פורום עבודת ה' (עמוד 16)

כל נשמות 60 ריבוא של ישראל כלולות בו

זה מסביר למה העם התדרדר במדבר, בגלל כל הפעמים שניסו לפגוע בו.

 

אבל זה לא רק בכיוון אחד

זה גם הפוך משה מקרין על ישראל וישראל מקרינים על משה

משה זכה בנבואתו מההשפעה של ישראל, ההוכחה לכך היא שכל ה 38 שנים לאחר חטא המרגלים ועד כתיבת ספר דברים, לא שרתה נבואה על משה.

וכן לך רד, לאחר שישראל חטאו בעגל גם הוא היה מוכרח לרדת ממדרגתו.

יש הבדל בין שגגה שמכשילה אנשים [לשיטת הגר"ד ליאור, על פניני הלכה החדש] או הוראה שנותנת כוח לאלו שרוצים לפרק את עמ"י מבפנים [ע"ע רפורמים] לבין סתם טעות.

 

הטעויות הללו קריטיות!

 

ההשלכות המיידיות שלהן הן בעילת נידה ח"ו (שהיא חמורה ביותר) וחיזוק שונאי ישראל.

 

עכשיו אתה מבין למה צריך לצאת בנחרצות נגד זה?

לאלפי אנשים, זה יותר חמור.

ברור שהגר"ד ליאור שהוא אחד מרבותיי התכוון לתיקון וטובה אבל הבעיה שההמון במיוחד בהסתה של 'ישיבת המחלוקת', הופכים את זה למסע שיסוי ברב מלמד.

אבל עצם היציאה של הרב ליאור- מוצדקת..

התחום הלא נעים הזה שרבנים מטיחים עלבונות אחד בשני, הוא אמנם מגעיל, אך הוא נצרך כמו ש@סוזנה ושות' הזכירה.

אבל, אתה העלת נקודה חשובה מאוד שלצערי המון נופלים בה ואני בין היתר גם.

אסור לתלמידים להכניס את האף במחלוקות האלו, אלא אם כן מדובר באדם שכבר ממש יצא קלונו בציבור והתגלה לעיני כל שהוא לא רב ובטח לא ירא שמים אז ראוי להוקיע אותו.

-אבל רב שעדיין יש לו ציבור ויש לו חזקה של תלמיד חכם אבל אמרות קצת יוצאות דופן, עדיין אנחנו הקטנים צריכים לכבד אותו.

@לב אוהב

הדיון הזה לא נראה לי קשור לכאן...

תפיסת צד במחלוקת מי תלמיד חכם אמיתי ומי לא זה לא המקום כאן וסתם יעכיר את אוירת האחדות

לא מזלזל בגר"ד, גם לא ברב מלמד.

תלמיד חכם זו הגדרה כללית - אדם למדן שהוא בעיקר ירא שמים ונאמן לאמת

כמובן שאסור לבזות אדם כזה וראוי לכתוב על זה כמה שיותר..

 

אבל זה לא המקום להגן על אדם ספציפי שיש מחלוקת סביבו האם חולקים עליו סתם או לא

אתה תכתוב שכן, והשני יכתוב שלא, והנה לנו מחלוקת לא נעימה

ולא לשם כך התכנסנו כאן 

לא פרטתי.

אז עזבו אתכם מדיבורים נגד מי יש מסע שיסוי וכו' 

 

נדבר בכללי וכל אחד יעשה את השיעורי בית שלו 

 

נשמתית על עם ישראל, כמו אלה שמופנמים ובעיקר לומדים לעצמם, ויש כאלה שהם לא תלמידי חכמים גדולים, כמו חלק ממחזירי התשובה אבל הם משפיעים על ציבור גדול.
יש שזוכים גם וגם.

אבל הכל חוזר להשפעה של התורה על כלל ישראל.

חשבתי על זה פעם איך זה מסתדר

בנושא אקטואלי...

ראיתי שמעט גלש אח"כ, אבל אני לא רואה שהתפתח כאן דיון לא מכבד שמצריך נעילה או עריכה.

 

צודקת לא צריך לנעול, רק רציתי שהמנהלים ישימו לב לעניין ולידע שהמקום לא נועד לדיונים נגד או בעד אדם מסויים.

כבוד.

תמיד היה פלא בעיניי לאור היחס השלילי בחסידות אליהם ואל הנזק שהם גורמים לכלל

אני ראיתי רק שהוא דן אותם לכף זכות שזה מתאוות כבוד

בתורה סא
"וְיֵשׁ מַנְהִיגִים שֶׁנִּקְרָאִים בְּשֵׁם רַבִּי שֶׁלִּמּוּדָם מֵאֵלּוּ הַמּוֹתָרוֹת וְלא דַּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִלּוּ לְהַנְהִיג אֶת עַצְמָן כַּנַּ"ל וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת אֲחֵרִים וְהֵם נוֹטְלִים גְּדֻלָּה לְעַצְמָן, לְהַנְהִיג הָעוֹלָם צָרִיך לִרְאוֹת שֶׁלּא לְהַסְמִיך אוֹתָם שֶׁלּא לִתֵּן לָהֶם תֹקֶף וָעז, שֶׁלּא יִהְיוּ מְכֻנִּים בְּשֵׁם רַבִּי כִּי הֵם עַצְמָן אֵינָם חַיָּבִים כָּל כָּך כִּי יֵשׁ לָהֶם יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל לְהַנְהִיג הָעוֹלָם"

אני חושב שבשיחות, צריך לבדוק מול מחשב

אפשר להרחיב את זה ולהגיד שרוב הל"ו הם נסתרים ולכן פגיעה בכל אחד מישראל גדולה בהרבה מפגיעה בכבוד תלמיד חכם.
מבין את הבעיה באמירה הזאת?

כל אחד מישראל אחוז בשכינה, ושורשי נשמות אף אחד לא יודע.
יכול להיות אדם פשוט ששורשו מגיע לרום השמים, ופגיעה בו מזיקה פי כמה, אליבא דידך, למעמד השכינה..

נשמע כמו דברים מסיני, עדד שמעיינים בדבר ואין לדבר סוך

בשבילי עובד ה' זה מי ששם את רצון ה' במקום הראשון. ז"א שבכול דבר ודבר הוא יחשוב לעצמו מה ה' רוצה שאעשה.

לדעתי עובד ה'

זה אדם שמזהה את השם בליטרלי כל פעולה שהוא עושה

 

אבל זה כמובן דרגה גבוהה מאוד..

 

התגובה שלך היתה די צפויה (:


הרב קוק שליט״א

הרב קוק לא חידש כלום

 

הקו הזה מופיע עשרות פעמים בתנך
 

הזכרת לי שיש שני פסוקים - אחד, האחרון במלאכי "זכרו תורת משה עבדי" ותחילת יהושע "משה עבדי מת". 

משה הוא עבד ה' האולטימטיבי.

שנאמר" כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

וזה בדיוק מה שהתכוונתי לומר

 

שזה מתחבר עם הפסוק במשלי 

של בכל דרכיך דעהו

ובאמת אולי זה מתקשר לאמירה שמשה שקול כנגד כל עמ"י.

ושמעתי שזה בא לידי ביטוי בתחילת הכוזרי שהחבר מציג את לראשונה את דמותו של משה רבינו כדי להסביר על מדרגת עמ"י. משה הוא בפועל וכל אחד מעמ"י בסגולה.

 

אבל שמח שהארתי לך משהו

היחס בין הפסוקים הוא יחס פשוט.

הפסוק שהבאת משמות הוא כאשר הקב"ה מייחד בנ"י ונותן להם תפקיד שישמשו כעבדים לפניו.

הפסוקים ביחס למשה רבינו שהזכרתי הם מזכירים את מי שמילא את התפקיד הזה ומדריך כיצד למלא את התפקיד הזה בפועל. וזה מתקשר ליחס בין משה רבינו לבין עמ"י. ובכל ת"ח יש ניצוץ מנשמתו של משה רבינו (סליחה שאני לא מביא מקור).

כן 

אמרתי דברים דומים מאוד כאן :משתף דבר תורה שחשבתי עליו בשבת - צעירים מעל עשרים

עובד ה׳ אמיתי רואה את בורא עולם מתגלם בתוך החיים שלו ללא מלחמה, עבודת ה׳ לא צריכה להיות מאבק מתמיד. בורא עולם רוצה את הדרך שבה הוא בא לידי ביטוי בכל מה שנבחר לעשות, כל אחד בדרכו היחודית שלו ובתרומה שלו לעולם.

כשאדם רואה את עבודת ה׳ כחלק ממלחמה, זו לדעתי לא כוונת הבורא ..

לב אוהב , כתבת:

״לא להכנע לחומר
לא להכנע להנאה
לא להכנע לחיי שעה
לא להכנע למירוץ החיים...״

להפך, בורא עולם שהוא שלמות הכל שמתגלה בחיים, הוא רוצה שנהנה ונחיה, כי זה בעצם התגלות שלו בתוך המציאות. כשאתה מונע מעצמך להנות ומסגף את עצמך אתה מונע חיים, שזה המהות של אלוקים.

כמובן שצריך לעשות הכל בדרך הנכונה שהיא תורה ומצוות, אבל לא להיות סגפן וכולי . יש על זה הרחבה במסילת ישרים..

״חיי שעה״ נתפס כביטוי להרחקה מתורה ומצוות, אבל באמת שכאן זה נראה שערבבת את המושג הזה עם עצם החיים. מותר ורצוי לחיות, זו המהות של הבריאה..

"והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'". השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו."

 

מקור - מסילת ישרים א – ויקיטקסט

 

תאוות זה לאו דווקא דברים גופניים כמו אכילה או מין... זה גם יצר הגאווה, העצלות, הפחד וכולי

אמונה כי המלחמה הזאת תוציא שלום איננה אומרת שהיא איננה מלחמה.

יש כיום השפעה נוצרית מאוד חזקה שמלחמות זה דבר רע ("להגיש את הלחי השנייה" וכולי).

מלחמות זה דבר כואב שגורם לבירור, שגם יכול להביא לשלום.

חייל לא צריך להתהדר בכך שהוא ממעיט חיים אלא בכך שהוא מרבה שלום.

אני חושב שלהבין כמוך את המסלש זה לא נכון.
יש פרישות, ואחרי הרבה מדרגות גבוהות מאוד יש קדושה.
עד אז צריך להיות חכם ולכלכל את המעשים נכון בין פרישות לקדושה

ואיך זה מתקשר למה שכתבתי .. אשמח שתסביר

שפרישות היא עניין זמני ומדרגת ביניים עד הקדושה.
אבל צריך גם לזכור שפרישות היא מדרגה עליונה ולוואי שנגיע אליה (כמובן רק מי שראוי! יועיין בהקדמות הרמב"ם), וגם אם לא נזכה להתקדם לקדושה, עדיין אדם כזה הוא כמעט מלאך, אבל לא יותר.

ר"ל, יש עבודת השם גם בפרישות, והמדרגה שמקדשת את החומר היא עליונה גבוה מעל גבוה. פחד עצום.
וכל מה שלפני צריך בירור מול חכם ביחס לשואל עצמו.

בכל המדרגות יש בחינות חוזרות ונשנות (יעויין בוסםרתם לכם לבעל מתוק מדבש זיע"א), פעם פרישות, פעם קדושה, פעם חול וכו'.

זה העניין של בחינות בעבודת השם.
יש לוחמים, ויש אוהבים.
מאידך, יש בעיה שנפוצה מאוד היום, שמושפעים מעבודת השם של אחר (אפילו צדיקים) שלא נוגעת אלי ומאמצים אותה.
וזה מוביל לכישלון בסופו של דבר

מתי לדעתך צריך להיות במלחמה בעבודת ה'? מה המטרה של מלחמה בעבודת ה'?

בימי הקטנות, היא המלחמה, צריך להיות על המשמר. שם מרוויחים את הזכות לימי הגדלות.
בימי הגדלות, היא ה"שלום", צריך להתעסק בבניה והתעצמות, שם קונים בפועל מדרגות ומשיגים כלים, בין השאר לזמן המלחמה.

שצריך להשתמש בעקשנות של קדושה בלי ראייה תמידית שהמאבק עם היצר הוא מלחמה . מנסיוני, כשאתה נכנס למאבק במחשבה ש- ״אני בניסיון״, הניסיון הופך להיות גדול שבעתיים.

כשם שיש את המושג של גבורה בקדושה שנועדה לעורר את האהבה, ככה יש מושג כזה גם בצד האחר שנועד לעורר מדנים. את הכלי הזה של העקשנות במאבק נגד היצר צריך לדעת לקחת בצורה נכונה באופן פרטני ולא כדרך כללית. הדרך הכללית הופכת את התורה לאבן מעמסה ולא למשהו שאתה רוצה לשתף איתו פעולה לאורך זמן.. ומפה הירידה מהדרך מאוד קרובה ..

אפשר לראות את זה כמשל לאבא שהבן שלו הגיע לגיל שבו הוא יכול לנסות ללכת. גם אם הילד נופל האבא לא כועס עליו, הוא יודע שהבן מנסה . הוא שמח גם מהנפילות שלו כי הוא מבין שהילד רוצה. ככה צריכה להיות הראייה שלנו את הניסיונות, אני נלחם בצורה פרטנית בניסיון, אם אני לא אצליח, עדין אבא יחזיק לי את היד ויעבור לניסיון הבא.

מלחמה ומאבק כן, פשוט לקחת את זה בפרופורציה הנכונה ואף פעם לא לשכוח- העיקר זה לחיות את החיים במלואם. לדעת שגם הנפילות זה רצון ה׳ שמשם תתעלה למעלה ותעלה איתך את כל מי שנמצא למטה .

יפים ונכונים הרושם הוא קצת רושם של הרבה מלחמה. ונראה לי שחסר כאן קצת אמירות חיוביות שפחות מציגות את העולם הזה כמלחמה.

במיוחד בגלל שהתשובות לה מגוונות כל כך
אני חושבת שלהיות עובד ה' זה לעשות לו מקום, להיות שליח לרצונו, כשהעבודה העיקרית היא על הלב.
אבל בפועל עבודת ה' מתבצעת באופן שונה אצל כל אחד, כי ה' מחפש להוציא משהו אחר מכל אחד.

להיות עובד ה' זה התמסרות שנובעת מתוך הפנמה שאתה חלק ממשהו גדול, משהו אין סופי...

בס"ד

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד מישראל,

להיות עובד ה' זה שיש ה' בתוכי שאני מנסה לדבוק במידותיו ודרכיו ולהאיר את אורו שמאיר בי, להגיד כמה שאני אוהב את ה' לספר כמה שה' גדול לראות בחיי כמה הבורא הוא זה שמנהיג אותם ומתוך כך אולי גם אחרים יבינו אבל קודם כל ביני לבין עצמי לראות שה' איתי בכל צעד ודרך לאפשר לו להיות איתי על ידי שאני מאמין בו ומקיים מצוות.

חשוב מאוד

לדעתי כדאי לפרסם את זה גם בנוגה

מתזכרת

כללים לגלישה בטוחה בערוץ - צעירים מעל עשרים

כתבתי את המסקנה שלי בכרטיס האישי.
לא ח"ו מתוך רצון לפגוע. אבל חייך קודמים
(או במילים אחרות: תעירו אותי כשהמושג מניפולציות יקבל אמות מידה ברורות ופרופורציות, ולא על פי החלטה בשלוף מהבטן). בלי לזלזל ח"ו בכהוא זה בפגיעות אמיתיות שמתרחשות בחיים או כאן במרחב הפורומי, כמו זו שבקישור

בשביל מה ההסתרה הזאת והדיבור באופן כללי

חשוב לסייג שאני מאמין שרובו הגדול של הפורום פה הם צדיקים באמת. מהמעט המסוכנים צריך להיזהר.

ואפילו עליהם יש מה ללמד זכות, אבל צריך גם להיזהר

העלת פה כמה נקודות אשתדל לגעת בכולם

 

א) למה בהדיברות יש סגנון רבנים מהסוג של המחזירים בתשובה

- בפשטות כי ארגון הידברות נועד בעיקר בישביל לחזק מסורתיים, אמנם הרבנים שם חרדים אבל כפי שאמרת לא מתאים שחרדים ישמעו את הרבנים האלה כי הם לא שם, ובטח שלא אנחנו.

עם זאת אני חייב לסייג, שיש רבנים בארגון הידברות שהם לא מהסוג היוטיבי הטיפוסי, רבנים כמו הרב אהרן לוי הרב ברוך רוזנבלום, הרב אליהו עמר, כל אלו רבנים שמעבירים תוכן ברמה גבוהה לדעתי, אז נכון הם לא כוס התה שלנו.

אבל זה מה שמדהים בישראל, והרב מזכיר את זה אינספור פעמים בכתביו, בגדול כל זרם מסוים מטרתו להופיע "אידאה" במציאות נקודת אמת כלשהי, כל הזרמים שונים אבל כל זרם אוחז בנקודת אמת מסוימת שחשוב שתופיע במציאות ובישראל בפרט.

ואני לא מתכוון רק לזרמים דתיים.

בקיצור, הסגנון של הרבנים החרדים כן יכולים להעביר לנו תוכן שקצת פחות קיים אצל הרבנים שלנו.

אני מכיר הרבה מהציבור, שמעריצים רבנים חרדים, וזה נובע מהסיבה שציינתי.

 

ב) "הנק' היא שיש תחושה כזו שכאילו התוכן הזה לא מתאים לנו!."

מצד שני כמובן שהרבה אנשים התוכן הזה לא יתאים ואפילו יגרום קצת סלידה, לדוגמא אם אני אציע לחבר שלי שיעור של הרב שרקי שיצאתי ממנו באורות קרוב לוודאי שהוא יוותר אחרי הדקה הראשונה חח וזה גם נובע מהסיבה שציינתי בסעיף א, הם לא מרגישים שהתוכן של רב X מחזק אותם במה שהם צריכים/השקפה ולכן נמנעים.

 

ג) "או שאולי, נמצא מקום חרפתנו שאין לנו טיפת ענווה להכיר בכך שאמנם אנחנו דוסים מגיל אפס אבל בהרבה תחומים כמו ביטחון בה' הכרת הטוב לה' (נושאים שלרוב מועברים עי אותם רבנים) אנחנו בגדול די אותו דבר אז מדוע שלא נתחזק מהם גם?"

אני לא מסכים לחלוטין, כאמור אני מכיר הרבה דתלים ששומעים רבנים חרדים, ואם לא שומעים אז לפחות מעריכים/מכבדים (אני אחד מהם) לעומת זאת דווקא אם תשווה את המגזר השני, נדיר שתמצא חרדי או בעל תשובה לכיוון חרדי שינהג באותו אופן כלפי רב דת"לי - זה חבל. וזה משהו יפה שלדעתי יש רק במגזר הדת"לי - הוא כללי, לא לומדים רק הרב קוק - לומדים הכל.

 

 

"יש ת"ח בציבור הדתי לאומי שגם מעבירים שיעורים בתכנים הללו?" 

יש את הרב חגי לונדין, ואני בטוח שיש עוד שתמצא בערוץ מאיר

 

 

 

שגם אברכים תלמידי חכמים חשובים (וחלקם רבנים סמוכים) באים לשמוע הרצאות של רבנים בהידברות

קשה לי להאמין שמתוך קהל של 400 אנשים בשיעור של הרב יגאל כהן

אמצא 100 אברכים..

 

 

ברצינות, אל תצפה למצוא כ"כ הרבה.. אבל תוכל למצוא קצת פה ושם..

וכי בעלי תשובה הם רבע מהאוכלוסיה?

יש רבנים שהקהל שלהם הוא X ולא Y זה הכל.

אי אפשר להוכיח ממינון זעיר של Z שהסוג הרצאות של הרב הזה מיועד גם אליהם..

זה פשוט מאוד

כמה עשרות

והוא עניין המחלוקות במסורת תורה שבעל פה. המחלוקת הראשונה במסורת תורה שבעל פה מיוחסת להלל ושמאי ואח"כ אחריהם בית הלל ובית שמאי. כמו כן מוזכרים התייחסויות שונות של מנהיגי ישראל היחס לכך (כמו ר' יהושע שמוזכר כמי שעמד על כך בתוקף שתהיה בזמנו פסיקת הלכה אחידה) ונשפכו על זה כמויות של דיו. וגם מוזכרת האמירה המפורסמת של "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (שאיננה אמירה פשוטה כלל וכלל בהבנה הראשונית) שנותנת הסבר רעיוני חיובי לעצם תופעת המחלוקת. זה עניין רעיוני גדול וכל זה רק על קצה המזלג. בהחלט מומלץ ללמוד ולהעמיק בזה.

ובצורה יותר מעשית - גם כיום ישנם מחלוקות בדברי חינוך והשקפה בין רבני ישראל ובאמת מוטל על כל אחד להתייחס למה שבונה את העולם הרוחני שלו ואח"כ מן הסתם אחרי שיש יציבות בעניין יכולה להיות גם התייחסות עניינית לעולמות רוחניים שונים והיחס כלפיהם.

 

לגבי שאלתך האחרונה - ממליץ מאוד על מכון מאיר שיש לו אתר שיעורים בנושאים מגוונים, שבניהם הנושאים שהזכרת - בית המדרש - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם

יצא לך לשמוע על מכון מאיר? מכון מאיר – ויקיפדיה

מה שאומר שיש להם את אותה השקפה של הרב עובדיה והרב אליהו זיע"א.
יצא לי לפגוש מעט מהם, הם הרבה יותר קרובים לדעות שלנו מאשר לקיצונים בצד החרדי

ערוץ מאיר לא פחות מגוון מהידברות, ולפחות פעם היה גדול פי כמה גם בטראפיק.
הם פשוט לא מתעסקים בקידום כמעט. אם חשוב לך רב עם כיפה סרוגה, תמצא שם את אשר אוותה נפשך. ואם לא, אפשר בהידברות.

לרב אליהו הייתה השקפה דיי שונה מאשר לרב עובדיה

אבל נכון שמבחינת זיקה למדינה הם יותר קרובים מאשר החרדים האשכנזים

אבל אני מכיר שלרב עובדיה ולרב אליהו הייתה את אותה השקפה כמעט. אמנם הרב אליהו היה יותר נוטה לכיוון הקנאי קצת, אבל בפועל ההשקפה שלהם זהה.
יחס לתורה? תורה קודמת להכל.
יחס לצבא? כל חייל קדוש.
יחס לארץ? פשוט.
יחס למדינה? צריכה תיקון אבל שומרים עליה (פה הרב אליהו היה יותר תקיף בהרבה).
צבא מול ישיבה? ישיבה קודמת.

וכו' וכו' השקפות ספרדיות ישנות. בלי להכנס לדיון על ההשקפה שבפורת יוסף. זה אומר בכך וזה בכך

אגב, יש דברים קטנים שבהם תגלה שהרב אליהו נוטה יותר לחרדיות מהרב עובדיה במובהק. אבל אלה דקויות שכבר נוגעות למי שהיו צמודים אליהם.

ובשורה החתונה אמנם גם לרב אליהו וגם לרב עובדיה היו תלמידים חרדים ודת"ל, אבל המינון היה ידוע

ונל"ל שבכללי הוא היה יותר קרוב לדת"ל (או לפחות לחרד"ל), והראיה- את בנו, הרב שמואל, הוא שלח לישל"צ..

אגב, הרב יוסף למד בחינוך חרדי. חנוך לנער על פי דרכו

ספציפית הידברות ידועה בכך שהיא פונה לאנשים פחות משכילים מלומדים וחקרנים, אנשים שבשבילם קצת מילתא דבדיחותא מספיקה.
באמת אצל הדתיים לאומיים הז'אנר הזה לא רווח, אבל יש אירגונים מעולים לא פחות ואפילו יותר כמו מכון מאיר וכו' שבאמת מספקים מענה לאנשים חושבים.

זה לא נובע מגאווה, זה פשוט כי אין ביקוש לתוכן הזה, ולא סתם, פשוט כי בציבור הדתי תורני מי שמעוניין לשמוע דברי תורה בד"כ מחפש משהו קצת יותר ברמה (זו לא התנשאות, זו קביעת עובדות בשטח).

אני לא יודעת מה זה התכני 'האלו', אם בנושאי אמונה וכדו' יש הרבה רבנים שבאמת עוסקים בזה לעומק יותר
 

*עריכת מנהל - נא להסתכל בכללי הפורום*

מה לעשות שכל בעל תשובה משכיל ככל שיהיה 

יתחבר הרבה יותר לשיעור של הרב זמיר כהן מאשר לשיעור של הרב אורי שרקי.

עם כל הכבוד לרב אורי שרקי, השיעורים שלו עמוקים וממש לא מתאימים לבעלי תשובה טריים שיש להם 0 ידע ביהדות.

הידברות זה הארגון המושלם לבעלי תשובה, זה הרבה מעבר לשיעורי יוטיוב.. הם הקימו עולם ומלואו שב"ה צומח מיום ליום.

 

ההשוואה שעשית לגבי ההשכלה שלהם ממש לא במקום..

מה גם שכל בעל תשובה הוא חקרן מטבעו אחרת לא היה מגיע לסטאטוס הזה.

 

זה גם מתקשר לנושא מעניין אחר, לשאלה למה באמת במגזר הדת"ל יש פחות יחס לבעלי תשובה.. 

חוץ ממכון מאיר אין כמעט ישיבה שמיועדת לבעלי תשובה עם השקפה ציונית וזה חבל.

בעלי תשובה יותר רציניים נוטים להקשיב לרבנים של ערכים יותר מאשר של הידברות.
הידברות נהדרים והכל, אבל ממה שאני רואה יש להם תוכן יהודי קליל ופשוט שמתאים לאנשים מסורתיים שכבר מאמינים בה' (יש עדות ספציפיות שגם החילונים אצלם ממש לא חילוניים), אני רואה הרבה כאלו שמאזינים להרצאות של הידברות.

לא בהכרח שזה נובע מחקירה, בהמשך יש הרבה מאד חקירה, צודק.


 

 

הציבור הדת"ל מאז ומעולם היה פרייאר בקטע הזה...

אני מכיר בלי סוף דת"לים ששומעים שיעורים מרבנים חרדים. אפילו יותר מידי...
ומשום מה, אני לא מכיר שום חרדי ששומע שיעורים מרב דתי לאומי.
אז יש מצב שהתבלבלת אחי?

מהיכן זה נובע?
שיעורים על הכרת הטוב לה', על ביטחון בו , על נסיונות.
אלו נושאים שלרוב לא נשמעים באמצע שיעור באורות או באורות הקודש..
אז מאיפה אנחנו מקבלים תורה כזו? זה מה ששאלתי.

יהודיים...

חובת הלבבות(שער הבחינה) לא נקרא שיעור תורה אלא הרצאה?
ייתכן ולא הבנתי אתוך כראוי.

חרדים לא שומעים שום שיעור משום רב דת"ל. ודת"ל שומעים ועוד איך....
לבוא ולומר שהדת"ל גאוותנים ולא שומעים?
ניתוק.

שלא כולם ת"ח. לפעמים הם מרצים. ומרצה אני לא נוטה לשמוע כשהוא מביא לרוב תפיסות עולם שאני לא מסכימה איתם.

 רב ת"ח אמיתי זה משהו אחר. משמעותי לדיון בעולם התורני להכניס לסוגיה את כל הקולות האפשריים, בשביל להצליח בחקר האמת ולהגיע ללימוד מתוך ענוה...

וגם בזה זה מורכב.

עכשיו- לא נראלי שזה נכון לצייר את הפער בין מרצים חרדים לביני בזה שהם לא מפרשים מאורעות אקטואליים כמוני. השוני הרבה יותר עמוק מזה ונוגע א"כ גם בתפיסת הזוגיות וחיי נישואין, בתפיסת חיי הרווק וההתכווננות לקראת נישואין וזוגיות (זה ידוע שתרבותית ההנהגה שונה)... 

מהרצאות שיצא לי לשמוע פה ושם גם ראיתי שאפילו בדברים שנשמעים ניטרליים לגמרי כמו פרנסה, השתדלות ותפילה, היחס לעבודת ה' ואולי אפילו שילוח הקן... זה שונה בפער. לא ממש מדבר אלי ולא מקדם אותי.

יש אחרים שזה כן מקדם ומחזק אותם. אותי זה לא.

 

משמעותי לדיון בעולם התורני להכניס לסוגיה את כל הקולות האפשריים, בשביל להצליח בחקר האמת ולהגיע ללימוד מתוך ענוה...

להתייחס ללימוד מת"ח אמיתיים, שמיעת שיעורים בעיון או הגות שלא מגיעים מהמגזר הצר שלך, והמטרה שלהם היא לימוד תורה וקבלת תורה גם אם היא בכלים "לא מהמגזר"

ובהחלט ברגע שבוחרים לקבל תורה ולהעמיק בה בלי סינוני מגזר זה לימוד שמגיע מתוך תפיסה של ענוה ומביא לידי ענוה בעז"ה...

שמתכתבים מצויין עם הרבנים הדת"ל.
התמימות, החיוניות והשמחה הספרדית האותנטית הם הבסיס להכניס את הרעיונות הגבוהים של הרבנים הדת"ל למסגרת מתאימה ולא מרחפת או שכלית מדי.

אפשר לדוגמא ללמוד הרבה על מהות הזוגיות וחיי הנישואין, אבל בסופו של דבר אם זה לא מתגשם גם בצחוק זוגי משותף חסר מודעות ומכאיב בטן ובמשיכה פיזית עוצמתית- העיקר חסר. מנגד, כשאין הסברה שכלית מספקת ואין הבנה של עומק הדברים- הדברים לא חודרים לכל האישיות שלנו וגם יש חסרון בעניין של "קדושה שמעל הטבע".

העניין הוא שהנשמה והשכל לא יסתרו את הכח העוצמתי של הנפש הבהמית- שבסופו של דבר היא החידוש של העוה"ז, היא הזרימה של החיים, והיא מה שאנחנו צריכים לתקן פה בעולם- אלא יתגלו דרכו ויחזקו אותו.

- כן, יש גם רבנים דתיים לאומיים שעוסקים בנושאים הללו. הרבה.

 

- לכל אדם יש סגנונות אחרים שהוא מתחבר אליהם. אני למשל פחות מתחבר לסגנון הזה. באופן כללי הסגנון שלהם מתאים יותר לסגנון חרדי/ספרדי/מסורתי.

 

- אני בטוח שלכולנו יש מה לקבל מהרבה רבנים, וגם מהם. בכל זאת אני לא אשמע כל רב שקיים.

 

- יש גם הרבה דתיים לאומיים שכן שומעים אותם.

אם אין סיבה שלא לשמוע אתה מוזמן לנסות ולראות אם תתחבר.

יש עניין להתמקד ולשמוע הרבה תורה מרב אחד כדי לקלוט דרך בעבודת השם. מעבר לזה טוב פה ושם לשמוע עוד דעות.

שבת שלום!

לכל אחד יש תחומים שהוא כבר "כבש" אותם,
תחומים שהוא באמצע לעבוד עליהם
ובתחומים שעדיין רחוקים ממנו,
אבל בעזרת השם בשאיפה...
לי זה עזר להבין, שכחלק מההתקדמות
חשוב לא פחות לשמור על מה שכבר נכבש..
( לא יודעת לפרט איך שומרים, אבל עדיין)

בגדול לדעת שתמיד זה לנסות וליפול ולהמשיך להתקדם. להתרכז בהווה ולא בעבר. להיות מודע למדרגה שבה אני נמצא כעת בכל מיני תחום שאני צריך לעבוד עליהם ותוך כך לעבוד בצורה מתונה.

לפעמים צריך לעורר כל מיני דברים כואב/קשים אך השגרה היא נראה לי התרכזות במשימות שונות - משימות מעשיות ומשימות תודעתיות.

 

כמו כן שמעתי פעם בשם רב גדול על המילים בפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם" שההבדל בין הצדיק לרשע הוא לא בנפילות, גם הצדיקים נופלים, אך בניגוד לרשע הם גם קמים אחרי הנפילה. מצד אחד זה לא טוב ליפול, מצד שני אלו החיים וצריך לדעת להמשיך בכוח גדול גם אחרי נפילה. 

בס"ד

באבות נאמר "רץ כצבי" ושואלים למה צבי הרי יש חיות יותר מהירות למה שלא ארוץ ואתקדם ואעלה מהר יותר והתשובה היא שצבי עוצר מפעם לפעם ומסתכל לאחור הדרך להמשיך לרוץ ולהתקדם טמונה בכך שיודעים לעצור ולראות את הדרך שעברנו לראות את הצצלחות שלנו זו בעיני העצה כיצד להמשיך לרוץ קדימה.

אמרת דבר חשוב מאוד.תודה

שבבית של זוג ערירי שקילל הרבה הגיעו שדים ורוחות אחרי פטירתם וטענו שהם היורשים החוקיים בגלל שהם נוצרו מהקללות שבני הזוג הוציאו מפיהם

על שלמה המלך ואשמדאי שמעת?

יש את הסיפור המפורסם שאשמדאי ירק את שלמה המלך אבל זה לא קשור

הסיפור של שלמה המלך ואשמדאי הוא סיפור שמתאר את מציאותם וכוחותיהם

ב. על זה יש מסורת מבוססת.

כולל על אלו שלא האמינו לזה

כולל החלטות של  חיים ומוות

מקלליך אאור.
ועל פי זה אמרו *שכל* מי שמקלל נענש

אם תקרא למישהו שמן, הוא לא יהפוך לשמן פתאום…
הכוונה לקללות קבליות…

זאת הלכה דאורייתא. תסתכל בחינוך ותבין את הגדרים ומה נקרא קללה ומה נקרא דרבנן

לפעמים המאמצים שלנו משתלמים שלא בסמוך.
מה שקיבלת אח"כ "בלי השתדלות" לפעמים נובע מהשתדלויות קודמות שעשית, ולפעמים ממתנת חינם כדי לעורר את האדם להתקדם

אם היו רואים תמיד איך שההשתדלות מצליח מיד,  היו נתפסים בהרגשה  שיש לאדם איזה קשר  עם ההשגחה הפרטית  בצורה בולטת ונראית.    אבל האמת אינו כן.

אם היו רואים תמיד

איך שההשתדלות מצליח מיד, 

היו נתפסים בהרגשה 

שיש לאדם איזה קשר 

עם ההשגחה הפרטית 

בצורה בולטת ונראית. 

 

אבל האמת אינו כן

למה עלה לי ככה

ולמה היה לי רצון פתאום לעשות ככה

ומה זה אומר

וכל מיני פרשנויות...

כי בד"כ כמו שאתה כותב זה מתגלה לבד... פשוט רק צריך סבלנות

(מתוך קבוצה של יואל פרנקנבורג ששולח ד"ת יפה כל בוקר והתוודעתי אליה ע"י @מדרשיסטית (תיוג לא עובד))

בוקר טוב,
רש"י היסב את תשומת ליבנו לכך שו' החיבור שמתחילה את פרשת משפטים - *ואלה המשפטים* - מחברת בין הפרשה לפרשת יתרו, והאיר לנו שהו' הזו מסמלת שלא רק עשרת הדברות נאמרו בסיני, אלא גם המשפטים נאמרו בסיני.
בעל הנתיבות שלום נוגע בנקודה הזו ומעמיק בה בצורה פשוטה ובהירה:
*והמופלא בזה שהתורה נתנה כח שבתוך כל העניינים שיהודי עוסק בעסקיו במשא ומתן, הרי כשהדיין פוסק על פי משפטי התורה, הרי זה נעשה תורה, שאנכי ה' אלוקיך אין זה חידוש שהוא תורה, אבל כאן יש חידוש שעניינים גשמיים הופכים גם כן להיות תורה*
האדמו"ר מסלונים אומר לנו שלא רק שגם המשפטים נאמרו מסיני, אלא שבעצם פרשת משפטים היא התרגום של מעמד הר סיני. העובדה שהקב"ה מתגלה במציאות, בתורה, זה לא חידוש. הוא כל יכול. אבל העובדה שלדיין קוראים בשם 'אלהים' ביהדות- זה כבר חידוש. כי הדיין הוא המוציא לפועל של התורה, וזה כבר חידוש אדיר- שהתורה נותנת ביד האדם את האפשרות להפוך את הגשמיות לתורה.
ר' צדוק בפסקה שאני מאד אוהב, טוען שהדבר הזה הוא בעצם עיקר גילוי הקדושה בעולם:
*כי המצוות המעשיות הם הנותנים קדושה באדם, כמו שמברכין אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ונאמר קדשנו במצוותיך, ונאמר ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים*
אנחנו רגילים להסתכל על הסעיפים הקטנים בשלחן ערוך כמו אילוץ כלשהו, כמו איזו מעמסה, אבל ר' צדוק מזכיר לנו שהם עיקר הקדושה. מעמד הר סיני, אורות וברקים- זה חשוב. אבל מה שבאמת באמת חשוב, זו היכולת לתרגם את זה לעולם המעשה.
המשך יום טוב,
יואל
*
לקבלת הארה יומית:
הארות מהפרשה אלינו 3

(אני מניח שאתה מתכוון לדקדוקים שהם מעבר למינימום ההלכתי)
יש דקדוקים שהם חובה, למשל בזמנם כשפתילות הציצית היו חלשות ונקרעות מהר, היה חייב לדקדק ולבדוק כל בוקר שהן לא נקרעו כדי לא לבטל חובת ציצית בבגד של ארבע כנפות. דקדוק כזה היום הוא לא חובה ומרגיש מעיק.
במילים אחרות, כשאני מבין למה אני מדקדק בדבר מסויים, ו'מבין' זה לא רק "כי ככה כתוב ב..." אלא הבנת מקור הדקדוק/חומרא, כשאני מבין ומסכים הרבה יותר קל לשמוח.


מה הכוונה בקבלת עול?

הקב"ה רוצה לקדם אותך, לא להתעלל בך. אם ברור שיש עדיפות לקיום בשמחה, אני לא מבין למה ליצור מועקה עצמית בחומרות.

למי שמתאמץ יותר באמת מגיע ציון יותר גבוהה, אבל זה לא אומר שהוא צריך להקשות על עצמו.

אני אעריך חייל שהיה לו קשה לתפס על חבל ובכל זאת הצליח, הרבה יותר ממי שזה היה קל לו ובשביל האתגר הוא שם על עצמו עוד עשר קילו.
את הצלש אני אתן לראשון.

ולפיכך השכר גדול יותר אבל הוא לא המרכז.

אם נאמר שהשכר נועד לדרבן אז האמירה הזאת משמשת את המטרה הזאת. 

אומרים לו: המתן!


מעניין, דיברנו על זה בבית לפני איזה שבוע

ותראי פה -"הגמרא אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". למה הדבר דומה? אדם הבא לקנות דבר זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד. ואילו זה החפץ לקנות דבר-מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמנם), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו (מסכת יומא דף ל"ח, ל"ט). כך, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית – צריך להמתין."

מתוך https://www.breslev.org/breslev-articles/%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3/

אני מחפשת אבל את המימרא המקורית...

האם במקור, ההמשך של הבא להטהר מסייעין בידו, מופיע עניין ההמתנה, או שזו תוספת של ברסלב?

בקשר לעבודת ה' .

(יומא לח, ע"ב; לט, ע"א)
אמר ריש לקיש: [...]
הבא לטמא פותחין לו,
הבא לטהר – מסייעין אותו.
תנא דבי רבי ישמעאל: "משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון; בא למדוד נפט, אומר לו: 'מדוד אתה לעצמך'; בא למדוד אפרסמון – אומר לו '*המתן* לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה' ".

גם @מבקש אמונה ציטט משם...

תודה לכם!!

צריך להתיישב בזה.

 אמר ריש לקיש מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן

בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה

כלומר, נפט זה הבא להטמא, ואפרסמון זה הבא להטהר?

אני לא יודע כמה הבנתי את העניין לעומקו (מדובר על זה בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן)

אבל אני אכתוב לפי מה שאני הבנתי

 

כשאדם רוצה להיטהר אם יתנו לו לקחת לבד הגאווה שהייתה בו עד עכשיו תישאר ועוד תתחזק והוא יהיה בטוח שזה הוא

לכן משמים נותנים לאדם מניעות ונותנים לו להמתין ולהרגיש שכדי להשיג את זה צריך עזרה משמים...

כך שבזמן שהוא יגיע לקדושה הוא יגיע עם הידיעה שזה לא רק הוא אלא הוא ביקש והקב"ה השתתף איתו ועזר לו

וזה מה שהמשל אומר "המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה"

 

 

(מזה אני מסיק שלעומת זאת לאדם שרוצה להיטמא פותחים לו כדי שהתוצאה תהיה בדיוק להפך -

שהמעשה הרע יהיה משהו קל להשגה ולא משהו בעל ערך ואין לקב"ה חלק בזה)

 

 

חשבתי שעיקר העניין של ההמתנה הוא לבחון את רצונו של האדם..

חידשת לי את העניין שזה בא להדגיש שאם אין הקב"ה עוזרו...

שכחתי לכתוב משהו חשוב - שהוא בעצם העיקר בכל המאמר.

(אולי זה ברור מאליו אבל בכל זאת )

"מסייעין אותו - אומרים לו המתן" זה העניין שמשמים עוזרים לו להמתין ולעבור את המסלול הזה.

 

@נפש חיה. @חתולה ג'ינג'ית

 

 

אבל בתחושה זה הרבה פעמים הפוך.

תחושה של חוסר סיוע, של הסתרה, של סגירת דלתות ...

כלומר אתה לא מרגיש סיוע. אתה רק צריך להאמין שהוא שם.

ושההמתנה היא לטובתך...

אפילו שהוא לא מבין מה קורה פה ולמה הוא לא רואה או מרגיש את ה'.
הבחירה האמיתית מעומק הרצון של הבנאדם (אין לו עזרה, הוא לבד לוקח אחריות על הדרך ו*אמור* לבחור שזה לא סותר שיש תמורה לכל בחירה, וממילא את השכר גם על זה הוא יקבל )

והסוף הוא ההתגלות וההבנה שהכל היה מהלך מכוון מאת ה' לטובתו.

אני חושב שהעזרה היא שאדם לא יפול לגמרי

זאת אומרת שכנראה המהלך הוא שבתקופה הזאת אדם באמת אמור להגיע למצב שקשה לו וחוסר סיוע והכל ועדיין עוזרים לו שברגע האחרון תמיד יפתח משהו...

 

האמת ככה אני מרגיש על עצמי (וזה קשההה!!)

אשריך אשריך

חיזקת  לא הכרתי..

הרי המתן לי במשל הוא לגבי בשר ודם, ואילו לשמים מה צורך יש לומר המתן, לי עד ש..?

אבל הלימוד מזה, אם כי הוא מובן מילולית, לא מובן ברעיון. למה להמתין? ואיפה זה מדויק במשל?

לגבי הסבר מפורט על העניין 

 

מקווה שזה עונה על השאלה

חידוש מבעלי

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".

זאת אומרת שצריך להמתין עד שהקב"ה יעבור ממידת הדין לרחמים.

מזה המתן?
כלומר זה כמו שאדם מתקרב לה" אז יש לו מניעות ?

השאירו את פרטיכם ונחזור אליכם או חכו על הקו לנציג סליחה מלאך שינתק עליכם (;

צדיקים אמיתיים מואסים בכבוד.

וודאי שמואסים, אבל גם בורחים ממנו כי "אל תאמין בעצמך...". לא כך?

לפום דרגה דיליה.

יש אדמו"רים שהתנהגו בצורה מאוד מפוארת ויש גדולי עולם שחיים בצמצום וסיגוף אלו באמת דרכים שונות.

 

ומה הפירוש של "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?

נראה לי שהאמירה הזאת חותרת למודעות עצמית.

לאדם יש נטייה טבעית להאמין בעצמו מעבר.. כאשר אדם מודע לעצמו באמת האו מקיים את האמירה הזאת.

אני לא מדבר על איך חיים הצדיקים, אלא איך מתייחסים לזה שאנחנו מצידנו חייבים לכבד אותם והם מצידם מנסים לברוח מזה.


אל תאמין בעצמך זה מציאות... עד שאדם לא מת היצר הרע יכול לתפוס אותו.
כמו שהבאתי על הבעל שם טוב (זה מעשה משבחי הבעש"ט) שהכינו לו קבלת פנים מפוארת והוא היה חייב לבזות את עצמו מול הקבלת פנים כדי לא להיכשל בגאווה.

חשוב שכבוד התורה יהיה נטוע בנו, זה לא קשור דווקא לכבודם הספציפי של אדם כזה או אחר ולכן זה עניין נפרד.

ולפני כן דברי המשנה "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"

לגבי המשנה, אני לא אומר שאדם אמור להרגיש מושפל ובטח שאנחנו לא נשפיל ת"ח

רק מדבר על הסכנה של הגאווה וכמה הצדיקים ברחו מזה...

בגלל שהאדם אומר כוחי ועוצם ידי הוא זה שמוביל לוזכרת את ה' אלוקיך.

כלומר דווקא האמונה העצמית מביאה לאמונה בה'.
לא חושב שיש מי שידחה את עצם ההבנה הזאת, רק בלי גאווה.

אני חייב לציין שעיינתי בר"ן הזה כמה פעמים, וזכורני שאפשר לדייק שם גם כהבנה הפשוטה בפסוק, אבל צריך להסתכל בפנים ולרענן את הזיכרון

דרשות הר"ן י – ויקיטקסט

בכלל המסר שם חשוב, אבל לצערי אני לא זוכר אותו כל כך לתמצת.
צריך לעשות חזרות

זה כמו העניין של הכרת הטוב. בן אדם עשה לי טובה לא בשביל לקבל תמורה, הוא אפילו יכול להיעלב אם אחשוב שהוא רוצה משהו בתמורה. ובכול זאת אנחנו מחויבים להכיר לו טובה ולהשיב לו על הטובה שנתן לנו. כול אחד והתפקיד שלו.

ככה זה גם כאן אנחנו מחוייבים לכבד את התלמידי חכמים וזה תפקידנו בלי קשר. ולתלמידי חכמים יש את העניין שלהם להיות ענווים. זה לא אומר שאנחנו צרכים להפחית מהכבוד שלהם. להם יש את העניין שלהם ולנו יש את הענין שלנו כול אחד יתרכז בתפקידו. לא צריך להיכנס יותר מידי לתיסבוך.

ככה נראה לי.

בכך שאדם בוחר בתפקיד רבני, מעצם זה שהתלמידים והאוירה עלולים לגרום לו להתבלבל ולחשוב בטעות שהוא במקום אחר מבחינה רוחנית....

 

כמה נכון לקחת את החובה הזאת של כבוד תלמידי חכמים מול מי ובאיזו רמה...

אמוראים זה דבר מאוד שונה מרבנים בדורנו

ורב שיודע לתווך לך כמו שצריך לימוד גמרא והלכות שבת זה לא בהכרח יהודי תלמיד חכם שדומה בעיניך למלאך...

בכלל ההתאבקות בעפר רגליהם יכולה להיות מן החלטה כזאת כמו של ר' ישראל סלנטר לדבוק בר' זונדל מסלנט שהיה בעיניו רבו. לר' זונדל עצמו לא היה מושג שמישהו בולש אחריו וסופג אותו...

בקיצור הנושא הזה מלא בפערים בין הבנות רווחות לעצם הענין עצמו שהוא בשרשו הצווי והשאיפה לדבוק בצד הגבוה של המציאות ולייקר אותו...

