איפה אפשר למצוא רינטגונים להורדה- שירים חסידיים?

שירים סתם מצאתי אבל חסידי כמעט ולא...

תודה מראש!!

העתקתי את זה פה מהאתר- כדאי לקרוא- וחבל להאריך בדיבורים..

התפילה

כמו שכולם בטוח יודעים ציוני הבגרות טרם התפרסמו באתר של משרד החינוך.
עם זאת, ציוני הבגרות באנגלית כבר נמצאים בבתי הספר/רכזי מקצוע אנגלית.
ההשערה היא שהציונים במתמטיקה יגיעו עד מחר(נכון ללפני כמה שעות הם עוד לא הגיעו לבתי הספר).
אני ממליץ לפני שקופצים כל הדרך עד לישיבה/אולפנא להתקשר, יכול להיות שיתנו ציונים בטלפון, ויכול להיות שיש עיכובים והציונים לא נמצאים(או שהם בבית של רכז המקוצע) וכו' כך שחבל על זמן מבוזבז.
בהצלחה רבה במועד ב למי שניגש שוב (להתפלל על הציונים שכבר נשלחו זה תפילה לבטלה... צ"ע על מתמטיקה, כי אולי יוסיפו פאקטור או שמאוחר מדי.) 
  

חבר'הה כבר אמצע החופש ואין לי עבודהה!!

אז החלטתי שכמו כל שנה ביביסיטר...

אבל הבעיה היא שאני ל איודעת באיזה צורה לכתוב את השלט...

אם הבנתם למה אני מתכוונת לדוג' מעונינת כך וכך, רוצה כך וכך וכו' וכו'

אז כל הצעה איך לכתוב את השלט ממש אבל ממש תעזוור ליי!!

אתם לא יודעים כממה!!!

אז בבקשה תעשו מצצצוווהה ותזכו למצווות עד 120!!!!!

אוהבתותכםם!!

שאלה: איפה אפשר להשיג סרטים של בית ספר מעלה...?

המשך לסיפור - /Forum.aspx/t12068

מכתב 2

זה זמן רב שאני כבר רוצה לכתוב מכתב זה, ובמיוחד אחרי הניתוח האחרון שעברתי. אך לצערי היו לא מעט עיכובים ולחצים בהם הייתי צריך לעמוד, ולכן נמנע ממני מלכתובו עד כעת. והאמת, שגם עכשיו אין ממש ביכולתי לכתוב, אך החלטתי לאזור כגבר חלצי ואף על פי שהקשיים עדיין עומדים לפני לכתוב, למען יהיה זה לתועלת לי ולרבים.

את סיפורי אתם כבר יודעים ומכירים מהמכתב הראשון. אך בכל זאת רציתי במכתב זה לספר על מצבים אישיים או כלליים של אנשים אחרים שיצא לי להכיר או לשמוע אודותם, ואת הקשיים העומדים בפני ה"חולים", נכים, משותקים וכו`, כדי שנדע `קצת` להעריך את המתנה הגדולה שקבלנו במתנה, חינם אין כסף – הבריאות. אספר בהמשך, במיוחד על מה שעבר ועובר עלי מדי יום, וכן על שאר האנשים והמצבים...

אתחיל בתיאור המצב שמפריע לי במיוחד אצל אותם אנשים קנטרנים ש"הולכים על שתיים". הם אותם אנשים הבריאים בגופם, אך לצערי אינם יודעים כלל להעריך זאת, ולא רק זה, אלא מתלוננים על כל דבר הכי קטן שרק אפשר, ולא עוצרים לרגע ושואלים: "האם אני על באמת כל כך סובל?!", "כל כך רע וכואב לי בחיים?!" וכו`. והנה תשובתי אליהם, ובעצם לכולנו: יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממנו, ואינם מקטרים ומתלוננים כמונו!!! אז למה לנו להתלונן בכלל?? האם מישהו `חייב` לנו משהו? יש אנשים שאינם מצליחים לתפקד כלל ללא עזרה של עשרים וארבע שעות, בהן הם צריכים מטפל צמוד... ואנו?! כל כך פשוט לנו שנבראנו "בריאים"?! האם לא חייבים אנו להודות כל יום על היותנו בריאים שמסוגלים לתפקד בכוחות עצמנו ולהיות עצמאים שלא תלויים באחר?! ואפרט...

זה כבר כמעט עשר שנים  מאז פציעתי, שאני עובר, רואה, בוחן ומתבונן בבתי החולים בארץ. הייתי בלא מעט בתי חולים, לא מעט מחלקות וראיתי לא מעט מצבים... לא מעט, ולא הרבה, הרבה מאד! ואנסה להסביר ולהמחיש את מצבם של החולים, המשותקים, ה`קטועים`, בעלי המחלות הסופניות ל"ע וכו`. ואף אתן דוגמאות בלי נדר, וכמובן בעילום שם...

בבית חולים `מאיר` בכפר סבא.

ימים אחדים בלבד אחרי שנפצעתי והועברתי מטיפול נמרץ ל"מחלקת עמוד שדרה", פגשתי את ה"נכה" הראשון אישית משחר ילדותי. אמנם לא ראיתי אותו, כי הייתי מרותק למטה ללא יכולת תזוזה, אך את דבריו שמעתי והזדעזעתי. הוא השתתק עקב סיבוך בניתוח בעמוד שדרה – `פאשלה` של הרופאים... אבל עדיין לא ידעתי, שמצבו ה"קל" לעומת מצבי, זה הבדל שמים וארץ.... שם רק נודע לי לראשונה, מה זו פגיעה בעמוד-חוט השדרה. עד אז, ובעצם עד לכמה שנים אח"כ, לא היה לי שמץ לאיזה מצב חמור זה יכול להגיע...

בית חולים `תל השומר` – שיקום ילדים

בבואי לשיקום עם האמבולנס, שהוביל אותי מכ"ס לתל השומר עם אלונקה ופילדפיה (צווארון המקבע את הצוואר לראש שלא תהיה תזוזה, ולו הכי קלה לחוליות השדרה) הקבועה לצווארי שלא יזוז, כבר `נתקלתי` באחד הילדים. יוסי, (שם בדוי) ילד בן 4, שנשרף כולו מכף רגל ועד ראש, כאשר פרצה שרפה בביתו עקב תקלה במערכת החשמל. אימו של יוסי, ניסתה להצילו מהשרפה הנוראה שפרצה. אך יוסי, נשאר שרוף עם חליפת לחץ (חליפה מיוחדת שלוחצת על הכוויות כדי לשפר את הפצעים הנוראיים - כאבי תופת!) ללא אמא שתבקר אותו בבית חולים. לא מזמן היתה לו בר מצוה. אימו, לא זכתה לראות את בנה עולה לתורה ומניח תפילין. – היא נשרפה למוות כשניסתה לחלצו.

