כלל אמור להיות עונג או תחושת הפנמה והרמוניה עם עשיית רצון ה.

עקידת יצחק באה להראות לדורות שרצון ה' האובייקטיבי הוא מעל הכול, גם מעל ההתענגות על ה'.   אבל בסוף יש סוף טוב ואברהם לא עוקד את יצחק אלא חוזר טוב לב יחד עם ברכה מה' לבאר שבע. כך שה כן מעוניין שנתענג בקיום רצונו

רצון ה' האובייקטיבי הוא מעל הכול, גם מעל ההתענגות על ה'.

הסוף הטוב של אברהם ויצחק לא היה ידוע מראש. אבל איך אברהם ניגש לזה? זו שאלה רטורית.

בסופו של דבר, מצוות לאו להינות ניתנו.

יחד עם זאת, אין איסור להינות ואדרבה זה נותן מוטיבציה ותחושת שלימות, וכדברי האגלי טל שם שם כמפורסם.

יש כאן מתח. לא הייתי מסתיר אותו. 

בסוף ה' ברא את העולם להיטיב לברואיו לפי הרמחל. ושכר ועונש זה מעיקרי האמונה.

זה לא רק שאין איסור להנות, זו המגמה שבסוף עבודת ה' מוליכה אליה   , או כמו שפותח מסילת ישרים את ספרו "האדם נברא כדי להתענג על ה' ".

אתה צודק שבהיררכיה רצון ה' האובייקטיבי הוא מעל העונג על ה' , וזה מה שעקיגת יצחק מלמד אותנו

אם אצליף בך ברצועות לחות ובלחי חמיר, אבל אחר כך תקבל שכר שינעם לך, זה לא אומר שההצלפה היא מתוקה לך.

דומני שעירבבת פה שני דברים שונים.

כדי לטהר אותם מחטאיהם.

העונג הרוחני על ה' הוא דבר מהותי, ולא רק תמריץ לעבודת ה'.

אתה צודק שרצון ה' האובייקטיבי גבוה יותר מהעונג עליו

גם אם לא תמיד נחיה במימד זה.

וחוץ מזה יש גם את ההבנה של רצון ה' כאמת האובייקטיבית הקדושה והמוחלטת ומוכנות למסור את הנפש עליה גם בלי עונג,   ששונה מציות טכני למפקד, לדוגמא

לפי מה שאני יודע הרמבם והמהרל מדגישים יותר את עשיית רצון ה' ולעשות את האמת מפני שהיא אמת.

הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג על ה' 

מי שרוצה לקיים מצוות כדי להתענג על ה.

למרטת שגם קיום האמת לשם האמת יכולה להשתייך לאהבה, אבל יותר קשורה ליראת הרוממות.

אני מניח שאתה מבין מושגי קוד אלו, אבל אם לא אז אני אפרט את פירושם

לא דיברתי על עונג אגואיסטי.

אלא על כך שאדם שואף שלכל האנשים יהיה שמח מנועם ה' עליהם, כולל הוא עצמו. אבל הוא לא חושב רק על עצמו אלא בעיקר על אחרים.

כמו רצון ה' להיטיב לכל ברואיו

והשאיפה שלנו גם כאן היא לצמצם את המתח כמה שיותר, כך שנזדהה עם רצון ה' מתוך עונג ונעבור ממדרגת "כובש" ל"ישר" ובמיוחד בארץ ישראל.

זה נכון שבעולם הסה תמיד יהיה מתח כלשהוא וצריך לדעת לעבוד את ה' גם כדאין עונג, השאלה לאן המגמה הכללית חותרת

עונג, כובש, ישר, מדרגה, מגמה, רמחל, רמבם, חסידות. הכל מילים מקסימות.

אבל אי אפשר לנהל ככה לא דיון ולא שיחה. אלה לא טיעונים אלא שכנועים. שכנועים שאתה משכנע את עצמך. זה נחמד, אבל מייגע.

מובנות לי ביותר.    לא מדבר בסיסמאות.

פשוט קשה להאריך בתגובות, ואני כותב בראשי פרקים. אם תרצה הרחבה והסבר של מילות הקוד אז אני אכתוב.

