נשמע כמו פתרון טוב

ההורים יפגו את הבן והנכדים

ואת לא תיפגעי.

לא מבינה למה זה צריך להיות כולל לילה

שיסעו לביקור ערב כלשהו/ אחה"צ

וחיבוק! נשמע קשה ממש!!!

לא התכוונתי שבת

התכוונתי ביקור באמצע השבוע

לא הבנתי שזה האופציות... עכשיו מקריאה חוזרת הבנתי...

ממש ממש לא!

אתם מתחילת הנישואין נוסעים כל שבת שניה אליהם? גם אחרי 8 שנים? זה המון

ובכלל, את מתארת מציאות מאוד קשה ומורכבת ואם כל כך קשה לך אז באמת להפחית נסיעות לשבתות אצלם או להזמין אליכם במקום.

רק נראה שלפני כן כדאי ליישר קו עם בעלך, לדבר איתו. נראה שיש צורך שיבין ויראה אותך

כל כמה זמן אתם נוסעים להורים שלו?

ולהורים שלך?

אדם לא צריך להיות במקום שבו רע לו. פשוט לא.

יש חתונה אחת לכמה זמן? מילא.

צריך לעשות סדר פסח ביחד אחת לשנתיים? נו טוב.

אבל להגיע אחת לשבועיים למקום שבו רע לך? זה עונש שלא מגיע לאף אחד.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל להימנע מאנשים או מקומות שעושים לי רע. אני משלם על זה מחירים אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שזאת הדרך היחידה.

בעלך אוהב אותך? רוצה בטובתך? אז לדעתי הוא צריך להבין שאת פשוט לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה רע. לא משנה מי אשם, מי אמר מה, מי עשה למי. פשוט לא טוב לך שם וזהו.

גם צורת דיבור שלא מתאימה שידבר אליך "תדעי את מקומך"/ לצעוק עליך ובטח ובטח שזה ליד אנשים לא מקובל בשום צורה

דבר נוסף הוא יכול ליסוע לבקר בכיף את ההורים שלו בלעדייך אבל למה גם לישון?

הכל מתחיל מליישר את ההדורים מול בעלך כי משפחות הזויות יש בשפע אסל ברגע שבעלך יבין ויהיה איתך זה יהיה פשוט יותר

כל יועץ זוגי שתפנו אליו יערוך את הגישור הזה ביניכם אם לא תתקשרו את זה בעצמכם.

משהו פה לא תקין . יכול להיות שהכל בסדר מסביב.. אבל זה משהו שדורש טיפול.

יותר משיחה אחת. ששניכם מקדישים זמן בצורה רגועה.

"אנחנו מקשיבים ולא שופטים"- ואז מוצאים פתרונות.

אני מכירה לא מעט סיפורים כאלה שנגמרו בגירושים רק כי המשפחה שלו / שלה היו כאלה ובן/בת הזוג לא היו שם בשביל הצד השני.

כותבת גם בתור אחת שחוותה חוויות דומות בפרק א'.

ניסיתי להסביר לו בצורה הכי יפה איך שאני מרגישה, חוץ מלהגיד לי שהוא גם סובל אצל המשפחה שלי

לא היה לי מה להגיד (לא היינו אצל המשפחה שלי 10 חודשים) ההורים שלי מגיעים אלינו.

הוא פשוט אמר לי שהוא אמר להורים שלו שאני לא רוצה לבוא, והם ידברו איתי

זה אמיתי?

מאז ומתמיד ההורים שלו היו מעליי

אני באמת חושבת שאם נתגרש זה יהיה רק בגללם

וחבל לי על הילדים 

והם אמורים לדבר איתך?

הוא אמור להיות בצד שלך, להגן עלייך, ובטח לא לומר להם ככה מה שאמר ולתת להם "לדבר איתך" כאילו את צריכה לשמוע מהם שיחת מוסר, כי לצערי זה מה שנשמע כאן

שוב, דווקא צריך שקודם ביניכם תהיה הבנה, תקשורת, שיח והסכמה שאתם צד אחד

תמיד

שברוך השם אנחנו מנסים לבנות בית משלנו ואנו זקוקים לבנות את עצמנו.

בלי קשר להורים בזוגיות אם נפתח פנקס חשבונות מה קורה אצל כל אחד מההורים זה לא ייגמר.

השינוי הוא אצלנו כי כשמתחתנים בונים קן חדש בית חדש עם הרגלים שונים ואם כל הזמן נוסעים מתי נבנה את הקן הפרטי שלנו.

מעבר לזה לשקף לו את ההרגשה שהם מעליך וגם להסביר לו מה זה גורם לך להרגיש ,לשאול אותו מפורש טוב לך ונעים לך שכך אני מרגישה? איפה האחריות שלך לדאוג לי?לא בהאשמה אלא בהתעניינות תאיר את עיניי תסביר לי איפה אתה מתחשב כי אני לא רואה...

אם הוא מבין שיש בעיה ויהיה מוכן לפתור אותה נחמד ,אם לא ללכת כמה שיותר מהר לייעוץ .

אבל כמו שציינתי, זה משהו שמצריך יותר משיחה אחת. 

יש גבול לכמה "הוא" יכול לספוג אינפורמציה שהוא מרגיש בה "לא בסדר".

אולי בפעם הבאה שהוא יציג את זה מהצד שלו לפני שאת מציגה את הדברים ותנסו למצוא פיתרון עבור שניכם.

כי אתם החשובים פה בתוך הסיפור.

(אני לא יועצת זוגית. רק רוצה בטובתכם. כי ככה שניכם לא יכולים להמשיך)

ממש קשה להיות במקום שבו לא רואים אותך, לא מתייחסים אלייך, ואפילו בעלך משתנה שם ומתנהג אלייך כאדם זר. 

זה באמת כואב ומגיע לך על זה חיבוק ענק!

