פורום נשואים טריים (עמוד 322)

מסכימה שצריך לשקול מילים.

האמת שככה הרגשתי גם עם ארבעת הבחורות שיצאתי איתן ולא התחתנתי אבל בפעם החמישית התברר שצדקתי.

יש כאלו שזה ברור להם מהפגישה הראשונה ויש שרק אחרי כמה חודשים. כדי להיזהר מאוד מתבניות. הן עלולות לבלבל ולגרום לפספוס.

מתי מבינים אם זה לא?

אני חושב שזה יותר מורכב.

גם מי שמרגיש בפגישה הראשונה שזה 'זה', כדאי שיחכה עוד פגישה שתיים, לשים לב שהוא לא מסתנוור. מצד שני, יכול להיות שההרגשה בצורה הברורה של מחכים - לא תגיע בכלל.

לכן - אם אין תחושת קרבה נפשית - לא להתחתן, אפילו אם שכלית הכל מתאים - זה מתכון לאסון. אבל, אם יש סמפטיה אחד כלפי השני, רצון להמשיך להפגש שמחזיק מעמד, געגוע מסויים (וכמובן ערכים משותפים) - חבל לחכות לקולות וברקים.

אבל בעז"ה אני אחשוב על הדברים..

עד אז כנראה לא אפשרתי לעצמי לגמרי...
אבל היו כל שאר הכלים לדעת שזה זה (וזה חשוב שאת מציינת שיש כבר מציאת חן ראשונית)

רק על סמך השכל?

שאלת מתי הרגשנו ש"זה זה".
עד שהחלטנו היה רגש, היה שכל, והיו עוד דברים שחשובים לדעתי (הערכה, הדדיות..)
אבל הבלעדיות שלו הגיעה כשהחלטנו. התחושה ש"זה זה", התאפשרה אצלי דווקא מתוך ההחלטה...

בס"ד

 

וגם של קשר.

 

עם בעלי ידעתי כבר אחרי הדייט הראשון אם לא לפני [פטפטנו מלא בוואטסאפ לפני כי לקחו שבועיים עד שיכולנו להיפגש]. הוא גם די ידע בדייט השני או השלישי אבל פחות היה מוכן להודות בזה בדיעבד

בכל מקרה, אנחנו לא מקרה נפוץ, התחתנו תוך שלשה חודשים וחצי מהדייט הראשון ובואי נגיד שזה הפתיע אפילו אותי.

 

בקיצור, ממליצה לך ללכת לפי מה שאת מרגישה ולא לפי מה שכביכול אמור להיות כי זה לא באמת עובד ככה.

השאלה אם זה יבוא, או שאם אין מספיק בשלב הזה, אז זה לא יקרה.
השאלה גם מה יעורר את זה.

בס"ד

 

ב. אם יש מציאת חן ראשונית אז אני מאמינה שהרגש אמור להתחזק לאט לאט. לכל אחד הרגש מגיע בזמן אחר, יש כאלה שהתחתנו בשלב המציאת חן והרגש בא אחרי החתונה. כל אחד ומה שמתאים לו.

אנחנו דוגמא "טובה" אבל ממש לא קלאסית, סגרנו צ'יק צ'ק, לא אנקוב במספר הפגישות שלא תיפול מהכסא, אבל זה היה מהיר מאוד.
הוא טוען שהוא לא הרגיש כלום עד אחרי ההצעה אבל היה לו ברור שזו אני, אני הרגשתי מייד.
כמובן שזה התפתח יותר ויותר בין הפגישות ואח"כ.

שנינו

חבל לדמיין לקוות ולצפות שזה יגיע מיד. נכון, יש כאלה שזה קורה להם. אבל לרוב זה לא קורה. זה מתפתח לאט לאט ומגיע אחרי כמה זמן. אצלנו לקח בערך חודשיים.
בהצלחה!

יכול לתקוע במקום לקדם.
ברור שהיינו רוצים להרגיש פרפרים ולבבות ישר על ההתחלה. אבל בדרך כלל זה לא ככה ואז אנחנו כל הזמן מחפשים אותם ומתאכזבים כשאין ומתחילים לחשוב אולי זה לא זה וכל מיני מחשבות מחלישות ומפרידות.. במקום לתת לזמן ולפגישות לעשות את שלהם ולעשות בעצמנו למען קידום הקשר הזה למקום טוב, ולאט לאט נבנית אהבה, שהיא הרבה יותר עמוקה, חזקה ויציבה מהתאהבות ראשונית ורגעית שאין לה הרבה ביסוס.
פעם חברה אמרה לי- 'אנחנו נפגשים כבר שבועיים ואני לא מתרגשת כשהוא שולח לי הודעה'.. אמרתי לה שגם אני לא מתרגשת בכל פעם שבעלי שולח לי הודעה וזה לא סותר את האהבה הגדולה והגדלה שיש לנו ב"ה ב"ה. ונראה לי שאני נורמאלית.. אז עדיף לא לצפות לרגשות בהתחלה. כמובן שזה נצרך בהמשך, כל אחד לפי אופיו. בהצלחה רבה!!

וכשתרגישי שאת לא רוצה לותר עליו ומחכה לתשובה חיובית ממנו.

צריכה להרגיש שמחכה לפגישות. ומענין לך

אני הרגשתי בפעם ה1 ביטחון ורוגע מאוד חזק שהוא השרה עליי, הוא הבין בפעם ה3.
זה תלוי באופי (אני אחת שהכל מהיר וכאן ועכשיו ואצלו מחושב..)
מה שכן- אם לא מגיע אחרי מס' פגישות ואין התקדמות לא הייתי מצפה שזה יגיע פתאום אחרי חודשיים נגיד.

אחרי שהתארסנו.
זה אומנם לא רגיל. אבל יש אנשים שהם מאוד שיכליים שהרגש מגיע בעקבותיו.

אני כל יום מרגיש את זה מחדש

בעלי ידע עוד לפני הפגישה הראשונה ;)
כי הכרנו לפני, ב'ה אחרי שבועיים התארסנו.

חשוב לציין שמכירה המוו זוגות שבכלל לא היה ברור להם שזה זה על ההתחלה, והיו התלבטויות ולקח 6,7 חודשים כדי לברר והלהחליט בינהם, וגם עזרה מרבנים והתייעצויות, וחיים בשמחה אמיתית.

את אמורה להרגיש שאת מחכה לפגישות.
את אמורה להרגיש שאת רוצה להיות קרובה אליו.
את אמורה להרגיש שקשה לך שהפגישה נגמרת.
את אמורה להרגיש שזה הדדי..

כל זה אחרי שבחנת מבחינה שכלית את הקשר וההתאמה בינכם.

אל תתערבי בחינוך.

לפח' שנה.

 

צריכה משהו לעכשיו..

חודשיים לפני חתונה.

מנסיון של 4 גיסות כל אחת סוג אחר ... 😜

תודה.

רק אם הם יושבים בסלון עם כולם תשבי איתם גם. או כשהיא קוראת לך שתשבי איתם.
מזכיר לי כשהיתי באה בתור כלה והינו רוצים לדבר אחותו תמיד היתה מצטרפת לכל פגישה שהיתה אצלו בבית. וזה פיצץ אותי. והכי מעצבן שהוא לא היה אומר לה כלום.

אבל אם את כבר דואגת מעכשיו להיות בסדר בטח שלא תעשי את זה.

האמת שאני לא טיפוס נדבק,

אבל אשים לב לזה יותר.

ולא לנסות לחנך אותה.. להחמיא לה ...

