פורום נשואים טריים (עמוד 560)

ארנק, ספר, דיסק, שעון יד, מחזיק מפתחות יפה.

אולי ללכת בכיוון של נושא האור ולקנות אולי פנס... בנים מתים על זה (לפחות בעלי...) או לקנות נר יפה ולעשות ארוחת ערב נחמדה לאור הנר...  או ספר של הרב קרליבך לחנוכה- "לב השמיים"- מומלץ בחום!!!

שמישהו ראה אותן ויכול להמליץ..

רוצה גם ללכת לאי זוגי אבל טרם יצא לי

בעיקרון זה לא המקום לשאול אלות הלכתיות. וחשוב במקרה שלך לשאול רב.

חוץ מזה- אפשר לשים תזכורת בפלאפון או שעון מעורר או משהו אחר שיצלצל לפני הזמן ויזכיר.

בכל מקרה- באותו יום שאת עושה הפסק אם את יכולה ומומלץ לעשות אותו כבר בבוקר וכך להמנע ממה שקרה. לדוגמא- אם אתמול שכחת אז היום את עושה על הבוקר. ואם לא תשכחי אז עוד פעם לפני השקיעה. כך הדריך אותי רב.

אם את גרה במקום גבוה יש מצב שזה תפס...

אם עשית בדיקה שגרתית קודם- יתכן שבדיעבד זה מספיק

אני קניתי דיסק והבאתי מכשיר, כדי לרקוד ולעשות שמח.

פיזרתי שלטים מתוקים

וקניתי לו את הספר של הרב משה ארז דורון - גם התוכן, גם הצורה - קטיפה כחולה, קומפקטי, ציורים, קצר, מסר

לא יאומן...אני מסמיקה מלכתוב את  זה. הלוווו, חדר ייחוד כאילו? לספר לכולם?!?!

אוף צריכה עוד רעיונות שהן יותר מתנות ממש....

בעיניי הכי יהודי ועמוק שיש.

אני הבאתי לו, הוא לא הביא לי כלום ונעלבתי |בוכה|

בס"ד

הביא

מה 10 דקות???

והוא הביא לי מכתב מהמםםם (הבאתי לו גם...וטבעת. חח) והוא הביא גם פררו רושה.. יאמייי  

זה היה רומנטי וכיפי וכל כך היינו בעננים שבקושי הספקנו לחשוב על "מה הולך פה עכשיו?!"

מזל טוב!! המון אושר ושמחה ותהנוווו!!!

יוו איך שכחתי- קניתי לו עט עם חריטה "גמר חתימה טובה"(<--בהשראת חברה שלי)

והעברתי לו את זה באולם דרך העד לו ממש כמה דקות לפני החופה(: ואיתו הוא חתם על הכתובה...

בלי לדבר על זה, שנינו הרגשנו שזה הכי נכון לנו. תבדקי עם עצמך מה טוב לכם, אל תעשי משהו כי ככה עושים.

אישית אני הרגשתי שלתת מתנה בחדר ייחוד מוריד מהגודל של השעה, אבל כל זוג ומה שהוא חושב.

אבל אם את ממש רוצה, תביאי מן חפץ שיעלה לו חיוך. לא משהו כבד ושימושי.

יכול להיות משהו שהוא בדיחה פנימית בינכם,

או סתם משהו שהוא כל כך אוהב.

אבל אני העברתי לו מתנה עם המלווה שלו שיהיה לו לאותו יום..

בס"ד

זהב

בחיים לא ידעתי שגם הבת צריכה להביא

זה מספיק.. לא?

ואני נשוי 10 שנים....

אנשים מתחרפנים על הלתת מתנות בכל רגע אפשרי

עסוקים כ"כ בלתת מתנות שלא שמים לב מתי רגע הוא גדול ומרגש כמו שהוא- רק מהנוכחות

לא צריך בחדר ייחוד יותר מחתן, כלה, ומפתח לדלת   כדי שהוא יהיה הכי מרגש\שווה\מקורי\נהדר\\ בעולם

תכלס -מה שעולה מלבך, אם אם אם עולה!

שאלת מה הביא לי? - סידור של תפילות מיוחדות לנשים, כי ידע שאני אוהבת תפילות מיוחדות. ("תפילת חנה השלם") עם הקדשה אישית.

והאמת?

נלחצתי כמוך כי שמעתי ממדריכת כלות ומחברות וראיתי את מה שכותבים פה בפורומים.

חלמתי על חדר יחוד וליל כלולות ממש שונים ממה שהיה באמת, והמתנות הללו לא ממש תפסו מקום.

אבל זה מעשה סמלי, מקרב, ממלא צורך ומוריד לחץ...

בעקבות הנכתב פה נזכרתי:

באמת מסרתי לו דרך אח או חבר, לא זוכרת - כיפה, טלית וגביע לחופה, עם מכתב אישי ומרגש. זה היה יותר משמעותי ודוקא את זה שכחתי...

יותר משמעותי כי זה שימש אותו בחופה ומשמש אותו עד היום בכל שבת...

הי! וסיפור ששמעתי מחברים על חברים של חברים:

החתן כתב בעצמו על קלף את שיר השירים עם הקדשה מעוטרת לכלה וכל המגילה אויירה  יפה וטמן אותה בכד יפה ומעוטר ועטף.

היא לא ידעה מכלום. כשבא לכסות אפניה - השאיר לה את המתנה העטופה שלא היה לה שמץ מושג מה זה יכול להיות.

היא פתחה והיתה המומה...

זה תלוי להם בסלון למזכרת...

בס"ד

את האשת חיל..

וזה היה כ"כ מרגש יהודי וטהור..

אבל באישי.. 

לא נראה לי מתאים כאן.

ממש בכיף.

לא כל דבר צריך להסתיים עם מתנה ביד. יש דברים מעבר

בעלי מאוד אוהב לנגן והקלרינט שלו מת בתקופת האירוסין שלנו, 

אז קניתי לו אחד חדש מתנה (ידעתי שזה ים כסף ולא בטוח שאחרי החתונה הוא היה מפנק את עצמו באחד חדש)- גם שימושי,ערכי ומבחינתי זה היה גם סמל להתחלה של שמחה.

אם את רוצה לתת מתנה אז תחשבי על משהוא בעל משמעות גם בעבורך וגם בעבורו. וזה ממש לא חייב להיות יקר רשמי אלא בעיקר משהוא מהלב.

וכמו שכבר אמרו פה- החלק של המתנות הוא כל כך שולי ברגעים המיוחדים האלו.

הרבה מזל טוב ובהצלחה

יש זוגות שבנו רובד רוחני -

אמירת תהילים, קריאת שיר השירים, תפילה על העתיד המשותף, על חברים.

ויש שרק עסוקים בלסיים צום או פוזות לצלם.

אפשר מהכל - כולל החיבוק המוצע פה...

על זה צריך לכתוב???

להכין לה משהו עם הילדים-

כמה ציורים/אוכל שהיא אוהבת/סיפור/שיר/ריקודון.

לכתוב לה מכתב.

להביא לה פרח מהגינה.

לעשות משהו שהיא רוצה שתעשה כבר הרבה זמן.

לצאת איתה לסיבוב בשכונה.

להקדיש לה שיר מהדיסקים שיש בבית.

וכמובן ארוחת ערב מפנקת תמיד באה בחשבון.                       הצלחות!

בס"ד

לסדר את החדר שינה מהממם לצאת איתה לסיבוב שהיא חוזרת היא מוצאת מכתב עם שוקלד הוא פרח..

הכי שיש..

בעלי יום אחד עשה לי הפתעה סידר מלא מלא מלא נרות פיזר בכל החדר שלנו עם שני גביעים ויין זה עשה אוירה ממש מתוקה וכייפית!

הוא כזה תמים ולא חושב בכלל בכיוון, אז החלטתי לעשות בעצמי והדפסתי על חולצה איזה בדיחה פנימית שלנו. היה מגניב..... אחרי שבוע הוא חוזר עם חולצה עם בדיחה פנימית אחרת שלא באמת היתה כזאת בדיחה, איזה חוסר יצירתיות!!!!!!!!!!!! אנחנו נשואים כמעט 5 שנים, ואני זוכרת רק 2 מתנות שווה באמת + הנ"ל שזכיתי לקבל ממנו. לא עניין המתנה, אלא המחשבה חשובה לי

העיקר - וזה באמת העיקר - שהוא תמיד מקסים ואף פעם לא מקטר על השטויות שאני עושה, מיד טוב לו עם מה שיש - בלאגן או סדר, שניצל או עוף, לסוע לפה או לשם, ועוזר בכל מה שצריך.

טו,ב, פרקתי.

משפט שכתבת -שדגיש את עצמו בעיני... ממש מממש

"איזה חוסר יצירתיות!!!!!!!!!!!! אנחנו נשואים כמעט 5 שנים, ואני זוכרת רק 2 מתנות שווה באמת + הנ"ל שזכיתי לקבל ממנו. לא עניין המתנה, אלא המחשבה חשובה לי"

אני בטוחה שלא אמרת לו- אתה חסר יצירתיות, גם לא שידרת את זה

אני בטוחה שבמקרים אחרים לא אמר או שידרת- זו מתנה לא שווה באמת...

אבל בלב את חושבת ככה-

ומתנות זה דבר מיוחד כזה, יש בו אפקט עדין-

כמים פנים לפנים -כן לב אדם לאדם

לפעמים שמשפרים את ההסתכלות בעין טובה באמת, בשמחה גדולה בלי קצוות של ביקורת- על מתנה-

זה מעודד את הנותן לתת עוד מתנות

(זה  מעודד את המקבל\ת לראות כמה מתנות יש לה)

המחשבה שלך- חשובה לו

לפי איך שאת מתארת אותו, הכי טוב לו זה כשטוב לך איתו.

אז אם את רוצה לשמח את התמים שלך זה הכיוון

הוא נותן לך את המתנות הכי טובות -

ואת צריכה "מתנה"?...

תשמחי.

נכון שאשה גם אוהבת לקבל "מתנה" ממש, אבל יש כאלה שאכן הבעל נותן "מתנות", אבל את החוש הנפלא הזה הטבעי שיש לבעלך אין להם. ואז זה ה"תחליף". נו, אז מה יותר שווה?...

פשוט, תדמייני איך היחס הזה שלו הוא ממש "מתנה" שהוא מביא לך.

הרי אמרת שעיקר מה שחשוב לך זו המחשבה.

[ואם את מאד צריכה, את יכולה להגיד לו שאם הוא יפתיע אותך באיזו "מתנה" ממש תשמחי. אח"כ, מן הסתם, תקטרי על זה שזה היה בגלל שאת אמרת...  אין אדם עם כל המעלות והיצירתיות שבעולם. אבל את החלק המהותי - יש לך מאד]

כתבת בשבת!!

חבל שהערוץ מאפשר בכלל לכתוב בשבת

ראוי שהערוץ ימנע את האופציה הזאת מבחינה טכנית.

ללא שום קשר ללימוד זכות

בע"ה

מה משמח אתכם?

את הנשים מכתב, פרח, סידור הבית..ואיך שוברים שגרה לבעלים?

רעיונות--רעיונות---רעיונות-- לפה!

תודה

וכן אה? גם להם מגיע קצת פינוק?? כל היום הוא מפנק אותי מה איתי?? אני גם צריכה לעשות לו הפתעות לפעמיםם!!

בס"ד

אני יודעת שהמצברוח של בעלי עף לשמיים שהבית נקי ומסודר ומחכה לו אישה רגועה ושמחה וכמובן יש אוכל מזין על הצלחת ..

ואני בד"כ מצרפת לזה מכתב חמוד.

או סתם איזה פינוק שהוא אוהב ..

לדוג' אני יודעת שהוא אוהב איזה סוג של פיצוחים מסויימים אני תמיד דואגת שזה יהיה בבית 

הם פשוט אוהבים רוגע שלווה אישה שמחה ולא מצוברחת זה נראלי עושה להם הכי טוב..

כי גם כך הם עובדים קשה מגיעים מאוחר ושהם רואים שהבית הפוך ואישה עצבנית זה מתסכל אותם יותר..

הם לא צריכים את הקיצ'יות כמונו ..

גברים לא צריכים קיטצ'

אבל הם כן צריכים מתנה שהיא מעבר ל"שיגרה מבורכת ומסודרת של בית נקי אישה רגועה אוכל חם ילדים מחייכים"

גם אני מצטרפת לשאלה- חידה של כרובי!

נגיד לצאת ספונטאני לבאולינג ערב אחד, 

סתם לחוף, לטיילת יפה, למסעדה (בשרית בדר"כ) טובה.

בס"ד

אם בעלי יביא לי טבעת עם וורד אני הרבה יותר יתרגש עם הוא יכין לי ארוחה שווה כזאת

לעומת זאת אם אחרי יום עבודה או לימוד בכולל הוא בא ומוצא בית מסודר שולחן ערוך יפה עם אוכל..

ולהגיד "התגעגעתי.."

זה שווה להם יותר מכל דבר

מצאתי פעם בפורום אחר שירשור שלם מלא ברעיונות:

http://www.dvashmisela.co.il/phpBB3/viewtopic.php?f=4&t=1237&sid=a7be0038675a86e6ceff1cb117961c5c

יש שם מלא מוצלחים בע"ה כשיהיה לי כוח........

צדיקה- לאור דבריך: נראה לי שזה תלוי מה המצב המצוי של הבית. אם בדר"כ הבית די מבולגן, כלים בכיור, ילדים לא מקולחים, ארוחת ערב לא בהכרח מוכנה, ואישה קצת עיפה, אז "שיגרה מבורכת ומסודרת של בית נקי אישה רגועה אוכל חם ילדים מחייכים" בהחלט משמח ומרגש.

אצלנו מתוך החלטה, ארוחות הערב הן בד"כ לחם (בהשתדלות תוצרת בית), סלט, וממרחים. לכן כל תוספת בהחלט מרגשת.

יום חורפי אחד שרוח עשייה נחה עלי הכנתי מרק ירקות + איטריות למרק ולאחר התלבטות הכנתי גם עוגיות שבעלי ממש אוהב ומשום מה עד אותו יום לא יצאו בטעמן המקורי (חוץ מאותו ערב).

חוץ מזה קילחתי והאכלתי את הקטן (מה שלא תמיד קורה כי או שאני עייפה או לא מספיקה), החלפתי מצעים וסידרתי את החדר.

בעלי חזר הביתה ומצא אותי חותכת סלט. ואז ראה את האטריות ושמח. לא אמרתי מה עוד יש. פתאום הוא גילה את המרק והיה בכלל מופתע. אחרי כמה דק' מצא את העוגיות, ועוד יותר התלהב, ואח"כ מצא את האופה לחם מחוץ למקומו הקבוע והתפלא גם על זה. בקיצור לא דברים ממש מסובכים, סתם קצת השקעה בארוחת ערב, וזה שהוא גילה בעצמו כל פעם משהו אחר. (אחרי כל דבר שראה, שאל "מתי הספקת??" ולא הפסיק להודות ולהתלהב )

הוא שמח, אני שמחתי ששימחתי.

בס''ד

תשובה: אפשר פשוט לשאול בפורום איך משמחים את האישה!

בעזהי"ת.

ואת יודעת שפחות או יותר אין סכנה מוחשית לחיים שלו.

תנסי אולי להזמין חברות, אחיות, וכאלה, זה ממלא את הזמן...

ב"הצלחה! לא פשוט בכלל...

אבל יישר כח לך ולו. שאתם מגנים עלינו.

אבל את גיבורה!

מסכימה עם מה שאמרו לפניי-

תזמיני חברה טובה/אחות/בת דודה/אחיינית או את אחד הילדים לישון איתך...?

בהצלחה מותק!! תחזיקי מעמד!!!

ובהחלט צריכות את עזרתך.

לא כייף להיות בודד. לא מאחלת לאף אחד.

רווקה שישנה כל לילה לבד לא מרגישה את החוסר כמו מי שישנה עם בעלה כבר שנתיים פלוס

ואז הוא נעלם לה לשבוע וחצי ולשתי שבתות רצוף..

ברור שזה קשה להיות רווקה ולרצות להתחתן...

אבל מי שיודעת מה זה קשה לה יותר (בקטע הזה ספציפית...)

שבע"ה תמצאי את יקירך במהרה!

ואם את צריכה עזרה את מוזמנת לדבר..

גם אני, ועוד הרבה רווקות כמוני, מרגישות בחסרון.

בטח לא פחות ממך, ולצערי אף יותר.

אל תחשבי שרק נשואות מרגישות בחסרון- כי הם כביכול טעמו ממנו.

את חושבת שאנחנו לא חסרות?!?!

לא חסרות חום? אהבה? חיבוק? מגע?

לא חסרות בחור שבחר בנו ואוהב אותנו?

לא חסרות חברות כי כולם התחתנו ונותרנו מאחור?

לא חסרות הצעות?

לא חסרות כוחות מרוב פגישות עם שדכנים, תחנונים לאנשים וסיומי קשרים אחד אחרי השני?

אנחנו בדיוק יודעות מה זה להיות חסרות ולא שלימות.

בדיוק יודעות כמה אין לנו אפשרות להגשים חלומות ורצונות כפי שאת מגשימה.

בדיוק יודעות כמה חסר לנו מקום בעולם, בית, שהוא באמת שלנו.

את מדברת איתי על חוסר הבנה בחסרון?!

אם כך, את כנראה יותר מדיי מדברת מתוך נעליים של נשואה -שהכל כ"כ מובן מאליו ורגיל.

ואם פתאום ה' מזמן לך כמה ימים שהבעל במילואים- את נכנסת לסרטים..

אז בעצם רק רציתי להאיר את עיניך ועיני רבים:

מה שאת/הכותבת הרגשתן-

יש מי שמתמודד עם זה בכל יום. בכל רגע.

וכן, בלי לדעת מה נקודת הסיום.

אולי מתוך כך תעוררו - מחשבה, אכפתיות,השקעה, עזרה, ויציאה מהצרה הפרטית-

רק כדי לעזור לעוד מישהי רווקה לצאת מסבל כזה נורא,

שחלילה לא תאלץ לחוות את מה שאת/הכותבת חוויתן "רק" כמה ימים- בטעות כמה שנים. 

כן, אני בהחלט צריכה עזרה.

(לצערי כבר מרגישה "מקצבת נדבות" מרוב שמבקשת עזרה..)

כיצד תוכלי לעזור לי?

באמת.

את יכולה לדבר איתי באישי וננסה לראות..

בכל מקרה-- 

אל תגידי אף פעם "את כנראה יותר מדיי מדברת מתוך נעליים של נשואה -שהכל כ"כ מובן מאליו ורגיל.

סליחה?? זו הכללה גסה! ולא הוגנת.

לי למשל דרכת על פצעים כואבים!

כדאי שמקום שלא היית בו עדיין לא תדברי עליו בכזו צורה. זה מכעיס! וזה פוגע! ולא הוגן!

שומדבר לא מובן מאליו.

זה מנחם שיש מישהו שהבין כמה קשה

תחשבי כמה אנשים נשואים את מכירה שנותנים את דעתם ומחשבתם על זה?

שמשדכים?

שמנסים לפתח כל מיני רעיונות כדי לעזור לאותן נשמות?

כמה מזמינים אליהם לשבת רווקים כי כבר אין להם איפה להיות, אין להם בית?

כמה אנשים בודדים!!

אולי רק עשרות..

על זה בדיוק הכאב.

מתוך עם שלם- רק כמה עשרות.

אני דרכתי לך, ואת דרכת לי- אז לפחות אנחנו במצב הדדי.

לא יודעת מהם קורות חייך, כפי שאת כתבת שאני לא מבינה מה זה חסרון בלי להבין את מכלול קורות חיי.

קצת קטנוני, אבל "כמים הפנים לפנים".

אני מסכימה איתך ששום דבר לא מובן מאליו- פשוט זה לא היה נשמע מדברייך כלל..

מה הכוונה "דברי איתי באישי וננסה לראות? "

מה יש לראות?

אם פניתי כבר לכל השדכנים?

אם ביקשתי מכל החברות?

אם אני יודעת מה אני מחפשת?

אם אני לא בררנית מדיי?

אם אני לא פוסלת מהר מדיי?

אם אני מצליחה להסביר מה אני מחפשת כדי שיגיעו הצעות מתאימות?

תאמיני לי שכאלה שאלות לא חסר ממי לשמוע..

אבל תודה.

מבינה מאוד את הכאב העצום שלך, את הבדידות, העצבות, הגעגוע בלי לדעת למי ובעיקר שלא רואים את הסוף של כל זה..

נכון, אנחנו (הנשואות) אולי עברנו אותו הדבר כמוך ואולי אפילו יותר, אבל אנחנו כבר לא שם אז אנחנו כבר לא זוכרות ומבינות את הקושי שלך עד הסוף.

אבל מצד שני - את הקושי של פותחת השירשור את לא מבינה בכלל!

ובדיוק בגלל זה היא פתחה את זה בפורום של "נשואים טריים" ולא בפורום "לקראת נישואין וזוגיות".

אז אף אחד פה לא דרך לך על הפצעים! כי את בחרת להיכנס לפה.

מאחלת לך באמת שבקרוב מאוד תזכי למצוא את ה"אחד" שלך!!

מעריכה אותך מאוד שאת מחזיקה מעמד וממשיכה להתקדם! כי זה באמת קשה מאוד..

זה ברור שמישהי שלא נשואה לא תבין את הקושי של מי שמתגעגעת לבעלה שבצבא, אבל באותה מידה בדיוק,  מי שהתחתנה בגיל 18.5(ויש פה כמה כאלה..) לא תבין את הקושי של הבדידות, והרווקות.

כמו שאני לא מתיימרת להבין את הקשיים שלך, אל תנסי אפילו להגיד שאת מבינה את שלי. כי עם כל הרצון הטוב- את לא...

לנשואות אין מונופול על ההבנה בכל הנושאים שבעולם. נכון, ב"ה, ה' שלח להן כבר את הבעל שלהם, אבל זה לא אומר כלום.. 

יש לי חברה ממש טובה שהתחתנה לא מזמן (חצי שנה), ומאז היא מתנהגת אלינו פשוט לא יפה. מתנשאת..

כל שיחה מתחילה או נגמרת ב- "אין לי זמן", "יש לי משהו שממש מפריע לי, אבל עזבי, לא תביני"כשתגדלו תבינו", או "בעלי הממי צריך אותי". אני מקבלת ומבינה את זה שאין לך זמן, שיש דברים בעולם שלך שאני לא מבינה עכשיו,  שיש לך מישהו שאת אוהבת שכל הכוחות שלך מופנים אליו, אבל למה היחס המתנשא הזה???? זהו, את מדרגה מעלי כי התחתנת.?!

(וכבר היו לי חברות נשואות שממש לא נתנו יחס כזה, אז אל תגידו ש"ככה זה"...)

אני הכי שמחה בשבילך על הטוב שהקב"ה שלח לך, ומתפללת שגם אלי ואל כל חברותיי הוא יגיע במהרה.

ב"ה לא זכיתי לעבור את הקטע הזה...

והתחתנתי צעירה!!!! זה לא אסור.

אני לא חושבת שיש לי מונופול כי אני נשואה!!

ואני לא בנאדם מתנשא! יעידו כל חברותי מכאן!!

עצוב לי שאתם מרגישות כלכך מיוסרות!!

בע"ה יבוא עוד האחד שלכן.. אני מוכנה לנסות לעזור לכן..

וה"אל תנסי אפילו להבין את הקשיים" ??? וואלה למה??
 

לא יכול להיות מישי שעברה את אותה חוויה כמוכן ועכשיו נשואה ותגיד אותו הדבר כמוני?

בואו נסיים את הדיון הלא חכם הזה כאן.

ולהבא אם כלכך כואב לכן אל תיכנסו לפורום  נשואים טריים

כמו שאני לא אכנס לפורומים אחרים שמכאיבים לי עד שיגיע זמני...

בעזהי"ת.

מצטרפת לכל מילה. זה כ"כ נכון.

[וזה בלי כל קשר לסטטוס שלי (מאורסת). אלו דברים שאמרתי גם בהיותי רווקה...]

בס"ד

חברותיי הרווקות- אני מצטרפת לכל הנאמר מעלי.

וכן- אם עושה לכן קווצ' להיכנס לפה- אז חכו לזמן שיתאים לכן להיכנס...

כי לכל אחת יש את הקושי שלה. ולא עושים תחרות למי "יותר קשה". כל אחד מסתכל מהעיניים שלו.....
 

זה ממש קשה וכואב.

שה' יזכה אותך ואת כל הצריכות, והצריכים, למצוא זיווגם המתאים במהרה.

ולא כ"כ ברור לי על מה "טיפס" פה הענין..  זה סוג של "פרץ רגשות"...

די ברור שמי שכתבה שאולי ע"י הצער של פותחת השירשור, היא תרגיש את צערה וצער חברותיה, לא התכוונה "לזלזל" כהו-זה, אלא לבטא כאב ע"י "השוואה" בין צער זמני לצער מתמיד (גם הוא זמני בעז"ה - שייפתר בקרוב!), ולבטא תחינה שירגישו אותה ויעשו ככל האפשר לעזור לרווקים/ות למצוא. וזו תחינה מוצדקת ואמיתית. ה' יעזור כמה צער שחלקן עוברות, כמה חיפושים, כמה אכזבות, איזה קושי. ובנות שהן באמת, כמו שאומרים, "אחת-אחת".

וברור שגם חלק מהנשואות עברו את זה, לצערן אז - ולשמחתן היום, ב"ה.

וה"אנונימית" בהמשך, שהזכירה את חברתה עם הערותיה על מה ש"היא לא מבינה", אין אלא לתת לה צל"ש, על שהיא ממשיכה לכנות אותה חברתה, ובאמת היא צודקת, חבל לקלקל בשביל זה. זו ילדותיות זמנית, שמן הסתם תחלוף. אל תדאגי - את מבינה יפה מאד, ואין לה "סודות" כ"כ נעלמים מעיני כל חי...  מרוב שמחה ב"צעצוע" החדש, היא שכחה מה שכל ילד יודע - שלא "משוויצים" בפני מי שעוד אין לו.. אחרי הכל, הוא לא נהיה פתאום "פחות" ממך...

וברור שלגיטימי לחלוטין לפתוח שירשור על הכאב על החסר כשהבעל במילואים - בשביל זה בדיוק הפורום. ולא ראיתי שמץ של השגה על כך בדברי האונימיות. בסה"כ ביקשו שינצלו את הדבר הזה, בנוסף על העזרה לפותחת השירשור, גם כ"משל" לעזרה שהן צריכות.

וב"תחרות המסכנוּת" (זה כמובן, כביטוי הומוריסטי, לא לקחת קשה..) - חוששני שהצדק עם הרווקוֹת.

החסר המתמיד (לבינתיים), למי שכבר חשה בו כדבר קשה, קשה לענ"ד מהחסר ה"זמני", אע"פ שאכן גם לזה גוון מיוחד, אחר, שאין בשני.

וה' ימלא חסרון כולם באהבה רבה.

חברה של חנהלה שהיא שידכה..

אני פה להעיד שיש בנות שמתחתנות ולא נהפכות למתנשאות, ולא מסננות את חברות שלהן ב"אין לי זמן בעלי חזר הביתה" ואח"כ לא מחזירות טלפון או ב"עזבי את לא תביני", וכן נשארות חברות טובות של החברות שלהן גם אחרי החתונה למרות המרחק,  וכן חושבות על הרווקים והרווקות ועל אנשים שמסביבן, ועוזרות לעוד המון אנשים גם בלי קשר, אפילו שגם להן יש המון קשיים בחיים,

כן, הן קיימות!!

חברה שלי דאגה לי והרימה אותי כשהייתי בקרשים ולא הפסקתי לבכות כמעט כל יום,

היא עזרה לי לשמוח,

אירחה אותי אינספור פעמים,

ולבסוף- ב"ה גם הביאה לי את החתן שלי...

והכל באהבה גדולה ומכל הלב!!!

כי אנחנו חברות טובות בטירוף!!

וחברות לא אמורה להתפרק רק בגלל שינוי במצב אישי של אחד מהאנשים.

ואני גם הייתי רווקה, גם לי היה נורא קשה, גם אני הרגשתי את החוסר כל לילה, כל פעם שהייתי עצובה ורציתי חיבוק, כל פעם שהייתי שמחה ורציתי לשתף מישהו, וכל פעם שהלכתי לביכנ"ס בשבת רציתי להחזיק למישהו את היד..

אני מבינה את הקושי הזה, וכואב לי עלייך, ואני כ"כ מקווה שגם את תזכי בע"ה לגאולה פרטית! אמן!!

שתיפטרי מהבדידות הזו במהרה!!

מה שניסינו להגיד פה בסה"כ, זה שיש פה שני סוגים של געגועים, של חוסר:

החוסר של משהו שמצפים לו

והחוסר של משהו שקיים...

אתן פשוט לא מרגישות את אותו חוסר, ואין פה תחרות שאחד מהחסרונות יותר גרוע מהשני, באמת שלא.

פשוט לא אותו דבר ואי אפשר להשוות..

בהצלחה לכן, וממש מצטערת על עוגמת הנפש...

אין שום סיבה לעשות תחרות מי מסכן יותר. כל אחד מקבל מה' את הנסיון שמתאים לו.

יש כאלו שלא מוצאים את בן/ת זוגם, יש כאלו שמוצאים את בן/ת זוגם ולא זוכים לפרי בטן, יש כאלו שזוכים לשתי הנ"ל ופתאום צריכים להתמודד עם ילד מיוחד, יש כאלו שזוכים לבן/ת זוג וילדים אבל צריכים להתמודד עם מחלה של בן/ת הזוג או אחד הילדים, יש כאלו שמתאלמנים/ות או שוכלים ילד.

לצערנו לא חסרות צרות בעולם ואנחנו לא יודעים מה הסיבה שכל אחד מאיתנו "זכה" לצרה שלו.

אני מעתיק פה סיפור מהבלוג של מנהל הפורום הזה:

בעיר אחת באירופה חיו המוני אנשים. פשוט המון! ובכן, מושל העיר היה אדם טוב לב ופירסם הוראה כללית שממחר כל תושב רשאי להוציא את שק הצרות* (פקאלך בלע"ז) הפרטי שלו ולהניחו בכיכר העיר, ולחזור לביתו חופשי ומאושר.

כמובן כל אנשי העיר נענו להצעה בהתלהבות ובכיכר העיר נערמו השקים לכדי הר קטן, מלא צרות.

למחרת הורה ראש העיר שכל אחד יקח שק צרות אחד, כפי ראות עיניו.

כצפוי, כל אחד לקח את שק הצרות שלו..

בעלי גם בצבא..אבל בנתיים ב"ה..

אני ממש יכולה להבין אותך!

שולחת לך המון חיבוקים!!

בס"ד

קצת חטפתי שוק ממה שהתפתח פה... סה"כ התגעגעתי לבעלי ורציתי לשתף אחרים נשואים כמוני, לכן שיתפתי בפורום נשואים טריים... לא הייתי מתקשרת לחברה שלי הרווקה ובוכה לה על זה כי זה באמת יהיה לדעתי חסר רגישות...

בכל מקרה כואב לי עליכן הרווקות.. ולעולם לא אבין את הקושי שלכן... סליחה אם ציערתי מישהי. אם אוכל לעזור לך גם איכשהו אולי.. תפני אלי באישי בת כמה את מה את מחפשת וכו'.. די למריבות ולוויכוחים מי יותר מסכנה למי יותר כואב... כל אחת חיה במציאות משלה... ברור שתמיד יחסית ל... השניה יותר מסכנה... זה כמו שאני אבכה שהתינוק שלי קם בלילה ואין לי שינה ומישהי לא עלינו שמשוועת לילד תגיד לי לפחות יש לך תינוק ואני ארגיש נורא איך אני מעזה לבכות...היא צודקת אבל גם אני צודקת... כל אחת במקום שלה, בניסיון שלה... סה"כ אנחחנו בני אדם אם היינו מצליחים לקחת הכל בפרופורציה לא היה לנו שום קשיים והיינו תמיד שמחים... שנזכה...

שקראתי בכל הפורומים!!!

אגב,

לא כל נשוי טרי הוא בן 18.5!!!!!

יש נשואים טריים בני 30 ו 40 ואפילו חמישים!!!! כן כן!!!!

וגם, לצערינו, לא כל נישואין - טריים וארוכי טווח כאחד - הם מאושרים ומגועגעים... יש מי שמילואים זו חגיגה גדולה...

יש התמודדויות לא קלות לנשואים ושבירת כל המציאות הרווקית על יתרונותיה!!!

כך ש-

גם נשואים ואפילו טריים , אולי חוו רווקות מתמשכת ומייגעת ומגעגעת

או לחילופין - מאושרת ומועשרת. והם כן יודעים מה זה!!!

ובתחרות המסכנות - כפי שכבר אמרו פה נפלא -  כל אחד והנסיון שלו, בזמן אמת. מה שעכשיו - עם זה מתמודדים. לא בהשוואה.

ב"אישי" כל אחד יכול לעזור פה בשידוך ולא רק חנהלה.

זה אמנם לא מקובל ב"מגזר" שלנו, אבל

בעצם מה רע בזה? אני לא חושב שזה מנהג

שמאפיין גויים, אם זה יפה אז למה לא?

וגם אם בסופו של דבר את תגיעי למסקנה שזה 

לא נכון ללכת עם טבעת, השאלה היא עד כמה 

זה לא נכון. האם זה משהו מספיק חמור ששווה להלחם עליו?

תנסי לברר מאיפה הגיע לו הרעיון הזה? האם

זה הסגנון שלו ושל החברים שלו? האם זה משהו מהמשפחה

אם תביני אותו יהיה לך יותר קל לקבל אותו. 

תלוי אם רווקות מתחילות איתו או לא

את יכולה לעזור לו להפטר מהרעיון, אבל רק אם את מסוגלת שלא לקחת ללב אם לא תצליחי. תדאגי קודם שמצב רוח שלך לא יהיה תלוי בעובדה שהוא עם או בלי.

בס"ד לק"י.

אני לא חושבת שזה קשור לדוסית או לא, היום הרבה גברים הולכים עם זה. [דתיים.] המון!! 

זה משהו שנצרך לדעתי.

למרות שאני לא ביקשתי ממנו שישים, הוא רצה  
חוץ מזה, הוא חתיך ומושלם והיום הבנות יותר ויותר פתוחות וכנות, אז כדאי למנוע מבנות להוריד עינים..

מסכימה עם זאת שמעלי. אם הוא עובד במקום מעורב אז למה לא לשים? 

דיברנו על זה מזמן, הוא הסביר לי ועם הזמן יותר ויותר קל לי לקבל את זה...
 

תודה על השיתוף!

זה קודם כל

הוא בוחר לעצמו איזה גרביים לגרוב, איזה צבע חולצה ללבוש- וגם איזה טבעת לענוד

זה הגוף שלו- וזכותו לשים מה שהוא רוצה (בתחום הסביר- כן?)

בינתיים לא ראיתי שיש לך התנגדות עקרונית לנושא- רק שאת באה ממקום שאנשים פחות רגילים לזה... כנראה הגברים במשפחה שלך לא עונדים טבעת.

אז שתדעי- יש משפחות אחרות של דוסים שבהם כבר דורות הגברים עונדים טבעת נישואין- וזה הכי טבעי נורמאלי וזהו.

לא עושים מזה עסק.  (אם לסבא שלך היה טבעת- זה לא היה מציק לך בכלל...)

מבחינת איפה הבחור שלך יסתובב בחיים-

אם הוא במקום שאין "עינא בישא" - אז פסדר....

אני לא הייתי מרשה לגבר המהממם שלי  לעבוד\ ללמוד\ לנכוח בכללי במקום שעלולות להיות יותר מידי בנות שלא יראו שרשום לו על המצח "זה שלי!!!" -בלי שיש לו טבעת ביד

לפני שהתארסנו תיכננתי לשאול אותו אם הוא רוצה ושאם הוא לא ירצה אז הוא לא חייב(למרות שאני מתה על זה)

ולפני שהספקתי לשאול- הוא הציע בעצמו(: ואני ממש אוהבת

וכמו שאמרו לפניי- להוריד לבנות את העיניים כי היום זה בעייתי עם כל הפתיחות הזאת שיש בחברה..

כל הבנים הנשואים

שבחיים לא הייתי מסתכלת עליהם

ששמים טבעת כדי להראות שהם נשואים.

מי בכלל רוצה להתחיל איתם???????????

יש איזה משהו שמרגיש לי מתנשא במשפט שלך 'להוריד לבנות את העיניים..'

היא תמשיך לבהות... כי זה האידיאל של מה שהיא רצתה...

אבל היא לא תפנה.. כי היא רואה שהוא תפוס כבר..

אבל המחשבות שלה כבר במקום אחר...

הוא חייל והוא נמצא הרבה בנסיעות ומי כמונו הנשים יודעות שבחורות רווקות שנמצאות בשלב הזה של להכיר מישהו ומי זה יהיה בעלי.. קופצות על כל בחור דוס שנראה להן רווק ובטח ובטח אם הוא נראה טוב.

ועוד קטע שיש בחברה שלנו זה אם הוא בחור דוס חייל.

אז היה נראה לנו שיותר שייך שהוא יסתובב עם טבעת.. כי ב"ה להראות טוב הוא נראה ממש טוב..

בס"ד

למה לא?

הבנאדם נשוי, זה מונע הרבה טעויות מביכות...

אני מסכימה עם הרבה מעלי- שזה תלוי מקום וזמן..

אם הוא מסתובב בחברה מעורבת זה רצוי לדעתי. בעלי לומד בישיבה ועובד במקום בו כולם יודעים שהוא נשוי כך שאין בעיה שהוא בלי, אבל אני ממש חושבת שזה נצרך באוניברסיטה, צבא ועבודה שלא מכירים אותו- כי זה מונע טעויות מביכות וגם ההתייחסות כלפיו היא אחרת..

אם הוא נמצא בחברת בנות- אז עדיף שכן.

ואם הוא כישיבה, או מקום שלא "מקבל קהל", בשביל מה? בשביל שאולי איזה אחת תתחיל איתו באוטובוס? נווו באמת- הוא ידע לצאת מזה.

זה באמת נשמע מגוחך 

אבל בעלי הולך עם טבעת למרות שהוא לומד במקום דתי ונפרד רק לבנים

גם כי פשוט אנחנו מאוד אוהבים את זה...

כזה נורא?

בס"ד

זה טיפול פשוט מעולה מעולה מעולה.

ואני מכירה את מי שהמציא את השיטה בירשולים והוא אלוף אבל קצת יקר אם את רוצה אני אביא לך..

 כיף לחברה שלך שיש לה חברה כזו

  וטוב שאת מודעת לטיפול המתאים לעניין, הוא אכן היעיל ביותר לבעיה זו.

אפשרהסבר מהיכל שיטה?? זה באמת חשוב לי!!!ויש לי מספר שלפסיכולוגית טובה.... אם צריך תכתבו.. 

 או בשמו העברי- קוגניטיבי התנהגותי הוא טיפול המיועד בעיקר לחרדות ודיכאון ומתמקד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות מעוותים. הטיפול די פרקטי ופחות "חופר" בעבר, מתמקד בהווה.

בטיפול מזהים דפוסי חשיבה שגויים ומוקצנים ומתקנים אותם, מרגילים את המוח לחשוב באופן פחות שלילי, בנוסף המטופל נחשף בהדרגה לסיטואציות מהן הוא חושש.

הטיפול לרוב קצר יותר מטיפול דינאמי (לעיתים 10 מפגשים מספיקים), יש לו מטרות מוגדרות מראש שנבחנות כל העת.

הטיפול הוכח מדעית כיעיל במקרי חרדה ודיכאון והוא נפוץ מאוד בשימוש.

 (בכל מקרה רצוי מאוד לקבל המלצות למטפל CBT מראש, כי  כמו בכל תחום יש טובים יותר ופחות..)

 ועוד קצת מויקיפדיה-

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA%D7%99

שיטה של נפגעי פוסט טראומה שמצאו שהיא מצויינת לטיפול בחרדות. חברה שלי עשתה את זה זה מצויין יש מעט מאד פסיכולוגים שהוכשרו לזה אבל זה בדוק ויעיל. שווה לנסות. תקראו קצת בגוגל... מסבירים שם מה זה מצויין.

יש הרבה שמרגישות ככה, 

אני בטוח שיש זמנים שאתם ביחד בשמחה ואהבה,

באחד הזמנים האלו תדברי איתו על זה,

תגשי לזה כבעיה של שניכם, ששניכם סובלים ממנה

שהרי אשתו כגופו, ואם את סובלת, מעבר לזה שהוא סובל

כי את רבה איתו, הוא גם סובל מעצם הסבל שלך.

תנסו לחשוב ביחד על פתרון שיבוא לקראת שניכם,

הפתרונות מגוונים ותלויים במציאות, האם אפשר להפחית

את התדירות, האם אפשר גם שהוא יבוא בלעדייך לפעמים,

איך את בכל זאת מצליחה להכנס למשפחה, 

מה עושים כשיש מתיחות ואתם שם, איך הוא יכול להיות

יותר איתך כשהוא שם.

אגב, יש תופעה מעניינת ששמתי לב אליה (גם אצלי)

שכאשר הם הולכים להורים יש להם מעין "ריגרסיה",

הם יותר מרוכזים בעצמם, יותר חלשים, יותר במקום של להתפנק,

בקיצור, חוזרים להיות "הילד של אמא", ואם לא מודעים לזה

זה יכול לקומם את האשה, ולהיפך, אם הולכים לבית של האשה

זה יכול לקרות לה ואז זה מקומם את הבעל, אבל אם מודעים

לזה, אז אפשר גם מצד אחד לנסות לפצות

ולהשתדל יותר להיות עם השני, וגם השני יותר מודע

לזה ויכול להכיל את זה ולקבל את זה בהבנה בלי להיעלב. 

את כל הדברים האלו אני כותב לך. 

אם הוא היה כאן, הייתי כותב מה החלק שלו לתיקון המצב.

למגיבים שאחרי שימו לב:

אין טעם לכתוב ביקורת על האיש לפני אשתו הטריה, זה רק מרחיק,

נא להשתדל לכתוב דברים שמכוונים אליה ויעזרו לה להתמודד. 

בהתחלה תמיד נפגשים הרבה - אבל מרחק+עבודה שמחייבת יכול להיות תירוץ טוב לעת הצורך.

ולא לשכוח שכיבוד חמ/ות זה מדברי סופרים , וחמורים דברי סופרים מדברי תורה

במחילה רבה אבל לדעתי זה ממש לא שייך... בדורינו כל הבדיחות החמיות  (מלשון חמות ברבים יענו...) קצת פחות רלוונטיות. ויפה כתבת על כיבוד החם והחמות אבל למצוא תירוצים זה לא נכון, זה לעבוד על עצמך ועל בן הזוג שלך... אני חושבת שצריך להיות ישירים.. זה עמוס לי מידי, אני מרגישה קצת בודדה כשאני עם המשפחה שלך אולי תקדיש לי קצת יותר זמן שאנחנו שם, אולי נגיע לשם קצת פחות, לשוחח להגיע להבנה משותפת מה טוב ומה נכון לזוג.

עדיף לא לדבר בכלל, כל אחד יכול מה שהוא רוצה על המשפחה שלו ,אבל על המשפחה של השני כמה שפחות יותר טוב.

במיוחד בשנה שנתיים הראשונות אחרי הנישואים

אתה לגמרי צודק... אבל מדובר על נישואים טריים ואני לא בטוחה כלל וכלל (ותתקן אותי הגברתת... אם אני טועה) זה לא שמשהו במשפחה שם מציק... זה שבהתחלה לא מרגישים הכי בנח, ויותר מתביישים וכל ההסתגלות למצב החדש של הנישואין היא גם כך קשה ולכן לא סתם הטילו עליכם הבנים את המצווה בשנה הראשונה של "ושימח את אישתו.." ואני לא חושבת שיש חשש מלדבר על זה. להיכנס למשפחה חדשה זה נורא קשה!!! ולכן אני דיברתי בהודעה הראשונה שלי על החלטה של תשומת לב והקדשת זמן לבן הזוג גם כאשר נמצאים אצל ההורים. לי זה מאד עזר בהתחלה. שנגיד אחרי הסעודה היינו יושבים קצת עם המשפחה ואז בעלי היה אומר לי "יאללה בואי נצא קצת לטייל יחד.." זה נחמד, זה עשה לי הרגשה של ביטחון, שאני לא לבד, שהוא מבין אותי, וזה נתן לי יותר רצון להתקרב למשפחה שלו. בסוף.... המשפחה שלו היא חלק ממנו.. בדיוק כמו שהמשפחה שלי היא חלק מהותי בחיים שלי.

בכללי, שיש כל מיני דברים שמפריעים, הרגלים שמחרפנים אותך, בוודאי עדיף כמה שיותר להעלים עין... וכמה שפחות לדבר על זה... אם כי כל זוג צריך לעשות מה שנכון לו. אנחנו אישית דיברנו על דברים כואבים.. בצורה יפה, בעדינות וברגישות ואני חושבת שזה היה מאד טוב. אני חולה על ההורים של בעלי היום. ואתם יודעים מה? יש דברים שאני מרגישה יותר בנח להתייעץ ולשתף אותם מאשר את ההורים שלי כי הם יגלו הרבה הבנה, אמפתיה ואהבה.

ולגברת הצעירה אני חייבת לומר שוב. שזה נורמלי ושזה לא משו שנבנה מיד. זה זמן, זה תהליך, צריך הרבה סבלנות, הרבה עדינות והרבה לא להילחץ. קורים דברים בחיים והדרך הישרה ביותר זה לדעת שאתם זוג, שאתם ביחד וכל השיח בינכים צריך להיות מתוך מגמה שאתם רוצים רק להיטיב אחד עם השני.

אני מאד מבינה אותך... גם לי זה היה נורא קשה בתחילת הנישואין עם זה. אז קודם כל אל תיבהלי... זה קורה במשפחות הכי טובות!!! את לא היחידה בעולם שמרגישה את התחושות האלה. הדבר הכי הכי נכון זה באמת לדבר על זה. מה שעזר לי לדוגמא זה באמת השיח עם בעלי בנושא. וכשאנחנו מגיעים להורים חשוב מאד לתת יחס לבן זוג\בת הזוג אפילו קצת יותר מהרגיל בעיקר בתחילת הדרך שעוד לא מכירים לגמרי את המשפחה ולא מרגישים עדיין שיא הבנח.... וגם אחר כך למצוא את הזמנים שלכם יחד גם כשאתם אצל ההורים. אם אתם אצל ההורים שלך את אחרית למצוא את הזמנים האלה וכשאתם אצל ההורים שלו אז הוא צריך למצוא את הזמנים האלה. והכי חשוב... זה באמת אולי ישמע מצחיק אבל לאהוב אותם כל כך ולכבד אותם ולו בגלל שבזכותם יש לך אותו...

ותדעי לך יקירתי, שזה באמת תקופה, זה יעבור. לי לקח איזה שנה להתרגל לרעיון ואולי קצת יותר.... ואתם עוד נשואים ממש טריים... (לנו יש יותר ותק...) אתםתתקלו במהלך החיים בעוד הרבה קשיים והדרך הנכונה ביותר לפתור אותם זה באמת לשתף...

גברים לא תמיד מבינים מה שאנחנו מרגישות בלב, גם אם אנחנו עושות להם פרצופים.... זה זן אחר. המון הצלחה והרבה נחת.

תיהיו מתוקים יחד, תאהבו יחד, תשמחו יחד, תצרו לעצמכם חוויות משותפות, ותצאו יחד לפחות פעם בשבוע מהבית סתם כדי להחליף אוירה, השיח הוא אחר...  

לבוא לבקר את ההורים - לבד - באמצע השבוע, ולהפחית את תדירות השבתות.

לבוא לבקר את ההורים - לבד - באמצע השבוע, ולהפחית את תדירות השבתות.

א. לא קונה או מגלה נחת רוח מזה שיקנו לי מטפחת שעולה יותר מידי

הקטע הזה של לענוד מטפחות (כן- לענוד- זה ברמה של תכשיטים כבר!) שלא מתאימות בכלל לרמת החיים הכללית של הנשים- פשוט מוגזם בעיני

ב. לא משאילה לחברה מטפחת שאין לי הסכמה בלב שלם שאולי תחזור אלי קצת "לבושה" יותר

ולא מסכימה לחברה לכבס מטפחת שלי

ג. אם היא לקחה בהשאלה- לפי הדין יש לה אחריות על הנזק

את לא צריכה לעשות בשבילה את החשבונות שלה מה יש לה או אין לה לשלם -היא ילדה גדולה ויכולה לקחת אחריות לבד על החפצים שהיא משאילה

ד. לא בונה על זה שלהבא יקנו לך מתנות

נותנים? תודה. לא בונה על זה.

ה. כמו שכתבו לפני- תחרה אפשר לתקן יחסית בקלות אצל תופרת או מישהיא שיודעת לתפור.

סליחה אם יצא לי קצת חריף

תיקון תחרה באם זה אפשרי.

ולהבא לא להשאיל ולהסביר למה.

"לא קונה או מגלה נחת רוח שיקנו לי מטפחת שעולה יותר מידי, הקטע הזה של לענוד מטפחות שלא מתאימות בכלל לרמת החיים הכללית של הנשים פשוט מוגזם בעיניי"

על זה לא שאלתי בהודעה...

אם אמא שלי, שעבדה קשה כל החיים שלה, ואבא שלי שעבד קשה כל החיים שלו, רכש השכלה ומתפרנס בכבוד ב"ה,

רוצים להשקיע בבת שלהם 75 שקלים מתנה לפסח, ולא לאגור את הכסף לקבר, ואמא שלי רוצה להרגיש שמחה בזה שהבת שלה נראת יפה,והיא נהנת לקנות לה, אין לי מה לא לגלות נחת רוח בעניין. זו בחירה שלה. 

רמת החיים הכללית שלי, כן מאפשרת לקנות פעמיים בשנה מטפחת מעוצבת ולהיראות בצורה שתשמח את בעלי ואותי.

אני ממש לא מאלה שמזמינות קטלוג שלם של הדס ואני לא מתנצלת, אני מביעה עובדה.

גם אני נגד חיים של פזרנות וחוסר תיכנון כלכלי. מלקבל מתנה במחיר של חולצה ליום חול או של 2 צלחות הגשה רגילות, אין מה לא להרגיש נחת רוח.

לא הרגשתי לה לכבס, זה נכנס לה בטעות למכונה.

לא העלתי על דעתי שהיא תכניס את זה למכונה והתחרה תתקלקל "לא משאילה לחברה מטפחת שאין לי הסכמה בלב שלם...."

את כשאת משאילה משהו, את חושבת שיפגמו לך בו אם את סומכת על הבן אדם ורואה בו אדם אחראי?

ד. "לא בונה על זה שלהבא יקנו לך מתנות" 

לא ביקשתי בשאלה שלי חוות דעת על זה או הטפות מוסר צדקניות זה נאמר בקשר למשהו אחר, ולא כאישיו בפני עצמו.

מאז שהתחתנתי בשמחה רבה, ההורים שלי, שלא חסר להם ב"ה כלום, קונים לי לפסח מטפחת,

ואני ממש לא רואה בזה בעיה. הם עובדים קשה מאוד במשך שנים ארוכות בשביל זה ולא גנבו מאף אחד, הם מעדיפים לקנות לילדים יותר מלעצמם

ולראות אותם מסודרים ואסטטיים מבחינת מראה. (ולפני שתתחילי להטיף על ערכים ואופי לעומת לבוש, הערכים וה"בפנים" הרבה יותר חשובים להם, מקדימה רפואה למכה.)

ואני לא אתערב להם בסדר עדיפויות.

אני החלטתי לוותר על העניין ולא לומר כלום, מדדתי ולא שמים לב מרחוק לתחרה, ובקושי מקרוב.

תודה למגיבים ולעוזרים...

בבקעת הירדן, לגבי המחיר אני לא יודעת. נכון ללפני כמה שנים הוא לקח 120 ש"ח לביקור, מן הסתם עלה המחיר.

רותם

ד.נ. מזרח בנימין 10931

בס"ד

גמלי אמרו 120 ובמכתב חזרה הוא אמר לי שזה 140..

אז החזרתי לו את השאר

מה בעצם השאלה?

איך מעמקים את הקשר או איך מתגברים על הפגישה עם ההורים של הצד השני? 

מה את מחפשת ייעוץ או תמיכה?

בס"ד

כשאני אעמיק את הקשר אז אני אדע בצורה בהירה יותר מה היחס שלי לפגישה עם ההורים...

כי בכל זאת, אי אפשר להגיד שזו לא עליית מדרגה/שלב בקשר, ואני עדיין קצת בשלב של לסגור לעצמי דברים

ולהבהיר קצת יותר את התמונה.

אני מחפשת בעיקר ייעוץ, תמיכה ב"ה לא צריך יש לי "קו פתוח" לשמיים

ואם כבר אז אוסיף עוד שאלה, איך אומרים את זה לבחורציק בצורה שהוא לא יפגע / יחשוב שאני נסוגה?

תודה רבה רבה.

אהבתי!

נצלי את זה. תאמרי לי: אני את שלי עשיתי! עכשיו זה בידיים שלך, ואל תשאלי יותר מדי שאלות..

אחרי שהבחור יחזור מהמילואים (בשלום בע"ה!!)

תוכלי לומר לו שהזמן הזה בו הוא היה מגויס, גרם לך קצת לחשוב והגעת למסקנה שפגישה עם ההורים נשמעת לך קצת מוקדמת. תשמחי לעוד קצת זמן.

ולעניין איך להעמיק?

פעם ראיתי תגובה, מהפורום דווקא שהתייחסה לנקודה הזו ואמרה שהדרך להעמיק את הקשר

היא לשתף ברגשות ובדברים אישיים שחווינו. לקחת את עניין הפגישות למקום יותר אישי (חלילה לא במובן הלא טוב)

בהצלחה

זו לא עיצה, זו ברכה: שה' יצליח דרככם.

ד"א, תמיד ישארו נק' לא סגורות. בשאלה איך להתייחס לנק' האלו, יש להתחשב בעיתוי של הופעתם.

עם זה - אני לא חושב שצריך לנסות לראות אותו "בסיטואציות שונות/קיצוניות"..

בס"ד

תמיד יהיו נק' לא סגורות? כנראה שזה נכון. אבל תלוי בעומק הנק'. בכמה בירור יש עד שהם כן יתכווננו למקום קצת יותר בגור

מובן ונכון.

אני עוד לא במקום של החלטה, אבל צריכה להתגבש לאט לאט איזושהיא עמדה/שחלק מהנק כבר יתחברו לקו יותר ברור.

תקנו אותי אם אני טועה.... אבל צריך להיות איזה שהוא ישוב הדעת בקשר לא?!  גם אם לא ברמה של ודאות מוחלטת...

תמיד אומרים שמה שחשוב זה שתיהיה מציאת חן וחיבה ואח"כ בעזהי"ת נבנית האהבה, על בסיס הרובד של הנתינה שאינה תלויה

בדבר שמתגלית בשיא עוצמתה רק לאחר החתונה.

מה זה אומר לגבי התקדמות? מה צריך שיהיה על מנת להתקדם לשלב הבא? ומתי מרגישים יותר מוכנים לראות את ההורים?

(מבחינתו זה עוד שלב בהיכרות איתי, וזה ממש לא מחייב כלום)

סליחה על החפירה...  אבל רק אם מעמיקים מגיעים לתשובות אמת.

תודה לעונים.  יבורכו הידיים!  ושנתבשר רק בשורות טובות.

לכן את יכולה להגיד שאת מבקשת בכ"ז לחכות עוד קצת, שיהיה ברור לך יותר, כי מבחינתך זה בכ"ז משמעותי.

בנחת, בלי לחץ, אם כי לא ב"בטלנות", ותרגישי מתוך עצמך כבר אפשרי וסביר.

מה זה אומר?

לדעתי הקשר מתקדם מאליו. לא צריך לקדם אותו. הפגישות, השיחות, הבילוי המשותף, יקדמו את הקשר.

לכשיגיע הזמן הנכון בשבילך לפגוש את ההורים, אז תפגשי. לא מתאים לך עדיין? אז תבקשי לחכות קצת.

לא יפה לדעתי לעשות בחינות לבחור כיצד הוא מתנהג במצבים מסויימים. אם את רוצה לדעת כיצד הוא מתנהג

כשהוא לא איתך, בקשי ממנו שמות של חברים/ שותפים לדירה שאת יכולה לדבר איתם עליו. בדרך כלל נהוג לעשות את זה לפני שמתחילים את הקשר, אבל עדיין אפשר. (אולי בלי ליידע אותו).

אבל תקחי את כל מה שאומרים לך בעירבון מוגבל, אנשים משתנים בזוגיות לטוב ולרע. ויש ריבונו של עולם, שצריך להתפלל אליו שיוביל אתכם בדרך הנכונה והקלה...

בהצלחה

כלומר, הסכמה פנימית שלה, ברמת הסביר, שזה-זה;

ובוודאי שצריך...

לך זה נראה כ"כ מובן, שאת לא מבינה כנראה שזה מה שהיא שאלה. אבל זו שאלה לא נדירה אצל רווקות, שלא בטוחות איך "מחליטים"..

ואכן, כתבת כמו שגם אני כתבתי, שהיא יכולה לבקש לחכות עוד קצת. פשוט ביותר..

אני חושבת שברגע שאת מרגישה יחסית סגורה על עצמך ולא מבולבלת. סגורה על עצמך לאו דווקא להתחתן איתו, מספיק סגורה על עצמך בהמשך הקשר וראיה שהוא הולך למקום חיובי.....

דברים שחשוב לך מאנשים אמינים ,כמובן (חוץ מהפגישת שבהן אפשר להכיר ..אך מי שמכירו מקוב יספר לך על הבחור למשל: אם הוא רגוע, נדיב וכו'... זהלא לשון הרע חלילה אלא לתועלת חשובה)מובן שריך למצוא אדם שהוא גם ידיד אך אכפת לו גם מהמוצע לחברו..

אולי ברור(בהנחה שלא עשית..) יסיר ספקות..לדןג' חבר מפנימייה..

אם הקשר הולך לכיוון חיובי, בסה"כ טוב לך אבל את עוד לא סגורה ומנסה לברר עוד דברים, ובשלב הזה פגישה עם ההורים מלחיצה אותך מעט - 

אפשר להתחיל בקטן. לבקר יחד אח/ות נשואים, או לקפוץ לזוג חברים לארוחת ערב. זה לא רשמי כמו להגיע הביתה ולפגוש את ההורים, ויתן לך פרספקטיבה רחבה יותר על האישיות שלו - כמו שרצית "לראות אותו בסיטואציות שונות". יתכן שהשיחה בדייט מיצתה את עצמה, ובנוכחות אנשים אחרים (עדיפות לכאלה שאת מעריכה)/ילדים - תבאנה תכונות אופי נוספות לידי ביטוי וכך תוכלו להעמיק את ההיכרות ביניכם.

בס"ד

תודה רבה רבה לעונים, זה ממש עוזר. ב"ה שיש עם מי לשתף

ב"ה הבחורציק חזר מהמילואים, והייתה פגישה ממש טובה, ורק אז הבנתי שבאמת שבוע לא ראיתי אותו, ובאמת שדאגתי

לו, והיה לי חשוב שהוא אוכל/ישן/נח/חי טוב. שזה מבחינתי עוד נ.צ בקשר. הוא חשוב לי באמת. לא רק כי נחמד לנו ביחד.

לגבי בירורים עליו, ב"ה בררתי. תמיד אני מבררת מראש. אחרת איך יודעים אם רוצים להיפגש?!?!

שמעתי ב"ה רק דברים טובים, וגם קיבלתי עליהם הוכחות בשטח.

כרגע הפגישה נדחתה קצת מכל מיני סיבות וגורמים (דווקא לא ביוזמתינו... ), ועל זה נאמר "כל עכבה- לטובה".

אני ממש לוקחת את הדברים בנחת, ומנסה מאוד להכניס את הקב"ה לקשר, ולדעת שהוא מכוון, מייעץ ובלעדיו אנה אני באה?

וכן, לקשר יש קצת משלו, וכל שיחה וכל פגישה מקדמת עוד, אבל לא יצא לכם להרגיש שכאילו "על הדף" עבר כבר חודש וחצי

וממכלול האישיות שנחשפתם אליה נהניתם מאוד, התרשמתם לטובה אבל עדיין אתם מרגישים שיש עוד רבדים להיחשף

אליהם? איך יודעים מתי הקשר הוא ברמה כזו שהצלחתם/ן לגעת ברובד הכי עמוק?

אם יהיו לך נישואין מאד מוצלחים -

יתכן שעם השנים תצליחי להתקרב לרובד הכי עמוק...

בעניין הקודם.

לי תמיד היה חשוב שהמשפחה שלי תכיר ותחווה דעת. יראו דברים שאינני רואה או יחזקו את בחירתי המוצלחת. וגם לראות איך הוא משתלב.

מה שקרה זה שרציתי לראות את הורי בעלי בטרם אחליט ובאתי אליהם לשבת, תוך הבהרה ברורה שזה לא מחייב בכלל!

היה לי מאד חשוב לראות מאיזה בית בא. הביקור מאד הרגיע אותי.

קודם כל ההתרגשות והשמחה שלו כ"כ רוממו אותי.

ב. היתה לי נקודת שליטה: אני לא מחוייבת! אני אורחת לכל דבר!

ג. האוירה והסגנון מיקמו אותי.

אח"כ הוא בא אלינו ביום שישי אחרי זה, בדרך לשבת משותפת במקום אחר. ההורים שלי ישר מכרו אותי בלי לשאול. השמחה שלהם ושביעות רצונם היו עוד אבן דרך.

במוצאי שבת, אחרי שכבר נפרדנו, אמרתי לו שיצא החוצה. בלעתי טונות של אויר ופירפרתי כמו לא יודעת מה.

והשבתי לו חיובית.

והוא בכה...

ושתקנו.

וכל זה היה אחרי שבחנתי טוב טוב מכל הזויות וראיתי שאין לאן להתחמק. זהו זה. כאן ועכשיו.

הרובד הכי עמוק?- אני מייחלת לו!!!!

סגרתי את עסקת חיי. הייתי על האברסט, אבל אז התחיל הטיפוס והחיפוש האמיתי, אבל!!!!- מתוך מנוחת הנפש!!!! - "נחלת אשה בית אישה."כבר בלי דייטים ופגישות ותהיות. זה כאן! זו האמת שלי! זה האיש שלי! אין שאלות ובירורים וכן ולא. זה תמיד כן. תמיד כאן. על השולחן. מוכן ומזומן. לעלות ולצמוח מכל עניין ולחזק ולטפח את זה הבניין.

זה מה שעושה הקניין.

וככה חי זוג נאמן.

יותר משזה עזר לי להבין אם הוא מתאים לי או לא זה עזר לרוגע. כשאמרתי לו "כן" הרשתי הרבה יותר רגועה ופחות לחוצה.

הרגשתי שאני הרבה יותר "סגורה" על עצמי ושלמה עם עצמי (ןאני אחת שממש אבל ממש לא יודעת לקבל החלטות).

חוץ מזה שזה עזר לי לראות אותו הרבה זמן ובהרבה מצבים.

אנחנו עשינו שבת במקום שגרים בו כמה חברים שלו ואצלם ישנתי ואכלנו.

חברים זה אידיאלי בגלל שהם לא משרים אוירה לחוצה כמו משפחה והם בגיל שלכם וסה"כ גם הם היו בסירה שלכם לא מזמן....

אני הרגשתי עם חברים שזה הרבה יותר טבעי.

קודם כל התחברתי כי היה לי חשוב להגיד לך שאת נשמעת בחורה מעולה ממש!

את נשמעת מודעת לקשר, מודעת לעבודה שלך ולא שוקעת בדמיונות, את נשמעת לי מסתכלת על כל התהליך הזה מכיוון מאד נכון ועל כך קבלי ח"ח! אשרייך!

דבר שני, לא קראתי את כל התגובות כאן אבל כן חשוב לי להגיד שאת צודקת מאד שאת רוצה להגיע לשלב הזה ממקום שלו יותר. גם מבחינתי זה היה שלב משמעותי שנחשב אצלי ממש מדרגה ורציתי להגיע אליו מוכנה.

אני לא יודעת בדיוק בדיוק מה את מרגישה אבל לפי מה שאת כותבת זה נשמע שאת כן בכיוון החיובי, ואת לא מתכוונת עכשיו לחכות כדי "לבדוק אותו במצבי קצה" כדי "להחליט" אלא את בעיקר רוצה את זה בשביל שקט נפשי, ושתדעי לך שאני מבינה אותך מאד. גם לי היה ברור שאני מגיעה לשלב הזה מתוך מוכנות, אחרת נורא פחדתי שהקשר יתקדם ואני ארגיש שהוא התקדם בלי "הסכמה" שלי, וכמו שקרה לחברה שלי- פתאום אחרי האירוסין התחילו מחשבות של- עשיתי את זה מתוך לחץ ולא באמת רציתי  וכל מיני כאלה.

[חשוב לדעת שהמחשבות האלה בדר"כ יגיעו בכ"מ, ואל לך להיבהל מהם, ואני ממליצה לך גם לשמור לעצמך את מה שכתבת כדי לקרוא את זה בעיתות ספק ולהזכיר לעצמך איך היית נשמעת ואיך הרגשת כלפיו...]

אבל מעבר לזה, אני חושבת שאת במודעות מספיק טובה כדי להגיד לבחור שאמרת כן אבל את מרגישה שאת צריכה קצת זמן לעכל, כי זה עדיין מעבר (מבחינתך..) משמעותי, וזה לא כי את מתלבטת אלא כי את רוצה להרגיש יותר שלמה.

איך להרגיש יותר שלמה?

לדעתי- עוד מעט בע"ה יגיע השלב שאת כבר תרצי לפגוש את ההורים שלו... את תרצי להתקדם לשלב הזה.. זה עדיין  יהיה קצת עם חשש אבל את תרגישי שאת רוצה לקדם, רוצה לפגוש את המשפחה שלו, להכיר צדדים אחרים שעדין לא הכרת בו..

אני מאמינה שעפ"י מה שאת נשמעת (ושוב, בעירבון מוגבל..) את תגיעי לשלב הזה מהר מאד, ברגע שהוא הציע את זה זה יתבשל לך שבוע שבועיים ואז זה יתיישב אצלך במקום יותר שלם עד שכבר תרצי שהוא יבקש שוב...

בכללי ה"שלוות נפש" זה דבר שמגיע עם הזמן, ולאו דווקא עם בדיקות וחקירות כי זה שלב שכבר עברת, ולכל אחד הזמן הזה הוא שונה.. צריך להיות מודעים לא למרוח את זה יותר מדי עד שמגיעים ל"וודאות מוחלטת", אבל כן צריך שיהיה שמחה, שיהיה רצון!... רצון להיפתח ולספר דברים, רצון לעבור חוויות ביחד, רצון לבנות משהו משותף... והרצון הזה- עוזר להתגבר על הכל...

אז בע"ה שה' יהיה בעזרך. ואשריך על הבירור והרצון לעשות את זה הכי נכון שיש...

בהצלחה!

בס"ד

אשריכם ישראל שיש בין אנשיו ונשיו אנשים כמוכם.

תודה על הח"ח ^^^, זה ממש משמח לדעת איך זה נשמע בחוץ... באמת שאולי זה קצת שאלה עמוקה,

אבל באמת שזה חשוב לי לכוון למקום הכי נכון. 

ממש עזרתם לי, עשיתם לי סדר במחשבות, ברצונות, ברגשות, בתובנות ובעזהי"ת שיבוא רק לידי ביטוי

חיובי בקשר ובקידומו למקום הכי טהור ונכון בעבור שנינו.

אתם מקסימים, אשריי שזכיתי. 

בשמחות אצל כולם 

הייתה אצלינו שבת משפחתית של כל האחים וההורים,

אחי היה בקשר עם מישהי כמה חודשים, והזמין אותה לבוא.

הם התחתנו ב"ה ויש להם ילדים

לא מזמן נזכרתי בשבת, שאלתי את גיסתי אם היא זוכרת אותה,

היא אמרה לי ברור, זו הייתה שבת מכריעה, אחי הציע לה באותה שבת נישואין. הוא כבר ראה אותה חלק מאיתנו

אם מרגישים טוב יחד, יש משהו במפגש עם המשפחה שעושה את הקשר שלם יותר. ונינוח

בהצלחה,

ולא להחליט שום דבר מתוך לחץ,

אם מוקדם לך מדי לבוא להורים, אל תבואי.

שנינו פגשנו את ההורים לפני שהחלטנו, היה לנו חשוב שהם יראו .

יקירתי, זה מצויין שהבחור מעוניין לעבור לשלב הבא, וזה מצויין שגם לך נעים וטוב,

לעניות דעתי, אם תדחקי את עצמך לשלב הבא שאת עוד לא מוכנה אליו הדבר עלול להרוס מהקשר שאולי עוד כמה זמן יהיה בשל ונהדר!

אמרי לו בעדינות ובחביבות שטוב לך מאוד ושאת מעוניינת להעמיק ולהתקדם בקשר, אך המפגש עם ההורים מוקדם לך מדי ואת רוצה לחכות עד שתרגישי מוכנה.

כמו כן, אני ממליצה לכם לטייל ולעשות דברים כיפיים יחד, דברים הדורשים תכנון, נסיעה, חוויה משותפת כך שתוכלו להכיר טוב יותר ובכיף.

בהצלחה גדולה יקרה!

הדר

אני סבתא רבה , אישה קשישה (הכל מלעיל) .לדעתי זה טוב מאד להיפגש עם ההורים. תראי את הבחור (לא את ההורים!!!!) מזוית חדשה ולא מוכרת. כגון : כיבוד הורים, ג'נטלמן כלפיך....אצלי היה מקרה של אחד מבני הביא את המיועדת (בסוף לא נישאו) אלינו הביתה כדי שהיא תראה אותנו במקום הטבעי שלנו. האיש היקר מאד שלי , עמד לפני כניסה למאסר של 8 חודשים, והיה חשוב לבני להראות את משפחתו במקום הכי נורמלי. לא במקום חגיגי ופורמאלי. דווקא הטבעיות שבהכרות, היא לדעתי מצויינת.

לא נורא, אם את עדיין מהססת. כנראה שאת  ע ד י י ן    ל א  ה ת א ה ב ת !!!

אם תמצאי את עצמך חושבת עליו כ ל  ה י ו ם   ובגישה של ג ע ג ו ע י ם,  אז זהו זה!

בכל מקרה לא תמצאי בחור כליל השלמות וכן הוא לא ימצא בחורה כלילת השלמות.

לכי לראי ודברי עם המשתקפת ממנו.

אני חיה עם האיש שלי כבר 51 שנה. והמוטו שלנו הוא:

א נ י   א ו ה ב ת   א ו ת ו  ב ג ל ל   מ ע ל ו  ת י ו     ו מ ס י  י ע ת   ל ו   ב ח ס ר ו נ ו ת י ו

אל תתיאשי, החיים זה לא פיקניק. לא ראיתי אנשים צועדים ברחוב עם צידנית.

צריך  ריאות רחבות ובריאות ולראות במעלת חברינו.......

בס"ד

כל הזמן אומרים שלא צריך לחפש את ההתאהבות, אלא להרגיש טוב ביחד, להרגיש שנעים, שיש לו מידות טובות, שהוא

יהיה שם כשתצטרכי וכו'.... וזה ב"ה יש.

ובעז"ה עם הנתינה (שחלקה המכריע ביותר הוא רק לאחר החתונה) תבוא ההתאהבות... לא שלא צריכה להיות מציאת חן וחיבה כי ללא הבסיס הזה לא מתחתנים...אז איך זה מסתדר?

אל תתפלפלי ואל תתבלבלי, עם כל ההגדרות האלה..

וגם האשה היקרה הזאת שכתבה לך, לא ברור מדבריה שהיא חושבת מה שהבנת ושהיא בעצמה עברה משהו כזה.

מה שאמרו לך זה נכון במובן הזה שכאלה שמחפשים "להרגיש" משהו בעננים, הרי שמלבד שהם מחפשים פחות את השני ויותר את הרגשת-עצמם, זה עלול להימוג [ואנו רואים גם כאלה שלצערנו "בזבזו" את הרגש הזה יותר מידי ועל יותר מידי..].

בוודאי שאדם שהולכים להינשא לו, על סמך היכרות אישית, ראוי שיהיה יחס של אהבה כלפיו, לא משנה אם מגדירים את זה "חיבה" או שם אחר.

ובוודאי שעם הנתינה ואחרי החתונה - זה אמור להתעצם לסוג שונה. לפני כן - זה "סה"כ" בדיקה של היכולת שיהיה אח"כ..

תלכי בראש בריא, שכל ישר, הרגשה טבעית וישרה. תחשבי ותרגישי שאת רוצה להתחתן איתו, וגם הוא - אז יופי. תתחתנו ושיהיה במז"ט...

ובעזהי"ת שנזכה לבשר בקרוב ממש רק בשורות טובות

ובזכות העזרה הזו תזכו אתם לשלום בית, ילדים צדיקים וכל מילי דמיטב 

בעלי הציע נישואין לאחר 4/5 פגישות שנפרסו על טווח ארוך של זמן כי הוא היה בצבא.

אז זה התבסס בעיקר על שיחות.

בעצת רב שלי יצאנו 10 פעמים ורק אז התחלנו לערב הורים בעניין. הרב שלי הסביר את זה כך שצריך לראות את הבחור בכל מיני מצבים אפילו שאני הייתי שלמה לגמרי כבר בהתחלה בניגוד למה שאת מציגה כאן, עשיתי עוד פגישות.

בהצלחה ותבשרי לנו בשורות טובות בע"ה.

שלום,

רציתי רק להוסיף משהו שלא ראיתי שאמרו לך.

כשאני הגעתי לשלב בדיוק כמו שאת מתארת הרגשתי בדיוק את אותן הרגשות

של חוסר וודאות ושל רצון שמישהו ייתן לי להרגיש שזה זה וזהו.

ואז באחת הפגישות ה' פשוט הראה לי שזה, כמו פתח את העיינים והלב שלי

ונתן לי בראש תובנה שאיתו אני רוצה לחיות ושהוא טוב לי!

כ"כ שמחתי שזה הגיע ב"ה ופחדתי שהתובנה תתפוגג בטעות..

שמיד שנגמרה הפגישה כתבתי את כל הדברים הטובים שה' הכניס לי לראש באותה פגישה ואת כל היתרונות שאני ראוה בו...

וב"ה שלושה ימים אח"כ הוא הציע לי נישואין וכבר יכולתי לומר בלב שלם- כן.

בטחי בה'!

בהצלחה!

בע"ה שתמשיכי להתייעץ עם הקב"ה גם בעתיד!!! 

בבי"ח ביקור חולים בירושלים....

אני פשוט לא זוכרת את כל השמות ואין לי מספרים

אם תקפצו לשם בוקר אחד- בטוח תמצאו מישהי..

יש שם צוות מדהים!

(שיררתי שם במחלקת יולדות בשירות לאומי)

פגישה רביעית נפגשנו ליד הבית שלי, אז הוא ראה אותו מבחוץ.

אחרי כמה פגישות שכחתי אצלו את הפלאפון - הוא קפץ אלי להביא לי (ואז שכחתי גם ארנק ועוד כל מיני..)

באמצע היו כל מיני הפתעות שהוא בא להביא לי- אז כמעט כולם ראו אותו.. 

ואחרי חודשיים הוא כבר הוזמן לארוחה רשמית שבה כל המשפחה הגיעה לראות את הנסיך

ולא יודעים אם נתחתן... וזהו, ואז הוא בא חופשי...

[אני חברה טובה של אחות של בעלי אז כבר הייתי אצלם מראש..]

בס"ד

והיא מה ? מזלטוב..למה כמה וכו'.

וסיפרתי לה שאנחנו יוצאים כך וכך זמן והמשכנו להיפגש אבל שההורים ידעו ואחרי איזה 3 חודשים בערך הוא הציע נישואין ואז ההורים באו לראות אותו נפגשנו עם ההורים שברנו כוס והודענו לכולם !

אחד המרגשים

ידעו עליו כבר מהדייט השני, אבל זה היה קצת סיפור

כי לא רצו שנתארס עדיין (כי לטענתם אני קטנה ובנוסף הוא לא מאותה עדה כמונו וזה היה מהיר וכ'ו...)

אז חיכינו עם להביא אחד את השני הביתה והתקדמנו עוד,

בנתיים אחותי עזרה לזרז עניינים ושיכנעה אותם שאני בוגרת וכאלה,

ואז הוא עשה שבת בעיר שלי אצל חבר ותיק ובאותה סעודה שלישית הבאתי אותו הביתה שיפגשו אותו,

שיראו "מי הוא החבר מפורסם של פרח532" כשבתכלס הבאתי אותו כדי שיאשרו לנו להתארס ושיראו שהוא לא כזה נורא

אבל זה רק הסיפור שלנו, זה שמביאים מדוייט הביתה לא אומר שעומדים להתארס וזה לא רק למטרה הזאת.

יצא לי להביא חבר הביתה פעם גם בלי מטרה להתארס, סתם שיראו מי הוא..ואז זורמים..

סתם ככה באמצע החיים...

זה היה בסוכות אז כולם היו בבית..

וזה לא היה מוזר..

כולם ידעו שאנחנו בקשר עוד לפני שהיינו חברים..

אמא שלי תמיד אמרה לי על כל חבר שהיה לי שלא משנה מי הוא היא רוצה לראות עם מי אני מסתובבת..

ככה שמבחינת ההורים לא היה נורא..

ומבחינתו... היה אחלה גם כן.. לא היה לחץ...ב"ה

אבל רק אחותי הקטנה הייתה בבית

באנו, לקחנו מעיל ויצאנו... לפני 5 שנים

לאחר כחודש-חודש וחצי נפגשנו עם ההורים(עם ההורים בלבד, ולא עם האחים). אבל ההורים שלי ידעו עליו מההתחלה (הם ביררו...) וגם ההורים שלו. האחים שלי לא ידעו כלום עד שהכרזנו אירוסין, והאחים שלו שמעו חוויות עוד קודם...

הפגישה עם ההורים שלו הייתה בביתם, ועם ההורים שלי בלובי של בית מלון (כי בבית היו כל האחים הקטנים שלי).

הפגישה הבאה בינינו הייתה כבר החלטת הנישואין.

בהצלחה!

אני סבור שהפורום הזה, נשואים טריים, יכול להיות במה גם להורים של הורים טריים.

לדעתי גם אין מספיק משתתפים בסטטוס שלך שיוכלו להרים פורום פעיל ויעיל.

לכן אני מציע לך להצטרף לכאן.

בהצלחה בכל מקרה!

יתכן שאין מספיק משתתפים, אבל אולי יתכן שיש, הייתי מאד שמחה אם היה ניסיון להקים פורום כזה, אולי תהיה לו הענות?

והאפשרות של להשתלב בפורום הקיים,

יתכן, אבל כמו שבני נוער יעדיפו תשובות של בני גילם ולא של מבוגרים, וכמו שבפורום של נשואים טריים לא ישמחו לתגובות של נוער וגיל ההתבגרות, לכל גיל יש מאפינים, ולכל שלב בחיים - ציוני דרך משלו.

בגיל הקצת יותר מבוגר (אני לא מדברת על בני שבעים, אלא בני ארבעים פלוס, אנחנו ממש לא זקנים, אבל ניסיון החיים כבר לימד אותנו והפגיש אותנו עם ארועים מסוג אחר) אנשים ישמח, לדעתי, לשמוע דוקא דעות של אנשים שמצויים במצבם, שמכירים את התהמודדויות מניסיונם ולא מניסיון של הוריהם.

אולי בכל זאת שווה לנסות?.

אע"פ שבאמת אין כל כך מה לעשות מצידן..

אני הייתי מציעה שיקשטו לך את הדירה + דברים מתוקים

את יכולה לבקש מהם לעשות טלפונים לחברות כדי לאשר השתתפות/אי השתתפות בחתונה,

ברכת כלה,

שלטים לשולחנות (אם אתם עושים את זה - חברות הכלה, משפחחת הכלה וכו'...)

 ביום החתונה - להזכיר לקחת גלולה (בטח עם כל הלחץ תשכחי.. שמישהי תביא לך את זה...)

להכין רשימות שמות לתפילה.

צלחת לאירוסין

ברכת כלה

כיף לקרוא אותך, שאת כותבת ככה ועוד אחרי לידה.....

ומה שהצלחת "ללמוד" בתןך התקופה הזו - זה פשוט יוצא מן הכלל.

אשריכם. נכס לתמיד. תוסיפו ותעלו.

"מדבר שקר תרחק." פשיטא שלשקר ממש, ולו לילדות זו עבירה.

אין כמובן מצווה לומר כל דבר, ודאי לא בעניינים של צנעה.

לא לספר או לתת רושם שמסתירים את האמת רק יגרום לחיפוש תשובות במקומות לא מוסמכים ולא ראויים.

המסקנה מכך שלא ניתן לברוח מאחריות הורית.

יש תינוק בתוך הבטן ו9 חודשים הוא גדל וגדל. ואז מגיע הזמן שהוא צריך לצאת, וה' עושה נס -ומרגישים שהתינוק עוד מעט יוצא. ולכן יודעים מתי ללכת לבית חולים, ושם התינוק יוצא.

בד"כ ילדות וגם ילדים עד גיל 7 מקבלים את זה כמו שזה..

ואם הגדולה ממשיכה לשאול "ואיך הוא יוצא?" אז אפשר להסביר שיש פתח מיוחד שנפתח ודרכו התינוק יוצא..

לא הבנתי את הפחד לדבר על נושא שכזה? 

ואפשר לתת להן תשובות אמיתיות-

היא הלכה לבי"ח שיעזרו לה להוציא את התינוק מהבטן. זוכרות את הבטן הגדולה שהייתה לה? היה שם תינוק!

אם את תתרגשי מהשאלה זה רק יגרום להם לבלבול, כי מה לא בסדר במה שהם שאלו?

שאלה בהחלט לגיטימית.

האם בביה"ס שידרו לחץ כשהמנהלת יצאה? אם כן אפשר להסביר שהתינוק כבר ממש ממש רצה לצאת. בלי להיכנס לשאלה איך אנחנו יודעים שהוא רצה לצאת. אם לא, וההתעניינות נובעת מסקרנות לתהליכים שקורים סביבם ולא מפאניקה זאת אחלה הזדמנות להרחיב להן אופקים בנחת.

אני הייתי מדברת על הנושא גם עם גילאים הרבה יותר קטנים, ומשדרת שזה בסדר לשאול ולדעת, שאני שמחה על השאלות!

בדיוק כמו שהייתי מנסה להסביר לאיפה השמש נעלמת בלילה וכו'.

לגבי השאלה "איך התינוק נכנס לבטן" אפשר לענות שהוא גדל שם. הוא פעם היה כ"כ קטן וא"א היה לראות אותו ומאז הוא גדל וגדל, עד שאין מקום בבטן, והבטן גם גדלה כמו בלון וכו' עד שהוא רוצה כבר לצאת.

בגיל כזה אין תפיסה של "לא יכול להיווצר משהו מכלום".

וכשהן יהיו בגיל של תפיסה מה זה "תא" (בד"כ בגיל חטיבת ביניים) זה בהחלט הגיל להרחיב בהסבר ולהכיר יותר את גוף האשה.

המילים של אוריה שמחה -בפשטות לעניין..ובהחלט לא שייך בגיל הזה לדבר על כאבי הצירים

מסיבירים 

את חושבת שהן לא יודעות כלום בגיל הזה???

תסבירי להן , שלאישה יש כאבים שאומרים לה שהתינוק צריך לצאת , הוא יוצא דרך פתח מיוד שיש רק לנשים , וכן , תסבירי איפה זה נמצא

איך הגיע לשם? השם שם אותו שם 

ואם הם שואלים יותר מזה, תסבירי שיש 3 שותפים באדם , אביו אמו והקב"ה, הורים יודעים מה לעשות ומתפללים שהשם ייתן תינוק

וגם אני הייתי משתכנעת מזה עד החתונה...

[כל כך רציתי שמישהו יגיד לי שככה זה ודי ]

ממש נלחצתי בהתחלה מהמסר החברתי הנוקב שניסו להעביר שם (:

כשאני שאלתי את אמא שלי איך התינוק הגיע לבטן של אמא

היא אמרה לי בפשטות ובלי לחץ -

אבא ואמא מתחתנים וישנים ביחד

אם הם אוהבים מאוד אחד את השני, ה' מחליט לתת להם תינוק

התינוק גודל בבטן של אמא 9 חודשים

ואז היא הולכת לבית חולים, פותחים לה את הבטן ויוצא אח קטן.

התשובה הכ"כ פשוטה - היתה בשבילי פתרון שלם לתעלומה.

את בטחה שאת רוצה לענות לילדה שלך משהוא בסיגנון:

"השכנה ובעלה התחתנו, והם אוהבים וישנים ביחד, ואז השם מחליט לתת להם תינוק...."

וכולי

????

אוקי,

תני ניסוח שונה כדי להסביר לילדה בצורה מניחה את הדעת- מה קורה אצל >השכנים< (\המנהלת)

זה מה שקורה אצל השכנים ואצל כל הזוגות בעולם."

לא הבנתי את הקושי.

וגם נראה לי שלהסתבך עם זה יותר ויותר -
רק מונע את אמון הילדים במענה  ואת הישמעות התשובה כפשוטה ומושלמת.

"פותחים לה את הבטן ויוצא אח קטן"

ההסבר הזה צורם לי מאוד.

כאמא אני רוצה שילדי (ובעיקר בנותיי) יגדלו עם גישה טבעית ונכונה על לידות.

תינוק יוצא מהבטן זאת דרך מאוד לא טבעית.

תגידי, יש לנשים מקום מיוחד שממנו יוצא התינוק.

כך או כך - התינוק יוצא מהבטן, זו גישה טבעית מאוד. כיון שהרחם נמצא בבטן. דרך מה הוא יוצא לא אמרתי, כמו שלא תיארתי את כל ענייני השינה בין ההורים.

ו'פותחים לה את הבטן' זה לא טבעי ואפילו מאיים ומפחיד בעיני.

לא אסביר לילדיי מהי לידה במילים המתארות התערבות כלשהי.

לא היתה לי בעיה להסביר.. חה חה חה  ילדי ה"גדולים  "בני 4,5,6 כששאל ואות יאיך "נולד" התינוק..

מסכנה אמא, חתכו לך את הבטן ..חמודים..(זה אכן כואב. .אך תודה לאל שהל עבר בשלו םעדיף מלידה וסיבוכים במקרה האישי שלי..)

אם מעדיפים שלא לענות איזה פתח זה.

מצד אחד סביר שהילד לא יחשוב לשייך את זה לפתח קיים, מצד שני זה גם לא שקר.

מה עדיף, שתחיה בפחד שהבטן אכן נפתחת? אני הייתי שנים עם תמונה בראש של קרע בבטן, ממש כמו של ניתוח. עד שאמא שלי הסבירה לי בדיוק בצורה נינוחה וטכנית.

מה רע שילדה תדע שיש לה מקום מיוחד שה' ברא אצלה כדי שהיא תוכל גם ללדת?

לפחות למי שלא עבר ניתוח וכדו' כמו דלת סתרים כזו או משהו דומה, או כמו פצעים שכל ילד מכיר, שמחלימים אחרי תקופה קצרה.

נראה לי שאם התיאור "הבטן נפתחת" נתפס בצורה לא בריאה, אפשר לתקן אותו לתיאור מציאותי יותר, בלי שהילד יראה בכך שקר, אלא רק הוספת פרטים.

ויכול להיות שאין רע שילדה תדע, אבל יש רע שילד ידע.

אבל באמת אין לי דיעה נחרצת מה בדיוק כדאי לספר.

בטן נפתחת זה מפחיד.

אם מסבירים שיש שריר שקיים כבר, והא רק נמתח- כמו שהלשון יכולה להיות קצרה או ארוכה- זה כבר שונה.

חוץ מזה- שאני נגד לשקר לילד. משום כיון. ו"בטן נפתחת" זה שקר. וכשהילד יגדל- הוא ידע ששיקרת.

שכל החיים הוא ילך עם המחשבה "אמא שלי שיקרה לי"...

יש אלף דרכים לומר את זה, ב"ה אנשים פה לא מוטמטמים..

תגידי שהוא מחליק מהבטן החוצה דרך הרגליים או בין הרגליים.. או מה זהמשנה??

אני גם חושבת שילד לא צריך הסבר לכל פרט

הוא מקבל דברים בגדול ופותר לעצמו הרבה שאלות בעזרת דמיון.

אף פעם לא הפחיד אותי לדעת שיוצא מהבטן, הייתי יותר נבהלת לדעת שהתינוק יוצא מלמטה.

ב"ה גדלנו ולמדנו את הדברים, והבנו שבזמן ששאלנו את אמא, רמת ההבנה היתה כזו שיכולה להבין מופשטות.

לא באתי לאמא בדרמטיות ואמרתי לה :

"איך יכולת?!! איך יכולת לשקר לי?!!?"

תנשמו. זה לא סוגיה קיומית.

וגם אם תקפידו על כל מילה שיוצאת מהפה, שחס ושלום הילד לא ישמע משהו לא טבעי

או ישתמע מדבריכן איזה דבר שיפחיד אותו עד מוות..

הילד יגדל עם שריטות!

כולנו עם שריטות בסופו של דבר, טובות יותר או פחות - בזכות ובשמחה, מההורים שלנו.

בין כאבי עיניים לטיסה לנופש באמסטרדם.. (זה מאוד עוזר לכאבי עיניים) סליחה על הציניו ת אך מישהי דברה קודם על שלושה שותפים וכו'..זה מה שילד צריך לדעת בגי להזה

שהתינוק גדל בבטן של האמא, וכשמגיע זמנו הבטן נפתחת והוא יוצא (אפשר לומר שהאישה מרגישה כשמגיע הזמן, אולי אפילו שיש לה כאבים).

זה נראה לי תיאור נקי, שלא מתאר מעבר למה שהילדים אמורים לדעת. הרעיון שילד גדל בבטן של אמא שלו, (ולא מיוצר תעשייתית או משהו כזה...) נראה לי חשוב, ולא נראה לי שיש קושי לילדים לקבל אותו. לא רק בגיל בית ספר אלא גם בגיל גן. (אני מכיר ילדים בגילאי גן, שהעובדה שילד גדל בבטן אימו מוכרת להם היטב, איני רואה שום בעיה בכך)

אם בחוג שלך לא מקובל לספר את זה אז

א.- זה נראה לי מוזר, מה כבר אפשר לספר לילד/ה בגיל 6 שאמא שלו יולדת? שאת הילד מצאו ברחוב, והאמא השמינה מרוב ממתקים?

ב.- אם החלטת שאת לא רוצה להפר את המקובל, תנסי לשאול חברה מהחוג שלך. (הרי הבנות שלך לא הראשונות שחשבו על השאלה הזאת).  

(לילדה בגיל תשע אולי יש מקום לספר בסגנון שאלירז כתבה, כסוג של רקע לקראת ההתבגרות, אבל אני לא ממש מבין לגבי זה).

ילדה שרואה שאמא שלה מתחמקת לתת לה תשובות, או נבהלת משאלות כאלו- נוצר אצלה דימוי כאילו לידה זה דבר רע, או כואב מאד, או מפחיד.

ילדה ששואלת את אמא שלה בעניני צניעות וזוכה לתשובות נבוכות- מקבלת דימוי גוף לא טוב.

כשמסבירים על צניעות חייבים לעשות את זה בנינוחות, וברוגע. להעביר מסר לא מילולי- הגוף שלנו הוא דבר חיובי וטוב. צריך לאהוב את הגוף שלי כמו שה' ברא אותו ולא להתבייש בו. כן לשמור עליו- כמו ששומרים על חפצים יקרים.

לגבי הלידה- גם כאן. הסבר נינוח כמו שנתנו כבר, לא מפחד ולא נבוך.

אלו החיים ולאט לאט הילדים יכירו אותם.

ככה שזה נראה לי יותר פשוט אפשר לספר שהקב"ה מחליט האישה נכנסת להריון והתינוק גדל לה בבטן (אין עם זה שום בעיה לענ"ד). אם ישאלו אותך איך הוא יוצא משם אז לפי דעתי לילדה בת תשע את ממש יכולה להגיד מאיפה (יש בנות שיש להן כבר גוף של אישה בגיל 10-11) ולילדה בת 7 אפשר להגיד מלמטה.....

נזכרתי שבגיל מסוים הגעתי לאמא שלי עם תיאוריה מעניינת שבעצם סבתא שלי ילדה גם אותי ,כי אמא שלי היתה בבטן שלה ואני הייתי בתוך הבטן של אמא שלי (נראה לי הייתי בת 6-7). כאילו שאנחנו בבושקות......

חשבנו שהאמא אוכלת המון ומשמינה ובסוף יוצא תינוק - כל אחד פינטז דרך אחרת - דרך הפה, דרך הטבור.

לפי איך ששנינו נראים     

לא תהיה לנו בעיה להסביר לילדים שלנו...רק שלא יחשבו שיקפוץ להם תינוק מהבטן בסוף הסעודה...

הרבה כבר למדו מכאן, הם רק יבררו אצל ההורים, איזו תשובה נכונה!

כשהיא הייתה קטנה יותר היא שאלה את אחותי

"אמא איך התינוק יוצא?"

אז (למזלה) היא שאלה- "מה זאת אומרת?"

"מה, התינוק יוצא עם בגדים או בלי בגדים??"