נשמע כמו פתרון טוב

ההורים יפגו את הבן והנכדים

ואת לא תיפגעי.

לא מבינה למה זה צריך להיות כולל לילה

שיסעו לביקור ערב כלשהו/ אחה"צ

וחיבוק! נשמע קשה ממש!!!

לא התכוונתי שבת

התכוונתי ביקור באמצע השבוע

לא הבנתי שזה האופציות... עכשיו מקריאה חוזרת הבנתי...

ממש ממש לא!

אתם מתחילת הנישואין נוסעים כל שבת שניה אליהם? גם אחרי 8 שנים? זה המון

ובכלל, את מתארת מציאות מאוד קשה ומורכבת ואם כל כך קשה לך אז באמת להפחית נסיעות לשבתות אצלם או להזמין אליכם במקום.

רק נראה שלפני כן כדאי ליישר קו עם בעלך, לדבר איתו. נראה שיש צורך שיבין ויראה אותך

כל כמה זמן אתם נוסעים להורים שלו?

ולהורים שלך?

אדם לא צריך להיות במקום שבו רע לו. פשוט לא.

יש חתונה אחת לכמה זמן? מילא.

צריך לעשות סדר פסח ביחד אחת לשנתיים? נו טוב.

אבל להגיע אחת לשבועיים למקום שבו רע לך? זה עונש שלא מגיע לאף אחד.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל להימנע מאנשים או מקומות שעושים לי רע. אני משלם על זה מחירים אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שזאת הדרך היחידה.

בעלך אוהב אותך? רוצה בטובתך? אז לדעתי הוא צריך להבין שאת פשוט לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה רע. לא משנה מי אשם, מי אמר מה, מי עשה למי. פשוט לא טוב לך שם וזהו.

גם צורת דיבור שלא מתאימה שידבר אליך "תדעי את מקומך"/ לצעוק עליך ובטח ובטח שזה ליד אנשים לא מקובל בשום צורה

דבר נוסף הוא יכול ליסוע לבקר בכיף את ההורים שלו בלעדייך אבל למה גם לישון?

הכל מתחיל מליישר את ההדורים מול בעלך כי משפחות הזויות יש בשפע אסל ברגע שבעלך יבין ויהיה איתך זה יהיה פשוט יותר

כל יועץ זוגי שתפנו אליו יערוך את הגישור הזה ביניכם אם לא תתקשרו את זה בעצמכם.

משהו פה לא תקין . יכול להיות שהכל בסדר מסביב.. אבל זה משהו שדורש טיפול.

יותר משיחה אחת. ששניכם מקדישים זמן בצורה רגועה.

"אנחנו מקשיבים ולא שופטים"- ואז מוצאים פתרונות.

אני מכירה לא מעט סיפורים כאלה שנגמרו בגירושים רק כי המשפחה שלו / שלה היו כאלה ובן/בת הזוג לא היו שם בשביל הצד השני.

כותבת גם בתור אחת שחוותה חוויות דומות בפרק א'.

ניסיתי להסביר לו בצורה הכי יפה איך שאני מרגישה, חוץ מלהגיד לי שהוא גם סובל אצל המשפחה שלי

לא היה לי מה להגיד (לא היינו אצל המשפחה שלי 10 חודשים) ההורים שלי מגיעים אלינו.

הוא פשוט אמר לי שהוא אמר להורים שלו שאני לא רוצה לבוא, והם ידברו איתי

זה אמיתי?

מאז ומתמיד ההורים שלו היו מעליי

אני באמת חושבת שאם נתגרש זה יהיה רק בגללם

וחבל לי על הילדים 

והם אמורים לדבר איתך?

הוא אמור להיות בצד שלך, להגן עלייך, ובטח לא לומר להם ככה מה שאמר ולתת להם "לדבר איתך" כאילו את צריכה לשמוע מהם שיחת מוסר, כי לצערי זה מה שנשמע כאן

שוב, דווקא צריך שקודם ביניכם תהיה הבנה, תקשורת, שיח והסכמה שאתם צד אחד

תמיד

שברוך השם אנחנו מנסים לבנות בית משלנו ואנו זקוקים לבנות את עצמנו.

בלי קשר להורים בזוגיות אם נפתח פנקס חשבונות מה קורה אצל כל אחד מההורים זה לא ייגמר.