כן הגיעה גם אפרת, ילדה בת חמש עשרה בערך שנפלה מסוס ונפצעה קשה. את הסיוט שעברה היא ומשפחתה, לא ניתן לתאר. אפרת היתה בחדר סטרילי מיוחד שאף להוריה כמעט לא נתנו להיכנס אלא בקושי עם בגדים מיוחדים. לא זכור לי הרבה ממנה, אך אני זוכר שהסתובבה פעם אחת במחלקה על הכסא גלגלים. אפרת לא שהתה במחלקה הרבה זמן. היא נפטרה יום אחרי, כשזיהום קטלני גרם למותה. עד היום זכורות במוחי ההתרוצצויות של האחיות בכל הבניין כדי להציל את חייה. אפרת ז"ל, כבר לא תלך יותר לבית הספר ותראה את חברותיה, לא תהנה מהעולם היפה שברא לנו הבורא, ולצערי, גם לא תרכב יותר על סוסים. היא פשוט איננה...

וכן הגיע גם אלי, שבמצב דומה לשל יוסי. כששיחק עם כלבו וזרק חוט מברזל שפגע בעמוד החשמל שהיה מקולקל... את ההמשך לא צריך לספר, גם הוא, נשרף בכל גופו, כשכל מקלחת – סיוט שלא יאומן. את צרחותיו הנוראיות שמענו בכל המחלקה. מעורר רחמים, ואף מוריד דמעות שקטות... הסתכלנו זה על זה בהבטה חרישית. האחיות בינן לבין עצמן, ואני ושאר המאושפזים אחד על השני, ופשוט היה בא לנו לבכות רק מצעקותיו וצערו של אלי. אלי, לא יראה אור שמש עוד הרבה הרבה זמן... השמש תשאיר לו צלקות במקום הכוויות המכסות כמעט את כל גופו...

ואני לא מדבר כבר על אורן, שהגיע שלשה חודשים אחרי ושכב בחדר לידי. אורן, קיבל כריש דם במח באמצע שיעור ג`ודו, ומאז נהיה ל`צמח` זה כבר כמה שנים... הקשר שלי עם הוריו נותק שנתיים וחצי לאחר שעזב את המחלקה ועבר ל`אסף הרופא`, כך שאינני יודע מה איתו היום...

ושלא נדע על זאת שהיו לה בעיות במשפחה... שלא נדע מצרות, שמרוב תסכול וייאוש, ניסתה הבחורה המסכנה לשים קץ לחייה ופשוט `לקפוץ` – להתאבד. למזלנו, לא עלה בידה זממה החולני, אך "לצערה", נפלה על המזגן בהיותה בדרך ל... וכך, נשארה עם בעיות במשפחה, נכה, ומי יודע עוד כמה צרות היו ויהיו לה עוד במשך חייה. כך החליטה לסיים את חייה במקום להסתכל על הצד היפהפה שבעולם, האושר והעושר שאפשר להשיג עם קצת שמחה... חבל שלא חשבה על כך לפני, אולי כל צערה הנפשי והפיזי היה נמנע. שלא נדע... האם לנו יש עוד מה להתלונן?! וכי מצבינו יותר גרוע מהמצבים המפורטים לעיל?! וזה עוד לא הכל...

כן, זה רק חלק קטן מהסיפורים שעברו עלי בהיותי בשיקום ילדים. לשאר, קצרה היריעה מהכיל... הייתי הותיק במחלקה. שמונה חודשים בדיוק, וכבר הכרתי כמעט את כל מכמני הבי"ח (שהוא הגדול במזרח התיכון!). במשך האשפוז במחלקת ילדים, הגעתי ל"שיקום הגדול" – שיקום מבוגרים, כדי להיות שם בבריכה, להתאמן בחדר כושר, ובכלל, להשתמש בכל האמצעים שלא היו בשיקום ילדים. שם לראשונה יצא לי לראות בין היתר אנשים קטועי אברים... אוי, כשאני נזכר בזה אני כמעט ומזיל דמעות על המקלדת! איך אפשר, איך?! אחד מהם למשל, היה מחוסר יד ורגל ימין, כשרכב על אופנוע, ומכונית פשוט "גילחה" לו חצי גוף... מזעזע! אבל עם כל זה אני זוכר בתור ילד, האדם הזה היה שמח, בלי יד, בלי רגל, אבל החיוך והצחוק נשארו על פניו. ומי יודע, אם לא יותר מלפני התאונה... הרי בכל זאת, נשאר לו עוד חצי גוף! מה, זה לא משהו?! זה כן! אפשר להיות שמחים ומאושרים גם כשנראים "חצי"! ואנחנו עוד מתלוננים...

עזבתי את תל השומר לאחר אשפוז במשך שמונה חודשים. כ"ח איר תשנ"ח, אני בן 14 בדיוק. בדיוק שנה וארבעים יום מהפציעה, אני עומד על ההליכון כדי להרגיל את הגוף מצב עמידה. כמה דקות, עד ש...

למחרת הגעתי לתל השומר שוב... - שברתי את הלסת. נשברו לי לא מעט שיניים עקב הנפילה, והייתי עם קיבוע ללסת (מצמידים את הלסת העליונה לתחתונה ע"י "גשר" וגומיות) במשך שלשה שבועות רצופים. במשך זמן זה לא אכלתי כלום, אלא רק נוזלים. רזיתי מאד. – זו היתה ה`מתנה` ליום הולדתי. הכרתי מחלקה חדשה – "פה ולסת". שם ראיתי אדם, סליחה, חצי בנאדם, שיושב על משטח עם גלגלים כמן "סקטבורד" עגול, ומניע את עצמו ע"י הידיים שדוחפות את הרצפה... הוא היה ללא רגליים כלל. אלא גוף מהראש ועד המותן. הזדעזעתי ממראה זה, אך הוא, לא היה נראה מאוכזב או עצוב כלל, אלא שלו ורגוע כאליו לא אירע לו דבר.

[בעת כותבי מכתב זה, נודע לי על בחורה בגיל העשרים לחייה, שנפטרה לפני כמה ימים מהמחלה הנוראה... היה לה גידול בראש, ועם כל זה תמיד צחקה, שמחה וניסתה להסתיר את סבלה המר וכאביה האיומים. היא סבלה הרבה. הכרתי אותה אישית, והיינו בקשר טוב זמן רב יחסית. בחורה חכמה, כשרונית, בעלת שמחת חיים, יפה... עצוב...]