ועכשיו אני צריכה להתאמן על לסגור יותר את הפה..

 

וספציפית לקשר של גיסות להבין שהיא לא גונבת לך את אחיך ולא שום דבר גם אם בשנה הקרובה הם יהיו כל העולם אחד של השניה,
זה תהליך טבעי ובריא. הסבלנות תשתלם בסוף ואחרי שהם יתרגלו לחיים כזוג נשוי אחיך יחזור להיות האח שהוא תמיד היה.
רק סבלנות...

בס"ד

לכי לפסיכולוג ולפסיכיאטר.

ב"הצלחה.

גם עצמי, עבודה עצמית.

 

גם פסיכולוגי.

 

גם תרופתי כשצריך. לפעמים לאותו רגע.

 

 

קדימה - חבל להתעכב..

הטיפול יחסית קל ומוצלח
מאוד חשוב לא להזניח

תתיעצי עם פסיכולוג

גילוי נאות (וידוע פה בפורומים ): אני מתמודדת עם משהו דומה. הלכתי לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי (זה מה שאת צריכה ) ואני לוקחת תרופות וזה מאוד משמעותי.

בהצלחה רבה!

יש טיפול
חבל על הסבל שלך.ואמא שלך למה עד עכשיו ככה?
טוב...כותבת לך באישי

הבנתי שcbt מצויין לזה. הייתי נזהר מטיפול פסיכאטרי אלא אם כן כלו כל הקיצים ושום טיפול לא עוזר. תרופות פסיכאטריות משפיעות על הגוף והנפש

בס"ד

 

זה לא בהכרח רע.

תלוי באדם, תלוי במקרה.

 

יש כאלה שמשפיע עליהם יותר קשה, יש כאלה שלא.

 

יש כאלה שעוזר יותר, יש כאלה שלא.

 

לא תמיד תרופתי זה רק אם "כלו כל הקיצין", אע"פ שאכן אם אפשר להסתדר בלי זה, תמיד יותר טוב..

חלק מהם מועילים לחרדות.

יתכן מאוד שהחרדות הן לא שלך
אלא תוצאה של חיים עם אדם חרדתי, אדם שקרוב לך ומשמעותי לך.
זה "מדבק" במובן מסויים.
אך עם טיפול טוב תוכלי אולי להשתחרר מזה לגמרי.



אפילו פסיכוזה היא "מדבקת". אנשים שנמצאים ליד אנשים פסיכוטיים, מרגישים שהם משתגעים בעצמם.
אבל הם לא...
זה רק מאוד מפחיד ומערער.

פני לרופא משפחה ובקשי הפניה לטיפול פסיכולוגי
או פני באופן פרטי.
תתייעצי עם פסיכולוג לגבי הצורך בפסיכיאטר. אולי כל מה שאת צריכה זה לעבד את מה שקורה לאמא שלך- ולך בעקבות זה. ולהשתחרר מהחרדות שלה...

אין כל כך מקום לרקוד אצל הבנות
אבל אולי אפשר לחלק אותו כך שכן יהיה יחסית נוח.

בכל החתונות שהייתי שם היה מקום בשפע לבנות לרקוד! הרבה מעבר לאולמות אחרים. זה תלוי איך מחלקים את האולם.

לגבי מקום- לא היו הרבה מוזמנים, אז היה מלא מקום לרקוד.

אם יש יותר מוזמנים- זה מצמצם, כמו בכל מקום...

 

האוכל אחלה (לא מבינה בזה יותר מדי)

 

לגבי הגעה- זה פחות נח. אנחנו ארגנו הסעה.

 

הנוף מטורף, במיוחד עם החופה לפני שקיעה, והחופה ממוקמת במקום של הקהל יכול לראות.

 

והמחיר זול...

 

 

בס"ד

 

הדבר הכי טוב שם זה הנוף.

האוכל השתנה בין חתונה לחתונה

ההגעה בלי רכב הייתה מזעזעת [אין יותר מדי אוטובוסים שנכנסים וזה סיוט לעלות מהכביש הראשי]

המקום ריקוד לבנות היה די מצומצם אבל יש מצב שזה תלוי בחלוקה

גם המקום לאוכל לא מרווח מדי אבל זה כמובן תלוי בכמות המוזמנים

 

אבל המון דתיים מתחתנים שם כי זה זול, אז אולי זה שווה את זה.

האולם שלי גם היה מאד זול אבל הוא לא כל כך מוכר אז אם במקרה תרצו לחפש עוד- גינת אגוז בכפר סבא מושלם ונגיש.

לפני קצת יותר משנה...

נוף מהמם, מחירים נוחים. בעל אולם אמין מאוד, לא מנסה להוציא ממך סתם כסף.
רחבת ריקודים גדולה ממש.. גם בשלנו ובכל החתונות שהייתי שם היה מלא מקום גם לגברים וגם לנשים..
אוכל טוב (לא חיפשנו אוכל גורמה.. ממה שאמרו היה טעים מאוד ובשפע..)
הגעה- ארגנו הסעה (מעל כמות מסוימת של מוזמנים האולם נותן הסעה מירושלים מתנה) הוספנו לזה עוד הסעה מירושלים, הסעה לישיבה של בעלי (גם ככה הם תמיד מארגנים הסעה) והסעה מהישוב של חמי וחמותי..

מקובל שהגבר לוקח את זה על עצמו כי הוא גבר
אבל בתכלס? אין סיבה שאשה לא תקין רכב לטסט.
כדי לקחת הגה ימינה ושמאלה וקצת ללחוץ על הברקס לא צריך גבר.

לא יודע כמה פעמים עשית טסט אבל רואים שם מעט מאד גברים.
מכל מיני סיבות העיסוק ברכב נחשב "גברי" וככה גם הטסט.
גם נשים שלוקחות את הרכב הרבה פעמים נותנות לטסטר לעשות את העבודה במקומם.

למה? דרכו של עולם.
חייב להיות ככה? לא. אשה יכולה לעשות טסט בדיוק כמו גבר אז שכל אחד יעשה מה שמתאים לו..

בדרך כלל בעלי, אבל אם אני פנויה והוא בשבוע עמוס- אני עושה את זה.

צריך להיטיב אחד לשני. זה לפני שני רכבים.

 

מי שיכול - עושה. אם יש שניים, אז אולי כל אחד יכול חלק. לפי הזמן והעיסוק וכו'. ולי אם מישהו מהם משום מה מאד נלחץ מזה, אז השני..

 

מה שייך לשאול "מי עושה"? יש בזה כללים?

 

טסט לרכב, למי שנוהג/ת, זו לא מלאכה "גברית" או "נשית"...  ואם הרכבים תקינים - זה עובר במהירות...

אז אשתי הלכה לנסיון שני, בהריון מתקדם.
איכשהו אז הוא עבר.

קחו את הרכבים למוסך
אתם תלכו למסעדה
לוקחים על זה עוד 100 שקל, זה שווה

היתה לי בעיה בברקסים,
בוסטר אמר מי שולח אישה לעשות טסט, הא לטא יודע ללחוץ.. ועוד פעם שעשיתי עם הילדים ברכב. הסברתי להם שגם לאוטו עושים מבחן ...
בפועל העבירנאותימואז הלכתי למוסך בגלל ה שהאזור אמר- והמוסכניק אמר לי שזה גבולי, ואם לא עכשיו אז עוד חודש אצטרך להחליף ברקסים. ושהטסטר היה במצב רוח טוב או שלא רצהלאכזב את הילדים שהאוטו לא עבר את המבחן חחל

הייתי  מציע להיות "מחמירים" בעצמכם.

