פורום עבודת ה' (עמוד 17)

לפעמים המאמצים שלנו משתלמים שלא בסמוך.
מה שקיבלת אח"כ "בלי השתדלות" לפעמים נובע מהשתדלויות קודמות שעשית, ולפעמים ממתנת חינם כדי לעורר את האדם להתקדם

אם היו רואים תמיד איך שההשתדלות מצליח מיד,  היו נתפסים בהרגשה  שיש לאדם איזה קשר  עם ההשגחה הפרטית  בצורה בולטת ונראית.    אבל האמת אינו כן.

אם היו רואים תמיד

איך שההשתדלות מצליח מיד, 

היו נתפסים בהרגשה 

שיש לאדם איזה קשר 

עם ההשגחה הפרטית 

בצורה בולטת ונראית. 

 

אבל האמת אינו כן

למה עלה לי ככה

ולמה היה לי רצון פתאום לעשות ככה

ומה זה אומר

וכל מיני פרשנויות...

כי בד"כ כמו שאתה כותב זה מתגלה לבד... פשוט רק צריך סבלנות

(מתוך קבוצה של יואל פרנקנבורג ששולח ד"ת יפה כל בוקר והתוודעתי אליה ע"י @מדרשיסטית (תיוג לא עובד))

בוקר טוב,
רש"י היסב את תשומת ליבנו לכך שו' החיבור שמתחילה את פרשת משפטים - *ואלה המשפטים* - מחברת בין הפרשה לפרשת יתרו, והאיר לנו שהו' הזו מסמלת שלא רק עשרת הדברות נאמרו בסיני, אלא גם המשפטים נאמרו בסיני.
בעל הנתיבות שלום נוגע בנקודה הזו ומעמיק בה בצורה פשוטה ובהירה:
*והמופלא בזה שהתורה נתנה כח שבתוך כל העניינים שיהודי עוסק בעסקיו במשא ומתן, הרי כשהדיין פוסק על פי משפטי התורה, הרי זה נעשה תורה, שאנכי ה' אלוקיך אין זה חידוש שהוא תורה, אבל כאן יש חידוש שעניינים גשמיים הופכים גם כן להיות תורה*
האדמו"ר מסלונים אומר לנו שלא רק שגם המשפטים נאמרו מסיני, אלא שבעצם פרשת משפטים היא התרגום של מעמד הר סיני. העובדה שהקב"ה מתגלה במציאות, בתורה, זה לא חידוש. הוא כל יכול. אבל העובדה שלדיין קוראים בשם 'אלהים' ביהדות- זה כבר חידוש. כי הדיין הוא המוציא לפועל של התורה, וזה כבר חידוש אדיר- שהתורה נותנת ביד האדם את האפשרות להפוך את הגשמיות לתורה.
ר' צדוק בפסקה שאני מאד אוהב, טוען שהדבר הזה הוא בעצם עיקר גילוי הקדושה בעולם:
*כי המצוות המעשיות הם הנותנים קדושה באדם, כמו שמברכין אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ונאמר קדשנו במצוותיך, ונאמר ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים*
אנחנו רגילים להסתכל על הסעיפים הקטנים בשלחן ערוך כמו אילוץ כלשהו, כמו איזו מעמסה, אבל ר' צדוק מזכיר לנו שהם עיקר הקדושה. מעמד הר סיני, אורות וברקים- זה חשוב. אבל מה שבאמת באמת חשוב, זו היכולת לתרגם את זה לעולם המעשה.
המשך יום טוב,
יואל
*
לקבלת הארה יומית:
הארות מהפרשה אלינו 3

(אני מניח שאתה מתכוון לדקדוקים שהם מעבר למינימום ההלכתי)
יש דקדוקים שהם חובה, למשל בזמנם כשפתילות הציצית היו חלשות ונקרעות מהר, היה חייב לדקדק ולבדוק כל בוקר שהן לא נקרעו כדי לא לבטל חובת ציצית בבגד של ארבע כנפות. דקדוק כזה היום הוא לא חובה ומרגיש מעיק.
במילים אחרות, כשאני מבין למה אני מדקדק בדבר מסויים, ו'מבין' זה לא רק "כי ככה כתוב ב..." אלא הבנת מקור הדקדוק/חומרא, כשאני מבין ומסכים הרבה יותר קל לשמוח.


מה הכוונה בקבלת עול?

הקב"ה רוצה לקדם אותך, לא להתעלל בך. אם ברור שיש עדיפות לקיום בשמחה, אני לא מבין למה ליצור מועקה עצמית בחומרות.

למי שמתאמץ יותר באמת מגיע ציון יותר גבוהה, אבל זה לא אומר שהוא צריך להקשות על עצמו.

אני אעריך חייל שהיה לו קשה לתפס על חבל ובכל זאת הצליח, הרבה יותר ממי שזה היה קל לו ובשביל האתגר הוא שם על עצמו עוד עשר קילו.
את הצלש אני אתן לראשון.

ולפיכך השכר גדול יותר אבל הוא לא המרכז.

אם נאמר שהשכר נועד לדרבן אז האמירה הזאת משמשת את המטרה הזאת. 

אומרים לו: המתן!


מעניין, דיברנו על זה בבית לפני איזה שבוע

ותראי פה -"הגמרא אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". למה הדבר דומה? אדם הבא לקנות דבר זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד. ואילו זה החפץ לקנות דבר-מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמנם), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו (מסכת יומא דף ל"ח, ל"ט). כך, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית – צריך להמתין."

מתוך https://www.breslev.org/breslev-articles/%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3/

אני מחפשת אבל את המימרא המקורית...

האם במקור, ההמשך של הבא להטהר מסייעין בידו, מופיע עניין ההמתנה, או שזו תוספת של ברסלב?

בקשר לעבודת ה' .

(יומא לח, ע"ב; לט, ע"א)
אמר ריש לקיש: [...]
הבא לטמא פותחין לו,
הבא לטהר – מסייעין אותו.
תנא דבי רבי ישמעאל: "משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון; בא למדוד נפט, אומר לו: 'מדוד אתה לעצמך'; בא למדוד אפרסמון – אומר לו '*המתן* לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה' ".

גם @מבקש אמונה ציטט משם...

תודה לכם!!

צריך להתיישב בזה.

 אמר ריש לקיש מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן

בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה

כלומר, נפט זה הבא להטמא, ואפרסמון זה הבא להטהר?

אני לא יודע כמה הבנתי את העניין לעומקו (מדובר על זה בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן)

אבל אני אכתוב לפי מה שאני הבנתי

 

כשאדם רוצה להיטהר אם יתנו לו לקחת לבד הגאווה שהייתה בו עד עכשיו תישאר ועוד תתחזק והוא יהיה בטוח שזה הוא

לכן משמים נותנים לאדם מניעות ונותנים לו להמתין ולהרגיש שכדי להשיג את זה צריך עזרה משמים...

כך שבזמן שהוא יגיע לקדושה הוא יגיע עם הידיעה שזה לא רק הוא אלא הוא ביקש והקב"ה השתתף איתו ועזר לו

וזה מה שהמשל אומר "המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה"

 

 

(מזה אני מסיק שלעומת זאת לאדם שרוצה להיטמא פותחים לו כדי שהתוצאה תהיה בדיוק להפך -

שהמעשה הרע יהיה משהו קל להשגה ולא משהו בעל ערך ואין לקב"ה חלק בזה)

 

 

חשבתי שעיקר העניין של ההמתנה הוא לבחון את רצונו של האדם..

חידשת לי את העניין שזה בא להדגיש שאם אין הקב"ה עוזרו...

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אבל בתחושה זה הרבה פעמים הפוך.

תחושה של חוסר סיוע, של הסתרה, של סגירת דלתות ...

כלומר אתה לא מרגיש סיוע. אתה רק צריך להאמין שהוא שם.

ושההמתנה היא לטובתך...

אפילו שהוא לא מבין מה קורה פה ולמה הוא לא רואה או מרגיש את ה'.
הבחירה האמיתית מעומק הרצון של הבנאדם (אין לו עזרה, הוא לבד לוקח אחריות על הדרך ו*אמור* לבחור שזה לא סותר שיש תמורה לכל בחירה, וממילא את השכר גם על זה הוא יקבל )

והסוף הוא ההתגלות וההבנה שהכל היה מהלך מכוון מאת ה' לטובתו.

אני חושב שהעזרה היא שאדם לא יפול לגמרי

זאת אומרת שכנראה המהלך הוא שבתקופה הזאת אדם באמת אמור להגיע למצב שקשה לו וחוסר סיוע והכל ועדיין עוזרים לו שברגע האחרון תמיד יפתח משהו...

 

האמת ככה אני מרגיש על עצמי (וזה קשההה!!)

אשריך אשריך

חיזקת  לא הכרתי..

הרי המתן לי במשל הוא לגבי בשר ודם, ואילו לשמים מה צורך יש לומר המתן, לי עד ש..?

אבל הלימוד מזה, אם כי הוא מובן מילולית, לא מובן ברעיון. למה להמתין? ואיפה זה מדויק במשל?

לגבי הסבר מפורט על העניין 

 

מקווה שזה עונה על השאלה

חידוש מבעלי

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".

זאת אומרת שצריך להמתין עד שהקב"ה יעבור ממידת הדין לרחמים.

מזה המתן?
כלומר זה כמו שאדם מתקרב לה" אז יש לו מניעות ?

השאירו את פרטיכם ונחזור אליכם או חכו על הקו לנציג סליחה מלאך שינתק עליכם (;

צדיקים אמיתיים מואסים בכבוד.

וודאי שמואסים, אבל גם בורחים ממנו כי "אל תאמין בעצמך...". לא כך?

לפום דרגה דיליה.

יש אדמו"רים שהתנהגו בצורה מאוד מפוארת ויש גדולי עולם שחיים בצמצום וסיגוף אלו באמת דרכים שונות.

 

ומה הפירוש של "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?

נראה לי שהאמירה הזאת חותרת למודעות עצמית.

לאדם יש נטייה טבעית להאמין בעצמו מעבר.. כאשר אדם מודע לעצמו באמת האו מקיים את האמירה הזאת.

אני לא מדבר על איך חיים הצדיקים, אלא איך מתייחסים לזה שאנחנו מצידנו חייבים לכבד אותם והם מצידם מנסים לברוח מזה.


אל תאמין בעצמך זה מציאות... עד שאדם לא מת היצר הרע יכול לתפוס אותו.
כמו שהבאתי על הבעל שם טוב (זה מעשה משבחי הבעש"ט) שהכינו לו קבלת פנים מפוארת והוא היה חייב לבזות את עצמו מול הקבלת פנים כדי לא להיכשל בגאווה.

