנו על כך – באחת מהשיחות, והדברים כבר כתובים – שיש שמחליפים את שורת הגיבורים של עם ישראל קדושים ב"גבורים" חדשים. לא רוצים את הגבורים הראשונים, שהם הצדיקים, החכמים, הנביאים של עם ישראל – רוצים איזה שורה של גבורים חדשים, של הרצלים למיניהם. הגיבורים התחליפיים זה נקרא ה"פסילים". יש צדיקים אמיתיים בכל דור ודור, ויש פסילים. יש אחרים שלא מוכנים להודות בהשגחת ה', וסוף האחרים להפוך לפסילים – הגדולים מבין האחרים, ה'צדיקים' מבין האחרים, הופכים להיות פסילים. כמו שלצדיק, שהוא השם והתהלה והתפארת של הקב"ה ("ועמך כלם צדיקים" – הקב"ה רוצה להתפאר ולהלל-להתהלל בכל עם ישראל קדושים), אבל כאן ה' נשבע שאת תהלתי איני נותן לפסילים. רק התחלנו עכשיו, פתחנו באיזה פשט שכדי להבין יותר לעומק תסתכלו ב"קומי אורי" במאמר שמסביר את נושא הפסילים לעומת הצדיקים – רוח הזמן של להחליף את שורת הגיבורים. מה זה היום? זה מאד פשוט, כל מה שיש כאן במדינה, מהתקשורת והלאה, שהכל זה בכוונה אחרים – שעל זה כתוב "וכבודי לאחר לא אתן". כתוב בתניא שיש יהודים שמקבלים מצדיק הדור בדרך פנים, ויש יהודים שלא מודים בצדיק וגם ניזונים ממנו אך הכל בדרך אחר (תניא פ"ב). כך גם בכללות, אם רוח הזמן זה לא להודות בהשגחת ה', לא להודות באופן הפנימי, "האופן בתוך האופן", על עליו כתוב "וכבודי לאחר לא אתן", עד שיבוא משיח בן יוסף ויחזיר אותו בתשובה. אפילו לפסילים יש תיקון, "לא ידח ממנו נדח", והתיקון של הפסילים זה משיח בן דוד. אפילו את הפסילים צריך להחזיר בתשובה. פסילים זה לשון פסול, לשון פסולת, בחינת פגם הברית. הצדיק האמיתי הוא נגד הפסיל. הצדיק הוא "צדיק יסוד עולם". ידוע בקבלה שיש אסור ומותר, מצד הגבורה ומצד החסד ("הללו מתירים [בית הלל] והללו אוסרים [בית שמאי]"). יש זכאי וחייב בנצח והוד, ויש בתפארת ויסוד (גופא ובריתא חשבינן חד) כשר (לשון "דרך ישרה") ופסול. יש צדיק יסוד עולם, "אנא סימנא בעלמא", מישהו 'מפוסל' נכון – הוא כביכול הפסל הקדוש, מי ששומר את הברית (כמה שמוזר לומר את הביטוי הזה, הפסל הקדוש). אבל רוב הפסלים, מי שעושה מעצמו פסל, זה קימת הברית לגריעותא, שבעצם זה פגם הברית. לכאורה, הייתי חושב שגם אותם יתקן משיח בן יוסף, שהוא הברית, אבל מי שיכול לתקן את הפסיל, את מי שעשה מעצמו ע"ז, זה רק מי שהוא בתכלית השפלות. מי שמתעלם מהשגחת ה' נעשה יותר ויותר יש, יותר ויותר פסיל, ורק מי שבתכלית השפלות ויכול להקרין זאת במדת המלכות שלו – "זה ישפיל וזה ירים" – יכול לתקן זאת.
זה כבר לא כל כך נחמד, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אבל בסוף זה צריך להיות עוד יותר מתוק. כתוב שכאשר לוקחים משהו מר וחריף וממתיקים אותו בסוף יוצא יותר מתוק ממה שהוא מתוק לכתחילה. נשים לב לר"ת של אחר-פסיל, שתי הבחינות – ר"ת אף. משה רבינו פחד מהאף, "יגרתי מפני האף", אבל יש מאמר של מורנו הבעל שם טוב שהיום יום ההולדת שלו, המזל גובר שלו, שלא פחד משום דבר בעולם רק מהקב"ה – כך אביו צוה וכך הוא נהג. יש מי שירא את ה' ויש מי שירא מה' – כך כתוב בחסידות. לפחד ממשהו חיצוני, מאיזה גוי או נחש, זה בכלל לא ה' בתפיסת האדם. אבל לפחד מהאף של ה', מהכעס של ה', זה לכאורה לפחד מה'. אבל לא – לפחד מהכעס של ה' זה לפחד ממשהו שמתפשט ממנו ולא הוא עצמו. זה "מהוי'", ולא ה' עצמו. הבעש"ט מתעקש על צוואת אביו לא לפחד משום דבר חוץ מה', הכוונה לעצמות ה', וממילא בבחינה זאת יש אפילו מעלה על "יגורתי מפני האף" של משה רבינו. ובכן, כדי להראות כמה שאני לא מפחד מהאף של ה' ("חרון אף של מקום בעולם", המקום אליו נשלח יעקב אבינו לקחת אשה ולהוליד שבטים, וגם אנחנו באיזה "חרון אף של מקום", אבל אסור לפחד מזה, הבעל שם טוב לא מפחד מזה, ואנחנו היורשים שלו, הדור העשירי שלו, שצריכים להתעצם עם ה"לי" ועם ה"כבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", תוך כדי שבסוף גם נהפוך את כולם אם נתעקש), כי אני פוחד רק ממנו עצמו – לא "יראו מהוי' כל הארץ" (כל גשמיות העולם הזה) אלא "יראו את הוי' קדושיו" – כדי להוכיח זאת הבעל שם טוב היה אומר כל הזמן 'אף'. מבטא כל הזמן הברה זאת, הולך ברחוב ואומר 'אף'. רבי פינחס מקוריץ הלך ברחוב ואמר "נחני בדרך אמת", יש צדיקים שאומרים "אבא תשמרני" (רבי דוד מלעלוב), והבעל שם טוב הולך ואומר 'אף'. שאלו את אדמו"ר הזקן, הממשיך העצמי – הנכד הרוחני והעצמי – של הבעל שם טוב בחקירתו, במשפט שלו, מה זה שהבעל שם טוב אמר 'אף'. המתנגדים הוציאו לעז שזה בגלל שהוא מכוון לשפוך אף וחימה על הצר. שאלו את זה את אדמו"ר הזקן ורק חייך עליהם – לא היה מוכן לזוז מדרך הבעל שם טוב, יש כאן כוונה נסתרת, אבל על ידי החיוך פעל את הענין. חיוך זה חך-מה, אפעס וואך א שמייכל. זו החכמה היהודית, איך לחייך על החוקר. לא אומרים שום דבר, רק מחייכים לחוקר, ובזה מבטלים את כל המשפט. זה חכלילי – כל חך הטועם אומר לי לי.
יש לנו הרבה פירושים על ה'אף' של הבעל שם טוב – שבעים פנים לתורה, וששים ריבוא פירושים, ועד אין סוף בפירושים בדבר כזה עמוק. יש לומר שמכוון גם לפסוק, הבולט (גם בישעיהו), "כל הנקרא בשמי ['הוא שמי'] ולכבודי ['וכבודי לאחר'] בראתיו יצרתיו אף [הפסיק הענין, בחרון אף] עשיתיו [עולם העשיה שרובו רע, וכולו מקום חרון אף של מקום בעולם. חרן = ג"פ אלהים, מוחין דקטנות, ובגלל שיש ג"פ אלקים במקום ג"פ הוי' יש חרון אף, מתוך מוחין דקטנות רואים דברים באור שלילי ולא 'יפי של עולם']". זה שהבעל שם טוב אומר הברה זאת ודאי בא להמתיק את ה"אף עשיתיו". כל דרך הבעל שם טוב להמתיק דבר מיניה וביה, כמו "עת צרה היא ליעקב וממנה [עצמה] יושע" (כפי שהארכנו מאד להסביר). צדיק את אותו צדיק שכנגד הפסיל, שיכול להחזיר פסילים בתשובה – בחינת משיח בן דוד, שמקבל ממשיח בן יוסף – בשביל לתקן את ה"אף עשיתיו". גם "עשיתיו" זה לשון תיקון, "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. לא רק שעל ידי ה"אף" נעשה עולם העשיה, אלא שגם על ידי זה הוא נתקן – זה המקום, הזירה של הקב"ה, שלכן רוצה עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, כמקום שרק בו אפשר לתקן את האף. רוצה את האף, את הדבר החריף הזה, כדי להמתיק ולתקן אותו, שאז יוצא עוד יותר ערב. מה צריך? לתקן כאן את האחר-פסילים, "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אף זה מספר מאד יפה, מושלם, ט בריבוע. המלה הכי חשובה בתורה ששוה מספר זה היא אנכי – המלה הראשונה של עשה"ד – אנכי מי שאנכי. אם לוקחים את שתי המלים של הפסוק שלנו, אחר-פסילים, מי שצריך לתקן בעם ישראל על ידי עקשות של קדושה, על ידי "האופן בתוך האופן" (שנסביר בהמשך), ונוציא ר"ת – מה שנשאר זה משיח. אם כן, למרבית הפלא, אחר-פסילים זה אנכי-משיח (לפני התיקון יכול להיות אנכי-נחש, את זה לעומת זה עשה האלקים). בכל אופן, זה רמז שיש כאן חומר גלם שעשוי לתיקון מאד גדול ב"אחר-פסילים".
נאמר עוד תורה קצרה של הבעל שם טוב בסוד המלה "אף", שהיות שזו תורה מפורשת של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, אז אם רוצים לנחש כביכול מה הבעל שם טוב התכוון כשאמר 'אף' צריך קודם כל להסתכל בתורתו. ואכן, יש תורה אחת בכש"ט שהוא מפרש את האף, על פסוק בסוף פצ"ה בתהלים (הראשון של קבלת שבת), בו כתוב "היום אם בקולו תשמעון", שפירש אליהו הנביא על אמירת המשיח לריב"ל שיבוא "היום" – יש על זה הרבה פרשות גם בספה"ק וגם אצלנו. גם הבעל שם טוב גם שאל משיח "אימתי קאתי מר" (כמו ריב"ל), ולבעש"ט הוא עונה ישר ולענין "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" (זה לא פשוט, הבעל שם טוב בכה מתי זה יוכל להיות, שכולם יגיעו למדרגה כמותו על ידי יפוצו מעינותך חוצה) – ודאי