לא דברים ששמעתי משיעורים, פשוט כתבתי במושגים קצרים. ואם יבינו יבינו ואם לא אז יבקשו פירוט.

אין לי צורך לשכנע את עצמי שעונג על ה זה דבר מתוק.  זה פשוט הרגשה פנימית.    

רק רציתי להראות לך שעשיית רצון ה והעונג על ה הם 2 מימדים שכבר קיימים בהגות היהודית (ובמציאות הנפשית שלנו) ושניהם נכונים, כאשר כל אחד שם דגש על מימד אחר.

אם אתה רוצה פשוט הסבר שכלי - בלתי אפשרי להתעלם מימד העונג במציאות, ולמחוק את הצד הסובייקטיבי  שלנו המנסה למצוא הזדהות רגשית שכלית או אחרת עם המצוות.   בסוף ה ברא אותנו כחווי חוויות ולא רק כיודעי האמת העליונה האובייקטיבית.

עונג על ה הוא דבר מהותי, ולא רק תמריץ לעבודת ה.

אילו היה מצטייר שאף פעם לא יהיה עונג על ה אז העולם לא היה שווה כלום והיה יכול כבר להחרב, למרות האמת האלוקית.

כובש - אדם שלא מזדהה טבעית עם המצוות וצריך לכבוש את נטיותיו הטבעיות והסורמות כדי לריים מצוות.

ישר- אדם שמזדהה עם עשיית המצוות ובאות לו טבעי.

מגמה - לאן אתה שואף ולאן אתה מתקדם, למרות הראליה החסרה.

לא זוכר מתי דיברתי על מדרגה.

מה עוד מצריך פירוט?

שניהם מהותיים ביותר בעבודת ה.

לא דברים צדדיים.

כל אדם יזדהה עם נטיית ליבו מה יותר מרכזי אצלו, אי אפדר לשכנע בעניינים כאלה. אם כי תמיד אפשר לזכך

אז לאן המגמה הכללית חותרת? למתיקות והתענגות על ה'? ספר את זה למי שנשמתו קרועה. רק הדומם שלם.

תן למתח בין האנושי לנשגב להתקיים. מותר לנשמה ולעפר למשוך לכיוונים שונים. א-ל אמונה ואין עוול, זה בסוף של הסוף. בזמן אמת, תן לבני אדם להיות אנושיים.

עם הקריעה הנפשית בסגנון הרב סולובייציק.

אני יוצר מזדהה עם ההרמוניה של הרב קוק, למרות שגם אצלו היו חלקים קרועים וזה חלק מאתגרי העולם הזה, אך לא המגמה.

הסוף גם הרב סולבייציק חותר לכך שבסוף מגיעה הרמוניה, לזכרוני, אבל הקריעה היא שלב הכרחי.

בכל מקרה לא באתי לדבר על הרמוניה מול קריעה.

התכוונתי להוציא מיד תפיסה שמזניחה את העונג על ה ורואה את הצו המוסרי והעונג כשני הפכים, וכך נוצרת תפיסה של ה' כאל דורסני המדכא את האדם, כי זה או האדם או הוא.  וגם כנגד תפיסה המזניחה את חשיבות העונג ורואה אותו רק כתמריץ ותו לא.

בעניין הקריעה, אני לא מבין את אלה שמשתוקקים להיות קרועים.   נכון שבחיים שלנו זה כך, אבל לא לשם אנו שואפים.    זה כמו שה' מביא על האדם אסונות ומאלץ אותו לצדק את הדין, האם זה ומר שהוא משתוקק לעוד אסונות וברכת דיין האמת?

לעיתים אני רואה אצל אנשים תופעה של הזנחת חשיבות העונג על ה כסוג של בריחה מהשאיפות הגבוהות להרמוניה, בקטע של "אין ציפיות אז אין אכזבות"

הנקודה היא שזו מציאות. תגיד, תספר, תלמד מה שאתה רוצה לאדם שמתמודד עם תשוקה לאיזו עבירה (להטב, מאכלות אסורים, שבת, מה שלא יהיה), ועדיין התנועה נפשית שלו לא תשתנה. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי לפעמים זה הטבע של האדם. התשוקה הטבעית שלו גדולה מההסברים. לדעתי, דווקא הכפייה של האדם להרגיש עונג באיסור שהוא כל כך כמה אליו זה אבסורד, זה בדיוק ההיפך ממה שאתה מציג כראוי. לאנוס את עצמו לראות עונג במה שהפנימיות של האדם זועקת הפוך.

צידוק הדין הוא הדבר האמיתי פה. יש מתח בין האנושי לנשגב, גם הגוף אמיתי וגם הרוח אמיתית, והנכון זה להכיר בכך. אל יאמר אדם אי אפשי בבשר וחלב, אי אפשי לבוא על הערווה, אי אפשי במאכלות אסורים, אלא יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמיים גזר עלי.

אבל יש גם אופנה לפעמים להצדיק את הקריעה ולראות בה דבר אידאלי.

בסוף עבודת המידות מצמצמת לאורך זמן את הקריעה, גם אם מאוד חלקית.

יש גם דברים בחיים שתהיה קריעה ויש תחומים שתהיה הרמוניה.

לעניין "אי אפשי" אגב,  לזכרוני הרמב"ם אומר שזה רק לגבי מצוות שמעיות, אבל לגבי מצוות שמגיעות מהמוסר הטבעי - שם יש עניין שאדם יזדהה רגשית עם המצווה או האיסור, משום מצוות "והלכת בדרכיו" של אימוץ המידות הטובות.  אין עניין שאדם לא יתאווה לעריות לדוגמא, אבל יש עניין ושאיפה שאדם יירתע באופן טבעי מאיסור אשת איש, כמו שהוא נרתע מרצח

לעיתים אדם מזניח את חשיבות העונג על ה לא כי זה הסתכלותו על העולם, אלא מסיבות צדדיות שמפריעות לו

לעצב מחדש רצונות.

קוראים לזה תיקון המידות.

נכון זה לא מושלם וזה תהליך שלוקח זמן.

אבל לפעמים אנשים מקדשים את הקריעה כי מתעצלים/מיואשים מלתקן את המידות שלהם.

כמובן יש גם אחרים שאצלם הקריעה היא המבט על המציאות וזה נובע ממקום מהותי.

איזו תפיסה כדאי לאמץ כדאי להרגיש שרצון ה' הוא הכי מתוק בעולם?

מה שאתה אומר מאוד יפה, אבל מפה עד ליישום נראה לי שהרבה אנשים צריכים הרבה מתווכים לכך שיהיה

היתה מחוברת לעם ישראל אבל לא למצוות, גם בזה יכול להיות טשטוש גדול

של האומה.

כלומר זה שאנחנו עם ה'.

מי שמחובר לעם ישראל באמת בלי זיופים, מחובר גם למצוות

ומכוח זה גם קיום המצוות שלו נראה לו טבעי.

כמו שטבעי לנו שנגור בארץ ולא בחו"ל, כי אנחנו מחוברים לעם ישראל

מתוך הצמאה לשמור.

חזונות דניאל - ארבע מלכויות בכלל והחזונות האחרונים על יוון בפרט.

ספרי חגי (לשים לב לתאריכים!) וזכריה. במקביל ספר עזרא, בעיקר פרקים ה-ו.

אחר כך כמובן סוגיית הגמ' בשבת, כל אחד כדרכו בבקיאות/בעיון/אליבא דהלכתא/אגדה שבדברים, עם המפרשים. (עין אי"ה על האגדתות שם)

שאילתות - "דרשה לחנוכה" הראשונה והשניה, נמצאות בתוך פרשת וישלח. אפשר לקרוא בריהטא הדברים מובנים ומאירים. ל'מטיבי שבת' ללמוד בנחת עם 'העמק שאלה' של הנצי"ב. אגב, מומלץ מאוד גם כלימוד לקראת יום העצמאות ויום ירושלים.

נר מצווה למהר"ל. (מי שלומד דניאל - דגש על ההתחלה. מי שלומד את סוגיית הגמ' הנ"ל יכול לדלג להמשך).

כל המוסיף (והולך...) - מוסיפים לו

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

ושנא את הרבנות

ככה כתוב בפרקי אבות

ואל תתוודע לרשות (המס)

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת