בס"ד
לכל הנוער הצעיר בגופו והצעיר בראשו ה' עמיכם גיבורי החייל.
בעזרת ה' יתברך במוצאי שבת קודש "חוקת" יתקימו הסעות "לאלון מורה". למסע ארץ ישראל
מהמקומות הבאים:
בשעות 10:30 ו11:30 מביניני האומה.
ומהישובים: מעלה אדומים, חשמונאים, עפרה, שילה. וכן מרכבת צפון.
ההרשמה חובה 0523114533
איש בל יעדר מארוע חשוב זה!
נוער למען ארץ ישראל.
אם אין לנו דרך אחרת לעזור אז לפחות להתפלל להצלת החייל והנער שנחטפו.
פשוט מפחיד, מי יודע אם נחזור הביתה...
אם לא דרך אוטובוסים ולא טרמפים אז הנה עוד דרך...
ואנו שותקים.
אולי באמת פיקוח נפש דוחה טרמפים...
למרות שזה נורא חשוב לנסוע בארץ הקודש בלי פחד..
בדיוק אמא שלי אמרה לאח שלי שימשיך עם הקרטה שלו... במצב הזה זה חשוב....
פשוט פאאאאאאאאאחד!!!!!
פיקוח נפש למען א"י הוא לא כשאדם בצורה פרטית מסכן סתם את נפשו (ואת המדינה כולה), פיקוח נפש למען א"י מתבטא ביציאה למלחמות תוך הכרה באפשרות של מוות במלחמה!
כאשר יודעים שמלחמה מסויימת אבודה והיא מיועדת לכישלון חרוץ- לא יוצאים למלחמה! ואין שום מצווה של פיקוח נפש! (פניני הלכה) על אחת כמה וכמה מצב כזה שבו בכלל אין לאף אחד סיכוי בטרמפים, אתם לא מושיעים בכך את ישראל טוב? תבין את זה! הדבר היחיד שאתם עושים זה דואגים לאינטרסים שלכם להגיע למקום המסויים שאליו אתם רוצים להגיע, תוך התעלמות נחרצת מההשלכות שיש למעשה שלכם על האומה כולה!
אז בבקשה, אם אתה עושה משהו מתוך אינטרסים (שאני אמנם יכולה להבין אותם, ועם זאת, חשוב שתבין שלפחות בתקופה הזאת עד שיחסלו כמה אנשים בעזה...כדאי שתפסיקו את זה) אז לפחות אל תהפוך את זה לאידיאולוגיה!
כ"כ הרבה נסיונות חטיפה וחטיפות היו בזמן האחרון, תלמדו כבר את הלקח! תפסיקו לסכן את עצמכם ואת מדינת ישראל!
אתה לא מבין שעכשיו העניינים הרבה יותר חמים?!
דווקא בגלל שאתם חיים מתוך אידיאל, דווקא בגלל שאכפת לכם מהמדינה ואתם לא כמה חאפרים שעושים מה שהם מאמינים שטוב לאינטרסים שלהם, אני מצפה מכם ליותר!
וברור שמתוך כך שהאנשים שנמצאים שם הם אנשים עם הרבה יותר אידיאלים, מה שנקרא אצלם אינטרסים הוא משהו הרבה יותר מורכב.
ועם זאת, אתה הרי מבין את כל המורכבות של לקחת טרפים בתקופה הזאת, אז מה העניין לעמוד בטרמפיאדות נידחות? זה סתם מסוכן! וכן, זה מסכן גם את המדינה! ואולי בגלל החטוף הבא (ואני אומרת את הכל על תקן הח"ו) יצטרכו לשחרר איזה 200 מחבלים!
ואתה בהחלט יכול להגיד שזה שהמדינה שלנו תשחרר אח"כ 200 מחבלים זה כבר טימטום של המדינה, ואני מסכימה עם זה, אבל אני שואלת, אם המדינה לא פועלת כראוי, לא מן הראוי שאנחנו ניקח אחריות וננסה לעות כמה שאנחנו יכולים כדי לצמצם נזקים?
אני יודעת שאתה דורש התנצלות, אבל היא תגיע רק אם וכאשר אותי בצדקת דרכך! בכל אופן, לא התכוונתי לפגוע.
אהבתי את ההסתייגות שלך וההבנה שכרגע בגלל המצב צריך לפעול בהתאם ואני מסכימה עם מה שאמרת, אני גם מבינה את זה שאתם לא יכולים להפסיק טוטלית כי זה בערך אמצעי התחבורה היחיד.