יש קשר. על כל פנים, יש תורת הבעל שם טוב על הפסוק האחרון שם – "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי". זה כאילו פסוק קשה, בפשט, שה' נשבע שדור המדבר לא יבוא לארץ. את "אם יבואון אל מנוחתי" הבעל שם טוב לא מפרש, אלא רק מדבר על "אשר נשבעתי באפי", ואומר ככה: הפסוק הזה הוא הפסוק של המתקת האף. "אשר" זה לשון אושר, "נשבעתי" זה לשון נפעל – להמשיך את האושר מהבינה (התגלות האושר זה באמא עילאה) – ועל ידי שמגלים את האושר, כמו אהבה בתענוגים, בתוך ה-נ של "נשבעתי" (שער ה-נ של אמא) הוא נמשך דרך ה-שבע של "נשבעתי", דרך שבע מדות הלב, עד שמגיע למלכות וכך האף נמתק. כאשר האושר מתגלה ב-נ של נשבעתי צריך להתבונן – בינה זה התבוננות – ודווקא שם צריך להמתיק את כל הדינים, את כל האף, בשרשו. מסביר שבמלה "אף" ה-ף זה 8 במ"ק, רומז ל-8 מדרגות מבינה (כולל) עד מלכות. בשמונה מדרגות אלו יתכן "מינה דינין מתערין", אבל על חכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה", "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו" – שם הכל מתברר ומזדכך וחי חיים נצחיים מכח החכמה – והדינים יכולים להתחיל רק מחיצוניות אמא, שעל זה כתוב "מינה דינין מתערין", וזה ה-פ של אף. אבל כאשר ממשיכים את ה-א ורואים-מחברים אותה ב-פ, זה להמשיך אלף – "אלופו של עולם" – בכל מה שקורה בעולם (ב-פ, העיצור העיקרי של יפי – לראות כמה עולם יפה). "אשר נשבעתי באפי" – המתקת כל הדינים על ידי המשכת ה-א ל-ף. האושר זה פנימיות אמא, ושם הדינים נמתקים בשרשם, ופנימיות אמא זה להכניס אלופו של עולם בתוך ה-ף. זו תורה אופיינית לגמרי לבעל שם טוב. יש המון רמזים יפים רק במלה זאת אף, ונאמר רק אחד (השאר בהשלמות) – אף במילוי, אלף פא זה גם אותיות אלף, רק צריך לראות האלף בכל.
צריך להעמיק בזה, בשיחה הבאה בע"ה, אחרי כמה ניגוני שמחה והמתקה.
ניגנו "תתעורר", "מתיר אסורים", "או קנה".
לחיים לחיים! שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם. הזכרנו את הפסוק במעשה מרכבה של יחזקאל הנביא – "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". במחזה של יחזקאל יש חיות קודש ואופנים, ולפי קבלה חיות הקדש זה בעולם היצירה והאופנים בעולם העשיה. השרפים – שיחזקאל לא ראה, אל רק ישעיהו – הם בעולם הבריאה. "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים". על "והחיות רצוא ושוב" כתוב בחסידות "אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת" – חיות בעבודת ה', התלהבות הלב בעולם היצירה, עולם הרגש. הז"א, המדות – החסד, האהבה, היראה וכל הרגש – זה הכל בבחינת חיות הקדש. עולם העשיה זה לכאורה המעשה הוא העיקר, אז למה קוראים לו אופנים? לפעמים קוראים לו עולם הגלגלים. לעולם היצירה (רגש) קוראים עולם המלאכים, לעולם הבריאה (שכל) קוראים שכלים נבדלים בלשון הרמב"ם. גלגלים זה בעולם העשיה, "אף עשיתיו", "המעשה הוא העיקר" – צריך להקדים נעשה לנשמע – ובזה צריך להעמיק. או שקוראים לו עולם הגלגלים או עולם האופנים. אופן וגלגל זה שתי מלים נרדפות לאותו ענין – אופנים זה גלגלים. זה שקוראים לעולם העשיה עולם הגלגלים, עולם האופנים, זה מוסיף משהו חשוב מאד בהבנת המושג עשיה. עשיה זה תיקון, וצריך להבין מה מתקנים ואיך מתקנים. גלגל זה כמו הביטוי "גלגל חוזר בעולם" – דברים מתגלגלים. כל מעשי עולם הזה, כמה אתה עשיר וכמה אתה עני, זה הכל דברים שמתגלגלים בעולם. זה מתגלגל ומתגלגל – דריי זיך אונד דריי זיך – הענינים מתגלגלים ומתגלגלים לכאן ולכאן, ולא רואים בדיוק לאן זה מתגלגל, עד שזה גומר להתגלגל ונופל על המקום, עד שזה מגיע למקומו האמיתי. עד שגומר כל האופנים מאופנים שונים אתה לא רואה את התכל'ס והענינים רק מסתובבים, כך זה הטבע של העולם הזה. ככה זה גם שקורה היום. זה כל הדורות ככה, ומתעצם בדור שלנו – דור של משיח. הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, ולא רואים לאן זה הולך, אבל צריך להיות בטוח בה' גומר בעדנו (כלשון בעל התניא, בעל יום ההולדת של היום), שבסוף זה יגיע. זה לא התפיסה שהכל הולך טוב, בטוב הנראה והנגלה, הכל "קמעא קמעא" של אור השחר שכל פעם קצת יותר – זה יכול לסגת, סוד השווינדל-טרעפ של בעל יום ההולדת, שכמו שעולים במדרגות לוליניות ולפעמים נראה שמתקרב ולפעמים שמתרחק (באמת יש זמנים שמתרחק, שלא אור). הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, עד שבסוף מתגלגל ומגיע למקום הנכון, הכל בעזרת ה'. אבל צריך לדעת תוך כדי כל האופנים האלה ש"וכבודי לאחר לא אתן", שזה הנסיון של דרא בתראה. אם מישהו הוא "אחר", מתעקש על היפך ההשגחה, על זה שיש רק אופן חיצוני בלי אופן פנימי, אז אסור לחלוק לו כבוד. יש מצוה לחלוק כבוד גדול מאד למלך ישראל, מלך צדיק, זה המלכות שמקננת בעולם העשיה. אבל "וכבודי" – שזה "כבוד מלכים [חקור דבר]" – אסור לחלוק למי שפונה אחור. זה המסר של הגימטריא של השנה הבאה עלינו לטובה.
המלה "אופנים", שזה האופנים השונים של עולם העשיה, חוזרת הרבה מאד פעמים במרכבת יחזקאל – כה פעמים. גם נשים לב שמעשה מרכבה זה לא רק בפ"א של יחזקאל, אלא חוזר גם בפ"ט, ובכל פעם חוזר הביטוי "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". בחסידות מי שמסביר את זה באריכות זה המגיד מקוזניץ בספרו עבודת ישראל (על שם הבעל שם טוב). ב"אף עשיתיו" לשון נופל על לשון – עשיה זה עולם האופנים. בשרש של אופן – שרש אפן – ה-נ מאותיות האמנתיו, אות שנופלת משרש, והשער הוא אף. אם כן, יש כאן נושא חשוב שכמדומני לא דברנו עליו, ש"אף עשיתיו" רומז בצורה די מובהקת לסוד עולם האופנים. "אף עשיתיו" זה כמו אופנים עשיתיו – יש כאן היקש של המושג עשיה-תיקון למושג אופן. זה גם אומר מה צריך לתקן. כאמור, "האופן בתוך האופן" זה שני אופנים של הנהגה – אופן של הנהגה טבעית, שעל פניו "עולם כמנהגו כמנהגו נוהג". גם אנחנו צריכים להכנס לאופן הזה, ולעשות דברים לפי טבע, אבל אנחנו עם ישראל קדושים, כדי לא להיות אחרים, צריכים להיות מודעים כל הזמן וגם עושים כל הזמן את התיקון של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". "האופן בתוך האופן" ר"ת הבה. הרבה זמנים, אפשר לומר שנים, תהיתי איפה ה-א – לעשות מזה אהבה. חיפשתי ולא מצאתי הרבה שנים, אבל "יגעתי ומצאתי" – בכל האיזור אין כזו א בטקסט, צריך להיות משהו נסתר – זה בשים לב ליחס בין ר"ת לס"ת. ר"ת הבה וס"ת נכנ, כל אות בס"ת פי עשר מר"ת. יחס של א ל-י זה "חד ולא בחושבן", א מעל י ספירות. אם כן, בביטוי "האופן בתוך האופן" יש את הסוד שלו – האופן החיצוני זה ה-י, אבל האופן הפנימי זה ה"חד ולא בחושבן" ביחס לעשר. זאת אומרת שעל גבי הר"ת כאילו מרחפת עוד א, ביחס ל-י ש'מרחף' על הס"ת, כי זה היחס ביניהם. אם כן יש כאן א נסתרת ביחס ל-י, אז למעלה יש אהבה ולמטה יש י"פ אהבה (ינכן). בכל אופן, מה שרצינו לרמוז ברמז הזה, שיש לנו כאן עוד הארה פנימית מה זה "האופן בתוך האופן" – השראה של "חד ולא בחושבן" בתוך עשר ספירות (שזה גם טבע, כך ה' ברא את העולם, כפירוש רס"ג שזה עשרה מספרים של השיטה העשרונית). יש משהו פנימי, על טבעי, א שעל גבי ה-י.
