היי, אז אני יודעת שאני נוגעת כאן בנושא שהוא עדין ומורכב ובכל זאת אשמח לתשובתכם.
אני נשואה באושר ב'ה מזה כ-3 חודשים, האהבה גדלה מחודש לחודש ואיתה גם הרצון להרחיב את המשפחה..
אממה.. שאני חוזרת בתשובה, והוריי הציבו לי כתנאי להסכמתם לחתונה שאחכה עם היריון עד סיום התואר
אני מתחילה ללמוד בע'ה רק שנה הבאה, וכשהוריי אמרו לי את זה ידעתי שלעולם לא אוכל לחכות כל כך הרבה זמן, ויחד עם זאת היה לי כל כך חשוב לקבל את הסכמתם, כך שהרגעתי אותם ואמרתי להם שאחכה, כשבלב אני כמובן מקבלת על עצמי שזהו לא נדר ושאני לא מבטיחה להם כלום.
ישנם הרבה שיקולים של בעד ונגד. מצד אחד אני מרגישה שעניין ההיריון הוא כה אלוקי וחזק שזה ברור שצריך ללכת על זה ולתת לקב"ה לקבוע מתי זה יקרה. יש רצון חזק להכיר את היצירה העתידית המשותפת של שנינו, רצון לתת לו\לה הכל! שלא לדבר על זה שמסביבי בגרעין כמעט כולן בהיריון או עם ילדים, מה שכמובן מגביר ומעורר את החשק עוד יותר
ומצד שני, יש את עניין ההורים שהוא מרכזי! חשוב לי שההורים שלי ישמחו בשבילי ויהיו איתי כשזה יקרה, כי אני יודעת שאני אזדקק להם מאד. אני לא רוצה להנחית את זה עליהם ולקוות שיהיה בסדר ושהכעס יחלוף. ובנוסף, אנחנו לא באמת חיים מאיזו משכורת קבועה כי בעלי לומד ואני נמצאת בין עבודות, ככה שאני לא יודעת אם להביא ילד לעולם עם מציאות כלכלית רעועה כל כך הוא צעד נבון ואחראי.
אני אשמח לשמוע מה לעשות, במיוחד בעניין ההורים... תודה
) אבל לרגע הייתי בשוק ואז הבנתי שאצלם זה אחרת.
אין על מכתבים 
...