פשוט ממה שכתבת פה קודם השתמע שחלק מהעניין זה לעשות פרנציפ (עמדתי ב-1 ורבע בלילה והחיילים מנעו ממני לקחת טרפים...וכו') ופשוט להתעלם מהמצב, כאילו שהכל ממשיך להתנהל עפ"י החוקים שלכם!
אבל אחרי שהבהרת את דעתך בנושא, יש הסכמה!
החיים זה לא משחק, מדינת ישראל זה לא משחק, פרנציפ תעשה עם חברים שלך! (וסליחה על הבוטות)
אם אתה אומר שאתה מצמצם את לקיחת הטרמפים שלך ולא ללוקח טרמפים ממקומות נידחים, ועם זאת ממשיך לקחת טרמפים ממקומות עם חיילים פשוט כי אין ברירה! ואין דרך אחרת לנסוע, אני מבינה!
אבל אם אתה עושה את זה מתוך פרנציפ, אז אני ממש בשוק! יש מצבים בחיים שבהם צריך להיות חכם ולא צודק! כמו שאתה לא תעבור במעבר חציה כשתראה שיש מולך מכונית על 150 קמ"ש גם אם יש לך זכות קדימה!
אן מצב!! אי-אפשר ואסור!!! ולהפסיק לתפוס טרמפים, (לפחות ביש"ע) זה בדיוק כמו שבירושלים ות"א מסתובבים אוטובוסים שמגיעים לכל יעד אפשרי (כמעט) והסיכון בהם כרוך בפיגוע ח"ו אז לא ניסע באוטובוס?! לא ינקח תרמפים?! לא נצא לעיר לקנות בגדים?! את מציעה שנשב כל היום בבית ואם רוצים לצאת אז רק ברכבים פרטיים!?!?!
הדבר רק יגביר את ביטוחנם של שונאינו ימח שמם (שהוא כבר מספיק בשמים..) זה נורא מפחיד אני לא סותרת זאת! אך אנחנו צריכים להלחם ליקר לנו!!! כמובן שצריך לפעול בהמון שיכול דעת וזהירות ולא בקלות ראש.
בציפייה לשובם הביתה של כל אחינו בצרה ובשבייה במהרה בימינו!! ולבנין אריאל!
הבחור החטוף הוא נכדו של הרב דרוקמן....
והוא הוצי אהיום קריאה לבני הנוער שלא לנסוע בטרמפים...
אני חושבת שזה בלתי אפשרי אבל צריך לחשוב איך כן עושים את זה...
שזה בילתי אפשרי.
אך מצד שני לא עולים על כול טרמפ' אפילו אם אתה מחכה שעה וחצי וגם שלוש. חיביים להיזהר!
שמעתי פעם הרופא שלי דרך שבא הוא יודע בודאות שהטרמפיסט שלו לא מסוכן, זה ממש פשוט הוא שואל אותו מה פרשת השבוע, וזה גם בדוק אצל אלו שלא שומרי תורה.. לפחות בקרב המבוגרים שבינהם.
הוא לא הוציא קריאה "לא לסוע בטרמפים" אלא להיזהר לפני שעולים על טרמפ
לרפואת תחיה נועה אסתר בת חיה.
הסרטן חזר לה והתפשט לאורך עמוד השידרה.
לרופאים כבר אין מה לעשות...
בשורות טובות.
משהו יודע איך אפשר להוריד מהאינטרנט תמונות לWORD?
תגידו דחוף!!!!!
תודה ויומצוין
חבר'ה שימו לב כל השמות הצבעוניים הם החדשים שנוספו.
רק בשורות טובת -תמיד!
בערתו יתברך!
שלום וכולם!!!
למרות כל הצער והיגון שפוקדים את עמו בימים האחרונים, ברצוני רק לבשר לכם בשורה משמחת לשיפור המצב רוח ולידיעת הציבור הרחב (חחח...-סתם יציאה שלי)
סניף גילה בנות -האחד והיחידה!! שב לתחייה!!!!
הדבר קרה אמש בסניפניו הקט והנעים
בהשתתפותם של הצצות הנהדר ואך לא החניכות מתוקות, שבילו בנעימים!
כך מהיום והלאה הסניף יפרח ויתעצם ב"ה,
ולא ניתן שוב לאף אחד לפגוע לו בשם. (אל תקחו את דברי כ"כ קשה זה הייה בשביל החרוז, בעיקר..)
