היא בעיקרה נראת לי הרבה פעמים סיבה ריגשית.
ההלכה היא אובייקטיבית - יש עבירות, יש מצוות. הכל מחושב לפרטי פרטים, מתי כמה ואיך.
אך השאלה הרבה פעמים שלא נשאלת היא למה. למה? כי כך ה' ציווה.
אך לפעמים אם לא פותרים את הסיבה הזאת נוצר מן ניכור ביחס להלכה. תוכן המצווה יכול להרגיש זר.
לרגש אין צורך להרגיש למה בצורה אובייקטיבית עושים את המצווה, אבל הוא צריך משהו שיגע בו.
לפעמים פירושים מחשבתיים עוזרים. נגיד אם לבנאדם קשה להתפלל כי הוא לא מבין איך אפשר לגשר בפער בינו לבין הקב"ה אז בהחלט יש ספרות תורנית שעוסקת בכך.
ויש עוד עניין חשוב בהתקדמות בעבודת ה' - תשוקה וסקרנות.
ההתנהלות מול מערכת הלכתית יכולה להיות מאוד קרה ויבשה. עשית ככה ולא עשיתי ככה.
זה לא מחולל שינוי פנימי.
לפעמים לימוד תורה יכול לעורר סקרנות אינטלטואלית.
תפילה יכולה לעורר תשוקה דתית.
מצוות ציצית יכולה להיות מאוד חביבה, בתור הלבוש היהודי.
נגיש כשרות, שהיא מצווה של סור מרע יכולה להיות חוויה ביחס לשמירה עליה.
לפעמים גם מה שממריץ אדם לעשות מצוות זה לשמור על סטטוס חברתי. חשוב שאקום לתפילה כשאני בישיבה כי אז אני אחשב, בעיני עצמי או בעיני אחרים, כבחור שלא רציני או לא עובד ה'. חשוב לשמור 3 תפילות במניין כי אז אני אחשב דתי רציני.
מי שמקיים מצוות כי "ככה ה' ציווה" בלי השפעות סביבתיות זאת מדרגה מאוד גבוהה.
ברור שרצוי טוב ומעולה לשמור מצוות גם מסיבות שהם "לא לשמה", מה שכן - כדאי להיות מודע לכך. גם כן להיות מודע שלהגיע למדרגת "לשמה" זה תהליך.
החסרון הגדול של מדרגה שהיא לא "לשמה" שהיא בבחינת "אהבה שתלויה בדבר" ולכן "בטל הדבר - בטלה האהבה".
ולכן כל מי שהתרופף אי פעם בצווה מסויימת (מי לא?) זה בגלל שהמצווה לא מספיק נעשתה לשמה, ממילא הכוח שהניע אותה היה מוגבל מלכתחילה.
אז מה אתם אומרים? איך מתחברים למצוות? יש מצווה שיצא לכם להתחבר אליה במיוחד?