חשוב שכבוד התורה יהיה נטוע בנו, זה לא קשור דווקא לכבודם הספציפי של אדם כזה או אחר ולכן זה עניין נפרד.

ולפני כן דברי המשנה "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"

לגבי המשנה, אני לא אומר שאדם אמור להרגיש מושפל ובטח שאנחנו לא נשפיל ת"ח

רק מדבר על הסכנה של הגאווה וכמה הצדיקים ברחו מזה...

בגלל שהאדם אומר כוחי ועוצם ידי הוא זה שמוביל לוזכרת את ה' אלוקיך.

כלומר דווקא האמונה העצמית מביאה לאמונה בה'.
לא חושב שיש מי שידחה את עצם ההבנה הזאת, רק בלי גאווה.

אני חייב לציין שעיינתי בר"ן הזה כמה פעמים, וזכורני שאפשר לדייק שם גם כהבנה הפשוטה בפסוק, אבל צריך להסתכל בפנים ולרענן את הזיכרון

דרשות הר"ן י – ויקיטקסט

בכלל המסר שם חשוב, אבל לצערי אני לא זוכר אותו כל כך לתמצת.
צריך לעשות חזרות

זה כמו העניין של הכרת הטוב. בן אדם עשה לי טובה לא בשביל לקבל תמורה, הוא אפילו יכול להיעלב אם אחשוב שהוא רוצה משהו בתמורה. ובכול זאת אנחנו מחויבים להכיר לו טובה ולהשיב לו על הטובה שנתן לנו. כול אחד והתפקיד שלו.

ככה זה גם כאן אנחנו מחוייבים לכבד את התלמידי חכמים וזה תפקידנו בלי קשר. ולתלמידי חכמים יש את העניין שלהם להיות ענווים. זה לא אומר שאנחנו צרכים להפחית מהכבוד שלהם. להם יש את העניין שלהם ולנו יש את הענין שלנו כול אחד יתרכז בתפקידו. לא צריך להיכנס יותר מידי לתיסבוך.

ככה נראה לי.

בכך שאדם בוחר בתפקיד רבני, מעצם זה שהתלמידים והאוירה עלולים לגרום לו להתבלבל ולחשוב בטעות שהוא במקום אחר מבחינה רוחנית....

 

כמה נכון לקחת את החובה הזאת של כבוד תלמידי חכמים מול מי ובאיזו רמה...

אמוראים זה דבר מאוד שונה מרבנים בדורנו

ורב שיודע לתווך לך כמו שצריך לימוד גמרא והלכות שבת זה לא בהכרח יהודי תלמיד חכם שדומה בעיניך למלאך...

בכלל ההתאבקות בעפר רגליהם יכולה להיות מן החלטה כזאת כמו של ר' ישראל סלנטר לדבוק בר' זונדל מסלנט שהיה בעיניו רבו. לר' זונדל עצמו לא היה מושג שמישהו בולש אחריו וסופג אותו...

בקיצור הנושא הזה מלא בפערים בין הבנות רווחות לעצם הענין עצמו שהוא בשרשו הצווי והשאיפה לדבוק בצד הגבוה של המציאות ולייקר אותו...

כל מיני טקסים, גינוני כבוד, הפגנות כבוד מול רבנים- לא תמיד נוגעות אפילו בקצה ההבנה של מהו ת"ח ומהו הציווי לכבד ולדבוק בו.

אני מסתכל על זה ככה:
צריך לכבד ת"ח בגלל התורה שיש לו.
מי שבאמת אני מרגיש הערכה וכבוד כלפיו זה מי שאני גם מכיר את מידותיו ואת יראת השמיים שלו (עד כמה שאפשר).
אצל גדולי דור, לפחות להתרשמותי, זה תמיד או כמעט תמיד יבוא יחד (וגדולי דור זה כמובן בודדים בדור. לא עשרות)

כמובן שיש השקה בין העניינים. ברוב המקרים התורה ועצם העיסוק התמידי בקודש והאחריות- מזככים את הת"ח והוא ברמה מוסרית גבוהה יחסית. אבל זה לא מוכרח. והוא גם יכול להיות באמת אדם טוב אבל עם גאווה שצצה פה ושם ושם ופה.

אז מה שצריך לדעתי זה לכבד כל ת"ח. לקום לכבודו, לדבר באופן שמדברים כלפי ת"ח, להעריך אותו, להרגיש שהוא חשוב וכו'.
אבל את ההערכה הפנימית והדרת הכבוד המיוחדת בלב לשמור לאלו שאתה יודע שהם גם גדולים במידות ובלב (ובד"כ ההרגשות האלה כבר יתפתחו מעצמם מן הסתם).

ולכן לגבי שאלתך- אני חושב שלת"ח הצדיקים, הכבוד יתן יותר הרגשה של אחריות והבנה של תפקידם מאשר גאווה וכדומה.
ולאלו שהם לא צדיקים כ"כ- אני מניח שאצל רובם גם התועלת רבה על הנזק. אבל בכל אופן הערך של כבוד התורה אצל השומעים חשוב יותר מעבודת המידות של אותו ת"ח.

כבוד התורה כמובן תמיד יהיה כבוד ליר"ש שבה.

תורה ללא יר"ש איננה תורה. יר"ש אמתית איננה אפשרית ללא מידות מתוקנות.

בגלל ש"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" אז באמת מתייחסים רק ל'חזקה' שיש לו מידות (בדרך כלל זה הולך לפי הכלל "ספר לי מי הם חברך ואומר לך מי אתה".

 

וכמובן שלא כל טעות של ת"ח הופכת אותו לכך, והגמרא בברכות מציגה את זה בצורה ממש בולטת - "תני דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, 'שמא' סלקא דעתך?! אלא ודאי עשה תשובה! והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא עד דמהדר למריה"

 

אלא על גדלות בתורה ומידות ממוצעות שאז הכבוד שאני רוחש לאותו ת"ח זה מצד התורה שיש לו, לעומת ת"ח שהוא גם נעלה מבחינת המידות ויראת השמיים שאז אני מרגיש שהוא באמת משקף את ערכי התורה ומהותה ואז אני מעריך אותו ומכבד אותו גם כת"ח וגם כ"צדיק".

ככל שאדם יותר גדל בתורה ככה מצופה ממנו להיות בעל מידות ויר"ש יותר גדולות

"היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (יומא, דף פו עמוד א)

אדם גדול כמו רב מצופה ממנו שלא ישלם בהקפה, ואם הוא משלם בהקפה זה לא כמו אדם רגיל שעושה זאת.

יש משהו לא מאוזן בנפש עם השכלת התורה אינה תואמת את המעשים. אם התורה היא לא באה לידי ביטוי בצורה מעשית היא חיצונית לבנאדם ואם כך ראוי להעריך אותה כמו כל חכמה חיצונית אחרת. כבוד התורה מצד הפנימי של החיבור של התורה אל האדם. "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמיה גברא רבא" (מכות דף כב עמוד ב), ספר תורה הוא חיצוני ואין בו נשמה שסופגת את התורה כך כיבוד ת"ח הוא בעיקר כלפי הנפש שסופגת את התורה. אם הנפש איננה סופגת את התורה - אפשר להעריך את החכמה כשלעצמה ואת הדרכים שהגיעו אליה אבל אין זה כבוד תורה. 

תורתו היא כחכמה בעלמא

לא תשפיע עליו.

לפעמים זה עבודה ומאמץ שלא יהיה מושפע, אבל הוא צריך להיות במדרגה שלא יושפע.

הגאווה.
זכור את הסיפור בלוי בר סיסי, תלמידו של רבי.
ערכו לפניו קבלת פנים מפוארת כשנתמנה לרבם, ונשכח לימודו. ולא נזכרה בשום מקום בדברי חז"ל שנהגו העם כלפיו ביקורת

זה חשוב להתחשב באחרים, אבל סוף סוף את עבודת ה' שלך רק אתה יכול לעשות.
בנוסף, ממה שאני מכיר הם יודעים להעיר ולהתנגד כשחוצים את הגבול של כבוד לתורה ועוברים לכבוד אישי.


אגב, לי ה"כבוד" מפריע לפעמים מסיבות אחרות, למשל כשהרב מבוגר ומביאים אותו על כיסא גלגלים ואז רוקדים עד שהוא קם ומתיישב במקום. תמיד מרגיש לי מעיין לועג לרש כשכולם קופצים והוא מתאמץ בכל תנועה. במצבים כאלה אני משתתף עם כולם בשביל כבוד הרב, אבל משתדל לא להסתכל לכיוונו עד שהוא יושב.

עלתה לי מחשבה לגבי הגבולות שמעצם זה שאנחנו דואליים ויש בנו נשמה וגוף, או אולי נכון יותר נפש שנעה בין נשמה לגוף, אז יש כל פעם תנועה בין הרצון להתבטל לבורא לבין הרצון לנוכחות.
למרות שככל מבררים את זה יותר מבינים שאין סתירה ביניהם.
העלה מחשבות.. תודה על זה

אני מזמן חשבתי על זה גם בחירה של דרך בעבודת ה' היא בסופו של דבר בהתאם לנטיית הנפש של כל אדם...(מעבר למקום בו נולד שגם עיצב את חלק מהנטיות הללו)

הכוונה שיש התאמה בין הנפש (ומה שהיא צריכה) לבין עבודת ה' שנעשת בה.

עצם העובדה כי יש עבודת ה' בנפש לפי דברי המסילת ישרים שמביא את הפסוק בספר דברים:

"הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות"

מקור - מסילת ישרים הקדמה – ויקיטקסט

ארבעת העניינים הראשונים שהם תחת 'מה ה' שואל מעמך' הם דברים שמהווים עבודה נפשית

 

לגבי ההתאמה בין הנפש לבין תפקידה אפשר לראות בדברי המהר"ל בפרק א' בתפארת ישראל -

"ומפני שתמצא האדם משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים בהרבה פעולות, ודבר זה בוודאי מצד הנפש החיוני אשר באדם, אשר בו משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים, אבל אי אפשר שלא יהיו לו פעולות גם כן מתייחסים אל נפשו השכלית-האלוהית, כי לא יגרע כוחו... לא יישאר לומר, רק כי הפעולות המתייחסות אל מעלת נפשו, הם הפעולות האלוהיות והם מצוות התורה, והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלוהית, ודבר זה בוודאי הם פעולות המיוחדות אליו וראויים לו"

מקור - תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק א – ויקיטקסט

 

וכל הדיבור פה מאוד הזכיר לי את הפסקה הראשונה בשיחות הר"ן -

"כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה, ה). דוד המלך עליו השלום אמר: כי אני ידעתי. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום. אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל, ואמר שמה שכתוב אחריו: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח כי אני ידעתי. כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה, מה שאי אפשר לפה לספר רק אני ידעתי דיקא כנ"ל וכמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב): נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) כל חד לפום מה דמשער בליביה כמבואר במקום אחר"

מקור - שיחות הר"ן/א-נ – ויקיטקסט

 

אפשר להבין מההקשר של דבריו שהפליאה מהגדולה של הקב"ה היא דבר מאוד ייחודי שמשתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן ושהוא עונה על צורך מסויים בנפש.

