מקום מגורינו כיום הוא במרכז הארץ,החלטנו לעבור לשומרון. אני מתקשה מאד בשינויים במיוחד שינויים כאלה גדולים.
תנו לנו עיצות איך להקל על המעבר בפרט ועל התארגנות ממקום מרכזי לישוב מרוחק בכלל.
אשמח לשמוע ממה שכבר חווה זאת וגם מכאלה שלא.. ובכל זאת יכולים להאיר לנו.
תודה.
1 נסו לאתר כבר עכשיו את מרכזי הקניות הקרובים לביתכם
2 קבלו רקע על רמת הבטחון בסביבה, כפרים עוניינים, כבישים מסוכנים- ולימדו איך להגיב בעת הצורך ח"ו
3 הרי השומרון קרים מהשפלה ורוחות חזקות באופן יחסי מנשבות בהם. קנו מראש ביגוד מתאים ושמיכות
4 תהיו מודעים לדרכי התקשורת והקהילתיות ביישוב. עלון השבת הקהילתי, מיקום בתי הכנסת, מכולת, וועדת קליטה, רב ומזכיר הישוב וכו'
מבחינה מנטאלית, כדאי להתחבר אל השכנים החדשים כבר בהתחלה, ללמוד על מוסדות הישוב ולהבין "מי נגד מי". לענ"ד במקרים כאלה של מעבר ממקום אחד לאחר ההרגשה כמעט תמיד קשה ולא נוחה, אבל עם מעט נכונות ושמחה היא יכולה לחלוף במהירות ובקלות
אנחנו עשינו את הדרך בכיוון ההפוך אבל בכל זאת כמה עצות.
אני מסכימה עם אלעדי. יישוב הוא חברה מגובשת ולא תמיד קל להכנס אליה פנימה ולהשתלב בה. אני אומרת את זה כמישהי שמכורה ליישובים אבל בהחלט מודעת לקושי. יכול לקחת זמן עד שאתה מרגיש בעניינים וממש מרגיש חלק מהקהילה.
אז-
א. לקבל את זה שזה יכול לקחת זמן ואולי בתקופה הראשונה כן תחושי קצת בדידות ואפילו אכזבה: בשביל זה עברנו?! ברגע שמודעים לאפשרות ומתכוננים בעיני כבר יותר קל וזורם.
ב. אם לא מזמינים אתכם סעודות שבת או את הילדים לאחה"צ לחברים, תזמו אתם. אחרי ההתארגנות וסיום פריקת הארגזים תתחילו מתי שיש לכם חשק להזמין חברים מהגן (ואז כבר לפעמים האמא באה עם הילד ויש לך אחה"צ לפטפט עם עוד אמא) או זוג שנראים לכם נחמדים, תזמינו לסעודת שבת זה ממש מקרב ועוזר וגם משדר שאתם עם הפנים לקהילה- רוצים להכיר, להשתלב להיות חלק.
ג. אם יש בחירות לועדות כדאי לנסות להשתלב בועדה שמתאימה לכם.
ד. סתם רעיון שעולה לי עכשיו- ברגע שנהיה חם לעשות בריכה בחצר ולהזמין את כל הילדים של השכנים להצטרף זה תמיד כיף לילדים וגם לאמהות.
מיליון בהצלחה!
מנצלת את השרשור כדי לפרסם הצעת קליטה של המאחז שלנו, אל מתן
)איך להקל את המעבר לגיל העשרה?
דיי הלחצתם אותי מבחינה חברתית, למרות שאני מעדיפה לדעת לקראת מה אני צועדת.
מבחינה טכנית [בנק, רופא, וכו,] איך מתמודדים?
מחכה בכליון לעצות נוספות, וגם....מחממות את הלב.
גם לכם כהורים וגם לנוער, התנדבויות, אפילו קטנות וקצרות, יכולות לחולל פלאים, לחבר לבבות ולקשור קשרים. זה יכול להיות התנדבות ממוסדת במשהו שכבר קיים בישוב, או משהו קטן אישי ופרטי, אצל שכנים, מועדון, מרפאה, טרמפים, לפתוח גמ"ח למשהו וכו'. כשהתחתנו ואני הייתי חדשה בישוב, ובעלי ותיק, התנדבתי בכמה מקומות, מסיבות פרקטיות ואנוכיות למדי: כדי להכיר חברות, להיות בעניינים, להתמצא בישוב ולמצוא עבודה. זה עוזר.
עוד פעולות שנקטתי היו: כל משפחה נוספת שהכרתי, סימנתי בספר טלפונים של הישוב. זה מעודד. השגתי כל דף מידע של הישוב: אוטובוסים, מרפאה, בתי כנסת, מכולת, חוגים, שיעורים, בעלי תפקידים, וכו'. נרשמנו לרשימת תפוצה של הישוב, מקור עשיר של מידע וקשרים. אם אין כזאת עדיין, תקימי אותה בעצמך, דרך יאהו גרופס. מסגרתי מפה גדולה ותצלום אויר של הישוב ותליתי בבית. כל פעם שהייתי צריכה להגיע למקום איקס, הייתי מחפשת אותו קודם במפה. זה עוזר להכיר את הישוב ולאהוב אותו. ביום העצמאות תלינו ליד דגל ישראל גם דגל עם סמל הישוב. הטיול שלנו ביום העצמאות הראשון בישוב היה ללכת את כל הישוב מהתחלה עד הסוף וחזרה. זה ארוך, שעתיים כל צד. ובדרך דיברנו קצת עם אנשים.
שיהיה לכם בהצלחה רבה.
תלוי מה היקף העבודה.אני עובדת 3 ימים בשבוע במרכז (ברכב - 3/4 שעה בלי פקקים).
אני נוסעת באוטובוס ואח"כ בטרמפים ומגיעה תוך שעה ו3/4 בממוצע.
נראה לי שיש יתרון בעבודה במרכז כי ככה מרגישים קצת שיוצאים וגם יש
הזדמנות מידי פעם לקנות דברים בדרך.
אבל אם את מוצאת משהו טוב באיזור וזה יותר משתלם מבחינה כספית - אולי עדיף.
אתם ממש מקסימים, מקלים עלי מאד את המעבר,
תודה לכל המגיבים...
משך נסיעה כ"כ ארוכה האם הוא לא מתיש?
ועוד שאלה, יש מקום לבלות בו כזוג, כשסתם בא לצאת ולהתאורר?
גלידריה, מסעדה, טיילת נחמדה, ועוד..?
במיוחד שאני עובדת הוראה ובא לי קצת "לנשום אויר קליל".
אבל, כמו שציינת צריך שיהיו מספיק קליינטים
מדוע אדם העובר לישוב קהילתי (בשונה מעיר) צריך להשקיע כ"כ הרבה כדי להרגיש טוב בישוב. הוא לא אמור להרגיש שמקבלים אותו כמות שהוא מבלי להיות בתחילת דרכו חלק מועדות ויוזמות מיוחדות?
תודה על מילות העידוד שכתבת, אך ציינת כי בישוב יש גם חסרונות , מה למשל? [כדי שאוכל להערך להם..]
אני חוששת מחברה סגורה שבכדי להיכנס אליה נצטרך
להוציא הרבה אנרגיה: להזמין לשבת, ליזום ולפעול.
שלא תבינו..
אני דווקא מאד אוהבת
אבל לפעמים פשוט לא מתחשק או אין כח.
וזה נראה לי מידי מחייב.
אני צודקת?
זה מאוד תלוי בישוב, גודלו, אופיו ומידת המודעות שלו לקליטת המשפחות החדשות, אבל ממה שאני מכירה, בהרבה ישובים היוזמה להכניס משפחות נקלטות לעניינים לא נופלת רק על המשפחה החדשה. יכול מאוד להיות שתגלו שתוזמנו, שכנים יקפצו לבקר בהתחלה, אולי להביא קצת אוכל או לשאול מה צריכים...
מה שחשוב זה להיענות להצעות ולהראות נכונות להשתלב. להשתדל להגיע לערבי תרבות גם אם בהתחלה לא נעים (עדיף ללכת עם שכנה שהספקת קצת להכיר אבל גם אם לא, בטח תהיה איזו נשמה טובה שתכניס אותך למעגל) גם את הילדים כדאי לעודד להשתלב בצורה כזו. לא חייבים להיות סופר פעילים ואף אחד לא מצפה מכם מיד להזמין לשבתות. לפעמים מספיק ללכת עם הילדים לגינה או להזמין חבר מהגן ולהציע לאמא להצטרף. ובעיקר להיענות להזמנות כי אחרת תעבור שמועה שאין טעם לנסות....
בהצלחה רבה!
אבל אם אני אתחיל ללמוד מוקדם יותר, אני אצליח ללמוד שיעור שניים ואולי יותר. גם ההורים שלו, שגרים בשכונה, הולכים לשמוע שיעור שניים והולכים לישון, כך שאין מצב שיסכימו לשמור על הילדים שעה וחצי כדי שאני אוכל ללמוד. נכון, אולי אני אלך לשיעור הקבוע לנשים בשבת, אבל זה לא לימוד של ליל שבועות! ואל תגידו לי: תלמדי לבד בבית, כי אני לא מצליחה ולא אוהבת את זה. ואל תגידו לי: בשנים האלה שהילדים נולדים וקטנים, התפקיד שלך זה להיות אמא ולגדל אותם. יפה מאוד, אבל זה לא מספיק לי. אני מתגעגעת ללימוד ליל שבועות כמו שאני זוכרת ואוהבת! אז איפה כל זה משאיר אותי? שוב בבית עם הילדים? איפה החג, איפה התורה שלי? אני יודעת שזה לא טוב ולא נכון, אבל אני מרגישה תחושת החמצה ומירמור, וזה עלול להרוס את כל החג לכל המשפחה. חבל לי. לא רוצה. בקיצור, נראה שהמצב הוא ללא מוצא, וסתם פרקתי את זה כאן. גם טוב. האם אני היחידה בתיסכול שלי, וכל שאר האימהות פשוט השלימו עם זה, או אפילו שמחות במצבן המוגבל אבל המאושר עם הילדים? 
הנה אמרו בגמ' אל יעמוד אדם במקום סכנה. שיש להתרחק ממקום סכנה, ואפילו כיוצא לשוק אמרו שיראה עצמו כאילו וכו'. וכן אמרו, עד היכן תכלית יסורים, אפילו הכניס ידו להוציא מטבע והוציא מטבע פחותה ממה שרצה זהו ג"כ יסורין. ומה תקנתו, ירבה בתשובה ומעש"ט, ועיין בכתובות שריב"ל ישב עם מצורעים ולמד תורה, ולכ' הרי הדין שלא יכנס למקום סכנה?
תפקידנו בשעה זו, להתחזק בתורה, באמונה ובבטחון, וכולנו תקוה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וזכות אבות עם זכות ארץ ישראל תעמוד לנו כאמור: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.
*נאמר בזמן מלחמת המפרץ והתפרסם בקובץ שיחות עמ' ז'
תפילה נפלאה לומר בערב ראש חודש סיוון תפילה זו שמקורה בספר 'שני לוחות הברית – השל"ה' (הרב ישעיה הלוי הורביץ זי"ע). בתפילה זו אנו מבקשים מבורא עולם שילדינו ילכו בדרך הישר, ויצליחו בכל מעשיהם.
תפילה זו טוב לאמרה בכל עת, אולם בפרט בערב ראש חודש סיוון, כדברי השל"ה הקדוש: "ולבי אומר לי שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיוון...".
אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְהִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ.
וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת. וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הדּוֹרוֹת, לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.
אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ [יִשְׁמָעאֵל] יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ".
כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֶן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.
אַתָּה ה' יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
אָנָא ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:
אני יודע שהנושא שלי מעורר רגישות רבה, ובכל זאת בתוך עמנו אנו יושבים, והדחקה לשוליים או אל מתחת לשטיח לא יבשר טובות, בלשון המעטה.
"אוכלי שפנים וחזירים, במה אתם יהודים...", שאל הרב ש"ך בכנס פעילים מפלגתי. לא עברה חצי שעה מאז נאמרו הדברים וכבר נעו אמות הסיפים. בני קיבוצים החלו להכות על חטא תוך הפנית אצבע מאשימה אל עבר אבותיהם המייסדים.
"החילונים הם גויים דוברי עברית", ולמי שסקרן לדעת מי חוזר על הדברים שוב ושוב, יואיל לחפש בגוגל.
בזמן שהות עסקית בארצות הברית, יצאתי ביחד עם ישראלי תושב מרכז הארץ (יהודי? מה פתאום, אני ישראלי...). המארח המקומי סיפר על עצמו, ובין היתר הוא מורה לתנ"ך בימי ראשון. אחת השיחות גלשה לדיון בזכותנו כיהודים על ארץ ישראל, המארח שלנו חילק ביני לבין חברי. אין לנו את תוצאות ה-DNA של אברהם אבינו, כך לדבריו, ולכן מי שנראה בעיני כמחובר לתנ"ך, מתאים שהוא יהודי וזכותו לגור בארץ ישראל. בסיכום הדברים, אני קיבלתי "היתר", ומנגד מחברי נשללה הזכות לגור כאן.
יוקטנה נעלבה אישית מהודעה שכתבתי, למרות שאין לי מושג מי היא, ומיותר להוסיף שמעולם לא פגשתי אותה. יוקטנה מנסה לעשות נפשות למען ישוב קהילתי מעורב לדתיים ולא דתיים. האמנם בא בחשבון, ואם כן על חשבון מה.
שתי משפחות, אחת דתית ואחת חילונית, גרות בשני בתים וגינה משותפת מחברת ביניהם. השותף הדתי הולך עם ילדיו לבית כנסת, בו בזמן השותף החילוני שהשכים קום, עסוק בכיסוח הדשא של הגינה (המשותפת). החילוני הוא גוי השבת של הדתי. בינתיים אבא חוזר עם ילדיו מבית הכנסת, לפני שעה ורבע הם שמעו "מחלליה מות יומת", ועכשו הם דורשים ישום העונש בפועל נגד השותף שלהם שמחלל שבת- גם עבורם. אז איך לעזאזל אפשר לגור ביחד, ועוד יותר קשה מה מתרצים לילדים.
מקרה אחר, שתי משפחות, אחת דתית ואחת חילונית, גרות בבית משותף אחד. הילדה הדתית מוזמנת לשחק עם חברתה החילונית בביתה של החילונית, והימים הם ימי חול המועד פסח. היא בת ארבע שנים, וכעבור שעה היא חוזרת לביתה עם שני וופלים אחד בפה ואחד ביד. המשך הסיפור, האמא הדתית נוזפת בשכנתה החילונית, ואופס סכסוך שכנים. אז איך לעזאזל אפשר לגור ביחד.
תבוא לפנינו יוקטנה ותגיד- חינוך ביתי, צריך להסביר לילדים... נו באמת, כמו שארון תרופות לא צריך להיות בהישג ידם, כך גם השכנים הלא דתיים.
אני הולך עוד צעד, אתר אינטרנט דתי לא אמור להיות מושפע מדעותיהם של מנהלי פורומים לא דתיים, שמטרת בואם לכאן היא להטמיע ערכים אפיקורסיים, ומנוגדים לחינוך היהודי בבת עינינו. אין לי בעיה עם מומחים בסוגיות שאינן מנוגדות לתפיסת היהדות, לידה טבעית- למשל. יש לנו כל כך הרבה אנשים איכותיים משלנו, ולמה לנו שחקני רכש צבעוניים ביהדותם ובהשקפתם.
ב"ה סגרתי שירות לאומי לשנה הבאה.
אמא הודיעה לי שכל שבת אני בבית, כאשר התקן שלי הוא שבת כן, שבת לא.
אני מבינה את אמא. אמנם אני לא הכי קטנה, ומתחתי יש עוד שתי אחיות. אך כבת מתוך 7 היא בטח מתחילה להרגיש כאילו הבית מתרוקן [עם אחי הנשואים ואחי שבצבא..]
ומצד שני, אני צריכה לעשות מה שטוב לי, מה שהשירות דורש ממני ומה שהכי יקדם אותי ואת השנה שלי לתרום לעמ"י.
אחיות שלי אמרו שגם להן זה היה ככה ואין מה לעשות אלא אני צריכה להתמודד, אבל איך מתמודדים עם כזה דבר? גם בלי קשר לשירות אין לי יחסים טובים עם אמא, בלשון המעטה, כבר מגיל צעיר...
כרגע אני לא רואה את עצמי מפסיקה את הסכסוכים איתה עד החתונה [כשתהיה...]
אין לי מושג מה לעשות... כי אני לא מוכנה לחזור כל שבת הביתה [גם בלי קשר למרחק של שעתיים וחצי נסיעה מינימום]
רעיון?
האופי של המשפחה המורחבת הוא אופי "ייקי" על כל חסרונותיו ויתרונותיו.
קירבה מאז ומעולם לא הייתה הצד החזק אצל ההורים שלי וגם לא תהיה.
לא אשקר לה ואגיד שתמיד אתגעגע לבית- כי אני לא. כל החיים גדלתי פה, בבועה הזו, למדתי פה עד י"ב, וזו עדיין בועה... [ככה זה ביישובים].
גם לא אשקר לה ואגיד שאתגעגע כי היחסים ביננו באמת לא יכולים להשתנות בצורה דרסטית כ"כ.
כמה שניסיתי וכמה שהתאמצתי כל השנים- זה נגמר...
יש לי אחיות גדולות שאמרו לי שאצלן זה היה בדיוק ככה, אז איך אני אוכל לשנות אם הן לא הצליחו?
[במיוחד שעכשיו יש עוד יותר בעיות בקשר שלנו... על כל דבר שאני בעד היא נגד, וכל דבר שאני נגד היא בעד, וזו רק ההתחלה].
אמת. המגמה הבולטת במין האנושי היא שההורים ממשיכים את הקשר עם הבנים לאורך ימים ושנים בעוד שהבנים מתנתקים מהוריהם, יש לה הסבר נוסף: כיון שלאדם הראשון לא היה אב ואם על כן לא היה טבוע בו במעמקי הנפש קשר להוריו ממילא הוא לא נוצר עם תכונת קשר לאביו ואמו ואכפתיות לקורה אותם, ולכן הוא גם לא הוריש לבניו תחושת מחויבות להורים, אך כיון שהיו לו בנים שנולדו ממנו שהם עצם מעצמו ובשר מבשרו נוצר קשר רגשי ביניהם ובעיקר קשר של דאגה להם ואחריות כלפיהם, שאינו פוסק לעולם.
עם זאת ראוי לציין, שכאשר אנו מדברים על התנתקות של הבנים מהוריהם, אין מדובר על ניכור ואדישות אלא על אכפתיות מופחתת. כפי שהאמרה העממית אומרת שאמא מסוגלת לטפל במסירות רבה בשנים עשר ילדיה לעומת זאת שנים עשר הילדים מתקשים לטפל באמם. וכן כתב השל"ה הקדוש בשער האותיות (אות ד) "אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם" כמו כן לכל כלל יש יוצא מן הכלל ואנו מגלים פעמים רבות בנים ובנות הדואגים להוריהם יותר מאשר לבני-זוגם, ואפילו על חשבון בני משפחתם. הבן שהתרגל לקבל מהוריו, מושפע מהתפיסה הרגשית שאביו ואמו הם אנשים שממלאים תפקיד של הורים הם אמורים להעניק חוב אהבה ועזרה כלכלית. בתקופת ילדותו הוא לא היה זקוק להעניק להוריו כדי לקבל את כל אשר רצה, והם תהליך חשיבתי רגשי זה הוא ממשיך גם לאחר בגרותו.
חשוב שהיא תמצא את עצמה לנוכח ההעדרות שלך, כי הרי לא תהיי שם לתמיד. במהלך השנה תהיה לה הזדמנות להתרגקל להעדרות שלך בהדרגה. נראה שהשירות שמצאת מתאים לשתיכן בול!