כדי להמחיש את זה בצורה פשוטה מאד ניתן דוגמה, שגם נוגעת לעניננו. מה זה נקרא שיהודי כל הזמן צריך לשדר "האופן בתוך האופן" דווקא בעולם העשיה? כאן הכל מדובר בעולם האופנים, שאם לא משכילים ליישם את הסוד הזה של "האופן בתוך האופן" באמת מפספסים ואז יש "אף עשיתיו" מלשון חרון אף של מקום. אם כל עולם העשיה זה רק האופן החיצוני, רק ההנהגה הטבעית, כך אני רואה את המציאות וכך אני נוהג בעצמי – זה ממש אף לגריעותא, חרון אף של מקום בעולם. אבל אם באף עצמו מייחדים אלף עם פ, יחוד פשוט של פנימיות עם חיצוניות, לראות "אלופו של עולם", "חד ולא בחושבן", בתוך כל גלגלי וגלגולי הטבע. דוגמה הפשוטה זה בענין הגנה עצמית. יש היום מצב חמור, במיוחד בשטחי יש"ע, של הגנה, בגלל שהפקירו אותנו. במקום להגן על היהודים, מי שאמור להגן על היהודים לא מגן על היהודים, אז היהודים צריכים להגן על עצמם, כולל מה שההגנה הכי טובה זה ההתקפה (זה כלל גדול, שגם הרבי אמר, שצריך הרבה פעולות הרתעה, וללא פעולות הרתעה זה לא מצליח – לא מצליח שיהיה פה מצב של בטחון, גם בטחון זמני עד שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש). זה דוגמה בקדש, שכל פעולה שעושים – פעולה גשמית למען מטרה מוצדקת במאה אחוז (כמו הדוגמה של הגנה עצמית הכרחית, שחוץ מ"הבא להורגך השכם להרגו", צריך הרבה פעולות כולל הרתעה וכיו"ב) – ועדיין כל הפעולות הזאת וכל הראש הזה זה התמודדות בעולם העשיה. זה הכל כדי לתקן את הגלגל הטבעי, את האופן החיצוני. מי שלא עושה, מי שמזניח ומפקיר, הוא שובר את האופן החיצוני – החישוב הטבעי והפשוט שבור אצלו, זה לא עובד ולא פועל. צריך ודאי לדאוג לתקן וגם לשמן את הגלגל החיצוני, האופן החיצוני, אבל זה לא מספיק. הדוגמה היום זה גיוס לצבא. ידוע בעם ישראל שמי שבאמת יושב בבית המדרש ושוקד על התורה מגן על עם ישראל כמו החיל ואולי יותר ממנו. אם זה סתם אחיזת עינים, שרוצה להפטר מהצבא, על זה כתוב "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (אתה חושב שדמך אדום מדם החיל?!), כך אמר גם הרבי. אך מי שבאמת יושב ולומד, ובפרט אם עושה במודע "בשם כל ישראל", זה ודאי מגן כמו החיל ויותר. אפשר לחשוב שכולם יכנסו ללמוד בבית מדרש, אבל "לא סגי הא בלא הא" – צריכים להיות שני גלגלים, שני אופנים. צריך להיות "האופן בתוך האופן". ההגנה של עם ישראל שבאה על ידי לימוד התורה זה האופן בתוך האופן – צריך שהאופן החיצוני לא יפול לדרגת "אחר", שפונה אחור בכך שיש לו יצר לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ואז מיד פונה אחור להשגחת ה' וכופר בה), ואז עלול גם להתדרדר הלאה ולהגיע להיות פסילים. העיקר תלוי באופן הפנימי, אבל זה לא מספיק. צריך חיבור הדוק מאד בין האופנים האלה, "האופן בתוך האופן". האופן הפנימי לא רק לומד תורה ובכך מגן על העם, אלא גם אחראי שהאופן החיצוני – שחייב להיות – תמיד פונה לה', ולא פונה אחור. חייבים את שני האופנים, וחייבים את האופן בתוך האופן. נתרגם לעניננו: אם ישוב צריך להגן על עצמו כי מפקירים אותו מה טוב ומה יפה שגם אלה שפועלים את הפעולות בשטח זה בחורי ישיבה – אז יש ממש חיבור של האופן הפנימי והחיצוני. לא תפיסה שהם יוצאים כ"הסדר" לכמה שנים בצבא, אלא בחור שכל כולו תורה, כל כולו אופן פנימי – הראש שלו מתוכנת (כמו הביטוי היום) לעולם הפנימי – אבל מכיר בכך שחייבים את האופן החיצוני, כי המצב הנתון הוא שהממסד הקיים שובר בידים את האופן החיצוני (אף שיש בכחו). לכן צריך לתקן אופן חיצוני, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אבל אם זה לא "אופן בתוך האופן" זה אופן חיצוני של גוים (הם מוצלחים בזה, אבל זה לא "אף עשיתיו" למעליותא). זה דוגמה פשוטה מאד שאם יש "אף עשיתיו" למעליותא מתקנים את האף. אם יש אנשים שיש אצלם חיבור הדוק בין האופן הפנימי לאופן החיצוני (שאמרנו שיש כאן רמז לאהבה, עד כדי "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), אז גם יש את הכח של משיח בן יוסף לתקן את האחרים ואת הכח של משיח בן דוד לתקן את הפסילים. למה זה דומה? "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", שבשיבת ציון בתחלה גם אנשים שבגדר "אחר" מאד התפלאו ממה שקורה, עד שעשה זמנית אחיזת עינים של קידוש ה', שעם ישראל כובש את ארצו ועומד בתוקף מול האומות, אבל זה מתמסמס והולך. לכן צריך לעשות את זה במהדורה חדשה, של קדושה, וזה