לאחר שנה וחצי מהפציעה, עברתי ניתוח להוצאת הקליע. אושפזתי כחודש ב`מחלקת עמוד שדרה` שוב, ואז עברתי לשיקום ב`בית לוינשטיין`, שם הייתי חמישים יום. הכרתי את חיים. חיים, בן 40 לחייו, נראה כבן 25 לערך, סובל מגיל ילדות מ - A.L.S - `ניוון שרירים`. ניוון שרירים זוהי מחלה שאין לה תרופה או ניתנת לשיקום ושיפור - מחלה סופנית. פשוט, מתחיל מזה שהשרירים מתנוונים לאט לאט... זה מתחיל בד"כ מהרגליים, אז אי אפשר ללכת... יושבים על כסא גלגלים ונעים בעזרת הידיים... אח"כ עם השנים גם שאר הגוף מתנוון... עד שזה מגיע למעלה, ואז... ההמשך ידוע...

לא אמשיך להלאות אתכם בסיפורים ותיאורים על המצבים בהם נתקלתי, אך ברשותכם אמשיך בעוד מעט דוגמאות כדי להמחיש את מצבינו ה"רע" לעומת... ואח"כ בלי נדר אעבור להתמודדות היומיומית ולהסבר על הפגיעות.

כן גם הייתי באחד מבתי החולים בארץ שלא אומר את שמו מפאת כבוד המאושפזים שם, והמראות שראיתי שם הם הכי קשים לראיה. מבלי לפרט אומר, שהאנשים (ילדים בדרך כלל) הנמצאים שם, נולדו בעלי מומים, כאשר יש כאלו שאין רואים עליהם כלל צורה של בנאדם... ודי לחכימא... בד"כ הם נעים בעזרת כסא גלגלים ממונע, שעל פי רוב, מזיזים את ה`ג`ויסטיק` עם חלק בגוף שכן נשאר... שעדיין עובד... אם בכלל...

מה לעשות, אבל הזמן עובר והאנשים מתבגרים... וגדלים... אני כבר בן 19. נמצא ב"שיקום ב`", הוא השיקום מבוגרים העוסק בעיקר בבעיות נוירולוגייות (תורת העצבים). וצמוד לשם "שיקום א`" העוסק בבעיות אורטופדיות – בעיקר `קטיעות`.

הכרתי שם את מאיר. מאיר, שעבד ב`מכבי אש` נאלץ באמצע כיבוי להיכנס לאחד המקומות הבוערים ולהשתלט עליו לבדו. פציעתו הנוראית היתה `משולבת`. בעת כניסתו למקום הבוער, נפלה על גבו דלת מפלדה ששיתקה אותו מיידית, ולאחר מכן – ריסקה את רגלו. הוא איבד את הכרתו מיד, וחולץ בנס, כשהבעיה היא "רק" נכות לכל החיים, ומחוסר רגל... תמיד ראיתיו עם חיוך על פניו למרות מצבו הקשה. מאיר, התחתן לא מזמן, כשהוא – נכה וקטוע אבר...

גיל, חייל בן 18, שעבר הדרכה על R.P.G בעת שהכתה ישבו ב`ח`, והוא באמצע – מול המפקד, דיבר באמצע ההדרכה וקיבל עונש לעמוד. ה"עונש" – הציל את חייו. המפקד, שהסביר להם על ה"מכונת הרצח" הזאת, פלט פצצה הישר לרגליו של גיל. את השתלשלות הסיפור שסיפר לי גיל על כל המאורע, אמנע מכם משום חוסר התעניינות מן הסתם, אך בסופו של דבר נשאר גיל מקוטע שתי רגליים מהברך ומטה. ללכת, הוא לא יוכל כמו שאר האנשים, אלא במקרה הטוב – עם פרותזות...

זהו, אסיים בזאת את תיאור המקרים והסיפורים העצובים, ואתחיל בתיאור ההתמודדות, המחלות, הפגיעות והנכויות:

עוד בהיותי בין כותלי הישיבה, זכורות לי מילותיו החשובות של הרב יוספי, כשהוכיח ועודד אותנו בשיחותיו המרתקות. אמנם לא ממש הייתי צריך ל`חיזוק` הזה כי הרגשתי זאת על בשרי, אך גם לי לא הזיק להתחזק עוד, במיוחד כשהייתי מאושר במה שיש לי, שמח בחלקי, ו"שוכח" מצרות העולם. וזהו תמצית דבריו כאשר הוכיח אותנו על הקימה בבקר ועל מידת העצלות: "יש אנשים בבלינסון, שהם רוצים לקום אבל הם לא יכולים. ואתה, שהקב"ה נתן לך אפשרות לקום, להתפלל, ללמוד ולעבוד אותו במו גופך ובשיא בריאותך, מדוע אינך מתאמץ לקום מהמיטה...?!". כאמור, דבר זה הרגשתי על בשרי במשך חודשיים רצוף, וכן בניתוחים שעברתי במשך השנים...

זה היה קשה. שכבתי תקופה ארוכה ללא יכולת לשבת, לעמוד, ללכת ובטח `לרוץ`... הייתי מרותק למיטה, בעוד שמאכילים אותי אנשים כמו שמאכלים תינוק בן חצי שנה. זה היה בתחילת הקיץ. הייתי עם הפילדפיה, מזיע כולי, וכל האוכל שלא הגיע ישר לפה – נפל לי לתוך הצוואר. את הפילדפיה אסור היה להוציא במשך ששה שבועות עד שהמקום יתאחה. כל הזיעה, האוכל והשתיה, היו על צווארי המגרד שאפילו לשתפו היה בלתי אפשרי. "אמא!!!" צעקתי ביום שרבי במיוחד כשכל גופי רותח והמזגנים כלל לא עזרו והשפיעו עלי. "אני רוצה ללכת מפה כבר!" צווחתי בקול חנוק עם דמעות שקטות שרק לבי ידע עליהן. האחיות היו בישיבה, ולכן גם לא היה מישהו מקצועי שישמע את מצוקותיי. לא יכולתי לעמוד בניסיון הקשה הזה. הרגשתי שאני מתמוטט. אני, זה שהייתי "הגיבור שבמחזור", הפכתי בן רגע לחסר אונים שאין לו כח אפילו לעמוד על רגליו, ולעשות את הדבר הפשוט והפעוט ביותר שכל ילד קטן יכול לעשות. כמעט והתמוטטתי... לילות שלמים הייתי ער ושקוע במחשבות על מצבי הבריאותי. "מתי זה יגמר?" שאלתי את לבי ללא קבלת תשובה מספקת. אינני יודע מ`, אבל כנראה תצטרך לשהות פה עוד תקופה ארוכה! וכך היה... הייתי תלוי באנשים כשהייתי צריך להתקלח, לאכול, לשתות, לצחצח שיניים, ואפילו בשביל לקרוא קצת תהילים, הייתי זקוק שיחזיקו לי את הספר – תלותי לחלוטין. את התקופה הזאת עברתי ב"ה. עם הזמן השתקמתי, התחלתי להיות עצמאי בחלק נכבד ממה שהייתי מוגבל ותלותי עד אז. היום, אני מבקר כאלה שנמצאים במצב שהייתי בו אני. אני מבין אותם טוב מאד...