השונה וגם בלבושים השונים (ביניהם הנפש).
אבל החילוק הראשון שצריך לעשות כשמדברים על עבודה במדרגת הנפש הוא החילוק שבלשון הראשונים, כמו שהזכרת במהר"ל, בין הנפש החיונית לנפש השכלית.
או בלשון היותר מפורסמת, נפש בהמית ונפש אלוקית.
כי הצרכים שיש לנפש הבהמית לא מובילים לעבודת השם. חובה להתחשב בהם וצריך להזהר מאיסור חבלה עצמית, אבל לא לתת להם כח לשלוט ולא להתנהל על פיהם.
ואילן בנפש האלוקית צריך גם להיזהר, כמובן שהצרכים האלה הם המדויקים והנכונים, אבל משיכה גדולה מדי אחריהם עלולה להסרה, לפגיעה בנפש, ולבסוף לנפילה מעבודת השם במידה כזאת או אחרת (התמוטטות, ריחוק או ח"ו בחירה בדרך אחרת)
פה הדיוק בעבודת ה' שבנפש.
אחרי שמשלימים מדרגה כזאת אפשר לדבר בלבושים היותר פנימיים ואולי גם על הנשמה.

אני חושב שעד שלא משיגים את המדרגות הראשוניות האלה אין טעם בכלל לדבר על המדרגות שמעל, למעט לצורך לימוד תורה כמובן.
אני לא אומר שחייב להשלים הכל כדי להתקדם. אבל כדי ליישם בפועל צריך את הבסיס היסודי הזה. ואני מתלבט אם שיטת האדמו"ר מפייסתנה סותרת למה שאמרתי כן. צריך עיון קצת...

דיברתי על המושג נפש שיותר מסתדר עם ההגדרה של הרמב"ם בשמונה פרקים.

אבל כמדומני שגם אצל הרמב"ם החילוק בין נפש חיונית לשכלית קיים

מוזכר שם את 'הזן' שהוא באמת גשמי, אבל נראה לי שגם בו משתמשים לעבודת ה' וכמובן לעבודה אישית שמתקשרת לעבודת ה'.

 

וגם על פי החילוק של המקובלים אולי אפשר לומר שהנפש הבהמית משומשת לעבודת ה' כאשר הנפש הא-להית מנהלת אותה, לא?

יותר לבושים של הנפש, יצר הטוב ויצר הרע ואז הגוף.

יש הקבלה, לא מדוייקת לחלוטין, בין דברי המקובלים (מחז"ל הגאונים והלאה) לראשונים הפילוסופיים.

החילוק הוא דומה, הכינויים לא. וברזולוציות נמוכות יש לזה נפק"מ, אבל לעבודה המעשית אין כל כך

ובהצלחה!

ועכשיו גיליתי שזה לא כל השבוע..😅

מכון אורה

אולי גם גבעת וושינגטון

שתי הדוגמאות שונות בסגנון קצת אחת מהשניה

בכל מקרה איכותיות אחת אחת

יכולה קצת לספר עליה?

גם יצא לי לשמוע קצת שני רבנים שמלמדים שם..

 

הבנתי שיחסית יש ספקטרום רחב של בנות שמגיעות לשם, הרוב אחרי שנתיים שירות ויש רצון שגם יגיעו בנות יותר בוגרות אפילו. דגש הלימודי שם נראה לי על אמונה ותנ"ך, זאת לא מדרשה עם אופי 'חסידי'.

למי יש יותר אמונה - לי או לך?

יש דברים שאני מניח שאני יותר ממך, ויש דברים שבוודאי אתה יותר טוב ממני.

לפעמים בהקשר מסוים נדרשת תכונה מסוימת דווקא

ולפעמים אפשר לומר על אדם אחד שהוא יותר טוב מאחר "בכל היבט משמעותי", או "בחשבון כולל".

אבל זה שדור מקימי המדינה האמינו ביכולתו של עם ישראל לשרוד והיו מוכנים לעשות הרבה ולשלם מחירים אישיים תמורת הרווח הזה, לא שולל מדור הולכי המדבר את המעלות שלהם

הם האמינו ביכולתו שם על ישראל לשרוד -נהדר!

אבל במה זה שונה מכל מאבק לאומי של עם אחר..?

 

כי הרי הם לא היו אנשים דתיים ונראה לי שהרבה מהם לא האמינו באלוהים (ובצדק) עם כל הצער שבדבר.. הם היו דור השואה.

אז נכון מבחינת מעשים הם היו גיבורים ואידיאליסטים בקטע שאנחנו לא מסוגלים לקלוט,ואני גם יכול לקבל את התאוריה שבתת מודע שלהם הם עשו את זה מאהבת ישראל מעצם היותם יהודים.

אבל אני לא חושב שזה בגלל שהייתה להם אמונה גדולה.. 

 

קודם כל, דוד בן גוריון וחבריו לא עברו את השואה. גם לא אברהם שטרן ולא שאר מנהיגי הציונות החילונית.

ולכן הטענה הזאת מוטעית.

 

הטענה הזאת היא גם חמורה מאד. אם עבור מי שעבר את השואה, עזיבת הדת היא מוצדקת, העובדה שאתה עצמך לא היית שם איננה סיבה להישאר דתי. אתה מוכן לעבוד את ה', בתנאי שהוא פוגע רק באנשים אחרים?

 

אני חושב שהיתה להם אמונה לא מודעת - כמו שהרב קוק מרבה לתאר - שהיא באופן לא ישיר אמונה בה', והתבטאה בבטחון בה' שיעזור להם להקים את המדינה. קצת כמו היתה להם (או בהם) אמונה ברמה שאין לתאר. - עבודת ה'

 

בנוסף, קח בחשבון שמה שאומר הרב שמואל כאן איננו תורה מסיני אלא הבעת עמדה בהקשר של "איך להתייחס בכבוד לדור מייסדי המדינה". יכול להיות שכאשר הוא היה מנסה לתאר מי הם דור דעה שקיבלו את התורה, הוא היה מדבר אחרת

זאת הסיבה העיקרית, בעיני, ש"אין מקשים על הדרש". דרשה נועדה לעורר את לב השומע אבל היא לא מחוייבת לעקביות ודיוק והתאמה לכלל המערכת.

א)התכוונתי לאותם חלוצים שהגיעו אחרי השואה ונלחמו בתשח

   

ב) לא הבנתי איך הגעת להנחה הזאת, מוכרח לציין שזה דיי פוגע שפירשת ככה את דבריי, אבל זה מובן כי תכלס אנחנו באינטנרט וקשה לקלוט באמת למה כל אחד התכוון. התכוונתי שאני לא מאשים אותם בכך שהם איבדו את האמונה

 

ג) מקבל את הטענה הזאת, אבל זה עדיין קצת רחוק מאמונה במובן הפשוט שלה.

 

ד) אתה אומר דברים ידועים.. אם תציג את הוורט הזה של הרב אליהו לחרדי ממוצע הוא יקבל חום..

   סתם העלתי את זה כאן כי זה נושא מעניין, וכי ברור לי שרוב הניקים פה בפורום מחוברים בצורה כלשהי להשקפה הזאת.

 

 

לא חייבים להתקיף מיד..

 

א) זה היה מיעוט. הרב לא דיבר דווקא עליהם

ב) כתבת "בצדק", לא "ואינני שופט אותם על זה". ולכן הגבתי בחומרה (תאמין לי שכתבתי יותר חריף ועידנתי את זה)

ג) מסכים איתך

ד) לא יודע, אני לא ממש מחובר להשקפה הזו... מבחינתי אני מכבד כל אדם על הדברים הטובים ש*אני יודע שיש בו* ומודע לחלוטין לצדדים השליליים שיש בו. לא מוצא סיבה להניח שדווקא דור מקימי המדינה הם בעלי *אמונה* חזקה. מה שכתבתי היה כדי לתרץ את דברי הרב, אני לעצמי קצת פחות מתחבר לגישה הזאת

ה) כמו שכתבתי, הגבתי בחריפות בגלל האמירה "ובצדק". כל השאר באמת לא היה התקפה ואני מצטער אם נתפס כך בעיניך

דור המדבר ראה כ"כ הרבה ניסים ועדיין חטא בחוסר אמונה כמה וכמה פעמים..

שאומרים שהדור שיצא ממצרים יצא בזכות האמונה ..
הרי ידוע שהיה להם הרבה משברים והרמה הרוחנית שלהם היתה חלשה , לא?
נכון שהם חצו את ים סוף בגלל האמונה .
תראה לא סתם הם לא נכנסו לארץ בסוף ..
זה רצף של חטאים .. שזה לגמרי נשבר בחטא המרגלים.
אני לא יודעת מה איתך אבל מבחינתי חטא המרגלים -
המנהגים של העם !!!! אומרים שמכל שבט היה אחד , והם הלכו הוציאו רעה על הארץ.. אחרכ חזרו לשבטים שלהם וממש הקצינו ובכו ועשו סוג של משחק , לא סתם כתוב שכל העם בכו באותו לילה . זה בכייה לדורות !!! שאני קוראת את מה שהיה שם אני בשוק!!
זה כמו זוג צעיר שחוזר אחרי חתונה .. ואז הם מחליטים שלא בא להם לגור ביחד.
אל תשכח שהם ראו את הניסים מול העיניים מזה להיות בהר סיני זה מטורף .

הדור שהקים את הארץ זה דור שהיה אחרי הגלות ולא באו להציל אותו בעזרת עשרת המכות או משה ..
אז נכון שרובם לא האמינו ולא היו דתיים .
אבל קראתי פעם שהרב קרליבך אמר לא סתם חילונים הקימו את המדינה .. כדי להראות שלכל יהודי ויהודי יש מקום בארץ.

