כשהייתי צעיר יותר (בהרבה), היו אצלנו ספרים של הוצאות כמו "זרקור" ואחרים. היום אני מסתכל על דברים בצורה ביקורתית מאוד לאור חוסר האמינות שלהם, אבל באמת שבתור ילד-נער צעיר הם היו לא רעים בכלל. גם הנושא החרדי שהיום נורא נורא צורם לי בהם - היה הרבה פחות בסביבה. כנראה עניין של תחושה.
1. מן הסתם שביטויים מיניים אינם רלוונטיים בשום צורה. זה נכון שיש תאורים ברמה כזו שמותר לקרוא/להסתכל על אבל לא לבצע ועליהם אפשר להבליג.
אני לא אשכח שלא אחת ראיתי באקראי סרט מסויים שבו היה קטע (מיותר לחלוטין מבחינת העלילה) שלא היה צנוע, ונוצר כנראה כדי למשוך אנשים.
2. אני לא קורא יותר מדי כך שבבחירת הקריאה - ברור לי שקיימת חובה אישית ומוסרית לעודד את מי שכותב מנקודת מבט ציונית ראויה, וממילא - בחירת הספרים תהיה דומה.
3. ספרות חרדית היא בעיה לא פשוטה. אם מצד הסופר - שטווח הסיפורים שלו מצומצם (הרבה יותר אפילו מגבולות ההלכה), קהל היעד שלו מצומצם גם כן (ילדים, נשים - אבל לא נוער וגברים שאמורים ללמוד), וגם הנושא (צורך חברתי להכפיש את החברה החילונית/ה"מזרוחניקית" וכו'.
דווקא ספרות הילדים שלהם (מתוקף אופיה) הרבה הרבה פחות בעייתית לקורא הציוני, בעיקר לאור העובדה שילדים פחות בנויים לקבל מסרים נגד "מזרוחניקים" ודחיית אורח החיים החילוני לא מהווה דבר שלילי בעיני הוריהם.
גם המסרים בעד חזרה בתשובה ו כו' מתקבלים היטב במוח פשטני יחסית של ילדים. מהצד השני - ילדים גם מפספסים הרבה חלקים חשובים מעלילות של סרטים וספרים מהצד החילוני, ומי שראה בגיל מבוגר סרט של וולט דיסני יוכיח.
הבעיה חמורה בעיקר בספרות הנוער והמבוגרים, השפה והסגנון פשוט יחסית לא מתאים...