בשפע של ברכות והמון אהבה, ענת שתמיד תשאיר מקום בלב לסניפה.
ממש לא!!!
חמודה אנחנו התעקשנו (יותר נכון אני.) שהסניף יפתח עוד כשהוא נסגר. נכון שזה לקח וצרך פווול זמן וכוחות. (פיזים ונפשים כאחד). אך ב"ה זה סופסוף קרה ומצאנו צוות לענין והוא נפתח.
כך שמה שנותר זה לאחל את בל הס"ד שבעולום ואת כל הטוב שבעולם לסניפי היקר, זה ממש מגיע לו! (ולא בגלל שזה הסניף שלי.)
היא היתה כ"כ עצובה כשהיא שמעה שניסגר הסניף.
אני עכשיו מתקשרת כדי לספר לה
החברה שלך?
יכול להיות שאני מכירה אותה... (אך שלא.. גילה זה משפחה אחת.. חחח..)
ענתי וכל סניך גילה היקר לנו מאוד!
בדיוק, אבל בדיוק על סיטואציות כאלה נאמר: "יגעת ומצאת- תאמין". יישר כח!
בצלב"א.
המון תודות, בשמי ובשם כל הצוות,<עבר הווה ועתיד ב"ה..> על ברכתכם ואיחוליכם!
זה נותן המון כוח ורצון להמשיך הלאה... <רק שאין לי כמעט זמן=( >
אך בכל זאת אני לא שוכחת ורוצה להודות בהזדמונות זו לכל אותם אנשים נפלאים שעזרו, סייעו, יעצו ותמכו... <אם אני אתכיל לפרט אני לא יגמור, אותם אנשים יודעים שזה מופה אליהם..> וכן לצוות מההנלה <הדרג העליון> שלמרות שעיצבן <קצט הרבה> לפעמים עשה עבודה נפלאה!
שוב המון תודות. בעריכה ואוהבת כ"כ, ענת.
(נ.ב- עוזיה, תבדוק ת'תיבה שלך לרגע..)
(
ההתנצלות שלכם התקבלה ממזן!!!
ואין צורך לחזור עילה שוב, <לפחות בעיניי> אך אם כבר אתם טורחים ותנצלים, אני יחזור על זה שוב:
אני מוחלת בלב שלם!!!
אתם יכולים לישון בשקט. מתוק מיצידכם שאתם מתחרטים, אך שלא צריך להתייסר כ"כ, ובדרך גם לפדח...
היה בעבר <הרחוק מאוד> סניף גילה בנים. אך הוא נסגר כי החבר'ה שם רצו לסגור אותו ולפתוח בנ"ע <כמעט בטוחה שזו הסיבה, גילוניקית תוכלי לעזור..>
אך אם אתה מעונין, אנחנו כבר זמן רצינו שיפתח סניף בנים פה.. אך הניסיונות לא הצליחו.
אנשים צדיקים! אנו עומדים כרגע במצב קשה ביותר, בו חילינו נכנסו לשטח האויב הנטוש כדי להוציא חייל חטוף וגופות של חילים הי"ד מידי בני העולה י"ש.
אנא מכם קחו תהילים לידים והתפללו למען אחנו ובשרנו.
בציפיה לבשורות טובות ישועות ונחמות בקרוב ממש!
בס"ד
מצטרפת,
ליאת.
גופות של חיילים? מי מת והגופה שלו אצל מחבלים?
בצלב"א.
טוענים שיש בידם חלקי גופות של החיילים שנהרגו בפעולה שבה נחטף גלעד.
בס"ד
אשריכם!
ליאת.
מה זאת אומרת??
סתם ספרים????
ילדים מספרים על עצמם של חיים ולדר אם אתה לא מכיר זה מלא סיפורים של ילדים (יש כבר 5 ספרים...)
המוח שלי מיובש אין לי עכשיו עוד רעיונות
פעם הקראנו סיפור בסגנון הזה וההורים התקשרו להגיד שהבנות שלהם לא נרדמו בלילה מרוב פחד.
אבל יכול להיות שזה היה סיפור יותר מפחיד...
אמרתי למדריכות שאחרי שיקריאו להן את זה עוד איז שנה כי כנראה הן קטנות מידי לסיפורים על מוות...
זה שיא החזק אבל כנראה לגדולות יותר...
אני רציתי לקרוא את זה לחניכות שלי ואז כשקראתי את זה
אני בקושי יכולתי לקרוא אותו נורמאלי לעצמי אז החלטתי לא להעביר את זה...