אני חושבת שיכול לעזור אם תצליחי רגע לשים בצד את כל האמירות השכליות והשיפוטיות על המשפחה שלו (למרות שהן צודקות לגמרי!), ולנסות לבוא ולספר לבעלך בכנות איך את מרגישה- שכשאתם שם את מרגישה בודדה, שקופה, חסרת ערך, מרגישה לא מספיק טובה בעיניו וכו'. בלי האשמות, הסברים או השוואות לצד שלך. פשוט לבוא נקייה וכנה.

מאוד מאוד קשה לבוא ולדבר ככה בפתיחות, ואולי יהיה לך קל יותר לכתוב את זה בכתב, אבל אני מאמינה ששיח כזה יגייס אותו לבוא להגן עלייך ולהיות לצידך.

ופחות משנה מה תבחרו לעשות בפועל (הוא יסע לבד, תורידו תדירויות, תקבעו דרך מסוימת שבה הוא מתנהל כשאתם שם)- מאוד חשוב התחושה שאת לא לבד בסיפור הזה. שהוא איתך יחד. זה הוא ואת יחד בהתמודדות מול המורכבות שבקשר בינך לבין המשפחה. וממש לא משנה מי אמר, מי עשה ומי אשם. 

כאשר עומדים מול קונפליקט כלשהו -

הוא קודם כל ההבנה העמוקה.

לתת רגע ניראות למה מתחולל אצל כל אחד מאיתנו בעצם

קודם כל ניראות לעצמי

אח"כ לשקף זאת לשני,

שבתורו נותן ניראות לעצמו -

ואז משקף אותה לי.

כאשר יש בינינו הבנה עמוקה

מה כל אחד מרגיש שם?

מה כל אחד צריך שם?

מה לכל אחד קשה?

מה כל אחד היה רוצה שיקרה?

וכאשר כל אחד נותן לשני (וכמובן גם לעצמו קודם) ניראות -

או אז אפשר לעבור לשלב הבא - שהוא שלב הפתרונות.

ובשלב הזה,

אם עשינו כבר את השלבים הקודמים נכון ולעומק -

הפתרונות מגיעים הרבה יותר בקלות.

כאשר המטרה שלנו היא למצוא את הגם וגם.

ולא את ה"או או"

למצוא איך אפשר שגם אתה בעלי תרגיש שיש לך ניראות למה שחשוב לך וזה מתקיים

וגם אני ארגיש שיש ניראות למה שחשוב לי ושזה מתקיים.

ההצעה הזו שהוצעה שבעלך יסע עם הילדים בחמישי ויחזור בשישי יכולה למשל להיות פתרון מסוים שיכול לעבוד,

אבל לא כך כאשר אין עדיין ניראות הדדית, הבנה הדדית, חיבור עמוק.

ככה זה רק לשים את השלב האחרון בפירמידה (הפתרון) שהוא הכי קטן בגודלו ואז כל הבניין קורס...

צריך קודם לבנות את הבסיס הרחב שיחזיק אותו, את הפתרון.

הבסיס הרחב הזה של ההבנה, של הניראות אחריה, ואז הפתרון.

אני מצליח קודם לראות אותך, אשתי,

להבין אותך לעומק

מה קשה לך שם

למה קשה לך שם

מה את צריכה שם

מה עוד

אני מצליחה לראות אותך, בעלי,

להבין אותך לעומק

מה חשוב לך שם

מה הצורך שלך שם

מה עוד

אחרי שנעשה את זה נוכל לחשוב על חמישי עד שישי

או על כל פתרון אחר

העיקר שהוא יבטא את הגם וגם

והעיקר שהוא יבטא זאת רק על גבי ההבנה השלמה.

כשאני, האישה, ארגיש שהלב שלי והצרכים שלי וכל מי שאני חשוב, ולא שקוף

נראה, ולא נמחק

שמבינים אותי, שמקשיבים לי, שרואים אותי, שאכפת ממני,

וכאשר אני, האיש, ארגיש שהצרכים שלי והלב שלי נראים ונשמעים, שאפכת ממני, שאני חשוב, שאני לא נמחק -

אז נחשוב *יחד*

האם מענה שאבא והילדים נוסעים לחמישי בערב עד שישי בבוקר יכול לענות על הצרכים של האיש של לראות את משפחתו, בביקור של הילדים את סבא וסבתא, וזאת בלי שאני האישה אסבול שם, ובלי שניפרד לשבת?

או אולי מענה אחר שכן נלך יחד אבל בלי לינה?

או שכן עם לינה אבל נראה, שוב -*יחד* איך שנינו נרתמים לזה שיהיה לי נעים שם? או לפחות לא רע? מה שנינו עושים בשביל שזה יקרה?

כי אני חשובה.

ואתה חשוב.

והצרכים שלי חשובים.

והכאבים שלי חשובים.

והצרכים שלך חשובים.

והקשיים שלך חשובים.

ואחנו יחד

אחד *עם* השניה

ולא אחד נגד השני

וכמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל "הרגל של אשתי כואבת *לנו*" -

זו הבעיה של *שנינו*

וזה אנחנו מול הבעיה

יחד.

חושבים מה הפתרון הכי מוצלח למקרה שלנו

חושבים יחד

מנסים יחד

מדייקים יחד

בודקים יחד

מבינים יחד

נותנים ניראות יחד

וגדלים יחד 

ב"הצלחה רבה יקרה 🙏🌹

שיסע חמישי, יחזור שישי, כך גם יתן לך זמן להכין שבת בשקט.

תשובה אמיתית:

אם לא תתחילו ייעוץ זוגי, זה לא יגמר טוב, כי נשמע שגם הוא סובל, אבל לא יודע איך לצאת מזה, ובסוף ייצא עליך ועל הילדים אם לא יהיה משהו נטרלי שיאזן קצת את התמונה.

כשהוא חוזר מההורים שלו, הוא לא הופך לאדם אחר.

