כן!
טוב להם!
רק מה, שלרוב לא תראה ולא תשמע שאנשים צועקים: "טוב לי!"
אלא מטבע הדברים יותר שומעים כאשר לא טוב.
כמה משמח לשמוע שזכית שהוריך שלך חיים באושר ובאהבה, וכמה זה מדהים ומיוחד!
האמת האמת שאין דבר יותר יקר מזה.
האהבה הזו שבין איש לאישתו,
שבין אישה לבעלה,
שממשיכה וצומחת *ומתגברת* *וגדלה* ככל שהזמן עובר, ולא להיפך.
כמובן שזו עבודה. אבל זו עבודת חיים.
עבודה אהובה ויקרה מאין כמוה.
עבודה שמגדילה גם אותנו בתור האדם הפרטי שאנחנו
וגם את הזוג שאנחנו
עבודת המידות
עבודת הלב
וגם עבודת השם כמובן.
יש בתוך חיי הנישואין סוד גדול מאוד ופלא גדול מאין כמוהו שבכוחו ומתוכו אפשר להגיע לכך.
כמו שאמר לנו הקב"ה בתורתנו הקדושה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
ויש בדברים עומק אדיר ובאמת פלא אדיר.
בנוסף, מצרפת לך תשובה שכתבתי בנושא הזה בדיוק לא מזמן 
כאן:
בוודאי שיש! והרבה מאוד מאוד ב"ה - נשואים טריים
ומתוך אותה התגובה מעתיקה את הדברים גם לכאן:
אז בקצרה:
כן, יש זוגות רבים שטוב להם. ומאוד.
כן, יש זוגות רבים שלמרות הפערים מצליחים לגשר עליהם ולחיות יחד באהבה גדולה.
כן, יש זוגות רבים שההשקעה הזוגית, גם כשהיא לא קלה, שלהם נושאת את הפירות הכי מתוקים שיש.
וכן, יש זוגות רבים שמבינים שזוגיות היא לימוד.
לימוד לכל דבר.
שתורה היא ולימוד היא צריכה.
ולומדים.
לומדים זוגיות.
ומשקיעים אנרגיה. אקטיבית.
ובונים
ויוצרים אהבה
ובונים ויוצרים זוגיות טובה ומטיבה
ומשקיעים עוד ועוד גם לאחר 30 ויותר שנות נישואין,
כל יום ויום,
ולא לוקחים לעולם אחד את השני/ה ואת הזוגיות שלהם כמובן מאליו,
וממשיכים לגדול ולהתפתח עוד ועוד ועוד.
גם באדם האינדיבידואלי שהם, וגם בזוג שהם.
והם לרוב לא יציגו את כל הטוב שלהם כלפי חוץ,
גם כי הטוב הזו הוא *שלהם* ובינם, קודש הקודשים שלהם.
גם כי הטוב הזה יכול אולי להכאיב למישהו אחר.
גם כי לא מרגישים צורך לשתף בטוב וכשטוב (אלא בעיקר כשפחות טוב וצריכים עזרה או לפרוק...)
ושוב גם ובעיקר כי הטוב הזה כל ייעודו, מטרתו ומקומו הוא ביניהם בלבד. זו הברכה שלהם, האחדות שלהם, האהבה שלהם, הביחד שלהם והאור הייחודי רק לשניהם.
ובהרחבה -
השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.
חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.
אז מדוע בעצם מתחתנים?
כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:
1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.
2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.
3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.
4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.
כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.
המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,
ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול *בעצמו* לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו...
5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,
רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,
וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את *רצון ה'* ולא רק את הרצון שלנו.
מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,
לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"
מכ"כ הרבה סיבות,
עבורי זה עיקר החיים,
רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,
גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,
מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,
מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)
מחויבות שלמה,
אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,
מסגרת שממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".
וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?
למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?
קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -
הוא בני הזוג עצמם.
והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.
הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.
האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,
או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.
איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.
כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.
ואתן מספר דוגמאות -
קודם אכתוב את ה"חשש" ואז את התשובה אליו:
- לדוגמא "עול הפרנסה".
עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,
גם על רווקה,
גם על זוג ללא נישואין
וגם על זוג במסגרת הנישואין.
אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,
ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,
אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.
- "גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים"-
גם כאן
אם אדם רוצה ילדים,
ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.
אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.
- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.
- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" -
גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.
כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.
אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,
מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.
אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...
וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.
שינויים ומעברים בחיים-
- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,
בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,
גם חזרה בשאלה של בעלי,
גם דיכאון אחרי לידה,
גם משברים אחרי הלידות
גם מחלות של הורים
ועוד הרבה דברים -
ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.
מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.
לא חלילה המפריע לכל זה.
אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.
והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.
ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,
ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.
לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,
ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.
- "קושי לשמר תשוקה" -
לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו - גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.
גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח,
גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך לחדש, לגוון, להעמיק, להשקיע
ובשניים זה נותן הרבה יותר.
לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -
1. בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.
2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.
ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,
ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין,
הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין
*המודעות* שלנו לכך
וההשקעה שלנו בפועל לכך.
- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין
מהי המהות של הנישואין,
תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה
(אם תרצי אוכל לכתוב על כך פוסט נפרד כי זה ממש ארוך על מהות הנישואין עצמם)
- ורוצה גם להזכיר כמה דברים חשובים שכולנו צריכים לזכור:
כאשר מתחתנים ונשואים כך וכך שנים -
נסיבות החיים משתנות.
האהבה נשארת, קיימת – אך חייבים לטפח אותה.
כמו כל דבר שדורש אנרגיה כדי להתקיים – כך בדיוק גם האהבה והזוגיות.
השקעה ונתינה יוצרות אהבה.
את הרגש אפשר ליצור. הוא לא צריך "ליפול מהשמים". זה לגמרי אקטיבי ולא פסיבי.
כך גם תשוקה, אהבה, זוגיות, רגש – אקטיבי לגמרי ולא פסיבי!!!
לא להיבהל מזה – לעבוד על זה. להשקיע בזה זמן, מאמץ, אנרגיה, כסף, משאבים, לימודים, ניסיונות, השקעות. עוד ועוד ועוד – בסוף זה משתלם ועוד איך!
ואם אנחנו מצפים שמשהו ישאר פרפרים לנצח בלי להשתנות ותולים תילי תילים של תקוות וציפיות מבן/בת הזוג כאילו הם יכולים לספק את הכל כולל הכל - צריך להבין שלא כך היא. החיים עצמם משתנים, האנשים משתנים, העומס גדל, האחריות גדלה, השנים עוברות – צריך לקחת את *זה* בחשבון – לא לכעוס ולהיות מתוסכלים מבני הזוג, אלא להבין שמציאות החיים היא היא זו שהשתנתה ולכן יותר ק/שה!
אז בלי כעס, לנסות לראות איך *אנחנו* פותרים את הבעיה *שלנו*.
ומדוע זה כ"כ קשה בדור הזה? (כמובן בהכללה ובלי להיכנס לעומק ולדקויות של הדברים):
1.בעיקר בגלל ה*אני במרכז* - קשה מאוד לראות את האחר, להביןאותו, להיכנס רגע לצד שלו.
יש ריכוז בלתי פוסק באני ועצמי ואגואיזם מוחלט.
2.וגם בגלל דור האינסטנט – הכל הכל חייב להיות כאן ועכשיו! או שזה כאן ועכשיו או שאין כלום!
וזה לא עובד כך.
זוגיות, אהבה זה תהליך. ת ה ל י ך! לא הכל בא באינסטנט.
כמו כל דבר טוב בחיים – צריך להשקיע, לעמול, להזיע, לעבוד קשה. כמו הריון, לידה, גידול ילדים, כושר גופני, שמחה - זו עבודה!!!
ואם משהו לא עובד וקשה – אז לא לברוח ולשבור את הכלים ולא משחקים! אלא לעבוד! לתקן!
ל ת ק ן! אנשים כבר שכחו מה זה לתקן. היום ישר זורקים לפח וקונים חדש, מרגישים שכך גם בזוגיות – אפשר לזרוק ולקנות חדש אם לא טוב.
אבל לא מבינים שגם עם השני/השלישי וכו' יקרה בדיוק בדיוק את אותו דבר!!!
למה?
כי שוב אגואיזם
כי שוב אינסנט
כי אין אדם מושלם בעולם
כי כל אחד עם היתרונות שלו והחסרונות שלו.
ומחליפים חסרון אחד מחיסרון אחר.
מחליפים קושי אחד בקושי אחר.
צריך לתקן, לעבוד על זה קשה, מהשורש, לדבר, לתקשר, לפתור – ואז האהבה גדלה ומתעצמת ונהיית עמוקה יותר גדולה יותר ורחבה יותר ככל שהזמן עובר ולא להיפך!
3. גם התקשורת הבינאישית נהייתה מאוד דלוחה וקטנה בדור הזה ככל שעובר הזמן.
כבר מגילך 0 רגילים להיצמד למסכים, להיות שקועים בעולם וירטואלי, אין קשר עין, אין פתירת בעיות פנים מול פנים, אין שיח אמיתי ועמוק, הכל מסך, הכל שופוני, הכל חיצוני, הכל ויזואלי ותמונות וריטושים – פלא שאנשים לא יודעים לתקשר ולהסתדר עם אנשים אחרים?! ועוד בני זוג?!
צריך לחזור לדבר, בלי מסכים. לחיות את העולם באמת כמו שהוא ולא דרך המסך.
לחיות. ל ח י ו ת!
לנשום, להכיר, להעמיק, להביט בעיניים, יצירת אינטימיות טובה ומרירה. זה דבר חשוב מאין כמוהו.
4. התרבות מקדשת מסרים לא מציאותיים ו"הוליוודים" בכל מה שקשור לאהבה, ממש מסרים שחותרים תחת מוסד הנישואין הקדוש, אם זה בבדיחות, בבגידות, באיך שמסתכליםפ על דברים, בסרטים, בתרבות, באנשים עצמם – נראה שכמעט כולם שבויים במסרים מעוותים מאין כמותם על נישואין זוגיות ואהבה אמיתית מהי. והמוח של האנשים נשבה בזה ומאוד קשה לצאת מהמוסכמות האלה ולחיות באופן נכון ובריא.
5. המובן מאליו – הנשק מספר אחת של האהבה והזוגיות.
שום דבר לא מובן מאליו!
להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.
כך גם ניתן לראות זוגות שחיו 10 שנים ביחד לפני החתונה, כולל הכל, ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.
איך זה יכול להיות?!
לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!
כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל, לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.
ואחרי החתונה? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.
רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,
הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.
לדעת שהמובן מאליו הזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.
אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!
שאם משכילים ללמוד זוגיות ולעבוד נכון זוגיות או אז הקשר ואהבה רק מתעמקים!
נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!
מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה.
--------------------------------------
ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:
אהבה -
היא התחייבות ללא תנאים
כלפי אדם לא מושלם
לאהוב
זו לא רק הרגשה חזקה
זו החלטה.
זו בחירה.
והבטחה.
מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*
תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.
קצת מההוא,
את זה מההוא,
את זה מההיא -
ויוצא מר/גברת מושלם/ת
ובכן,
לצערנו זה לא קיים.
ולא רק שזה לא קיים,
כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,
יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...
בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.
וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל
ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.
הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.
עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,
עם כל פרט גופני של מי מהם,
עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,
עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם
וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -
ו...
זה הרבה.
זה לא קל.
צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.
ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.
התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.
מה יקרה אחרי החתונה?
אם תכירו מישהו אחר?
זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.
אז הוא שלך.
וזהו.
אין עוד אחרים.
אין.
עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*
ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*
כאשר את במצב של כבר מצאתי,
אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.
הוא שלך, ודי.
וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -
ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,
ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,
ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,
ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.
- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה
שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.
ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.
להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.
לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם.
להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-
ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.
לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.
הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.
התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני.
שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.
עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.
אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.
חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.
בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים
ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.
לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.
עמדנו תחת החופה - אז *זה זה* וזהו!
המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?
החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!
הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...
בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!
*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.
בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.
רק הקב"ה לבדו מושלם.
אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.
אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.
אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.
הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה
זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!
אם תבחרי להיות שם,
אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,
ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!
*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,
*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!
וכמה שזה חשוב לומר זאת,
כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע
בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,
ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!
וזה פשוט לא נכון!
מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!
להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,
להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,
ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!
ההבחירה הזו,
האמירה הברורה הזו,
תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,
להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,
להשקיע ולתת,
להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך
וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.
בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*
וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.
וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,
אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.
באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.
אמנם, אחרי שמתחתנים,
אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.
אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש
אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו
וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.
אז במודע להעניק
במודע לחשוב על השני
במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו
במודע הכל.
ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.
!