עד לפני כמה שנים, כששהיתי במחיצת אנשים ובמיוחד חברים, וראיתי דברים מסויימים שהם עושים, הרהרתי בלבי ואמרתי: "אם אני הייתי בריא עכשיו, הייתי עושה זאת בשיא השלמות! חבל, הייתי יכול `להוכיח` להם מי אני על באמת, לולא...". אבל ב"ה המחשבות הללו חלפו לי עם הזמן. הבנתי, שמה שנגזר עלי, ובאיזה מצב שאני נמצא, כך אני צריך `למצות` את עצמי ולהתגבר על הקשיים הנפשיים והגופניים. אבל עכשיו אני אומר הפוך: "אם הוא היה במצב שלי, באמת היה מסתדר כמוני?!" דומני שלא! כי אם אני קיבלתי ניסיון זה והוא לא, כנראה לא היה מצליח לעמוד בו. וכן ההפך. אף אחד אינו יכול לעמוד, או לחשוב שהיה יכול לעמוד בניסיונותיהם של אחרים. ואתן דוגמא של מצב מהחיים: שמעתי פעם מישהו אומר לחברו, שנמצא על כסא גלגלים משותק כמעט בכל גופו, כן, משותק! העצבים והשרירים כלל לא פועלים! ש"אם היה במצב שלו, היה הולך כבר ממזמן..." כן, כך התבטא אותו אחד למשותק המוגבל. אבל כשלו היה פצע שנכנסה לו חתיכת עץ קטנה באצבע, לא היו הרבה שלא ידעו זאת מרוב קיטוריו... האם היה עומד בניסיון של נכות-שיתוק-מוגבלות במשך שנים?! ועוד עם כאבים... אמר לי פעם חברי מהתיכון כשרצה קצת לעודד את מצב רוחי: "נו, ומה בכך, בסה"כ 70-80 שנה תהיה על כסא גלגלים, ואח"כ זה נגמר, פשוט נגמר! ואח"כ (אם נזכה) - חיי נצח! מה זה 80 שנה לעומת נצח?!.." נשמע קצת מייאש, ואולי אפילו מכניס לדיכאון, אבל דוקא לי זה הכניס יותר ביטחון, תקוה ושמחה. הרי אשאר כך `רק` עוד 80 שנה וזהו! את מילותיו וחיזוקיו אזכור לעד...

כשחבר של חברים שלי נפצע באיזה פיגוע מפורסם שהיה לפני שנים מספר, ביקשו ממני חבריי שאלך ואעודד אותו כי מצב רוחו היה ירוד. מצבו הפיזי היה הרבה טוב ממצבי כשנפצעתי, אך הוא לא היה מודע להבדל המצבים והיה שקוע בדיכאון עמוק בגלל "נכותו" ההתחלתית... שיתפנו זה את זה ברגשותינו, והזכרנו את האבסורד בזה שאנשים נוטים להתלונן על ש"אינם יכולים לתפקד" בגלל `כאב ראש`, `יד פצועה` או איזו שריטה קטנה ברגל שבגללה אינם יכולים ללכת... הדבר מאד "הצחיק" אותנו, ביודענו טוב מאד מה זה נקרא – `אי יכולת תפקוד` אמיתית, כשאנחנו, משותקים, מוגבלים, מיוסרים בכאבים, לא מתלוננים ואף עושים דברים שה"הבריאים מסכנים" לא עושים...

ואני לא מדבר כבר על הנערה שיצאה לעיר לקנות נעליים ולא מצאה אחרי חיפוש במשך שמונה שעות, ומרוב ייאוש ואכזבה, נשענה על העץ ממול הכביש וראתה מולה נערה יפה וחמודה בגילה יוצאת מהרכב ישר לכסא... אבל בלי רגליים... אין לה בעיה של קנית נעליים, היא לא צריכה אותן, אפילו היתה מוכנה לשלם הון רק בשביל כפכפים, אבל ללכת, היא לא יכולה... איך תרגיש אותה נערה עכשיו כשרצתה את הנעליים המיוחדות שלה...?!

כן גם אותו "אנין המוזיקה", כשרצה להוציא את הדיסק שלו והגיע לסטודיו, ניסה למצוא חן באחד העובדים שם ולספר לו על כל `קורות המוזיקה` שלו, ועד כמה חשובה האזנה מיוחדת לצלילים הזעירים שרק בהבחנה של שמיעה מרוכזת וממוקדת אפשר לחוש בהבדלים וכו`, שבעצם, זה כבר דקות ארוכות שהוא מדבר – לחרש...

וגם חברת גלידות מפורסמת, כשרצתה לפרסם איזו גלידה חדשה שיצאה זה לא מזמן אל השוק, כשאחד המשווקים מצא לנכון לתת לבחור ברחוב לטעום וליהנות מהטעם הנפלא של הגלידה. אך הוא לא ידע, שאותו בחור עבר תאונת דרכים עם טרקטורון כשהיה בלי קסדה ונפצע בראשו, ומאז נפגע לו חוש הריח ואינו יכול לטעום ו"ליהנות" משום אוכל שהוא אוכל... (חוש הטעם הינו 80% מחוש הריח). וכן ישנן עוד הרבה דוגמאות שאפשר לתת, רק לא באתי אלא להמחיש את אפשרות המצב העלול להתקיים.

עד עכשיו הוזכרו דוגמאות וסיפורים יחסית `קלים`. אבל מה נאמר על החולים `ב`מחלה – (סרטן), שמתייסרים הם ביסורים נוראיים במשך תקופה ארוכה וסובלים מכאבי תופת... סרטן, הינה מחלה נפוצה וידועה לרבים בתור מחלה מסוכנת וקטלנית. החולים בה, מקבלים הקרנות על ה"תאים הנגועים", וכן טיפולים כימותרפיים - הזרקת `רעל` דרך הוריד לגוף כדי להמיס את התאים שהתרבו. אך כיון שהחומר אינו יכול להתמקד רק באותם תאים נגועים, הוא עובר בכל הגוף ופוגע אף בתאים בריאים ומזיקם, כיוון שיש חשש שהסרטן השתלט גם על שאר החלקים בגוף שעדיין לא מזהים אותם. הדבר גורם לחולה בחילות, הקאות, חוסר תיאבון, נשירת שיער וכו`. קשה מאד לעמוד בניסיון הזה במשך הרבה זמן, ובמיוחד, שאפילו אחרי `החלמה` מהמחלה, צריך לחכות לפחות 5 שנים כדי להיות "בטוחים" שהמחלה לא תחזור. וכבר שמעתי על מקרים שהמחלה חזרה גם לאחר 5 שנים... ה` ירחם ולא יעמיד אותנו בניסיונות קשים ומרים כאלו...