הסדר התקין הוא שבעלך צריך להיות איתך לגמרי בכל מקרה ובכל מצב. מה שאת מתארת זה בעצם שאת לא צריכה להגיע לשם בכלל. פשרה הוגנת, להגיע לביקורים רחוקים רק בימי חול. לא בשבתות. אם בעלך לא מסכים. יש לך בעיה רצינית. זה לא עובד. חייבת להיות הבנה שלו ושל הוריו. שהם ירדו למקום השני. ואת תופסת את המקום הראשון לכל דבר ועניין. זה אלף בית של חיי נישואים ואם הוא עדיין לא קלט את זה. מישהו צריך להסביר לו. הוא חייב להבין שהמשך המצב כפי שהוא עלול להביא לפירוק המשפחה. שיחליט. לא התחתנת בכדי לסבול דברים מהסוג הזה. בכל מקרה תגידי לו שאת מבקשת להפסיק להגיע לשבתות. נקודה.

סיטואציה קשה ותיקשורת מורכבת.

ממליצה מאוד על "אהובה צוקרמן" היא עובדת על מענה שכלי ורגשי, נותנת מענה לזוגות בתהליך קצר ומשמעותי. אפשר למצוא את המספר באתר שלה.

את נמצאת במערכת יחסים חולה. סוג של אלימות גלויה וסמויה. לא באמת סופרים אותך. לכי לייעוץ אפילו לבדך. בכדי לדעת את איך לנהל את המצב הזה. אני בעדך. לא מקבל את המושג דעי את מקומך. ככה לא מדברים לאישה.

להגיד שהיא בזוגיות אלימה אחרי ששמעת צד אחד וכמה מילים מתוך פורום.

בכל זוגיות יש קשיים וצריך לצלוח אותם...מפה עד להגיד שבעלה אלים..בהחלט הם צריכים הדרכה אבל לא צריך להוסיף שמן למדורה

אבל אנשים נסחפו להגיד שבעלה אלים והזוגיות חולה...לא! בנקודה הזו הם חייבים ליישר תהדורים ואם יש צורך ללכת לייעוץ טוב 

ככה נראית אלימות סמויה בדיוק ככה. כמובן שצריך לשמוע שני צדדים. אם מה שהיא כותבת נכון. אלימות סמויה קלאסית. וזה כבר מעבר לסמויה. זו אלימות מאורגנת.

לפעמים עדיף פשוט להישאר בבית מאשר להגיע להורים שמתערבים בשביל מה צריך את כל המסיבות האלה!!!!

ברגע שאת מספרת לו משהו אחר, 'הוצאת' אותו, תודעתית מהחוויה המלהיבה, שהוא עדיין היה בתוכה ואז הוא באמת שם לב שהוא מיוזע ורעב. יותר מזה, תוך כדי האימון, הגיוני להיות מיוזע ובכלל לא שמים לב למתי אכלו. נפשית, כל הזמן שהוא סיפר לך - הוא עדיין היה תוך כדי.

אני לא אומר את זה כדי להצדיק אותו, בכלל לא - אלא כדי להבין את הסיטואציה. גם אנחנו היינו צריכים ללמוד את הנקודה הזאת על בשרינו. לפעמים מישהו מגיע/קורא משהו/שומע משהו והוא כל כך בתוך החוויה, שהוא מספר על זה לשני, בלי בכלל לשים לב למקום של השני. כפי שכתבתי בהודעה השניה - אומנות השיח דורשת לימוד.

שזה באמת מעצבן ופוגע, מבינה אותך מאוד.

אבל כשמבינים מאיפה זה מגיע, ואם גם מדברים על זה בזמן רגוע שלשניכם יש כח, זה יכול מאוד לעזור ולפייס.

אם זו התנהלות קבועה - אז בזמן רגוע תפתחי איתו את שני הצדדים - גם שישים לב האם ומתי ואיך מתאים לך לשמוע את כל חויותיו לפרטי פרטים וגם שהוא צריך גם להתפנות להקשיב לך.

בגדול - יש הגיון בזה שכשהוא מיוזע ורעב, קשה לו להקשיב. אולי עדיף מראש לבנות על זה שקודם הוא מתקלח, יושב לאכול ואז תוך כדי האוכל או אחרי האוכל, את מספרת לו והוא מקשיב, באמת.

מעבר לזה וזה נכון לכולם, חלק מ'אומנות ההקשבה' שצריך ללמוד, זה לא להגיב מייד במה זה מזכיר לי, אלא קודם כל להקשיב לגמרי לחוויה של המספר, להגיב לו על המקום שלו.

אבל זה דורש לימוד, האינסטינקט שלנו (לפחות של הטיפוסים האסוטיאטיבים שביננו. אהמ,אהמ למה אתם מסתכלים עלי?) הוא מייד להגיב במה שזה מזכיר לנו.

במקום ששני בני הזוג יהיו מנומסים ויקשיבו אחד לשנייה (ולהפך) גם כשזה לא מעניין אותם,

שני בני הזוג צריכים להבין מה מעניין את הצד השני ומה לא מעניין, ולדבר כמה שפחות על מה שלא מעניין.

אשתי ואני יודעים שהעבודות שלנו לא מעניינות אפילו קצת את השני, אז עדיף לא לדבר עליהן בבית כדי שלא נצטרך להיות מנומסים ולהקשיב למשהו שלא מעניין אותנו.

כמובן מדברים על חוויות שהיו בעבודה, רק לא על העבודה עצמה.

למשל:

"היום ליאורה אמרה לי ש... וזה מאוד פגע בי כי..." - מקובל לגמרי.

"היום עבדתי על תיקון באגים במערכת, היו כמה בעיות עם זיכרון במחשבים של הלקוח שגרמו לאיטיות בתהליך. אז עשיתי אופטימיזציה לקוד ואז..." - ביג נו נו. לא מעניין את מי שלא בתחום ולכן אין צורך לפרט ככה.

אפשר להגיד בקצרה "היום הצלחתי לפתור בעיה שהטרידה אותי ואת הצוות שלי, עכשיו סוף סוף הקוד יעיל". אבל בלי לפרט את מי שזה לא מעניין אותו.

