פורום עבודת ה' (עמוד 44)

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"

בס"ד.

סיפור יפהפה על הבחירה בין יופי חיצוני לפנימי...
[מאתר "סיפורים עם מוסר השכל"]

עוד לפני שהרכבת הגיעה לתחנה, ג`ון התרומם ממושבו בקרון.
הוא יישר את מדיו, מחליק עליהם בידו, רוצה להיראות במיטבו.
כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק,
כשעיניו תרות מסביב אחרי בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה.
בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה.

העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן, בספרייה עירונית בפלורידה.
ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו, ולא בגלל המילים המודפסות בו,
אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בין דפיו, בשוליים, בעיפרון דק.
הוא מצא עצמו שוקע אל בין השורות.
כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית המתחבטת בהרהורים עמוקים,
והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת.
הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם שמה של בעלת הספר שנתרם לספרייה כתוב שם, ואכן,
באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב "מיס הוליס מיינל".
בהשקעה של זמן ומאמצים רבים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס, שעברה בינתיים מפלורידה לניו יורק.
הוא כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עימו.
ימים מספר לאחר מכן קיבל ג`ון צו קריאה לחיל הנחתים, גויס ונשלח לשרת
באירופה של מלחמת העולם השנייה.
במשך השנה וחצי של השירות היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב.
כשלא קרא, כתב.
ככה למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים.
כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם.
ג`ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, והיא סירבה.
היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים זה את זה, אז המראה בכלל לא חשוב.
כשסוף- סוף הגיע זמנו לשוב הביתה מאירופה,
הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם - 7:00 בערב, תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק.
"אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי", אמרה לו הוליס.
והרגע אכן הגיע.
7 בערב, ג`ון בתחנה, מסתכל מסביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה בדש בגדה.
בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק
ביותר שקרא בימי חייו.
מכאן והלאה, רשות הסיפור היא לג`ון עצמו:
"אישה צעירה באה לעברי, גזרתה ארוכה ודקיקה.
שערה הבלונדיני צנח תלתלים - תלתלים על כתפיה, ועיניה היו כחולות כמו פרחים.
שפתיה וסנטרה הזדקרו בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו.
התחלתי להתקדם אליה,
לא שם לב בכלל שהיא לא עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה.
כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צלו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה.
`הולך בכיוון אלי, מלח?`, מלמלה כלפי.
בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה,
ואז,
באותו רגע בדיוק, ראיתי את הוליס.
היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה, ונראתה כמו אישה
בשנות הארבעים בערך לחייה!!!
שיערה המאפיר היה תקוע מתחת לכובע מרופט,
והיא היתה הרבה יותר מסתם שמנה, היא היתה ממש ענקית,
וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות עקב וחסרות חן.
הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק, ואני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים,
כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה. ויחד עם זאת,
כל כך עמוקה היתה ערגתי לנפש שבה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה.
"והנה היא עמדה שם. פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות,
עיניה האפורות היו חמימות והקמטים שסביבן הוסיפו לה נופך נעים.
לא היססתי לשנייה אחת!
אצבעותי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה
אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי.
אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי,
אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה,
חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך. זקפתי את כתפי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה,
והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת, למרות שכמעט נחנקתי מגוש המרירות
והאכזבה שהחליק במורד גרוני.
`אני ליוטננט ג`ון בלאנשארד`, הצגתי את עצמי רשמית, `ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי.
האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?`. פניה זרחו בחיוך רחב.
`אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ`יק שלי`, היא אמרה בקריצה ממזרית,
`אבל הבחורה הצעירה שהיתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה,
ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי.
היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב,
להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש.
היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן,
תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן.

בס"ד

ואיך אפשר בלי הסיפור...
מסופר על על שני תלמידים שלמדו את המשנה בגמרא "חייב אדם לברך על הרעה כשם כשמברך על הטובה". כיוון שלא הבינו את הפשט פנו אל רבי אלימלך מלינסק ואמרו לו רבינו אנחנו רוצים שתסביר לנו את הפשט "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" כי אנחנו לא מצליחים להבין.
אמר להם רבי אלימלך אני ישלח אתכם אל אחי רבי זושא שיסביר לכם את הפשט.
רבי זושא היה גר ברחוב הפחונים . 
הגיעו אותם תלמידים לרחוב הפחונים וראו בסוף הרחוב בקתה עם חורים בגג ובפנים יש דליים שממלאים את הטיפות הנכנסות לבית. שנכנסו לבית ראו את הרב זושא יושב על שני בלוקים עם קרש ולומד גמרא.
שלום! מי אתם? אנחנו תלמידים של אחיך רבי אמלימלך, הוא אמר לנו לבוא אלייך שתסביר לנו פשט במשנה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". איך אפשר כבוד הרב?
אמר להם רבי זושא תגידו לאחי שאני לא יכול להסביר לכם את הפשט כי אני לא יודע מה זה רע! צריך אדם שהיה לו רע בחיים שיסביר את הפשט.
יש לכם רע? אתם לא מבינים שאתם עטופים בחסדים? אני מצטער, לי אין פשט על המשנה.
שחזרו לרבי אלמילך מלינסק אמר להם זה הפשט!. למה חייב אדם לברך על הרעה כי מה שבעיניו זה רע אצל האלוקים ישתבח שמו זה טוב גמור.

בס"ד.
"החיים מתחילים היום וניבטים קדימה אל העתיד - 
מתפתחים, מתחדשים מתחילים מחדש.
לא מה שעשית ולא מה שהינך,

אלא מה שתיהפך להיות,
הוא אשר יהיה.
כי האתמול חלף עבר,
ההוה הינהו כאן
והמחר בוא יבוא.

הבט תמיד קדימה,
השאר מאחור את הכאב.
אתה הוא הקובע את גורלך.
אתה עצמך יכול לתקן את שגיאותיך.
אתה עצמך יכול להשכין שלום בנפשך"
[מרטינה ריי קוק]

אפשר לשאול מה המקור של כל המשפטים, הסיפורים והתמונות?

ומה הרעיון של הפורום? (שאני אחשוב אם יש לי משהו מתאים להעלות )

בסייעתא דשמייא.

חייך תמיד. תהיה בידך מתנת חיים להעניקה לאחרים. לעתים, נמצאים אנשים במצוקה קשה, אך אין להם בפני מי להשיח את צרותיהם. אם תופיע כשחיוך נסוך על פניך, תעודד אותם, ותזרים בהם חיים חדשים. {ר' נחמן מברסלב}.

לכו אחר אושרכם והיקום יפתח בפניכם דלתות במקום שהיו בו רק חומות.

לא צריך להיות מליונר כדי לחייך חיוך ששוה מליון דולר. 

תנו חיוך, כי הכל לטובה!!

"לא הכל טוב, אבל הכל לטובה". {אודי דיודי}.

תאמינו שכל מה שקורה לטובתכם, זיכרו! "החיים הטובים, בטעינה". 

אז, תנו חיוך, כי חיוך שהוא קו עקום שמישר הכל .

תמיד בשמחה אחים ואחיות שלי !!

בס"ד.
רבי יהודה הנשיא, מכונה "רבנו הקדוש". במקומות שונים מסופר שידע מכאובים רבים, ושעברו עליו שלוש עשרה שנים קשות, שבהן התייסר מכאבי שיניים טורדניים. מדוע נגזרו עליו ייסורים קשים כאלה? כיצד נגאל מהם? על כך מסופר, בשינויים קלים, בכמה מקורות:
ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים. 

ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] - יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה [= גורים של חולדה] והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תה' קמה, 9). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו. 
(בבלי בבא מציעא פ"ה, ע"א)

בס"ד
כל נברא, מגדול עד קטן, מהדג שבים ועד הענקים שביבשה, ואלו העפים בשמים
כולם מבקשים את שלמותם.
שלמות זו מושגת רק כאשר כל אחד פועל מה שחקק לו הקב"ה, כאשר הוא עושה את מה שמוטל עליו, את מה שחקוק בטבעו בתכונותיו .
הרי שלא במקרה הבורא ברא כל יצור בצורה שונה, רק זה שפועל עם החומרים שיש לו, והכישורים שניתנו לו  - יגיע לשלמות .