וכן כל התסמונות למיניהן, טרשת נפוצה (שסיבתה אינה ידועה), אדמת, מחלות בלב, אבעבועות קור, איידס, אוסטאומייליטיס (דלקת בעצם), תלסמיה (מחלת דם תורשתית), אנמיה, מגלומניה (מחלה נפשית שהאדם חושב עצמו למשיח וכו`), מונופלגיה (שיתוק של גף (יד או רגל) אחד), מונופוביה (פחד קיצוני להישאר לבד), מיאזיס (זיהום זחלי זבובים), כלבת, אסתמה (הפרעות בנשימה. פעם חשבתם מה זה שפתאום נגמר לכם האוויר באמצע הלילה למשל?!) וישנן עוד הרבה מחלות, פציעות ופגיעות לצערי ה` ירחם... רק שאין זה הזמן והמקום לפרטן כי רבות הן, ומה גם שלא יכילו עוד הרבה דפים כדי לכתוב עבורן. אך רצוני היה כאמור להמחיש את המצב השורר בקרב האוכלוסייה ה"לא בריאה", כדי שנדע אנחנו מה קיבלנו ומה עלינו להעריך!

ואם עד כה דיברנו על מה ששיך `רק` לצעירים, לצערינו, יש תחום מיוחד העוסק באבחון וטיפול בהפרעות המופיעות בגיל הזקנה, וכן בטיפול בקשישים – גריאטריה. לכן מבקשים אנו מהקב"ה בספר התהילים: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי – אל תעזבני...!".

ולסיכום, הפגיעה שלי:

פגועי חוט שדרה, פגיעתם הינה מאותו מקום פגוע ומטה. הפגיעה בד"כ הינה שיתוק המתבטא באי אפשרות להזיז את האברים הנפגעים בשל פגיעה בעצבים/שרירים, אי תחושה, חוסר שליטה בצרכים וכו`. בפגיעות גבוהות זקוקים להנשמה מלאכותית, ואף פגיעה בויסות הקור והחום במערת הויסות! וכל זה כמובן אינדיבידואלי כל אחד לפי פגיעתו. כך, שאדם הנפגע למשל בחוליות הגבוהות, מ C-6 ועד C-1, (מלמטה למעלה) יהיה משותק בשתי רגליו, בשרירי הבטן והגב, ויתכן שאף ידיו ואצבעותיו יפגעו ביכולת התזוזה... (את כל המכתב הנ"ל כתבתי רק בעזרת קמיצת יד ימין).

אולי זה הזמן להודות למי שהפרנסה ממנו, האושר, העושר, הילדים, החברה הטובה ובעיקר בעיקר – הבריאות:

תודה לך בורא עולם!

מאד הייתי רוצה לומר את הדברים הנ"ל בכל מקום בארץ ובעולם, בכדי שאחרים יתעוררו ויעריכו את מה שניתן לנו, וכנ"ל, אך לצערי הדרך עוד ארוכה, אשמח אם תעזרו לי להפיץ מכתב זה... תודה!

המצפה לישועה קרובה והחלמה מהירה -

נ.ח.ש.

בס"ד

צהריים טובים!

א. בבקשה אל תמחקו לי את השירשור בגלל שהוא :

*לא כולל בתוכו דברי תורה.

*הוא לא רלוונטי.

*הוא לא מעניין.{לא מפולפל וכו..}

*וכי הוא לא מאריאלניקית פאנטית..{אומנם אריאלניקית בנשמה אבל לא פאנטית .מה לעשות?!}..

ב. הפורום תקוע ומשעמם כבר עדיף ת'שירשורים של "אסיטואציות"...

ג. שיהיה לכולם{!} שבת שלום!

יומקסים...פרנס

www.parness.tipo.co.il

אני צריכה ממש דחוף רעיון לחולצה של הסניף אם למישהו יש רעיון -זה למחנה..לא אכפת לי איזה נושא העיקר שיהיה יפה,מצחיק,מקורי...(חולצה ראשונה שלנו...מחנמה ראשון שלנו...)

תודה רבה...תזכו למצוות...ושבת שלום...בשורות טובות...

היתה לנו שנה קשה.... קשה מאד...

למה? למה לראות הכל נחרב? לראות את הבולדוזר המפלצתי הורס בית ועוד בית....

ולעמוד חסרי אונים... ולצעוק בלב למה? מה עשינו?

אי אפשר לעמוד מול הרשע הזה ...

אני מבינה שכל מה שה' עושה הכל לטובה ואני לא רואה את כל התמונה כולה... ואבא יכול להגיד" לא" לבן שלו

אבל קשה לי העם לא איתנו ובכנסת כל היום מדברים ... וכלום לא נעשה

ועוד שחר אדום, לא אחד ארבע ביום!!!!

היתי שבת שעברה בשדרות ארבע פעמים היה שחר אדום ונכנסתי ללחץ נפשי עברה יותר מחצי שנה מהפצמ"רים וכבר מזמן לא שמעתי את הקריאה של צה"ל "נא להכנס למרחבים מוגנים" ולא היתי רגילה לזה...

היתי באוהל מחאה של תושבי שדרות וכ"כ כאב לי כי ידעתי שיותר מהפגנת מחאה לא נעשה כלום...

אני ממש רוצה לדעת מה אתם חושבים... אז תגיבו..

בשורות טובות....  

מי שאף פעם לא התמודד וגם מי שכן, אבל לא מתמודד השנה לא יודע מה הוא מפסיד.

הדבר הכי = שיש.

תקשיבו..

יש לאחותי שאני ממש אוהבת יומולדת היום מה אני אעשה לה??????????

אני מנסה להקים מאגר של כל העלונים שעורכי אריאל כותבים, אם אתם יכולים לעזור , אשמח אם תשלחו לי את העלונים בקבצי וורד לmoonsaberel@gmail.com   כל סניף הודעה אחת

השבוע קיבלתי עדכון על מצבה של אפרת בת מזל

והמצב שלה  לא  טוב הוא הדרדר אז חשבתי שאם כל אחד יקח 10 פרקי תהלים ליום יהיה אפשר לגמור כל פעם  ספר ביום זה הדבר היחיד  שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לה.....