כל מיני טקסים, גינוני כבוד, הפגנות כבוד מול רבנים- לא תמיד נוגעות אפילו בקצה ההבנה של מהו ת"ח ומהו הציווי לכבד ולדבוק בו.

אני מסתכל על זה ככה:
צריך לכבד ת"ח בגלל התורה שיש לו.
מי שבאמת אני מרגיש הערכה וכבוד כלפיו זה מי שאני גם מכיר את מידותיו ואת יראת השמיים שלו (עד כמה שאפשר).
אצל גדולי דור, לפחות להתרשמותי, זה תמיד או כמעט תמיד יבוא יחד (וגדולי דור זה כמובן בודדים בדור. לא עשרות)

כמובן שיש השקה בין העניינים. ברוב המקרים התורה ועצם העיסוק התמידי בקודש והאחריות- מזככים את הת"ח והוא ברמה מוסרית גבוהה יחסית. אבל זה לא מוכרח. והוא גם יכול להיות באמת אדם טוב אבל עם גאווה שצצה פה ושם ושם ופה.

אז מה שצריך לדעתי זה לכבד כל ת"ח. לקום לכבודו, לדבר באופן שמדברים כלפי ת"ח, להעריך אותו, להרגיש שהוא חשוב וכו'.
אבל את ההערכה הפנימית והדרת הכבוד המיוחדת בלב לשמור לאלו שאתה יודע שהם גם גדולים במידות ובלב (ובד"כ ההרגשות האלה כבר יתפתחו מעצמם מן הסתם).

ולכן לגבי שאלתך- אני חושב שלת"ח הצדיקים, הכבוד יתן יותר הרגשה של אחריות והבנה של תפקידם מאשר גאווה וכדומה.
ולאלו שהם לא צדיקים כ"כ- אני מניח שאצל רובם גם התועלת רבה על הנזק. אבל בכל אופן הערך של כבוד התורה אצל השומעים חשוב יותר מעבודת המידות של אותו ת"ח.

כבוד התורה כמובן תמיד יהיה כבוד ליר"ש שבה.

תורה ללא יר"ש איננה תורה. יר"ש אמתית איננה אפשרית ללא מידות מתוקנות.

בגלל ש"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" אז באמת מתייחסים רק ל'חזקה' שיש לו מידות (בדרך כלל זה הולך לפי הכלל "ספר לי מי הם חברך ואומר לך מי אתה".

 

וכמובן שלא כל טעות של ת"ח הופכת אותו לכך, והגמרא בברכות מציגה את זה בצורה ממש בולטת - "תני דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, 'שמא' סלקא דעתך?! אלא ודאי עשה תשובה! והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא עד דמהדר למריה"

 

אלא על גדלות בתורה ומידות ממוצעות שאז הכבוד שאני רוחש לאותו ת"ח זה מצד התורה שיש לו, לעומת ת"ח שהוא גם נעלה מבחינת המידות ויראת השמיים שאז אני מרגיש שהוא באמת משקף את ערכי התורה ומהותה ואז אני מעריך אותו ומכבד אותו גם כת"ח וגם כ"צדיק".

ככל שאדם יותר גדל בתורה ככה מצופה ממנו להיות בעל מידות ויר"ש יותר גדולות

"היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (יומא, דף פו עמוד א)

אדם גדול כמו רב מצופה ממנו שלא ישלם בהקפה, ואם הוא משלם בהקפה זה לא כמו אדם רגיל שעושה זאת.

יש משהו לא מאוזן בנפש עם השכלת התורה אינה תואמת את המעשים. אם התורה היא לא באה לידי ביטוי בצורה מעשית היא חיצונית לבנאדם ואם כך ראוי להעריך אותה כמו כל חכמה חיצונית אחרת. כבוד התורה מצד הפנימי של החיבור של התורה אל האדם. "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמיה גברא רבא" (מכות דף כב עמוד ב), ספר תורה הוא חיצוני ואין בו נשמה שסופגת את התורה כך כיבוד ת"ח הוא בעיקר כלפי הנפש שסופגת את התורה. אם הנפש איננה סופגת את התורה - אפשר להעריך את החכמה כשלעצמה ואת הדרכים שהגיעו אליה אבל אין זה כבוד תורה. 

תורתו היא כחכמה בעלמא

לא תשפיע עליו.

לפעמים זה עבודה ומאמץ שלא יהיה מושפע, אבל הוא צריך להיות במדרגה שלא יושפע.

הגאווה.
זכור את הסיפור בלוי בר סיסי, תלמידו של רבי.
ערכו לפניו קבלת פנים מפוארת כשנתמנה לרבם, ונשכח לימודו. ולא נזכרה בשום מקום בדברי חז"ל שנהגו העם כלפיו ביקורת

זה חשוב להתחשב באחרים, אבל סוף סוף את עבודת ה' שלך רק אתה יכול לעשות.
בנוסף, ממה שאני מכיר הם יודעים להעיר ולהתנגד כשחוצים את הגבול של כבוד לתורה ועוברים לכבוד אישי.


אגב, לי ה"כבוד" מפריע לפעמים מסיבות אחרות, למשל כשהרב מבוגר ומביאים אותו על כיסא גלגלים ואז רוקדים עד שהוא קם ומתיישב במקום. תמיד מרגיש לי מעיין לועג לרש כשכולם קופצים והוא מתאמץ בכל תנועה. במצבים כאלה אני משתתף עם כולם בשביל כבוד הרב, אבל משתדל לא להסתכל לכיוונו עד שהוא יושב.

עלתה לי מחשבה לגבי הגבולות שמעצם זה שאנחנו דואליים ויש בנו נשמה וגוף, או אולי נכון יותר נפש שנעה בין נשמה לגוף, אז יש כל פעם תנועה בין הרצון להתבטל לבורא לבין הרצון לנוכחות.
למרות שככל מבררים את זה יותר מבינים שאין סתירה ביניהם.
העלה מחשבות.. תודה על זה

אני מזמן חשבתי על זה גם בחירה של דרך בעבודת ה' היא בסופו של דבר בהתאם לנטיית הנפש של כל אדם...(מעבר למקום בו נולד שגם עיצב את חלק מהנטיות הללו)

הכוונה שיש התאמה בין הנפש (ומה שהיא צריכה) לבין עבודת ה' שנעשת בה.

עצם העובדה כי יש עבודת ה' בנפש לפי דברי המסילת ישרים שמביא את הפסוק בספר דברים:

"הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות"

מקור - מסילת ישרים הקדמה – ויקיטקסט

ארבעת העניינים הראשונים שהם תחת 'מה ה' שואל מעמך' הם דברים שמהווים עבודה נפשית

 

לגבי ההתאמה בין הנפש לבין תפקידה אפשר לראות בדברי המהר"ל בפרק א' בתפארת ישראל -

"ומפני שתמצא האדם משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים בהרבה פעולות, ודבר זה בוודאי מצד הנפש החיוני אשר באדם, אשר בו משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים, אבל אי אפשר שלא יהיו לו פעולות גם כן מתייחסים אל נפשו השכלית-האלוהית, כי לא יגרע כוחו... לא יישאר לומר, רק כי הפעולות המתייחסות אל מעלת נפשו, הם הפעולות האלוהיות והם מצוות התורה, והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלוהית, ודבר זה בוודאי הם פעולות המיוחדות אליו וראויים לו"

מקור - תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק א – ויקיטקסט

 

וכל הדיבור פה מאוד הזכיר לי את הפסקה הראשונה בשיחות הר"ן -

"כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה, ה). דוד המלך עליו השלום אמר: כי אני ידעתי. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום. אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל, ואמר שמה שכתוב אחריו: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח כי אני ידעתי. כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה, מה שאי אפשר לפה לספר רק אני ידעתי דיקא כנ"ל וכמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב): נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) כל חד לפום מה דמשער בליביה כמבואר במקום אחר"

מקור - שיחות הר"ן/א-נ – ויקיטקסט

 

אפשר להבין מההקשר של דבריו שהפליאה מהגדולה של הקב"ה היא דבר מאוד ייחודי שמשתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן ושהוא עונה על צורך מסויים בנפש.

השונה וגם בלבושים השונים (ביניהם הנפש).
אבל החילוק הראשון שצריך לעשות כשמדברים על עבודה במדרגת הנפש הוא החילוק שבלשון הראשונים, כמו שהזכרת במהר"ל, בין הנפש החיונית לנפש השכלית.
או בלשון היותר מפורסמת, נפש בהמית ונפש אלוקית.
כי הצרכים שיש לנפש הבהמית לא מובילים לעבודת השם. חובה להתחשב בהם וצריך להזהר מאיסור חבלה עצמית, אבל לא לתת להם כח לשלוט ולא להתנהל על פיהם.
ואילן בנפש האלוקית צריך גם להיזהר, כמובן שהצרכים האלה הם המדויקים והנכונים, אבל משיכה גדולה מדי אחריהם עלולה להסרה, לפגיעה בנפש, ולבסוף לנפילה מעבודת השם במידה כזאת או אחרת (התמוטטות, ריחוק או ח"ו בחירה בדרך אחרת)
פה הדיוק בעבודת ה' שבנפש.
אחרי שמשלימים מדרגה כזאת אפשר לדבר בלבושים היותר פנימיים ואולי גם על הנשמה.

אני חושב שעד שלא משיגים את המדרגות הראשוניות האלה אין טעם בכלל לדבר על המדרגות שמעל, למעט לצורך לימוד תורה כמובן.
אני לא אומר שחייב להשלים הכל כדי להתקדם. אבל כדי ליישם בפועל צריך את הבסיס היסודי הזה. ואני מתלבט אם שיטת האדמו"ר מפייסתנה סותרת למה שאמרתי כן. צריך עיון קצת...

דיברתי על המושג נפש שיותר מסתדר עם ההגדרה של הרמב"ם בשמונה פרקים.

אבל כמדומני שגם אצל הרמב"ם החילוק בין נפש חיונית לשכלית קיים

מוזכר שם את 'הזן' שהוא באמת גשמי, אבל נראה לי שגם בו משתמשים לעבודת ה' וכמובן לעבודה אישית שמתקשרת לעבודת ה'.

 

וגם על פי החילוק של המקובלים אולי אפשר לומר שהנפש הבהמית משומשת לעבודת ה' כאשר הנפש הא-להית מנהלת אותה, לא?

יותר לבושים של הנפש, יצר הטוב ויצר הרע ואז הגוף.

יש הקבלה, לא מדוייקת לחלוטין, בין דברי המקובלים (מחז"ל הגאונים והלאה) לראשונים הפילוסופיים.

החילוק הוא דומה, הכינויים לא. וברזולוציות נמוכות יש לזה נפק"מ, אבל לעבודה המעשית אין כל כך

ובהצלחה!

ועכשיו גיליתי שזה לא כל השבוע..😅

מכון אורה

אולי גם גבעת וושינגטון

שתי הדוגמאות שונות בסגנון קצת אחת מהשניה

בכל מקרה איכותיות אחת אחת

יכולה קצת לספר עליה?

גם יצא לי לשמוע קצת שני רבנים שמלמדים שם..

 

הבנתי שיחסית יש ספקטרום רחב של בנות שמגיעות לשם, הרוב אחרי שנתיים שירות ויש רצון שגם יגיעו בנות יותר בוגרות אפילו. דגש הלימודי שם נראה לי על אמונה ותנ"ך, זאת לא מדרשה עם אופי 'חסידי'.

למי יש יותר אמונה - לי או לך?

יש דברים שאני מניח שאני יותר ממך, ויש דברים שבוודאי אתה יותר טוב ממני.

לפעמים בהקשר מסוים נדרשת תכונה מסוימת דווקא

ולפעמים אפשר לומר על אדם אחד שהוא יותר טוב מאחר "בכל היבט משמעותי", או "בחשבון כולל".

אבל זה שדור מקימי המדינה האמינו ביכולתו של עם ישראל לשרוד והיו מוכנים לעשות הרבה ולשלם מחירים אישיים תמורת הרווח הזה, לא שולל מדור הולכי המדבר את המעלות שלהם

הם האמינו ביכולתו שם על ישראל לשרוד -נהדר!

אבל במה זה שונה מכל מאבק לאומי של עם אחר..?

 

כי הרי הם לא היו אנשים דתיים ונראה לי שהרבה מהם לא האמינו באלוהים (ובצדק) עם כל הצער שבדבר.. הם היו דור השואה.

אז נכון מבחינת מעשים הם היו גיבורים ואידיאליסטים בקטע שאנחנו לא מסוגלים לקלוט,ואני גם יכול לקבל את התאוריה שבתת מודע שלהם הם עשו את זה מאהבת ישראל מעצם היותם יהודים.

אבל אני לא חושב שזה בגלל שהייתה להם אמונה גדולה.. 

 

קודם כל, דוד בן גוריון וחבריו לא עברו את השואה. גם לא אברהם שטרן ולא שאר מנהיגי הציונות החילונית.

ולכן הטענה הזאת מוטעית.

 

הטענה הזאת היא גם חמורה מאד. אם עבור מי שעבר את השואה, עזיבת הדת היא מוצדקת, העובדה שאתה עצמך לא היית שם איננה סיבה להישאר דתי. אתה מוכן לעבוד את ה', בתנאי שהוא פוגע רק באנשים אחרים?

 

אני חושב שהיתה להם אמונה לא מודעת - כמו שהרב קוק מרבה לתאר - שהיא באופן לא ישיר אמונה בה', והתבטאה בבטחון בה' שיעזור להם להקים את המדינה. קצת כמו היתה להם (או בהם) אמונה ברמה שאין לתאר. - עבודת ה'

 

בנוסף, קח בחשבון שמה שאומר הרב שמואל כאן איננו תורה מסיני אלא הבעת עמדה בהקשר של "איך להתייחס בכבוד לדור מייסדי המדינה". יכול להיות שכאשר הוא היה מנסה לתאר מי הם דור דעה שקיבלו את התורה, הוא היה מדבר אחרת

זאת הסיבה העיקרית, בעיני, ש"אין מקשים על הדרש". דרשה נועדה לעורר את לב השומע אבל היא לא מחוייבת לעקביות ודיוק והתאמה לכלל המערכת.

א)התכוונתי לאותם חלוצים שהגיעו אחרי השואה ונלחמו בתשח

   

ב) לא הבנתי איך הגעת להנחה הזאת, מוכרח לציין שזה דיי פוגע שפירשת ככה את דבריי, אבל זה מובן כי תכלס אנחנו באינטנרט וקשה לקלוט באמת למה כל אחד התכוון. התכוונתי שאני לא מאשים אותם בכך שהם איבדו את האמונה

 

ג) מקבל את הטענה הזאת, אבל זה עדיין קצת רחוק מאמונה במובן הפשוט שלה.

 

ד) אתה אומר דברים ידועים.. אם תציג את הוורט הזה של הרב אליהו לחרדי ממוצע הוא יקבל חום..

   סתם העלתי את זה כאן כי זה נושא מעניין, וכי ברור לי שרוב הניקים פה בפורום מחוברים בצורה כלשהי להשקפה הזאת.

 

 

לא חייבים להתקיף מיד..

 

א) זה היה מיעוט. הרב לא דיבר דווקא עליהם

ב) כתבת "בצדק", לא "ואינני שופט אותם על זה". ולכן הגבתי בחומרה (תאמין לי שכתבתי יותר חריף ועידנתי את זה)

ג) מסכים איתך

ד) לא יודע, אני לא ממש מחובר להשקפה הזו... מבחינתי אני מכבד כל אדם על הדברים הטובים ש*אני יודע שיש בו* ומודע לחלוטין לצדדים השליליים שיש בו. לא מוצא סיבה להניח שדווקא דור מקימי המדינה הם בעלי *אמונה* חזקה. מה שכתבתי היה כדי לתרץ את דברי הרב, אני לעצמי קצת פחות מתחבר לגישה הזאת

ה) כמו שכתבתי, הגבתי בחריפות בגלל האמירה "ובצדק". כל השאר באמת לא היה התקפה ואני מצטער אם נתפס כך בעיניך

דור המדבר ראה כ"כ הרבה ניסים ועדיין חטא בחוסר אמונה כמה וכמה פעמים..

שאומרים שהדור שיצא ממצרים יצא בזכות האמונה ..
הרי ידוע שהיה להם הרבה משברים והרמה הרוחנית שלהם היתה חלשה , לא?
נכון שהם חצו את ים סוף בגלל האמונה .
תראה לא סתם הם לא נכנסו לארץ בסוף ..
זה רצף של חטאים .. שזה לגמרי נשבר בחטא המרגלים.
אני לא יודעת מה איתך אבל מבחינתי חטא המרגלים -
המנהגים של העם !!!! אומרים שמכל שבט היה אחד , והם הלכו הוציאו רעה על הארץ.. אחרכ חזרו לשבטים שלהם וממש הקצינו ובכו ועשו סוג של משחק , לא סתם כתוב שכל העם בכו באותו לילה . זה בכייה לדורות !!! שאני קוראת את מה שהיה שם אני בשוק!!
זה כמו זוג צעיר שחוזר אחרי חתונה .. ואז הם מחליטים שלא בא להם לגור ביחד.
אל תשכח שהם ראו את הניסים מול העיניים מזה להיות בהר סיני זה מטורף .

הדור שהקים את הארץ זה דור שהיה אחרי הגלות ולא באו להציל אותו בעזרת עשרת המכות או משה ..
אז נכון שרובם לא האמינו ולא היו דתיים .
אבל קראתי פעם שהרב קרליבך אמר לא סתם חילונים הקימו את המדינה .. כדי להראות שלכל יהודי ויהודי יש מקום בארץ.

אני חושבת שהם אלופים , הם נתקלו בכל כך הרבה קשיים בהתחלה (היה כל-כך הרבה באלגן בהתחלה וכן היו גם סיפורים לא טובים שאין לי מושג למה קרו)
אבל במכלול אפשר להבין אותו.

כן הייתה להם אמונה עוד לפני עשרת המכות..

בפעם הראשונה שמשה ואהרן הגיעו אל העם, הם האמינו להם.

הרמה הרוחנית שלהם הייתה בהחלט חלשה והם נפלו מלא פעמים בדברים שלנו זה נראה לגמרי כמו טמטום

אבל צריך לזכור שגם הרבה פעמים הם הגיעו לרמות מאוד גבוהות, בחציית הים, בהר סיני וכו

נראה לי שיש גם מאמר חז"ל שאומר (שכחתי איך זה הולך בדיוק) אבל בעצם הרעיון הוא שהקשר הנבואי של הנביא תלוי ברמה הרוחנית של העם. 38 שנה משה היה "בנידוי" עם השם בגלל חטא המרגלים, משמע שבאמת הרוחניות של העם סוג של נתנה 

"חיבור wifi" למשה עם השם.

 

חטא המרגלים מבחינתי זה עבירה שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בדיוק כמו שעבודה זרה אנחנו לא מסוגלים לתפוס.

איך גדולי עולם כל כך התאוו לפסל מטופש?! זה נשגב מבינתנו, כנ"ל חטא המרגלים.

ונראה שהסיבה שרבי עקיבא אמר שלדור הזה אין חלק לעולם הבא היה בגלל חטא המרגלים.

כל הטענות שלך לגבי אותו דור נכונות.

 

אבל הנקודה שלי היא, שהדור שהקים את המדינה היה חילוני מובהק!

אז סבבה אני מקבל את זה שהשם גילגל שהזכות תהיה על ידם, והם יעשו את הניסים וכו (זה בפני עצמו מעיד שהם נשמות עצומות)

אבל - וזה אבל גדול. 

הם היו חילונים - הם לא עשו את מה שעשו מתוך אמונה עצומה באלוהים.. ובגלל זה לא כ"כ התיישב לי מה שהרב אמר.

תקרא שוב את מה שכתבתי לדעתי זה כן עונה על זה .
ואם לא אז מחילה (;

זה לא חדל להתכתב עם האמונה הדתית היהודית רבת הדורות.
וכל זאת על אף שזה היה אולי אוסף אמונות לא לגמרי קוהרנטי או ברור.
להבנתי זה היה מנקודת מוצא בראשית צירים קרטזית תלת מימדית, כשהציונות אורתוגונלית (עד כדי משיק, גם אם בהמשך נוצרת עקומת מושך לציר המאונך) לדת היהודית.
אבל כשאתה מתבונן במה שכמה אנשים עשו אתה מבין שזה דרש אמונה באמת יוצאת מגדר הרגיל.
חלק מזה מתבטא בשירה העברית הציונית (החל ב"טושו אחים טושו לארץ אבותינו" ועד "ארץ נחלת מדבר סין" ועד בכלל).

ואם כן, חזרנו לתקן וזכינו לתקן ולכן אפשר להבין למה יש יותר גדלות בכך.
דור בלי קריעת ים סוף, ובלי מעמד הר סיני. ועדיין אהבת הארץ בוערת בלבנו

לא חושבת שהוא התכוון ממש בכוס מדידה שהיתה להם יותר אמונה.

אבל תחשוב רגע על דור שיש לו מנהיג נביא שמוביל אותו והוא חוזה ביציאת מצריים וניסי המדבר ואותות ומופתים גדולים...

והדור הזה שעמוד ענן מלוה אותם ביום ובלילה עמוד האש מצווה להכנס ארצה ולהלחם

עדיין נסיון, ברור

אבל עכשיו תחשוב על דור שבור מאימי השואה, עם מצומק שהדבר שמוביל אותם מאימת אירופה לאימה הגדולה יותר בארץ הוא רוח גדולה שדוחפת אותם לשיבת ציון- אין דרך אחרת להסביר את המשיכה המוזרה שלהם מן הפח אל הפחת...

הרוח הזאת כלכך לא ברורה מאליה, קודם כל- מי ומי המקימים? העם הקטנטן והשבור הזה לא היה ערוך לחשוב על מלחמה ועל פעולה, במצב נורמטיבי זה היה בדיוק הזמן לשבת ולחבוש את הפצעים, להגר לאמריקה שמציעה בדיוק את האפשרות לחיות חיי רווחה ללא אנטישמיות ומגבלות

והעם היושב בארץ עצמו ידע שהאויבים כפולים ומכופלים ממה שצפוי, והכרזה על הקמת מדינה כמוה כהתאבדות. לא סתם התאבדות של אדם יחיד, אלא העמדה לתליה של עם שלם היושב בארץ... 

מה גרם לאותם היושבים בחדר המפורסם להחליט בכל זאת על הקמת מדינת ישראל? אי אפשר להסביר דבר כזה חוץ מלהבין שפרצה בהם רוח אמונית גדולה, גם אם הם עצמם לא לגמרי הכפיפו אותה לקב"ה

מה גרם להמונים שהגיעו שבורים מאירופה להצטרף ולהלחם על המדינה היהודית? "ורוח א-להים מרחפת".... גם בתוהו ודוקא בו

חייבת לצרף את זה. מדקה 36 כדאי לראות בלופים ולהבין שהחוצפה של גולדה מאיר מול מלך ירדן, הרוח ההתאבדותית כמעט אצל החברים במנהלת העם, האומץ המבהיל של בן גוריון שידע היטב שההכרזה שלו מסוכנת מאין כמותה, ההאצה של ויצמן ה"זהיר מדי".... כל אלה הם זריקת רוח הקודש...

ואומץ שיש בו משהו מעבר לעם שהולך עם נביאיו וניסי המדבר... העם כאן קם מבור תחתית ברוח גאולית מופלאה

הצילו איזה עם גדול יש לנו

 

 

ואם הם ראו פוטנציאל במשהו שנראה חסר כל סיכוי מבחינה ראלית אז מסתמן שהיתה שם אמונה כלשהי

 

כל מה שאתם אומרים לא זר לי, אבל כנראה שלא יצא לי עד עכשיו להתעמק בזה כל כך ומסתבר שאתם צודקים.

 

 

העובדה שהשם ממש האכיל בכפית את דור המדבר וגרם לו ללכת לאט לאט.. וכמובן אחרי המווון נפילות 

וכל זה עם כל כך הרבה ניסים ונבואה...

ומאידך שאנחנו משווים את זה לדור של קום המדינה

-שלא היה להם כלום מבחינה רוחנית, לא נבואה, לא ניסים(גלויים) לא אמונת חכמים ואעפ"כ הם הצליחו לבד לקיים את חזון הנביאים.

גורם לי לחשוב כאילו השם היה כל כך בטוח בדור ההוא, שהוא כבר לא היה צריך לתת לו ניסים - הוא ידע שהם יצליחו בלי זה.

אז נכון, לא הייתה אמונה במובן הפשוט שלה, הם באמת כמו שאתם אומרים לא ייתכן שהם עשו את כל זה מחזון לאומי סתמי ככל שאר העמים. שאיפה לחזור למולדת אבותיהם מהתנ"ך, שאיפה כמעט בלתי אפשרית, הם זיהו נקודת אמת בזה, גם אם זה היה בתת מודע, ישראל אם לא נביאים הם - בני נביאים הם.

זה גורם לי להבין שעם ישראל הגיע כבר לבגרות מסוימת, בגרות כזאת שהוא מסוגל לגאול את עצמו ללא העזרה המוחשית של השם, וזו התקדמות גדולה ביחס לדורות הקודמים.

 זו לא גאולה בחסד. זו גאולה אקטיבית, אז נכון זה לא כ"כ מה שציפינו שיהיה.. גאולה עם "גוון" דיי חומרי כזה ללא ניסים גלויים כמו פעם. אבל אנחנו עוד לא בגאולה השלימה מצד שני,עוד יגיע היום שתהיה התגלות השם, אבל זה לא יהיה עבורנו.

- זה יהיה בישביל אומות העולם שיבינו שהשם אחד ושמו אחד.

אנחנו לא צריכים את זה כבר, כי אפילו הריקניים שבינינו יודעים את זה גם אם לא במוצהר, בתת מודע אנחנו חיים את זה.

 

ואשריכם כולכם שהגעתם להבנות העמוקות האלו, זה מראה על אהבת ישראל, חכמה, השגות בתורת ארץ ישראל ועל כמה צדיקים שאתם.

תודה שעזרתם לי להבין את הנקודה הזאת 

רק נקודה חשובה:

היו ניסים גדולים בדרך בהקמת המדינה, אבל הם מסוג הניסים שקורים רק בעקבות הבחירה ללכת באש ובמים ולפעול

לא מטוס שמיימי שפתאום מופיע ושואב את כולם לארץ זבת חלב ודבש, אלא יהודים שקמים בעוז לפעול להקמת בית לאומי בא"י, ואז ה' נלחם להם בענק..

כמו מה שאמר פרופסור נודע שאני לא זוכרת את שמו לסטודנט בהרצאה על אסטרטגיות מלחמה: הסטודנט שאל אותו למה הוא לא מכניס את הקרבות במלחמת השחרור וששת הימים ובקיצור מלחמות ישראל. הפרופסור ענה- פשוט למה אני לא מכניס אותם בהרצאה. אין בהם שום גוון אסטרטגי ומוסבר, מה שהיה בקרבות האלו הוא ניסים. ונס עם כל גודלו הוא לא אסטרטגיה ובטח לא דבר שניתן ללמוד ולמחזר.

אם רוצים להשוות

צריך לדמות מה היה קורה אילו אחרי השואה כל שונאי ישראל היו מקבלים מכות משמים עד שהיו נכנעים

 

אצל דור המדבר זה היה אחרי שהמצרים חטפו כבר 10 מכות ושינו את הגישה כלפי היהודים

ולכן גם השאילו ליהודים כלי כסף וזהב אפילו מה שהם לא ביקשו (כמו שמבואר)

ליוצאי מצרים הייתה אחלה סיבה להישאר ולא להיכנס למלחמה...

(ובנוסף, כשהם כן נלחמו וניצחו הם לא עשו מצעד צבאי והיללו את עצמם)

 

זה לא מה שהיה במקרה שלנו, שבעצם הבינו שלהישאר בחו"ל זה להיות נתון לחסדיהם של שונאים ורוצחים.

ובכללי, אם הוא אומר שבזכות האמונה זכו לכל הדברים ההם, עובדה שאצלנו לא זכו לכך

 

ובכללי אני אגיד

אני לא מתחבר לכל הקטע הזה שהדור הזה בטוח שהוא עקף את כולם בסיבוב..

לא רוצה לקנטר אבל הרב יחזקאל לוינשטיין כתב ש"חוצפא יסגא" זה שהדור בטוח שהוא אוחז באמונה יותר מכל הצדיקים שהיו

 

 

 

 

 

שבדורם כל דבר קטן שווה הרבה מדורות ראשונים. אז מה בדורנו?!