יוסיף משהו...)
מתנה ממני, למי שרוצה לקבל...
לקראת חג מתן תורה החל מחר בערב, עלו בי מחשבות על הדינמיקה הזו של לתת ולקבל מתנות.
הבורא נותן לעם ישראל את התורה, והם מקבלים את המתנה שלו בשתי זרועות פתוחות, עם צמד המילים "נעשה ונשמע".
המילים האלה הן ביטוי לאמון גדול של העם בבורא, שאם זו המתנה שנתן להם, בטוח שכוונתו טובה ובטח שהמתנה הזו תיטיב איתם.
אמון כל כך גדול, שהם מקדימים עשיה לשמיעה....
בדומה לאישה שתאמר לבעלה – "אני כל כך בטוחה בכוונות הטובות שהיו לך כשקנית לי את המתנה הזו, כל כך מאמינה שהמתנה הזו תשמח אותי, שאני מודה לך עליה עוד לפני שפתחתי את העטיפה"
אז למה כל כך נדיר לשמוע תגובה כזו במרחב הזוגי?
אני זוכרת שככלה טרייה, מירמור גדול בו שיתפו אותי חברותי, כלות טריות בעצמן, היה סביב נושא המתנות.
היו שם בשיחות האלה שתי תלונות מרכזיות.
התלונה האחת הייתה: "הוא קונה לי את המתנות שהיה רוצה לקבל" ....
"הוא קונה לי את מה שהוא אוהב.. לא את מה שאני רוצה"..
נכון שרובנו אם לא כולנו קבלנו מבן זוגנו לפחות פעם אחת את הספר שהוא הכי מתלהב ממנו/ רוצה אותו בעצמו, לעצמו?
כששאלתי את חברתי "ואיך הגבת?" היא ענתה "מה זאת אומרת איך הגבתי? נעלבתי כמובן. אמרתי לו שאני לא רוצה את המתנה הזו, שהוא קנה אותה לעצמו....לא אותי הוא אוהב, אלא את עצמו..."
מדבריה הבנתי שאחד המדדים לאהבה אמתית הוא, שבן הזוג מצליח מיד בראשית הנישואין, להסתכל דרך משקפיה של בת זוגו, ולראות שתכשיט הוא דבר הרבה יותר משמח מספר....
והתלונה השנייה הייתה: "הוא לא קונה לי מתנות"
בעיקר זכורה לי שיחה עם חברה שהתקשרה בוכה כדי לספר לי שבעלה לא הביא לה זר פרחים למחלקת יולדות לאחר הלידה.
ברוב תמימותי / מוזרותי ... שאלתי אותה, האם היא ביקשה ממנו זר לפני הלידה.
האם כשישבו לעשות תיאום ציפיות לקראת הלידה, היא שיתפה אותו ברצון שלה לקבל ממנו זר פרחים.
מה???? שאלה אותי אותה חברה בזעזוע.
אם הוא נותן לי את הזר כי בקשתי אותו ממנו, אז מה זה שווה??
זו מתנה שהוא נותן רק בגלל שביקשתי, לא בגלל שהוא אוהב באמת....
מהשיחה הזו ומעוד שיחות דומות, הבנתי לאט, לאט שעבור הרבה נשים המדד לזה שבן הזוג אוהב אותן הוא, שהוא יודע לבד, בדיוק מה הן רוצות.
אם הוא קנה את המתנה בגלל שהן ביקשו – זו לא אהבה.
משתי התלונות גם יחד עלו הכללים הבאים:
באהבה אמתית, בן הזוג ידע לבד – 1.שאני מצפה למתנה
2.לאיזו מתנה אני מצפה
השיחות האלו עם חברותי הטובות, היו חסד גדול בעבורי, כי לצד ההזדהות עם תחושותיהן, והנטייה לחשוב בחשיבה ראשונית כמותן, יכולתי גם לעצור ולהביט על הסיטואציה מבחוץ, כי היא לא הייתה הסיטואציה שלי.
ולצד המחשבה, "כן היא צודקת, מה הוא חושב לעצמו כשהוא קונה לה את המתנה הזו" יכלה לעלות בייתר קלות גם המחשבה -
"...אז נכון שקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" אין הכוונה לקנות לשני בדיוק את מה שהיה משמח אותך, אבל אולי זה טבעי שבדרך להעמקת ההיכרות עם בת הזוג, יקנו לה בהתחלה את מה שנראה להם הכי משמח מנקודת מבטם?"
יכולתי גם לראות בתור משהי מבחוץ, שבהמשך לתגובה של חברתי, לדחות מעליה את המתנה, בפעמים הבאות היא מספרת לי יותר ויותר שבעלה לא קונה לה מתנות בכלל....
מהטעות שלה, שלולא שיתפה אותי בה, סביר להניח שהייתי עושה בעצמי, למדתי לקבל מבעלי מתנות עם חיוך ותודה, גם כשקנה לי ספרי קודש למכביר וכבר היה די קרוב בלהפתיע אותי עם סט גמרא, ש"ס ופוסקים.
לא דחיתי את מתנותיו ובכך לא סגרתי את ערוץ הנתינה שלו.
על מתנה שלא הייתה מתנת חלומותיי, רק הודיתי, לא הסברתי מדוע היא לא מתאימה.
במקביל, המשכתי להיות תמימה, מוזרה או שניהם... ולבקש מבעלי לפני כל לידה את מה שאני צריכה ממנו. זר פרחים, בלון, שוקולד או תכשיט..
לפני אחת הלידות הגזמתי ממש, כשפרטתי את בקשתי "בא לי זר בגוונים סגולים דווקא"
ובכך הרסתי את הסיכוי האחרון לאהבת אמת שבה בעלי ידע לבד לגמרי שללידה מס' 2 אשתו אוהבת דווקא זר סגול...
"תני לי להבין" ניסיתי בשיחה נוספת עם אותה חברה טובה, "אם את מיידעת את בן זוגך במה שחשוב לך, והוא מתייחס לזה בכל הרצינות ועושה בדיוק כבקשתך, זה מראה שהוא לא אוהב אותך? כי לי זה נראה כמו יחס אוהב ומכבד מאוד..."
מסתבר שלקבל, זו אמנות בפני עצמה, אמנות לא פחות מלתת..
כדי לקבל את המתנה שלא חשבתי לרצות אפילו,
עלי לפתח בתוכי הרפיה, להסיר אחריות, לוותר על שליטה, לתת אמון, להסכים להיות מופתעת מלגלות שדווקא יש במתנה הזו משהו שהוכן בדיוק עבורי. שמתחבא בה משהו בדיוק בשבילי.
להפקיד עצמי בידיו של בן זוגי ולהאמין, שבמתנות שהוא אוהב והיה רוצה לקבל, ובגלל זה נותן אותם לי... יש משהו עבורי... אם לא, לא הוא היה בן זוגי.
וכדי לקבל את המתנות שאני ממש רוצה,
עלי לקחת אחריות על חיי, ללמוד לשתף, ללמוד לבקש, כך שבעלי יוכל להעמיק את היכרותו איתי דרך בקשותיי.
הטעות שלנו היא שלעיתים, אנו פשוט עושות את ההפך-
מנסות לקחת אחריות על המתנה שכבר ניתנה לנו מבן זוגנו על ידי הסברים מדוע אינה המתנה המתאימה, ודחייתה.
ומנסות להרפות מאחריות על המתנה שאנחנו הכי רוצות, על ידי צפייה אילמת לקבלה ולהיות מופתעות...
..במהלך שנות נישואי, ניסה בעלי פעמים רבות לשכנע אותי שלא אשתגע כל כך בהכנת מאכלים חלביים לכבוד חג השבועות.
זה היה נראה לו כל כך מיותר. מבחנתו, תבשיל הבשר שאני מכינה לכבוד אחת מסעודות החג, מייקר את החג די והותר.
הוא ממש ריחם עלי על הכנת המתכונים החלביים שדורשים התעסקות רבה.
אמש קבלתי ממנו טלפון: אני בדרך הביתה, עצרתי לקניות – יש כאן עוגות חלביות של קפולסקי – גבינה עם פירורים, גבינה עם אוכמניות... הוא המשיך לפרט באוזני את הסוגים.
תבחרי 3 עוגות שאת הכי רוצה.
שאלתי אותו – 3 עוגות זה לא קצת מוגזם?
והוא ענה – אני לא רוצה שתתאמצי בהכנות לחג, אבל שבועות זה החג שלך, אז לא, זה ממש לא מוגזם...
הנה השיעור שלמדתי – כשמוכנים להרפות ולהיות מופתעים ממתנה שלא חשבנו לרצות,
ומסכימים לקחת אחריות, ליידע ולבקש את המתנה שאנחנו רוצים,
יגיע גם השלב, בלי שנאיץ בו או נבדוק אם הוא כבר כאן..
השלב בו נקבל בהפתעה, בדיוק את מה שרצינו.
כשההבנה של בן הזוג שזו המתנה שאנו רוצות, היא המתנה הכי גדולה בעצמה.
אז למי שרוצה לקבל את המתנה שלי, חולקת אתכן בשמחה את השיעור הזה.
מזמינה אתכן לנסות בבית!
שיהיה לכולנו חג מתן תורה שמח,
שנזכה להשכיל לקבל את התורה.
גם את החלק הזה בתורה, שהוא כל כך שלנו ואנחנו כל כך רוצות, וגם את החלק שאנחנו עדיין לא מבינות איך הוא שלנו.
שלכן,
שרון
"