כל מי שרוצה להשתתף שיכתוב כאן איזה פרקים הוא לוקח אני מ א-י

בשורות טובות

היי לכווולם אני חדשה!!!!!

ואני אוהבת ששולחים לי הודעות.. אז אני רוצה לראות....

תפילה להצלחת החייל השבוי גלעד שליט הי"ו.

לקרוא מזמור ע', י"ג, קמ"ב וקכ"ו בתהילים.

יהי רצון ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיעלו לרצון מזמורי תהילים אלו שקראנו לפניך היום, ויתקבלו לפניך כיאלו אמרם דוד המלך עבדך משיחך ע"ה.  ועשה למען שמותיך הקדושים הכתובים בהם, והמצורפים בהם, ותקבל ברחמים וברצון תפילתנו ובקשתנו, ותבוא לפניך תחינתנו, ותחוס ותחמול ותרחם על עבדך בן אמתך גלעד בן אביבה שליט ותושיע אותו בישועה ורחמים, יחד עם כל השבויים והאסירים מעמך ישראל.

מוציא אסירים בכושרות, הוא יפדהו מידי שוביו, ויוציאהו מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומאפילה לאורה, וירפאהו רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגו, ויאמץ את רוחו, וירבה את כוחו, ויאורהו בשמחה ובגילה, אז יתחזק ויתרפא והיתה לו שמחת עולם.

וזכות תפילת רבים וצעקתם ונאקתם, המעתירים בעדו בכל אתר ואתר, תעמוד לו ולהם למגן ולצינה, ולפדותו מבית שוביו. ויקרע רוע גזר דינו, ויקרא לפניו יתברך כל זכויותיו וכל אשר פעל ועשה למען עמנו ונחלתנו. ויקרע רוע גזר דינו בזכות השם הקדוש הרמוז בראשי תיבות      קבל      רנת     עמך    שגבנו   טהרנו    נורא.

וייקים בו מקרא הכתוב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. במהרה בימינו. אמן.

בעזר ה'-

אני יודעת שיש אנשים שלא אוהבים לקרוא סיפורים ארוכים ע"ג המחשב אך זה לא עוד סיפור רגיל ושגרתי, זה סיפור מדהים שמי שלא קורא אותו מפספס, עשו מאמץ ותקראו (בשביל עצמכם)   הכי חושב שב"ה גם ניקח את המסר אל תוך החיים..

בברכת לילה טוב ורק טוב! ענת.

------

השעה 02.30 אחרי חצות. מוצש"ק קרח, אור ליום כ"ו סיוון. חודשים רבים חיכיתי לזמן זה. אחרי ה'קביעות', ה'תרגילים' וכעת הגיע הזמן – לכתוב!

מכתב זה אני כותב בעקבות 2 דברים שעברו עלי: 1. לפני כשנה בערך קראתי ב"פלא יועץ" ערך "צוואה", שם הוא אומר, שכדאי לו לאדם לכתוב צואה כי אין אדם יודע מתי "עיתו". ובפרט בזמננו, שרבו תאונות הדרכים, תאונות עבודה, פיגועים וכו' ה' ישמור. 2. מכתב שקיבלתי מאחותי הקטנה והצדיקה, א', [שאספר עליה בהמשך בלנ"ד] על "אודי חולה הסרטן", שרובכם ככולכם מכירים את הסיפור המרגש.

החלטתי, ואני ב"ה לא נמצא על ערש דווי, אלא נמצא במצב יציב ו"בריא", ללא מחלה וכד', לכתוב מכתב דומה, שאולי יעורר את האנשים [ובתוכם אותי] על מהות וחשיבות ה-חיים, הזמן והתורה.

אנסה לספר את סיפורי בקצרה שלא להלאותכם. אתחיל מגיל הילדות:

הייתי ילד שובב. אוהב לשחק, להשתולל, להרביץ ובעיקר – לצחוק. לצחוק עם חברים, משפחה, סרטים, ולצערי, אפילו על אנשים. המשפחה והדודים, אהבו אותי מאד. הייתי להם מן "ילד שעשועים". וכמו מאמר הפס' "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" - גם אני אותם. חלק יותר, וחלק עוד יותר... בכל אופן, לי זה היה מספיק. הלימודים מאד משכו אותי, אבל – אל מחוץ לכיתה. את לימודיי הספורט על באמת אהבתי. לא היו צריכים לשכנע אותי "ללמוד" בשיעור זה, וגם הוא לא משך אותי, כי ממילא - הוא היה בחוץ. את הלימודים והציונים מעולם לא לקחתי קשה, בשבילי 70, זה היה מצוין +. קרה רק פעם אחת בכיתה ו' שקיבלתי ציון "גבוה" (86 כמדומני) במתמטיקה, שזה היה הכי גבוה בכיתה. ואז התרברבתי בפני התלמיד הכי מצטיין, (ראש גאון! היום לומד רפואה) שקיבלתי יותר ממנו. הדבר כמובן לא היה מתוך "גאוה" אלא מצחוק שאפילו אותו "עברתי". תפילה, התפללתי עד כיתה ב', מה שכבר מתפללים בגיל זה?! מעולם לא ברכתי על מאכל, צמח מריח טוב, ושלא נדבר על הברכות שאינן מצויות. זה פשוט לא היה בהכרתי. לצערי, לא חינכו אותי לכך... כך עברה לה פחות או יותר תקופת הבי"ס היסודי.

עברתי לתיכון. היה קשה מאד. לא הייתי רגיל לקום בשעה 6.30 כדי להספיק להסעה. ושלא נדבר על התפילות וה"ציצית", שהיו דבר חדש [ישן] בשבילי... כל יום ללמוד תורה (גמרא בין היתר שזה היה הדבר הכי קשה, ועדיין) על הבקר, לחזור בשעה "מאוחרת" (בערך 17.00 בערב) הביתה וכו'.

כאמור, את שיעורי הספורט אהבתי. הייתי מקום ראשון במחזור כמעט בכל תחומי הספורט. ולפעמים אפילו גם במחזורים אחרים... בקיצור, ילד "חזק". כל מה שהיה קשור ל"כח" קראו לי, ל- מ'. עפתי מהבי"ס לא מעט בגלל 'אלימות'. פשוט לא הבינו – זה מה שהיה חסר לי – "לפרוק", להוציא את הכח. אבל לצערי, פרקתי אותי על אנשים, על מה שנקרא: "צלם אלוקים". אנצל הזדמנות זו, ואבקש מכולכם, כל מי שפגעתי בו, בין בדיבור בין במעשה - סליחה! הייתי רע, אני יודע, אבל כשאני חושב על זה, 9 שנים אחורה, אני ממש מתבייש. אז שוב –סליחה, סליחה וסליחה! סליחה מהמורים, החברים, המשפחה, סליחה מכולם! הייתי "גיבור על חלשים", צחקתי, הרבצתי, פגעתי... ואני בסה"כ בן 12 וקצת, עד ש...