השינוי הוא אצלנו כי כשמתחתנים בונים קן חדש בית חדש עם הרגלים שונים ואם כל הזמן נוסעים מתי נבנה את הקן הפרטי שלנו.

מעבר לזה לשקף לו את ההרגשה שהם מעליך וגם להסביר לו מה זה גורם לך להרגיש ,לשאול אותו מפורש טוב לך ונעים לך שכך אני מרגישה? איפה האחריות שלך לדאוג לי?לא בהאשמה אלא בהתעניינות תאיר את עיניי תסביר לי איפה אתה מתחשב כי אני לא רואה...

אם הוא מבין שיש בעיה ויהיה מוכן לפתור אותה נחמד ,אם לא ללכת כמה שיותר מהר לייעוץ .

אבל כמו שציינתי, זה משהו שמצריך יותר משיחה אחת. 

יש גבול לכמה "הוא" יכול לספוג אינפורמציה שהוא מרגיש בה "לא בסדר".

אולי בפעם הבאה שהוא יציג את זה מהצד שלו לפני שאת מציגה את הדברים ותנסו למצוא פיתרון עבור שניכם.

כי אתם החשובים פה בתוך הסיפור.

(אני לא יועצת זוגית. רק רוצה בטובתכם. כי ככה שניכם לא יכולים להמשיך)

ממש קשה להיות במקום שבו לא רואים אותך, לא מתייחסים אלייך, ואפילו בעלך משתנה שם ומתנהג אלייך כאדם זר. 

זה באמת כואב ומגיע לך על זה חיבוק ענק!

אני חושבת שיכול לעזור אם תצליחי רגע לשים בצד את כל האמירות השכליות והשיפוטיות על המשפחה שלו (למרות שהן צודקות לגמרי!), ולנסות לבוא ולספר לבעלך בכנות איך את מרגישה- שכשאתם שם את מרגישה בודדה, שקופה, חסרת ערך, מרגישה לא מספיק טובה בעיניו וכו'. בלי האשמות, הסברים או השוואות לצד שלך. פשוט לבוא נקייה וכנה.

מאוד מאוד קשה לבוא ולדבר ככה בפתיחות, ואולי יהיה לך קל יותר לכתוב את זה בכתב, אבל אני מאמינה ששיח כזה יגייס אותו לבוא להגן עלייך ולהיות לצידך.

ופחות משנה מה תבחרו לעשות בפועל (הוא יסע לבד, תורידו תדירויות, תקבעו דרך מסוימת שבה הוא מתנהל כשאתם שם)- מאוד חשוב התחושה שאת לא לבד בסיפור הזה. שהוא איתך יחד. זה הוא ואת יחד בהתמודדות מול המורכבות שבקשר בינך לבין המשפחה. וממש לא משנה מי אמר, מי עשה ומי אשם. 

כאשר עומדים מול קונפליקט כלשהו -

הוא קודם כל ההבנה העמוקה.

לתת רגע ניראות למה מתחולל אצל כל אחד מאיתנו בעצם

קודם כל ניראות לעצמי

אח"כ לשקף זאת לשני,

שבתורו נותן ניראות לעצמו -

ואז משקף אותה לי.

כאשר יש בינינו הבנה עמוקה

מה כל אחד מרגיש שם?

מה כל אחד צריך שם?

מה לכל אחד קשה?

מה כל אחד היה רוצה שיקרה?

וכאשר כל אחד נותן לשני (וכמובן גם לעצמו קודם) ניראות -

או אז אפשר לעבור לשלב הבא - שהוא שלב הפתרונות.

ובשלב הזה,

אם עשינו כבר את השלבים הקודמים נכון ולעומק -

הפתרונות מגיעים הרבה יותר בקלות.

כאשר המטרה שלנו היא למצוא את הגם וגם.

ולא את ה"או או"

למצוא איך אפשר שגם אתה בעלי תרגיש שיש לך ניראות למה שחשוב לך וזה מתקיים

וגם אני ארגיש שיש ניראות למה שחשוב לי ושזה מתקיים.

ההצעה הזו שהוצעה שבעלך יסע עם הילדים בחמישי ויחזור בשישי יכולה למשל להיות פתרון מסוים שיכול לעבוד,

אבל לא כך כאשר אין עדיין ניראות הדדית, הבנה הדדית, חיבור עמוק.

ככה זה רק לשים את השלב האחרון בפירמידה (הפתרון) שהוא הכי קטן בגודלו ואז כל הבניין קורס...

צריך קודם לבנות את הבסיס הרחב שיחזיק אותו, את הפתרון.

הבסיס הרחב הזה של ההבנה, של הניראות אחריה, ואז הפתרון.

אני מצליח קודם לראות אותך, אשתי,

להבין אותך לעומק

מה קשה לך שם

למה קשה לך שם

מה את צריכה שם

מה עוד

אני מצליחה לראות אותך, בעלי,

להבין אותך לעומק

מה חשוב לך שם

מה הצורך שלך שם

מה עוד

אחרי שנעשה את זה נוכל לחשוב על חמישי עד שישי

או על כל פתרון אחר

העיקר שהוא יבטא את הגם וגם

והעיקר שהוא יבטא זאת רק על גבי ההבנה השלמה.

כשאני, האישה, ארגיש שהלב שלי והצרכים שלי וכל מי שאני חשוב, ולא שקוף

נראה, ולא נמחק

שמבינים אותי, שמקשיבים לי, שרואים אותי, שאכפת ממני,

וכאשר אני, האיש, ארגיש שהצרכים שלי והלב שלי נראים ונשמעים, שאפכת ממני, שאני חשוב, שאני לא נמחק -

אז נחשוב *יחד*

האם מענה שאבא והילדים נוסעים לחמישי בערב עד שישי בבוקר יכול לענות על הצרכים של האיש של לראות את משפחתו, בביקור של הילדים את סבא וסבתא, וזאת בלי שאני האישה אסבול שם, ובלי שניפרד לשבת?

או אולי מענה אחר שכן נלך יחד אבל בלי לינה?

או שכן עם לינה אבל נראה, שוב -*יחד* איך שנינו נרתמים לזה שיהיה לי נעים שם? או לפחות לא רע? מה שנינו עושים בשביל שזה יקרה?

כי אני חשובה.

ואתה חשוב.

והצרכים שלי חשובים.

והכאבים שלי חשובים.

והצרכים שלך חשובים.

והקשיים שלך חשובים.

ואחנו יחד

אחד *עם* השניה

ולא אחד נגד השני

וכמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל "הרגל של אשתי כואבת *לנו*" -

זו הבעיה של *שנינו*

וזה אנחנו מול הבעיה

יחד.

חושבים מה הפתרון הכי מוצלח למקרה שלנו

חושבים יחד

מנסים יחד

מדייקים יחד

בודקים יחד

מבינים יחד

נותנים ניראות יחד

וגדלים יחד 

ב"הצלחה רבה יקרה 🙏🌹

שיסע חמישי, יחזור שישי, כך גם יתן לך זמן להכין שבת בשקט.

תשובה אמיתית:

אם לא תתחילו ייעוץ זוגי, זה לא יגמר טוב, כי נשמע שגם הוא סובל, אבל לא יודע איך לצאת מזה, ובסוף ייצא עליך ועל הילדים אם לא יהיה משהו נטרלי שיאזן קצת את התמונה.

כשהוא חוזר מההורים שלו, הוא לא הופך לאדם אחר.

הסדר התקין הוא שבעלך צריך להיות איתך לגמרי בכל מקרה ובכל מצב. מה שאת מתארת זה בעצם שאת לא צריכה להגיע לשם בכלל. פשרה הוגנת, להגיע לביקורים רחוקים רק בימי חול. לא בשבתות. אם בעלך לא מסכים. יש לך בעיה רצינית. זה לא עובד. חייבת להיות הבנה שלו ושל הוריו. שהם ירדו למקום השני. ואת תופסת את המקום הראשון לכל דבר ועניין. זה אלף בית של חיי נישואים ואם הוא עדיין לא קלט את זה. מישהו צריך להסביר לו. הוא חייב להבין שהמשך המצב כפי שהוא עלול להביא לפירוק המשפחה. שיחליט. לא התחתנת בכדי לסבול דברים מהסוג הזה. בכל מקרה תגידי לו שאת מבקשת להפסיק להגיע לשבתות. נקודה.

סיטואציה קשה ותיקשורת מורכבת.

ממליצה מאוד על "אהובה צוקרמן" היא עובדת על מענה שכלי ורגשי, נותנת מענה לזוגות בתהליך קצר ומשמעותי. אפשר למצוא את המספר באתר שלה.

את נמצאת במערכת יחסים חולה. סוג של אלימות גלויה וסמויה. לא באמת סופרים אותך. לכי לייעוץ אפילו לבדך. בכדי לדעת את איך לנהל את המצב הזה. אני בעדך. לא מקבל את המושג דעי את מקומך. ככה לא מדברים לאישה.

להגיד שהיא בזוגיות אלימה אחרי ששמעת צד אחד וכמה מילים מתוך פורום.

בכל זוגיות יש קשיים וצריך לצלוח אותם...מפה עד להגיד שבעלה אלים..בהחלט הם צריכים הדרכה אבל לא צריך להוסיף שמן למדורה

אבל אנשים נסחפו להגיד שבעלה אלים והזוגיות חולה...לא! בנקודה הזו הם חייבים ליישר תהדורים ואם יש צורך ללכת לייעוץ טוב 

ככה נראית אלימות סמויה בדיוק ככה. כמובן שצריך לשמוע שני צדדים. אם מה שהיא כותבת נכון. אלימות סמויה קלאסית. וזה כבר מעבר לסמויה. זו אלימות מאורגנת.

לפעמים עדיף פשוט להישאר בבית מאשר להגיע להורים שמתערבים בשביל מה צריך את כל המסיבות האלה!!!!

קיבלנו חדר אוכל פרטי

היה נגישות (אם זה נדרש)

יש מרחבים למשחק בחוץ עם דשא

מהדרין (אם נדרש)

בנוסף יש פינת חי נחמדה (לא הייתי מגדיר גדולה. אבל נחמדה) בקיבוץ עם כניסה חופשית. (רצוי לברר אם עדיין קיים)

אפשר ללכת לבקר ברפת ובחליבה שם.

לא שאלתי במפורש לגבי הרפת והחליבה. אבל לא נראה לי שזה הפריע למישהו.

בית כנסת יש מרכזי. לא פרטי.

אבל אם אתם מניין משל עצמכם. אולי תוכלו לקיים את רוב התפילות בחד"א שתקבלו. בררו זאת מראש.

יתרון שזה בית מלון דתי

כך שיש אווירת שבת גם בלובי.

אין לי מושג לגבי מחירים.

מניח שלא זול

יש להם בית כנסת מרכזי, ובית כנסת נוסף לאירועים פרטיים.

יכול להיות שבאותה שבת הייתה קבוצה נוספת שכבר סגרה את הבית כנסת ההוא.

אני זוכרת את מה שכתבת לפני תקופה.

לפי מה שאת מתארת- חצית גבול. גבול אדום.

נראה שאת רוצה שבעלך יתגרש ממך כדי "להיענש" על ידו ולנקות מעט את המצפון שלך.

ואני אגיד לך ת'אמת...

גם מעשה כזה לא ירגיע אותך... אלא ידרדר את המצב הנפשי שלך.

קחי את עצמך בידיים וגשי לטיפול/ ייעוץ.

אל תעשי שום דבר נמהר ללא ייעוץ והכוונה.

אני לא חושבת שתקשיבי למה שאני כותבת, אבל שווה לי לנסות.

(אני מכירה לא מעט סיפורים של נשים כמוך, ותדעי שיש דרך להתגבר ולגדול מהסיטואציה- רק כשלוקחים אחריות ומכניסים אשת מקצוע לעניין)

אז זהו שאני לא רוצה לפרק את הבית

אבל נקלעתי למקום שאני לא יודעת איך יוצאים ממנו

אם את בקטגוריה של אנשים רגישים שלוקחים הכל "ללב" יש פורום שלם כדי להתחיל לעשות עם עצמך עבודה רגשית. לבכות לא יועיל לך ולהתגרש בטוח לא כמו שכתבה האישה החכמה שמעליי..

ולגשת לטיפול מחר!

שום עבודה לא שווה את הבית שלך!

לא את הדמעות של הילדים שלך ותלב של בעלך

תעזבי ותפתחי דף חדש. יכול להיות שלא תספרי לבעלך וזה לא סוף העולם. אבל להמשיך לעבוד עם ההוא שאין לו בעיה ללכת עם אשת איש - זה הדבר החמור!!!

בהנחה ואת בחרטה עמוקה כמו שנשמע תעצרי הכל מיד.

תחתכי את הקשר בכל צורה שהיא.

כולל לעזוב את העבודה

בשלב השני והמיידי לפנות לטיפול ועזרה

כנראה גם הקשר הזה הגיע מחוסר שהיה לך ואת צריכה למלא אותו עם בעלך, זה דורש עבודה 

לגמרי לחתוך כמה שיותר מהר את הקשר כולל לעזוב את העבודה

הבית שלך חשוב יותר מכל עבודה!!!

ודברים כאלה אם לא חותכים בקאט אחד נורא קשה להפסיק

עורכת עכשיו כי זה נשמע שבאתי להטיף לך אבל זאת לא הכוונה.

אני באמת חושבת שזה מה שחסר לך פה. את צריכה להחליט מה את רוצה ומה את עושה, לא הניסיונות ולא ההוא מהעבודה וגם לא בעלך.
 

כשתחליטי מה את רוצה את כנראה תדעי מה לעשות כדי לממש את זה.

תסתכלי רחוק איפה את רוצה את החיים שלך, ועל מי את משפיעה בדרך

אבל עברת גבול "לא תקרבו לגלות ערווה", שאם לא תתפסי אותו עכשיו תעברי כבר על איסורי כרת וסקילה.
 

אם את לא רוצה שהחיים שלך יתפרקו, 

את בשלב שאת צריכה כאן ועכשיו בלי רחמים עצמיים ובלי להסתבך, להתפטר סופית ולנתק כל קשר מהגרוש ההוא מטוב ועד רע.

פשוטות.

ולעבוד על הרצון.

אין מנוס מעבודה קשה.

לדעתי זה המון ממש

אולי תלכו לבקר אותם בימי שישי ותחזרו הבייתה לשבת

ככה אנחנו עושים לפעמים

גם אם בשוגג.

אם לא גורמים בינכם לבעיות בשלום בית,

אז לא יזיק לו לסבול קצת פעם בחודש, חודש וחצי כדי שאת תהי שמחה יותר.

בסוף הדרישות שלך לא מאוד גבוהות.
 

אפשר במסגרת האפשר להתחשב, לאפשר לו למשל לצאת לנוח בחדר כשיש רעש וצהלולים.

אבל לא רואה סיבה שתרגישי לא בנח.

רק מוסיפה שיתכן שהוא נפגע ממשהו (שקשור למשפחה) ולא מרגיש בנח לשתף אותך בזה.

אז תנסי לגשש ואם צריך, גם לפתור את זה...

זה בסדר גמור שתצפי שיבוא לקראתך גם אם זה דורש ממנו קצת להשקיע.

אני שומעת אותך ויש רושם שאת מאוד מתחשבת ודואגת לו. וזה יפה מאוד, תמשיכי ככה.

אל תחיי עם רגשות אשם על זה שמידי פעם את צריכה שיעשה מאמצים בשבילך.

שוב, אם אפשר להתחשב בו במסגרת האפשר, תתחשבי.

קשר משפחתי זה דבר חשוב.

כל עוד לא פוגעים בו או בזוגיות שלכם, אין סיבה שתוותרי על הצרכים שלך. במיוחד כאישה שרגילה לבקר בבית אמה.

תמצאו פתרון, אבל אל תוותרי על עצמך.

והבית שלך כן זה שהקמת קודם ואת צריכה להשקיע בו יותר זה דעתי

ואם היה כזה, שברתי שמאלה חזק

לא היינו אצל הנורים שלי שבת כבר כמה שנים וטוב לנו

להורים של בעלי הולכים מדי כמה חודשים לסעטדה וחוזרים לבית

מניחה שזה לא התשובה שאת מחפשת לשמוע🤭

תשבו תדברו תבואו אחד לקראת השנייה.אולי יש שבתות פחות עמוסות ותוססות עם פחות אנשים? כדאי לנסות ללכת אז

ולכן בגלל שלדעתי שלום בית זה דיני נפשותאם אין משהו חכם לומר ממש עדיף לא לומר וזהו בעזרת ה' מאחל לכם שתמצאו את הפתרון הנכון לשניכם על הצד הטוב ביותר

תנסו להגיע להסדר שעובד בשביל שניכם.

מצידך אולי אפשרי לנסוע לבד בימי השבוע עם הילדים.

מצידו להשתדל לבוא לקראתך כמה שהוא יכול, אם זה חשוב לך.

אצלנו יש אחים שמגיעים בקושי פעם בשנה להורים, אחרים פעם בחודש ואחרים כל שבת.

כל אחד ומה שמתאים לו.

הם באים אלינו.

הם הגיעו לשלב שמגיע להם להפסיק לטרוח, ולקבל נחת מהילדים והנכדים...

את יכולה לנסות לדייק את התיאור הזה? כי זה ממש לא ברור מה את מחפשת.

גילאים זה מדיד,

רמה דתית ושות' אני ממליץ לא להתייחס מדיי . אם זה מדי טוב אז זה קבוצת סיכון, אם זה על הפנים אז זה אתגר לשיקול דעת.

כל המנעד באמצע עם הכל ניתן להסתדר בסוף כולם בני אנוש

ולא חסר דוסים שהם נוראיים בין אדם לחברו וכו

תבדקו בגוש עציון, יש כל מיני פרוייקטים חדשים

אולי אפרת למרות שלא ממש יישוב

מוכר, וכואב …

זוכר יום אחד, עוד כשהיינו מאורסים, ישבה אצלי בדירה (השכורה שאז גרתי בה כסטודנט), והבעתי בפניה ביקורת, שאני לא שומע ממנה מילות אהבה, כפי שאתה מתאר …

זה עזר לתקופה קצרה..

זה האופי.. חי עם זה בידיעה שיש ביננו אהבה רבה ומשיכה ותשוקה וחוסר (כאשר אני נעדר מהבית) וגעגוע, אך אין לכך ביטוי במילים מבוטאות בקול… 

בעיקר בגלל שגם הוא אומר שזה משמעותי לו.

לא על מראה חיצוני, בעיקר על התנהלות מול לקוחות שמאוד מרשימה אותי, או יחס יפה לילדים.

יש עוד, אבל זה לא בא לי טבעי כמו שלו.

אני, לצערי, יותר ביקורתית

אז קודם כל אתה יודע מה השורש, ואת זה צריך לפתור.

ובאופן כללי,

יש כל מיני שפות של אהבה.

לא כולם מביעים אהבה באותה צורה.

אז אם זו הדרך שלך לקבל אהבה, תשתף אותה.

לא הייתי מבקשת ולא הייתי מבקרת.

אין מה לבקר, זאת כנראה לא השפה שלה, ואולי גם לא ממש יודעת להשתמש בה באופן טבעי. היא כנראה צריכה ללמוד.

ולא הייתי מבקשת, כי זה מעמיד את מי שמבקש במקום של "נזקק", ואת הצד השני במקום של נאשם או חייב. ואף אחד לא רוצה לתת מחמאות כי הוא חייב, ולקבל מחמאות כי חייבנו מישהו.

בקיצור, דברו על 5 שפות האהבה, תשאל אותה מה היא הכי אוהבת לקבל.

תן לה משוב חיובי על פעמים שבהם היא החמיאה לך ומה זה עשה לך...

ואם זה סימפטום לבעיה יותר עמוקה בינכם, עדיף לפתור קודם אותה, לא יעזור לנסות לפתור את הסמפטום.

אין מחלה או הפרעה כזאת ב-dsm,

וכמו הרבה תכונות אחרות יש כאן פשוט סקלה מאוד רחבה עם מספיק מקום לכל בני האדם.

אז אולי בעצם השאלה לא צריכה להיות אם זה מאובחן וכו', אלא האם יש דרך לגרום לאדם להיות פחות מופנם.

ואז צריכה להישאר השאלה, האם הוא עצמו בכלל רוצה את השינוי הזה, ולשם מה...

מקבלת בהבנה או תוקפת?

סתם מעלה אפשרות שבן אדם יכול להראות מופנם כי הוא חושש מהתגובה של מי שמולו