פורום נשואים טריים (עמוד 18)

גם שאלתי חברה שעשתה והיא אמרה שלכמות מוזמנים גדולה יחסית זה כבר לא יוצא זול.

אם לא יהיו רעיונות כנראה בית כנסת ישאר אופציה יחידה..

אפילו פלאפל בפיתה כפול 500 אנשים יעלה כמה עשרות אלפי שקלים...

מניסיון.

תלוי איזה סטנדרט מנסים לעשות

אם רוצים שיהיה כמו אולם. זה אכן יקר יותר

לא יודעת מה המחירים שלהם היום.

אולם יפה, כשרות מהדרין, נוף מדהים...

אבל המחירים עלו באופן קיצוני מאז לפני כמה שנים

מאז שאני התחתנתי ועכשיו לפני שנה כשאח שלי התחתן(ועוד לפני המלחמה) אין מה להשוות

נבדוק.

תודה!

למה לא לשנות קונספט במיינד?

למה חייבים בופה מוקפץ פלוס בופה סינטה פלוס בופה סושי פלוס סטייק סלמון פלוס כרוכית כבד ברוטב פטריות פלוס סלטים שריחסהכרוב חומוס חייבים חומוס פלוס פרגית פלוס אנטריקוט בנוהל?

למה אי אפשר משהו רגוע נחמד מכבד ברמה שאחרים אולי קוראים לו בופה ברית ואני אומרת וואלה סבבה סעודת מצווה טעים חמוד מתוק. רוקדים שמחים ומשחררים את החתןכלה לאן שהם באמת רוצים ללכת. בואו, תכלס. 

הייתי בכמה חתונות כאלה.

עם כיבוד קל וזהו.

בדרך כלל החתן והכלה מעוניינים במשהו קצת יותר גדול.

בכל זאת. זה אירוע של פעם בחיים (לרובנו).

זכותם.

אולמות חן, ב80 למנה.

מנה אשונה בורקס, ללא דג.

מנה שניה בשרית.

אין קינוחים, אולי עוגת הבית

אפשר לשדרג לדג וכו בתוספת תשלום.

הענין הוא שלדעתי מקובל לעשות שם ישיבה בהפרדה, לא יודעת אם יסכימו אחרת.

ישנן אולפנות / ישיבות תיכוניות בהן ניתן לקיים אירועים בימי חמישי)גם במהלך השנה( ואז מביאים קייטרינג חיצוני מכובד ב120 חש למנה, ויוצא מכובד מאוד.

אני יודעת שבישיבת נר תמיד -חשמונאים זו אופציה.

אבל אני מתארת לעצמי שאחותך גם היא סובלת מהקריזות של בעלה, ולמרבה הצער יש סיכוי טוב שגם הילדים.

אתה כגיס לפחות יכול לחתוך...

ילדים נוטים לשחזר את הדפוסים שהם גדלו איתם.

ולא מן הנמנע שזה הדפוס שאחותך מכירה, שתלטנות וקריזות.

אם היא תשאל או תשים לב - בהחלט אני לא רואה סיבה להתחמק. אבל אפשר להגיד את זה בעדינות.

היא הרי הייתה שם מן הסתם כשהוא צרח עליך סתם.

להגיד שאתה פחות מרגיש אצלם בנוח (או איתו ספציפית).

חבל לנתק את הקשר איתה אבל אם אתה לא יכול להישאר איתה בקשר בלי ביקורים, אז כנראה עדיף להתרחק.

כל הכבוד שאתה מנסה לשמור על קשר משפחתי גם בתוך הקושי.

יכול להיות שהיא מתכחשת, יכול להיות שהיא רוצה להתעלם.

אבל, ברמת הידע - היא יודעת.

כן, אולי כדאי למצוא עזרה יותר משמעותית בעולם האמתי, שתהיה בשבילך אוזן קשבת ותדריך אותך בכל המורכבות המשפחתית.

שוב, יתכן שהיא מתכחדת ואז גם לא ישנה מה תגידי לה, אבל ברמת המידע לא חושב שיש איזו 'אמת' שאת תגלי לה.

דבר שני אם אני אגלה לה כמה נשבר לי ממנו, היא תתחיל להבין הרבה יותר טוב את חומרת המצב.

אני קרוב מאוד מלחצות את הכביש כל פעם שאני רואה אותו לידי.

חוזר על ההלצה למצוא כתובת בעולם האמתי להתייעץ ולהשען עליה. ההתמודדות שלך מאוד לא פשוטה, גם בלי הגיס הזה. כל הכבוד שאתה מצליח לכבד את הוריך למרות המצב.

אמא מסוכסכת עם הסבא ועם האח.

האח בקשר נמוך מאוד עם כל המשפחה.

האמא מסוכסכת קשות מאוד עם הדודה שלי, ואני ביחסים מאוד טובים ומאוד קרובים עם אותה הדודה כבר שנים. וגם אח שלי ביחסים מאוד טובים איתה.

ויש משהו שאת לא לוקחת בחשבון. אני מסוכסך עם המון אנשים, אבל כולם בני אותה המשפחה, מה שמעלה מאוד את הסיכוי לדפוס בעייתי אצל כולם שמגיע מאותו המקור.

כמו שכתבה אחינועמית, ילדים הרבה פעמים מחקים דפוס בעייתי של ההורים.

האחות השנייה איתה אני לא בקשר, הדבר הראשון שעשתה כשהארוס נכנס אלינו לבית, זה לקחת אותו אלי ולספר לו שאני מכור קשות לפורנוגרפיה. זה המשפט הראשון שאמרה איך שהם נכנסו ופעם ראשונה שהוא ראה אותנו.

היא הגיע למסקנה הזאת באופן מוזר ולא היו דברים מעולם.

גם לאמא וגם לאחות יש עקרונות שמהם הן יודעות הכל על הכל ומכירות אותי הרבה יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי.

צור לך חיים טובים יותר רחוק מהם.

בנוסף, מצטרפת להצעה למצוא דמות טיפולית עבורך להתייעץ איתה בעולם האמיתי. 

ויש מצוות כיבוד הורים. ונכון להיום הם מתנהגים בסדר.

יצרתי חיים טובים רחוק מהם, אני גר בעיר אחרת ועושה שבתות עם הרבה חברים משם, אבל פעם ב גם מבקר את המשפחה, גם הגרעינית וגם הסבתא והדודה וכל המשפחה שלה.

ואמרו לי לא ליזום שיחה עם הּאחות ולספר לה עד כמה גיסי הוא בלתי נסבל ואני לא מסוגל לראות אותו.

אבל אם היא שואלת למה אני לא בא אליהם יותר הביתה, אפשר לספר לה שקשה לי אותו

כל הסכסוכים המשפחתיים שלכם מקורם מזה שמנסים לשלוט ולהשפיע על חיים של אחרים

אחותך יודעת עם מי היא חיה

ויודעת שאתה נמנע מלהגיע אליה

ואלה החיים שלה

אל תשפוט ואל תנסה להשפיע...

תחיה גם אתה את החיים שלך כפי שטוב לך ומתאים לך

הוא קצת איבד אותי אותי עם העובש אבל Whatever floats your boat

בתיכון. המנהל היה מארגן יום כיף, טיול בצפון שהיה תמיד יוצא בט"ו באב, ואז היה מדבר על החסד של השמלה הלבנה, ומקשר לחסד של הגמח (שהיינו מחלקים אוכל לעניים)

ובכללי אני טוב בתאריכים בתור פריק של היסטוריה. גם ל20 ביולי יש משמעות עבורי

היום בו היטלר ניצל מההתנקשות.

קשר העשרים ביולי – ויקיפדיה

שאם ההתנקשות היתה מצליחה, גרמניה היתה נתפסת כמי שהוקיעה את האנטישמיות. זה היה מעלה את ההסתברות שהיו מקבלים את הגרסה שהגרמנים לא הכירו את השואה, ואחד הגנרלים גילה אותה ולכן החליט להתנקש בהיטלר.

כסא אחד מנע את ההחלטה הזאת. הכסא שבמקרה הפריד בין הפצצה להיטלר וספג את הפיצוץ והיה שם במקרה.

ובכל מקרה,

למרות שהניסיון נכשל, כולם יודעים שהוא היה קיים, וזה לא גורם לנו להאשים פחות את הגרמנים

אני מנתח איך היינו מגיבים לכל מצב. לא כולם מכירים את הסיפור, ורובנו לא לוקחים אותו בחשבון.

והיינו מתייחסים לזה אחרת אם מלכתחילה היינו יודעים שככה הוא נגמר.

המאמר הארוך שכתבתי שצירפתי בסוף ההודעה הקודמת, כי באמת אלו החיים שלנו עצמם. של כולנו.

זה האושר שלנו עצמו, של כולנו.

ולהתחזק בכך שאנחנו יכולים!

שיש מה לעשות!

שנישואין זה דבר טוב! ויקר! וחזק! ויציב! 

ויכול לעמוד בטלטלות, בשינויים, במשברים

והסיפור הזה שאנחנו מספרות לעצמו יכול לתת לנו עוד בוסט כל כוחות. של עשייה.

של ידיעה פנימית של: we own it!

I own it!

אני יכולה לזה! באמת!

אנחנו יכולים לזה! באמת!

אז זה באמת מאוד ארוך, אבל זה רק כי יש בפנים את כל מה שעלה לי שיכול לתת לנו עוד קצת אוויר לנשימה, עוד קצת כוחות, עוד אמונה בצדקת דרכנו ובעיקר - עוד אהבה ואושר בחיים. ב"ה שהכל הכל שלו והכל מאיתו. 

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,

זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וולא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו',

ז"א, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם =- אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

2. מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אז גם אהבה, וגם זוגיות וגם נישואין

חיייבם חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קודי מטוררף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו'- בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר את האהבה עוד, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף אפשר לךפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב , לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאגים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', לשחנ"ש עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהפ הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו,

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה

אז קדימה, לעבודה,

הכי מתגמלת ויקרה שיש

מה שנוצר בידיעה הספציפית ממוצ"ש כן הכה גלים יותר מפאת ההיכרות והפרסום הרחב של הדברים,

והיה מורגש שהרבה מאוד אנשים/נשים/בתים הרגישו ערעור-מה או תחושות קשות ולכן היה לי חשוב לכתוב.

ודאי שכאשר קורה מקרה שכזה הוא משפיע על מעגלים רבים.

אין הכוונה חלילה להתייחס כלל וכלל למעגל האישי-פרטי של המפרסם עצמו כי זה שלהם ושלהם בלבד.

מטרתי בשרשור הייתה להתמקד במעגל המשני שמשפיע על בתים אחרים שעלולים להרגיש חולשת-מה מכך, כל אחד והיכן שזה פוגש אותו.

לכן במעגל הזה, של מה אנחנו יכולים לעשות עם איפה שזה נוגע בנו ולנו, איך אנחנו יכולים להתחזק ולחזק את הבית הפרטי שלנו וכן הלאה - כן חשוב לדבר.

ישנם כמובן גם עוד מעגלים חשובים.

יש גם מעגל שמחדד עוד יותר שיש מצבים בהם דווקא גירושין יהיו האופציה העדיפה לכל הנפשות הפועלות. גם זה קיים כמובן. וגם שם נצטרך להיות בענווה ולדעת שזה שלהם בלבד והם עשו את הבחירות הנכונות והמתאימות ביותר להם.

ויש עוד ועוד מעגלים. ממש כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת סביבה גלים-גלים.

המטרה שלי כאן הייתה לחדד ולדבר רק על המעגל הספציפי של איפה זה פוגש כל אחד מאיתנו ויותר חשוב - איך ניתן להתחזק מכך ולפעול לטוב ב"ה 🙏

יש כאן הזדמנות להעמיק בהגעה אל המנוחה והנחלה - לקראת נישואין וזוגיות

([@15868נגמרו לי השמות], מקווה שזה בסדר)

וישר כוח גדול ותודה על הדברים המחכימים והתורמים אשר הובאו בקישור 

מעבר לזה - את מוכרחה למצוא לך יעוץ/טיפול בחיים האמתיים. יתכן שזה יעזור לך לבסס את עצמך רגשית וליצור שינוי גם בבית ואם יתברר שכלו כל הקיצים, זה יעזור לך לעבור את הפרידה בדרך הכי אפשרית.

בהצלחה רבה מאוד

אפשר לבדוק אם את זכאית לטיפול חינם/בתשלום סמלי דרך קופת חולים (תבררי מול רופא המשפחה) או מלשכת הרווחה האזורית.

בנוסף - יש את עמותת 'חיים של טובה' (תחפשי בגוגל ותגישי פניה או בטלפון 058-5720770)

הם עוזרים במציאת טיפול מתאים ובמקרי הצורך גם במימון הטיפול.

בהצלחה רבה

נ.ב.

להתגרש, בטח להתגרש בלי ליוי מקצועי, יהיה יקר יותר מכל טיפול

ותנסי להירגע אולי תחשבי על רעיון

אולי תברחי להורים לכמה ימים

(אצלי תמיד הפתרונות כוללים בריחה לא להתרגש)

אולי תנסי באמצעות מגשר להציע המשך חיים

בחדרים נפרדים/ בתים נפרדים למשך תקופה

עד שלא תרגישי רע בזוגיות/ בבית

ואוו תנסי לצאת עכשיו לסיבוב לנשום אויר בסיסי

ותחזיקי מעמד, עד שיציעו לך חכמי הפורום הדגולים

את הפתרונות לבעיה.

במקביל, חשוב לנסות למצוא מערכת תמיכה שתוכל לעזור לך ברמה הפרקטית והרגשית, אולי באמצעות משפחה, חברים או קבוצות תמיכה. גם אם קשה לדמיין פתרון, כדאי לשקול את כל האפשרויות ולפעול בצורה שיכולה להקל על העומס שאת מרגישה.

האם יש לך מישהו קרוב שאת יכולה לדבר איתו על מה שאת מרגישה? לפעמים שיחה עם חבר או בן משפחה יכולה להקל מעט על העומס הרגשי. בנוסף, ישנם יועצים מקצועיים וארגונים שיכולים להציע תמיכה וייעוץ במצבים כאלה.

אם תרצי, אני יכול לעזור לך למצוא משאבים או יועצים באזור שלך. חשוב שתדעי שיש לך את הזכות לחיות חיים ללא אלימות וללא סבל.

קודם על כואב ועצוב לשמוע את הדברים והלוואי ותראי ותיזכי לשינוי.

ניסיתם במשך השנים טיפול? איך היה בתחילת הדרך?

איך הוא כאבא?

ברור שאסור לנרמל ולתת לגיטימציה לאלימות כולל מילולית ולכן הוא חייב בכל דרך להפסיק עם זה.

יש אולי דמות שאפשר לפנות אליה שתדבר איתו? (רב/איש מקצוע) 

בכדור פסיכיאטרי לאחרונה, עזר בשלושה חודשים ראשונים, הוא תמיד היה ככה, זה אני שהשתנתי, מאוד פעיל בבית ועם הילדים. היה גם בטיפול אצל מטפל אישי מקצועי כמעט שנה... עזר וחזר לסורו.

שאת השתנת? באיזה מובן?

נשמע שהוא אבא טוב ומשתתף במטלות הבית

למה הפסיק את הטיפול? 

להכיל ולקבל השפלות, זה ברור.

והגיוני וטבעי שזה שוחק מאוד ככל שזה נמשך יותר ויותר, קל וחומר אם זה נעשה מול וגם עם הילדים.

זה שהוא אבא טוב לא מתיר לו לעשות דברים כאלה.

אם אוכלים באמת שמנת אפשר להוריד בשביל שיהיה לטיפול זוגי, זה יותר אקוטי ונצרך, ונשמע שאת רוצה בזה

ואולי שווה גם טיפול מחזק עבורך

שנזכה כולנו

שיהיה בהצלחה 

סדנת שוקולד: סדנאות שוקולד מרהיבות עם מלא פינוקים | יער הקקאו

זה ממש מזכיר לי דברים שאני אוהבת אז אולי אקלע לעוד רעיונות... לא יודעת על שמות של מקומות ספציפיים לסדנאות, אבל זורקת רעיונות לדברים שאפשר לחפש-

- סדנאות לצביעת כלי קרמיקה (שהם כבר מוכנים, רק צובעים ביחד ויוצאים עם כלי מוכן)

- סדנת בישול זוגית, ואז אפשר להכין ביחד בבית דברים טעימים מהסדנא

- ללכת למשתלה? סיבוב באיזה יקב או פיקניק מתוק בטבע עם פנקייקים וממרחים שווים על שמיכה.

- הופעה של זמר שאוהבים.

- אפשר להזמין ציורים הביתה ולעשות ביחד, יש כאלה ממש ממש יפים של קנווסים שצובעים לפי מספרים, ראיתי שיש כאלה גם שאפשר לשלוח להם תמונה שלכם או מה שתרצו והם מייצרים לכם תמונה לצביעה.

- יש סדנאות להכנת קחון ביחד, ואז יש כלי נגינה בבית שהכנתם בעצמכם

- סדנת נגרות אולי, להכין איזה רהיט קטן ושימושי או יפה לבית.

זה בערך כל מה שרציתי לעשות עם בעלי מתישהו חחח

אני לא מתעסק בכלל בהשקעות לטווח קצר, אז פחות אוכל לסייע במקרה הזה...

לגבי אפליקציה - השאלה היא מי בעל הבית. 

אם זו אפליקציה של בנק ישראלי או בית השקעות מוכר, אז הם כנראה יהיו אמינים ויעילים (מה שבכל מקרה לא מבטיח תשואה חיובית).

איפה אתה שומר?

פשוט משאיר בעו"ש?

בעו"ש יש לי סכום יפה ב-9 לחודש (אז נכנסות המשכורות), וביום למחרת אני נשאר כמעט בלי כלום אחרי שכל ההלוואות וכרטיסי האשראי יורדים מהחשבון.

אם בטעות נשאר סכום של מעל 5,000 ש"ח בערך, אני סוגר איתו הלוואות.

ואם יהיה יום סגריר ואזדקק למזומן, יש לי 3 אפשרויות:

א. אם מדובר בהוצאה מסוימת, למשל אם הלך האוטו או המקרר וכו', אשלם בכרטיס אשראי בכמה שיותר תשלומים.

ב. אם מדובר במשהו יותר חמור מזה (או דווקא מקרה טוב, למשל כשאשתי מאריכה את חופשת הלידה שלה), אני יכול לקחת הלוואה בריבית יחסית נמוכה מבתי ההשקעות בהם אני משקיע (קרן השתלמות, פנסיה וכו'). 

ג. במקרה הכי גרוע אם כלו כל הקיצין, אמשוך כסף מתוך ההשקעות שלי. 

נ.ב.

סליחה על הנצלוש שהיה כאן קודם, בלי לשים לב גרמתי לדיון שלא קשור לשאלה שלך לעלות על גדותיו...

הארכת חלד זה לא בלתם, למה לא לחסוך כל חודש, להרוויח אפילו מעט כסף בקרן כספית ולהתארגן מראש במקום לשלם על תקופה כזאת ריביות?

בפרט שבקופות מסוימות צריך לרדת מהשקעה בסיכון גבוה כדי לקבל הלוואה כנגד הקרן.

גם 3 משכורות בצד למחיה במקרה של פיטורים.

כל אחד יכול לפעול בהתאם לרמות הסיכון שמתאימות לו. מה שמתאים לי לא יתאים לאחי ולשכני.
 

לגופו של עניין:

אני כתבתי שכאשר יש לי כסף פנוי אחרי העשירי לחודש, אני סוגר איתו הלוואות.

את שאלת למה אני לא חוסך בקרן כספית.
 

ובכן: סביר להניח שבסגירת הלוואות אני חוסך יותר ריבית ממה שארוויח בקרן כספית (והחיסכון מסגירת הלוואה פטור ממס כמובן בניגוד להשקעה בקרן כספית).
 

ואז שאלת האם לא חבל על הריבית שאני משלם, כאשר אני לוקח הלוואה כשאשתי בחופשת לידה.

אבל זה בדיוק העניין: אם אחסוך את הכסף, אני אשלם ריבית על הלוואה גם כשהיא תהיה בחופשת לידה וגם בכל החודשים שהיו לפני זה, פשוט כי במקום לסגור אותה במהלך חודשי ההריון אני עושה עם הכסף משהו אחר.

תסתכלי על זה אחרת:

נניח שיש לי היום הלוואה של 100 אלף ש''ח. היום יש לי 20 אלף ש''ח פנויים, אבל בעוד שנה אצטרך אותם בחזרה.

האם עדיף לי להקטין היום את ההלוואה ב-20 אלף, ובעוד שנה כשאזדקק להם אקח אותם שוב בהלוואה?

או שעדיף לי כל השנה להמשיך לשלם ריבית על כל אותם 100 אלף ש''ח?

אגב, בקרנות שלי אפשר לקחת הלוואה גם כשמשקיעים במניות...

אגח ממשלתי זה נייר שאומר שאתה מלווה למדינה מסויימת כסף, למשל מדינת ישראל או ארהב או גרמניה או וואטאבר, מבחינה הלכתית עדיף להשקיע באגח ממשלתי ולא באגח קונצרני מבחינת ריבית כי אין איסור לקחת ריבית ממדינה ואילו מקונצרני כי החברות עלולות להיות בבעלות יהודית ולפי חלק מהפוסקים זה אסור אז תשאל רב.

בגדול קרן כספית ואגח ישראלית שניהם יניבו בערך את ריבית בנק ישראל ואתה לא צריך לעסוק בכמה בערך אלא אם כן אתה מתכוון להשקיע מאות אלפי שקלים בקרן כספית/אגח ממשלתי.

(לא כולם מסכימים עם המהר"מ שיק לגבי ממשלה ולאידך יש שמקלים בכל גוף שהוא בע"מ)

ובחו"ל אין בעיה..

מכניס כאן סרטון שלי בנושא...

אם רוצים הלכתי יש קרן שהיא 'כשרה' של אלטשולר נראה לית זה בשם שלה. אתה יכול לחפש בפאנדר...

יש הרבה דתיים.

יש גם במעלה אדומים.

אם כן לא ראיתי בפרסום שלהם שיש משחקיה,

וכתוב מצד אחד שכשר ומצד שני שפתוח בשבת וזה תמוה בעיניי...

הבאולינג בקניון לב תלפיות נקרא ארבל באולינג.

המסעדה אכן כשרה (והמוכרים אפילו היו דתיים) כי היא לא פתוחה בשבת (למרות שהבאולינג מן הסתם כן פתוח בשבת). גם אני הופתעתי ושאלתי אותו על זה והוא הראה לי את התעודה.

יש בצמוד משחקי גיימינג כאלה, שקונים כרטיס נטען ואז מבזבזים אותו על המשחקים שיש שם. הילדים שלי (בני 1-9 מאד נהנו).

שימי לב שיחסית עמוס שם עכשיו מן הסתם, אז קודם שווה לקחת תור לבאולינג, ללכת לשחק במשחקים ליד ואז לחזור כשקוראים לכם לבאולינג.

זה בדיוק מה שאני מחפשת, מקום שיש הרבה משחקים כשמחכים לתור לבאולינג...

המשחקים מתאמים גם לגילאי העשרה?

עדיף לילד להיוולד להורים גרושים,

מאשר לא להיוולד.

בלי קשר להלכה (שבוודאי יש לה מה להגיד על הפלות), אני לא מבין בכלל איך הגעת למצב שאתה מתלבט אם אולי עדיף להרוג עובר בריא שאמא שלו כ''כ רוצה אותו ומחכה לו.

לא כדאי למנוע מכולם את כל הסיפור וכרגע למנוע את ההריון?

והייתי בטוח שהיא בתקופה לא מבייצת כששכבנו.

כרגע פחות מפריע לי ההלכה- אבל גם אם כן, אין לה איזה עמדה לגבי מקרה שאחד מהבני זוג לא רוצים את ההריון?

אתה אולי לא רוצה את ההריון/הילד,

אבל מי אמר לך שהיא תסכים להפיל אם תרצה??

אתה יכול לרצות עד מחר,אבל היא יכולה לסרב לבקשתך.
 

(מלבד זה שהמחשבה להפיל מזעזעת בעיניי)

הדגשתי שבלי קשר להלכה, לתינוק עצמו עדיף להיוולד כי רוב התינוקות גדלים ונהיים אנשים שרואים סיפוק בחייהם שלהם, מגשימים חלומות, מביאים ילדים, ובאופן כללי רוב האנשים שמחים מכך שהם נולדו.

להגיד שיש על זה מחלוקת במשנה/גמרא נראה לי פשוט לא שייך למה שכתבתי.

או להמשיך ללכת למטפל הנוכחי ולתת שם בראבק!

אם אתה יודע על עצמך שקשה לך לקבל החלטות,

היית צריך להימנע מכל מציאות חייך הנוכחית.

כל מה שהיה לך ספק לגביו,היית צריך להימנע ממנו.

החל מההחלטה להתחתן איתה,

דרך ההחלטה להישאר נשוי לה,

וכלה בלהביא ילד לעולם.

כל אלה דברים שאם היה/יש לך ספק לגביהם,לא לוקחים החלטות גורליות בעניינם!!!

מציעה לך להתייעץ עם מטפל תותח!!(לא פחות)

כדי שלא תמשיך לעשות עוד טעויות שתתחרט עליהן בהמשך.

זה לא ילד בלי אבא, אתה אבא שלו, הוא הילד שלך!!

איני חושב שיש לך דרך כל שהיא, להכריח את אשתך להפיל הריון שהיא רוצה ושמחה בו (גם אם נתעלם מהסוגיא המוסרית וההלכתית).

מרגע שהתחיל הריון - הוא הילד שלך, אתה אחראי אליו מבחינה הלכתית (אתה חייב לחנך אותו!) ואתה אחראי עליו מבחינה חוקית. גם אם תתגרשו וגם אם תחליט להתנכר אליו (עצוב מאוד מאוד) - אתה תהיה חייב במזונותיו.

עדיף היה שלא היית מגיע לזה. זוג שלא מונע ומקיים יחסים - צריך להניח שמהייחסים הללו יגיע הריון אולי בחודש הראשון ואולי בחמישי או בעשירי, אבל יגיע.

אגב, גם זוג שכן מונע, צריך לקחת בחשבון שאף מניעה אינה הרמטית לחלוטין. נכון שאם שני בני הזוג מסכימים שאינם מסוגלים לגדל ילד - יהיה יותר פשוט חוקית ולפעמים גם הלכתית (תלוי בהרבה פרטים  רק ע"פ פוסק הלכה מובהק!) להפיל. אבל, לא פעם כשכבר יש הריון אחד ההורים לא רוצה להפיל ואז אי אפשר לכפות (במיוחד על האמא).

עדיין, עם מניעה בהחלט הסיכוי נמוך. אבל, אם הסכמת לקיים יחסים בלי מניעה, זה הזמן לקחת אחריות על המעשים שלך ועל ההתנהלות שלך. הילד בעז"ה יוולד - הבחירה שלך היא איך להתנהל עם זה הכי בטוב שאפשר.

בהצלחה

מה הכוונה שאתה איתה רק כי אתה חושש שהיא תישאר לבד?אתה עובד על עצמך. זה בטוח

אתה אולי נשאר כי *אתה* פוחד לקבל החלטה או פוחד להישאר לבד או כל דבר אחר אבל תהיה כנה ותעמוד מול עצמך אל תפיל את זה עליה...

לגבי ההריון- אתה כבר אחרי השלב של קבלת החלטות.

קיימתם יחסים ויצא מזה ילד.

עכשיו זו עובדה מוגמרת

כמו שזה נשמע גם בכלל לא היתה מניעה אבל כמו שכתבו מניעה זה גם לא הרמטי... אם אתה מקיים יחסים עם אישה קל וחומר אם זו אשתך בן בנו של קל וחומר אם לא דאגת למניעה בכלל - למעשה קיבלת החלטה שאתה מוכן לגדל ילד.

האופציה של הפלה היא בכלל לא אופציה מהכיוון שלך

זה תהליך שקורה בגוף שלה ואתה לא יכול להגיד לה להפיל או להסיר אחריות מהילד הזה

אתה יכול לקבל החלטות רק על עצמך-

האם אתה מעדיף להתחיל לנהל את החיים שלך או להמשיך להתנהל איך שהיקום מוביל אותך ולהיות קורבן?

האם אתה רוצה את המשך החיים בטווח הקרוב לפחות לצד אשתך או מעדיף לגדל את הילד הזה כאבא גרוש?

אם אתה מחליט להישאר אתה רוצה להפוך את הזוגיות הזו למשהו שטוב לך שם או להישאר בדשדוש הנוכחי?

אם להתגרש- האם אתה מבקש משמורת משותפת או חותר להסדר אחר?

זה רעיון מצוין להעזר במטפלים אם הם באמת מועילים לך.אבל בסוף בסוף אתה חייב לעמוד מול עצמך ומול ההחלטות שקיבלת (גם לא להחליט זו בעצם החלטה) אין לך איך לברוח מזה...

זה באמת לא קל אבל זה חלק מלהיות אדם ולהתבגר..חייבים לעבור את זה מתישהו

בהצלחה!

עזוב את התלבטות אם להפיל או לא- 

זו לא ההחלטה שלך.

קיבלת החלטה לא להחליט. ועכשיו אתה משלם את המחיר של ההחלטה הזו.

ההחלטה היחידה שעוד פתוחה בפניך היא האם לגדל את הילד הזה בתור זוג נשוי או בתור זוג גרוש. אלו האופציות. הפלה זו אופציה דמיונית שלא באמת קיימת עבור המצב שלך (=אישה שמעוניינת בילד).

ואם אתה שואל את דעתי מה נכון לעשות-

לדעתי חוסר ההחלטיות שלך האם הזוגיות הזו טובה או לא, פוגעת ביכולת שלך לבנות את הזוגיות. אז עזוב החלטות כבדות משקל שאתה לא מסוגל להחליט. אתה מסוגל להחליט שבמשך השנים הראשונות לחיי הילד הזה תגדלו אותו כזוג? 

אז קבל החלטה שבמשך שלושת השנים הקרובות- אתה בתוך הזוגיות הזו ועושה הכל כדי שהיא תצליח ותפרח.

אחר כך כבר תחשוב מה יהיה אחר כך.

יאלה.. אז קצת רבתם.. אם אתה כל כך לא רוצה אותה ומרחם עליה.. אז למה שכבתם והיא בהריון עכשיו ?

אז אתה אוהב את עצמך ומנצל אותה כמה שנוח לך וכשזה לא נוח מדפדף הלאה..

אני מכירה כלל.. אף אחד לא יכול להזיק לאף אחד..

אז תזרוק אותה עם ילד.. מי אמר שאתה בעצמך תוכל להביא אחכ ילדים ?

מי אתם אנשים שחושבים שאתם מנהלים את העולם.?

אנשים מתגרשים וזה בסדר... קורה .. אבל לשגע אישה עם השטויות שלך .. זה מוגזם.. נראה לי עדיף לה שתעזוב מאשר להשאר עם גבר שלא רוצה אותך..

אז אני אספר לך מקרוב מכירה ילדה שנולדה לאמא שרצתה להתגרש מראש ורק רצתה להביא את הילדה עם אותו גבר שישלם עליה..

הילדה בקושי בת שנה וחצי עם בעיות רגשיות ובעיות התפתחות, עוברת מבית לבית - משמורת משותפת כי הוא נלחם עליה.. לדעתי התעללות בילדים..

1. כשמתלבטים אם להישאר או לא הרבה פעמים מה שיפגע זו ההשקעה בקשר.

כדי לאהוב צריך להשקיע, להתמסר, להיות שם ולשדר שייכות.

בלי זה לא יהיה טוב ואתה יכול להמשיך להתלבט לנצח ככה.

2. כל עוד אשתך לא מרגישה,שאתה רוצה,אותה, רוצה את הילד, רוצה את הקשר גם היא לא מצליחה להיות שם מספיק ולהשקיע. היא זקוקה לתחושת ביטחון.

3. בנישואין מכירים אדם שונה ממך שעוזר לך לצמוח ולהפוך לאט לאט לאדם טוב בהרבה. אתם במסע משותף בו כל אחד צומח להיות אדם טוב יותר.

זה דורש, התמסרות, השקעה רבה ומחוייבות.

כל עוד אתה לא שם, אין צמיחה במסע המשותף שלכם.

4. למה שלא תלכו יחד לטיפול משותף, טיפול זוגי ותעבדו על התמסרות לקשר.

שלום לך!

בטוחה שאתה עובר ימים לא פשוטים עם הרבה התחבטויות בנפש.. לא כתבת איזה דברים מפריעים לך באשתך לכן לא יכלתי לכתוב ספציפית אבל אכתוב באופן כללי.. בכל מקרה גם אם אשתך כרגע לא עוברת טיפול איתך חשוב שיהיה בינכם ממשק של תוכן זוגי.. הרצאות שרואיים יחד, משחקי זוגיות, לימוד משותף בספר על זוגיות..( יש לי המה המלצות)

ממש הזדהיתי עם מה שכתבת כי אני מרגישה את זה מהצד השני..

אנחנו נשואים כבר 8 שנים ובזוגיות שלנו היו עליות ומורדות..יחד עם זה בגלל שאני לא החלטית בחיים שלי אף פעם לא היה לי את האומץ לחתוך אז גררתי עם הרגשות הקשים האלה עוד ועוד..

הילדה שלנו נולדה אחרי הרבה שנים וגם זה היה בטיפולי פוריות.. היום אחרי עבודה זוגית אנחנו בתהליך חיובי מאוד אחד עם השני יש לי הרבה ביטחון קשר ביננו והדברים שפעם היו תקועים מתחילים לגמרי להשתחרר..

אני יכולה לספר לך שבמהלך השנים היה לי קשה לראות את עצמי לא מתקדמת לשום דבר ורואה איך העולם סביבי מתפתח.. בטוחה שיש לך בחיים עוד עניינים שאתה מרגיש תקיעות לגביהם כי חוסר החלטיות גורמת לך לא ללכת עד הסוף עם הדברים..

הקושי בזוגיות שם לי את הבעיה הזאת של חוסר ההחלטיות מול הפנים ודרש ממני להתמודד איתה.. אם אתה מאמין שה' רוצה שתיהיה הגרסה הכי טובה שלך בעולם הזה כדי שתיהיה מסופק ומאושר ממי שאתה אז אתה יכול להיות שמח בהתמודדות הזאת כי התיקון שעכשיו נדרש ממך יקפיץ אותך באופן אישי לרמה אחרת של עשיה בעולם..

אגיד רק נקודה למחשבה לגבי התיקון של חוסר החלטיות.. אני מרגישה שהרבה פעמים זה כתוצאה מפרפקציוניסטיות שמפחדת להשלים עם הדברים הפחות טובים..

במהלך השנים הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים שמצליחים לקיים משפחה, עסקים, קריירה גם עם החסרונות שמידי פעם צצים.. זה גרם לי להבין שלא יהיה מצב שבו ארגיש שלמות בחיים או במקרה הזה בזוגיות אבל אני יוכל להרגיש שמחה גדולה במי שנמצא לידי במסע הזה..

עכשיו אתה עומד בפני צומת משמעותית מאוד בחיים שלך! לפני שאתה ניגש לצומת הזאת תנסה לחשוב האם אישתך היא פרטנר לעתיד.. בעיקר האם היא אשת שיח שלך ושניכם מוכנים כל הזמן להשתפר כדי להיות הגרסה הכי טובה שלכם בזוגיות.. כי אם התשובה היא כן אז הזוגיות והקשר שלכם יהיה כל הזמן בעליה על אף הקשיים..

אחרי שענית לעצמך תנסה לדמיין את המצב האידיאלי שאתה רוצה לראות את עצמך נגיד בעוד שנה שנתיים.. תנסה לחשוב מה אתה מרגיש בתוך התמונה האידיאלית הזאת..

אולי זה יוביל אותך לראות תמונה שבה אתה מרגיש רגוע ומאושר מחזיק את הילד שלך ויחד עם זה מסתכל על אשתך ומעריך את הדרך שעשיתם יחד ועוד תעשו...

שוב, הייתי יכולה להתייחס באופן יותר ספציפי למצב של אישתך אבל אני לא יודעת למה אתה מרגיש כך לגביה..

מקווה שנתתי נקודות למחשבה.. בהצלחה!

היא שאתה מרשה לעצמך לשבת על הגדר.

ארשה לעצמי להניח שלא התחתנתם צעירים, אם היא בת 32 אני מניחה שאתה גדול ממנה, פחדת להתחייב או להחליט, ובעצם עדיין לא ממש התחייבת.

ולא משנה אם טוב או רע, כל עוד אתה בעמדה הנפשית המתלבטת, זה יקלקל לך כל דבר.

לעניות דעתי, אתה צריך להחליט על פרק זמן מסוים, נניח שנתיים, שבו אתה ממש בתוך זה.

לזנוח *בכוח* את כל המחשבות של מה היה אילו ואולי היא לא מתאימה וכל הספקות, להתמסר לטיפול הזוגי, להתמסר לאישה שלך, לראות את הטוב שבה ולקבל את זה שאתם יחד כעובדה מוגמרת.

ובמידה רבה זה אכן כך, היא בהיריון, הילד ייוולד ואתה תהיה אבא שלו כך או כך. אתה לא יכול להתלבט על זה, כאן באמת אין לך בחירה (אם היא רוצה את הילד ואתה תכריח אותה לעשות הפלה זו תהיה מבחינתה פגיעה משמעותית ממש - וזו בפני עצמה בחירה, לפרק עכשיו את הזוגיות ולפגוע בה תוך כדי זה).

וכמה שזה נשמע מפחיד, דברים טובים יצמחו מזה בע"ה!

ואם בעוד שנתיים תראה שבאמת שום דבר לא מתחבר, תחשוב מחדש. ואולי תתגרשו (ויהיה לך ילד או ילדה מתוקים שאני בטוחה שתשמח בהם).

אבל אל תשב בציפייה שהשנתיים יעברו. תחיה בהווה, כאן ועכשיו. תעצום עיניים ואוזניים לכל הקולות הספקנים והמפקפקים, מבחוץ ומבפנים.

בחרת להתחתן איתה, כנראה לא מתוך רחמים, או לא רק.

היה בה משהו שעשה לך טוב.

כן, להתחייב זה בטח מפחיד, אבל גם עכשיו אתה מחויב, אתה מחויב לספקנות שלך וזה רק הורס לך.

נראה לי שהעניין אצלך הוא לא חוסר החלטיות עצמו, אלא היכולת לקבל את זה ולהתמודד עם זה.

קיבלת החלטות מאד קריטיות, ועשית את זה כדרכך בלי תחושה שאתה שלם עם זה - בחרת עם מי להתחתן , בחרת לאפשר לאשתך להיכנס להריון.

כנראה שתמיד יהיו לך ספקות. הפיתרון הוא לא לא לקבל החלטות, אלא להבין שככה אתה מקבל החלטות ועכשיו צריך להתמודד עם הספקות.

לא תוכל להיות בן זוג טוב לאשתך ולא אבא טוב לילדים שלך בלי שתיקח אחריות על ההחלטות ותתמסר עד הסוף למה שזה אומר.

הספקות יעלו, אולי זה לא מה שרציתי וכו' וצריך ללמוד איך להגיד לעצמך - זה לא רלוונטי, עכשיו קיבלתי כבר את ההחלטה ואני הולך איתה.

מהיכרות עם אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות - תדע שאתה יכול להפוך את המבט ולהבין שהמצב שלך מצויין. אני מכיר אנשים ממש טובים - מוכשרים, חכמים מאד ויפים שבגיל 40 עדיין לא התחתנו בגלל הבעיה הזאת, לא מתקדמים בהרבה תחומים בחיים שלהם והם כבר מיואשים.

במאמר מוסגר - אתה חושב שאשתך תפסיד בעיקר מגירושין - סיכוי טוב שדווקא היא תצליח להתגבר ולהתחתן עוד פעם ואתה לעולם לא תצליח לקבל החלטה של להתחתן, בנות רווקות מגיל מסוים מזהות גברים שלא סגורים על עצמם ונזהרות מהם.

בהצלחה!

אלא אם כן אתה הוא שמפחד להישאר לבד.

לצאת לפרק ב זה לא פיקניק בלשון המעטה

בכל גיל עאכ"ו בגילך.

יש לך תינוק בדרך תנסה ליהנות מזה כי מי יודע  איזו התמודדות מחכה לך מחוץ לנישואים הכרויות אין סוף וכו...

לדעתי האופציה להתגרש +ילד  יוריד ממך הרבה לחץ ותאפשר לך שיקול דעת ושכל ישר  להחליט אם להישאר או להתגרש

ישר לחשוב גירושין זה לא טוב לאף אחד, אני בטוח שגם אם תתגרש, באישה הבאה זה יהיה כך או יותר גרוע...

זה דברים שצריך התייעצות ובעיקר לדעתי דעת תורה עם גדול מאוד בתורה. רב שאתה מכיר ומתייעץ איתו על דברים...

שנקודת המ9תח היא שאתה נשוי אבל לא באמת שם. הייתי מתמקדת בטיפול בלהבין מה משאיר אותך במקום הזה, מה אתה חושב שאתה מרוויח מזה.

נראה שיש לך איזה פחד להתחייב שגורם לך להיות נשוי ולהשאר לא נשוי

להכניס את אשתך להריון ולהעלות בדעתך שתפיל אותו כדי שתוכל עדיין להשאר בלי מחוייבות.

אני אוסיף ואגיד שאני לא יודעת מה אישתך יודעת על חוסר ההחלטיות והבחירה והמחוייבות שלך,

אבל גם אם היא לא יודעת ממש, אין ספק שהוא מרכישה את זה וזה משפיע על היכולת שלה להתמסר אליך ולנישואין

ועל היכולת שלך להעניק לה יציבות ואהבה כראוי.

כמובן סביר להניח שאתה לא מגיע ממקום רע, אלא נושא איתך קושי

שהביא אותך להתנהלות הזאת, אבל זה הזמן לטפל בו, ובדחיפות.

אף טיפול זוגי לא יעזור לפני שבאמת תתחייב לאשתך ותהיה נשוי לה בהוויה שלך ולא רק על הנייר.

כמובן שהרעיון של הפסקת הריון שהיא כל כך רוצה בגלל הבעיה הזאת נשמע לי ממש לא הכיוון.

חוץ מהפן הבעייתי והמהותי שבו להפסיק חיים שמתהווים,

הוא מהווה עוד נסיון של בריחה שלך ממחוייבות ומהנישואין במקום לפתור את הבעיה.

בעל יקר. 
אחד הצרכים החשובים ביותר לאישה והריון רק מגביר את הצרכים הקיימים. 
זה יציבות וביטחון. 
כשאתה לא בטוח לגבי הזוגיוץ אתה מייצר עבורה תסכול וחרדה של ממש. ולכן היא מעדיפה שתאמר סופי לא מאשר אולי. 
 

חשוב שתבדקו איזה צרכים שלך לא ממולאים בקשר ? 
(לרוב זה הערכה וכבוד -אצל גבר) 
ואם תשכילו למלא אחד את הצרכים של השניה (כן, קודם כל אתה במקרה הזה)  היא תהיה מלאה כל כך שהיא תוכל להעניק לך את הצרכים הרגשיים שלך. 
בהצלחה

מתוך כך הוא ישפיע על הסביבה שלו.

את צריכה אולי לשאול את עצמך אם לאורך כל שבעת החודשים של הקשר חווית דברים טובים וראית, או נוכחת לדעת שיש אהבה ביניכם, חיבור  טוב ואמיתי שלא פוגע או מקטין מישהו מכם (ואל תסתכלי על הצד שלו כרגע- תתבונני בפנים מה את מרגישה באמת ולאן הלב שלך נוטה) ויש רצון משותף / הדדי לחיות יחד בכיוון אחד ויש שאיפות משותפות

לחיים .

אחר כך תבדקי את בפרמטרים האחרים של מציאת חן וכו'  

הבסיס צריך להיות שאת מרגישה נוכחת בקשר , תורמת וגם נתרמת - ממש לא מְרצה , מושפלת או נעלמת!

אם התשובות שליליות

אני חושבת שכדאי לך להסיק מסקנות

או להתייעץ עם דמות נייטרלית.

עדיין לא נגמרו הבחורים הטובים בעולם...

לברר עם עצמך, מה מצאת דווקא בו ואיך את מוצאת את זה בעצמך?

כלומר, אני לא מכיר את המטפלת ולא יכול באמת לדעת מה היא רצתה. אבל בד"כ מטפל בא על מנת לעזור לאנשים. כמובן, הוא מקדיש לזה את זמנו וטוב וראוי שיתפרנס, כדי שיוכל להמשיך לעזור.

הרבה פעמים, אנשים שלא רוצים לקבל את ההשלכות והמשמעויות של הטיפול, מפרשים שהמטפל נגדם. כשזה אנשים עם יכולות מניפולטיוויות, זה עלול להיות הרסני.

לפי דעתי אפשר.

יש בימינו ניתוח שנקרא

"ניתוח להסרת האגו"

הניתוח הוא חינמי, וניתן על חשבון הקופה

ברוב קופות החולים, (לא יודע בדיוק איזה מבטחת אותו)

את רק צריכה להעביר אותו תקופה,

שתמחיש לו את האמת עד כמה הוא לא שולט בחייו,

ובטח שלא מעל היצורים האחרים בעולמנו.

איך עושים את זה צריך להפגיש אותו עם המציאות בחוץ

ללא תיווך וללא ריכוך, ולאט לאט בתהליך ארוך

שיואוו נשברתי באמצע הכתיבה,

אולי מישהו יכול לעזור לי?

שקשה לחיות לצידו.

כמה שאלות קטנות/גדולות -

האם יש ביניכם כבוד הדדי, גם כשלא מסכימים?

האם מסוגלים להגיד "סליחה טעיתי"?

האם יש התחשבות בשני גם כשזה פחות נוח?

האם יש הרגשה שצריך להסתיר את החלקים הפחות נוחים או יפים?

האם כשאת או הוא עושים משהו שפחות מתאים לשני, מסתירים את זה ממנו?

אם התשובה היא כן, לחלק מהשאלות, סימן שיש בעיה אמיתית.

לפעמים אפשר גם לתקן אם הבנאדם רוצה לשנות את עצמו.

אבל אי אפשר לכפות טיפול טיש גם אנשים שברור להם שהם מצוינים, השני תמיד אשם.

אם שניכם מגיעים מרקע "חבול", כלומר גדלתם על דפוס זוגי לא טוב וזה מה שמכשיל את הקשר, ייעוץ זוגי זה טוב. אחרת הייתי אומרת שזה פשוט לא קשר מיטיב, לא אמורים להגיע ליעוץ בשלב כל כך מוקדם בקשר.

ללכת לטיפול אישי ולעבד את הנושא של הקשר שהיית בו

ולהבין ולעבד את הנקודה שמושכת אותך לקשרים רעילים שבהם לא מכבדים אותך.אחרי עבודה כזאת תהיי בשלה יותר לבנות קשר בריא

ניכר שאת לא אוהבת את גיסך, אבל מי שצריכה לאהוב אותו היא אשתו. אם היא אוהבת אותו ומגבה אותו, סימן שהזוגיות שלהם במצב טוב.

אני בכלל לא מבין למה היא צריכה לגבות אותו. אתם מתלוננים בפניה על זה שהוא לא נחמד? מבקשים ממנה שתבחר בינו לבין ההורים שלה?

יכול להיות שזה האופי שלו, קשה לו עם משפחתיות וקשה לו להתחבר למשפחה.

מה אתם רוצים שהיא תעשה במצב הזה? תהפוך אותו למישהו אחר? תתגרש?

למה להעמיד אותה במצב שבו היא צריכה לבחור בין בעלה לבין הוריה ואחיה?

אני לא מזלזל בתחושות שלך לגבי זה שהוא לא אדם טוב. יכול להיות. אבל כל עוד את לא אשתו אלא גיסתו, ואשתו כן מסתדרת איתו, אז זה מה שחשוב.

נ.ב.

כל זה לפי הדברים שכתבת, לפיהם ההתנהגות הרעה שלו מסתכמת בלא להגיד שלום וללכת לחדר וכיוצ''ב. אם הוא היה שובר דברים בבית, מקלל, מונע מאשתו להיפגש עם משפחתה וכו' אז תשובתי הייתה שונה.

לזה אני קורא למקבל 🙄

יש פה רק צד אחד של המקרה כי אחותך לא כתבה את הצד שלהם אבל מלקרוא את המקרים שאת כותבת נראה שיש דברים אחרים שיותר מעניינים אותו מאשר אתם.. לגבי אחותך, יכול להיות שהיא נמצאת במערכת יחסים לא טובה אם היא מפנה לכם עורף ומצדיקה את המעשים הלא מכובדים למשפחה שלך..

אשא צריכה לגבות את בעלה אבל כאן זה נשמע כמו מערכת יחסים קצת חולה (קנאי)

זה נשמע שמהצד שלכם אין יותר מידי מה לעשות.. הייתי מדברת עם אמא שתשמור על הגבולות שלה מולו.. ומול האחות אם הם מצליחה קשר קרוב יעשה לה טוב, יוציא אותה מהמעגל הזוגי שהיא נמצאת בו ואולי יום אחד תתחיל להשתנות..

כאב ואכזבה מול אחותך ומול ההתנהלות שלה, שמביא איתו גם הרבה תחושות מאד קשות והרבה אשמה וביקורת.

בלי לדעת מה קורה ברמה האובייקטיבית,

זה כואב להרגיש מנוצלת, זה כואב להרגיש בעדיפות שלישית ורביעית, זה כןאב להרגיש לא רצויים וחא אהובים,

זה כואב להרגיש שלא מכבדים אותנו או רואים בנו מובנים מאליהם.

הדבר הכי נכון הוא בדרך כלל להבין קודם כל בינינו לבין עצמנו, באיזה מקומות האדם השני, או במקרה הזה האחות נוגעים בנו, כי שם קורה הדבר האמיתי.

תחבקי את עצמך על כל התחושות הקשות שזה מעורר בתוכך.

תחבקי את עצמך גם על תחושות דומות כאלה שחווית במעגלים אחרים בחייך, כי בדרך כלל אלה תחושות שחוזרות ונשנות.

אחרי שתתייחסי קודם אל עצמך ואל הלב שלך שכואב, כשתרגישי נינוחה יותר, תראי איך נכון לך להתנהל.

באידאל, ראוי ליזום שיחה עם האחות ולספר לה שכואב לך כשאת מרגישה

שאתם בעדיפות שניה, שאת מרגישה מנוצלת וכו, ולספר לה מה חסר לך בקשר שלכם

(כשהדגש הוא לא לדבר עליה ולא להאשים אותה, זו הקליפה של התחושות

הקשות שלך בינך לבין עצמך, והם לב העניין פה, לא היא).

א. מלבד דמי הניהול, שווה לבדוק על האפשרות לקחת הלוואה על חשבון הקופה (כמה אחוז מהחיסכון אפשר לקחת כהלוואה, מהם תנאי הריבית).

אם למשל בעוד 10 שנים תרצו לעשות אירוע בר מצווה, יכול להיות שיהיה הרבה יותר משתלם לקחת הלוואה מאשר לשבור את החיסכון ולשלם מס על הרווח.

ב. אם יש לך חברות באיזה שהוא ארגון, או שיש להורים/אחים שלך, אז אפשר לקבל תנאים טובים יותר בחלק מהחברות. למשל הסתדרות המורים, חבר, קרנות השוטרים וכו'.

אם אין לך, כדאי לעשות משא ומתן עם החברות השונות. דמי הניהול שהם מפרסמים לציבור יהיו גבוהים יותר מההצעה שאפשר לקבל באופן פרטי מול האדם הנכון.

קרן השתלמות

אבל גם לקרן השתלמות יש גבול מסויים של הפקדה שזה בלי מס ומעל זה כבר עם מס (בערך סביב 20 אלף בשנה אם לא טועה).

ואם רוצה להוסיף גם קופת גמל להשקעה את יכולה.

כמובן שאפשר גם חשבון מסחר עצמאי רק צריך קצת ללמוד לפני כן איך להשתמש ומה לקנות בדיוק

התחלנו כי כמעט סגרו והתפוצץ בסוף כל העסק.

את צריכה לדאוג לעצמך, לא למקום העבודה שלך. 

יכאב להם שעובדת שלהם עוזבת? אז שיוסיפו לך שכר או ישפרו תנאים אחרים וכך לא תחפשי מקום אחר.

(כמובן - כל עוד את במקום מסוים, את צריכה לתת מעצמך 100% בשביל אותו המקום ולא לעזור למתחרים שלו או ללקוחות שלו על חשבונו.

אבל אם ברצונך לעזוב - זה שוק חופשי).

העסק ממש פשוט.  

הניוד הוא לצרכי תשלום בלבד.  

כל ההתעסקות התפעולית ממשיכה מול חברת החשמל הרגילה.  

התעריף אחיד.  נקבע על ידי המדינה, רשות החשמל.  

שנה ראשונה 5 אחוז

שנה שנייה 6 אחוז

ומהשנה השלישית 7 אחוז

יש הנחה גם על בלוני הגז.

זו הסיבה שאנחנו עברנו לאמישראגז.  

10% הנחה בשנה על הגז.  

ו-7% הנחה קבועה בצריכת החשמל.   

איך אתה מרתיח סיר מים תוך פחות מדקה?

איך אתה מנקה את הכיריים וגורם להן להיראות כמו חדשות אחרי ניגוב אחד בלבד?

איך אתה מכוון טיימר, ועוד לכל כירה בנפרד, כדי שתוכל ללכת לישון/לאסוף את הילדים/להתקלח/כל דבר אחר בזמן שאתה יודע שהאוכל לא יישרף ולא נשקפת כל סכנה לביתך?

עם כל הכבוד לפיתה שרופה, אין בכלל תחרות בין הנוחות והשימושיות של כיריים אינדוקציה לעומת גז.

ובשביל לצלות כבד, לבשל בחגים וכיוצ''ב - יש גריל גז.

בפעמים היחידות שהשתמשתי בכירה חשמלית/אינדוקציה זה היה לי מאוד לא נוח.

(לא ישב במקום. לא התבשל אחיד. נשרף מהר מדי וכו')

מניח שזה עניין של הרגל.

כמו שאני כבר כמה שנים עם מחמם מים בגז למקלחת ולא יכול להבין איך הסתדרנו לפני עם דוד (שמש+חשמל)

שאפשר לבשל גם כשאין חשמל...

(השאלה למה בשנת התשפ"ד עדיין יש מקומות עם הפסקות חשמל תכופות. אין לי תשובה על זה...)

אבל האמת שאצל ההורים שלי יש כיריים חשמליות וזה ממש לא נראה לי יותר נוח...

אני מנסה להבין אם יש דרך להבין התפלגות של צריכת חשמל של הבית הזה כדי להחליט איזה סוג של הנחה שווה לי לקחת. בגדול צורכים פה חשמל למזגנים 24/7 כמעט. השאר כנראה זניח.

אבל אני תוהה אם בלילה (2 חדרים) יש צריכת חשמל יותר גבוהה מאשר ביום שהוא לא יום חופש.

בתדירות של כל כל כמה דקות.  

אם יש מונה ישן רגיל, אי אפשר לדעת את פילוח הצריכה לפי שעות היום ולפי הימים בשבוע.  

כאנחנו עברנו למונה חכם, כעבור כחודשיים נכנסנו לאזור האישי בחברת חשמל.  שם היו נתונים מפורטים מאוד, העברנו לאקסל, חלוקה לפי ימים ושעות - וראינו שמתאימה לנו הנחה קבועה ולא אחד ממסלולי ההנחות של לילה , סוף שבוע וכו'   

כי אני יודע שאצלנו המזגנים פועלים בקיץ 24/7

ובחורף בעיקר שעות אחר"צ פעילות

ולכן המסלול הקבוע משתלם לנו

אבל שמעתי על מספר אנשים שהוציאו

מניח שפניה לשירות לקוחות תפיק תועלת

העלית כאן הרבה מאוד נושאים:

געגוע לאמא ע''ה, ניתוק קשר מהאחים, אחים שקיבלו יותר עזרה ממך מההורים, קושי לקנות בית עם בעלך כי את לא סומכת עליו, בעל שכועס על אבא שלך...

על כל אחד מהנושאים הנ''ל אפשר לכתוב מגילה, ואני לא בטוח שזה נכון לערבב את כולם באותו השרשור, עם שאלה כללית בסוף כמו ''מה לעשות''.

לענות לך מה לעשות כשרוצים דירה אבל יש מעט הון עצמי? את הרי לא בטוחה שאת בכלל רוצה לקנות דירה עם בעלך.

וכן על זו הדרך...

בכל מקרה, שאלה אחת כן עלתה לי מהקריאה:

אם את לא רוצה לקנות בית עם בעלך, איך זה שאת בטיפולים? ילד זו התחייבות הרבה יותר גדולה מדירה... דירה אפשר למכור ולהתחלק חצי חצי, אבל ילד אי אפשר לחלק לחצי ובעצם ילד יקשור אותך לבעלך לכל החיים, אפילו אם לא תישארו ביחד.

יש כאן כמה דברים שונים

ראשית, למה אחייך נעלמו?, הם לא עונים לטלפון? לא מוכנים להפגש?

שנית - זוג שמתחתן צריך לדעת שעכשיו בעז"ה הוא נשוי לכל החיים. אם באמת יש איזה קושי חריג מאוד שמעלה חששות אמתיים - אז כדאי לברר זאת עם איש מקצוע מתאים (ובנתיים למנוע הריון ובוודאי שלא לעשות טיפולי פוריות!). יש בתורה אפשרות של גירושין, אבל זה כמו 'כסא מפלט' - רק כשהאפשרות השניה היא התרסקות עם ה'מטוס', לא משהו שמיועד לכל זוג שני.

אבל, אם זה באמת, כדברייך, "כמו כל זוג" - כדאי להפנים שאתם נשואים, לכל החיים ואין שום סיבה (אם יש אפשרות כלכלית) לא לקנות דירה ביחד. כמובן, כדאי לעבוד על דרכי שיח, פתרון קונפליקטים ועל הזוגיות בכלל - כדי שיהיו בעיקר עליות והמורכבויות שיהיו ובטוח יהיו מטבע החיים - יהיו פחות דומיננטיות.

שלישית - כל השיח לגבי ההורים נשמע בעייתי. זוג שמחליט להתחתן, אמור להיות מסוגל לכלכל את עצמו. אם להורים יש והם שמחים לעזור - זה טוב ויפה. אבל נקודת המוצא צריכה להיות שמתנות מקבלים, לא מבקשים ובטח שלא דורשים. אם תשנו את השיח - יהיה לכם יותר קל.

ממילא ההורים שלו לא 'יצטרכו להביא', אם הם רוצים מצויין, אבל הם לא צריכים וגם אבא שלך לא 'צריך'. אם יש לו והוא יכול, זה יפה. אם הוא אומר שהוא לא יכול, או יכול פחות - תצאו מנקודת הנחה שזו האמת כרגע ולא משנה מה היה לאחייך. יתכן שמצבו הכלכלי השתנה, יתכן שהיום כיותר מבוגר הוא מבין שאת הכסף שיש הוא צריך כדי ליפול עליכם, יתכן שהוא רוצה להתחתן ומניח שיצטרך בעצמו עוד סכום. אבל האמת שההסבר לא משנה, זה הכסף שלו - אם הוא ירצה יתן, לא ירצה לא יתן.

פחות ציפיות - פחות אכזבות. אם אין כסף לקנות, גרים בשכירות. אנחנו עושים זאת כבר שנים רבות.

בהצלחה רבה

נשמע שלפחות חלק מהמורכבויות, שונות מ"כמו אצל כל זוג". יתכן שיש לכם יותר עבודה על אמון ובכלל על חיים זוגיים ומטרות בחיים. אם זה המצב - כדאי ללכת לטיפול זוגי דחוף אצל איש מקצוע אמיתי.

בנתיים כדאי למנוע הריון ובוודאי זה לא הזמן לטיפולי פוריות.

מזמין גם את המנהלת @נגמרו לי השמות להוסיף מחכמתה ונסיונה הרב.

טוב זה בדיליי רציני, מחילה 

@אורית יעל יקרה!

נשמע שאת עוברת כ"כ כ"כ הרבה בזמן כ"כ כ"כ קצר.

הכותרת היא "שיחה על כסף", אבל בעצם נמצאים בהודעתך כ"כ הרבה רבדים ותחומים שונים ועמוקים בחייך, שחשוב לשים עליהם גם את הזרקור ולראות איך ואיפה ניתן להקל ולשפר.

א. כתבת שאתם נשואים שנה - זה כבר מקום להעמקה על השנה הראשונה לנישואין, ועל המציאות הבעצם די חדשה שלך כשאת מוצאת עצמך בתוך חיי נישואין והמעבר הזה בין הרווקות לנישואין. לימוד נכון של השלבים השונים בחיי הנישואין בכלל ובשנה הראשונה בפרט וקבלת כלים איך לצלוח אותם בטוב יוכלו להועיל ב"ה.

ב. כתבת שלא רק השינוי הנ"ל בסעיף א, אלא מן הרגע שהתחתנת האחים והאחיות שלך נעלמו כדברייך.

גם על הנקודה הזו כדאי להתעכב ולהעמיק ולראות מה ואיך ניתן לעשות כאן.

ג. האובדן של אמא היקרה ע"ה. והגעגוע השורף והנוכח אליה.

זה גם דבר ענק בפני עצמו שמצריך את כל הרגישות והזמן והריפוי כאשר עוברים אובדן גדול וכואב כ"כ. 

חיבוק ענק ענק

ד. הטיפולים עבור ילד שאת מצויה בהם.

גם הם מטלטלים את הגוף ואת הנפש בצורה מאוד חזקה.

כל מה שכרוך שם. ההורמונים, הזריקות, הכאבים, המחשבות, הרגשות, הפן הכלכלי של זה, הזוגי, האישי ומה לא.

הייתי מתעמקת גם בנקודה הזו בפני עצמה כי היא גם חשובה מאוד ורואה גם בה איך ניתן לעזור ב"ה.

ה. קניית הבית וכל מה שזה מביא איתו.

האמת שלמרות שהנושא הזה מובא כמרכזי בכותרת, אליו הייתי מגיעה רק אחרי טיפול והעמקה בכל הסעיפים הקודמים.

רק על גבי שלווה ורוגע ויציבות בזוגיות שלכם,

בעיכול ועיבוד נכון של האבל והאובדן,

במציאת רשת סביבה תומכת משפחתית והבנה של המארג המשפחתי המשתנה - גם של משפחת המוצא וגם שלכם כמשפחה החדשה שאתם בונים,

בעצירה רגע לראות איך מתקדמים גם בנושא הילדים ומה זה דורש מאיתנו (וכמובן רק על גבי האיזון הזוגי שחייב לבוא קודם),

רק אחרי כל הנ"ל אפשר לראות ולחשוב על קניית הבית הפיזי ו4 הקירות.

אבל לא לפני שבונים את הבית במהות שלו, את 4 קירות הלב שלו, את היציבות שלו, את הבסיס שלו, את הזוגיות והמשפחה שלכם בעצם.

כאשר זה יגיע בסדר הנכון, מאמינה שגם הנושא עצמו יהיה יותר בהיר 

או אז תוכלו לראות מה אתם יכולים לעשות כזוג כדי להתקדם למטרה הזו.

מה נכון ויקדם אתכם לשם, ומה לא.

מה אפשרי מבחינת המשפחה של כל אחד מכם, ומה לא.

בהמון אהבה והבנה שכל אחד וכל אדם וכל משפחה הוא מה שהוא. ומה שהוא יכול ומסוגל ורוצה לתת.

השוואות כאן לא רק שאינן נכונות אלא לא מקדמות כלל.

אתם בונים עכשיו את הקן הפרטי שלכם, וזוהי נקודת המוצא גם רגשית מהותית וגם כלכלית טכנית.

ואם ההורים רוצים ויכולים לעזור - מעולה, אבל זה לא ברור מאליו כלל ורק מה שהם יכולים, כל אחד בפני עצמו, עם המון ענווה והכרת הטוב.

וגם אם אינם יכולים - זה מובן ולגיטימי לגמרי.

ב"הצלחה רבה יקרה!

שהקב"ה יאיר לך בכל התחומים וישלח לך רווחה שלמה, אושר גדול ואהבה גדולה ב"ה

חתונה עשינו לבד

שכירות שנה שניה לבד

מיטה, רהיטים הכל עשינו לבד

אף אחד לא עזר

בניגוד אצל האחים שלי שלהם נתנו הכל

אבל מאוד מרגיש לי שברגע שאימא שלי נפטרה

הבית התפרק

בין היתר האחים הנושאים שנה ראשונה היו

ואחרי נעלמו.

כנל לגבי החתונה היו בחתונה, חינה , חלק עזרו חלק פחות.

אבל אין את הקרבה הזו כמו פעם. כמעט לא מתקשרים כל אחד חי בעצמו

ובצד של בעלי כל היום מזמינים אותי לשבת, לטיול כל הבנות ביחד. גיסתי- אחותו מתקשרת הקשר שלי איתה כמו חברה.

אבל אחיניות שלי גם נעלמו הם לא היו באות לבית של אבא שלי. כי אין מי שיארח , אין מי שיעזור.

אין  את סבתא בבית שליכדה ואיחדה בין כולם.

באתי מבית עם אמצעים טובים אבל ברגע שהאימא הלכה הכל קרס!

לפעמים אני אומרת אם הייתי מתחתנת עם אדם עשיר אולי היה לי יותר כסף מצד שני ... מי מבטיח לי חיים טובים

העלת כל כך הרבה נקודות

והנקודה החשובה ביותר בכל מה שכתבת זה המציאות עם בעלך.

מכאן הכל יתחיל כי אם יש עליות ומורדות (כמו לכולם) צריך לעבוד ולטפל בהם, ואם בחרתם בטיפולים כנראה שרוצים להיות ביחד עם ילד, אבל אמרת שאת לא סומכת עליו וכנראה זו הנקודה המהותית וחשובה. את רואה את עצמך כן סומכת עליו? מוכנה לעבוד על זה? אלה שאלות חשובות כדי להתקדם בכלל.

עניין הגעגוע לאמא מאוד טבעי, הגיוני, אולי זה מצריך טיפול/עזרה? ובטח שיח עם מישהו קרוב כדי לפרוק... על פניו היה הכי טוב בעלך. זה אפשרי?

כל הפן הכלכלי הוא השלב הבא.

כי אם רוצה להיכנס אליו אז ההון העצמי לדירה כרגע לא מאוד גבוה (תלוי איפה רוצים לקנות ומה), מה יש לאחים האחרים כדאי לא להסתכל, טוב זה לא יעשה ועושה, ובסוף הם בפני עצמם ובנקודת חיים אחרת ושלא לומר שאת לא יודעת מה קורה בתוך הבית שלהם פנימה.

ברור לך שהם במצב חיים אחר משלך.

הם כנראה כבר יותר מבוססים כלכלית

אבל שוב, אלה החיים *שלהם*.

את צריכה לחשוב ולהסתכל על החיים *שלך/שלכם*

ולכן קודם לבנות את העניין הזוגי עם בעלך (את רוצה? מוכנה?)

אח''כ לגשת לעניין הכלכלי שהוא אפשרי לגמרי אבל צריך "לבנות" אותו

היה יותר קל לקנות בית . אנשים הרוויחו יותר.

היום 50 שח בסופר שהולכים לא ממלא רבע עגלה

על יוקר המחיה

אין ספק שבעבר בית עלה פחות כי היתה עליית מחירים מטורפת בעשור פלוס האחרון

אבל צריך לדעת להתנהל נכון כלכלית. זה אפשרי 

על זה שאבא שלך יתן 100 אלף? ולמה שההורים שלו יצטרכו לתת גם 100 אלף? 

אם אבא שלך אומר לך שאין לו כל כך לתת אז אין לו מה תכניסי את אבא שלך לחובות? 

גם אם בעבר היה לו לתת לאחים שלך זה לא קשור למצב בו הוא נמצא כרגע.

הייתי ממשיכה לחסוך להון עצמי ואולי בעדינות מבררת כמה ההורים יוכלו לתת על מנת לדעת מה ההון העצמי שיש בסך הכל.

לתת ולעזור. שיחיו ויחסכו כמו שעבדתי.

ולפני שהתחתנתי הוא אמר לכי תתחתני כי פחדתי בגלל זה .

ואמר אני אעזור לך בכסף לקנות בית.

חצי מהקניות בבית של אבא שלי זה קניות שאני הייתי קונה והייתי עוזרת כלכלית בבית הכוונה קונה ולא מתקמצנת , גם אף פעם לא ביקשתי שיחזירו לי כסף על מה שקניתי.

האבא נשאר לגור לבד עם האח שהוא גדול מאוד.

אבל האח הבנתי שלא נותן כסף לעזור

אלא קונה מה שבא לו

עוגות,שתיה וכו...

וגם לא עוזר בבית.

לכן אנחנו גם לא באים הרבה שבתות כי אין מי שיעזור הכל נופל עלי כולל בישולים

אבל אני מרגישה שאבא שלי מרגיש שנפלו עליו ה' ישמור השמים מאז שאמא שלי הלכה.

הבית אחרי, הוא בית עצוב מאוד ומודכא.

שאני באה אני מבשלת להם אבל הם יוכלים לאכול אוכל שנשאר משבת כמה ימים

האחים כל אחד בעצמו. אז מה שווה

סבבה זוגיות אבל לזרוק הכל.

חוץ מהאזכרה וחגים לא נפגשים.

אולי תהיי היוזמת של זה?

פעם בכמה זמן/חגים לארגן מפגש משפחתי של האחים והאחיות

ובעניין העזרה לקניית בית - החיים דינאמיים, יש שינויים, אולי עכשיו הוא לא יכול לעזור כמו שחשב בעבר, אולי כרגע הוא צריך את הכסף.

זה שלו.

אתם יכולים לבנות תוכנית כלכלית משלכם, יכולים במקביל לשאול את ההורים אם וכמה יכולים לעזור, וככה לנסות לקנות בית. אפשר בהתחלה למשל "רק" בית להשקעה, ואחכ למכור ברווח ולהתקדם.

צריך לבנות את זה נכון וחכם

אחרי שניסינו מחיר למשתכן.

ואמר לו שאדם הולך וקונה לפי התקציב שלו.

ולא תמיד לפי הרצונות

אבל הוא רוצה דירה למגורים לא לשכירות.

אנחנו חיים בשכירות 2 חדרים אבל עוזבים אחרי חודש כי הבית לא ראוי למגורי אדם.

גוקים, עטלף שיצא , אבק, אין שקעים

אפילו קומקום אין איפה לשים

אז זה מתיש בנאדם אפילו כוס נס קפה שזה דבר רגיל אין לנו כי אין שקעים.

וגוקים אחרי ריסוס יוצאים 

אם כל כך רע בה. זה ברור.

אבל לא חייבים ישר לקנות דירה למגורים של 4 חדרים אם לא צריך.

אפשר להתחיל בדירה להשקעה ודרכה להתגלגל הלאה, אבל צריך לייצר תוכנית כזאת

מצער שהבית ככה. באמת הרבה פעמים פטירה טרגית לא משאירה יכולת לשמור קשרים כמו פעם.

מלבד זאת - מטבע הדברים, ככל שיותר מבוגרים, המשפחות גדלות, הצרכים משתנים - יש פחות ממשק עם האחים.

כדאי לחשוב איך את צומחת מזה.

מלבד זאת, לפי מה שאת מתארת - לאבא שלך באמת אין.

אם צריך שיעשו לו קניות, ברור שאין לו מאה אלף לתת לדירה. נראה לי שבמצב כזה גם אם הוא יציע - אתם צריכים לסרב. לא יעלה על הדעת, שהוא יסתבך בחובות בשביל שלכם תהיה דירה.

נראה לי שאתם צריכים לשבת עם ההורים של בעלך, להבין מהם כמה כסף הם מוכנים ורוצים לתת בלי קשר לאבא שלך, שצריך להבהיר להם שבאמת אין לו. יתנו סכום שיעזור לכם - מצויין. לא מספיק - עדיף לגור כל החיים בשכירות ובלי קפידות, מלקנות דירה ולדעת שאבא שלך רעב בשביל זה, או שהמשפחה מלאה הקפדות בגלל זה.

נכון  לחכות

או לקנות במקום זול כמו ירוחם.דימונה . קריית גת ומשם לצמוח.

ההורים של בעלי יתנו אותו דבר מה שאבא שלי יביא.

אם אז היה והיום אין - זה פשוט לא משנה. בכלל, אולי כל זה שהם קיבלו כך היה טעות. אם ההורים שלך נתנו לילדים כאלו סכומים והיום צריך לעשות לאבא שלך קניות - זה ממש לא תקין. היה עדיף שהורייך היו שומרים לעצמם חסכונות לגיל מבוגר ולא נותנים לילדים סכומים שאין להם.

אני חושב בשיא הרצינות, שצריך להסביר להורים של בעלך, שאין שום הגיון בעולם, שהם יתלו את הסכום שהם נותנים באבא שלך.

כלומר - הם לא חייבים לכם כלום, זכותם המלאה לא לתת שקל. אבל אם הם באמת יכולים ורוצים לעזור לכם, אבסורד לתלות את זה במה שאבא שלך יכול.

בסופו של דבר הם עוזרים לבן שלהם, לא לאבא של אשתו

אפשר בהחלט לטעון שאם את מביאה הון עצמי, זה כמו שאבא שלך יביא.

(חוזר, בעיני כל המסחרה הזאת לא בריאה - התחתנתם, אתם משפחה אחת דאגה לך, היא דאגה לבעלך ודאגה לבעלך היא דאגה לך. אבל אם מה שתוקע את העזרה מההורים, זה אבא שלך - אז באותה מידה לפחות, את יכולה להביא את שלך)

של נישואים פשוט לא תקין!!

תצאו מהמשווה הזאת!

אצלנו ההורים לא נתנו כמעט כלום גם לא לחתונה

לי לא היו שום חסכונות והייתי סטודנטית

בעלי חסך לפני בלי שידעתי על זה כלום כל הזמן שיצאנו

ואחרי החתונה מהחסכונות שלו עוד ממנו את הלימודים שלי

היום ב"ה שנינו עובדים והתקדמנו מלא וקנינו דירה גדולה במקום מצוין

ועש סיפוק גדול שעשינו את זה לבד!

העניין עם הדירה מציף פערים גדולים שיש בין המשפחות שמלחיץ יותר ותוקע ומתסכל.

אולי כדאי לא לקנות עכשיו? ופשוט לעבור בשכירות לדירה נעימה יותר במקום רגוע שאת אוהבת? וגם לא לבנות על ההורים... להחליט שלוקחים עוד כמה שנים כדי לחסוך, לשים כסף בצד שיגדל וכו.

זה שהכסף שיש לכם יכול להספיק לדירה במקום מסוים- לא אומר בהכרח שזה שווה את זה. כדאי לבחור קהילה, מקום שיהיה לך בו נעים.

תני לעצמך לנשום, תביני מה בשליטה שלך ותשחררי דברים שאין מה לעשות- את לא אחראית עליהם ואת לא יכולה לקבוע איך הם יהיו... 

אבל ברגע שיש ילד זה קצת יותר קשה להתנהל כלכלית

בגלל זה יש בי פחד מצד אחד להביא ילד לעולם כזה

ואם כן עם הגבלה

2-3 ילדים.

אבל ב"ה נראה שהצלחתם לחסוך,

פשוט צריך לשנות סדרי עדיפויות. זה ממש לא בלתי אפשרי. אני רואה על אחים שלי שהיו אברכים המון שנים עם בקושי הכנסה והנשים שלהן למדו תואר ראשון וכמה ילדים בבית וב"ה כולם חיים טוב הם בשכירות, אבל תכלס, זה לא העיקר זה שאין בית קבע. זה בונוס נחמד.

וגם אני בעז"ה הבנתי שבשנים הקרובות אני לא אקנה דירה כי יש לי סדרי עדיפויות שונים ותכנונים שונים לכסף שהצלחתי לחסוך. אז הדירה תחכה... מעדיפה להיות בנחת בשכל שלי על הפרנסה של הבית

בעלי בא רק עם 15 אלף הון עצמי.

אני חסכתי שקל לשקל כל החיים .

חשבתי לפני חתונה לקנות בית בזול ולהשכיר אבל פחות היה לי זמן להתעסק עם זה.

וזה בלשון המעטה.

אתם צריכים להחליט יחד מה חשוב לכם ומה רוצים.

זה אפשרי השאלה אם נכון לכם עכשיו ואם כן אז לייצר את היכולת

לק"י

בעיני לא חייבים לקנות דירה.

ובטח שלא בתחילת הנישואים....

ומרגישה שהקושי העיקרי שעולה מהדברים שכתבת (בהודעה המקורית ובהמשך בתגובות) זה האובדן של אמא שלך, והתפרקות המשפחה בעקבות זאת.

כלכך קשה לאבד אמא, בכל גיל - ובטח קשה לאבד כשאת צעירה, לקראת הקמת ביתך שלך אבל היציבות שאמא שלך השרתה כבר איננה ומרגיש שהכל מתפרק.

ובאופן טבעי כלכך, קשה לך לקבל את השינויים שהאובדן הביא איתו -

את השינוי בהתנהגות של אבא שלך

את השינוי במצב הכלכלי שאולי נבע מכך,

את השינוי ביחסים בין המשפחה והשינוי בקשר בין האחים.

וכותבת בזהירות שאולי גם החוסר הזה, תחושת ההתפוררות הזו מפריעה לך לבנות בצורה יציבה את הבית שלך עם בעלך - מפריעה לך לבטוח בו, להרגיש יציבה איתו, להקים איתו משפחה ולקנות בית.

בעיניי כדאי למצוא מישהו בחיים האמיתיים - רצוי דמות מקצועית - שתוכל ללוות אותך ולעזור לך להתגבר על השבר הזה, לקבל את מה שהשתנה ולא ישוב עוד ולנסות לשקם את מה שניתן לשיקום, ומתוך כך בטוחה שדברים יתבהרו גם ביחסים ביניך לבין בעלך ויאפשרו לך באופן כללי להרגיש יציבה יותר, בכל התחומים (גם הכלכלי).

לקנות דירה זו השקעה רצינית, לא חייבים עכשיו (וגם לא בכלל). אפשר לחכות, לחסוך בינתיים, לייצב את המצב בנפש ומשם להמשיך להחלטות כלכליות משמעותיות בלב שלם יותר.

המון הצלחה ❤

לא הבנתי את זה...כל אחד נותן כמה שהוא רוצה/ יכול ..

והורמונים זה קשה!!

אם יש להם ורוצים לתת אפשר לקבל מהם.. אבל זה לא שהם חייבים או משהו...

160 זה אולי מעט ,אבל יתכן שלא בטוח כדאי לקנות דירה ..אני לא יודעת אם מחיר למשתכן עוד קיים אולי כדאי להרשם ולקוות לזכות.... (אני מציעה ללמוד על דרכים נוספות למנף את הכסף)

אני שומעת שאת בטיפולים, זה גם קשה מאוד לצפות לילד, אז חיבוק על זה....

עברה בסה"כ שנה.

את בטח עוברת הרבה התקפות הורמונליות בנוסף לאבל שאת מתמודדת איתו והחיים החדשים. חבל.

מעבר לזה שאת אומרת שקשה לך לסמוך עליו.

ילד זה הרבה יותר מורכב מבית משותף, הייתי מציעה לך לשחרר את הטיפולים ולשחרר באופן כללי.

לדאוג לעצמך באמת. לא יודעת מה הסיבה שאת עוברת טיפולים, אבל הגוף יודע דברים שלפעמים המח מסרב להבין.

תני לעצמך קצת לנוח. להתמקד בכאן ועכשיו, בקשר החדש שלכם.

שנה זה כלום.

תבדקי את מה שאת לא בטוחה לגביו, אח"כ לאט לאט להתקדם הלאה.

נ.ב.

ההורים שלכם לא חייבים לכם כלום.

שחררו אותם.

אם יהיה להם, יתנו, לא יהיה להם, לא יתנו.

וזה לא משנה כמה ומה נתנו לאחרים.

שחררו.

ולא להתערבב עם הכעסים של האיש שלך. זה שלו.

תטפלי בעצמך ותדאגי לעצמך. את בסטרס.

אבל בגדול, אפשר גם בלי ריטריט, סתם מקום שקט לניתוק, במחיר לא יקר מדי (אפשר גם מקום עם אוהלים, אבל צריך שיהיה מקום מסודר בו משכירים את האוהלים וכו').

הוא מחמיר אז עישן הרבה לפני סעודה מפסקת,

בגלל זה הוא ככה.

יש משהו בבת עין, גברים ונשים ביחד

ויש בעין כרם ריטריט יוגה נשימה מעגלית וסווט לודג' 

שלחתי לך במסר

צריך בסופ"ש הקרוב ובתחילת שבוע הבא.

אשמח לעוד רעיונות אם יש.

זה חום שאפילו התאילנדים לא מסתדרים איתו.

ואם כבר מתעקשים למות מחום.

השעות הנורמליות הן בוקר עד 10 בבוקר

ואחר"צ מ16:00 והלאה.

וזה כרגע בעיקר חלום, אז טוב שחידדת...