וכאן אספר את המעשה:

ליל הסדר, יום רביעי בלילה, אור לט"ו ניסן התשנ"ו. הסדר היה אצל הדודים בהרצליה. כמעט כל הדודים [מצד האבא] היו. היה שמח מאד, אך עדיין חיכיתי לחזור הביתה. אני מאד אוהב להיות עם המשפחה המורחבת, אבל יותר, כשזה אצלנו בבית. החג עבר מהר, יום חמישי בערב כבר יצאנו הביתה, כשהתכנון הוא, שבשבת חוה"מ, כולם יהיו אצלנו. וכך היה. היה נחמד מאד. היינו כמה משפחות ועוד משפחה של חברים... השבת עברה לה.

יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96 לסה"נ). הטיול הקבוע של הישוב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום. אבל אני, מ', מסרב לקום. אחותי הגדולה, א', ניסתה לשכנע אותי לצאת. הייתי עייף מאד, מבולבל, עדיין במיטה, אך מסרב לקום. מסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודה מ'. נשארתי בבית! קמתי בסביבות שמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון. מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד. קמתי, שטפתי פנים וכו'. ומה עכשיו?! אין לי מושג!!! מה אעשה פה כל היום?! התקשרתי לכמה חברים, בתקווה שירצו לצאת איתי לבלות (שעכשיו אני מבין שזה: "להתבלות"). אף אחד לא הסכים. שתיתי קפה עם עוגיות כהרגלי. סליחה, עוגיות עם קפה. הלכתי למחשב, שיחקתי כמה זמן עד שיצא לי מכל החורים. הדלקתי ת'טלויזיה. "למזלי", היה לפחות סרט (שחקן) שאני אוהב – צ'ארלי צ'אפלין. שחקן יהודי מצליח, שניצל את כשרונו הטוב, לשטויות! למה שטויות?! כי אם היה משקיע את כישוריו ביהדות, בתורה, עולמנו היה נראה אחרת. הסרט נגמר. השעה עדיין מוקדמת, משעמם לי מאד. פותח את המקרר, וכלום. מחפש מה לעשות, וכלום. פשוט משעמם! אבל היה לי רעיון! הרי אני ילד לא?! וילד אוהב ממתקים. ואם כן, היכן הם נמצאים?! בחדר ההורים! רגע, עכשיו חוה"מ פסח, לא?! אלו ממתקים כבר אמצא?? אחפש בכל זאת. מה כבר יש לי להפסיד, זמן?! יש לי מספיק...

השעה שתיים עשרה בצהריים בקירוב.

היום אני בן 13, פחות 40 יום... נכנסתי לחדר ההורים. פתחתי ת'ארונות, מגירות, בתוך הבגדים (לפעמים שם הוריי החביאו את הממתקים)...  כלום! עברתי לארון השני, זה שליד המיטה. לא לקח הרבה זמן, מצאתי! שוקולד שאני ממש אוהב, אבל... הם לא ניקו מספיק טוב לפסח, הממתק היה חמץ! נרתעתי מלאכול. חיפשתי עוד קצת, ואז....

זה היה בתוך קופסא, פעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד. פתחתי, ידיי רעדו, ניסיתי לחבר, להרכיב, הצלחתי. זה היה, לא פחות, מאשר – אקדח! לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. את המחסנית כאמור כבר הכנסתי. אחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. כולי רועד. אני לבן. לבד בבית. החדר אטום לגמרי, (את הבית נעלתי כבר כמה שעות קודם). אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה – טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום. אבל עדיין, אני מגשש, ממשש ובוחן את האקדח מכל אבר. הסתכלתי עליו מלמעלה, הקנה לכיווני, האגודל במקום הלא נכון – על ההדק... אני מביט ובוחן מלמעלה בכל חלק וחלק של האקדח. לא הספקתי הרבה...

בום! אני בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הוא הגיע. אני שוכב על המיטה, הרגליים למטה, מריח אבק שריפה, מפחיד! מרגיש זמזום שעובר בגופי, לא שומע – מרגיש! הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי... הכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב! חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל... לא היתה, ולו, טיפת דם אחת. אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, – בגרון! אני מחרחר. שום איבר בגופי לא זז מלבד הראש, והידיים, שקצת זזו ונפלו על פניי, בכל פעם שניסיתי להרימן. הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי. משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" במחזור... לא קרה לי כלום! כל זה זמני!

המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. "חזרתי לעצמי". עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, מ', תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב! מ', אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה... אני צועק 'הצילו'. לא פעם, לא פעמיים, וגם לא מאה. ה'הצילו' שלי אז נשמע כמו ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, צועק וצועק...

בין רגע, בין ה"חזק של המחזור", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל. את הפס' "שמע ישראל", אמרתי אין ספור פעמים. ועכשיו, בכוונה יתירה! להתפלל לא יכולתי, לא כי היה לי קשה, פשוט לא ידעתי. דיברתי עם אלהים ועם עצמי. בקשתי ממנו, ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת! או שתהרוג עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל ברגע זה! מה אומר להורים שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות... הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות...

הטלפון על השידה לידי. חצי מטר מפריד ביני לבינו. מדי פעם מצלצל. הצער והחוסר אונים גוברים בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות... בבקשה, רק מישהו לומר לו. מישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה! אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. הזמן עובר... אני חושב על הכל... אם אמות, אם אחיה. על מה שעבר עלי במשך השנים האחרונות, ועל מה שיעבור – אולי. מה אומר להורים כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, על המשפחה... בקיצור, על  ה כ ל !

אני כבר עייף. שוכב פה כמה שעות רצוף... נרדמתי. התעוררתי מהדיבורים של השכנים, חלק מהנוער שאף הוא לא נסע לטיול, והחליטו לעשות "על האש" ממש מתחת לביתי. התחלתי לצעוק 'הצילו' ברציפות כבר פעם שניה, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע אותי. שמעתי אותו אומר: "שמעתם?! מ' צועק הצילו!" התלהבתי מאד. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע! המשכתי לצעוק יותר חזק... אבל לא... הם ענו לו: "עזוב, בטח רואה סרט, זה לא הוא..." הקול נגמר. כבר לא היה לי כח יותר... שוב נרדמתי, ועכשיו, עד הלילה... בואם של הוריי מהטיול... השעה 22.30 בקירוב. התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות, רק חשבתי איך ומה אומר לאמא או אבא מה קרה, במינימום מילים, מינימום הלחצה ומקסימום הבנת המצב. חשבתי, וכך אמרתי:

אימי נכנסה בלחץ היסטרי לחדר, ראתה אותי שוכב כמו מת, "מה קרה? מה קרה?" צרחה בהיסטריה... עניתי, מילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל... שאלה היכן, הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון) משכה לי קצת את החולצה למטה, ו..... את ההמשך אתם יכולים לתאר לבד. הפרמדיק, השכן ממול, שהיה אף הוא בטיול וחזר ביחד עם הוריי, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי... האמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, פילדפיה (קיבוע לצואר), עירוי וכו'. עכשיו אני מבין מה זה – חיים!