אני חושבת שהם אלופים , הם נתקלו בכל כך הרבה קשיים בהתחלה (היה כל-כך הרבה באלגן בהתחלה וכן היו גם סיפורים לא טובים שאין לי מושג למה קרו)
אבל במכלול אפשר להבין אותו.

כן הייתה להם אמונה עוד לפני עשרת המכות..

בפעם הראשונה שמשה ואהרן הגיעו אל העם, הם האמינו להם.

הרמה הרוחנית שלהם הייתה בהחלט חלשה והם נפלו מלא פעמים בדברים שלנו זה נראה לגמרי כמו טמטום

אבל צריך לזכור שגם הרבה פעמים הם הגיעו לרמות מאוד גבוהות, בחציית הים, בהר סיני וכו

נראה לי שיש גם מאמר חז"ל שאומר (שכחתי איך זה הולך בדיוק) אבל בעצם הרעיון הוא שהקשר הנבואי של הנביא תלוי ברמה הרוחנית של העם. 38 שנה משה היה "בנידוי" עם השם בגלל חטא המרגלים, משמע שבאמת הרוחניות של העם סוג של נתנה 

"חיבור wifi" למשה עם השם.

 

חטא המרגלים מבחינתי זה עבירה שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בדיוק כמו שעבודה זרה אנחנו לא מסוגלים לתפוס.

איך גדולי עולם כל כך התאוו לפסל מטופש?! זה נשגב מבינתנו, כנ"ל חטא המרגלים.

ונראה שהסיבה שרבי עקיבא אמר שלדור הזה אין חלק לעולם הבא היה בגלל חטא המרגלים.

כל הטענות שלך לגבי אותו דור נכונות.

 

אבל הנקודה שלי היא, שהדור שהקים את המדינה היה חילוני מובהק!

אז סבבה אני מקבל את זה שהשם גילגל שהזכות תהיה על ידם, והם יעשו את הניסים וכו (זה בפני עצמו מעיד שהם נשמות עצומות)

אבל - וזה אבל גדול. 

הם היו חילונים - הם לא עשו את מה שעשו מתוך אמונה עצומה באלוהים.. ובגלל זה לא כ"כ התיישב לי מה שהרב אמר.

תקרא שוב את מה שכתבתי לדעתי זה כן עונה על זה .
ואם לא אז מחילה (;

זה לא חדל להתכתב עם האמונה הדתית היהודית רבת הדורות.
וכל זאת על אף שזה היה אולי אוסף אמונות לא לגמרי קוהרנטי או ברור.
להבנתי זה היה מנקודת מוצא בראשית צירים קרטזית תלת מימדית, כשהציונות אורתוגונלית (עד כדי משיק, גם אם בהמשך נוצרת עקומת מושך לציר המאונך) לדת היהודית.
אבל כשאתה מתבונן במה שכמה אנשים עשו אתה מבין שזה דרש אמונה באמת יוצאת מגדר הרגיל.
חלק מזה מתבטא בשירה העברית הציונית (החל ב"טושו אחים טושו לארץ אבותינו" ועד "ארץ נחלת מדבר סין" ועד בכלל).

ואם כן, חזרנו לתקן וזכינו לתקן ולכן אפשר להבין למה יש יותר גדלות בכך.
דור בלי קריעת ים סוף, ובלי מעמד הר סיני. ועדיין אהבת הארץ בוערת בלבנו

לא חושבת שהוא התכוון ממש בכוס מדידה שהיתה להם יותר אמונה.

אבל תחשוב רגע על דור שיש לו מנהיג נביא שמוביל אותו והוא חוזה ביציאת מצריים וניסי המדבר ואותות ומופתים גדולים...

והדור הזה שעמוד ענן מלוה אותם ביום ובלילה עמוד האש מצווה להכנס ארצה ולהלחם

עדיין נסיון, ברור

אבל עכשיו תחשוב על דור שבור מאימי השואה, עם מצומק שהדבר שמוביל אותם מאימת אירופה לאימה הגדולה יותר בארץ הוא רוח גדולה שדוחפת אותם לשיבת ציון- אין דרך אחרת להסביר את המשיכה המוזרה שלהם מן הפח אל הפחת...

הרוח הזאת כלכך לא ברורה מאליה, קודם כל- מי ומי המקימים? העם הקטנטן והשבור הזה לא היה ערוך לחשוב על מלחמה ועל פעולה, במצב נורמטיבי זה היה בדיוק הזמן לשבת ולחבוש את הפצעים, להגר לאמריקה שמציעה בדיוק את האפשרות לחיות חיי רווחה ללא אנטישמיות ומגבלות

והעם היושב בארץ עצמו ידע שהאויבים כפולים ומכופלים ממה שצפוי, והכרזה על הקמת מדינה כמוה כהתאבדות. לא סתם התאבדות של אדם יחיד, אלא העמדה לתליה של עם שלם היושב בארץ... 

מה גרם לאותם היושבים בחדר המפורסם להחליט בכל זאת על הקמת מדינת ישראל? אי אפשר להסביר דבר כזה חוץ מלהבין שפרצה בהם רוח אמונית גדולה, גם אם הם עצמם לא לגמרי הכפיפו אותה לקב"ה

מה גרם להמונים שהגיעו שבורים מאירופה להצטרף ולהלחם על המדינה היהודית? "ורוח א-להים מרחפת".... גם בתוהו ודוקא בו

חייבת לצרף את זה. מדקה 36 כדאי לראות בלופים ולהבין שהחוצפה של גולדה מאיר מול מלך ירדן, הרוח ההתאבדותית כמעט אצל החברים במנהלת העם, האומץ המבהיל של בן גוריון שידע היטב שההכרזה שלו מסוכנת מאין כמותה, ההאצה של ויצמן ה"זהיר מדי".... כל אלה הם זריקת רוח הקודש...

ואומץ שיש בו משהו מעבר לעם שהולך עם נביאיו וניסי המדבר... העם כאן קם מבור תחתית ברוח גאולית מופלאה

הצילו איזה עם גדול יש לנו

 

 

ואם הם ראו פוטנציאל במשהו שנראה חסר כל סיכוי מבחינה ראלית אז מסתמן שהיתה שם אמונה כלשהי

 

כל מה שאתם אומרים לא זר לי, אבל כנראה שלא יצא לי עד עכשיו להתעמק בזה כל כך ומסתבר שאתם צודקים.

 

 

העובדה שהשם ממש האכיל בכפית את דור המדבר וגרם לו ללכת לאט לאט.. וכמובן אחרי המווון נפילות 

וכל זה עם כל כך הרבה ניסים ונבואה...

ומאידך שאנחנו משווים את זה לדור של קום המדינה

-שלא היה להם כלום מבחינה רוחנית, לא נבואה, לא ניסים(גלויים) לא אמונת חכמים ואעפ"כ הם הצליחו לבד לקיים את חזון הנביאים.

גורם לי לחשוב כאילו השם היה כל כך בטוח בדור ההוא, שהוא כבר לא היה צריך לתת לו ניסים - הוא ידע שהם יצליחו בלי זה.

אז נכון, לא הייתה אמונה במובן הפשוט שלה, הם באמת כמו שאתם אומרים לא ייתכן שהם עשו את כל זה מחזון לאומי סתמי ככל שאר העמים. שאיפה לחזור למולדת אבותיהם מהתנ"ך, שאיפה כמעט בלתי אפשרית, הם זיהו נקודת אמת בזה, גם אם זה היה בתת מודע, ישראל אם לא נביאים הם - בני נביאים הם.

זה גורם לי להבין שעם ישראל הגיע כבר לבגרות מסוימת, בגרות כזאת שהוא מסוגל לגאול את עצמו ללא העזרה המוחשית של השם, וזו התקדמות גדולה ביחס לדורות הקודמים.

 זו לא גאולה בחסד. זו גאולה אקטיבית, אז נכון זה לא כ"כ מה שציפינו שיהיה.. גאולה עם "גוון" דיי חומרי כזה ללא ניסים גלויים כמו פעם. אבל אנחנו עוד לא בגאולה השלימה מצד שני,עוד יגיע היום שתהיה התגלות השם, אבל זה לא יהיה עבורנו.

- זה יהיה בישביל אומות העולם שיבינו שהשם אחד ושמו אחד.

אנחנו לא צריכים את זה כבר, כי אפילו הריקניים שבינינו יודעים את זה גם אם לא במוצהר, בתת מודע אנחנו חיים את זה.

 

ואשריכם כולכם שהגעתם להבנות העמוקות האלו, זה מראה על אהבת ישראל, חכמה, השגות בתורת ארץ ישראל ועל כמה צדיקים שאתם.

תודה שעזרתם לי להבין את הנקודה הזאת 

רק נקודה חשובה:

היו ניסים גדולים בדרך בהקמת המדינה, אבל הם מסוג הניסים שקורים רק בעקבות הבחירה ללכת באש ובמים ולפעול

לא מטוס שמיימי שפתאום מופיע ושואב את כולם לארץ זבת חלב ודבש, אלא יהודים שקמים בעוז לפעול להקמת בית לאומי בא"י, ואז ה' נלחם להם בענק..

כמו מה שאמר פרופסור נודע שאני לא זוכרת את שמו לסטודנט בהרצאה על אסטרטגיות מלחמה: הסטודנט שאל אותו למה הוא לא מכניס את הקרבות במלחמת השחרור וששת הימים ובקיצור מלחמות ישראל. הפרופסור ענה- פשוט למה אני לא מכניס אותם בהרצאה. אין בהם שום גוון אסטרטגי ומוסבר, מה שהיה בקרבות האלו הוא ניסים. ונס עם כל גודלו הוא לא אסטרטגיה ובטח לא דבר שניתן ללמוד ולמחזר.

אם רוצים להשוות

צריך לדמות מה היה קורה אילו אחרי השואה כל שונאי ישראל היו מקבלים מכות משמים עד שהיו נכנעים

 

אצל דור המדבר זה היה אחרי שהמצרים חטפו כבר 10 מכות ושינו את הגישה כלפי היהודים

ולכן גם השאילו ליהודים כלי כסף וזהב אפילו מה שהם לא ביקשו (כמו שמבואר)

ליוצאי מצרים הייתה אחלה סיבה להישאר ולא להיכנס למלחמה...

(ובנוסף, כשהם כן נלחמו וניצחו הם לא עשו מצעד צבאי והיללו את עצמם)

 

זה לא מה שהיה במקרה שלנו, שבעצם הבינו שלהישאר בחו"ל זה להיות נתון לחסדיהם של שונאים ורוצחים.

ובכללי, אם הוא אומר שבזכות האמונה זכו לכל הדברים ההם, עובדה שאצלנו לא זכו לכך

 

ובכללי אני אגיד

אני לא מתחבר לכל הקטע הזה שהדור הזה בטוח שהוא עקף את כולם בסיבוב..

לא רוצה לקנטר אבל הרב יחזקאל לוינשטיין כתב ש"חוצפא יסגא" זה שהדור בטוח שהוא אוחז באמונה יותר מכל הצדיקים שהיו

 

 

 

 

 

שבדורם כל דבר קטן שווה הרבה מדורות ראשונים. אז מה בדורנו?!

פשוט הלא מורגש מאוד כי הוא יושב אצלנו על נקד' רגישה .

לצערי אני אומרת שלאדם יש המון קשיים הוא כבר שמח שקושי אחד נאבד .
ממש כמו בסיפור של אדם שקשה לו משהו מסויים .. ואז מביאים עליו עוד קשיים .
ואז הוא אומר תודה מהלב שהקשיים הולכים ונעלמים.

אני יודעת שנסיון ואמירת לא ,זה דבר מסובך , קשה עד כאב , אבל יש לך 2 בחירות .
או עדיין להיות עם ה' להבין שאת לא מבינה כלום .
או לא להיות עם ה' ועדיין להיות עם הנסיונות שלך , ולא רק שיהיה לך את הקושי שלך אלא גם את הניתוק מהנשמה שלך. שזה בגדר חצי בן אדם אם בכלל..

בהצלחה יקרה
תלחמי ומחלי לעצמך .
וכמובן לא לכעוס על ה'.

הרבה פעמים אמירת הלא מלמעלה יכולה להביא לרגש כזה..

תצליחי מהממת

"בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה שדרכיו יהיו מובנים לי, בשכל של ילוד אישה" (ר' מנחם מנדל מקוצק שהיום יום פטירתו)

שהכל שחור 

וכל השאלות והספקות שמתעוררות הם רק מעטפת למה שקורה בפנים בתוך הלב.

הרבה חיזוק ועידוד.

 

אחרי שטיפה מתאפסים אפשר לדבר בצורה יותר הגיונית אבל קודם כל - צריך חיבוק ממש חזק!

מידה זאת נראת לי מילה אחת ל'תכונה' 

ובתכונות אין 'שחור לבן', לפעמים יש נטייה לכיוון אחד לפעמים יש נטייה לכיוון אחר

 

א. ידיעה מה האידיאל - מה מייחד תכונה מסויימת, מהי הסגולה שלה ומה ההשלכות להמצאותה או העדרה

ב. מודעות איפה אני נמצא על הסקאלה באותה תכונה, מתי היא מתעוררת בי ומתי היא נשארת רדומה.

ג. להציב יעד קרוב ולנסות לעמוד בו בצורה מלאכותית אפילו.

ד. לחשוב על הדברים ולנסות להרגיש אותם לדמיין אותם ולהפנים אותם - סיפורי צדיקים זה יכול להיות דרך מאוד טובה לעורר את הרגש ולגעת בנפש. תפילה לקב"ה זה גם עובד על הרגש וככה מסביר ה"עיון תפילה" בהקדמה את עבודת התפילה. וגם לימוד תורה כללי הוא חלק מזה במידה מסויימת וזה מתקשר לפסקה של הרב קוק בשמונה קבצים (ח', י"ב) - 

"אל יהיה קל בעינינו, התוכן של העסק בענפי תורה כאלה, כשאנו במצב רוח כזה, שאין אנחנו יכולים להתרומם אל האור הגלוי השופע בזהרה של תורה. ועם כל מה שנפשנו חושקת להנות מזיו פארה, אין המעמד הצנום הנפשי מכשיר אותנו לזה, עד שהננו מגרמים גרמי ועוסקים בענינים קטועים, קלי ערך לפי הרום העליון הנתבע מאתנו בתביעה פנימית, שכל זה פועל עלינו אפילו בהמצב הירוד, להנתק מעט או גם הרבה מהשפלות הגופנית והגסות הדמיונית וכל כיעוריה, המלפפים את האדם בנפשו בדמו ובבשרו. ופעולה זו של ההתרוממות הנפשית, ביחש להעומק התחתיתי פועל כל הגה תורני, אפילו היותר קל והיותר זעיר."

לימוד תורה בודאי משפיע, אך נראה לי שהתכלית היא שהלימוד תורה יהיה קבוע בפנ"ע ומאליו ישפיע. 

אין לי הרבה מה לחדש ואולי עדיף שאני אשתוק, אבל בכל זאת אם אני אנסה להוציא משהו אז
עבודת המידות אצלי מתחילה בעיקר מהאמונה. כל עבודת ה' כמה שהיא קשה היא גם מתוקה כשזה בא מתוך אמונה נכונה. בשביל לעבוד על המידות אני צריכה להכיר את בורא עולם ולשאוף להידמות לו, או לרצות לעשות את רצונו.
כדי להגיע לזה צריך קודם להכיר את ה'! לאהוב אותו! ואז יש לך דרך, ונשאר רק להקדיש מסירות נפש וגבורה עבור זה. לדוגמא בבוקר אדם שממש רוצה את רצון ה' (רצון ה' עכשיו הוא שתקום להתפלל ולעבוד אותו) למרות שיש לו דחף להישאר במיטה הוא רוצה לבחור לקום עם כל זה שזה דורש מאמץ, והרצון שרוצה את רצון ה' גובר. הוא קם בהתגברות כי הוא מסור לרצון השם.
לאחרונה היו לי נסיונות של לא להתעצבן. אז צריך להיות ברור לי שזה לא טוב ולא נכון להתעצבן. למה? כי דבר ראשון אסור לכעוס. התורה אמרה לי שזה לא טוב.
עכשיו אני מנסה גם להבין בשכל ויש לי מליון סיבות להירגע: לראות במקרה הזה את בורא עולם, להבין שה' ידאג לי, להבין שזה ניסיון, להבין שאף אחד לא יכול לפגוע בי אלא כל מה שנעשה זה שליחים של בורא עולם וזה מדויק לטובתי, אז תודה רבה!! ותפילה שה' יעזור לי להפיק מזה את התועלת הרצויה... ותודה שיש לי הזדמנות לעבוד על מידת הכעס שלי ועל לדון לכף זכות, ועל אמונה, ועין טובה, וענווה. ואפילו לומר תודה בורא עולם על הביזיונות איזה כפרת עוונות סידרת לי חולה עליך אבא!
או עוד משהו- אם אני מקנאה, אז אני יודעת שזה לא טוב ולכן בכוונה מחייכת לאותה אחת ומנסה להחמיא לה ולשמוח איתה, ואז זה מרבה ביננו אהבה ואני מרגישה באמת שמחה בשמחתה כי אנחנו כמו אחד, אם טוב לה אז עוד יותר טוב לי כי יש יותר טוב בעולם עכשיו. יש לנו מטרה אחת.
יש מידות שהרבה יותר קשה לי לעבוד עליהן אז אני צריכה ללמוד על זה יותר כנראה. אבל בגדול, ממש הכל מתקשר לי לאמונה וביטחון.

הרב מתחיל שם בהקדמה על האם בכלל אפשר לשנות מידות, מה זה אופי של בן אדם ודברים כאלה, ואז עובר מידה מידה ומדבר על הצורות השונות שלה ומה הצורה הטובה יותר שלה ובסוף כל מידה יש כמה שאלות ותשובות שאנשים כתבו בנושא
ממש ממש מומלץ

שינוי מידה זה שינוי הרגלים ובמידה מסוימת שינוי תודעה

 

כדי לשנות תודעה צריך הרבה כוחות, התמדה, עקשנות, ועבודה

מודעות במחשבה על המידה הזאת איפה היא תופסת אותי במהלך היום

תפילה בכל מיני סוגים וכיוונים על המידה הזאת

עקשנות התמדה ועבודה מול המידה הזאת.

 

תודעה זה מצב מחשבתי נתון שבו כלל המהות שלנו אחוזה סוג של

ואפשר לשנות אותה ע"י תזוזות קטנות שנעשות עם הזמן

ע"י קריאה על הדבר, תפילה, מעשים וכו'... 

 

 

שתזכו לשנים רבות נעימות וטובות!
שיהיה פורום שיעזור לנו להתעלות מעלה מעלה.

מאחל לו שיהיה מלא בשרשורים שיחכימו את כולנו וידייקו אותנו במסע אל האמת

שיתוף על הדברים שנוגעים בעבודת ה', כאבים, מצוקות, שמחות, סיפוק, כבוד...

 

 

"ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת, כענין ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו... אמר שנצטוינו לעבוד השם בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו."

הלוואי שהפורום יעלה את הכותבים והקוראים על המסילה העולה בית אל.

עם כאלה מנהלים שווים... יהיה פה מעניין בטוח.

מצטרפת לבקשת הניק האנונימי.

איזה כיף שנפתח בנושא הזה, אני בטוחה שיהיה מעניין ושזה יוסיף לכולם.

שאלות באמונה

 

וויכוחים אידיאולוגים

|שולף חרבות|

באמת

יישר כח לך שהנעת את המהלך ולשאר העוסקים בקודש

שהחייתם את הפורום הזה!
הוא תמיד היה אצלי במועדפים.

אמונה וחיבור הלב

מי שברא את המושג יכול, צריך לשאול אם יכול?

גם התורה משתמשת במושגים אנושיים בישביל לתאר מצבים שקשים להבנה.

 

 

אבל אם אתה מתעקש שאהיה פוליטיקלי קורקט..

האם הקב"ה יכול לעשות מצב שהוא בלתי אפשרי?

 

 

ועכשיו תואיל לענות על השאלה?

איך קוראים לספר? נראה מעניין.

 

 

עכ"פ התשובה שהתכוונתי לתת דומה מאוד לתשובה השניה שהרב נתן שם.

שבאמת התשובה לשאלה הזאת היא שכן. השם כן כביכול ברא אבן כזאת מבחירה שלו.

 

ואני חושב שהאבן הזאת היא החופש בחירה שיש לנו.

אני יודע שגם בזה בתכלס הוא יכול לתמרן כמו שהוא עשה עם פרעה, אבל לרוב המוחלט של המצבים השם לא שולט על החופש בחירה שלנו וזה כביכול "חיסרון" מצדו.

 

וזה מביא אותי לשאלה הבאה ששאלתי אתמול את הרב שלי ואשמח לשמוע מה אתם חושבים.

ניצא מנקודת הנחה שהשם לא יכול לשלוט בבחירה שלנו, אז איך יכול להיות שמובטח שהגאולה השלימה תגיע? 

אם בתכלס זה לא תלוי בו, אלא בנו!