האתגר והענין שלנו בדור שלנו בשנה הזאת, שנת "וכבודי לאחר לא אתן". צריך להחזיר אותו, להמתיק את האף ("אשר נשבעתי באפי"), אבל זה על ידי אנשים שיש להם בראש את שני האופנים יחד. לסיכום פשוט: לכל פעולה גשמית, גם ברוכה והכרחית על פי תורה, חייב להיות פן אלקי בפנים – לא פן אלקי של אצילות אלא של עשיה, אלופו של עולם, וזה הציבור שמנסים לבנות כאן. אז, כשיש "אופן בתוך האופן", יש "רוח החיה בתוך האופנים". אז, כמשל המנוף של אדמו"ר הזקן, אפשר להעלות את כל העולמות מלמטה – זה תלוי בתיקון עולם העשיה, מעלים רק מלמטה. לכן "האופנים וחיות הקדוש מתנשאים" – מתחילים מהאופנים ובזכותם הכל עולה. לכן המוסר השכל לכל אחד שצריך הרבה התבוננות ותשומת לב ושכל טוב, ולכן גם אמור להיות שהמלמדים של הישיבות שבראש הזה שאנו מסבירים, שגם נותנים את הכיוון הנכון לבחורים – שצריך את "האופן בתוך האופן", האופן הפנימי-הרוחני-האלקי בתוך האופן החיצוני (כמו בדוגמת הגנה עצמית).
בזה נסיים ונאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה של תיקון. הפסוק השני אומר "למעני למעני אעשה כי איך יחל" – אי אפשר יותר חילול ה', ומה שקורה זה חילול ה' – "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. הכל בהמתקה וכל היהודים עושים תשובה. עוד סוכריה לסוף: לשון זו כתובה פעמיים, פעם אחת ביחזקאל א' ופעם שניה ביחזקאל י', וב"פ "האופן בתוך האופן" זה כח אותיות – המשולש של ז. אפשר לכתוב את זה בצורת משולש, ונכתוב את זה מ-ז ל-א:
ה א ו פ ן ב ת
ו ך ה א ו פ
ן ה א ו פ
ן ב ת ו
ך ה א
ו פ
ן
אז יש ציר אמצעי של ארבע אותיות. אופן זה מספר חשוב בפיזיקה – 137 (לכן זה השם שלנו לאלקטרון, שמסתובב באטום, ואכמ"ל). זה לא אופן, אלא כמעט – אֹפנה. זה עוד שם חדש לעולם העשיה – עולם האופנה. זה נקרא "דבר דבור על אופניו", שכל פעם יש אופנה אחרת – זה הגלגולים והאופנים השונים בעולם. זה המהות העיקרית של העולם שלנו. הבעל שם טוב אומר על הפסוק "אין מזל לישראל" אל תקרי אין אלא אַיִן – מהאין נוזל השפע לנשמות ישראל. בדור שלנו יש עוד קרי – "אִין מזל לישראל". הבעל שם טוב כשאמר "אל תקרי אֵין [ניקוד בינה] אלא אַיִן [ניקוד חכמה ונצח, ספירה ראשונה ואחרונה בקו ימין, שנצח זה ראשית תיקון העשיה]" פשוט החליף ניקוד (כדרך דרוש זה בחז"ל). בדור שלנו החכמה קצת נעלמת, ומתעצמים רק עם הנצח, עם החיריק, וזה "אִין מזל לישראל". ידוע מאבולעפיא על הפסוק של שבת ג"פ היום – "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – ש"היום" = אין. זה שלש קרי ל"אין". אם קוראים ברצף אֵין אַין אִין – זה לא טוב – אז צריך לקרוא "אין אין – אין", שהכי אִין להפוך את האֵין לאַיִן. מי שקובע את האופנה (בפריז) זה רק יהודים, קצת פסילים, ואנחנו צריכים לקבוע את האופנה – האופנה של האופן הפנימי בתוך החיצוני, לעשות מאֵין אַיִן, שהוא הניקוד הכי מתאים. פתח חיריק = 16, וכשמצרפים את זה לאין (61) יוצא מזל – רק בקרי של הבעל שם טוב אין עולה מזל. אֵין = אף (61 ועוד 20, צירי). עבודת הבעל שם טוב לעשות מהאֵין – משהו שלא קיים, משהו שמתכחש אליו האחר – אַיִן, האופן הפנימי שאליו כל שאיפתנו, וזה צריך להיות הדבר הכי אִין, הכי אופנתי, דבר דבור על אופניו. זו צריכה להיות האופנה, היכולת היהודית, ואת זה להראות לכל העולם. אין זה "רישא דאין", אהבה בתענוגים, ומי שיכול לעשות שזה יהיה האופנה זוכה לאהבה בתענוגים. זה הסימן שגם הפעולות שעושה באופן החיצוני – כמו המשל של הגנה עצמית, ועוד הרבה משלים – שיהיה בזה גם יפי וגם נעם, זה תלוי באופן הפנימי. שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", וצריך כבר היום לחשוב על חידוש האופנה של תשס"ט. כתוב שכל שנה יורד אור חדש שלא היה בעולם, שנזכה לאופנה החדשה – שמשיח יהיה באופנה, שבית המקדש יהיה באופנה.

בס"ד

ממש חיפשתי סיכום של ההתוועדות!
שכוייח גדול!

בבקשה בבקשה בבקשה!
ואם את צריכה טיעון- אני לא הייתי בהתוועדות

????

אבל אי אפשר. =\

אני יכולה להעביר לכן באולפנא.

(זה על האמפי)

אבל כולם מקולקלים...

הוא כזה חמוד ומקסים. וגם שלח הודעה עם סמיילי אז בכלל.
חמוד..
אחרי שדיברתי איתה פתאום זה קרה להפתעתי.
מרגישה טוב איתו
עם עצמי ועם משפחתי קצת פחות
קשה לי עם **** שהוא ככה. כאילו מה?! זה מעצבן. תהיה נורמלי יואוו. איך אפשר להכיל את זה..
גם איך מספרים על זה
וקשה לי עם המריבות שלהם. קשה לי עם חוסר ההבנה שלהם. עם האווירה הזאת.
מרגישה שאני לא מחבבת את המשפחה שלי ומרגישה לא בנוח להכניס לשם מישו
וגם את איך שאני מגיבה לדברים
שכאילו אני נהיית עצובה מכל מיני דברים שקורים בבית ופתאום מרגישה חוסר ערך כשההורים רבים או שהוא עושה מעשים כאלה או שהיא מתנהגת בצורה כזאת והאח השני שמתעצבן
כאילו בחייאת, מה הלוז.
וכאילו זה שאני לא שלמה עם זה ומתביישת בזה זה עוד יותר מבאס , כי אני רוצה להיות בטוב עם החיים שלי ולשדר את זה לבחורצ'יק.
אני מרגישה שזה תלוי בהסתכלות שלי.. בפרשנות.
כל דבר שהוא עושה שהוא מוזר אני ישר נחלשת וזה מוריד את כל המצברוח
או כל דבר שהיא עושה
או כל מריבה של ההורים
וכדי לשמוח ולהירגע אני רוצה לפרש את זה כמשהו מדוייק. שזה לא סתם קרה וקורה אלא זה מדוייק מהקב"ה וזה מה ש*צריך* להיות.
כן כן זה מה שצריך להיות בדיוק.
וזה לא טעות. זה מדוייק.
כל דבר שקורה כאן הוא מדוייק לי. לחיים שלי, למסלול שאני צריכה לעבור, כדי להגיע לזיווג שלי.
והאיש שלי ירצה אותי בדיוק ככה.
זה מה שהפך אותי לכזאת מדהימה ומיוחדת ובעלת רגישות ומידות טובות. אין לי מה להתבייש. אם מתביישים זה אומר שאולי יש כאן טעות. אבל אין מה להתבייש כי אין כאן שום טעות. זה רצון ה'.

וכאילו המשפחה שלו נשמעת לא המשפחה הכי בריאה שיש, אבל זה לא שהמשפחה שלי מושלמת אז מרגיש לי יותר בנוח לשתף אותו בזה מאשר מישהו שהמשפחה שלו בריאה.
אבל להיכנס למקום כזה?
זה יעשה לי טוב?
זה נכון לי?
מספיק המשפחה שלי עם הקטעים שלה, להיכנס לעוד משפחה עם בעיות?
אני לא יודעת.
אני מאמינה בהקב"ה שכל מה שיהיה זה מדויק ולטובה. אם זה צריך להמשיך זה ימשיך ואם זה צריך להסתיים זה יסתיים בקרוב.
והכל בחסד וברחמים ללא שום ייסורים ועיכובים וחולאים רעים אלא רק בשמחה ובטוב לבב.

שיהא הכל נחת רוח אליך
ריבונו של עולם, את הטוב תקרב, את הרע תרחיק והטוב בעיניך עשה
עשה רצוני כרצונך

עין טובה.
קודם כל על עצמי!
כן על עצמי.
על מה שיש לי, על מי שאני, על המשפחה שלי. להבין שזה מדוייק ולחפש את הטוב.
מהסתכלות ופרשנות שלילית להסתכלות ופרשנות חיובית.
זה הסוד.
כי זה המציאות, זאת אני וזה המשפחה שנולדתי אליה.
אין טעות.
זה מה שצריך להיות. עם ההורים האלה, עם האחים האלה.
בואו נבין למה זה טוב. כי זה טוב! זה לטובה אמיתית!
הכל מושגח.

איזה כיף יוהוו.

במיוחד שכל הדברים האחרים נובעים מהזיווג. גדלתי דווקא למשפחה הזאת בשביל הזיווג שלי. ולמדתי דווקא שם בשביל זה. וכו' וכו'

אז אני רוצה לשמוח במשפחתי ובי
בואו נתחיל.
למה זה טוב?

אני אדם טוב עם לב טוב ומידות טובות. חייכנית ושמחה. יש לי עין טובה. רואה ומחפשת את הטוב. בחיים שלי, בעצמי, באחרים, בסיטואציות. מוצאת טוב.את ההשגחה. ממש משתדלת לחיות באמונה שהכל מדויק מאבא שבשמים לטובתי !! אין טעויות! מתחזקת באמונה. שהנה זה שהוא עוד לא ענה להודעה זה לא שקרה משהו. זה פשוט כי ככה הקב"ה ורצה. כנראה נכבה לו הטלפון, כנראה הוא לומד, כנראה הוא עוזר שם, כנראה שכח. יש סיבה וזה רצון ה'. וזה מדויק שזה ככה(:
ואני שמחה בזה.
ברגע שזה צריך להיות זה יהיה.
איזה מתוקה אני שככה אכפת לי מבן אדם אחר
מאיפה להתחיל?
אדם שמח וטוב לב, שתמיד המניעים שלו חיוביים וטובים, תמיד רוצה לעזור ושיהיה טוב. להרגיע את הרוחות, לקחת אחריות. להתקדם, להשפיע טוב, להאמין בטוב, לעשות, לפעול, לדייק.
יש לי אנרגיות חיוביות. אני מקשיבה קשב רב. יש לי ראש גדול. צנועה, ענווה. לומדת להבא. דנה את עצמי לכף זכות. רואה בעצמי את הטוב. יש לי כוחות אינסופיים. שיכולים להחיות!! יש לי רצון חזק. טוב. הערכה, אהבה אינסופית. הוצאה של כוחות מן הכוח אל הפועל. חיים של טוב . דאגה לזולת, ולצרכיו. דאגה לעצמי ולצרכיי. מודעות עצמית גבוהה. חיבור לעצמי. חיבור לבורא. פשטות, איזון. השתלמות. השלמה. למידה. חיזוק. אני לא מתייאשת אף פעם. מתחזקת באמונה וביטחון. מתייעצת. מתפללת. זהב.

מנקודת מבט חיובית. ולהאמין שככה מסתכלים עלי. כן גם אם לא ענו לי להודעה.
זה קצת מתסכל שהוא לא ענה. תענה כבר יואו.
למה אני חסרת סבלנות?
כי זה מרגיש לי שהוא שם אותי בצד, שאין לו כוח אלי, שהוא חזר בו, שהוא שכח אותי, שאני סוג ב'.
וכאילו מה כבר הבעיה לענות ?
מה הסיבה.
אני מבינה את הקושי זה באמת מתסכל שלא עונים לך במיוחד שכאילו מה הבעיה.. הרי עניתי לו כמה דקות אחרי. אולי הוא נזכר בדברים שליליים עלי..

אבל מה הסיכוי נשמה. שככה תוך שניה הוא יחזור בו ולא יהיה לו כוח? הוא רוצה את הקשר חיים. הוא רוצה להמשיך כרגע. אז תנסי לפרש את זה בצורה חיובית כי זה האמת. גם פעם שעברה חשבת כלמיני מחשבות , ובסוף הוא ענה שהוא שכח. תדוני לכף זכות ותפרשי את זה לא לרעתך אלא לטובתך.. גם מתוך אמונה שזה רצון ה' וגם מתוך כך שזה מתמימות ולא מכוונה רעה.
יהיה לך יותר קל.

גם בנושא של המשפחה
יש כ"כ הרבה דברים טובים במשפחה שכל כך לא מובנים מאליהם. והכי קל ופשוט זה לשכוח מהם ולהסתכל על הרע. אבל זה סתם מבאס וזה פשוט שקר לעשות ככה.
תתמקדי בחיובי!!!
זה הרוב!
כן. וזה מדויק.
מה חיובי?
המחויבות להלכה, זה שגדלתי במקום די תורני, גיסות מדהימות, שפע של לקבל מה שאני רוצה, דאגה לצרכים הפיזיים, מטבח לרשותי, חונכתי במקום טוב, שכנים מדהימים, אמונה בה', מסירות נפש על מה שנראה כטובת הילדים, חינוך לעשיה בלי להתייאש, שנותנים לי לצאת עם בחורים משם, ו*****. יש צחוקים, יש אוכל, יש הקפדה על הלכה. יש **** חמודה שנהנות ביחד ב"ה. שמקבלים ממני ואני מכניסה כלמיני דברים לבית. חדר לבד. משופץ. נותנים לי עצמאות.

יש להם לב טוב. הם רוצים את טובתנו גם אם יוצא להם לא הכי טוב.
גם אם הדרך שגויה. אבל זה מכוון.
נבניתי מזה ואני נבנית.
ב"ה.
רגישות, עומק, עין טובה, הערכה של כל דבר, תשומת לב לפרטים הקטנים, רצון להתקדם, צורך באהבה ובחיבור , חיבור לה', בריאות ודיוק בחיים.
ברור לי שזה מאיך שגדלתי.
מודה על זה. גם על הקשיים.

אוהבת את הלב שלי
את הנשמה שלי
את התכונות שלי
את האמונה שלי
את הדבקות שלי
את החכמה שלי
את החיבוק שלי
אותי.
כ"כ מיוחדת ומדהימה ומהממת ורצויה וטובה!
כ"כ יקרה וחשובה ומתוקה ונעימה!
אוהבת אותי
אוהבת כלכך
אור גדול שאני
אור מאיר
אור חשוב ומשמעותי
שהקב"ה שם בעולם
אור שמאיר את האפלה
אור שצריכים פה בעולם
הנקיות והטוהר. הזכות.
איזה זכות להיות אני
להיות בחברתי
להקשיב לי
לשמוע אותי
הקב"ה רוצה אותי כאן, נוכחת, מדברת, משתפת, נמצאת.
עם כל הרגשות והמחשבות שיש בתוכי שהם מדויקים לי