הגענו לבי"ח, דודיי כבר היו שם, דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי... הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מ', אנחנו אוהבים אותך!". אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אח"כ... שניות ספורות אח"כ כבר הייתי בהרדמה... אני זוכר הכל!

טיפול נמרץ

אני מונשם. צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם המסכת חמצן כנראה כמה שבועות... הורידו לי אותה ביום חמישי. בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (שזה היה בשבילי נ-צ-ח), ועברתי לשיקום. כשדודי, ח', הגיע לבקרני, אמר לי את המילים הבאות: "מ', זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ ככשהיית!". אז לא הבנתי למה אמר לי כך. למה שלא?! למה מה כבר קרה לי?! אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה! הוא עודד אותי. אך טעה...

שיקום ילדים תל השומר

מדוכא, מאוכזב, מוגבל, לא רואה כלום מלבד תיקרה, וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13, הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב... היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, שינו לי מ- מ' ל- נ'. כך שמהיום, אני נ' (והשם הנוסף ח'). שמונה חודשים בתל השומר – התקדמתי מאד.

חזרתי לתיכון. אדלג על שלב זה, משום חוסר חשיבותו במכתב. הייתי בישיבה שנה. התחזקתי מאד.

עם השנים הבנתי, "נ', אתה תישאר נכה על כסא גלגלים כל חייך!" – לא לקחתי את זה קשה. "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני עומד בו. משתדל...

היום, 9 שנים אחרי המקרה. משפחה תומכת ב"ה. בכל זאת, נפל עליהם "תיק" לא קטן... אחותי, א', הילדה הקטנה [כבר לא כ"כ בעצם] והצדיקה, תומכת ועוזרת לי בכל מה שאני צריך. אין לאף אחד אחות כזאת! לא אחות, לא אישה ולא ילדה!!! פשוט - צדיקה! מכל האחים (4 אחים ו-2 אחיות. כולל אני), אני הכי קשור אליה... ולומר ת'אמת?! לא מגיע לי את היחס שלה! אני לא מתייחס אליה בהתאם. ה"אגו" שלי לא נותן לי... 4 שנים הפרש בנינו, ואני מחזיק מעצמי כאילו אני "שוה" הרבה יותר ממנה. בושה לי!

א', גם ממך, ואולי הכי הרבה, אני צריך לבקש סליחה! כמעט אף פעם לא הקשבתי לבעיותייך ברצינות. זה לא היה מספיק "חשוב" בשבילי... בפעמים שהקשבתי, זה היה ממש מלאכותי. רציתי להרגיש "הוגן", שגם אני מקשיב לך כמו שאת לי... תרמת לי הרבה! לא רק בעזרתך, גם באישיותך!!! א', בא לי לבכות עכשיו, אני מרגיש ממש מבויש. 9 שנים את עוזרת, תומכת וסובלת את אחיך המעצבן, ועדיין ממשיכה. איך?! אם יצא לך לקרוא את המכתב הזה מתישהו, תדעי לך שזה לא משחק! אני מתנצל! מבקש סליחה, על הכל! את עכשיו ישנה, אחרי שעזרת לי פה בערך רבע שעה כשחזרת מהשבת בגוש עציון. קראתם בראש המכתב?! לא פחות ולא יותר – עד 2.15 היא עזרה לי פה במה שביקשתי ממנה... אחרי שבאה סחוטה מנסיעה ארוכה... שוב א', אחותי הטובה, תביני אותי למה אני כותב את זה ולא אומר, את יודעת, את מכירה אותי, זה מגאוה. כן, רק מגאוה... אבל בבקשה, תסלחי לי טוב? אני חושב עלייך הרבה כשאת לא פה. לא רק כשאני צריך עזרה ואין מי שיעזור, (וגם שיש, תמיד את זאת שמוכנה לבוא ראשונה. לכן תמיד נח לי לקרוא לך, מאשר לאחר) אלא אפילו סתם כך מידי פעם... א', בקיצור את חשובה לי, ולמרות שאני לא מראה, ולא אומר זאת, אני אוהב אותך!

היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה. לימד אותי את ערך הזמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה!

אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד התורה. למדתי משהו חשוב בחיים מהדוד היקר שלי, ח': "הדבר היחיד שאין לו זמן – זה הזמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם – הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לתורה! "... כי הם חיינו ואורך ימינו...!!!"

כיום אני בן 22, מרגיש היום בנאדם מאושר ושמח, שקיבל את חייו – במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ותלוי באחרים לפעמים, אבל אני יודע, שכך הוא רצון הבורא יתברך. מקבל עלי את הדין בשמחה, למרות הייסורים היומיומיים... לא חסר לי כלום ב"ה. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה – אין לי תלונות. פעמים עוד שלוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי... אני לא מדבר על ללכת "לעודד" אנשים שנפצעו... ואני עושה זאת בשמחה!!!

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. אנא, קיבלתם חיים במתנה, תעריכו מתנה חשובה זו! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, יש שהם תינוקות, יש שנולדים נכים, יש שעיוורים, שאילמים, שנפצעים... אתם חיים! בריאים! תנו תודה לבורא עולם.

הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו... כדי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אנא, בואו וננצל אותו לדבר החשוב בעולם. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות אלפי שנים. פרעות, גירוש, אינקוויזיציה, מסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים... לא אחר, אלא, ה - ת ו ר ה !

תודה לכם שקראתם את מכתבי, אני עדיין ביניכם. חלקכם יקרא את המכתב וידע מי הוא הכותב. חלקכם יתכן אפילו שמכיר אותי ולא יודע כלל על שכתבתי מכתב זה. ויש, שלא יכירו אותי לעולם...

המצפה לישועה קרובה במהרה -

נ.ח.ש.

תגובות, הערות, הארות ושאלות יתקבלו בברכה וברצון!

ניתן לשלוח ל- ntn21@zahav.net.il

אודה לכם מאד אם תפיצו מכתב זה!

תודה!