ויש גם ספר המשך, רק שההמשך כמעט רק על זוגיות אז מביך שקניתי אותו מתי שזה ממש לא רלוונטי.

הקב"ה נשאר מוגבל על פי דבריך, לא?

קשה להגדיר ככה את הקב"ה.

ובכללי, קשה לתת לגדר לאינסוף, כי אינסוף הוא בלי גדרים וגבולות.

 

ככה הרמב"ם בהלכות תשובה אומר (ה', ה')

"שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו."

 

 

 

לבין חסר מבחירה

 

ולגבי הרמב"ם שציטטת 

הקושיא שהוא מציב שם זה בנוגע להאם ייתכן שבאמת השם לא יודע אם אדם מסוים יהיה צדיק או לא

 

אני לא מבין למה השאלה הזאת מתסבכת אנשים (או שאני הבנתי אותה לא נכון)

השם יודע רואה ונוכח בכל הזמנים - אז כן הוא יודע בדיוק מה אני אעשה מחר ועד סוף החיים. אבל איך זה מתנגש לי עם הבחירה החופשית? זה לא שהוא מתערב בה... העובדה שהוא יודע מה אבחר להיות לא מקשה על העובדה שיש לי בחירה חופשית.

 

ונחזור לנושא שלנו

אם הוא לא שולט בבחירה החופשית שלנו אז יוצא שהוא "חסר" כביכול בנושא הזה ספציפית, אבל זה לא שהוא חסר מחוסר יכולת כאמור אלא חסר מבחירה.

בסופו של דבר שניהם יכולות.

עצם זה שהקב"ה מוגבל ביכולת מסויימת זה סותר את הצד שהוא שליט על כל המציאות על כל רבדיה.

גם הוא בחר בעצמו להגביל את עצמו מבחירה זה עדיין קשה על האמונה כי הבורא כל יכול.

 

אם הקב"ה יכול לדעת מה אני יעשה לכאורה הכל כבר 'משחק מכור' וחופש הבחירה מצידי הוא רק תחושה סובייקטיבית ותו לא. כי אם הוא יודע אז סימן שיש רק אפשרות אחת שאני אבחר בסוף. גורל סותר את העיקרון של הבחירה. יש גורל וזהו.

 

-----

 

דווקא לי נשמע מאוד מסתדר שאני לא יבין בסגולות המיוחדות לבורא עצמו.

אני משתדל לענות על סתירות ברמת ההבנה הארצית אך אם הסתירות היא בעניינים א-לוהיים אז הגיוני שזה מצד הראייה שלי קשה. אם זה היה ברור לי מבחינת הראיה עד הסוף בלי שום קושי - היה קשה לי מאוד איך השכל שלי יכול לתפוס עד הכל עניין א-להי. בעניינים א-להיים תמיד יש מה להרחיב וללמוד בלי סוף

ובאמת אולי הקבלה עוסקת ביחס לה'גבלתו' של הבורא ב'סוד הצמצום'.

זה נשגב מבינתי איך מגיעים להנחת מוצא הזאת 

שהעובדה שהוא יודע את העתיד בעצם אומר שאין לי באמת זכות בחירה

הוא לא מתערב בבחירה החופשית שלי! הוא יודע מה אני אבחר - מצויין! אבל הוא לא מתערב.

 

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

רק המשפט הזה לבד אמור דיי להוכיח את הנקודה שלי

אם אפשר לדעת אותו אז הוא בהכרח תלוי

אם למחשבון מותר לענות ככה אז לי אסור?

שהוא יכול, והוא ברא אותה. וזו הבחירה החופשית

אני לא זוכר בדיוק איפה אני אחפש

ואז יכול לברוא יכולת להרים.
יש בזה כמובן פרדוקס.
אבל יש במציאות - הפיסיקלית החישובית - פרדוקסים אמיתיים ככל שהשגתנו מגעת.
הקלקולוס לא ממש הוציא מכלל קושי את פרדוקס פרמנידס או פרדוקס זנון, או אפילו פרדוקסים אחרים כגון זה של אריסטו.
ולמרות זאת אנחנו איכשהוא חיים איתם.

נקודת ההנחה היא שהרצון של הקב"ה משתנה; הוא ברא אבן שרצונו שתישאר במקומה, ואז שינה את רצונו לנסות להרים את האבן.
התשובה היבשה היא לפי מה שאתה רוצה לשמוע:
כן - הוא יכול לברוא אבן כזו שתישאר באותו מקום כל הזמן, אלא שהוא גם לא ירצה להרים אותה.
לא - כי אם הוא ירצה להרים אותה, סימן שמראש הוא לא רצה שהאבן תישאר במקום שלה.

איזו תשובה עדיפה?

האם הוא יכול להחליט שממחר בבוקר הוא מפסיק להתקיים?

היי הרב\ הרב יוני לוי עמ' 24-27 - למען שמו באהבה

הוא מקומו של עולם.. הוא מחייה את האבן 

 

הייתי שואל את זה ככה, האם הוא יכול לברוא משהו שלא תהיה לו יכולת לשלוט עליו

לדעתי לא... וזה מה שעושה אותו כל יכול

הבאתי את הדוגמא הזאת כי ככה שואלים את השאלה הזאת בדר"כ

 

אם הוא לא יכול לברוא מצב כזה אז הוא חסר במידה מסוימת

אני לא חושב שזה חסר בכלל...

אם זה בלתי אפשרי שיהיה משהו שהוא לא יכול לשלוט עליו אז הוא כל יכול.

 

הרי אם הוא אינסוף בכל תכונה שיש, אז אין אפשרות שהוא יתן למשהו כוח יותר ממה שיש לו

כי הוא אינסוף הרי

 

 

וכל מה שקדם הוא בבחינת כהדין קמצא

אלא שהשאלה עצמה היא שגיאה. 

האם הקב"ה יכול חברת הייטק?

זו שאלה שאין לה תחביר הגיוני, חברת הייטק היא לא משהו שאפשר להיות יכול/לא יכול אותו.

גם "אבן שהקב"ה לא יכול להרים" היא משהו שלא קיים (גם לא באופן תיאורטי)- ולכן משהו שלא שייך לדבר לגביו על יכולת.

 

ולגבי הבחירה החופשית והגאולה, יש נבואה מפורשת שמתייחסת לזה -

"והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן.

חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה.

והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם נאם ה'.

והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסרת הברית. וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה' ".

מה הפסוק הזה בא ללמד?

שאין לנו באמת בחירה?

אלא שהגאולה יכולה לבא גם בצורה פחות נעימה.

בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית".

(אגב, לפי כמה דעות, הסיבה שה' כפה עלינו הר כגיגית אחרי שכבר אמרנו נעשה ונשמע,

זה בדיוק בגלל השאלה שלך- ה' לא רצה שמתן תורה יתקבל כמשהו שתלוי במה שבא לנו,

ה' רצה להעביר את הנקודה שהתורה צריכה לרדת לעולם ויהי מה- ואם לא- העולם ייחרב.)

 

ומשהו שלדעתי הוא הגיוני למרות שלא ראיתי לו מקור- שחלק מהבחירות המהותיות שנדרשות לזה- הן בחירות שכבר נעשו. כוונתי לומר- אמנם נכון שיש לנו בחירה, אבל הדרך שעשו אבות האומה והצדיקים במשך הדורות, כבר בנתה בסיס כזה, שגם אם עכשיו נהיה הכי גרועים שאפשר- יישאר שריד של צדיקים שיעבור את זה, ואפילו אם בשביל זה יהיה צריך להביא עליהם כל מיני דברים כדי לקלף את כל הרע ולחזור אל הגרעין הטוב (כמו הגמרא שאם ישראל לא יעשו תשובה אז הקב"ה יעמיד לנו מלך שגזרותיו קשות כהמן)- בסוף בפנים בפנים כבר יש נקודה של טוב שהיא עצמית לנו.

בשורה תחתונה כל זה מתנקז לאותה נקודה

שאין לעם ישראל ככלל בחירה חופשית

וזה סבבה הדעה הזאת זה מחלוקת חכמים בסנהדרין צח

אלא כמו שאמרתי קודם- הבחירות כבר נעשו. מה שעשו במהלך הדורות- אברהם, יצחק, יעקב, משה רבינו, דוד המלך, ועד עזרא הכהן ורבי יהודה הנשיא ועד אלפי ורבבות יהודים, לא יתכן שיימחק בגלל דור אחד לא מוצלח.

לא ייתכן שמאות אלפי יהודים נטבחו על ייחוד שם ה', ובסוף עם ישראל יימחק. לא ייתכן שבנינו ממלכה שהולכת על פי דבר ה', ובסוף הכל יימחק. לא ייתכן שאבותינו התהלכו לפני ה' והוא כרת להם ברית והכל יימחק.

בין אם אתה מאמין בגלגול נשמות ובין אם לא- הנשמות של האנשים האלה נמצאות בינינו, בתוכנו, והן כבר בחרו בה', גם אם לא כל מה שעשינו מאז היה רק טוב. 

"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"

זה שאין לנו תפיסה בזה, אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את זה טכנית.
אצל הראשונים יש כל מיני שיטות להבנת הנושא , אבל זה מה שאני הכי התחברתי אליו.

אבל יש חולקים

יש גישה רציונליסטית לאמונה(רמב"ם ועוד ראשונים) וע"פ הגישה הזאת באמת זה לא ייתכן.
יש גישה מיסטית יותר (חסידות קבלה וכדו'), ע"פ הגישה הזאת זה ייתכן.
שורש המחלוקת הוא לדעתי טמון במחלוקת האם אנחנו צריכים לחקור בשכלנו את המציאות ולהגיע לאמונה או להגיע לאמונה על בסיס מסורת לקבלה.
בימינו בעיקר הגישה השניה מקובלת באופן כמעט גורף.

והאירוניה היא שלדעתי דווקא הגישה המיסטית מבטאת את הרציונאליות פה

ואילו הרציונאלית לא.

 

אבל זה רק אני 

שבאמת היום עם ההתקדמות הפיזיקלית מגלים שהרבה דברים בתפיסה של העולם הם לא כפשוטו, בהבנה של הזמן והמרחב.( דהיינו עם תורת היחסות). ואז ע"פ זה מסתבר שהמציאות כמו הגישה השנייה

על האבן אינה באמת שאלה.

לפי תורת הקוונטים- בעקרון דברים מקבלים הגדרה אחת (מתוך הרבה מצבים פוטנציאליים), כמו מה המיקום שלהם, רק כשהם נמדדים.
ה"חתול של שרדינגר" הוא חצי חי וחצי מת עד שפותחים את התיבה ובודקים. בן אדם יכול לדעת שמדעית זה ככה אבל לא לתפוס את העניין הזה באמת, כמו שאי אפשר לתפוס שיש כלב שבו זמנית גם כולו שחור וגם כולו לבן.

וא"כ- ק"ו שאין לנו הבנה/תפיסה אמיתית בשאלות כמו האם הקב"ה יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים.
הרי בהבנה השכלית הפשוטה- אם הקב"ה הוא אינסוף אז הוא גם יכול וגם לא יכול (והוא גם יכול לברוא אבן שהוא גם יכול להרים אותה וגם לא יכול להרים אותה..). אבל בתפיסה שלנו אין שום אפשרות לקלוט את זה.
ולכן הרובד של השאלה הוא רק במקום שהשכל והדעת באמת יכולים לתפוס. ושם התשובה היא- לא. כמו שהקב"ה לא יכול להתגשם ולהפוך לבעל גוף (ומכיוון שהשאלה רק ברובד מסויים- ממילא התשובה "לא" אינה מגבילה את הבורא).

ובעומק יותר- עצם הנסיון לקבל תשובה לשאלה הזאת ע"י הכלים האנושיים שלנו- הוא דבר לא הגיוני.
מתוך קו החשיבה של אדם שחי בתוך מציאות מוגדרת ובתוך עולם נברא עם טבע מסויים- הוא מנסה להבין דברים כהווייתם.
מתוך הקופסה הקטנה שלו, מתוך העולם המוגדר, המוגבל והסובייקטיבי שהוא חי בו והוא המשקפיים של אותו אדם- הוא מנסה להביט החוצה ולחשוב שהוא קולט את מה ששם כפי שהוא באמת, באובייקטיביות. דבר שאינו הגיוני כמובן (בתורת היחסות, כדי לקרב לשכל שהזמן הוא גם מימד, מביאים דוגמא מיצור שחי בעולם דו מימדי ולא יודע שיש עוד מימד במרחב. וככה תופסים שגם אנחנו מוגבלים ולא קולטים את המימד הנוסף, מימד הזמן. וזו דוגמא טובה לזה שיש לנו מבט חלקי קטן וממילא לשאול דברים מהמבט הזה על הבורא זה פשוט דבר שהוא לא הגיוני לעשות).

אז כן,
הבורא ברא בריאה שהוא לא יכול 'להרים' אלא היא תלויה במעשיה

אין חילוק במצוות

וואוו ממש יפה!!

אפשר לומר שהמקור לאיך מתכוננים לתפילה הוא מהמשנה "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת מתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" (המשנה הזאת גם נפסקה להלכה בשו"ע, ז"א שזה לא סתם מנהג של חסידים).

קודם כל רואים כאן שצריך להקדיש זמן וכוחות בשביל להתכונן לתפילה, זה לא משהו שבא ממילא.

כמו שגם רואים בגמ' "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זאת תפילה", תפילה היא ממש עובדה.

 

ולדעתי הדבר שהכי מכין לתפילה זה בעצם לחשוב לפני מי באים להתפלל, כמו שכתוב במשנה "שיכוונו את ליבם למקום".

ברגע שחושבים על זה שמתפללים לפני מלך העולם- שברא אותנו ואת כל העולם, והוא זה שמחייה את הכל בכל רגע, ממילא הלב כבר מתעורר לכוון בתפילה.

ואח"כ אפשר גם לחשוב על זה שהקב"ה הוא לא רק מלך העולם, אלא גם אבא האוהב שלנו שרק רוצה שנפנה אליו ונתקרב אליו, ומטרת התפילה היא לא מילוי הבקשות, אלא הפוך- החסרון שיש בעולם הוא כדי שנפנה אליו יתברך ע"י התפילה.

מעולה!! אקרא

יש שיטה שמביא אותה האדמו"ר מפייסצנה, וראיתי בשם עוד גדול לא זוכר מי, שמתמשים ב"דמיון מודרך", כדוגמה נתנו חראות את עצמו בהיכל של מלך לפני המלך.
אם גדולים אמרו את זה כנראה שאין זה בעיה של לא תעשה לך כל תמונה.
זאת המדרגה הראשונית לענ"ד.
אח"כ מגיעים להתבוננות שכלית יותר, כזאת שמעוררת את הנפש להבין מול איזה מלך גדול גיבור ונורא קיבלנו את הזכות להתפלל, כל אחד וההתבוננות שלו.

כשמתחילים במדרגה הקטנה, לאט לאט הנפש נפתחת ומציירת לה ציורים יותר מופשטים ופחות אחוזים בתמונה גשמית. בד"כ גם מרגישים את החוויה על הגוף היהודי הקדוש.

כדאי להשתדל לדבר עם ה' בהתבודדות כמו הדרך שרבי נחמן מדגיש, זה פותח פתחים בנפש למחוזות עמוקים.

בתפילה שהיא חובה יש הרבה יצר הרע, ועליה יש הרבה הפרעות. אבל כשמדברים עם ה' בפשטות, לאט לאט הנפש הקדושה מאירה וזורחת ויותר קל להגיע לזה בזמן התפילה עצמה.

כמדומה שזה מה שאמרו חז"ל שחסידים ראשונים היו, עושים לפני התפילה. כמובן שאצלם מדובר בהתבוננות עמוקות לאין שיעור, והכל תלוי בכח המחשבה ועד כמה הוא מגושם.
אבל על ידי התבודדות (בדרך של חסידי רבי נחמן, אח"כ מדרגות אחרות), וניצול התעוררויות אקראיות משמים (בדרכו של הרבי מפייסצנה) מטהרים את המחשבה מהגשמיות ולאט לאט זוכים לתפילה עמוקה ואמיתית.

יש לזה סימן, אבל כבר הארכתי

לחשוב שעומדים לפני מלך זה משל שמאוד עוזר
נקודות יפות תודה !

ממליצה ממש על הספר "בסוד התפילה" של הרב ראובן פיירמן

שינה לי ממש את התודעה ביחס לתפילה ואת התפילה עצמה

יש כמה השגות ספציפיות אבל הספר עצמו בנוי מדהים, ועובר על נושא התפילה מכל צד אפשרי..

אמממ 

מבחינתי לדעת להתפלל זה לגמרי מיומנות שלוקח זמן לפתח אותה.

לצערי רוב התפילות שלי הן בלי כוונה..

מצד שני לשמחתי יש לי לפחות כמה פעמים בחודש תפילות עם כוונה - וזה תחושה מדהימה.

איך זה קורה? 

שמתי לב לכמה דברים:

זה כמעט ולא קורה לי בתפילה במניין. כנראה בגלל שבתפילה במניין אתה אף פעם לא 100% אמיתי 

כי אתה יודע שיש עוד אנשים שמסתכלים ובוחנים אותך אז אתה מנסה להוכיח להם כאילו אתה משהו למרותת שזה בולשיט ואני מודע לזה אבל קשה לשלוט על זה.

הקיצר הנקודה שלי היא, שבתפילות יחיד זה רק אתה והשם אף אחד לא רואה אותך אף אחד בכלל לא יודע אם אפילו התפללת או לא.. וזה מה שמיוחד זה רגעים אינטימים שזה רק אני והוא, אז במצבים כאלה אני מנסה ממש לנקות את הראש מהסביבה (חשוב לציין שזה קורה לי בעיקר בלילה) נגיד אם לא יצא לי להתפלל ערבית במניין וכבר 2 לפנות בוקר. אז זה הזמן הכי מדהים להצליח להתרכז לדעתי כי הכל כל כך שקט.. לפני שמתחיל את ה 18 עוד בברכות של ק"ש משתדל ממש להתרכז במילים ואז ב 18 להבין שוואלה עכשיו אני מדבר איתו. וחשוב גם להתפלל ממש לאט במצב כזה, ז"א להימנע מלהיכנס למצב טיסה שאתה קורא את המילים כמו רובוט. אלא אשכרה לכוון בכל משפט וזהו בעיקרון.

אל תחשבו שאני איזה צדיק אני ממש לא.. רק משתף אתכם מצבים שכן יוצא לי בערך להצליח לעשות קצת משהו זה לא אומר שאני צדיק, ברור לי שיש צדיקקים שלא מצליחים לכוון בתפילה מכל מיני סיבות וזה חבל כי אני חושב שתפילה זה אחד הכלים הכי טובים אם לא ה- בעבודת השם.

מקווה שבע"ה כולנו נזכה לכוון תמיד 

לדעתי זה תלוי ישירות באמונה ואמונה גם תלויה באימון 😁

לילה ככ מוציא חלקים חבויים החוצה
לכוון בכל משפט אולי לא אצליח אבל להגיד יותר לאט בשביל להכניס את עצמי לרצינות זה רעיון
תודהה

תתחדש על הניהול

בעזרת ה' שיצא מפה טוב

הלוואי ואצליח להתחזק בזה. 

 

מחשבות להכנה לתפילה:

 

- ה' שומע עכשיו לתפילה שלי. ה' מלך ואדון העולם. בידו הכל. ורק ממנו הכל. 

-התפילה פותחת שערים. התפילה משפיעה שפע בעולמות. 

-העולמות תלויים בתפילה שלי. הבריאה תלויה בתפילה שלי. וגם החיים שלי הרבה תלויים בתפילה.

- התפילה נותנת לי כח, חיות. תקווה. שמחה.

- עי התפילה אפשר להיות דבקים בה'. דבקות בה'=קרבת אלוקים=שמחה עונג ואושר.

 

אם קמים בבוקר ולא מתחילים לחשוב על משהו (כיוף כלשהו, מטלות היום וכו') אלא מתארגנים זריז ופשוט מתחילים לברך ברכות השחר ולהתפלל וככה ממשיכים להתפלל בלי להכניס מחשבות לראש- התפילה זורמת.

העיקר בתפילה זו ההתפעלות. אז מה שצריך זה לקרוא את המילים ולהתרכז במשמעות שלהם (היתרון בבוקר כשקמים משינה היא שאנחנו עדיין במוד של חוויתיות ודמיון ולא של חשיבה ומודעות ולכן קל יותר להתחבר למילים גם בלי ריכוז מאומץ במשמעותם. אני חושב שזה קצת דומה לאופן בו ילדים חווים את זה).

אחרי השלב הזה אפשר להכניס יותר מחשבות עומק כי אז יש להן בסיס לשבת עליו.

ועוד הערה- אם מצליחים להגיע ל"דביקות" פעם אחת רוצים את זה עוד ויש יותר חשק להתפלל.

