לא בא לי להיות האמא שהילדים יבכו על ספת הפסיכולוג שלקחה להם את הילדות

בתור אדם לא רגיש בכלל. אפשר לקבל אפשר לא לקבל אני מתאר לעצמי שתהיינה כאן דעות שונות אבל אני מרשה לעצמי להציג את הצד שלי, כדברי הפילוסוף הסטואי "אשאיר לאחרים את המילים הרכות והחיבוקים".

– זאת אולי דעה לא־פופולרית אבל אני חושב שיש קצת היפר־מודעות לטראומה. בעבר טראומה הייתה נחלתם של חיילים בשדה הקרב, אנשים שעברו עינויים או אסונות לא־סבירים כו' אבל עכשיו זה נראה שכל אירוע הוא טראומטי עד־כדי טמטום חושים. צפייה בחדשות היא טראומטית, ההורים קצת יצאו מהכלים אז זאת טראומה לכל החיים שמצריכה טיפול נפשי מקצועי כו'. וכמובן טראומות בקנה מידה יותר רציני הן כבר "הורסות את החיים".

אני מאמין שעצם השיח הזה מזין את הבעיה. עצם הציפייה שלאירועים קטנים תהיה השפעה כל־כך מכריעה, גורמת להם להשפיע עלינו יותר, הכל הופך לשיח של "איך ההורים דפקו אותי" ו"איך הם עשו לא בסדר" כשבסוף אנחנו אנשים לא־מושלמים עם ידיעות מאוד מצומצמות, אין לנו ניסיון של אלפי שנים, היהדות מעודדת להביא ילדים בגיל מוקדם יחסית ולא בגיל 2000 אחרי שכבר ראינו הכל ולמדנו הכל ואנחנו אנשים שקולים ויציבים עם אינסוף כסף ואפס בעיות. מהסיבה הפשוטה שזה לא נצרך.

– כך גם לגבי חיבוק והכלה. למעשה יש לנו שני קצוות שכל אחד מהם יוצר בעיה אחרת.

בקצה של חיבוק והכלה, הילד לא לומד להבחין בין דאגות אמיתיות לבין שטויות ודברים קטנים שצריך להתגבר עליהם לבד, והסביבה בהדרגה תפסיק לעזור לו בזה (וזה יבוא במוקדם או במאוחר), כמו סיפור הילדים "הילד שצעק זאב", שהרעיון שלו הוא שזה מאוד נכון וחשוב לבכות על דברים חשובים, אבל צריך גם לדעת לשים את הגבול לא לבלבל בשכל, כמובן זה גם מותח את יכולות האמפתיה של ההורה שבשלב מסוים מתעייף ועלול להתייחס בציניות כללית / זיוף כלפי בכי הילד (בכנות, אם ילד בוכה סתם, אין מה לעשות, אחרי גבול מסוים אין חשק לטפל בזה, וחוסר החשק הזה גם מקרין לדעתי.), הוא לא לומד דרכי התמודדות חלופיות חוץ מהתרפקות אצל אימא, במקום דרכים יותר "קשוחות" כמו "מה לך בוכה, בוא תשחק במשהו כיפי או תשב קצת להירגע עם עצמך תרגיש יותר טוב או תשתה שוקו תרגיש נחמד" וכיו"ב כחלק משלל גווני הקשת של דרכי ההתמודדות הבריאות של אנשים בוגרים.

בקצה של סטואיות וקשיחות, הילד לומד להתנתק מהרגשות שלו, לא להרגיש, לפתור הכל לבד, לא לסמוך על אנשים, לפקפק בנכונות האינטואיציה והתחושות שלו, לשים מסכות, להסתיר, לשקר, וכן הלאה, זה גם היסוד הפסיכולוגי למנגנוני הגנה כמו פגיעה עצמית (עקב חוסר יכולת מוסרית להעתיק את הכעס כלפי העולם, או הבנה שהכל תלוי רק בי, לכן הענשה עצמית) וכיו"ב, שברור שזה לא ממש בריא. זאת אומרת, אני מאמין שאפשר לחיות חיים שלמים עם פילוסופיה סטואית קיצונית, אבל מפסידים המון.

היהדות גם מלמדת שמאל דוחה ימין מקרבת ושמצד אחד "חושך שבטו שונא בנו" והתפקיד של ההורים זה לתת לילדים מוסר וחוסן ויכולת להתמודד עם קשיי החיים גם אחרי שיעזבו את הקן. ומצד שני כמובן שלא ירגישו ניכור אלא שההורים והבית יהיו בשבילם סמל ליציבות וחום ומקום שהם יכולים להיות "אני" כמו שבית צריך להיות. וזה באמת איזון עדין.

– ובחזרה להתחלה, האמת היא שאני לא מודאג יותר מדי לגבי הילדים. הילדים של דוד, שהרעיף עליהם אהבה וחום וקבלה, רבים מהם הלכו בדרכים מאוד לא טובות והתנ"ך אומר שזה דווקא בגלל שלא עצב אותם מימיהם. ולעומת זאת הילדים של שאול, שספגו ממנו יחס מאוד קשה, היו ילדים למופת וגיבורי ישראל הגם שחלקם לא הלכו בדרכו. ויש גם סיטואציות הפוכות. בקיצור החשבון של איך יצא הילד זה חשבון של הקב"ה ששם אותו עם ההורים ששם אותו, והבחירה של הילד מה לעשות עם החיים שלו, והאם להאמין שכל הרעות הבאות עליו הן כי ההורים שלו שרטו אותו, כאמונה המקובלת בדורנו.

– לכן אני חושב שאם את מגיעה למצב של שחיקת אמפתיה אז זה הזמן לשים גבולות, אני מאמין שזה תפקיד של ההורה לתת לילדים שלו חוסן, ללמד אותם כל־מיני דרכי התמודדות, לפעמים לתת להם לקפוץ למים העמוקים, בהתאם ליכולות שלהם פחות או יותר, לתת גם את המקום של הליטוף וגם את המקום של ה־reality check

יש מצב שאימהות מהיותן רכות יותר מחפשות להיות גם וגם... וההיבט הריגשי הוא אחר

זאת ממש הגישה האינסטינקטיבית שלי, בדיוק במילים האלה

וזה משהו שהיה ממש חסר לי כשגדלתי, ההורים שלי תמיד או נכנסו לפניקה מהבעיות שלי (מה שגרם לי לא לרצות לספר) או הציעו מיליון עצות ופתרונות

ואני חושב שדווקא לומר "יש לך את זה, אתה דחפור, אתה סמיטריילר, אתה אונייה מסחרית" זה כל־כך מחזק, נותן כח, נותן חשק לעשות דברים ולשאוף

איזה כיף זה, נדיר היום. נהיינו חלשים נפשית...

מציעה לך להגיע להנחיית הורים. ייתן לך הרבה ביטחון ושקט.

הצפה רגשית צריכה יחס רך ומחבק תמיד. יחס קשוח לא מועיל וגורם נזקים אדירים בטווח הארוך.

אבל זה לא אומר שזה חייב להיות עכשיו. נכון כמובן גם להצפות רגשיות של מבוגרים (היי) שבאות בזמנים תקועים.

אם אני עכשיו בפגישה עם אנשים ויש לי הצפה רגשית (קרה המון), אז הצפה רגשית תחכה. אני אכתוב אותה בצד ואחזור אליה בעוד שעתיים. אם לבכור שלי הרגיש יש הצפה בבוקר, אז לא. עכשיו אתה הולך למסגרת ובצהריים נשב ונטפל בזה.

טראומה?

רגישות?

מצויין. אל תנהלי לי (או לילד) את החיים.

גם כשמוצפים משטויות (וסהדי במרומים, גם מבוגרים מוצפים משטויות, ראיתי את זה באופן חי בכל כך הרבה דברים) צריך להתייחס לזה.

להתייחס לזה שזה שטויות, ולהתייחס לזה שהנפש מטורגרת מזה. בדרך כלל יש קומה מתחת שזה לא שטויות, ושם צריך יחס אחר. כמובן זה לא אומר להיכנע לכל רגש או מחשבה. רגש זה רק רגש (אמצעי תקשורת פנימי). הוא מסמן לי שקרה משהו וצריך באופן כללי להתייחס אליו.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...