 

לא לצפות שמא יעבירו אתכם - אלא שיאמרו את האמת.

 

לנסוע עם ברקסים לא תקינים, או צמיגים כאלה, זו סכנת נפשות ממש, ח"ו.

(אישית בעניין בברקסים המוסכניק שלי כבר מכיר אותי
{פעם באתי כי חלמתי כמה ימים רצוף שההרקסים לא בולמים. הוא בדק והכל היה מאה אחוז }


הרכב שלי מתוחזק וכברשנה שני העברתי בלי להכניס לפי כן למוסך. אבל הולכת בשביל הרוגי שלי כשמרגישה צורך

צריך לדעת כמה דברים כמו איך פותחים את מכסה המנוע, לסובב ממש מהר את ההגה, האוטו באוויר וזה די מפחיד. נראה לי מהפקק שעשיתי העבירו אותי ;)

מצד שני - יש את הריווח שציינת.

 

את יכולה להתנחם, שגם אצל גברים שלא מסובבים את ההגה כך, הבוחן עושה את זה בשבילם.

עם כל הכבוד, שלא יעלה על הכביש.

אני שייכת לאלו שבעיתות חירום גם יחליפו גלגל. אולי אין הרבה כאלו אבל מכסה מנוע? לבדוק שמן מים זה בסיסי והמון עושות אתזה...

תמיד יש אנשים חמודים שיכולים לעזור לאישה לפתוח מכסה מנוע...

אין כללים, מי שיותר פנוי לזה. אצלנו , בדרך כלל בעלי( שונאת להתעסק בזה) קרה שגם אני עשיתי , כי זה מה שהסתדר.

בעלי עסוק מאוד..

אני הולכת לבד או עם ילדים..

כשמגיע תורי, אני יוצאת מהאוטו ב"אופן מכובד" ומבקשת שאחד מהעובדים יעביר אותו..

זה ממש מקובל אצלנו.. לפעמים אני רואה שאם יש אישה שלא יוצאת, העובד שואל אותה אם היא מעדיפה שהוא יחליף אותה..

זה מקצר להם את התהליכים בהרבה..

סיפור קצר-  בפעם הראשונה שהלכתי לעשות טסט, לא הכרתי את כל הנוהל.. וכן, לא ידעתי איפה פותחים את מכסה המנוע (אין לי שום סיבה לדעת את זה.. אין לי מה לחפש שם.. ולהחליף גלגל אני דווקא כן יודעת..).. העובד ביקש ממני לפתוח מכסה מנוע.. הסתכלתי קדימה וגיליתי שאין לי שמץ של מושג איך עושים את זה.. הסתכלתי על הבוחן בעיני עגל.. הוא עשה כזה "אוף" קולני.. פתח את הדלת של האוטו ופתח את המכסה מנוע.. התגלגלתי מצחוק..

ולפותחת, אין כללים בזוגיות, כל זוג עושה את מה שמתאים לו.. לדוגמא- לזוג אחד מתאים שהאם תהיה עקרת בית ולזוג אחר מתאים שהאבא יהיה עיקר הבית.. אל תחפשו לחקות את מה שראיתם בבית שלכם או אצל מכרים.. תמציאו מחדש את מה שטוב לכם ומתאים לשניכם..

בהצלחה לכולם.. 

בהנחה ששניכם רשאים לנהוג ב-2 הרכבים.
מנסיוני הדל בעיניני רכב (לא טסט), לנשים יותר מנפיצים דברים.

בהצלחה

ציטוט הפתיח באתר:
מרכז יהל הוקם כדי לתת מענה ליחסי אישות ומיניות באופן פתוח ומצמיח, מתוך הבנה שקשר חיובי בין בני הזוג מחזק ומחבר, ומתוך גישה יהודית ובריאה.

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות


כנס לקישור.
תוכל להתרשם מהנושאים שממש תפורים לנושא שאתה מעלה.


יש גם הדרכות פרטניות.

עם הסתייגות קלה, בהנחה שזה הדבר היחיד שאתם מתקשים בו.

במידה וזה מצטרף לעוד בעיות זוגיות, נראה לי שהם פחות מתאימים

המתאימים.

ורופא משלהם ודיברו על כל הבעיות האלה. ויש להם רופאים ויועצים וכל מה שצריך.
תיפנה אליהם.

ואם כבר, אז הרב ובני משפחתו, מבטאים את הט' בחיריק.

יש בהדסה הר הצופים קליניקה לתחום,

תנסו להגיע לד"ר אנה רובל

בטוח שרב יעזור? מלחיץ הנושאים האלו

אלימות(פיזית?) זה למשטרה,לא לרבנים.

יש להן מוקד שפועל כל השנה רצוף. את יכולה להתייעץ איתן בקשר לבעיה שלך ולקבל הכוונה מתאימה.

רב קשור לחלוטין.

 

הרי אנשים כאן אינם יודעים במה מדובר - וכבר מייעצים לך "משטרה", "מה קשור רב".. 

 

יש אכן מקרים, וזה תלוי גם בנפשות הפועלות, שרב מנוסה ומבין ענין, יעזור יותר מכל פניה אחרת.

 

רק את יודעת מה המקרה, מי אתם, ועד כמה פניה כזו תוכל להיות יעילה.

 

 

לצערי, לא עולה לי כרגע שם של רב כזה.

 

בהצלחה רבה. בשלום ושלוה.

מצרפת לך קישור

עמותת בת מלך - סיוע לנשים דתיות וחרדיות הסובלות מהתעללות על ידי בעליהן.

 

ליפני מישטרה.
יועץ טוב חיב להבין שאם יש דברים שהוא לא יכול לטפל מפנים לטיפול במקום שמתאים. והוא צריך לדעת לאן.

בעלי מאוד מתקשה במצבי כעס או לחץ. הוא אינו מצליח לשלוט ברגשות הנ''ל ומתנהג בצורה אלימה-דיבור משפיל, התעלמות וניכור. אני נשואים שנתיים ויש לנו תינוק. פנינו למרכז משפחה עם מטפל זוגי דתי-בעקבות התייעצות שלי עם מישהו שמבין בתחום ואני מרגישה שהטיפול לא יעיל. המטפל אומר לי שזה בעיה של שנינו וגם לי יש יד בדבר, וזה ממש לא נשמע לי. לא משנה מה, לא מתנהגים בצורה כזו אחד לשני גם אם יש מחלוקות או כעסים. מטבע הדברים זה קורה שיש התחככחויות אך גם האישה הכי חופרת/מעצבנת לא צריכה לקבל יחס אלים מצד בעלה. יש לציין שאני מתפקדת בצורה יוצאת דופן ובעלי תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי ואני אישה טובה עבורו. הבעיה היא שאני כבר לא מרגישה שאפשר לסמוך עליו ומשהו באהבה שלי אליו התערער בעקבות כך . הוא יכול להגיד לי-את לא שווה את הסוליה של הנעל שלי ו5 דק'אח''כ לבכות שהוא אוהב אותי. עכשיו דיברתי איתו ואמרתי לו שאני מוכנה להמשיך רק אם הוא לוקח טיפול שיתן לו כלים להתפרצויות שלו. הוא מבין את הבעייה אך אינו מוכן ללכת למטפל בשביל עצמו. הוא אומר לי-תתני לי את כלים. אמרתי לו שאני לא מומחית בטיפול ובינתיים הוא לא מסכים טיפול. אז אני רוצה להתייעץ לשמוע אם שווה לי בכלל להתאמץ בשביל זה או שעדיף במקרים כאלה להגיד שלום ולא להתראות

ב. את אומרת שגם אם יש כעסים (כלומר, אני מבין, גם אם את כועסת עליו או מעצבנת אותו..), הוא לא צריך לדבר בצורה "משפילה"..  השאלה, אם מה שאת כועסת או מתעצבנת - לא משפיל אותו-עצמו, רק בצורה שונה..

אולי המטפל ההוא בכ"ז קצת צודק?   את לא מצפה שכאן יכירו יותר טוב מאשר מי שפגש בשניכם.  אע"פ שיתכן שגם מישהו כזה טועה - אי אפשר לדעת מכאן.

 

ג. את אומרת שאת "מתפקדת בצורה יוצאת דופן" - רגע אחרי שכותבת ש"גם האשה הכי חופרת/מעצבנת".. לא כ"כ הובן.

בעלך תמיד אומר לך שהוא אוהב אותך ואת אשה טובה עבורו - אז אולי זה מראה על משהו טוב בו, שלמרת שיש - כנראה גם לדעתך - סיבות לתרעומת, הוא רואה רק את זה?..

 

ד. צורת דיבור כמו שציטטת, היא באמת לא ראויה. קשה מכאן להבין מה גורם לזה. אופי, התייחסת שקשה לו לעמוד מולה, שילוב של שניהם..  לא מכירים.

 

ה. הצורה הזו, "אם שווה לי בכלל להתאמץ בשביל זה או שעדיף במקרים כאלה להגיד שלום ולא להתראות".. היא צורה די "זולה" ביחס לדיבור על נישואין. בוודאי כשיש תינוק.

מדברייך מובן, שבעלך הלך איתך לטיפול - אלא שהטיפול לא נשא חן בעינייך, ואת רוצה כעת שילך לבד.

אולי בכ"ז תלכו ביחד?

סביר שאם תלכו למישהו ממש מבין ענין - אז גם את תוכלי ללמוד דברים שיועילו לך, בנוסף להדרכה אותו איך להימנע מהתפרצויות ברמה לא נאותה.

מסכים איתך ממש שאלימות זה קו שחור, שלא משנה מה קורה לא מגיעים אליו, בלי קשר לאיך את מתנהגת. ואין סיבה בעולם שיהיו לך תחושות אשמה שאולי לא התנהגת כמו שצריך..

ב"ה יש היום דרכים וכלים לטפל בצורה נכונה באלימות, בלי לפרק את המשפחה. נשמע שבעלך רוצה להשתפר וזה כבר סיבה טובה לשמוח.
כדאי לפנות לרב עם נסיון, שמבין בענייני רגש..
בהצלחה!!

בהחלט לא נעים ולא יפה - בלי שאנחנו כמובן יודעים איך צורת הדיבור שלה,

 

אבל בכ"ז כדאי לעשות הבחנה בין זה לאלימות קבועה פיזית ממש..

 

 

[היה כאן לפני זמן מה מישהו שכתב שאשתו "מתעלמת" שותקת מתנכרת, זמן ממושך אחרי ויכוח. לא ראיתי שמישהו הגדיר כ"אלימות".. בשביל לומר שמשהו לא בסדר, אין צורך להגדיר מעבר למה שהוא]

התעלמות וניכור - נשמע בעיית תקשורת, לא אלימות.

 

דיבור משפיל - יכול להיות שגובל באלימות מילולית, אי אפשר לדעת בלי שתפרטי דוגמאות ואת הרקע שלהן.

 

 

משפט אחד שלך הכי קפץ לי לעין - "המטפל אומר לי שזה בעיה של שנינו וגם לי יש יד בדבר, וזה ממש לא נשמע לי"

בדר"כ בעיות תקשורת הן הדדיות וכל אחד צריך לקחת אחריות על החלק שלו בעניין, זה שאת לגמרי חושבת שהבעיה היא נטו של בעלך - לי זה צורם. 

מתפקדת בצורה יוצאת דופן - למה את מתכוונת - מתפקדת בבית או ביחס לבעלך? 

אולי את מזלזלת בו בלי להיות מודעת וזה מוציא אותו מדעתו? זה שאת לא מדברת באותם דיבורים משפילים שהוא מדבר זה עדיין לא אומר שאת לא משפילה אותו. לפעמים מספיק מבט מסוים של זלזול או התנשאות כדי לגמור בנאדם. תחשבי על זה.

 

לי נשמע שהכי כדאי לכם לחזור לטיפול זוגי, אם אין לך קליק עם המטפל הזה לכו למטפל אחר. 

אם אין לך נכונות לשמוע במה את צריכה להשתפר לא יעזור לך גם להגיד שלום וללכת, את תקחי את עצמך לכל קשר חדש ותצטרכי להתמודד עם עצמך שוב.

יש לך תינוק - ולו רק בשבילו את צריכה לעשות את כל המאמצים לסדר את הענינים ביניכם כדי שהילד שלכם יזכה לגדול בבית שלם עם אבא ואמא שמסתדרים ואוהבים אחד את השני.

אבל הטיפול  עדין צריך להיות טיפול זוגי ביחד לשניכם.

כי בנוסף לטיפול העצמי, זה משהו בדינמיקה שלכם שצריך לעבוד עליו

 

רק שימי לב ששניכם לא מעוניינים בטיפול- את לא רצית את הטיפול הזוגי כי לא נשמע לך שיש לך יד בדבר או משהו לעבוד עליו מצידך וגם הוא לא רוצה ללכת לטיפול בשביל עצמו

צריך לקחת בחשבון מי השושבינים שמלווים את החתן והכלה.
(אצלינו מקפידים שיהיה זוג נשוי לכל אחד, לחתן ולכלה.)

על זה עוד לא שמעתי🙊

כמו שאמרה קודמתי, לחשוב מי מלווה אתכם לחופה.

אולי לשים לב לחלוקה של הברכות בחופה.

שיהיה בקלות בשמחה ובנחת!

קודם כול אתם צריכים לעשות תיאום ציפיות ביניכם על התנהלות להבא.
ואז לעשות תיאום ציפיות עם ההורה שלך וההורים שלה.
ההורים שלה בקשר טוב יחסית?

הגירושין.

בעיקר מי רשום על ההזמנה ובאיזו צורה,

ומי יוביל אתכם לחופה

 

 

מזל טוב!!!

לקבוע את מלל בהזמנה, ולקבוע מי מלווה לחופה במקום ההורה שנפטר.
כדאי שמהצד שלך יהיה מי שיעזור בעניין ההכנות לחתונה לאבא/אמא שלא יפול כנטל כבד

לעיניין ההורים הגרושים, אם הם בסהכ מסתדרים ביניהם אז הכל טוב, אם לא גם צריך לחשוב איך לתווך ביניהם

ראיתם מקרים שהו רק הורה אחד ליווה?

 

מאידך, כבר נכחתי בחתונה בה הכלה המאושרת לוותה בידי אביה ואשתו החדשה, ואילו אימה האומללה נשרכה אחריהם בבכי.
 

בקיצור -

הכל לפי העניין.

 

בדרכ מי שמלווה זה אח גדול או דוד משהו כזה

התיימת, לצערנו, מאחד מהוריך - אז אפשר שאח/ות של ההורה שנמצא - יצטרף. או סבא/סבתא. מישהו שאין איסור יחוד ביניהם. כך המקובל, דומני.

 

[לגבי ההורים הגרושים - יש כאלה שכדי לשמור על המנהג שילוו נשואים או קרובים, מבקשים מזוג חברים שיהיו הם ה"שושבינים" בעצם, שילכו אחרי החתן/כלה, בלי שזה מפריע למה שנראה כאשר ההורים מלווים מקרוב.

ולפי המנהג - יש מקומות שההורים מלווים את הבן/הבת (מנהג שבא מאמריקה דומני), ויש מה שהיה מקובל יותר בארץ - שאת החתן מלווים אבות ואת הכלה אימהות (וה"ממלא מקום" במקרה שלך). תחשבו איך יותר טוב לכם, ובהתייעצות עם ההורים מה טוב להם.

זה המנהג הכי נפוץ.
ובמקרים כאלה לדעתי זה פתרון טוב.
ולגבי ליווי של זוג נשוי לדעתי זו לא הלכה אבל תשאלו רב.

ונכון שבמקרה כזה, מסתבר שכך עדיף.

 

 

לפעמים אחד האחים הגדולים במקום ההורה החסר
או קרוב משפחה כמו דוד או סבא (במקרה של יתומים מאב)

האמת שאצלינו מלכתחילה נוהגים שגברים מלווים גברים ונשים את הנשים. לדעתי זה יכול לפתור הרבה בעיות.
המצב המשפחתי פחות בולט....

זוג עם אותו סיפור - ההורים שלה גרושים והוא יתום מאבא. את שניהם ליוו סבא וסבתא. חברה אחרת שלי התחתנה עם יתום ואבא שלו ואחותו ליוו, אם אני זוכרת נכון.

אני הייתי עם אמא שלי והוא עם אבא שלו

זה בסדר גמור

אצל אח שלי ליוו אמא שלי וסבא שלי. אותי ליוו אמא שלי ושלושת האחים (הנשואים) שלי.

יותר מהרגיל

 

מזל טוב

ואולי גם לא מבינים למה.
למה את עצובה ?
מה בעיקר מפריע לך שם?
אולי יש דברים שניתן לשנות כשאתם באים?

את צריכה לדבר עם אמא שלך ולהסביר לה שאין לך עלינם כלום ואת אוהבת ומעריכה אותם. רק מבחינת שמירת שבת יותר מסתדר שם.
ואולי הם יוכלו לבוא לקראתכם בשבתות שתגיעו. במשהו שמאוד חשוב לך?
היתי מתאמצת לפחות פעם בחודש ללכת.
ואל תגידי להם שכל שבת את שם. תגידי לפעמים שאתם בבית שזה לא יראה להם צורם.

אני כמעט לא מגיעה שבתות אליהם כי זה פחות מתאים..

מקפידה לקפוץ באמצע שבוע..

עכשיו אנחנו כבר משפחה גדולה ופחות מתארחים וזה פחות צורם, ההבדלים..

כשמזמינים אני מתחמקת בכך שיהיה לאמא בלגן.. והילדים פחות רגועים מחוץ לבית וכדומה..

 

ולהפגין יחס אוהב ומכבד.

 

להשתדל במידת האפשר קצת יותר בשבתות. תתכווני לשם מצוה, לא לשם ה"הנאה" דווקא.

 

התחושות שלך ניתנות להבנה, זה לא שאת לא אוהבת אותם, קשה לך האוירה בשבתות. אבל להשתדל כמה שאפשר.

 

וזה שבעלך אוהב אותם, זה דבר גדול. תשתדלי שהם ידעו את זה... 

מה שסיפרת מתאים בדיוק למה שאמא שלי עברה. היא לא הגיעה גם מטעם חינוך הילדים.

אולם כעת, כעשרות שנים לאחר מכן היא חושבת שזה לא היה נכון... זה מאוד פגע בהורים שלה.

 

אולי אם שבתות יהיה יותר מורכב להגיע משום שאז חייבים להישאר עד מוצ"ש או שיש בעיות נוספות...

אולי כדאי להגביר ביקורים / קפיצות באמצע השבוע. להגיע לכמה שעות וללכת.

 

שיהיה המון בהצלחה!

זה קשור לאוירת שבת?
לדעתי אם אין בעיה של שמירת שבת (נשמע שאין...) אז להשתדל ולהגיע באופן שווה כמו לצד השני גם אם זה אומר להוריד שבתות אצל הצד השני כדי לא לפגוע בהם.

אפשרות אחרת- להזמין אותם אליכם.

חבל לפגוע בהם

אף אחד לא מושלם ואולי הם לא כמו שהיית רוצה שיהיו אבל הם ההורים שלך והם הביאו אותך לעולם וגידלו אותך.

אנחנו נוטים לקחת אותם כמובן מאליו אבל אל תשכחי שהם מבוגרים מאיתנו ויבוא יום שכבר לא יהיו איתנו.

מה גם שלא היית רוצה שהילדים שלך יתנהגו כך איתך

מקסים וחשוב! ישר כח!

תודה רבה

אשמח בכל זאת אם מישהו מכיר את הפרוצדורה..

שתעברו ועדת קבלה. אבל אם יש מקום במעון אז אין שום בעיה להירשם אחרי שעוברים

לפי התמת, יש לך זכות להרשם בכל מקום גם אם אינך מתגוררת בו
אם נרשמת בתקופת הרשמה ויש יותר ילדים ממקומות, יש ועדת קבלה על בסיס קריטריונים של התמת (שלא מסננים לפי מקום מגורים אבל כן נותנים עדיפות למי שיש לו אחים במעון)
המעון לא מפסיד מזה שנרשמת וביטלת. הרי שילמת דמי הרשמה...

בקיצור, תרימי טלפון ותבקשי להרשם בכל מקרה, ואם בסוף לא תגיעו לישוב - תבטלי הרשמתך.

אם המצב יוצא משליטה ולבד היא לא מצליחה לשלוט בכעס,אז הולכים לטפל.

יש עליה הרבה לחץ ביום?
היא ישנה טוב בלילה ?
אוכלת טוב?
אם הכל בסדר היא צריכה עזרה.
להתיעץ עם רופא משפחה. אולי היא צריכה עזרה בכיוון נפשי או בבית ועם הילדים

איך היא כשהפיוז שלה רגוע?

רגשות כגון אלו- כלומר לחץ ועצבים מדברים שלא מסתדרים בדיוק כפי שרציתי- מגיעים כמעט תמיד מחוסר ביטחון,
כשאדם לא בטוח בעצמו ובכוחותיו אז הוא מאד תלוי בדברים שחיצוניים אליו, כי אם לא יהיה כפי שתכנן-הוא לא מאמין שתהיה בו היכולת להתמודד.
(לדוג' אדם מוסכניק בטוח ביכולתיו הטכניות ולכן הוא לא חושש מלהיתקע בצד הדרך כי הוא יידע איך להתמודד, אך אדם שלא יודע דבר ברכב יוכל להיות לחוץ ועצבני מכל דבר קטן ברכב, כלומר חוסר הבטחון שלו ביכולותיו גורם לו להיות תלוי בנתונים החיצוניים)

לכן הפתרון למצבים שכאלה הוא להגביר את הבטחון של האדם בעצמו וביוכלותיו, זאת לא עבודה פשוטה אבל זה אפשרי בהחלט,
ולך בתור בעל יש תפקיד חשוב בתהליך כזה, בתור גבר שצריך לתת יציבות לבית ולתת ביטחון לאישה, לתת לה הרגשה שהכל טוב גם כשמשהו לא מסתדר כרצונה, לתת לה רשת ביטחון גם טכנית ובעיקר נפשית.

האם היא מתמודדת לבד עם טיפול בילדים ותחזוקת הבית? .. ניסית לבדוק מה מפריע לה?
אם זה האופי שלה זה בעיה יותר מורכבת ואם זה תלוי בהתמודדות עם מטלות הבית טיפול בילדים וכו.., אז אז מעבר לטיפול אתה צריך להקל ולעזור.
אם תפרט אפשר יהיה לתת עצות יותר מעשיות.

של מטלות הבית, עבודה ולימודים. אני משתדל לעזור ככל יכולתי, אבל האימפולסיביות היתה גם לפני תקופות העומס.. אני מאוד רוצה לעזור לה ולהכיל אבל זה ממש קשה לסבול כעסים על כל דבר שלא תואם את דעתה.
בדיקות היא עשתה ויצאו תקינות.
אני כל הזמן חושש שהתופעה אצלה תורשתית ולא ניתנת לטיפול. אובד עצות.

יש אנשים שחיבים שהכל יהיה מושלם כמו שהם רוצים. ובזמני לחץ זה יותר גרוע.
וגם אם זה תורשתי יש מה לעשות.

זה מפריע לה? היא רוצה להשתנות?
אולי תתיעץ עם פסיכולוג על הבעיה.

צריך הרבה לימוד ועבודה עצמית ובעיקר רצון להשתנות ולהבין שזה לא תקין ולא בריא לחיות בסיר לחץ, זה פוגע ופוצע בנשמות שבבית.

דבר נוסף מעודד שהיא מודעת למצבה ולא מנסה להצדיק ולתרץ את עצמה, לכן אל תתייאש.

תנסה לברר "בהידברות" סדנאות בכל מיני תחומים. אם אתם גרים באיזור פ"ת אז כדאי להמליץ לה ללכת להתרענן, מעבר ללמוד זה יכול למלא אותה באנרגיות וכוחות נפש.
בהצלחה רבה!

ותעדכן

זה יעזור לה לקבל פרופורציות?
הוא אמר שהוא עוזר כפי יכולתו והיא מבינה שלא תמיד זה אכן נכון לאבד שליטה .אם היא מגיבה הרבה יותר מבעבר אכן זקוקה ליותר עזרה, השאלה היא אם יש לו אפשרות מעבר למה שהוא כבר עוזר.
ובמידה ויעזור לה האם זה יחזיר את השקט לבית? לא נראה.

מאיפה תגובות חסרות הקשר האלה אלוהים יודע

וקושי להתמודד איתם

 

בנוסף - לא כתבת איך אתה מגיב להתפרצויות שלה, אם יש לה תחושה שהיא נתונה בביקורת מתמדת זה מעצים מאד את התסכול

 

אחרי הכל, גם אם יש *לה* קושי אישי עדיין זה מוביל לדינמיקה זוגית שיכולה להעצים את הקושי או להפך - למתן ולהקל על הקושי מאד.

אז אולי תפרט איך אתה מתמודד עם ההתפרצויות שלה - בשעת מעשה וגם שלא בשעת מעשה

בזמן שאני רואה שהילדים סופגים כל הזמן כעסים וצעקות והבית הופך להיות סיר לחץ, אני מבפנים ממש כועס עליה. מטבע הדברים אין לי כבר שום כוח להכיל את הכעסים האלה.

שנכנסתם ללופ שמאד קשה לצאת ממנו לבד

כמה עבודה שהיא תעשה עם עצמה אתה כבר עם כעס פנימי עליה ומאד קשה לשנות את זה

 

כשאתה אומר שהיא מודעת לבעיה - למה אתה מתכוון? במה באה לידי ביטוי המודעות שלה???

 

 

שהיא יודעת שהיא עצבנית נורא, רק שאין לה מושג מה עושים...

ולא לדבר עד יעבור זעם. לא פעם אני מעיר לה תוך כדי שתפסיק לצעוק ולדבר לא יפה.

בע"ה

אולי כדאי בתור התחלה להחליט שבמקום "לא לכעוס" שזה יעד גבוה מדיי כרגע לנסות משהו פשוט יותר למשל לא להתפרץ.
אני מתכוונת שאפשר לכעוס מבפנים אבל לא לתת לכעס חופש ולהבעיר את האש.

עצה נוספת שקראתי פעם היא פשוט לא להגביר את הקול, גם אם יש כעס אפשר לדבר חלש וכך בהדרגה גם הוא נחלש.

עצה נוספת היא לשאול אותה מראש בשיחה רגועה שכשמגיע רגע של כעס האם היא רוצה שתעיר לה שהיא תשים לב שכרגע היא בשעת כעס או שהיא מעדיפה מילה חמה ומעודדת כדי להשתחרר מהרגש השלילי או לתת לה לצאת להתאוורר או לנוח בחדר עד יעבור זעם.
אפשר לדבר יחד ולחשוב מה הפיתרון שהכי נכון לה ולכם.

בכל מקרה אל תרימו ידיים, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, חשוב שהיא לא תאבד את הרצון לעבוד על מידת הכעס ובע"ה תצליחו ביחד.

לוקחת גם לעצמי
תודה

כשאני חושב על זה יכול להיות שלא פתחנו את הנושא עד הסוף. מצד אחד, אני לא רוצה להגיד לה כמה כעס צברתי עליה מחשש שזה רק יעצים את הבעיה, מצד שני, צריך כן לפתוח דברים כדי להתמודד.

וגם, לדעתי לא צריך לכעוס עליה, היא בטח לא רוצה במצב הזה. חסרים לה כלים להתמודד אבל היא ודאי לא עושה זו בכוונה רעה חלילה. זו החולשה שלה והמקום שהיא צריכה לעשות בו עבודת המידות כנראה.
לדעתי, כדאי לכם לפתוח. הדברים מבלי להטיל אחריות על אחד הצדדים אלא לקחת אחריות משותפת להתמודדות

נגיד איחור? שלך ושל הילדים
תנסה לקחת דף ועט לעשות רשימה מה מוציא אותה מדעתה.?
לפחות תדעו נגיד: זורקים נעלים בסלון, משאירים כביסה מלוכלת בריצפה באמבטיה וכו .ואז כשיש רשימה מסודרת שהיא תעשה את סדר העדיפיות של הכי מרגיז ואז אןלי לחלק מטלות ותפקידים. אחד שיהיה אחראי לאסוף נעלים וכו

לצערי אין לי עצות.. רק לחפש תמיכה ואוזן קשבת אצל דמות שאת מעריכה...אישה חכמה וראויה

ובהרגשה שלא תעזבי אותו ולכן יש לו קושי להתרומם.

העישון הוא רק תוצאה לקושי הנפשי שהוא מרגיש 24/7, הוא מרגיש הרבה יותר גרוע ממה שאת מתארת לעצמך, כשהבעיה תיפטר העישון יפסק.

כנראה רק דבר אחד יכול לתת לו כוח לצאת מהקיפאון, להתחיל לשדר שאת חזקה, החלטית ובעיקר שכלתנית ומפסיקה לפעול דרך הלב.

ה' יהיה בעזרך!

שדווקא הידיעה שלא תעזבי אותו מונעת ממנו להתקדם.

יש כאן קושי אחר, כאב מסויים, שמונע ממנו "לחיות".
את מתארת מישהו שהולך ומתדרדר ברמת החיות שלו, ובלי שיחה כנה ופתוחה, רצון לשמוע ולהכיל, לנסות לאבחן ולהבין מה הבעיה - לא בטוח שתצליחו להתקדם.