כל מילה

ועכשיו השאלה היא איך אתה מעורר אותו?

תורה ובמיוחד פנימיות התורה 2. עצם הקול מעורר את הלב 3. לחשוב על ארץ ישראל.

א ו- ב יחסית מובן לי אבל ארץ ישראל למה?

את הלב

אבל למה זה הלב הפועם של האומה? סליחה אם אני חופרת לך 🙂

שום דבר לא באמת עובד

 

הסגולה שלנו מופיעה פה

מציון תצא תורה

הקשר שלנו לאבות ולהשם מגיע מכאן

הנבואה היא רק מארץ ישראל

וכמובן שיש עוד המון סיבות

 

 

 

בסוף שלא נהפוך אותך לציויינית רחמונא ליצלן אה?

 

עכשיו זה יותר מובן (איך זה מתקשר לתפילה)
תודה

אני לא ציונית כמו שאני לא קומוניסטית ציונות זו תנועה שחלפה מן העולם👋 אני מאמינה בתורה ובערכים שיוצאים ממנה לא בפני עצמם. כך שאני כן אוהבת את א"י או ציונית אם תרצה אבל לא באותה צורה. וסך הכל יש לי עוד הרבה ללמוד אז בלי לחץ עליי🙂

למה? תחשבי שהוא יכול להיות ת"ח עצום עובד ה' ברמ"ח ושס"ה אבל עצם זה שהוא דר בחוץ לארץ זה עצמו הופך את כל העבודה שלו לעבודה זרה....

תחשבי שכאן זו ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, הארץ הזו היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' 

עכשיו לגבי סגולת ישראל והקשר העצום של העם לא"י, אפשר לראות בכוזרי במשל הכרם ובעוד... 

אבל הגעתי קצת שפוכה והראש שלי לא עובד הכי מסודר כרגע... 

שאלה חשובה

כלי לקבלת השפע הרוחני ומווסתת את השפע הזאת, כמו שהלב מקבל את השפעת המח ומווסתת את החיות שהוא הדם לכל הגוף.

לא אחפור לך על זה
תודה רבה רבה

רוב האנשים בימינו הרבה פחות מחוברים לאדמה ולטבע מאשר לפני שלושים שנה. הרגליים של רוב האנשים כמעט לא באות במגע עם אדמה..
מי שכן מחובר כמו חקלאים, אנשים עם חיבור טבעי לזה, אנשים שגרים במקומות כפריים יותר וביישובים, מרגיש עד כמה זה חלק ממנו (תקראי לדוגמא בעולם קטן של השבת את מה שכתב הרב גבי קדוש שהיה רב בגוש קטיף. פשוט מדהים התיאורים שיש שם על תחושות של חקלאים).

אז תחשבי שבארץ ישראל זו לא האדמה שלך רק בגלל ירושת אבות אלא גם בגלל שה' נתן לך אותה ו"מתגלה" דרכה (מצוות התלויות בארץ ובעיקר עצם המצווה לשבת בארץ). זה מפעים כשחושבים על זה. ה' היה יכול לומר תגורו איפה שתרצו רק שזה יהיה ביחד כעם. אבל הוא קבע שיהיה לנו מקום מוגדר ושנחוש שהרגש הטבעי כלפי האדמה הוא רגש קדוש ולא רק חיבור טבעי. אתה בעצם מתהלך בתוך קודש (אפשר בעצם לומר שפה בא לידי ביטוי בצורה הכי בולטת הממוצע שמחבר בין קדושת הטבע לקדושה שמעל הטבע)

זה כמו זוגיות- כשאתה מבין שה' שוכן בתוך האהבה הזוגית הטבעית זה נותן תחושה של רוממות ושזה דבר מאוד גדול.

חשוב להדגיש- כל מה שנאמר לעיל זה לא וורט. כמו שהקב"ה שוכן בבית המקדש יותר מבשאר המקומות, ככה זה גם בא"י ביחס לשאר העולם. וכמו שהעבודה עם קורבנות בביהמ"ק ממשיכה שפע רוחני וגשמי לעולם, ככה גם ארץ ישראל כשעם ישראל יושב בה ממשיכה שפע גשמי ורוחני. ולכן א"י היא הלב הפועם של האומה.

יש לך דרך לנסח את הלב הפועם של האומה? 

ז"א מה שתיארת עכשיו הוא הלב הפועם של יהודי, וזה יכול להיות מוסבר ברמה הפרטית. אבל נראה לי שהשאלה גם נגעה לניסוח "הלב הפועם של האומה"- עצם המציאות שלנו כאומה,  בארץ ישראל... 

מנסה לנסח אתזה ולא הכי מצליחה

אוסף של כל/רוב היהודים זה לא רק הרבה אנשים אלא מהות חדשה של "אומה", "עם" או "כנסת ישראל" (כמו שעשרה אנשים זה מהות חדשה שיוצרת "מניין").

ולכן ממילא הלב הפועם של כל יהודי ויהודי והלב הפועם של האומה זה היינו הך כי כלל היהודים הם היוצרים את המושג החדש של אומה ולכן כשנמשך שפע לאומה זה בעצם אומר המשכה לכל יהודי ויהודי
(זה בפשט. יתכן שבקבלה יש הגדרה קצת שונה שעוסקת יותר בשורש, אבל בכל אופן מבחינת ההתגלות של המושג אומה- זה מה שיוצר אותו)

וזה מתקשר לי לדברים שונים.. אכן זה קורה לכולם אני מאמין.

לפעמים בעבודת ה' יותר קשה לנסות להגיע ליעד בצורה הדרגתית - "הרי אם זה רצון ה', אני חייב לעשות אותו כאן ועכשיו!" 

אבל יש גם עניין שדומה ל"חלל שבת אחת כדי לקיים שבתות הרבה"..

לא כל דבר עובד בו העניין של הדרגתיות אבל אם זה אפשרי נראה שזה יכול להיות מוברך בחלק מהקרים. זה ממש רגיש ולכן כל נפש יודעת על עצמה.

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

קראתי פעם בספר דברי יעקב פרקי מחשבה שכשאדם מתעלה ועולה, גם היצרים שלו מקבלים תוספת חיזוק. זה אומר שגם היצר הטוב והיצר הרע מקבלים את אותה תוספת כח, כי הם המלווים של האדם, ואם האדם עולה כולם עולים יחד. לכן יש יותר ניסיון כשיש עליית מדרגה.

מה יכול לעזור במצב הזה?
להבין שגם היצר הטוב קיבל תוספת כח ואם האדם זכה ועלה, יש אמונה בו שמסוגל לעמוד בניסיון הזה ולקנות את המעלה הזו.
להפריד בין הרגעים - מה שהיה היה.
במובן של לחזק עצמנו שמה שעשינו נעשה, אבל צריך להתמיד כדי להגיע לקניין, ואין ביטחון שזה ישאר לנצח, צריך לעבוד לשמור על מה שקנינו.
וגם במובן שכל רגע אפשר להתחיל מחדש, וגם אם היתה מעידה ברגע הקודם, זה לא אומר שהכל נפל ו''נפסלתי''. אפשר להמשיך מהנקודה הנוכחית ולחזור למסלול.
לבחון איך אפשר להשתמש בכלים של 'סור מרע ועשה טוב', מה מקרב ומה מרחיק מהתמדה בעניין, ולבנות לך תוכנית פנימית שתתמוך בך.
אם יש אפשרות ונכון לך, לשתף מישהי בתהליך, לבקש חיזוק במה שיכול לעזור לך להתחזק בהתמדה בעניין.

וטיפ (אפשר למצוא את הדרך לפעול כך בכל עניין, צריך לראות רק איך זה נכון למצב המדובר)- מינון נכון בהדרגה והתמדה.
לא לבקש לקפוץ שלבים ומדרגות, באופן טבעי הסיכוי ליפול גדל כשמנסים לעוף בלי כנפיים...
אנחנו אנושיים ולא מלאכים, ולזכור גם את זה בתהליך.

ולפני הכל, להתפלל לסיעתא דשמיא בעניין, לכח להתחזק למרות המעכבים.

ומוספיה שלפעמים זה יכול גם להצביע על צעד שהוא גדול מידי עבורנו עכשיו ואז צריך לקחת צעד קטן יותר, שהוא בתוך נקודת הבחירה

צדיק זה מלשון צדק. צדק קשור יותר לצד המעשי במציאות. האם המעשה היה צודק או לא. לגבי מחשבות ותחושות אולי קשה להביא לידי ביטוי את המונח 'צדק'.

ישרות זה משהו שהוא לאו דווקא מעשי. באמת ספר בראשית לא מוזכרות בו כמעט מצוות (גיד הנשה, וחלק ממצוות בני נוח?) והוא נכתב על זמן שבו עדיין לא ניתנה תורה לישראל לכן אני מבין שהוא יכול לבטא עניין 'מקדים' לקבלת התורה ולהבנה מעמיקה לגבי עם ישראל.

ישרות זה נראה לי יותר ברובד של המחשבה, רצון, כוונה.

 

הדברים שהם בספר בראשית הם נוגעים ברבדים יסודיים  (בריאת העולם, הבחירה הא-להית בעמ"י) שעל בסיסם אפשר לבנות את המקום לתורה בצורה ישרה.

 

כלומר, הצדיקות היא טכנית אולם הישרות היא פנימית יותר, שורשו של  הצדק הוא הישרות. (במובן מסוים - היושר מתווה את הצדיקות, את הצדק).

שייך לומר בשניהם קדושה.

במידה ואכן ספר בראשית מדגיש את הגישה לא את המעשה אז שייך המושג ישרות בלבד ולא קדושה או צדיקות. 

 

צדיקות היא דבר שחייב לבוא לידי ביטוי במעשה אבל היא נובעת ממקור פנימי. צדיקות שאיננה ממקום פנימי קשה להגדיר אותה ככזאת.

ניסו להוכיח שמדרגת ישרים היא גדולה יותר מהשאר, מכמה מדרשים. היו, לי השגות על ההוכחה, כי היא לא מוחלטת לגמרי, אבל היא הייתה יפה מאוד.
אני חושב שזה היה בעין התור, משהו כזה, האחרון

"וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!"

עבודת ה' שלהם באה מתוך יושר ולפי היושר יש חפץ בקיום הבריאה ולא הריסתה.

 

"וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו – נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו, כמבואר במקומו.

ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שבקש לעקרו לולי ה', מכל מקום דבר עמו דברים רכים. עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פרשה עד): "קַפְדָנוּתָן של אבות ולא עַנְוְתָנוּתָן של בנים" (עיין שם), ונתפייס עמו מהר.

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט."