פורום נשואים טריים (עמוד 623)

אשרייך שזכית לבעל מבין ותומך.

כל הכבוד שאזרת אומץ ללכת לטפל בעיניין מקווה שזה עוזר לך...

תנסי למצוא משו שאת אוהבת לעשות ותפני לכך משבצת בלוח זמניך.

אם אתם יכולים חשוב שתצאו לנופש רק את ובעלך...{אשמח לשמור על הרך הנולד..}

זמן איכות מהנה ושובר שיגרה מאד ייטיב עימך...

מלבד זה חשוב שתיזכרי שזה אכן עיניין הורמונלי מאד נפוץ!

חיזקי ואימיצי..

אני כאן אשמח לסייע...

המייל של כתוב בכרטיס האישי אם יותר נח לך...

יום מקסים עם חמוצים בצד..

אחרי אחת הלידות "הייתי בסרט הזה", ובזבזתי המון המון זמן יקר וחשוב כי היתה לי סטיגמה על מי שלוקח כדורים פסיכיאטרים.הלכתי לכל מיני רפואות משלימות, לצערי הרב נפלתי ממש לבור תחתיות, אבל רבונו של עולם גם משם שלף אותי. כשנעזרתי למדתי את מה שכתבת "לא תמיד קשור למה שאתה עובר אלא לפעמים זה עניין הורמונלי שמשפיע על זה".

התקופה עברה,ולמרותשהיתה  אחת הקשות בחיי, בעזר ה' ובישועתו השתקמתי, נגמלתי מכל התרופות. למדתי לזהות סמנים מועדים לפורענות אצלי (למשל, בלי אוכל ושינה מתכון מבטיח לנפילות...) ומרוב פחד ואימה לחזור למקום הנורא ההוא, אני ממש שומרת על בריאותי הפיסית והנפשית. זה עשה לי כל כך טוב, ואיפשר כל כך הרבה צמיחה, ויכולת לעזור לנשים אחרי לידה וסתם אחרים במצוקה, מתוך הכרות עמוקה עם המקום הזה.

כל כך שמחתי בשבילך שהתחלת לטפל בזמן.

בריאות טובה לכולם!

איך גילית שזה משהו הורמונלי?

אני שנה אחרי לידה אבל מצבי הרוח שלי מחרידים מאז הלידה.אני מאוד אוהבת את ילדי אבל נכנסת לאפטיות רגשית או ממש דכרוך לעיתים קרובות.

עשיתי בדיקות ופניתי לטיפול אבל ממש קשה לי להתרומם.

לקוינטה- אני נמצאת בטיפול טבעי אצל מישהי שאמרה לי שזה לא בהכרח משהו שעבר עלייך, בגלל השינויים ההורמונליים אחרי הלידה לפעמים זה גורם למצבי רוח ואפאטיות.

השמחה- רציתי באמת להתעניין בכיוון של כדורים כי אני רואה שהטיפול הטבעי לא עוזר כ"כ. אבל האמת שאני מאוד מפחדת מהתמכרות (אומרים שהכדורים האלה ממכרים)  ועננין נוסף הוא תחושה שאת לא בשליטה... שהכדורים שולטים בגוף שלי ולא אני בעצמי.

לוקחת שום כדור היום!!! אומרים ש...הוא בן דוד של רב סרן שמועתי. צריך לגשת לרופא משפחה ו/או לפסיכיאטר.  כיוון שמאד התביישתי לצערי לא עשיתי זאת כשנזקקתי וכפי שכתבתי מצבי הלך והדרדר. כשה' שלח לי ישועה השלב הראשון היה שנסעתי לפסיכאטרית פרטית באזור רחוק ממקום מגורי בגלל כל החששות הללו. אבל אח"כ כשהבנתי "שאני לא אשמה במצב" פניתי פשוט דרך הקופה. מסתבר שזה הרבה יותר שכיח ממה שדימיינתי.

המטרה של הכדורים היא להגדיל את יכולת הקיבול שלך. ההתמודדויות עם החיים לא משתנות. הבעיות נשארות אותן בעיות. זה לא קוסמות, אבל אחרי שבועיים הדרגתיים בערך את עם הרבה יותר כוחות להתמודד איתן. וממלא את שוברת את המעגל של חולשה - חוסר אנרגיה לעשות שינוי - החמרת המצב - חולשה גדולה עוד יותר וחוזר חלילה.

אצלי ה' עזר לי בתקופה הראשונה לשלב בין תרופה ומפגשים, עם המפגשים הפסקתי די מהר (יחסית) אחרי שהתייצבתי, תרופה לקחתי עוד תקופה של טווח בטחון, ואח"כ באופן הדרגתי ובדווח לרופא המשפחה הפסקתי עם זה.

במשך השנים נתקלתי בעוד נשים שעברו חוויות דומות. ועד כמה שידוע לי (וחלקן ידוע לי) אף אחת מהן לא ממשיכה באופן כרוני עם התרופות הללו.

לגבי הרצון לשלוט בגוף. ההחלטה להעזר בהן משאירה אותך בשליטה. נדמה לי שזה נושא לדיון בפני עצמו, אבל כל אדם , גם אם הוא חולה מאד ומרגיש "שמאבד שליטה" עדיין יכול לבחור במה הוא כן שולט.(וזכיתי ללוות אנשים חולים שבחרו לשלוט בעצמם למרות מחלתם עד יומם האחרון)

בהצלחה רבה בכל מה שתחליטי, והרבה הרבה טוב

אני לא אחרי לידה אני בת 51 ומרגישה נורא עם עצמי. את הכול אני עושה באי חשק כללי.

אני בוכה פתאום ללא סיבה. ולא בשום דבר טוב. ילדיי בוגרים ואינם מרגישים דבר כנ"ל גם בעלי.

אני עובדת אבל מרגישה שאני הולכת בכוח לעבודה. ילדיי לא מסודרים מבחינות רבות. והדבר מעיק עליי נורא. אני מרגישה מאוד בודדה ועצובה לאחרונה. קשה שלי ההתנהלות של ילדיי וחוסר המזל שלהם בתחומים רבים.

מה עושים כדי לצאת מזה, האם זה קשור בתופעות הגיל ?

לא לחינם קוראים לו גיל המעבר...
מה שיכול לעזור זה לשנות חשיבה במובן מסוים. כלומר: ללכת ללמוד משהו אהוב. לצאת לטייל עם חברה, אולי לשנות עבודה? יש הרבה נשים שעושות הסבת מקצוע בגיל שלך... (אמרה זו שעשתה הסבת מקצוע אחרי לידה)

המון הצלחות!

הטעות הראשונה שהוא מונה ברשימת הטעויות שמובילות לכישלון הנישואין, הוא:

1. אתם בוחרים באדם הלא-נכון, משום שאתם מצפים ממנו/ממנה להשתנות לאחר החתונה.

אם אתה שואל סימן שזה מפריע לך וזה טיבעי לגמרי.

אשריך על התובנה-לא מתחתנים במגמה לשנות את השני.

אם כל הדברים תואמים השוני באופי הוא הדובדבן שבקצפת-אף אחד לא מבטיח שאם תתחתן עם אחת שדומה לך וגם היא מצטנעת ותופסת את פינתה תחייה באושר ועושר...

ההבדל באופי הוא,הוא הגורם לדעתי שמחזיק אתכם יחד-כמובן בתוספת לכל הנתונים האחרים.

אדם יכול למתן את אופיו אך בשום אופן לא לשנותו בצורה דרסטית-בייחוד לא בפרק זמן קצר..

כך שאל תיבנה על זה שהיא תשתנה וגם היא לא צריכה להישתנות...

בהצלחה רבה...

אנסה לענות, בתקווה שה' יכוון אותי לאמת.

יש כמה וכמה מושגים שמישים בחיי היום-יום שבשל גובהם וערטילאיותם כמעט ואין לנו השגה בהם. כמו "אמונה" אהבה" "שכינה" וכמובן כל ההמשלות לאלוקות ולאין סוף. הדרך לנסות ולהגדיר אותם תצרוך עיון ומחשבה רבה וגם אז נהיה כפסע מטעות פאטאלית בהבנה, וכן במקרה שלך- הרי לכאורה התשובה מאוד פשוטה! הרי יש דברים שאת אוהבת ויש דברים שלא, ובאופן חד משמעי. אבל הואיל ואת מנסה לחקור ולברר את הדבר מצד השכל הקר, אציע לך שיטה יותר קלה, והיא- על דרך השלילה. נסי לדמיין שבעלך לא בבית, או לחליופין תזכרי בסיטואציה כזו. איך חשת אז? הקלה או דאגה? עצבנות או שמחה? ככה תוכלי לעמוד על תחושותייך בעזרת אמצעי חיצוני שלא תלוי בבירור ובהבחנה של השכל, ולהגיע לאמת היותר פשוטה.

הערה: ישנה מציאות עגומה ורחבה של גירושין רגשיים (אמונציונאליים). אני לא רוצה להתווכח על האחוזים אבל לכל הדעות חלק ניכר מהזוגות הנשואים חיים יחד מתוך הרגשת שותפות, דהיינו ניהול הבית וחינוך הילדים- ללא אהבה ו"דבק" בניהם. בעצם אין זוגיות אלא רק שותפות עסקית מוצלחת. אני מקווה מאוד שזה לא המצב שלכם. אם כן- אני ממליץ מכל הלב לפנות לייעוץ.

כאשר בן\,בת זוג לא נמצאים אז חלוקת התפקידים נפגמת וחסרה "עוד יד" ולכן תמיד המצב יהיה לא נעים כי תחושת הבדידות לא נעימה. זה לא מבחן לאהבה.

אם ביום רגיל ישנה חלוקה ואת רגילה לקחת את הילד מהגן והוא רגיל לבשל ארוחת ערב אז כשהוא לא נמצא אז צריך גם לטפל בילדים וגם לבשל וגם להדיח כלים, מן הסתם זה מעמיס ויכול ליצור תחושה לא נעימה של עיפות. במצב כזה תמיד מעדיפים שיהיה בן זוג בסביבה בלי קשר אם הוא אהוב או לא.

איך יודעים- פשוט מרגישים.

מרגישים געגועים ודאגה כשהוא לא נמצא תקופה ארוכה- מילואים וכו', נהנים ורוצים להיות איתו ...