בהנחה שהוא לא נפתח ומשתף, או לא מוכן לשמוע דעות של אחרים על מה שהוא כן משתף, מה אני יכולה לעשות?

השלב הראשוני והכי קריטי זה להחזיר לו את האמון בך ובאהבה שלו כלפיו.

הגיוני מאוד שהסיבה שהוא לא נפתח ומשתף היא אי אלו חששות מהמצב בו הוא כן יפתח וישתף.

 

הרב קרליבך מדבר על כך שככל שאנחנו נכנסים יותר אל "הקודש פנימה" נדרשת מאיתנו יותר פתיחות.

וככל שאנחנו אוהבים יותר - אנחנו מאפשרים לעצמנו יותר להפתח.

 

מי שהכי פתוח לדבר עם כולם על הכל - זה הילדים.

אין להם שום מעצורים, הלב שלהם פתוח לכולם ומאליו הם גם אומרים הכל בלי שום מעצורים.

 

לאט לאט אנחנו הורסים אותם, אנחנו מגיבים להם באופן שהורס את הדרך להתבטא.

אנחנו מגיב בכעס על הדברים, סותרים את הדמיון וההרגשה שלהם, מתנגדים לדרך בהם הם חושבים וחולמים ועוד

לאט לאט אנחנו מסגלים לעצמנו דפוסי חשיבה של אחרים, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתבטא באופן שבוא היינו רוצים להתבטא.

אנחנו מתחילים לשקול מילים בשלב הראשון, ואם גם אז תוקפים אותנו, מאשימים אותנו, לא מאפשרים לדעה שלנו להתבטא - אנחנו פשוט מפסיקים להשמיע אותה.........

 

נכון, זה ילדותיות, אבל כולנו ילדים...

אדם שעסוק בהשמיע, וכולו רועש וגועש מבפנים - הוא עסוק בפליטה של הדברים.

ובדיוק כמו בהלכות הכשרת כלים מה שטרוד לפלוט לא יכול לקלוט.......

 

רק אחרי שהכלנו באמת את האחר, נתנו לו את האמון המוחלט שאנחנו איתו ומקבלים את הדעה שלו, באמת,

אז אפשר לשאול האם הוא פנוי לשמוע גם דעה אחרת או צורת הסתכלות אחרת על הדברים.

 

ויחד עם זאת ליהיות אסרטיבית ולא *רק* להכיל, מדבריה הובן שזה אפילו מעט עזר, וזה לא סותר שצריך גם לטפל באופן מקצועי.

היא בעמדת *חולשה* ומתמודדת לבד מהבושה ואולי גם מהפחד... ברגע שהוא יבין שיש 2 אופציות והיא תתחיל לשתף אנשים קרובים השלב המקצועי יגיע מהר מאוד.
הכתפיים הצרות שלה קטנות מלהכיל את המצב הנפשי שלו, ולכן אני חושבת שהוא גם צריך להבין שהיא לא תוכל להמשיך לאורך זמן עם כל האהבה שלה אליו. כרגע היא מכילה את המצב בצורה שמעוררת התפעלות אבל לא לעולם חוסן....

חבל עליו שהוא נותן לייאוש להשתלט כולל הסיגריות.
המצב שלכם מוכר לי ואין לי מה להוסיף על מה שכתבתי לך בפעם הקודמת.

מה הוא אומר על זה ?
לא אכפת לו להתגרש?
לא יכול להיות שטוב לו עם עצמו.
את חיבת להתיעץ.
אם הוא יראה שאת רצינית להתגרש ועוזבת את הבית אולי הוא יסכים ללכת לטיפול. לא ניראה לי זוגי יותר נפשי.
שה' יעזור לך שתצליחי

לאבחון מקצועי של הכוונה. יש הרבה מכונים שמתעסקים עם הכוונה מקצועית.

אולי פשוט חסר לו גורם שיאיר לו את העיניים לגבי מה הוא רוצה לעשות.

תמשכי אותו מהאוזן בנחישות וברגישות.

אני מרגישה שהמוטיבציה היא המכשול, לא היכולות ולא הכיוון

ואיפה ההורים שלו?

והם רחוקים וגם לא ככ מעורבים

או שאתם לא מערבים אותם?

אם אתם לא מערבים אותם אז אולי כדאי לערב.

דבר שני, אם אתם צעירים נניח מתחת לגיל 25 אז לפעמים קורה שעדיין אין בגרות מספיקה להכנס לבוג'ארס של החיים האמיתיים. זה קורה.

הוא צריך להתבגר עוד טיפה ובסוף יפול לו האסימון

וכן, אני מאמינה שאנחנו גם פשוט צעירים. איך מתמודדים עם הפער הזה?

בסוף הוא יבין שזה לא גברי להשאר סמרטוט.

כמובן בלי להוריד מהלחץ עליו כן? לא להשאיר *רק* לזמן לעשות את שלו, אלא גם להמשיך לפעול מהצד שלך.

זה כנראה לא יגיע ממנו.
הוא צריך עזרה מקצועית וכמה שיותר מהר.

מקווה שירצה
אשמח להמלצות בפרטי

אבא אמא אח אחות שיבואו ויראו מה קורה איתו ויעזרו לכם.

לדעתי את לא צריכה להתמודד עם זה לבד

אולי ככה יהיה לו לא נעים? וגם תקבלי תמיכה מהם...

מניסיון כואב.

וגם לצערי לא בטוחה שתהיה לזה השפעה

לא יודע מה זה יעזור, חשוב שתדעי שזה נסיון
בכלל לא פשוט ואת פשוט חזקה וטובה כ"כ לבית שלכם..
לא כדאי להפעיל עליו לחץ יותר מידי, אלא לתת לו תחושה שאת פה בשבילו ורוצה להקשיב ולדעת איך אפשר לעזור. גברים לא אוהבים לגלות את הלב (שהרבה פעמים מרוסק מבפנים), אבל מחכים שיעזרו להם להיפתח..
בהצלחה!! (מתפללים עלייך/ עליכם)

(עליכם )

היצה היחידה שאני יכולה להמליץ לך זה ללכת איתו לטיפול אם שיחות שלך לא עוזרות למצב..
מאחלת לך הרבה הצלחה ;!

תשמעי, לדעתי יש לו בעיה קשה של מוטיבציה. פסיכולוג אולי יכול לעזור, אבל יש היום יותר ויותר מחקרים שמראים עד כמה דיכאון, חוסר מוטיבציה וכו' הם תכונות פיזיולוגיות במוח.

מה שאומר שאפשר על ידי תזונה נכונה, ספורט נכון ועוד - לשנות את זה. ממליץ שתחפשי מומחה כזה, בתחום של רפואה משלימה/נטורופתיה וכד'.
איני יודע הרבה, אך אם רוצה לשמוע את המעט שאני יודע, מוזמנת לנסות לשאול.

פשוט אין לו מה להפסיד אם הוא לא ייעשה כלום(את לא רוצה להתגרש ממנו, נכון?) . אין לו מה להרוויח אם הוא יזיז את עצמו(ממילא את מפרנסת אותו).

הפתרון לדעתי זה לתת לו לחיות כמה שיותר קרוב למה שמגיע לו באמת. תאמרי לו : "אם אתה לא מוכן לשתף פעולה ולתת חלק, אז כל אחד דואג לעצמו".

אל תקני לו אוכל, בגדים או מותרות. אם יש לכם חשבון בנק משותף תפסיקי להכניס לשם את המשכורת שלך.

אולי בפרקטיקה זה נראה בסדר, אבל זה הפתח להרגשת הפירוד והניקור.
גם ככה היא מתארת מצב של קושי, וברור לי ב1000% שגם לו מאוד קשה.
הוא לא נמצא לפנינו כדי לשאול אותו מה הוא מרגיש וחושב על הסיטואציה, אבל בלי שום ספק ברור לי שגם לו יש תמונה מסויימת שהוא רואה מול העיניים.
בלי שיח מעמיק ופתוח - שום דבר לא יזוז.
הפתרון במקרה הזה זה לא לצאת למלחמה וגם לא להקים את גדר ההפרדה. את זה עושים מול אוייבים......
בעלה הוא לא אויב, הוא אוהב.
כן, על אף ולמרות הכל הוא אוהב וגם היא אוהבת אותו.

ניתוק יעלים גם את טיפונת האהבה הזו.

הדרך לענ"ד היא תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, להעצים כל נקודה הכי קטנה שהוא עושה, כל גילוי אהבה ולו הפעוט ביותר, כל השתדלות שישנה (וברור שישנה, וגם אם לא אפילו מה שיכול להתפרש ככזו). לפדבק על זה, להעריך, להסתכל על החיובי. ומאליו אט אט העצלות תעלם.

ודבר שני וחשוב לא פחות זה השיח הזוגי.
מה זו בשבילו אחריות? איך היא מתבטאת?
מה לגבי חלוקת תפקידים בבית?

מצרף דוגמא לשיח בעניין שאולי תוכל לסייע

ודבר אחר, תוכל לפרט לי (פה או בפרטי) על הערכה של הכרטיסים?

ערכת כרטישיח היא ערכה כרטיסים המכוונים לשיח פתוח על 92 נושאים מחיי היום יום (בסגנון שיח כמו הכרטיס שפה).
הרשימה ענקית ומקיפה כמעט כל תחום שיש.

האמת שההמלצה שלנו היא לא לפתוח נושא קונפליקטואלי אלא התחיל דווקא מנושאים קלילים ומסקרנים ולאט לאט לעלות "בדרגת הקושי". אין דירוג לכרטיסים עצמם, בכל זוגיות יש את הנושאים הנפיצים יותר והנפיצים פחות.

העלתי כאן לדוגמא את הכרטיס בעיקר כדי להבין שמאחורי כל אחד מאיתנו יש תפיסות, מחשבות, רגשות, תחושות וכו' שבלי לפצח ולנסות להבין באמת זה את זה אי אפשר להתקדם.

ניתן לראות דוגמאות נוספות ולקרוא יותר פרטים (וגם להזמין) באתר http://www.kartisiach.co.il

גם אם החלטתם לשבת על הכרטיס, חייביםצלבוא ממקום סקרן, מכיל ופתוח לשמוע ה-כ-ל.
להתנתק בזמן הדייט מהעולם הקונליקטואלימשל הזוגיות שלכם בתחום ולהגיע כמו תייר לארץ אחרת.
בלי שום ידיעה, בלי לסתור את התשובות, בלי להגיד "איך אתה חושב ככה?!" או "אבל אתה מבין ש....??" וכו'

בערכה יש לוח תגובות לעזרה ראשונה להכוונה לשיח בריא ואנחנו מעבירים סדנאות לקבוצות בתחום או ייעוץ אישי לשיח נכון ולחיזוק החיבור הרגשי, אבל קחי את הדברים בשתי ידיים.

תמצאו לכם זמן כשאתם באמת פנויים לשמוע ולהכיל זה את זה ותפתחו את הקלפים, תרתי משמע

אני באמת לא יודעת למה, אבל אחרי כמה ימים אני מרגישה שיותר טוב לנו.
נפגעתי והתרחקתי, ואחרי כמה ימים ב"ה אני רואה שהוא באמת משתדל מאוד למצוא איך לגשר.
מאמינה שעוד יש לנו דרך ארוכה מאוד.
אבל הוא מנסה, וזה כבר מחזק ומשמח ומקרב. הוא מנקה ומבשל ולומד מעט יותר. ובכלל, יש יותר גילויי אכפתיות ברוך ה'
ותודה למגיבים ולמתפללים. זה עוזר לי להמשיך לנסות.
כי כל כך קשה בדור הזה לא לרוץ לרבנות...

אולי עצם זה שפרקת והעלית את הענין - ריענן משהו גם אצלך, וגם הוא הרגיש את זה.. 

 

תשתדלי לתת פידבק חיובי, אמיתי וקצר, על כל דבר טוב. לא כזה "מתלהב", שייראה כאילו בעצם כבר עשה את שלו, אבל פידבק מעודד, שנותן רצון להמשיך להתקדם.

 

ותבקשי פה ושם בקשות קטנות לגבי עשיה בבית, עם פידבק אח"כ. הוא צריך להתרגל למהלך מחודש..

 

עוררת אותי לשבת ולכתוב...

השקעתי בתגובה אבל אז הבנתי שזה יכול להועיל לכולם אז כתבתי כשרשור חדש.

מקווה שיהיה לתועלת בעז"ה...

 

רבנו לכמה ימים, אבל ב"ה נרגענו והמצב עכשיו יותר טוב.... - נשואים טריים

לא התכוונתי שצריך לפתוח במלחמה. לפחות לא באופן עקרוני. 

אלא להבהיר לו שהולכים על פי האמת. הוא הרוויח 0₪ ולא נתן שום דבר במקום אז הוא מקבל 0₪(באידאל). 

הוא חי בשקר ואת מתחזקת את השקר הזה. וזה מאד מזיק לו.

 

פשוט חוץ מלומר לו את זה אל תעשי שום דבר אקטיבי נגדו. רק תקני אוכל, בגדים ומותרות רק לעצמך.

 

 

 

 

בחיים לא ראיתי שם שום גברים, רק בנות.

אבל זה לא חדר כושר איפה שאני נמצאת אלא מערכת שיעורים

אולי יש להם גם סניפים עם חדרי כושר, אני לא מכירה

ונראה לי את צריכה להיות יותר ספציפית לגבי עיר כדי לקבל המלצות, "מרכז" זה טווח ערים מאד רחב..

 

וסליחה על הניצלוש..

אני במנוי ללא הגבלה- אני יכולה לבוא כמה פעמים בשבוע שאני רוצה (בפועל אני לא מצליחה לגרור את עצמי לשם יותר מפעם -פעמיים)

יש מערכת שעות די קבועה ויש כל מיני סוגי שיעורים ואת הולכת למה שאת מתחברת - זומבה, חיטוב ועיצוב, אירובי, אימון מחזורי, HIT, פילאטיס וכו'

בהתחלה צריך לעשות קורס (מעשי כמובן) של בערך 8 מפגשים שבו הם מלמדים איך להתאמן נכון וכו'

מה שטוב שאם את לא מגיעה בערך שבועיים הם מתחילים להתקשר לבדוק מה איתך..

 

שכל המנויים שלהם הם ללא הגבלה.
ההבדל בין המינויים הוא לפי מספר החודשים של המנוי.
קחי בחשבון שאם תרצי לבטל את המנוי אחרי תקופה- עם הדמי ביטול והכל את לפעמים נשארת בלי שקל ביד.
תעשי גוגל על ביטול מנוי בסטודיו סי. תראי תלונות ותביעות של אנשים.
במידה ואת כן אוהבת ומתחברת- הם ממש טובים.

וואי, פיספסתי את השלב שהוא מבטא את עצמו

צחקתי בקול.

נספר פה סיפורי איתן מאתמול בהמשך.