הזה
(בבנ"ע ה' ישמור) ופשוט השמיטו ולא סיפרו להם\ן את הקטע של המוות
וכן זה לא סיפור מפחיד זה יותר מעציב , בפעם הראשונה שקראתי פשוט בכיתי[אבל זה יכול להיות מפני שאני רגשן מדאי (ז"א שאני לא יכול לקרוא על יהודי שסובל)]
זה קטע ממש חזק:
יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".
שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.
להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.
משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.
למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.
אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.
במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.
השבוע זה קרה סוף סוף.
ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.
הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.
למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.
"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.
"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"
"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.
"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.
פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.
במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.
יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.
"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".
עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.
הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.
"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.
מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.
זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.
וכך הוא סיפר:
"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.
כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?
חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".
יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:
"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.
הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".
יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.
כולם חוץ מאחד.
כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.
זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".
עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...
נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'.
לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."
יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.
"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.
כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.
"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".
אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."
שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.
אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".
יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:
"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."
הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.
תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".
הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"
נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.
שתקתי.
עכשיו הכול מובן.
http://www.kipa.co.il/kids/show.asp?id=3758
תעשה קוביית קרח ענקית (בגודל של קופסאת פלסטיק) וכל אחד מספר מה התחביבים שלו ומה השם שלו עד שהוא לא יכול להחזיק יותר ת'קוביה וגם אפשר להקפיא אותה עם טופים ואז הם צריכים לשבור ולקחת את הטופים... אפשר לומר להם משהו על שנצליח לשבור את הקרח.
אנחנו עשיחנו את זה לנים בכיתות א'-ד' והם שיא הנהנו..
ב"הצלחה!!!!
משחק הקרח
אפשר גם לקחת חוט ולהעביר בין אחד לאחד ואסור שמישהו יעזוב
חבר'ה!!!
אפרת מבקשת שנרבה בתפילות לרפואתה....
לרפואת-אפרת בת מזל- אמן!!!!!!!!!
תזכו למצוות!!!
את השיר: שיר בעיפרון של בית הבובות וזה היה ממש יפה.
אפשר גם לעשות צעיר לנצח של רמי קליינשטיין.
זה ממש יפה לכתוב שיר כלשהו ולהוסיף לו הקדשה אישית.
(את כל המילים אפשר למצוא בשירונט או אתרים כאלה..)
ב"הצלחה!
"לפני שמכבים את הנרות על העוגה, לפני שמרימים ל"שנה הבאה"
לפני שפותחים מתנות, לפני שקוראים את הברכות
כדאי לחשוב עוד מעט על היום, במה שהוא שונה מאתמול,משלשום
לא מספיק לשיר "גדלנו בשנה", צריך גם לשיר "מה נשתנה"
כי ביום שבו מחליפים מספר, ביום שבו מעגל של שנה נסגר
חייבים לעשות בלב קצת חשבון, ולא ללכת לפני זה לישון
צריכים לבדוק את השנה שחלפה, למה היא הוסיפה למה היא תרמה
במה התקדמנו ואיפה נשארנו, למה התקרבנו, למה התרחקנו
למי כן הוספנו ולמי רק החסרנו
לחשוב גם על השנה הקרובה, מזה אומר שגדלנו בשנה
הימים חולפים השנה עוברת, אבל מה שחשוב-היא לא חוזרת
ולכן, אם צריך לברר אמונות אז עכשיו, לברר-אסור לדחות
לדעת לנצל כל רגע שעובר, לזכור שעדיין אין יום שחוזר
ורק אחרי שעושים קצת "חושבים", אפשר את העוגה לחלק לאחרים
לקרוא ברכות, לקבל מתנה,
ולשיר "עד מאה ועשרים שנה"!
(אלישיב רייכנר)
יומולדת זה כמו שפעת-
אם תרצה או לא פעם בשנה זה יפול עליך.
עושים את זה כמו כרטיס ברכה נפתח ואז את השורה הראשונה כותבים מבחוץ ות'שורה השניה מבפנים...
מזל טוב!!!
מצאתי כאן צ'ופר לתעודות!!!
תודה!!!!!!!!!!!
יש צ'ופר חד שאני ממש אהבתי ועשיתי אותו בזמנו גם לחניכות שלי:
כשאני מקבל תעודה, אני תמיד מחייך ורץ.
צחייך- כדי שיחשבו שיש לי תעודה טובה.
רץ- כדי שלא יבקשו לראות...
בצלב"א.
אני חייבת דחוף זה בקשר לזה שאנחנו צריכים לצאת לעמ"י והעשייה אף פעם לא נגמרת וכד'
אני חייבת דחוף ממש!!!!
בס"ד
צריך לחיות את החיים
כמו חמנייה צהובה בשמש,
כל הזמן היא צומחת ופורחת למעלה,
לשמים
ומשמחת ביופייה אנשים עצובים,
אבל היא אף פעם לא שוכחת,
שהיא בסך-הכל
יצור קטן בעולם גדול ונפלא
ומרכינה את ראשה בענווה
כך גם אתה צריך להיות-
לפרוח כל הזמן למעלה,
לשמח אנשים עצובים,
לעזור להם להיות שמחים,
ולפעמים גם צריך להרכין ראש
ולבדוק את מעשי היומיום הקטנים שלנו
וכך להיות מאושר!!!
אבל הם דומים פחד (אגב לסטלין היה שם משפחה יהודי)
בתור בן אדם) עושה זה גועל נפש
כדאי לך להתחיל להתעורר וליהיות מציאותית למה שקורה סביבך
כי מצד אחד אני מסכימה עם זה אבל זה ממש קשה להשוות מישו לאדם גוי ובהמי כמו סטלין...
למי שביקשה שם למחוק: רק רציתי להגיד שזה לא חוכמה שכל פעם שיש משו נוגד לדעתינו אנחנו נמחוק אותו!!!!!!! מותר לקרוא ולראות גם דעות אחרות
ברבי, את כל הבגרויות ערבבת פה... רואים שאת מושפעת..... הסטוריה,מחשבת-אגרת תקנ"ה..... שכוייח, הפנמת את החומר... 
לגבי תוכן ההודעות האחרונות שנאמרו כאן, בקשר למדיניות המחיקה של ההודעות בפורום, יש כאן סוגיה גדולה ודנו ודשנו פה עשרות פעמים מכל כיוון אפשרי... זה עניין לא פשוט.
אם את רוצה להעמיק בעניין, חפשי את השירשור הזה שם אם אני לא טועה 123 פרש את משנת המנהלים בעניין המחיקות.
בהצלחה ובצלב"א.
<צ>!!
במידה ולא היו תגובות על ההודעה המאוד בוגרת הזאת, זה היה נמחק...
בצ"ל אריאל!
באמת ממש מצחיק, וואי אני נקרעת!
אין ספק שבתור שר הביטחון הוא לא משו בכלל, אבל מה זה ההשוואות החסרות בגרות האלה?!
לא נעים להגיד, אבל אפשר לצלם גם אותך באיזה מצב שאתה פתאום בפוזה שמזכירה תמונה אחרת של אדם שמעלה קונוטציות שליליות ולעשות על זה מטעמים. ויכוחים, שנאות, ומחאות צריכים לבוא מתוך אידאולוגיה עם סיבות והוכחות רציונליות ולא מתוך השוואות תינוקיות לתמונות אחרות!
ואליעד, תרשה לי לחלוק עליך, העובדה שיש על זה תגובות ממש לא אמורה לסתור את העובדה שצריך למחוק את השירשור הזה שרק משפיל את הפורום שלנו!
כדי להראות שהוא גם מנהיג פועלים וקומוניסט.
אחרת, למה הוא צריך את השפם המוזר הזה?
מה זאת אומרת לפרגן לאנשים??
הכוונה היא שלפעמים אנשים כותבים דברים שהם לא כ"כ מצחיקים או לא כ"כ מעניינים, אז אפשר לפרגן ולא לייבש.
אבל לפרגן למישהו שכותב כזה דבר?? צריך להוקיא את זה! אם מחר מישהו יבוא ויכתוב אולמרט=היטלר (אני מצטערת שאני צריכה לכתוב את זה...) אתה תפרגן לו??
יש גבול לפירגון נקודה.
ובקשר למי שכתב על השפם, צר לי להגיד לך, אבל זה לא קשור לשום סטאלין, גם לאבא שלי יש שפם, וגם לעוד הרבה אנשים שאני מכירה וג לאמיר פרץ היה ואני לא חושבת שאחד מהתקנות של ח"כ הם לגלח את השפם, אז תרגיע ומהר!
העובדה שאמרתי שזה לא מצחיק נועדה כדי לייבש את מי ששם אותה (שעשה זאת כנראה ממטרות השוואה תינוקיות ומנסות לשעשע ולעורר פרובוקציות) חוצמזה, שאני גם הוספתי חד משמעית את דעתי על התמונה וגם אמרתי שלדעתי צריך להוריד אותה.
ואני עדיין חושבת שהמילה "לפרגן" לא היתה במקום.
התענה הישנה הזו שאני מנסה לעורר פובוקציות...
באמת...
או.קי...גילוי דעת: הסיבה היחידה שסמתי את התמוה הזו היתה כדי להצחיק נקודה זהו דייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
אל תהיו כ"כ כבדים
תהיה במחנה, לכל מי שלא מעודכן.
חבר'ה- לכל מי שמכיר את ההצעה שהגשתי למליאה בעניין ועידה ומליאה (ומי שלא מכיר- http://planet.nana.co.il/rel-net/tal.htm )מזכירות המליאה עושה כל מאמץ להתעלם מהצעה זו, כנראה מפני שהם מתנגדים לה. תעשו טובה לעמ"י (הגזמתי קצת, לא נורא), שלחו להם הודעות נאצה (ל"דוגרי", לכל הכינויים של עוזיה, ולשאר חברי המזכירות שאיני מכיר) או smsים זועמים (0524295130- אלעזר פולק) בעניין זה.
זו כבר המליאה השניה שהם לא מעלים את ההצעה להצבעה, וזה לא בגלל שהיא לא מפורטת מספיק. יכול להיות שגם אתם מתנגדים לה- אבל בכול זאת צריך להקים קול זעקה! מה פתאום יש למזכירות זכות "לסנן" הצעות שלא נוחות להם?
נ.ב. עדיין ניתן (לצערי) לעשות שינויים בהצעה. כל מי שיש לו השגות מוזמן לפנות אלי (או בתגובות לפינה של טל שמיים באתר חב"ב).
הודעת נאצה ראשונה 2 דק' אחרי שקראתי אתזה. יפה. 
הסבר? ישלי בערך... כרגע אנחנו עסוקים במשו אחר במליאה, היא די הולכת להשתנות בקרוב... נגמור עם זה... נוכל להעלות הצעות... לא שכחנו אותך, אל תדאג...
אפשר לדעת למה לכל הרוחות (חסר לי הרבה במצב זה חחחחם לי!!!) תוקעים את המליאה דווקא במחנה!? כאילו בכוח אתם רוצים לדחוס הכול בתוך שבוע אחד מסכן, אבל כפיי חיבים לציין!
ואם למישהו יש את התאריך המדוייק של המליאה אשמח נורא אם הוא יפרסמו ברבים, (רק שהוא לא יצא על חשבון הסימנריון של הש"ל 
בתודה מראש, ענת.
כיון שמטרת המליאה הקרובה היא לא קבלת החלטות אלא עריכת דיונים במשך זמן רציני, הוחלט על שבת של דיונים. זה קצת מסובך לארגן שבת כזאת, אז הוחלט לקיים אותה בשבת מחנה.
הובנתי?
באהבת העם והארץ.
זת'ומרת המליאה תהייה בשבת, "שבת של דיונים"?! אך דיונים נכנסים בתוך שבת?! אם אנחנו מחשבים את זה אסור לחשב חשבונות (-לתכנן תכנונים) בשבת!?!?!?
כשאתה דן במשהו, מסתומה שאתה מצפה לסכם מסכנה בסוף, את עושים זאת בשבת?!?!?! (או שמה זה יערך במוצש"ק?!)
אפילו לא חשבתי בכיוון זה... נראלי ישיבת בית אל תשמח אם תקפצי לשבו"ש.
בכולופן, זה לא תכנון של "ביום ראשון נלך לים" אלא "צריך ללכת לים" - לא משהו ספציפי. או במקרה שלנו, לא "מחרתיים מחלקים סרטים אדומים" אלא "המטרה שלנו עכשיו היא חלוקת סרטים אדומים". הובנתי? בתקווה.
באהבת העם והארץ.
עוזיה- אלו דינים שצריך לדעת גם אם אינך לומד בבית-אל...
מה שאסור בשבת זה לומר (שהרי "הרהורים מותרים...") שתעשה אחרי שבת דברים האסורים בשבת, כגון "אסע לאילת", "אטלפן", "אבשל", "אטוס", "נעשה קומזיץ" וכו'. אך מותר לומר דברים שאינם אסורים, אפילו אם ברור לכולם שאתה מתכוון לדרך איסור, כגון "אלך לאילת" כשאתה בירושלים, וברור שאתה מתכוון ליסוע. רק צריך קצת להזהר בלשון (על שמירת הלשון הרי כולם מקפידים בלע"ה,נכון?)