ממליצה לך להתקשר לקשב זוגי- מענה טלפוני חדש בנושאי זוגיות המאוייש בהתנדבות ע"י פסיכולוגיים.

נראה לי שיוכלו לנסות לעזור לך שם

בהצלחה

בגלל סיבה כזאת לא מתגרשים, לא כ"כ מהר. אז אם את לא בטוחה שאת אוהבת אותו, אולי תנסי לעשות בשבילו כמה דברים נוספים, חלקם קצת יוצאי דופן וחלקם רגילים ויומיומיים. אבל העיקר לעשות למענו עוד ועוד דברים, למשל לשים פתקים קטנים על הכרית שלו ובארנק שלו, להגיד לו יותר תודה על כל הדברים שהוא עושה בבית ולמען הבית.

אין ספק שכשעושים יותר למען מישהו, עם הזמן גם נקשרים אליו ואוהבים אותו יותר. תחשבי על ילד שלך כשרק היה תינוק שנולד ולעומת זה היום. מתי אהבת אותו יותר, 5 דקות אחרי הלידה או 5 חודשים / שנים אחרי הלידה? נראה לי שכעבור 5 שנים תאהבי אותו יותר כי במשך הזמן הזה עשית בשבילו והשקעת בו כ"כ הרבה, ואת גם כבר מכירה אותו הרבה יותר טוב, שבהיותו בן 5 סביר שתאהבי אותו הרבה יותר מאשר בלידה. יש בו כבר מטען שהוא חלק ממך.

אל תחכי שהאהבה לבעלך פשוט תקפוץ כמו ארנב מכובע של קוסם. תמשכי אותה אליך ומתוכך אליו. תגרמי לה להופיע. תיזמי. תשקיעי. תחליטי ש: אני עושה למענו כי הוא בעלי ואני אוהבת אותו או לפחות אוהב אותו בקרוב. ולא: כשאני ארגיש שאני אוהבת את בעלי, אז אני אעשה למענו. ככה את יכולה לשבת ולחכות עד בוש...  למרות שאני מתארת לעצמי שאת כן עושה למענו והרבה כל הזמן, אבל אולי צריך לתת גז ולהעביר להילוך רביעי - חמישי. בהצלחה.

מנסיון,תשקיעי!!! אם זה חשוב לך....

תחשבי על הדברים הטובים שאת אוהבת ותמצאי הזדמנויות לפרגן עליהם  באזניו. תצרי חויות חיוביות לשניכם ביחד, מעבר ליומיום.

בקיצור, תתני מעצמך ובורא עולם ישלים את הבנין ויתן בינכם אהבה ורעות אמיתיים!   

תמיד כיף וטוב לקרוא קצת תזכורות לרעיונות טובים איך להשקיע בבעל.

תודה

איך יודעים אם אנו אוהבים את ילדינו? לרוב אנחנו נותנים ונותנים ולא מצפים לקבל בחזרה. הרבה פעמים יש קשים שנובעים מגידול ילדינו, אך אנו עדיין אוהבים אותם. כי זו אהבה שאינה תלויה בדבר. זה טבעי. פשוט נותנים ואוהבים.

גם עם בן הזוג נותנים ונותנים וכן צריך להשקיע בזמן של ביחד כדי לטפח את הקשר. אבל הסוד הוא הנתינה ואהבה שאינה תלויה בדבר.

אהבה הוא רגש מתיילד ז"א:כל דבר שאני משקיע בו ועסוק בו כל כולי אני אוהב.

השאלה שלך מעט תמוהה לנוכח המצב שאתם חיים יחד 9 שנים ואת עדיין מהרהרת בשאלה זו.

ולכן שאלתי אלייך :את אוהבת את עצמך?? במה זה מתבטא?מה את חשה ביחס לעצמך?כי לעיתים ישנם אנשים שלא יודעים מהי אהבה וזה נשמע להם כמו משהו שבסרטים רעמים וברקים.

בבוקר כשאת קמה את שמחה לראות אותו לצידך?אם כן סימן שאת אוהבת אותו.

כשהוא נכנס הבייתה מהעבודה את שמחה? סימן שאת אוהבת אותו ואם לא אז...יש מקום לבירור פנימי ואולי לטיפול של דמיון מודרך מומלץ או קינזיולוגיה בכל אופן בהצלחה.

אני מאוד אוהבת איך שמאיר שלו כתב על זה בספרו "כימים אחדים":
"...כי זה הכלל הכי חשוב באהבה, שהיא עניין של החלטה. כבר אמרתי לך את זה פעם ואני אגיד לך את זה שוב: פשוט צריך להחליט. עכשיו זאת אהבה. ממש כך. עכשיו זאת אהבה. כל מה שאני שומעת ומריחה ורואה וחושבת - זה אהבה. תסתכלי נעמי ותריחי ותיגעי ותטעמי ותשמעי טוב-טוב. מה שקורה עכשיו זאת אהבה. וגם לומר את זה בקול רם, כשאף אחד לא שומע: עכשיו זאת אהבה. ולדבר כמו באהבה ולהסתכל כמו באהבה ולהתנהג כמו באהבה. כמו שהחלבן שלנו בשיכון, דוס זקן ונחמד, אמר פעם למאיר: אם אתה, אדון קלבנוב, אם אתה רק תעריץ כל הזמן את הקדוש-ברוך-הוא איך הוא ברא את העולם, אתה תישאר אפיקוירס כמו שאתה, אבל אם אתה תקלל חס וחלילה כל בוקר את השם, ובאותו הזמן תשים כובע ותאכל כשר ותשמור שבת במשך חודש ימים, אתה תהיה מזה יהודי טוב. ממש ככה. אהבה של מצוות וכללים."
(ההדגשות שלי)

חס ושלום!

עברתי כזאת חויה עגומה

 משפחת האשה לא הפסיקו ללגלג עלי

וממילא האשה לא יכלה להרגיש אהבה אלי

תזהרי ממסטינים  אפילו עם הן בדרך אגב

הלקח מאחי יוסף עד יום מותו חשבו שהוא רוצה להתנכר עליהם

כשבאמת כולו אהבה !

עדיין לא הכרת את בעליך כפי שהוא באמת

את באמת אוהבת אותו ולא צריך לחתת מהם באמת רגשותיך

ה"אהבת שלום" אומר שחלק ממצות האמונה היא להאמין שאני מאמין

ולא לחתת כל הזמן האם אני מאמין

את אוהבת אותו ואל תתני מקום לשטן להחריב את עצמך

הרבה הצלחה

9 שנות נישואין זה הרבה זמן אז נראה שיש לכם איזשהו קשר עמוק.

כדאי לדעתי לשוחח עם הבעל על הנושא ולרענן קצת את ימי הבראשית.

לפעמים אנו לא רואים את התמונה בגדול ולא מודעים כמה טוב לנו במצב הנוכחי. ואנו כ"כ רואים את השלב הבא שרוצים כבר לעזוב את השלב הזה.  שהוא בעצם הבסיס לשלב הבא

זה יכול להיות נורא קשה מייאש ומדכא אבל זו המציאות חבובל'ה ותזכרי שהכל מהבורא גם אם זה ממש לא נראה כך

ויש שאלות של למה רציתי הרי להיות בזוגיות מאושרת הדדית מעצימה ואהבה גדולה שנותנת כוחות לכסח את כל הצרות

ובמקום כל זאת מהרהרים אחרי המעשים אם הם טובים למה אז לא עשינו יותר חושבים ואילו היה לי אופציה נוספת לא כך הייתי מתנהלת . וזה צובט בלב ולהמשיך לחיות במה שנגזר מאת ה' זה קשה כ"כ אבל מוכרח (נישואים שניים זה לא יותר טוב. אולי הם אפילו יותר קשים!!)  אז מה אפשר?  בתוך המסגרת שיש לנסות יותר לחייך ולשמוח ואט אט לצמוח. ללמוד להשלים עם הדברים הטובים שכן יש ולהגדיל אותם

מאחלת שעם הזמן וההשקעה תהיה בליבך השלמה מאהבה 

אל תתפתי ליצר הרע....מה גם חבל על הילדים..

אהבה= נתינה ועזרה --- רק ככה נוצר יותר קשר בין הזוג

בזכותכם, היה לי שבוע נהדר עם בעלי. כל מה שכתבתם פה היה ידוע לי אבל הכתיבה של הדברים הביאה אצלי להתבוננות מחודשת ולעשיה. אשרכם ישראל.ה'' יברך אותכם ואת כל עם ישראל בשלום.

בזכותך גם אני זכיתי להתבוננות מחודשת, עצות בונות, ובעזרת השם גם לעשייה, והלוואי שגם אנחנו וכולם נזכה להרבה שבועות נהדרים שבת שלום!

שואל את אשתו אם היא אוהבת אותו.

המפגש עם הדור הצעיר מחדד את הבירורים איפה אנחנו.

זה קטע מקסים שאני מאד אוהבת. חבל שאין לי את המילים המקוריות.

אשתו, כל כך המומה מהשאלה ושואלת בתשובה מתוך רוך ותדהמה גדולה, למרות שהיא ממש לא מתחברת לכל ההגדרות הללו:האם זה שהיא 30 שנה מכבסת לו, מבשלת לו, דואגת לו, מתפללת בשבילו  וכד' אם זה לא אהבה אז מהי אהבה?

אני יכולה להגיד בפה מלא שאני התחתנתי רק בזכות ששמעתי והפנמתי את הנאמר שם. ממליצה לכל הרווקים והנשואים.

בשורות טובות!

http://www.machonmeir.org.il/hebrew/main_id.asp?id=2882

http://www.machonmeir.org.il/hebrew/main_id.asp?id=2982

הר' דסלר במכתב מאליהו כותב: מקור האהבה היא הנתינה!

אם תירצי להיטיב עימו האהבה תציף את ליבך וביתך.

ברגע שלא תעניקי לו ותטיבי עימו הושר ממך ומתוך כך תעלם האהבה...

ישנם הרבה אנשים שהכלל הזה שנתינה = אהבה לא עובד אצלם....לי קצת קשה לשמוע את ההגדרה הזאת ואת העצה הזאת  שוב ושוב כאילו שזהו דרך היחידה לעורר אהבה....ואם זה לא עובד אז מה הכל אבוד?

אני דווקא יותר מקבל את הגישה שראיתי בספרים של הרב יצחק גינזבורג...כדי לאהוב את בן הזוג יש להתבונן עליו. על המעלות שלו  בחוזק ובהתמדה (ולהסיח את הדעת מהחסרונות שאין לך אפשרות לדבר עליהן) ומתןך התבוננות על בן הזוג בס"ד יתעורר אהבה...ובוודאי לא צריך להגיד שהרצון להשפיע ולהטיב יתגבר מתוך פנימיות הלב ולא מתוך חיצוניות.

שנזכה....

האם זה טבעי? כן, בהחלט.

האם זה יעבור? לא.

פנו לייעוץ בהקדם האפשרי (לפני שכל מיני מחשבות יתחילו להתרוצץ לו בראש..), שם ידגישו בפניכם עוד יותר את ההבדלים, ויראו לכם איך דווקא בגללם ניתן להגיע להרמוניה ואהבה.

בהצלחה רבה!

לדעתי הקב"ה עשה איתנו חסד שכל אחד הוא אדם שונה - לגבי מנטליות לדעתי ברוב המקרים כאשר שני אנשים בעלי מנטליות שונה יודעים כיצד לעבוד יחד וכיצד להתאזן ולקחת את הדברים הטובים משניהם - בסופו של דבר הדרך יותר קשה אבל התוצאה יותר טובה.

לדוגמה הבדל מנטלי מאוד בולט זה התהגות כלכלית - ישנם אנשים עם מנטליות פזרנית לחיות את הרגע וישנם אנשים עם מנטליות חסכנית - משתדלים לחסוך לעתיד. לדעתי שני הקצוות הם לא נכונים מי שפזרן עלול להגיע לתקופה שבה הוא צריך יותר ואין לו. מצד שני מי שחסכן לא לוקח איתו את הכסף לקבר וחשוב גם לנצל את הכסף בסופו של דבר. ולכן הדרך הנכונה היא באמצע (כל אחד והאמצע שלו) - מכיוון שלרובינו קשה להגיע לאמצע ואנו נוטים מעט לאחד הצדדים אדם שני שיאזן אותנו יביא לתוצאה נכונה.

לסיכום זה טוב שיש מנטליות שונה צריך לא להיבהל ולדעת איך להוציא מהשונות את הטוב.

מצב טבעי? זה קורהלמעלה מעשור! זה משהו שממש לא טבעי...אלא משהו שדורש התערבות מצד מישהו מקצועי

רונית,

ממש קשה לשמוע את מה שאת כותבת...אני חושבת שאם זה כבר למעלה מעשור זה משהו שבהחלט בהחלט דורש התערבות מצד איש מקצועי ירא שמיים.תעשו את זה למען האושר האישי שלכם,למען ילדכם..

אבל אני עדיין חושבת שזה משהו שדורש טיפול של איש מקצוע

תודה רבה על ההתייחסות של כל מי שהגיב. האמת, שהמצב ממש נורא... אני לא אומר לכם שהזוגיות שלי תמיד היתה מדהימה, אבל, ניסיתי תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, ולסמוך על ה'...

בערב, אחרי שכתבתי את הודעתי הקודמת, בקשתי מבעלי שוב שנשוחח, שאלתי אותו אם הוא חושב על פרידה, והוא אמר שהוא לא שולל את זה... תאמינו לי אני לא יודעת מה עשיתי לא טוב, השתדלתי להיות תמיד אשה טובה ובשמחה, תאמינו לי...

בקשתי ממנו שנלך לייעוץ, והוא מסרב בכל תוקף, אמרתי לו "אז לאן זה מביא אותנו?" והוא אמר- לא יודע. אמרתי ,מה אתה חושב שצריך לעשות? והוא אמר- לא יודע....

אני פגועה, כועסת, עצובה, מאוכזבת, מפוחדת...

אתמול צרחתי על הגדולה ונתתי מכה לקטן...

אגב- 4 ילדים וחצי... ויותר מעשור שנים....

לפי מה שאת אומרת, נראה שבעלך לא רוצה להחליט החלטות גורליות, וזה מצב טוב, כי אם כבר היה מחליט, אז היה קשה יותר לשנות כיוון...

לדעתי, לפנות בדחיפות לייעוץ זוגי. לדבר איתו שאם לא למענכם, אז למען הילדים, חובה לעשות זאת.

כל יום שהנושא לא מטופל עלול להיות גורלי. אני חסידה של ייעוץ כי אותנו הוא הציל, וב"ה בשלב מוקדם.

היום ברור לשנינו שפירוד הוא לא אופציה בכלל, וכשקשה, ויש משברים, אז קודם כל מדברים ומלבנים את הקושי, ואם צריך- אז מתייעצים. לא שומרים בבטן כדי לא להדרדר.

אני באופן אישי ממליצה על ייעוץ בשיטת אדלר (בשיטתה של בלהה שפר, אבל היא כבר לצערנו לא מקבלת)

כי השיטה היא פשוטה וטבעית ואמיתית כ"כ.

לא לוותר על ייעוץ, ולא להשאר עם המשבר הזה לבד. אולי יש לך רב שאת יכולה לפנות אליו, ויש לו השפעה על בעלך?

או חבר טוב שיכול לעודד אותו לפנות לייעוץ? זה לא זמן להתבייש ולהסתגר, אלא לזעוק לעזרת כל מי שיכול להביא איזו תועלת.

את ענייני הבושה, והמה יגידו,  אפשר לפתור אח"כ.

אני הייתי אפילו פונה לעזרת הוריו אם זה שייך, מבחינת הקשר שלך/שלו איתם.

לכל בנאדם בעל השפעה עליו, שיש לו שכל ישר להבין שזה עניין של הצלת בית בישראל, הייתי פונה ומבקשת עזרה.

יש לנו חברים שעמדו במצב דומה לפני איזה זמן, עם 4 ילדים והריון...

דוקא חבר של בעלי, ואשתו היתה חכמה ופנתה בבקשת עזרה לחבריו, ז"א לבעלי ועוד חבר שהם בעלי השפעה עליו, והם גם עירבו רב מקובל שהוא מאוד מעריך, וביחד, במאמץ משותף, ב"ה השיבו לבעל את שכלו האבוד...

זה לקח זמן, ודרש משני בני הזוג להתגבר על קושי גם בהתערבות החברים, וגם בשינוי בהתיחסות זה לזה, אבל ב"ה המשבר חלף.

אם בעלך במצב נפשי כזה שאינו רואה ברירות- תמצאי את מי לערב בסיפור, בשביל שיאירו את עיניו, ויראו לו שבודאי אין סיבה לפרק את הבית, אלא למצוא דרך לבנותו מחדש.

פניתי לרב שהוא מאוד מעריך... הרב אמר לו שהוא ידבר איתו במהלך השבוע... נראה לי שהמצב מצריך יותר סבלנות ממה שיש לי.

אנא ה' הושיע נא!

את חייבת להעזר בסבלנות, אבל לפעול לקידום המטרה, שהיא, אני מניחה, יציאה מהמשבר והתאוששות זוגית.

תדאגי שהרב לא ישכח... ושיהיה בהצלחה

מריח לי שהוא קיבל "הצעה יותר טובה". לדעתי כדאי לפנות בהקדם לייעוץ משפטי, למקרה שהוא כבר החליט...

ככה לפחות תשמרי על עצמך הכי טוב שאפשר. חשוב לעשות את זה כמה שיותר מוקדם, לפני שהוא יצליח לעשות מחטף, או שאת תעשי טעות בתום לב שעלולים לשלם עליה (ולא רק בכסף...).

למרות שהמצב איננו קשור לאלימות, אני ממליצה לפנות לעמותת "לחימה באלימות נגד נשים"

הקו החם 24 שעות ביממה:
1-800-353-300
09-9505720

וגם ברוסית, בימים א-ה, בשעות 13-18

הסיפור כל כך מצער, גם כי כמו שאמרת - כל כך הרבה שנים וילדים! ממש יכול לקרות לכל אחד שולחת חיבוק וכח לעבור את התקופה הכל כך קשה הזו.

אם אין בעיית אלימות אין טעם (ואף מסוכן) לפתוח את העניין הזה.

בכל מקרה ניסתי להתקשר בכמה הזדמנויות לקו הזה וכל עוד אין בעיה מוכחת או סכנה מוחשית של אלימות הם לא ששים לעזור.
לחילופין, היית ממליץ להעזר ביועץ נישואין שמתמחה גם בגישור בגירושין, וכן לטלפן לקוים השייכים שהבאתי בשירשור הנעוץ שלמעלה.

בס"ד

"וכל עוד אין בעיה מוכחת או סכנה מוחשית של אלימות הם לא ששים לעזור."

מה ההגדרה של "בעיה מוכחת", "סכנה מוחשית", ?

יכול להיות שמה שבעלך צריך זה לא מה שאת נותת לו.

יתכן שזה בתחום הפרטי שלכם [לא כאן המקום לפרט..] כאשר לאחד יש צורך מיוחד והשני לא ער מספיק לכך.[לא בכוונה]. מה שלפי דעתי גורם לתסכול.

יכול להיות ששיחה פתוחה מאד איתו תבהיר לך את נקודת התיסכול.

בד'כ זה נגרם בגלל חוסר תאום צפיות בקשר האישי בניכם.....

ראוי וצריך ללכת ליעוץ ולהכוונה בעיניין.

לפעמים זהו משבר של גיל כזה ואחר או \ו...משבר שקשור לחוסר הצלחה עבודה או בהגשמה עצמית...

להבהיר לו שאת הולכת לייעוץ בלעדיו, וגם להסביר לו ש....

את מבינה שיש לו בעיה, אבל ההתנהגות שלו הופכת את חייך לגיהינם.

מצד אחד, כששאלת אותו על פרדה הוא אמר שאיננו שולל את זה, אבל אם קלטתי נכון, כששאלת אותו מה עושים - הוא אמר שאיננו יודע.

זה נראה לי שמבחינתו הוא מוכן לסטטוס קוו - להשאיר את המצב כמות שהוא. "לא נורא בא לו עלייך" ומכאן התנהגותו.

הוא פשוט לא לקח בחשבון - שזה פוגע בך!!!

שאת מבחינתך, לא התכוונת לעשות לו מאומה, אך בהתנהגות כמו שלו (וגם אחרי מה שאמר לך) זה לא הוגן כלפייך שהמצב יישאר כמות שהוא, והוא מבחינתו בעצם מסרב לשנות את המצב.

ולכן, אין לך ברירה אלא לקום ולעשות מעשה - או שתגיעו לשלום בית (ושלום בית אין פירושו חיים של עינוי) או שתיפרדו בידידות וכל אחד ימצא את דרכו בחיים.

לדעתי, תסבירי לו את כל זה, והודיעי לו שאם הוא מסרב לייעוץ את הולכת בלעדיו (קביעת עובדה, לא שאלה...)

והמון המון בהצלחה!!!!!!

יש מס דרכים..

אחד שתלכי ליעוץ לבד...

ואחרי מס פגישות תיפגשו בבית ואם היעוצת טובה היא תמצא את הדרך לצרף אותו לשיחה שכביכול תהיה עליך...

הדרך הנוספת שתציעי לו שכל אחד מכם יילך ליועץ בנפרד... לא כדי לפתור את בעיית הזוגיות אלא לפתור את בעיותיו האישיים של כל אחד מכם.

אני חוזרת לדברי הקודמים אל לך להאשים את עמצך.

זה משבר גיל או משבר עצמי שלו עם עצמו שיוצא בדרך זו או אחרת עליך..

תיבדקי את המישור האישי שלכם{את מבינה למה אני מתכוונת...} בד'כ זה גם נובע מחוסר הגשמה במישור הזה...

דעתי שחשוב שתחפשי איך לשמח את עצמך בלי קשר לבעלך, (ולא משנה באיזה תחום) כדי לפתוח מקום לשפע הטוב שהקב"ה רוצה להשפיע עליך, במקביל, ובזה מתחברת למה שכתבו קודמי, יעוץ אישי שעשוי לעזור לך לאן שהמהלך לא יתפתח.

לימדו אותי (נדמה לי בשם הבעש"ט) שצריך למקד את התפילות שמזאת הצרה תצמח ישועה גדולה.

גם בעניין קריעת ים סוף, בעל התניא כותב שבמצבים שבהם המצרים מאחוריך והים מלפניך ואתה בשיא קצהו של היאוש דוקא שם, הים נבקע.

מאחלת לך שתעברי בקרוב ובשמחה ביבשה ותוכלי לתרום מנסיונך לאחרים

לומדת הרבה על נתינה בשעורים בכתב ובדיסקים, צריך לשמן את "הצירים" באופן קבוע, כי זאת משימה שממש לא טבעית לי, אבל אני רואה במאמצים (כמו לבשל אוכל כשלא בא לי) תרגול שרירי  הנתינה שלי.

מורידה ציפיות מהבעל ועל כן ברוב הפעמים מופתעת לטובה.ומחפשת להתמיד בהשקעה בדברים שמשמחים אותו, גם אם עבורי הם לא כ"כ נוחים או נצרכים, כמו ארוחה מבושלת כל יום, לצאת לטיולים יחד בתדירות סבירה לאותה תקופה וכד'.

ערכתי רשימה של הודיה לה' יתברך על הדברים הטובים שמצאתי בו. (מעדכנת אותה אחת ל..) בשעות היותר קשות אני מוציאה את הרשימה הממורטטת הזו ומזכירה לעצמי להודות לה' ולראות את הדברים קצת ממרחק.

וגם אם אנחנו מזייפים לפעמים...זה חלק מהחיים, ובחסדי שמיים ניתנה לנו אפשרות מחודשת בכל רגע לחזור בתשובה.

כפי שזכיתי ללמוד זאת משימת חיים להפוך את עצמי ממקבלת לנותנת.

ברגע שהפכתי את זה ליעד שלי (אחרי הרבה שנות נשואים) כל הראש שלי השתנה, כמו שכתבתי לעיל גם הצפיות וגם המאמצים , ה' יתברך הטוב הפך אותי להרבה הרבה יותר מאושרת.

אני חושבת שברגע שאדם מעניק ונותן מעצמו הזולת סופג זאת ממנו והאינסטיקט הבסיסי שלנו זה להשיב חזרה...אומנם לא תמיד-כמו שאמרת זה תלוי המון במצב רוח וכו...

חשוב שיהיה לך דברים אישיים שאת אוהבת לעשות סתם להנאתך זה מאד ממלא..

חשוב לחזק ולהטעין מצברים בשיעורים שיחות אישיות וכ'ד...

ואין שום פסול בלדבר עם מישו חיצוני...לא הייתי ממליצה משפחה...זה לפעמים מאד לא טוב...על אף כוונתם הטובה הם לרוב לא אוביקטיביים.

חברה זה גם לא משו,משו כי קשר זוגי לא אמור להחישיף בפני מכרים ולכן גם כאן עדיף שלא...

יש למצוא אדם נטרלי שמוכן להיות אוזן קשבת,רב יועץ וכ'ד...זה לא חייב להסתכם בכסף...

אם מרגישים צורך לקבל יחס או הקשבה וכדו' מבן הזוג
לא צריך לחכות עד שהוא ישים לב שמשהו עובר עליך
אלא פשוט לבקש
ומה יותר מחמיא מלשמוע את המשפט אני צריכ/ה אותך?
יוצא שזה נהנה וזו נהנית

אני מאד מתחברת אבל חושבת שגם חשוב בעיקר לנשים ללמוד לבקש ולקבל. זו עבודה נפרדת מאשר המאמץ לעשות את התפקידים שלנו ולתת למשפחה שזה אנחנו עושות כל הזמן. כשאשה מבקשת מבעלה או יותר נכון פתוחה לקבל ממנו ע"י ביטוי הצרכים שלה, המתנה ואמון בו זו עבודה גדולה מאד. קודם כל היכולת לבטא צורך וכאילו 'נזקקות' היא דבר חשוב. בנוסף היכולת לחכות ולהמתין שבעלה ייתן לה- זה לא פשוט וגם אם זה לא קורה מיד להאמין שהוא רוצה לתת לה כמה שיותר והוא גם יעשה את זה כשיוכל. כל זה פותח לאשה פתח לקבל וגם מגדיל את היכולת של הבעל לתת.

זו עבודה ועשייה  לא בטלה! וזה בהחלט בא במקביל ולא סותר את כל העשייה האחרת שלנו הנשים, שבודאי לא מותנית במה אנחנו מקבלות.

בס"ד

לא יודעת על מה מדובר. אבל אני רואה בעצות שהילדים נותנים לי, לפעמים כמענה לשאלות שלי, והרבה פעמים "בהתנדבות" גם בלי שביקשתי, שליחים של הקב"ה להעביר אלי מסרים. זה לא אומר שאני מקבלת כל מה שהם אומרים.

לאחרונה, הייתה לי בעיה חינוכית עם אחד הקטנים ושאלתי לדעתו של אחד הגדולים, זה היה מאד מעניין לשמוע אותו, הרגשתי שהוא מדבר על החוויות שהוא עבר בילדותו דרך אחיו, הייתה לי נטיה טבעית לנסות ולעבור "חוויה מתקנית" דרך הילד הצעיר, אבל ב"ה בסופו של דבר לא קיבלתי את העצות שלו.

בחסדי שמים זכיתי להתייעץ עם מישהי מקצועית, על אותה בעיה, והיא הייתה שליחה נפלאה והאירה את עיני, ומדהים עד כמה מהר זכיתי לברכה בשינוי שחל אצל הבן הצעיר.

אם תהיה יותר ספציפית גם התשובה יכולה להיות יותר יעילה

הרבה הצלחה

בס"ד

מאיזו סיבה? יש כמה סיבות, שמן-הסתם הן קשורות אחת לשניה.
קודם כל, כמובן, לקיים את המצוה הראשונה בתורה, ובתנ"ך כולו, והיא מצות "פרו ורבו",
האדם נצטווה לפרות ולרבות בעולם.

השיקולים שנעשים בין אדם לזוגתו, הם כבר שיקולים אישיים.
יש כאלה שמרגישים שהם מסוגלים, וזה מתבטא בזה שפשוט לא מונעים את ביאתם של הילדים,
וזה לא קשור דוקא למצב הכלכלי, (עיין חרדים למיניהם, שרובם, איך לומר, "לא מיליונרים"...,
אבל החרדים הם רק דוגמה, יש כמובן הרבה משפחות, מכל המגזרים, שמצבם הכלכלי דומה, וילדים - יש!)
מן הסתם, השיקול העיקרי - האם להביא הרבה ילדים או לא - קשור בעיקר ליכולת הכלכלית,
אבל לאו דוקא בהכרח, יש כאלה שפשוט לא מסוגלים לגדל "גן ילדים" כלשונם, גם מבחינה נפשית.

"יותר באיכות"? למה הכוונה? הורים שמגדלים פחות ילדים, הילדים בהכרח איכותיים יותר??
זה בהחלט חידוש.

שאלה גדולה שאלת ואני מצטרפת אליה.

יש לי בע"ה ארבעה ילדים הקטן כבר בן שנתיים וחצי והשאלה מתי להביא עוד אחד בוערת בי. מצד אחד יש את הלחץ החברתי (ולחץ מהבעל) והצפיות, בסביבה בה אני גרה קצב הילודה די גבוה. מצד שני ארבעת הילדים זקוקים לי ומעסיקים אותי מסביב לשעון, שיעורי בית, ריפוי בעיסוק וסתם צומי, כביסות, נקיונות, בישולים. אתן יודעות איך זה., אני גם מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לעבוד על מידת הסבלנות. אז לחשוב על עוד אחד????

 אנא, שכנעו אותי ואת שמשפז שכן.

היא אם את מרגישה פיזית ונפשית שאת מסוגלת להביא עוד ילד, אם תוכלי להיות אמא טובה-כלומר לא להזניח רגשית את הילד. לי יש 3 קטנטנים ולצערי הרבה פעמים הטיפול בתינוק בא על חשבון הטיפול ב"גדולים" יותר יותר נכון גדולות שהן בסה"כ בנות 5 ו-3.יש פה הקרבה מסוימת.

בואו נגיד שיש בעניין הזה הרבה צדדים, ולמיטב ידיעתי ההתלבטות צריכה להיות אישית ומול הרב. ורק הוא יכול להחליט אם ניתן למנוע או לא.

אלא אם כן הדיון פה הוא רק תאורטי ואז גם אני מצטרפת....

הרב יעזור לך לטפל בילדים?

לפניכם כמה תשובות שמצאתי בלא יותר מ5 דקות חיפוש:

תשובה מהרב שרלו

עוד תשובה ממכון שלזינגר

ועוד אחת מהרב אליקים לבנון

והנה כמה תשובות מאתר "ישיבה":

1.

שאלה:
ברוך ד’ זכינו לשלושה ילדים בן בגיל 6 בת בגיל 4 ובת נוספת בגיל 1.5 . ברצוננו בעז"ה להרחיב את משפחתנו, אך כעת אישתי מרגישה שאין היא מוכנה עדיין, אני מבין אותה ורואה את כל אשר היא עושה למען הילדים והבית, אישתי עובדת גם מחוץ לבית. עד לפני כשנה קיבלנו תשובה שניתן להמתין ולעשות חושבין אחרי תקופה.

נשמח לקבל את הדרכת הרב

תשובה:
כמובן שבשאלה כזאת לא ניתן לענות דרך האי מייל כי צריך להכיר את הבעל והאשה והצרכים של כל אחד.

באופן כללי ודאי שיש מקום להרחיב את המשפחה אבל לא ניתן לעשות כן על חשבון השני והכל יהיה בנחת רוח ועל ידי קשר חזק בין שני בני הזוג.

2.

שאלה:
יש לנו 2 ילדים כשהקטן בין 11 חודשים. אנו באופן עקרוני רוצים מאוד משפחה גדולה עם הרבה ילדים.

יש נקודה שמטרידה אותי, קשה לנו להחליט אם להגדיל את המשפחה כבר עכשיו כפי שאיפתנו הכללית או להמתין. הנקודה היא שאנחנו מרגישים שאולי יש מקום להפסקה קצת יותר גדולה בין ילד לילד, לא מצד הכוחות שלנו, שברוך ד’ יש כוחות אלא שאולי כך יותר ראוי. הרי בעבר, אשה היתה מיניקה שנתיים, והטבע גרם בד"כ להפסקה של בערך 3 שנים בין ילד לילד. אשתי גם מיניקה ואנחנו מתלבטים בזה.

אודה לרב אם יתייחס לנקודה האחרונה (העובדה שפעם המערכת הגופנית של האשה יצרה באופן טבעי הפסקה גדולה יחסית בין ילד לילד).

תשובה:
אם אתם מרגישים טוב ויש לכם כוחות אין סיבה לדחות את ההריון הבא, אין צורך ביצירת מרחק בין הילדים. רק כאשר יש קושי בריאותי או נפשי או קושי אחר אזי יש מקום לבחון האם לדחות את ההריון.

אם הקב"ה סידר שאה יכולה ללדת יותר ברציפות אז זה הדבר הטבעי בזמנינו. ואכן תנאי החיים השתנו ויש יותר אפשרויות להתמודד עם משפחה גדולה. ולעומת זה יש גם חולשות שאולי לא היו בעבר ולכן מי שיש לו קושי יש מקום לדון בדחית הריונות אך מי שבריא ויש לו כוחות אין סיבה לעכב את הזכות והמצוה הגדולה ללדת ילדים.

3.

שאלה:
האם ישנה הלכה / מצוה / חשיבות יהודית דתית להרבות בילדים, מעבר לשמחה ולאושר שבזה?
אודה גם אם אוכל לקבל מקורות מגדולי דור או בכלל מהתורה עצמה.

תשובה:
הגמרא (יבמות) מדברת על מצוה נוספת למצות פרו ורבו, מצות "לערב אל תנח ידיך" שיש מצוה להוליד ילדים גם בגיל מבוגר כל עוד שבני הזוג יכולים (בלי להכנס לכל השאלות מה נקרא "יכולים"). והגמרא גם מביאה טעם לדבריה מסוף הפסוק שאין אתה יודע איזה יצלח זה או זה שכיון שהבאת ילדים לעולם היא כדי שהם ימשיכו את היהדות ויעבדו את ה' ולכן יש חשיבות להגדיל מספר הילדים במשפחה לצורך הזה.

במכון פוע"ה 026515050 ניתן להשיג חוברת בנושא כמה ילדים ללדת ויש לעיין בה ובמקורות הרבים שיש בה.

אם תהיו,נהיה כולנו רגע כנים עם עצמינו נגלה שהכל עניין של תפיסת ראש.

כשאנו רוצות יש לנו כח וזמן..אבל אנחנו נתפסות על תירוצים.

אז מה אם התינוק בא קצת על חשבון הגדולות הם עוד ילמדו בחיים שלא הכל סובב סביבם 24\7 הבית זה בית הספר לחיים!

ואם כבר את טרודה ב-4 אז את מקצועית ותדעי לטפל ביותר...

ורב הוא אוביקטיבי באמת כדי להחליט האם את באמת לא מסוגלת או שאת מוותרת לעצמך...

אני יכולה להגיד לכם שאני רוצה בעצמי הרבה ילדים רק בגלל שגדלתי ככה ואני יודעת כמה זה כיף.
ילדים קטנים גדלים צ'יק צ'ק ואח"כ עוזבים את הבית לרוב שעות היום ועסוקים במיליון דברים ואם המשפחה מאד קטנה עלול להיות בבית די משעמם, גם להורים וגם לאחים. אף פעם לא יהיה זמן קבוע לארוחות כי כל אחד מגיע בשעה אחרת וכו'. בבית עם הרבה ילדים לעומת זאת תמיד תהיה ביום לפחות ארוחה אחת משותפת כי סטטיסטית יוצא שכמה מבני הבית ייפגשו בשעה מסויימת.
גם עניין הקשרים במשפחה יותר טוב. במשפחה עם שלושה ילדים מספיק שילד אחד לא מסתדר עם ילד אחר וכבר האווירה נהיית לא נעימה. במשפחה גדולה כל ילד מוצא לו את האח שאיתו יהיו לו הקשרים הכי טובים.

יש משפחות ברוכות שהבית לא מתנהל על מי מנוחות, ולא הכל דופק, והילדים מוזנחית רגשית ופיזית.

אני מורה לתלמידים ממשפחות שבהן 1-3 ילדים.

וממש לא איכותיים!! לפעמים אני אומרת לעצמי, מה עושה שם האמא? רק ילד אחד וכזה מוזנח.

לעומת זאת אני רואה משפחות ברוכות, שילדיהן מטופחים. ולא דוקא חיצונית. משקיעים בנושא קידום הילדים, העשרת שפתם, העשרת חשיבתם. וזה בלי קשר למצב הכלכלי.

הורה שאכפת לו האיכות, משקיע גם בעשרה ילדים.

אני חושבת שלכל אדם יש דחף ביולוגי שקורא לו להביא עוד ילד בזמנים שונים בחייו.

יש אנשים עם דחף ביולוגי יותר חזק, ויש כאלה עם דחף חלש יחסית. יש זמנים שהדחף נחלש, ויש זמנים שהדחף מתחזק. יכול להיות שזה גם קצת גנטי, ולכן באוכלוסיות מסויימות ממילא הדחף חזק יותר.

כל השאר - סתם תירוצים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הדחף החזק או החלש (באותה העת, ובכלל). למשל, זוג שרוצה עכשיו עוד תינוק, למרות שלפני שעתיים נולד להם הראשון, יגיד "ילדים צפופים זה נהדר! הם יגדלו כמו חברים ותאומים!". הורים אחרים יגידו: "אנחנו רוצים להשקיע בילד בשנים הראשונות החשובות, וכשהוא יהיה יותר עצמאי ויזדקק לנו פחות, אז יהיה הזמן הנכון להביא לו אח קטן". וכן הלאה וכן הלא.

מצטרפת לריבק בעניין הכמות והאיכות. אני חושבת שהקשר בין כמות הילדים ואיכות ההשקעה יחסית לילד, בדרך כלל לא עומדת במבחן המציאות, עד כמה שאני רואה ויודעת.

סליחה שיצא כ"כ ארוך-- אבל זו תגובתי

הזדהיתי עם כולם.כי מה שנכון נכון. אמא שיש גם אני רוצה שישכנעו אותי שכן. כי אני כ"כ פחודה וחרדה בעיקר מהסיבה הנפשית

זה מה שהכי חשוב! צריך לדעת להעניק חום יחס מחשבה פיתוח מימנויות חברתיות ובכלל כלים של חיים.

לכן לגבי האיכות והכמות. כשכוחות הנפש מוגבלים...  לפחות זה מתחלק לפחות ילדים!

נכון יש הורים שמגדלים המון ילדים בלי עין רעה ויש להם חיוך תמידי על הפנים. כי הם מכוונים לזה ומיוחדים.

מי שלא ברמה שלהם אולי צריך לעשות שיקול אחרכדי שהילדים לא יהיו נפסדים?  (ואולי צריך לקדם עצמו ולהיות ברמה שלהם^)

מבחינה כלכלית לפחות בתיאוריה אני יכולה להסתפק במועט (אולי זה לא ריאלי לדבר על"בטן שבעה" כי א"א לדמיין מה זה ההפך לא עלינו וחס וחלילה)

 היום זה לא מה שהיה פעם. היום אין זמן טכנית ורגשית להיות פנויים לילדים.גם אשה שאוהבת לנקות ולסדר ת'בית (כללי אפילו לא יסודי*) זה או לסדר או להיות איתם  אצלינו רק אני מחזירה דברים למקום. הבעל לא אוהב לעשות את הנ"ל  ושני ילדי לא מכירים מה זה?

אם לא הייתי עובדתהיה לי רוגע להסביר להם לדבר איתם יותר

שוב סליחה על האורך. בסדר?

זה גם תלוי בקשר הזוגי- עמוק/רדוד אם בכלל יש רצון להשקיע בזוגיות או להמשיך לחיותכל אחד בחייו ועסקיו ומידי פעם להיםגש ב"שטח".

כי אם לא מרגישים שיהיה תמיכה בלגדל אותם אז זה מוריד ת'מוטיבציה!

וכן חשש כבד מצד הבעל מכאבי לידה וסיבוכים חלילה. ברמה שאני רוצה שילך לפסיכולוג. לפחות שזה לא יהיה מה שמעכב!

*לגבי סדר הבית אולי אפשר לשנות מוסכמות והוריד ציפיות? לא צריך סדר יותר מידי?

מהרב בורשטין (ממכון פוע"ה)- "כל הריון צריך לבוא בחשק". לא "טוב אני בהריון אז שיהיה.."

אף רב בעולם לא יכריח אישה להיות בהריון! מצד שני- אישה צריכה לחשוב עם עצמה אם זה שהיא לא רוצה עוד ילד זה צורך אמיתי שלה או לפעמים (ורק לפעמים) סתם התפנקות.

אינ יכולה לומר על עצמי שבכל פעם שילד שלי למד ללכת (שניים נכון להיום..) פתאום הרגשתי ש-וואו, הוא כבר לא תינוק.. יש לי ממש ילד.. ואני רוצה שיהיה לי תינוק בבית.. פתאום הרגשתי מין חסר כזה של מישהו "תינוק באמת", לא איזה אחד שהוא מתוק וחמוד עד השמיים אבל כבר הולך ומדבר..

לפעמים אני חושבת שאיזה גאון רבש"ע (לא שהוא צריך ציונים ממני) שככה טבע בנו הנשים את הגעגוע הזה לילדים ותינוקות, כי אחרת, בתכל'ס, מה עוד יכול היה לשכנע אותי לעבור את כל הבחילות-הקאות-צרבות-ורידים-כאבי גב-עייפות מטורפת-השמנה-צירים מדומים-צירים אמיתיים-לידה-התכווצויות-גודש-.....??

הייתי בהריון...

(הראשונה בגיל שנה ו7-בדיוק באותו שבוע שבו גיליתי שאני בהריון...

השניה בגיל שנה ו10 כשכבר הייתי עמוק בתוך ההריון...)

והאמת- עם הגדולה ממש חרדתי מהרגע שהיא תתחיל ללכת ולא יהיה לי יותר תינוק בבית...אז זו היתה ממש השגחה.

אני גדלתי במשפחה של 6 ילדים- זה נחשב הרבה או קצת??

והיה לי נחמד וטוב ועד היום זה כיף שיש תמיד עם מי לדבר ולהתייעץ.

אבל כמו בכל דבר, זה מאד מאד אינדוודואלי, יש נשים שאוהבות את הרעש וההמולה ומסוגלות ללדת ילדים במרחק קטן אחד מהשני- וזה ממש לא פוגע באיכות שלהם, להפך, הורים שיודעים לחנך, ונהנים מהילדים יפיקו מהם את המיטב שבמיטב.

ויש נשים שלא מסוגלות לכך, הן נהיות עצבניות וחסרות סבלנות ולעיתים אפילו מדוכאות, ואז יצא שכרן בהפסדן.. גם של הילדים.

האם עדיף שאשה תהיה בדיכאון מכך שהיא שוב בהריון ותחשוב "למה עשיתי את זה לעצמי??" מזעזע אפילו לחשוב על זה.

אצלי עד היום בשעות הצהרים והיא כבר בת 9 כמעט.

האמת שהיא מתוקה וצמאה לקצת יחס.

כל אישה צריכה להביא ילדים לפי כוחה הנפשי והפיזי, יש נשים שיכולות לגדל בשלווה וברוגע עשרה ילדים ויש שמתקשות גם עם שניים...

לי יש ארבעה קטנטנים ושובבים שסוחטים ממני אומנם כוחות רבים, אבל הם כל כך מתוקים וממלאים אותי באושר ואהבה שאני אומרת לעצמי שארבעה זה מעט... כי כשיש לך משהו טוב בחיים אתה רוצה ממנו עוד ועוד...

אני מאחלת לכולם, לא משנה כמה ילדים, תנסו לחיות את הרגע, להנות מכל שלב בגידול הילדים, גם כשקשה ואנחנו על סף קריסה, הורים רבים מחכים כל הזמן לשלב הבא ומתגעגעים לעבר...

אני רוצה לשתף אתכן ואותכם בדילמה שלי...

יש לי פיצפון אחד, הוא בן שנה וחודשיים. התחתנו מוקדם וילדתי בגיל 20. הלידה הייתה לא קלה בעליל, לידת וואקום שרק עכשיו אני מחלימה ממנה לגמרי. בנוסף לכך, אני לא יודעת אם יש קשר, אבל לפני הלידה הייתי בחורה בריאה ב"ה, בקושי חולה, אפילו שפעות קלילות כמעט לא היו לי. ומאז הלידה, היו לי בערך 10 קילקולי קיבה חמורים, פעמיים סינוסיטיס, שפעות, וכו'. בנוסף, יש לי עוד שנה שלימה באוניברסיטה, ובעלי רק מתחיל ללמוד ב"השנה הבאה.

אם אני רוצה עוד ילד? נראה לי שכן. נראה לי שאני יתרגש אם אני יגלה שאני בהריון. אבל מצד שני- לא נראה לי שאני מוכנה. אני מרגישה שהגוף שלי עוד בטראומה. אני לא מפחדת מלידה או מהריון נוסף בהיבט הפיזי של לסחוב ילד, אלא אני פשוט מרגישה חולשה ועייפות כללית, במיוחד שאני לומדת כל יום...

בעלי לא כל כך מבין את כל זה. הוא בעל מקסים ותומך, אבל הוא רוצה ללכת רק לפי מה שהרב אומר. שאלנו את הרב, והוא עוד לא החזיר תשובה, ואני לבינתיים על גלולות. אני יודעת שזו שאלה קשה- אבל מה אני אמורה לעשות? הרב לא מוכן להקשיב לצרכים שלנו. הרבנים תמיד מדברים על כך שילדים זה שמחה (מה שנכון נכון, אבל בכל זאת) ומצד שני, לא נתנו לנו היתר לחכות בתחילת הנישואים, וכמה שאני לא הייתי מחליפה את הנסיך שלי בשום דבר בעולם, אני מרגישה שהייתי מוכנה יותר לבואו אם הוא היה בא טיפה יותר מאוחר. הלידה שאבה ממני את הכוחות, ובקושי נהניתי ממנו עד גיל חצי שנה, למרות שהינקתי אותו והייתי איתו כל הזמן בבית...

בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחר- אני יודעת שאני רוצה משפחה גדולה. אבל מצד שני- זה כל כך קשה לזוג כל כך צעיר, ולא רק מבחינה כלכלית. אני לא יודעת מה לעשות...

אם את מרגישה לא מוכנה אין סיבה שתלחיצי את עצמך, את הרי צעירה מאד, בסה"כ בת 21 ויש לך עוד הרבה שנים של פוריות בעז"ה, ככה שאת תוכלי להקים משפחה גדולה לתפארת בעזרת ה' גם אם תקחי כרגע פסק זמן של שנה שנתיים ארבע -כמה שאת מרגישה צורך. ילדים זה שמחה אבל הם צריכים אמא בריאה ושמחה לא?

גם אני שאני כבר לא כ,כ צעירה בענין הפוריות בת 28 ומרגישה שזה לא הזמן לעוד חמוד קטן למרות שבעיקרון אני מאד אוהבת את הרעיון של משפחה מרובת ילדים!

לצערי אינני בנויה לזה בעיקר נפשית וכולי תקווה שאזכה לבנות ולהבנות יחד עם כל הבנות  ונהיה נאמנות לתפקיד האמהות והרעיות ונשמח בילדינו ונהנה מהם בכל שלבי הגידול

הרי הוא יכול לפסוק רק לפי הצרכים שלכם!

איך הוא יחליט אם הוא לא שומע מה יש לכם להגיד.

נשמע קצת הזוי.

רב אמור לשבת עם בני הזוג לשמוע איך האישה מרגישה פיזית ונפשית, איך התפקוד היומיומי וכו'... וכנ"ל הבעל ולפי זה להחליט האם לאפשר להם ל"משוך" עוד או לא.

לא יודעת מה להגיד לך....

אולי גם כדאי לשקול אמצעי מניעה אחר-יש הרבה נשים שהגלולות לא בריאות להן.

ושוב-מקווה שהדגשת לרב שעדיין לא החלמת מן הלידה.לא ממומלץ עוד הריון כ"כ קרוב ע"פ הרמב"ם לוקח לגוף 24 חוד' להחלים אז אין לי ספק שאת צריכה עוד זמן!

הבסיס לפי דעתי הוא שכל משפחה שואפת לקדם את עם ישראל אבל כל משפחה צריכה לעשות את זה לפי היכולות שלה:

יש לי חבר שהוא מחנך בבית ספר דתי ויש לו תלמידים ממשפחות מרובות ילדים שבהם מרוב עומס ההורים לא יודעים מה קורה עם הילדים שלהם  ואין להם זמן\כח לטפל בבעיות גם אחרי שהוא קורא להורים לשיחה.

יש היום ה-מ-ו-ן נשים צעירות שהסיבה היחידה שהן לא רוצות ילדים צפופים, היא - פחד מהחברה. מה החברה תגיד עלי? איך יסתכלו עלי. הן משכנעות את עצמן שקשה להן והן מתמוטטות והסיבה האמיתית העומדת מאחורי היא הלחץ ממה יגידו עלי.

אני בעצמי שמעתי שיחה של שתי נשים שאחת אמרה לשניה - יו, עדין לא אמרתי ל-X מזל טוב על הלידה. בעלי אמר לי שאזדרז, כי הלידה הבאה כבר אוטוטו... והטון לא היה בטון של הערכה. וד"ל. והשניה גם היתה בהריון די צפוף מהקודם. אם היא לא היתה חזקה עם עצמה, מה היא היתה אמורה להרגיש? משפטים כאלו מורידים ומחלישים.

שכל זוג יעשה מה שמבין, ומה שחושב. אבל חשוב שהוא יהיה כן עם עצמו.

את צודקת לגמרי!יש לי חברה שיש לה הפרש בין הילדים, והשכנות ה"נחמדות" שלה היו אוכלות אותה במבטים שלהן ובשאלות חסרות הטקט. כך:

    "בת כמה הבת שלך?"

     "שלוש".

    ואז העיניים יורדות לכיוון הבטן, מחפשות ותרות אחר הבטן שלא נמצאת...

וזה רציני.

נכון. זה קיים לכאן ולכאן, לכן אמרתי שכלל זוג יעשה כפי ראות ליבו ועיניו, ושכל אחד ישמור את עיניו אצלו...

בחופש בעלי לקח את הילדים לחמותי בחמישי,ואני נשארתי עם הקטן,ונסעתי אליהם רק למחרת.

מה זה נהנתי מהשקט הזה.

בשונה ממך בעלי לא עוזר כמעט בעבודות הבית היום יומיות אבל הוא שר החוץ שלנו (בנק, בעל בית קשר עם המורים וכו' )

הוא נוסע הרבה לחו"ל ובתחילה היה לי מאד קשה עם זה. לאט לאט התרגלתי ולמדתי להנות מאד מהזמן שהוא רחוק.

כן אני מתגעגעת אליו כשהוא רחוק, כן אני לא הלך לישון לפני שנדבר, אבל ב"חופש" זה אני מספיקה כל מני דברים ולומדת על הזמן שלי ועל איך לנצל אותו טוב יותר - ולדעתי זה טוב מאד -

מה שאת צריכה להתכונן אליו - זה שבערך אחרי שבועיים שאבא לא נמצא , הילדים מתחילים להראות סימני מצוקה. ואז הרבה יותר קשה בזמן שהילדים ערים

שיהיה לך בהצלחה - תנצלי את הזמן- ותהני ממנו - ואולי אפילו בסוף תרגישי חבל שהזמן הזה נגמר אבל אח"כ תרגישי הקלה - כמה טוב לחזור לשיגרה!!! 

אני מרשה לעצמי לתת לבית להתבלגן בכיף ובלי לחץ.

מזל שבסוף הבעל חוזר.....

אל תבוא לקלקל אותנו!

סתם, אחי, הכל בחיוך..

בעלי יצא לחודש מילואים לפני כשבועיים ואני פשוט עצובה...

קשה לי כל כך בלעדיו וכל יום אני בוכה לו כמה אני רוצה שיחזור כבר ושקשה לי.

האמת, אני לא יודעת למה זה. עומס בעבודה, עומס עם הילדים? אולי.

אני רק יודעת לומר שקשה לי לבד ועצוב לי שאין מי שידבר, יקשיב, יקום במקומי בלילה וכו'

אני צריכה אותו קרוב. יכול להיות שפיתחתי יותר מדי תלות? במילואים שהוא עשה בשנים שעברו אני לא זוכרת את זה כ"כ נורא

הבעיה היא אצלי? מה לעשות?...

יש נוחות מסוימת בניתוק מבן/בת הזוג. נוחות זו נובעת מ"צעירות" (בשורוק, חוסר בגרות) ללא תלות בגיל. כחייל מילואים ותיק, מנסיוני (עשרות שנים), בעבר  התגעגעתי בימים הראשונים של השמ"פ לילדים ובהמשך - גם לאשתי. במשך השנים התקצר פרק הזמן הראשוני הזה ובמידה רבה התהפך. אני מניח שמשך החיים המשותפים והעמקת השותפות משפיעים עד שאכן המושגים "אשה" ו"בית" -  חופפים. גם מרעייתי שמעתי  ששרות המילואים האחרון שעשיתי, לא מזמן, קשה לה כמו שלא היה בעבר ואני מזהה תהליך דומה.  

כנראה שבעלך מעריך אותך ומפרגן לך. ולכן את מתגעגעת אליו כל כך.

כנראה שבעלך יודע להעריך אותך-- וחסרות לך המילים הטובות שלו, וכשהוא נמצא את לא שומעת רק ביקורת,את שומעת ממנו מילים טובות, פרגון, וגם עזרה. לא?

 ולכן הוא חסר לך.

הזוגיות שלנו באמת טובה וקשה לי בלי המלים הטובות שלו

אשרייך שעלית על זה... ותודה!

זה מחזק גם כשלבד- ובעיקר כשביחד

לגרפסים ולשטיות... וברצינות, יתכן שבאמת בזה מדובר, ולפעמים כיף גם להיות קצת בשקט אחד מהשני.

היהדות העבירה לנו על זה שיעור רציני ביחסי אישות. אל תלחצי ואל תדאגי, ותראי שעוד כמה ימים כבר תרצי שהוא יחזור.. מחכים לעידכון..

רק אני נכנסת לדכאון רק מהמחשבה על מילואים????

אני לא שורדת ערב בלעדיו.

בתור רווקה הייתי המון לבד ובכלל לא פחדתי מזה.אבל עכשיו אני לא מסוגלת.

והכי עם הילדים.אני יוצאת מדעתי!בעלי ב"ה עוזר המון כי הם לא פשוטים.אבל אני ממש משקששקת מהמילואים הקרבים...

כמעל החזרתי לדוור את המכתב כשהביא אותו...

הבן מכור לאבא שלו ומשגע אותי גם ביום רגיל כשהוא לא רואה אותו.

כיף להתאוורר קצת בפרט שאנחנו כזה זוג דבק!

ולא לפחד!

עכשיו את מגלה שאת לא חיה עם בעלך בגלל שהוא עוזר לך פונקציונלית ובגלל שאת לא יכולה בלעדיו- את דווקא יכולה מצויין אבל את בוחרת לחיות איתו מסיבות פנימיות יותר...

ככה זה אצל הרבה זוגות- נדמה בהתחלה שאי אפשר בלעדיו ואח"כ מגלים שיכולים לחיות בנפרד אפילו יותר טוב

 אבל בוחרים להיות יחד!!!! קוראים לדבר היפה הזה להתבגר. והאהבה עולה קומה באופן משמעותי, רק שהיא קצת פחות עם רוח וצלצולים, ואת עוד לא רגילה לתחושה הזו.

גם אנחנו "זוג דבק" (סוג של) וברור לנו מעל לכל ספק שאנחנו חיים יחד בגלל סיבות פנימיות ולא פונקציונאליות. בוודאי שאני יכולה להסתדר בלעדיו עם הילדים, מה השאלה בכלל??

אבל בכ"ז מאוד קשה לי בלעדיו דווקא מהסיבה הזאת- שאנחנו חיים בשביל ה"מֶעבר" ואנחנו בוחרים להיות יחד באופן תמידי.

ולא, אני לא חושבת שיכולנו לחיות בנפרד טוב יותר. ממש לא!!!

אני חושבת שהנישואין שלנו בוגרים גם בלי המילואים, וכן, הם בלי רוח וצילצולים. הם מאוד אמיתיים. ולא צריך את ההפסקה הארוכה והבלתי נסבלת הזאת שמוציאה אותי לגמרי משיווי המשקל...

בעלי במילואים כבר קרוב לחודש... עד מתי אוקטובר 08... סתם. בע"ה ביום חמישי זה ייגמר. ב"ה!!

מצליחה להיות גיבורה גדולה שבוע גג שבוע וחצי,, לא יותר....

אני מנחשת שהכותבת בתחילת השרשור היתה בתחילת המילואים, לפני שנחנקים מרוב געגוע... רק שחשבה מראש שזה יהיה בלתי נסבל וגילתה שאפשר לחיות עם זה.

בימינו רוב המילואים שאני פגשתי שנקבעו לחודש נחתכים מיידית לחצי בגלל התייצבות יפה וגם אז יש נשימה, לכל האומללות+ שהבעל שלהן עושה חודש באמת- גם אני לא סובלת מילואים כאלה. אני רק אוהבת מילואים שמחייבים אותנו לקחת אויר, ושוב להתמודד לבד מצויין עם הכל ולהיזכר שהקשר שלנו לא פונקציונאלי. זה נותן פרספקטיבה חשובה גם לזוג כמונו שלרוב במצב מאוהב בלע"ר חמסה חמסה... כי כשלא......

יציאתו של בעלך למילואים איפשרה לך, למעשה, להתבונן בנישואיכם בעין של אמת. העובדה, שאינו חסר לך מעידה על כך, שאינו מוסיף מספיק טוב לחייך, ואינו משביח אותם. העובדה , שאת חשה הקלה מעידה על כך, שהוא אף מעיק עליך (בביקורתו על אופן טיפולך בילדים, למשל), ומהווה נטל נוסף על זה הטכני (הטיפול בבית ובילדים). למעשה, למרות שאת מגינה עליו, ואומרת שהוא עושה המון בבית, העובדות שאת מתארת, מוכיחות את ההיפך. שבי איתו, ספרי לו בגילוי-לב איך לא התגעגעת אליו, איך חשת הקלה בהיעדרו, ועל רצונך, שיעשה יותר בבית (מדוע הוא אומר לך, שצריך להחליף לילד? שיחליף בעצמו!), שיקח חלק גדול יותר במשימות המייגעות והבלתי-מתגמלות של היומיום, ושיחפש יותר דרכים להעניק לך אישית, כמה שנאמר (בגמרא): 'אשה - בעלה משמחה'. בהצלחה

זה שלכל זוג יש דינמיקה אחרת.

יש זוג שהריחוק מיטיב עימם, יש זוג שלא.

יש זוג שההטבה הזו יוצרת קרבה, ויש כזה שהוא מראה על ריחוק.

יש זוג שצריך לפתור ריחוק בשיחה, יש זוג שצריך לפתור אותה בחכמת נשים, עדינה, עקיפה.

תבחני מה אתם, היכן אתם מונחים.

אל תבהלי ממה שקורה, תבדקי- האם התקרבתם או התרחקתם?

את רוצה בו-  בו?

או שאת מתגעגעת לעוזר הבית שלך?

את יודעת את התשובה,אל תחפשי אותה אצל אחרים- אצל כל זוג היא תהיה אחרת!

בעל אוהב להרגיש שצריכים אותו, שתלויים בו.
לא נראה לי שזה יעשה להם טוב מה שהצעת!
זה בסדר גמור להתנתק לקצת זמן ולהרגיש טוב עם זה וזה לא אומר שהמצב רע.
לא נראה לי שקיים מצב שבין בני זוג אין ביקורת - השאלה איך אתה מתמודד איתה.

יש לי דודים שהם בקשר מצויין והם זוג למופת עם משפחה ברוכת ילדים
והם כל שנה דואגים לצאת לחופש בנפרד! כל אחד לבד!
הם אומרים שזה טוב להם לזוגיות.
אני לא אומרת שכולם חייבים לעשות את זה. אבל אולי בשביל אודה לי-ה זה טוב
וזה שהיא רואה שגם יש דברים טובים שהיא מתגעגעת אליהם אומר שהמצב בסדר.

אין לך מושג מה הוא מרגיש. לבוא ולתת לו מקלחת קרה כזו יכולה להיות הלם ולהרוס אותו. אולי התחושה שלך היא זמנית? אולי לא התגעגת כי את כועסת עליו שהשאיר אותך לבד? את הכעס את הופכת לעונש: אתה השארת אותי לבד אז אני לא ארגיש כלום כלפיך!

אחרי שהוא יחזור הכעס שלך יעלם וגם תביני אולי למה הרגשת את חוסר הגעגוע.

זו תובנה מעולה אך גם מזיקה..

זה שאת מסתדרת לבד בלעדיו זה נכון גם אם הית אומרת שאת לא מסתדרת.

כי אפשר בלעדיהם~!

זה מוסיף לערך העצמי שלך וחשוב לאישיותך...

אך אם זאת תמיד תיזכרי שהוא לא איזה סייעת בהורדת זבל או מאן זהוא...

אם לזה היתחתנו...אז אין צורך להיתחתן...הקשר בניכם הוא מעבר למעשים...קשר שמעבר למילים...ואםטרם את מרגישה זאת אל תהססי לפנות להכוונה...

היא בהחלט מתייעצת עם רבנים וכו' כרגע..

כנראה שהיו לה כל הזמן ניצנים וסימנים לראות שהוא קנאי...

אבל היא התעלמה מהם בגלל הסיבות שהזכרת... אבל עכשיו זה באמת עבר כל גבול.

בס"ד

סך הכל, היא רצתה לשתף את בעלה לעתיד, והתגאתה להציג אותו בפני ידידיה...
מן הסתם, אם היה לה רומן עם אחד מהם, היא לא היתה מביאה אותו (את בעלה לעתיד) לשם.
אין ספק שמדובר בגבר קנאי, ש.. מי יודע, על כל גבר מסוים שהיא רק "תעיף מבט מקרי",
הוא כבר יפרש את זה כ"רומן", וחבל מאוד, שבגיל כזה, אחרי כל כך הרבה שנים לבד - להתחיל לסבול.
היא סבלה מספיק בזמן שהיתה לבד, לא? צריך לחשוב על כך היטב.

אבל הואיל ואנחנו לא מכירים את הנפשות הפועלות, ואת מה שעבר עליהן בנישואים הראשונים שלהם- לענ"ד לא נכון לשפוט אותו.

האם יכול להיות שהיא התגרשה מבעלה על רקע רומן (או בגידה ממש) שניהלה עם גבר מעבודתה? האם הוא התגרש מאשתו הראשונה בגלל סיבה דומה וזה השאיר אצלו טראומה ונורות אדומות שמסרבות להתעמעם? אין לדעת.

לכן לא הייתי ממהר להגדיר אותו כך או אחרת, אלא מייעץ שניהם ילכו לייעוץ או לגישור וייסבירו את עמדתם.

ברור שא"א לשפוט ע"י סיפור קצר בפורום...

היא לא התגרשה על רקע שום סיפור כזה.. ומעולם לא היה לה סיפור כזה.

מה שהיה איתו- אין לי מושג..

ממישהיא בת 50 שבפעם הראשונה בחייה התארסה, לשפוט אותו בעיניים אוביקטיביות - יש פה יותר מדי כוחות שמפתים אותה לשתוק, ואחרי החתונה זה עלול להיות יותר חמור.

ייתכן, שאם לא יתערבו יש פה "עמידה על דם".

לדעתי - לדחוף את האשה להתייעצות עם הרב אבינר או עם הרב שמחה כהן.

ומיד!!!!!!!!!!!!!

מורכב.

אין ספק שהוא קנאי,אבל זה די טבעי...זה שזה ממש רחוק עד להיות בטוח ברומן היסטורי,זה כבר קצת קיצוני ודורש בירור...

הייתי בודקת את העיניין.

לא להיכנס להיסטריה אך גם לא להישאר אדישים.

נסי להזכר בכמה מקרים מהם התחושה הזו עלתה בך. האם היו עוד אנשים שיכלו לסייע לו במקומך? האם לא היתה לו אופציה אחרת אלא לבקש ממך?

אם את לא יכולה למצוא נקודת זכות, יתכן וזה קשור באופי שלך. לא כי את נצלנית ולכן זה חוזר אליך מידה במידה, אלא בעיקר מפני שאת נוחה לבריות, נכנעת אולי, וקל לבקש ממך בלי לצפות לסירוב מצידך. האם צדקתי?

בהצלחה רבה!

צדקת! ואני עובדת קשה כדי לשנות את זה ולומר-אני לא יכולה . כי אני לא מרגישה עם זה בנח כבר . למרות שאני מרחמת על המבקשים כי יותר קשה להם. והם התרגלו שיש משהי ששם כשבא להם.

אבל בגלל ש"כל חצר צריך גדר" וכל בית גבול...   אני משכנעת את עצמי שהם יסתדרו.

מידת החסד שבי ירדה פלאים.עצרתי את זה כי אין גבול.....חבל......

גלגל חוזר בעולם ועוד נחזור ב"ה לחסד

תודה. ושנצליח זה ממש לא פשוט!

להתייחס אליך. רק דברים טובים כמובן. מה למשל? רק אתה יודע מה באמת יפתיע את אשתך. ואז אולי היא תפקח עיניים גדולות ותשאל אותך: "מה נפל עליך?" ואתה תוכל לענות: "מה נפל עלי?! אני פה, אני קיים, עלית על זה, את גדולה...   אני מזמין אותך לכוס קפה ועוגה ולדבר איתי, בעלך, זוכרת? התחתנו פעם כזה..."

אולי תוכל לפרט למה הכוונה במשפט "אשתי לא מתייחסת אלי"? באיזה רמות?

ברמת יחס לילד, חתול, כלב, עציץ, קיר, אויר, מה?

רק לא להתאבד.

"רבי נחמן מברסלב כך אומר: "לא להתייאש, לא להתייאש, אסור להתייאש! 

אם הגיע זמן קשה, רק לשמוח יש, רק לשמוח יש, רק לשמוח יש!"

מסכימה מאוד עם התגובה שלפני.

וממליצה מאוד בנוסף פניה לייעוץ מקצועי.

אולי מישהו יכול להפנות למקומות ספציפיים???

ורק לא להתאבד. אנחנו יהודים וזה לא אמור להיות בלקסיקון שלנו, אלא אם כן אמרת את זה רק כדי להמחיש עד כמה אתה מרגיש גרוע.

אל תתיאש גם אני עברתי גהנם עלי אדמות

גרושין (שהיא בחרה)

תכריח את עצמך לעשות דברים שאתה נהנה מהם(בלי קשר אליה)

פעם הרגשתי נחות ביותר ונזכרתי באמרה של רבי נחמן

"קצת גם טוב" תתעודד מהקצת יש בך המון על אף

שאינך מבחין בזאת ..

אם תרצה עידוד תיצור איתי קשר

natanr100@gmail.com

בהצלחה רבה

אני מקווה שהענינים

התיצבו אצלך בכל אופן תהיה חזק

אל תתן לעצמך ליפול ןתזכור לשמח את עצמך

לילה טווב

בתקוה שאתה מרגיש יותר טוב

natanr100@gmail.com

למה להתאבדד??.....מה קשייך?

הרי זה הנסיון שלנו כי ה' מעמיד אותנו בנסיונות כדי שנתגבר עליהם...נכון שקל לדבר אבל צריך לעבוד על זה..

איפה אתה גר?

בודאי שאת צריכה. למען האמת את חייבת לדווח..הבעיה שהם לא ממש יודעים לעזור במקרים כאלה.

לפעמים האשה כ"כ מושפלת שהיא מגיעה לא רק לפחד מ"מה יאמרו" ולכן לא מתלוננת נגדו אלא מנסה לעזור לבעלה ומתמלאת בהאשמות אישיות. על "תסמונת האשה המוכה" בטח שמעת..

לכן הייתי ממליץ להתמקד בה ולנסות לדובב כך שהיא תספר כל מה שעובר עליה, וגם לעודד ולחזק אצלה את הבטחון העצמי, ובמקביל להפנות אותה למוקדי סיוע שרשומים למעלה בהודעה הנעוצה.

בהצלחה רבה!

בס"ד

אין לך מה ללכת למשטרה. כי החוקרים מבקשים עדות בכתב מהמתלונן/ת.
ולכן, אם כבר, חברתך היא זו שצריכה לפנות.
אבל כמובן שרצוי לפני כן לפנות לייעוץ מוסמך, כי שם נותנים יחס אישי,
והחברה יכולה בשקט וברוגע לספר מה עובר עליה, עד כמה החיים איתו קשים וכו'.
ומשם היא מקבלת הדרכה איך להמשיך הלאה.

בס"ד

במקרה של "אזעקת אמת"?

בס"ד

האם איומים בלבד, הם עילה לתלונה במשטרה?
אם הבעל "רק" מאיים שהוא יעשה לאשתו משהו,
"רק" מניף את ידו מעל פניה, אבל... לא "נוגע" בהם.
רק מחרף ומגדף, משפיל, מנבל את פיו, בקיצור, מתעלל נפשית!!
האם זו עילה?

כל הכבוד על הערנות והרגישות

אני יודעת שקיים בירושלים מרכז מצויין המטפל במקרי אלימות במשפחה במיוחד לציבור הדתי והחרדי.

לצערי, הנגע הזה פשט גם בתוכנו ובאחוזים גבוהים...

אולי כדאי שתפני את למרכז ואולי הם יוכלו לתת לך הכוונות מה ניתן לעשות.

המרכז למשפחה יד שרה 02-6444566

בס"ד

של אלימות במשפחה, ממליצה לכם לקרוא את זה:

http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/alimut-2.htm