בהחלט.

להביא אותנטיות לתוך הזוגיות,

לאפשר לעצמינו להיות מי שאנחנו בטבעיות,

לאפשר לעצמינו לדבר ולשמוע על מה שיותר מעניין ולא על מה שפחות,

לעבור מעמדה של נימוס בלבד לעמדה של הקשבה פעילה מתוך שלמות במה השני מביא ומה אני מביאה גם לתוך השיח

וכן הלאה עוד הרבה דברים יקרים שניתן ללמוד מכך.

לא שלא נקשיב ונגיד לשני: "אה זה לא מעניין אותי ביי!", אלא שנדייק עוד, נעמיק עוד, נבחן גם איך לשמוע ואיך להשמיע, ויש בזה עוד הרבה עומקים והם חשובים בהחלט.

ישר כוח.

נשואים לא מעט זמן

אז תמצאו גבולות גזרה שייטיבו עם הנקודות האלו

אם אין למישהו כוח להקשיב בזמן מסוים, יותר חשוב לכבד את זה מאשר להמשיך עם השיחה.

אני לא מחכה שיגידו לי אם יש או אין כוח להקשיב, כשאני מדברת אני תמיד מסתכלת על שפת הגוף של הבנאדם מולי כדי להבין אם הוא בעניין או לא.

כשאני המקשיבה ואין לי זמן או סבלנות, אני לא מחכה לאבד סבלנות אלא מציעה לדבר בזמן אחר. 

לעשות פעם בזמן רגוע לשניכם שיחה של תיאום ציפיות למצבים שכאלה.

וכמו שכבר אמרו, לא תמיד מעניין את הצד השני כל דבר שאנחנו עושים אז תמיד כדאי להיות "קשובים" לסביבה לדבר/לספר בהתאם.

השאלה היא איך התקשורת ביניכם באופן שוטף, לא רק במצבים כאלה שהוא אחרי אימון, עייף ורעב ושעה מאוחרת

ונראה לי שאתם לא נשואים זמן קצר... ככה היה תמיד?

היא בטוח עבודה יומיומית

דורשת מאיתנו הרבה

ואגב, נהג ותיק לא מונית 😉

שלכל אחד יש זמנים שהוא רוצה שיקשיבו לו ויש זמנים שהוא רוצה להקשיב

הרבה פעמים זה לא קורה באותו זמן

ככה שבעלך חוזר ורוצה שתקשיבי ואת מקשיבה מעולה ונותנת לו תחושה טובה

ואת רוצה שיקשיב לך גם. ולא תמיד זה הזמן שלו להקשיב

לשתף חוויות הרבה יותר קל לפני מקלחת ואוכל מאשר להקשיב...

כדאי לך למצוא את הזמנים שבהם הוא כן קשוב ובזמנים האלה לפרוק מולו

וכן אם את מרגישה בעצמך שאת לא מסוגלת להקשיב כרגע אז כדאי שתגידי לו שעכשיו את צריכה כך וכך ועוד מעט תתפני אליו

ולמה יופי?

כי מרגישים בכל מילה שלך עד כמה בעלך חשוב ויקר לך, ואת לו, 

ועד כמה את רוצה להתקדם אפילו עוד יותר, ללמוד ולקבל טיפים איך להתנהג בעתיד כמו שכתבת.

את מנסה להבין בינך לבין עצמך את התגובות שלך גם, לקחת אחריות גם על הצד שלך, 

להיות גם בהתבוננות אישית פנימה וגם בהתבוננות זוגית.

את עם המון מודעות, ענווה, ובעיקר רצון להתקדם עוד ועוד.

וכל אחד מהדברים הנ"ל הוא יקר ונפלא, וכאמור יופי גדול לקרוא אותך

ולעצם הסיטואציה שתיארת:

אז גם כאן, נפלא שתיארת הכל כי אפשר בצורה הזו יותר להבין.

אז את מתארת שבעלך חוזר הביתה בשעה 10 בלילה מפעילות ספורטיבית שהוא מאוד אוהב.

כבר כאן - גם יופי שהוא עוסק בפעילות ספורטיבית, שמאוד חשובה ובריאה לגוף ולנפש, וגם שהוא אוהב את זה.

ואז, הוא מתיישב על המיטה ומספר לך, אשתו, במשך דקות ארוכות איזה תרגילים בדיוק הם עשו וכמה האימון היה קשה ומאתגר, ואת מקשיבה.

גם כאן - עצירה רגע ולהתבונן מה יש כאן -

יש כאן איש שאוהב את אשתו

שמשתף אותה

שמדבר איתה

שמעוניין להביע בפניה את עולמו הפנימי ולשתף בחוויות שלו

שמרגיש דרך השיתוף, הדיבור, התקשורת, ההזדהות להעביר את כל מה שהוא עבר - אהבה וקירבה.

ממש מרגיש שכאשר הוא מעביר את חוויותיו ונותן דרך כך צוהר והצצה להזדהות עם מה שעבר - שהוא יותר קרוב אלייך ואת אליו.

והוא ממש רואה בך את הכתובת הזו. כך ישר, אפילו בלי להתקלח עדיין - קודם כל לשתף. לשתף אותך אשתי. בלב שלי, בעולם הפנימי שלי.

וזה יקר כ"כ!

שוב - איזה יופי!

וגם את - מקשיבה. נמצאת שם עבורו. שמה את הפלאפון בצד.

נותנת לו להרגיש שאת כאן, שהוא מעניין אותך, שאכפת לך ממה שעבר.

איזו נחת, נכון?

ואז מגיעים לחלק שבו יש פחות נחת (שזה גם מצוין, כי ככה לומדים עוד, בדיוק כמו שביקשת בתחילת ההודעה!):

כאן את מספרת לו על משהו שקרה לך.

עצירה רגע - זה כמובן נפלא בפני עצמו והשיתוף ההדדי חשוב ביותר. רק בתוך הלימוד שלנו כדאי לראות מה בעצם מתאים לנו בכל סיטואציה ובכל זמן ביום.

האם יש זמנים, ואילו, בהם אנחנו שנינו יכולים לשתף אחד את השנייה, בהדדיות, יש פניות ורוגע והזמן בידינו?

האם ישנם זמנים, ואילו, בהם רק אחד מאיתנו רוצה לשתף כי אין כ"כ פניות גם להקשיב עכשיו, אלא מאוחר יותר?

וכן הלאה להמשיך ולמפות את עצמינו ואת הלו"ז שלנו ולראות מה הכי נכון ומקדם אותנו.

וממשיכה-

את מספרת שכאשר את משתפת בעלך מספר איך זה היה לו בסיטואציה דומה.

עוד עצירה רגע - כאן ניתן לראות שוב את מה שכתבתי קודם, שכנראה לבעלך כאדם יש חוזקה/תכונה מסוימת שדרך ההזדהות הוא מרגיש יותר קרוב.

ראינו זאת גם בשיתוף שלו אותך בכל מה שעבר בספורט, וכעת רואים זאת שוב שהוא שומע משהו שסיפרת וישר מקשר זאת למה הוא עבר ומשתף.

נסי רגע להתבונן על כך בלי רעשי רקע - הוא אכן אותו בן אדם וממשיך בהתמדה עם אותה תכונה

הוא אכן רוצה להרגיש קרוב אלייך ולשתף וגם להשתתף - וכך הוא מבין ורואה לנכון לעשות זאת, זה מה שהוא רגיל ומכיר ויודע מתוך עצמו.

אין כאן כוונה חלילה לא לשמוע אותך, אלא כוונה להשתתף איתך ע"י איך שהוא מחווט - כאמור ע"י ההשתתפות וההזדהות הנ"ל.

וכאן מגיעה את - איך את מרגישה אל מול זה?

איך את מרגישה שכאשר את מספרת משהו הוא אומר איך היה לו לחוות משהו דומה?

כאן כדאי להעמיק בדבר בפני עצמו ולהביא, להנכיח גם אותך ואת מה שאת מרגישה שם.

האם זה נעים לי? האם זה לא נעים לי?

איך אני מרגישה כשזה קורה?

ממש לבחון קודם כל בינך לבין עצמך איפה את שם -

ואז כאשר זה מעובד ומבורר אצלך - לתווך זאת לבעלך היקר, כמובן בצורה מקדמת ונכונה.

מתוך המקום של הבנה שלך אותו, לעומק, מדוע הוא כך משתף, להבין את המקום הטוב שממנו זה בא, כדי להיות יותר קרוב כך כי זה מה שהוא מכיר,

ומתוך הנכחת הצד שלך, איך את מרגישה בתוך זה ומדוע -

ניתן להגיע לפתרון שיתאים *לשניכם* גם יחד.

למשל: שהוא ישמע אותך עד הסוף, יגיב באמפתיה או הכרה וכד', ורק לאחר מכן ישתף מחוויותיו האישיות.

או כל פתרון אחר שניתן להגיע אליו, ובהחלט ניתן.

אז נכון שכל משפט יש עצירה והתבוננות - וזה בהחלט מקום שנותן הזדמנות לצמיחה, אתם באמת נפלאים!

אז נמשיך:

ואז את אומרת לו "מחר יש לי משהו לא משהו, לא משנה מה"

ואז הוא קוטע אותך "אני רוצה להתקלח" "עוד לא אכלתי".

עצירה - מה קורה כאן?

פתאום את מרגישה תסכול.

למה אני הקשבתי לך ולא קטעתי אותך ואתה כן קוטע אותי?

מה, אני לא חשובה לך?

מה, לא אכפת לך ממני?

מה, ההקשבה ביננו היא חד צדדית?

כל הקולות הללו שבתוכך - חשוב בהחלט להקשיב להם!

לא לבטל אותם

לא להדחיק, לא להתעלם - אלא להקשיב. באמת.

מה אתם באים לומר לי?

שיש לי צורך להרגיש אהובה? שיש לי צורך שיתעניינו גם בי? שיש לי צורך להרגיש הדדיות, שיוויוניות? מה עוד?

תקשיבי להם.

ו*אותם* תוכלי לתווך לבעלך.

שוב, אחרי שאת מבוררת ויודעת איפה זה פוגש אותך,

כאשר את בתקשורת מטיבה *בינך לבין עצמך* - ניתן לעבור לתקשורת מיטיבה *בינך לבין בעלך*.

ולספר לו -

"כאשר אתה אומר לי כך אני מרגישה ______"

ושוב, מכאן תוכלו להגיע לפתרון שמותאם לשניכם גם יחד.

גם על הצד שלו -

כאשר הוא אומר "אני צריך להתקלח", "עוד לא אכלתי" - הוא בעצם מבקש להקשיב רגע לצרכים הללו הפיזיים שפתאום רוצים את מקומם.

זה לא כי את לא מעניינת אותו חלילה, אלא הוא כנראה במוח חשב לשתף אותך כאמור בכל חוויותיו, שוב - כדי להרגיש קרוב אלייך וכו' כמפורט מעלה, ואז להתקלח ולאכול, בעצם לדאוג לצרכים הפיזיים.

כלומר אצלו ועבורו לא הייתה כאן "שיחת עומק ארוכה", אלא רגע של שיתוף ואז מעבר למקלחת ואכילה.

וכאן שוב את והצרכים שלך נכנסים!

וחשוב שגם הוא יראה ויבין אותם, ואיך את מרגישה שם.

ואת אותו - מתוך מקום באמת שמנטרל את העלבון של "אני לא חשובה לו", כי נשמע שאת מאוד חשובה לו! ולראייה הוא כך משתף אותך דבר ראשון בעולמו הפנימי ממש לעומק ובהרחבה,

אלא שאדם קרוב אצל עצמו וכאשר שיתף רצה להתקלח ולאכול. זה בסדר.

וזה בסדר גם להנכיח אותך ואת הצרכים שלך ולראות מה עושים.

האם למשל אנחנו מחליטים אחרי שהבנו לעומק את שנינו שכאשר הוא חוזר מהספורט הוא משתף ואז מתקלח, אוכל, ואז אני משתפת?

או האם נרצה להחליט שכאשר הוא חוזר מהספורט הוא קודם מתקלח ואוכל ואז שנינו משתפים בנינוחות?

או האם נרצה להחליט שנתאם מראש ציפיות וזמן מראש של *מתי כן* נוכל לדבר כאשר אני משתפת וגם הוא, בפניות ובלי לחץ של זמן או צרכים פיזיים דחופים שמבקשים להתמלא בהקדם?

האם נרצה להחליט משהו אחר שמתאים לשנינו?

לסיכום יש כאן הזדמנות נפלאה ללמוד מתוך זה איך להעמיק ולהעצים אפילו עוד יותר את האוצר שיש לשניכם,

לראות ולהדגיש את כל הטוב שכבר יש לכם, את המקום השורשי ממנו בעלך מחפש את הקירבה וגם את,

להבין את עצמינו לעומק,

להבין את השני/ה לעומק,

לתאם ציפיות לזמנים מסוימים בלו"ז שלנו שיותאמו לשנינו וגם לשיגרת היום שלנו, כאשר בכל אחד מהזמנים אופן השיח יכול להיות שונה וזה בסדר גמור,

למצוא גם את המתי כן לדבר גם אם לפעמים אי אפשר,

לראות את השורש החיובי שיש בתגובות של כל אחד מאיתנו,

להמשיך לתרגל את הנפרדות שלנו - ולזהות מה קורה אצלנו בכל תרחיש, ולהביא ולהנכיח את מה שהבנו עם עצמנו גם לשני,

לנטרל רעשים / מטענים / פרשנויות - ולדבר על הדבר עצמו

ומכך לגדול עוד ועוד ב"ה.

ב"הצלחה רבה יקרה וכל הטוב

אל תיכנס עם רכב לירושלים, אף פעם. לירושלים מגיעים באוטובוס או ברכבת.

(ירושלים: מרכז ירושלים, לא השכונות המרוחקות יותר, היה אפשר לשים שלט גדול מעל הקניון בפסגת זאב "עיריית פסגת זאב" ואף אחד לא היה שם לב, בדיוק כמו השלט "עיריית מעלה אדומים").

ירושלים זאת עיר לתחב"צ להסתובב בתוכה.

גם הגעה בתחב"צ נוחה יותר בדרך כלל מאשר עם רכב פרטי (אלא אם כן יש ילדים קטנים)

היה נחמד ממש

המלון שהיינו בו כמפונים הזמין אותנו לארוחת צהריים בשושן פורים

רכב שיוביל אותך מנקודה א לנקודה ב - כן.

רכב שבסבירות גבוהה לא יצטרך תיקונים יקרים במוסך - לא.

רכב עם מערכות הגנה אקטיביות - לא.

רכב עם ציון של 5 כוכבי ריסוק בסטנדרטים מודרניים - לא.

אופניים/קורקינט.

אני רוכב כבר 5 שנים. כולל הקפצת ילדים למסגרות וכולל מה שתרצו. 99% מהזמן האוטו נשאר בחניה כי פשוט לא צריך אותו.

אבל גם אם לא, אז לוקחים מונית יומיים  בשנה. זה זניח.

אם צריך להקפיץ 3 ילדים למסגרות זה כבר פחות אפשרי באופניים.

שלא לדבר בטיחותית. שזה לא מומלץ בלשון המעטה.

אבל שניים אני מקפיץ על בסיס קבוע על קורקינט. ואם רוצים פיתרון בטיחותי יש עגלת נגרר שאפשר לחבר לאופניים אם יש צורך ספציפי. 

מעבר לגיל מסויים הילד יכול לדווש לבד ואני לא צריך לסחוב אותו.

סבא וסבתא שלי רוצים לקנות לנו, אבל הם כנראה לא מעודכנים במחירי הרכבים, כי הם אמרו לנו לחפש רכב ב-15,000.

אנחנו מתלבטים אם לסרב להצעה הנדיבה, כי ת'כלס זה מוסיף לנו הוצאה חודשית לא קטנה (כמה בערך מוציאים בחודש על רכב?)

ואם זה יהיה רכב דפוק אז בכלל לא שווה...

כמובן זה תלוי בכמות הנסיעות... אם יש הרבה נסיעות זה גם הרבה דלק. אבל לשימושים של פה ושם זה בערך הנתונים.

רכב אמין שטופל טוב אבל בשנתון ישן.

אמור להיות יחסית אמין ומספק את הסחורה.

יש לי הונדה ג'אז 2009

קניתי אותו ב250 ק"מ עם תיעוד של טיפולים.

כבר 5 שנים חוץ מטיפול פעם בשנה לא נכנס למוסך. אני ממליץ להשתמש בשירות של יועץ רכב שבודק את כל מה שצריך במיוחד כאשר מדובר ברכב ישן. בהצלחה

שנת 2005, ואני הייתי ’’יועץ הרכב’’ שעזר לו, קנה אותה ב 5000 עם טסט חצי שנה, והחליף פעם אחת וונטות ב 1200 ש’’ח וכעת ברקסים ב 650  ש’’ח, בלאי טבעי.

הוא מרוצה מאוד!

זה שילוב של פרקטות מרווח פנימי, חיסכון בדלק ונכנס בקלות לחניה.

לחלוטין תלוי אישיות. 

לי יותר קשה עם ההסתרה. 

למעשה הרע אני כבר דואגת לעשות רציונליזציה מסוימת שעוזרת לי להשלים עם מה שעשיתי. או שאעשה. 

ההסתרה זה עניין קצת יותר מורכב לנסיוני. 

מסכימה איתך.

בראש שלי גם עצם ההסתרה הוא סוג של מעשה רע, או חטא, איך שלא לקרוא לזה. השקר. זה מרגיש לי מאוד פוגעני.

מנסה להבין אם כמו שיש מקום "להתיר" או "להצדיק" את המעשים אולי גם את ההסתרה..?

מעניין אותי אם בתור הצד השני זה יותר מפחיד לגלות ולהתמודד עם עצם העניין או יותר מפחיד לדעת שיש סודות?

מעשה הופך מהר לעבר. 

ההסתרה היא לנצח. 

גם לשמור את הסוד בבטן, גם להמציא שקרים שיתרצו היעדרות/התנהגות מסוימת וגם לזכור הכל. 

לכן זה גם תלוי אופי. 

אני מאוד אקסטרוברטית וקשה לי לשמור בבטן למשל. לאינטרוברטים מאמינה שיותר קל בהתמודדות הזו. 

יש לי עוד תובנות אבל לא הכל מתאים לפה. 

מוזמנת להעמיק בפרטי  

ההסתרה לנצח. זה חזק.

גם אני אחת שמספרת הכל, קשה לי לשמור בבטן כל דבר קטן, אז משהו כזה משמעותי, בכלל..

תודה לך

באותה סירה איתך, לצערי הרב.

זה אוכל אותי מבפנים שיש דברים שכנראה אצטרך להסתיר לעולם.

מה זה כנראה?

בטוח!

אני מתה מפחד שזה ייחשף.

האמת לא יודעת מה כזה מפחיד, אבל מרגיש לי שבגידה באמון היא החמורה מכולן.

אצלי לפחות...

את רוצה לפרט קצת על מה יושבת השאלה שלך אולי?

תרגישי בנח גם אם לא מתאים לך... אולי יהיה פה יותר כיוון לתשובות.

גילית משהו על הבנזוג/הוא עלייך?

בכל אופן חיבוק אחות שלי 🩷

נסחפתי למשהו שאני לא גאה בו. זה כבר היה ממש מזמן אבל עדיין מרחף לי במחשבות.

זה גרם לי לשאלות מול עצמי עד כמה אני אדם נאמן באופן כללי לאו דווקא בזוגיות,

גם בתור אמא, חברה וכל טייטל אחר. וגם מה שווה כל ה"מעמד הדוסי" שלי כביכול. אני מה זה טוטאלית אין אמצע. ולשתוק את זה בכלל גדול עליי..😔

מצד שני נסחפתי לזה כי זה חלק ממני, עם כמה שקשה לי להודות במקומות הנמוכים האלה, אז זו אני, מה לעשות?

מסובך...

האמת לכתוב פה באנונימיות משחרר קצת..

אבל כל מקרה לגופו.

ולא תמיד הצד השני כלי להיחשף לכל הצדדים.

באופן אישי אנחנו באמת פותחים הכל הכל 

גם מקומות נמוכים שהגענו אליהם בידיעה שהצד השני מוכן לשמוע ולנסות להבין.

אני לא יודעת אם אנחנו מדברות על אותם הדברים הנמוכים.

מעורר השראה זוגיות כ"כ מחוברת

עיקר עבודת היצר הרע היא לא האם לחטוא או לא. אלא האם לקום מהחטא או להתבוסס בו.

זה היה קרה עבר. נגמר.

איך את מתקדמת איך את צומחת?

אולי את עוד לא במקום. זה בסדר זה תהליך.

לא להישאר במקום הקשה הזה שמנסה לשלול ממך את כל הטוב שבך.

זה לא כולך.

זה מעשה שעשית הוא לא מגדיר אותך.

אדם שנפל וחטא הוא לא חוטא בעצם מהות ההגדרה. הוא אדם, שחטא. וכנראה יחטא שוב. ושוב.

בשביל זה אנחנו פה...🩷

(מה שאת מכנה פה "היצר הרע" ואני די בטוח שאני לא מסכים עם הביטוי הזה)

יש מטרה אחרת. המטרה שלה היא להציף את "גוף הכאב".  לייצר עוד כאב ועוד צער במערכת וזה כבר פחות משנה איך.

יש לי כמה שאלות שאני שואל כשאני מרגיש לא נעים (לא בהכרח בגלל דברים "רעים", גם בגלל דברים "טובים" שלא מותאמים לי כרגע כמו לעזור כשבא לי לנוח, ועוד). זה עוזר להבין מה באמת קורה אצלי בפנים.

זה לא משנה איך קוראים לזה, וודאי שזה מעורר למחשבה, עבודה ופיתרון.

יש מציאות של מעשים ובחירות שהם קו אדום, לדעתי.

אם נלחמים לעשות את זה או לא, שם זו פעולת היצר הרע. לפי תפיסת עולמי (שלא המצאתי דרך אגב)

כלומר, יש מעשים שלא נכון לעשות אותם. אבל בהגדרה - הכל "לטובה". הכל "מייצר" משהו במערכת שנועד לעשות לנו טוב.

למה הוא רוצה לעשות לנו טוב? זה כבר שאלה שצריך לשים עליה סימן שאלה ולפעמים סדנת כתיבה.

לא יכול להיות שלאדם מתחשק לעשות מעשה רע?

לכל דבר יש שורש טוב, אבל במציאות יש מצב שרוצים לעשות דבר שהשכל/הנשמה מבינים שזה דבר נמוך ורע ומקומות אחרים באישיות מושכים אותנו לשם

אבל  "לדחוק את זה" ו "לנצח את היצר" בדרך כלל לא מביא לשום מקום, כמו שיכולה להעיד כל אישה (או גבר) שניסה דיאטה פעם. כלומר, לפעמים זה מועיל בנקודות של לא לעשות משהו שמזיק כאן ועכשיו אבל בגדול זה פשוט יתנקם מתישהו.

וזה בדרך כלל יתנקם - כשאת חלשה. כשכח ה"שכל" שלך חלש יותר (בלילה, כשאת כועסת, כשאת מותשת מהילדים, ווטאבר).

כשיש רצון במערכת (רצון פיזי, רצון בגוף, לא מחשבה בראש ש"צריך" לעשות משהו), הוא קיים שם כי "משהו" הביא אותו לשם, והוא לא ילך לשום מקום. אם יש למשל רצון לאכול - זה יכול להיות מרעב פיזי או רעב רגשי. במקרה הזה אפשר לתת מענה של אוכל בריא או להבין את הרגש שמביא לאכול (או במקרה שלי, לא לאכול).

אנחנו רוצים לעשות מעשה שהשכל תופס כרע? מצויין. 

מתי אנחנו רוצים לעשות אותו? מה קורה לפני? (אני יכול להאריך על זה אם תרצי  על איך זה פועל אצלי בנפש).

מה קרה אחרי שעשינו אותו? איזה תועלת אנחנו חושבים לקבל?

והכי חשוב - קבלה עצמית קיצונית. של העצמי עם כל החלקים שלי. לא לדחות חלק ממני כי הוא "רע" ורוצה דברים שהשכל לא אוהב.

זה עולם (מבורך) שלם. שיש בו הרבה מה להעמיק.

זה תהליך 

וגם לי היה משו ממש דומה,

וב"ה שיתפתי בדרך חכמה וזה מאחורינו ורק הצמיח אותנו יותר

מוכר לצערי

ההסתרה בעיקר בזמן המעשה קשה מאוד.

יש לצערי דברים שלא אוכל להוציא החוצה וזה קשה ביותר.

קשה לא פחות להתגבר על זה, לתקן, לעשות אחרת. 

זה התמודדות וגם רצון לעלות מדרגות למעלה 

וכן, זה מפחיד, לפחות אותי 

ואותך?

למרות שאני יודעת שזה לא טוב לי והייתי נותנת הרבה כדי לחזור למצב לפני...

הכי מבין

את שני הצדדים שאת מרגישה.

זו כנראה התמודדות ארוכה (מפחד לחשוב ולומר שלא נגמרת) וצריך הרבה מאמץ ורצון לנצח אותה.

השאלה מה את עושה כדי להתגבר

מה שלא יהיה בהצלחה עם זה 

אין דבר כזה "אסור לרצות". לרצות תמיד מותר.

אפשר לנוע לעבר הרצון שלנו, ואפשר לשים עליו סימן שאלה ולנסות להבין מה מפעיל אותי ומה קרה שם.

ואפילו קודם כל לאדם עצמו שעשה את המעשה/הסתיר.

לחיות בהסתרה, לחיות בשקר, לחיות חיים שכל רגע צריך לחשוש / ללכת על ביצים / להיות צבוע או דו פרצופי / לחטוא לאמת שלך ולמוסר שלך - זה לא חיים.

וודאי שגם לצד הנפגע / שממנו מסתירים - הכאב והשבר הם עצומים. וכאן בהחלט נכנס עניין "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ומיקוד חשוב הוא בראיית האחר ושימת האושר שלו והלב שלו במרכז ולא רק הנאה רגעית כזו או אחרת.

יש תשובה בעולם.

היא קדמה לעולם.

אם עשינו מעשה רע - תמיד נוכל לחזור עליו בתשובה שלמה.

חבל על האנרגיות של ההסתרה ובטח של הייאוש שמתדלק את החטא שמתדלק את הייאוש שמתדלק את החטא כגלגל שלא נגמר...

ולגבי השאלת בונוס - כן, בהחלט. ניתן לעבור את המשוכה. ניתן לסלוח ולבקש סליחה על אמת, ובעיקר לצאת מחושך לאור. בעזרת ה' יתברך ובהשתדלותו של כל אדם ואדם.

מבפנים, ובשלמות.

הפותחת לא ביקשה עצות מעשיות,

בשכל, לי לפחות הכל ברור..

זה נשמע שהיא במקום כואב, עדיין מתמודד אולי..

כדי לעשות תשובה צריך לעזוב את החטא, זה אחד השלבים הקשים..

לדעתי האישית, יש דברים שלגלות אותם לבן הזוג הם צעד בלתי הפיך, ויכולים לגרום להשלכות ופערים שלא תהיה דרך לגשר עליהם.

אני אישית לא חושבת שכל אחד יכול לחיות עם כל האמת ושיש מקום לשנות מפני השלום.

אבל אני לא אשת מקצוע ואולי אני טועה..

להביע את דעתך, וטוב מאוד שכתבת.

בהחלט יש שלבים שונים ושלב הכאב כשמו כן הוא כואב מאוד מאוד.

תודה שחידדת את השלב הזה, ורוצה לשלוח בתוכו גם חיבוק גדול וחיזוק לפותחת היקרה .

אני התייחסתי בהודעתי יותר במאקרו לעצם עניין של מעשה פוגעני / הסתרה. עם מיקוד במהות שלהם גם עבור האדם העושה וגם עבור האדם הנפגע.

וכן בכוח התשובה וגם בכוח הצמיחה המחודשת ב"ה.

כמובן שבכל מקרה צריך לדון ולהעמיק בצורה ספציפית - מתי נעשה המעשה, האם לפני או אחרי הנישואים?

מהו סוג המעשה?

מהי הדרך הטובה ביותר להתקדמות, עבור האיש, עבור האישה, עבור הזוגיות?

וודאי שכל מקרה לגופו וחשוב מאוד לברר וללבן זאת בהרחבה ובצורה מקיפה ועמוקה.

ישר כוח גדול 💪

בשנה הראשונה התחפשנו שאשתי היתה זאב והתינוק היה כיפה אדומה ואני הייתי הצייד

בשנה שעברה היה פורים דפרזים ביום ראשון, אז זוג שאנחנו מכירים התחפשו למלווה מלכה (הוא מאבטח והיא מלכה), השנה יכול לעבוד לירושלמים