אך נשמע לכם המושג" "שבת דיונים" -תסלחו לי.. אבל אצלי זה ממש לא נראה כמו ששבת צריכה להיות, וביחוד לא שבת מחנה.
תחשבו שניה, אנחנו נשב בשבת נעלה כל מיני נושאים ונחרוש עליהם מכול צד, נתוכח קצת למה כן למה לא, אך כמה, מדוע, ומפני מה... ברור שכל זה היה בגדר של הרהורים נכון,(הרי אמרנו שאסור לחשוב חשבונות..).
זה נראה לכם נכון ומתאים לשבת? אני חייבת לומר, שאני לא רואה בזה בכלל שבת, פשוט השבת וכל השפע והקדושה שאפשר לקבל ממנה תבלע בתוך כל הדיונים הללו, ואני ממש חושבת שזה לא מתאים ולא שייך.
ווקשה רק אל תגידו לי שאפשר לשלב בין השנים, את עוד תראי... כי אני ממש לא מסוגלת לחשוב על הפרדוקס הזה.
בתודה מראש, ענת (שהוציא הרגע את התיסכול של הקיץ שלה!)
עד כדי כך דיסלקטית!!! (למרות שנפלתי עכשיו על הראש, אוצ' כואב!!!!!!!)
שבו"ע בבית אל- נראה לי שאמרתה פעם שלא הייתה נותן לבנות ללמוד גמרא. (אם זכרוני לא בוגד בי כעת..) \
טופ אני מתועופפת
שהייה שבס שולם ומבורכת לכולם.. (ונשמיך ב"ה מוצש"ק..)
זכרונך בוגד בך.
מעולם לא התנגדתי לכך שבנות תלמדנה גמרא - רק סייגתי את זה מעט.
ושמעון - תודה שהארת את עיני בדבריך/הקלדותיך.
בכלמקרה, הדיונים באותה שבת יהיו יותר רעיוניים, והצבעות רציניות ומעשיות תתקיימנה במליאה שלאחר מכן.
באהבת העם והארץ,
עוזיה, שמקווה שהוא לא פולט מידע חסוי...
הראש שלי באמת לא הייה אז ממש במיטבו... (מקווה שעכשיו הוא השתפר.)
ובהקשר למליאה, רק הדיונים היו בשבת והמליאה עצמה (ההצבעה) תהיה במועד אחר?! (אני מודעת לכך שיש מצב שמידע זה חסוי אך אשמח מאוד לקבל תשובה.)
שבוע טוב ומבורך!
ההצבעות יהיו בפעם אחרת.. בערך.
אוף! יוכי! למה אני צריך להסביר הכל! עכשיו תורך. תסבירי.
כי גמאני לא הבנתי בדיוק מה הולך שם.
טוב נו... אני אנסה. זה בעיקרון דיונים בשבת מליאה. משם יוצאים עם כל מיני רעיונות להחלטות. והן בעיקרון ההחלטות שיעלו למליאה הבאה. אבל, לפני שהן יעלו למליאה הבאה ידונו בהן גם בסניפים, ובט"ש. (ניראלי לא?...)
(אמרתי מראש שלא ממש הבנתי מה הולך...)
שאני לא הולך לכתוב אותו כאן מפאת חשש לחיי.
חוצמזה, חשבתי שתרחיבי, כי נראלי שרק אני הבנתי מה הולך להיות...
אבל בסדר, בואו נחכה כולנו למה שיוסי כתב בעלון.
מה הפעם יוסק'ה שלנו כתב בעלון לכבוד המליאה!? ממש מכובד!
אני כבר משתוקקת לראות... (הכול הכל כול..)
ואם כבר שפשר לדעת מתי ט"ע של סיון יוצא לאויר העולם? לא מלאו לו יותר מירח?!?!
משפט שאומר הכול לעת עתה.
במליאה הקודמת נשארו עוד הצעות שדחו אותם למליאה הבאה מקוצר הזמן, אותם גם יצרפו למליאה הקרובה או שמא מעדיפים לא לערבב שמחה בשמחה? (לש שאצלנו (בתנועה) כ"כ נוהגים כך.)
הפעם יש לו המון ערך.
יוכי כתבה את עיקרי הדברים בתמציתיות.
