לפעמים אנחנו עושים מעשים או מייעצים לאחרים ורק לאחר מעשה אנחנו מבינים שמה שעשינו או אמרנו נובע מתוך אגאוסטיות פרטית ומחשבה על עצמנו בלבד.
אין זה שעשינו מעשה זה מתוך רוע או שייעצנו כך מתוך רשעות, ברגע המעשה כלל לא שמנו לב לנגיעה האישית שלנו בו.
דוגמא לכך ניתן להביא את אליעזר עבד אברהם, שכשנשלח להביא אישה ליצחק אמר 'אולי לא תאבה האשה' וכשסיפר את הדברים ללבן ובתואל כתוב 'אלי' (חסר ו') ומכאן דרשו חז"ל שכוונתו היתה שיתן את ביתו ליצחק. אך הוא לא הרגיש בנגיעה זו עד שפגש את רבקה והבין שאין מקום להשוואה ואז הוא הבין שאמירתו היתה כולה מתוך נגיעה אישית.
אם כך הם פני הדברים, שהנגיעה כה חזקה היא, כיצד עלינו להתגבר עליה?
בפרשתנו מסופר על המרגלים, ש'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה' צדיקים ומקובלים על כל ישראל. ואף על פי כן נכשלו עשרה מהם בחטא כה חמור של הוצאת דיבת הארץ רעה.
עם ישראל ניגשים למשה ומבקשים שישלח מרגלים. כדי שידעו היכן הכנענים מחביאים את אוצרותיהם שאם לא כן יגרם חילול השם גדול שהוא הבטיח שיקבלו את כספם והם לא ידעו היכן הוא. (ילקוט שמעוני רמז תשמב)
וכ ך מסיים המדרש:
מכיוון ששמע כך משה *נלכד בידן* שנאמר ויטב בעייני הדבר זהו שאמר הכתוב וישימו באלקים כסלם'
הם באים בטענות חילול השם ומסיים המדרש שעליהם דוד אומר שהם תלו טיפשותם באלקים...
הטענה היתה אכן כה טובה עד שאפילו משה נלכד בידן
אך האמת היא שהנגיעה היא שהביאה אותם לחשיבה זו.
"שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו." כי השליח הוא בעצם המשך של המשלח, וכפי כוחו של המשלח כך כוח השליח.
עם ישראל מבקש מרגלים ןנגוע בנגיעה, וכך המרגלים עצמן מושפעים והנגיעה שלהם שולטת גם בהם. וכדברי חז"ל שפחדו המרגלים שירדו מנשיאותם לאחר הכניסה לארץ.
שנים ניצחו את הנגיעה האישית.
יהושע וכלב.
את סוד הניצחון על הנגיעה נלמד מכלב (שכן ליהושע היתה ברכה מיוחדת...).
כלב נשלח בשליחות ריגול נוספת.
יהושע שולח 'שנים אנשים מרגלים חרש'
ודרשו חז"ל שהם התחפשו לקדרים - מוכרי קדרות חרס.
מה מיוחד בחרס?
החרס עשוי מאדמה ואין לו חשיבות עצמית.
לכן הוא מקבל טומאה רק מתוכו שזוהי חשיבותו אבל כשנוגע בו שרץ מבחוץ אינו נטמא כי הוא רק אדמה.
כמו כן גם אין עוזרת לו טבילה שאין חשיבות לחומר שלו אלא לצורה ותקנתו זוהי שבירתו.
(שאר הכלים, הזכוכית או המתכת עצמם חשובים ולכן מועילה טבילה ונטמאים מבחוץ) (חידושי הרי"ם)
רומזים חזל, באמרם שהם מכרו חרס להראות שאין להם חשיבות עצמית. כל חשיבותם היא עצם זה שהם כלי בעולם הזה.
מי שמבטל את רצונו כלפי משלחו אין לו יותר נגיעה אישית. כל כולו מילוי רצון המשלח.
גם אנו בעולם הזה שליחים.
וזוהי תכליתנו בעולם הזה.
כלב -"היתה רוח אחרת עימו וימלא אחרי" הוא מבטל רצונו ודבק ברצון האבות, לכך הלך להתפלל בקברם.
'וימלא אחרי מסביר רש"י - 'וימלא את ליבו אחרי'
כלומר הלב שבו כל הרצונות, הוא אחרי ה' לגמרי ואין לו רצון עצמי בכלל.
אם נבין שאנו שליחים בלבד, נזכה לבטל רצוננו בפני רצונו.
שנזכה...
שבת שלום!
ע''פ הרב דסלר מכתב מאליהו ח'א עמ' 190
ח'ב עמ' 202
והרב פרידלנדר, שפתי חיים במדבר.
או שיש דברים שבמהדורה
שמח שזה גם על דעתך!