סבא וסבתא שלי הם דוגמא חיה לכך

(בלי עין רעה ושיאריכו שנותיהם יחדיו בטוב ובנעימים)
אחת הבעיות הגדולות ביותר שהורסת כל חלקה טובה בזוגיות ובכלל זוהי השגרה.
נכון שיש לה יתרונות גדולים, שכל אחד יודע את תפקידו, שהחיים זורמים במי מנוחות וכו', אבל בלי רענון ושינויים בחיים הם הופכים לבנאליים ומשעממים.
זה הכח הייחודי של הנשמה שלנו, שהיא כל הזמן שואפת ליותר, לצמוח ולהתפתח - וכשכובלים אותה היא מרגישה דחוקה וחנוקה.
גם הנשמה של הזוגיות היא כזו. היא כל הזמן צריכה לגדול ולהתפתח.
זה בכל המישורים, בתא המשפחתי, בתחום הרגשי, בתחום המודעות וההיכרות הזוגית ועוד.
ה"טריות" הזו שאת מדברת עליה היא לא בהכרח הרגשה של "פרפרים בבטן", מבט מנצנץ בעיניים או שכל משפט שאומרים זה לזו נשמע כמו קול פעמונים... הטריות הזו זוהי למעשה תחושת ההתחדשות המתמדת. הרצון להכיר. לגלות עוד פן חדש ועוד זוית שטרם זכינו להכיר האחד בשני.
גם בתחום הכי אישי שבין איש לאשתו התורה דואגת לנו להתחדשות הזו, לרעננות הזוגיות הזו. כביכול לשכוח מה שהכרנו ובכל פעם להכיר את הגוף ואת הנשמה האחד של השני מחדש.
את שואל את מחדשים ומעצימים את הרעננות?
פשוט להכיר בעובדה שאנחנו לא מכירים זה את זה ומתאמצים לעשות זאת יותר ויותר.
וזה בכל המישורים - לחשוב מה יעשה לך או לו טוב ולדבר על זה, לקנות מתנה בשביל תשומת הלב - אבל מתוך מחשבה מה ישמח באמת
את מי שיקבל אותה לצאת לבלות יחד מתוך רצון להעמיק את המרחב הזוגי.
החשיבה על המרחב שביננו והמקיף אותנו, והרצון התמידי והמשותף למתוח אותו ולפתח אותו יותר ויותר, הם אלו שהכי תורמים לצמיחה המשותפת ולשימור תחושת הטריות והרעננות אליה אתם שואפים.
בהצלחה!