מה יהיה עם הנושאים שהועלו - שאלה טובה. אינלי מושג. לכשאדע - אחזיר תשובה.
הייתי פעם אחת במליאה..זה הספיק לי...
אנשים! אין לנו שום דבר להחליט עליו! לא צריך מליאה! הדבר היחיד שאתם דנים עליו במליאה, הוא איך לשפר את המליאה הבאה!
מגוחך! חסר תועלת! וכל מילה אחרת שפשוט תבהיר לכם שאתם צריכים לבטל אותה עד למתי שתהיה לכם באמת סיבה טובה ואמיתית לקיים מליאה! אנשים, דוגרי, לא בכח! אם אין על מה לדבר, לא חייב, באמת שלא! זה לא יוריד מהיוקרה! הדבר היחיד שמוריד מהיוקרה הוא הדיונים חסרי הטעם האלה, זה פשוט משפיל! כל פעם לפתוח טךל שמים מחדש ולגלות שההצעה הכי מרכזית וחשובה למליאה הבאה קשורה במליאה שתבוא אחריה...דיי! תתחילו לפעול בדרכים טובות ואמיתיות! במה? - הרי יש לכם מיליון רעיונות, לא?
אך זו לא סיבה לא לבוא, באמת ידוע שהצעות המליאה - עם כל הרצון הטוב נשארות בהנא"ר אך אנו צריכים להוציא את ההצעות הללו לפועל
(וגם אני חושב שיש לדון במליאה יותר על דרכה של התנועה)
הרי כל דבר שנעשה, נעשה ע"י המדריכיםו\או קומונר שליט"א , ובהיתיעצות עם רב הסניף (מורנו ורבנו הרב ישראלי שליט"א) ולמליאה אין שום סמכות להגיד מה לעשות במישור הסניפי מה שיש למליאה כוח לעשות זה לקבוע שכל התנועה הולכת לדוג' להפגנות נגד חילולי שבת (לארגן הסעות) כי בתכלע'ס המליאה לא קובעת מה נּעשה בסניף
רק על דרכה של התנועה, יש עוד דברים
ואת צודקת שצריך שזה לא יהיה בתדירות גבוהה כ"כ
ואולי צריך לעשת מליאה כל 6 חדשים וכל שנתיים ועידה
קחו שק"שים ותישנו בחוץ.
זה הכי כייף.ורק שבמצפה(מנסיון)קר שחבל על הזמן!!
מקווה שעזרתי.
במצפה רמון.. אם זה ממש דחוף לך תגידי לי ואני יהיה איתך עוד בקשר בעז"ה..
החברה להגנת הטבע ובתי ספר שדה באיזור....
ב"הצלחה ותהנו
אריאלנקיות היו שם בהמונהן! חחחח....
הפעם זה הייה בגלל שהפתאחנקיות הפציצו!!!! ;) {זה בזכונתו..;)}
וכלל היו שם פווול אנשים הרבה יותר מפעמים קודמות כי היתה עצרת מרגשת ביותר!
בקיצור- מי שלא הייה {גם בעצרת וגם בסיבו"ש} הפסיד ארוע לא היה שוב כדוגמאתו!
כאילו מה יתן לכם להגיד לאנשים אחרים שהם הפסידו? כאילו, הם הם היו רוצים/יכולים לבוא הם היו באים אז בשביל מה אתם אומרים את זה? כאילו אם רוצים להגיד שנהנתץם והיה לכם כיף, אז סבבה-תגידו אבל זה ממש אווילי ומיותר להגיד לאנשים שהם הפסידו...
זה פשוט מ-י-ו-ת-ר!
בצלב"א.
את צודקת ב-100%, אני ממש חוזרת בי!
(תאמת שהיו לי לבטים אם לכתוב זאת או לא, אך במבט לאחור... זה לא היה רלוואנטי כלל) אז אם כבר קחו זאת (את המשפט האחרון שלי הנ"ל) כמסכנה שהמעמד שלשלום הייה כ"כ מרומם (לפחות אני הרגשתי כך) ולא תרתי משמע.
ורחלי מותק- סליחתי מופנת אליך אישית בראש ובראשונה.
לסניף הר חומה \ בנים שהגיע בהמוניו (כמובן ללא חת"ת (חולצת תנועה) ) סתאאאם חפיף
היה אחלה (חוץ מפולק , שווארצבאום, ועוד כמה אפ'חד כמעט לא בא) גם בתפילה וגם בסיבו"ש
???????????????????????????????????????????????????