פורום נשואים טריים (עמוד 51)

לסגור חלונות ותריסים טוב, שייתן שכבת בידוד

שטיחים על הרצפה

בגיל 29 עם 3 ילדים כשהגדול שבהם היה בן 4. לא היה קל אבל היום שמחה מאד בצעד הזה

ונהנית להתפרנס מתחום שאני אוהבת.

אבל זה בפירוש לא מתאים לכל אחד ותלוי מאד במכלול הנתונים האישיים שלך

הייתי מנסה לשלב בין העבודה למיצוי הכישרון החדש. מכיר כמה וכמה קרובי משפחה/ידידים שעשו זאת בהצלחה כזאת או אחרת:

1. רופא משפחה בעל קול אופראי שסיים אקדמיה ע"ש רובין, הופיע עם הרכב מסוים, ואז ראה שתחום הרפואה הרבה פחות תובעני והרבה יותר רווחי. חזר למרפאה, מדי פעם מופיע עם אותו הרכב, כמו שאומרים, בשביל הכיף.

2. פרסומאית שכל חייה ציירה בטכניקה ייחודית. מישהו שכנע אותה להשתתף בתערוכה, פעם, פעמיים... לבסוף היא הפכה לאמנית במשרה מלאה, וזה משתלם לה.

3. בוגר לימודי קולנוע שעובד בתור תסריטאי פרסומות ופעם בכמה שנים מתפנה להפקת סרטים של ממש עפ"י תסריטים פרי עטו.

4. איש הייטק שעושה סטנד-אפ פעם בשבוע

כישרון לא מתורגם אוטומטית לכסף. זמר עם קול ערב לא מתפרסם בן רגע, הוא צריך רפרטואר אופנתי, קשרים כדי להיכנס לפלייליסט, קהל נאמן שגדל מהופעה להופעה וכד'. צייר צריך סגנון ייחודי וגם קונים פוטנציאליים שהם פועל יוצא של תערוכות רבות וביקורות משבחות. 

בקיצור, כדאי לקרוא את קורות חייהם של כמה וכמה כוכבים בתחום כזה או אחר, כדי להיווכח שהם לא פרצו בן לילה ולא הפכו לאנשים אמידים תוך שנה.

שהשולחן מסודר אז אצלנו לפחות 90 יורד הבית כבר רובו קיבל את השבת בשמחה ובנחת, האווירה של שבת נכנסת , וגם אני ממש ממש מאמין  שלכבוד שבת צריך לעשות משהו כמעט כל יום אפילו קטן כי השבוע הוא לכבוד השבת ובזה צריך לקדש לפחות משהו אחד , אם זה לגהץ או לצחצח נעליים להכין נרות לערוך שולחן את שבת מכניסים לפחות בהרגשה שלי בהדרה ובכבוד וגם אם אתה לבד צריך לשות הכל ששבת תכנס בקדושה ובגדלות שמגיע לה כי בסוף הברכה שלנו בחיים וכל הכח ומה שיש לנו זה משם אבל לא חייבים להסכים איתי על זה....

וגם תשים לב שהכוסות הפוכים,  וגם אנחנו לא גרים באיזוים של בנייה ככה שממש לא מתמלא כלום ב24 שעות  אבל שאתה נכנס לבית שכבר מסודר וערוך לשבת יש תחושה אחרת לדעתי

אחרת יש רוגע שלווה משהו שבתי נכנס לבית והברכה והזכות רק שלנו.... שנזכה תמיד!

מריחים שבת באוויר

ישראל נמצאת בצמיחה כבר כמה וכמה שנים, ליברמן הוא סתם אפיזודה.

וכשזה לא קרה הוא מנסה לקרוא את זה בין השורות?!

בפועל, כלכלה זה תהליך וא"א לומר שבא שר אוצר ובשנה אחת פתר את כל בעיות הכלכלה במדינת ישראל

או עשה שינויים מדהימים

וחוץ מזה שאם שינוי בא עם מחיר מאוד מאוד גבוה של האזרחים במדינה, אולי זה לא שווה את השינוי.

נשמע שיש ביניכם מטען "רגשי" כבד מיותר.

מה עם להיות כנה ולהגיד את האמת מבלי להיכנס לרגשי?

"שמע, באמת היו לי מחשבות על עזיבה. היה לי קשה באותה תקופה. מאז אני לא חושבת ככה. אני שקופה איתך ואני חושבת שזה אמור לתת לך אמון וביטחון בי".

זהו.

להבין שהחרדה שלו היא שלו. אין לך אחריות על החרדה שלו. את לא צריכה "לגרום" לו לתת בך אמון, כי לא עשית שום דבר שובר אמון. 

אם יש לו חרדת נטישה- יש טיפול בשביל זה.

בדברים שהוא אומר הוא מתעלם מהחלק שלו בסיפור-

זה שהוא "הפיל" עלייך את עול הפרנסה ועול הבית בזמן שהוא לא תפקד.

זה כביכול בסבבה של החיים.

ומה שנשאר זה להאשים אותך שאת לא היית בסדר. 

גם כי לא היית שם בשבילו, וגם כי שברת לו את האמון.

וואלה, אותי זה היה מכעיס.

יש לך אחריות על המשבר שקרה. בוא תיקח את האחריות.

קודם כל תבין שזה שאתה לא מתפקד- זה שובר משהו בבסיס הזוגיות. את מתפקדת בשביל שניכם.

הוא ראה את הקושי הזה?

הוא רואה את זה עכשיו?

הוא לוקח על זה אחריות?

מאוד קל להשליך מעליך את המושכות

ואז אח"כ להתלונן שהשני לא היה מספיק בסדר.

כאילו הכדור רק אצלך כל הזמן ומשחקים רק במגרש שלך.

את היית שם בשבילו או לא היית שם בשבילו.

את נתת לו ביטחון בזוגיות או לא נתת לו ביטחון בזוגיות.

את הנושא ואת הנשוא ואת הכל.

אבל האמת היא שברגע שתעבירי את הכדור למגרש של בעלך

ותשאלי אותו אם הוא מוכן לקחת אחריות שיותר הוא לא ייפול ככה,

ויותר הוא לא יאשים אותך בנוסף,

זה ייאלץ אותו להתבונן על החלק שלו.

בקיצור,

הפתרון הוא לסלק מעלייך אשמה מיותרת

ולגרום לו להבין את החלק שלו בריקוד הזוגי.

גם בדיכאון אדם יש לו הבנה מה זה עושה לסביבתו.

אמנם הוא בתוך הסבל שלו,

אבל הוא מודע. הוא מודע לפגיעה הרב-מערכתית שהדיכאון "שלו" גורם. 

הוא לא פסיכוטי מנותק. הוא אדם סובל.

וכן,

האדם הבריא,

שנושא על הכתפיים שלו את כל המערכות שננטשו,

נושא בנטל עצום.

עצום.

זה להיות שם עם הילדים, 

זה לטפל בכל הבירוקרטיות,

זה לפרנס,

זה לעשות את מטלות הבית

מבלי לקבל שום אפקט רגשי מבן הזוג.

אז כן.

מצופה גם מבן הזוג הדיכאוני,

להכיר בעומס שהמחלה שלו יצרה,

ולבוא עם קצת יותר חמלה וקצת פחות שיפוט אדם הבריא.

ואגב,

אם מדברים על "האדם הבריא"

מי מאיתנו בריא??

מי מאיתנו בלי חרדות ופצעים מהעבר??

אלא שהאדם "הבריא" ממשיך לתפקד כי השני הוכרע במערכה.

אבל העול עליו הוא בלתי אפשרי.

וכמובן כמובן שהייתי אומרת את זה גם לאישה אחרי לידה.

המציאות היא מורכבת לשני הצדדים,

והצד הסובל לא יכול לבוא בדרישות לא מציאותיות

וציפיות לא מציאותיות.

זו דעתי.

מה פירוש "אם אתה לא סומך עלי"...  הרי את עצמך אומרת, שנתת לו "סיבה טובה" לכך.

אחרי כ10 שנים נישואין, הוא היה במצב לא קל (יכול לקרות לבני אדם..) ואת עצמך אומרת שכנראה לא היית אז "אשתו ללא תנאי" - כמו שלמשל היית מצפה שהוא יהיה אם היית כמה חודשים בשמירת הריון וללא יכולת לתפקד ממשית - אלא "כמעט הוביל לגירושין"..

אז סביר, שדבר כזה יוצר משבר אמון מסוים. סביר שאדם נשוי, אינו רוצה להרגיש שזה "על תנאי", כשלא מדובר במישהו שמנהג בצורה בלתי נסבלת.

לכן, לא נראה לי שנכון - ומועיל - לזרוק  את זה אליו, "אם אתה לא סומך..למה אתה נשאר"... אני מניח שזה לא שאת עושה לו "גמילות חסד" בכך שאתם ממשיכים...

לכן, לכאורה, לפי הנתונים המעטים שיש כאן - אם את רוצה לבנות מחדש את הזוגיות, את צריכה קודם כל בתוך עצמך: לראות אם את מסוגלת ביושר להגיע למסקנה שאת אשתו ללא תנאים. שאתם משפחה. וגם אם מישהו חולה חלילה או במצב לא טוב, עוזרין אחד לשני ולא חושבים איך "נפטרים ממנו, עם הבעיה"...

מניח שאם את בתוכך תהיי ממש כך. כלומר, "תעשי תשובה" על מה שחשבת כשהיה לו קשה - יקל עלייך לשדר את זה גם לו. וגם להגיד במפורש.

ואני חושבת שהעבודה היא עליו. 

לדעתי התפקיד שלך הוא לא להיכנס למלחמת התחשבנות,

אלא לשדר הבנה מבלי לשדר אובר רגשי.

הוא חי בסחרור רגשי עם עצמו ומפיל את זה עלייך.

גם אדם עם דיכאון צריך לעשות עבודה. הוא לא פטור ממנה בגלל הדיכאון.

ואני אומרת אתת זה דווקא כי במעגל הקרוב שלי יש אדם עם דיכאון (לא בעלי).

זה ריקוד עדין.

מצד אחד לשדר שאת מאמינה בו,

ומצד שני גם לא להיכנס איתו ללופים רגשיים אינסופיים.

לפעמים זה אומר גם להיות "קרה"

אבל זה קור של גבול בריא.

העבודה של האדם הדיכאוני היא להפריד בין המחלה לבין המציאות.

להבין איפה האחריות שלו על מה שקורה. מה בתחום אחריותו.

להבין איפה הוא אחראי גם מבחינה רגשית. לא הכל אפשר להאשים את "הדיכאון".

ההבנה שיש צד שני הכרחית לריפוי הדיכאון.

כי ההשתבללות בתוך הדיכאון

והתחושה שאני המוקד הרגשי של הכל 

מבלי שיש קונטרה מהצד השני-

זה יוביל לעוד דיכאון.

ככל שתהיי חזקה מולו ולא תישאבי פנימה

את תוכלי להראות לו את הדרך החוצה.

אבל הוא צריך לרצות לצאת החוצה,

כי יש "מתנות" שבאות עם הדיכאון, שאולי הוא לא ירצה לוותר עליהן כ"כ מהר.

שמרי על עצמך יקרה. על בריאותך הנפשית שלך ושל ילדייך. ואמן שבעלך בע"ה ירגיש יותר טוב.

אבל נראה לי שאתה יכול לטפוח לעצמך על השכם, ולהגיד לעצמך שאתה מאוד חזק וחסין נפשית, אם הצלחת ככה להחזיק את שניכם.

במקום מקום של התחשבנות, תיקח את זה למקום של גאווה. 

ומה שכתבת בסוף- גם נכון. 

כולנו על תנאי ובכל מקום בו אנחנו נמצאים כולל בזוגיות.

כל בני האדם בוחנים שוב ושוב את הזוגיות שלהם בשלבים שונים של החיים ושואלים את עצמם האם היא טובה עבורם. החלטת בסוף להישאר איתו וזאת בחירה שאת עושה כל יום מחדש בדיוק כםי שהוא עושה אותה.

באופן כללי אנשים שמרגישים חלשים נתפסים על נקודה מסוימת על מנת להאשים ולהצדיק את העמדה שלהם כצד הפגוע בסיפור. העבודה היא שלו ואין לך מה לעשות עם זה מעבר למה שעשית.

יכולים לעזור לך להבין את התמונה, מה נורמטיבי, מה שייך לדיכאון ומה לא ובתחומים רבים נוספים כפי שפירטתי. 

ואני רוצה להוסיף שבאמת אדם במצוקה הרבה פעמים נכנס למצב קורבני ומאשים ולא רואה מעבר לקצה האף שלו. וכדאי אולי להגיד לו את זה לא בהאשמה וחלילה לא מתוך תחושת אשמה כלפי עצמך: "אני רואה שקשה לך ואתה זוכר ורואה כרגע רק את הקושי שלך ולכן לא מסוגל לשים לב שהיה / יש גם עליי עומס רב. אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל אני מצטערת, אלו היו / אלו כרגע היכולות שלי / עשיתי כמיטב יכולתי על פי מה שהבנתי אז. ואני מבקשת שתשתדל לראות גם את הצד שלי." כלומר אמפתיה לקושי של השני, השתתפות בצער שלו אבל מתוך זיכרון שאת תמיד עושה מה שאת יכולה ושמותר לך גם לטעות ואת לא צריכה עד עולם לתקן ולרצות אותו על כך.

מה שחשוב זה באמת לא להפנים את זה חלילה, כיוון שגם אם לא ענית לכל צרכיו כשהוא חלה וגם עכשיו, את אנושית, ואין היגיון להמשיך להתחשבן על כך, את בטח רצית בטובתו, ואין לך אפשרות להיות תמיד מושלמת ותמיד להיענות לכל צרכיו בדיוק כמו שהוא אנושי ולא מסוגל לתת מענה לכל הצרכים שלך. יותר מזה. כדאי שהוא ידע שאם תמתחי את גבולות הנתינה שלך מעבר למה שנכון להם- את תקרסי, או תהפכי לממורמרת ועצובה, והוא הכי יינזק מזה. 

אדם צריך להפנים שגם אצל זוג שרוצה לתת אחד לשני - היכולות מוגבלות והוא צריך למצוא מענים נוספים  חוץ מאשתו, בתוכו ובחוץ (למשל ע"י איש טיפול) לצרכיו וגם, שחלק מהם כנראה לעולם לא יתממשו, כי לפעמים יש כאבים או צמא שהם בורות ללא תחתית, בגלל חסכי ילדות וכדו, ולפעמים הדרך להתמודד איתם היא לקבל את קיומם. ההכרחי ביותר הוא שתפרקי את האשמה שרובצת עלייך, שתלמדי להפריד בין מה שאת רוצה ויכולה לתת לו ולהתמסר אליו ובין מה ששייך לו ורק לו, למשל תחושת אמון - אי אפשר להכריח בן אדם להאמין בך, מה גם, שזה נכון, האמון אף פעם אינו וודאי במאה אחוז, יש מידה מסויימת של בחירה להאמין במישהו ולהתמסר אליו ולקחת בחשבון שיש סיכון מסוים באמון הזה, כיוון שגם לאדם השני יש בחירה. 

וזה מוביל גם לנקודה הזאת- יש לשניכם בחירה, והוא לא ממש שלם עם זה, הוא רוצה אותך כקרקע יציבה וודאית, וזה לא אפשרי. אני מודה שאני לא ממש יודעת איך פותרים פלונטר כזה כיוון שאנחנו (בשלב מסוים כשהמחלה החמירה) הדגשנו לעצמנו שהזוגיות שלנו וההתנהלות בתוכה הן בחירה של שנינו גם ביחד מתוך החלטה משותפת אבל גם כפרטים, ושהיא צריכה להשתלם לשנינו, ושגם לי יש אינטרסים (אני עדיין מקריבה המון ועושה יותר מאישה שבעלה בריא, אבל אני שומרת על הגבולות שלי, וגם מקבלת משהו. זה לא צריך להיות שיוויוני, זה צריך להיות נכון לנו) כך שהאמון שיש בנתינה ההדדית הוא קצת שונה. (כלומר הוחלט על גבולות מסוימים שמגדירים מתי זו כבר לא זוגיות ופעם בהרבה זמן צריך לבחור מחדש להמשיך להתמודד ביחד).

אני כן מבינה מאוד את התחושה ש"הוא לא רואה אותי" הוא שקוע במצוקה ואני אפס. מה שלמדתי שעוזר להתמודד עם זה: ברמה האישית - למצוא דרכים לחזק את עצמך כי הרבה פעמים זו תחושה שבאה יותר מבפנים ומקבלת אישור מבחוץ מאשר מגיעה מבחוץ. כלומר אישה מרגישה לבד, באה לבן הזוג לקבל תמיכה כשהוא לא פנוי, ואז מקבלת אישור לכך שהיא לבד.  דבר שני להזכיר לעצך (בעיקר- הכי חשוב!) ולו, ולשאול בקול אם בעצם הוא רוצה מאוד לרצות להתייחס ולראות רק שהוא במצוקה כרגע, ושזה לא מכוון נגדי (לפעמים זה מתקבל באישור, ואז זה עוד יותר עוזר...), ולבקש כשהוא מתפנה לרגע, להגיד את זה, להתנצל שהוא לא היה פנוי לראות את השני.

ככל שהעוצמה הפנימית גדולה ומנטרלים את כל ההאשמות של שני הצדדים גם יחד, גם מי שחולה /חלש כרגע מרגיש פחות אשם, זוכר שזה נובע מקושי אובייקטיבי ומסוגל להגיד אפילו בזמן אמת, "אני מתנצל, הייתי שמח להיות כאן עבורך כרגע, רק שאני לא מסוגל לראות כרגע שום דבר חוץ מ...". זה מופיע מאוד יפה גם בספר "חוקי הזוגיות" של יצחק מנדלבאום, חוק 8. אני ממש ממליצה לקרוא. 

היכולת לסלוח, לקבל שהשני הוא עולם בפני עצמו, עם קשיים וחסרונות, וכפי שאת יכולה להסביר שהיית אחרי לידה ועם עומס גדול עלייך, גם הוא יכול להסביר מה יושב לו על הלב ומפריע לו להיות הבעל המושלם שהיית רוצה, היכולת הזו קשורה חזק ליכולת לסלוח לעצמי שאני לא מושלם, להוריד אשמה מהזוגיות, לפתח כלים לעזרה עצמית שלא קשורים לבן הזוג, לפתח אמון בעצמי שאני יכול לחיות לבד, שיש עוד מענים וכוחות בתוכי ובחוץ לצרכים שלי, ומתוך כך אין חרדה לבחור לחיות ביחד. 

זה עבודה עצמית. ואמנם אין לך שליטה עליו אם הוא יעשה אותה, אבל לפחות תחזקי אותה אצלך ותנכיחי אותה בטיפול הזוגי.  

דבר אחרון - במסגרת הגבולות של הבחירה בזוגיות, לגיטימי גם שהגבולות של כל אחד יהיו צרכים מסוימים שהוא חייב בזוגיות (וזה נכון לגבר ולאישה גם יחד, חולה או בריא), רק שמאוד קשה לעשות בחירה אמיתית כזו, ריאלית, מחוברת למציאות ומצד שני לצרכים האמיתיים שלי ולא לחיצוניים, כשהמצב הנפשי ירוד, כשיש מלא האשמה, אשמה עצמית, תלות רגשית מוחלטת בשני וכדו, לכן בעיני עדיף להתחזק, לטפל בעצמנו, להתחזק ביכולת להיעזר בגורמים נוספים, ואז לעשות בירור כזה אישי וזוגי. 

מתנצלת אם יצא מבולבל ואסוציאטיבי ואולי חלק בכלל לא קשור למה ששאלת... השעה מאוחרת... בהצלחה רבה, שה' יאיר את דרככם!

את מתארת קושי עצום שמלווה אותך, אתכם כבר תקופה ארוכה מאוד.

אני חושבת שזה לאו דווקא "איך מתמודדים עם חוסר אמון בזוגיות" כפי שכתבת בכותרת,

אלא גם "איך מתמודדים עם דכאון/מחלה נפשית של בן/בת הזוג?"

כי אתם שם. ממש.

גם בעלך היקר, שסובל מדיכאון, וזו מחלה ממש לא פשוטה.

וגם את, בתור אשתו שמתמודדת עם כל ההשלכות של הדיכאון עליו, עלייך, על הזוגיות שלכם, על ההורות, ועל כל המערכת המשפחתית שלכם.

ובמצב כזה חשוב מאוד קודם כל להבין את עצמינו

להיות מודעים למה שאנחנו עוברים

להבין שזה קשה, מאוד, וקשה אובייקטיבית

להבין שלא תמיד אנחנו יכולים להתמודד עם הכל לבד,

שלעיתים נדרשת עזרה

בין אם זו עזרה מקצועית לא רק לאדם הסובל מדיכאון, אלא גם לבן/בת זוגו!

בין אם זו עזרה של טיפול זוגי לשנינו יחד,

בין אם זו עזרה כלכלית

בין אם זו עזרה שיכולים להעניק מרכזי סיוע בדיוק למקרים כאלה (כדוגמת עזר מציון) (@בדרך 123 היקרה כתבה כאן כמה פעמים בפירוט על דוגמא למרכזים כאלה ובכלל השקיעה מאוד בהבנה של הצעדים שכדאי לעשות במציאות שכזו.)

בין אם זו עזרה עם הילדים

עם הבית

וכן הלאה

ובעצם מה שקרה עד עכשיו

זה שיום אחר יום

שעה אחרי שעה

מצאת עצמך מתמודדת לבד מול כל החזיתות

גם מפרנסת

וגם דואגת לבית

וגם דואגת לילדים

וגם דואגת לבעלך

וגם וגם וגם

ודי!

את רק אדם אחד!

כמה מושלמת ומדהימה שתהיי - את רק אדם! ורק אדם אחד!

אף אחד לא יכול באמת לסחוב את כל עול העולם על כתפיו... זה לא אנושי.

אז מאוד מובן המקום שזועק אצלך מבפנים של: די! אני לא יכולה יותר! אני לא מסוגלת יותר ככה! משהו כאן חייב להשתנות!

וחשוב לשמוע ולהקשיב לקול הזה, לא להתעלם ממנו, אלא להיפך, לתת לו את כל הנראות והלגיטימציה שבעולם, כי הוא צודק!

ורק צריך לראות איך מגיעים לשם.

מה שאת כן כבר יודעת זה שככה - אי אפשר להמשיך.

וזה חשוב.

ומכאן והלאה, ובעיקר בעזרת תמיכה וליווי נכונים של כל הגורמים המבינים במציאות הזו - רואים איך אפשר להתקדם מכאן. יחד. 

איך יוצרים מציאות שאת מוחזקת גם, שאת מלווה ועטופה

וגם בעלך מוחזק ומקבל תמיכה וליווי

איך אתם מקבלים כלים

שניכם יחד כזוג

את בעצמך בתור בת הזוג של המתמודד

ובעלך בעצמו בתור האדם שסובל מהדכאון.

אתם חייבים את הכלים הללו. את הידע הזה. את התמיכה הזו. את הליווי הזה. ממש להיות עטופים ומוחזקים ועם כמה שיותר מעגלי תמיכה.

ובפן הזוגי שתיארת, שהרגשת שכלו כבר כל הקיצין ואפילו אמרת לבעלך שאת הולכת - 

צריך לראות כאן (אבל בצורה מסודרת ולא ע"ג הפורום, עליכם לעבור תהליך שלם ומיטיב ביחס לכך, כיוון שנראה שזו נקודה מאוד רגישה עבור שניכם וחשוב ללבן אותה לעומק ולפתור אותה.)

אז לראות כאן אותך.

ואת חוסר האונים שלך.

ואת המותשות שלך.

ואת העייפות שלך מכל המסע הזה שסחבת לבד

ואת האנושיות שלך

ואת הגבולות האנושיים כ"כ שלך

ולקבל על כך הבנה, הכלה, חמלה, מקום

גם בינך עבור עצמך

וגם בעיני בעלך.

ממש לראות את הצורך הזה שלך שהיה מודחק כ"כ הרבה זמן: אני צריכה שיראו גם אותי!

אני צריכה מקום גם בעצמי!

אני צריכה ניראות גם בעצמי!

אני לא שקופה!

אני בנאדם!

וקשה לי!

אני זקוקה לניראות ולתמיכה ולכלים!

וגם לראות את הצורך הכ"כ פנימי ואפילו מהותי של בעלך היקר - שאומר

אני צריך לדעת שיש לי את היציבות והביטחון בך, באהבתך אליי, בקשר שלנו, בזוגיות שלנו

אני כ"כ זקוק לזה אשתי האהובה

אני זקוק לדעת שאת אוהבת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר

שיש לך את הביטחון הזה והיציבות הזה ושאת תמיד איתי.

*כי* אני כ"כ אוהב אותך

*כי* הקשר שלנו כ"כ חשוב לי!

את מבינה יקרה שלי? אני זקוק לזה. אני רוצה אותך. איתי. תמיד.

וכאשר אמרת לי בזמנו שאת הולכת - זה ריסק אותי. עבורי הגיע כאילו סוף העולם. אני לא באמת יכול להכיל מציאות כזו, אפילו שהיא בגדר אמירה, שבה אנחנו נפרדים. שבה אנחנו כבר לא יחד. זה חותך בבשר החי. ואני זקוק כ"כ לאישרור הזה, לביטחון הזה, ליציבות הזו, לדעת שאנחנו זה לנצח.

האם תוכלי להעניק לי את זה?

ואתם צריכים להגיע למקום בו אתם מצליחים גם לראות *את עצמכם*

וגם לראות *את השני/ה*

כלומר לצאת ממקום שזה או אני או בעלי

או אשתי או אני -

ולעבור דרך עבודה משותפת למקום שזה *גם וגם*

לא *או או*, או שאני מקבלת מענה לצורך שלי והצורך של בעלי נמחק, או שאני מקבל מענה לצורך שלי והצורך של אשתי נמחק -

אלא *גם וגם*, איך אני מקבלת מענה לצורך שלי וגם בעלי מקבל מענה לצורך שלו.

איך אני  מקבל מענה לצורך שלי, וגם אשתי מקבלת מענה לצורך שלה.

איך אני מצליחה לקבל את הניראות הזו ואת המקום לעצמי, וגם להעניק לבעלי את היציבות והביטחון בנו כזוג לה הוא כ"כ זקוק וכמה,

איך אני מצליח גם לקבל את המקום של הביטחון באהבה של אשתי אליי וגם לראות את הקושי שלה ואותה.

וזו דרל יקרה.

זה מסע שלם.

ונכון שהרבה פעמים אנחנו רוצים כבר להגיע לסוף הדרך.

כ"כ כ"כ מובן יקרה

בטח אחרי כל התלאות שעברתם

אבל צריך לזכור שאנחנו בדרך.

שאנחנו מתקדמים.

שב":ה הקב"ה שם בעולמו שליחים רבים וטובים לעזרה בדרך הזו.

שנוכל לקבל את התמיכה, הליווי, הכלים להם אנחנו זקוקים.

שכבר לא נהיה לבד בזה.

שע"י כך שנהיה עטופים ומלווים ומוכלים ומוחזקים בצורה הכי מדויקת לנו והכי מתאימה ורחבה ומקיפה - נוכל גם להתעלות מעל זה.

נוכל להמשיך לצעוד בדרך.

להתקדם עוד, ועוד קצת

ולהשיג עוד מטרה, ועוד אחת

וכן, בהחלט להגיע לחיים טובים שמחים ומספקים ב"ה!!!

מדובר כאן בריצה לטווח ארוך ולמרחקים ארוכים, במרתון ולא ב"ספרינט",

לכן עוד יותר חשוב אפילו לזהות את הכוחות הקיימים כרגע, אצל כל אחד ואחד מהנפשות הפועלות,

לזהות ולהכיר את גבולות הגזרה גם של כל אחד

לזהות ולהכיר את כל מעגלי התמיכה האפשריים והמדויקים ביותר

ולזהות ולהכיר עוד את כל מה שיכול לעזור לנו. ולשם לכוון.

מרגישה שרוצה לכתוב לך עוד הרבה, אך חייבת לסיים עכשיו, אבל שולחת לך כוחות גדולים והמון תפילות לטוב השלם ולישועה השלמה עבורכם, במהרה ממש בגלוי ובחסד ב"ה!

שהקב"ה יאיר לכם את הדרך, יאר פניו אליכם, ישלח לכם את השליחים הכי מדויקים ואת כל הכוחות, השלווה והשמחה שיש 🙏❤

כולם אוהבים שמחות, ריקודים ואוכל

יש לי רק עצה קטנה לתת לך בכל הארגונים של החתונה.

תזכרי מה שחשוב.

את, וארוסך הולכים להתחתן ולחיות יחד.

זה מה שחשוב.

ארוסך יבוא לחתונה? הוא הכי חשוב.

שבכל חילוקי דעות שיצוצו (ביניכם, בין ההורים וכו') זה מה שיהיה מול העיניים -

חתונה זה ערב אחד, אחר כך אתם יחד בונים את הבית שלכם. וזאת השמחה הגדולה.

גם אני חששתי קצת, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי - בעלי יבוא לחתונה ואחרי החתונה נחיה ביחד וזה מה שאני רוצה, וזה מה שחשוב.

מזל טוב ובהצלחה בכל הארגונים!

של:ריחמתי עליה

לא ריחמת עליה, ריחמת על עצמך

לא היית מסוגל להתמודד עם הרגשות שלה, עם האכזבה שלה

ומסכנה היא, התחתנה עם מישהו שלא רוצה אותה, זה פשוט התעללות בעיניי. תסלח לי על החריפות

לא הייתי סולחת למי שהיה מתחתן איתי מרחמים

יש עוד גברים בעולם שהיו רוצים אותה

ולגבי הריבים

קודם כל בבסיס אתה חי עם מישהי שאתה לא רוצה לחיות איתה, שם שורש הבעיות, כי כל בעיה מועצמת פי כמה מהתסכול של לחיות עם מישהי שאתה לא מעוניין בה.

חוץ מזה שלהטיח האשמות על משפחה של האישה/הבעל זו טעות ענקית. היא תמיד תגן עליהם, תמיד!!!

שום דבר טוב לא יצא מזה, וגם אם היא תקשיב, זה לא יחדור.

בכלל ביקורת לרוב לא מתקבלת.

ולכן צריך לעשות את זה בחכמה, להסביר לה את הקושי שלך, ולא למה הם לא בסדר, אתה לא תצליח לשנות אותם או להסביר לאשתך למה הם לא בסדר

כרגע היא עסוקה בהתגוננות כל הזמן, אז היא בטח לא פנויה לשמוע אותך.

תשב ותסביר לה: קשה לי כש...

                         לא נוח לי כשמבקשים ממני שם ש....

                          תוכלי לעזור לי כשקורה X

וכו'

מקווה שהבנת את הרעיון

בנישואים האלה

אתה היית רוצה לחיות עם מישהו שחי איתך מרחמים?

מבטיחה לך שהוא לא בא ואמר לה: אני מרחם עלייך ולכן מתחתן איתך

אם היא היתה יודעת מזה, רוב הסיכויים שחתונה לא היתה יוצאת מזה

בסלע

אני מאמינה שכמעט בכל מצב אפשר לתקן

אתה יכול לאהוב אותה, אם תלך לטיפול טוב ותפסיק לרחם עליה, זה בא עם התנשאות

תתחיל לראות אותה כשווה אליך

כי הם לעולם לא יתנהלו נורמלי

או שיתפוס את עצמו וילך לטיפול טוב

ואימלל אותה

אז שימשיך לרחם עליה ויפסיק לריב איתה

שכל הזמן ירחם

כלפי האישה.

אדם לא משנה מאיזה מין, לא צריך להיות במקום שמרחמים עליו, שלא טוב לו.

היא שמה את המשפחה לנגד עיניה? 

אתה לא התחתנת איתה מאהבה אלא מרחמים.

תציע טיפול, תדברו על הכל

הכל.

בהצלחה.

יודע מה עזוב את המילים

שכתבתי "בעידנא דריתחא", תמחק אותם,

לא יודע לי יש הרגשה שכל המגיבים פה

נתפסו על איזה מילה שהוא אמר (מרחמים)

נתנו לה עודף משמעות, והתעלמו מכל השאר

מרחמים או לא מרחמים,

בכל מקרה אני חושב שכדאי לנסות ליצור שיח לפני שמפרקים עוד בית בישראל

מן הסתם היו בינהם גם איזה 3 רגעים טובים ואוהבים שהוא לא פירט כאן

לא סתם שני בני אדם מתחתנים, וגם אם כן, לא סתם כדאי להפריד ביניהם בלי להתאמץ לתקן

כי איזה תועלת עשינו להם אם כל אחד "מדבר עם עצמו",

וחושב שהוא עושה טובה לשני

מי אמר שבזוגיות הבאה שלהם, אם תהיה, וכאשר תהיה זה לא יחזור על עצמו

ואז מה הרווחנו?

אני מניח שב"רחמים" עליה, היה סוג של חיבה. זה לא שראית מישהי שלא סבלת - וריחמת עליה אז התחתנת.

לפעמים, רגש של "חמלה" הוא סוג של אהבה.

יותר מזה, חמלה מולידה אהבה.

אז כנראה שלא זו הבעיה. אם לא היה הענין עם ההורים - אולי החמלה היתה מולידה אצלה הכרת טובה, וזה היה מוליד אצלך יותר אהבה, ועם הזמן היית צוחק על האמירה "סוג של ריחמתי עליה"...

כעת הנקודה היא סביב הוריה.

לדעתי, קודם כל תסדר לעצמך בראש, שיש דבר טוב בקשר שלה עם משפחתה. הבעיה היא בפרופורציות. באי ההבנה שיש להקדים מה שבין האיש לאשתו, לפני מה שעם שאר המשפחה. 

אבל אל תכניס לך בראש שעצם הקשר שלה עם משפחתה "מאיים" עליך בכל מקרה.

בהיות שאתה "נשוי טרי" - צריך לדעת שהענין הזה, של הפרופורציה בין המשפחה שהתרגלה אליה, לבעל, זה ענין לא נדיר.

אבל אם יש על זה "מלחמה חזיתית", זה מעצים את הבעיה. היא מרגישה מאויימת אולי לגבי היחס שלה עם משפחתה.

מציע לך לעשות נסיון מחדש, באופן הזה:

קודם כל, להציע לה לצאת לאיזה "דייט"... תשבו ביחד, באווירה נינוחה.

אל תתקוף אותה. תגיד לה שאתה רואה צד יפה בקשר שלה עם המשפחה שלה. זה טוב. כיבוד הורים וכו'.

אבל, אחרי שהתחתנתם, חשוב שזה לא יעמוד בסתירה לקשר ביניכם. לא יגרום לך להרגיש כאילו "במקום השני".

ותשאל אותה, מה היא מציעה - כדי שהיא גם תוכל להיות בקשר טוב עם משפחתה, וגם לא לגרום לך להרגיש כך.

תשוחחו, ממש בנחת, בהקשבה הדדית. שכל אחד ינסה להבין מה ה"ראש" של השני.

ותנסו להגיע לסיכומים. גם על הגישה העקרונית, גם על היישום.

לא "אתה תדבר איתה", אלא שניכם תדברו. תן לה להציע. 

תהיה גם אתה מוכן ללכת לקראת. להבין שלא כל קשר עם המשפחה זה משהו שבהכרח "נגדך"...

אם תשוחחו בפתיחות, ביחס אוהב, ברצון להגיע לפיתרון ביחד - זה יוכל להעצים את הקשר ביניכם.

הצלחה רבה.

אתה מציג את זה בעמדה שריחמת כי זה שם אותך בעמדה של עליונות כלפיה. 

עכשיו לגבי המשפחה שלה, יותר הגיוני שפשוט תעברו דירה. חיים לצד ההורים, ובעיקר בשנה הראשונה יכול להיות דבר דרוע מאוד.