אומרת שהמנדט הבריטי יפקע רק בחצות ומכבדת את החוק.

נכון שההגנה שלטה על שטחים כבר כמה חדשים, אבל מכיוון שעדיין אין מדינה ואם ינםיקו מטבע לא יקבלו אותו, אז לרמבם זה לא מלכות אלא "כת של ליסטים" ששולטת על השטח (סליחה על הביטוי, סה לא אישי, זה לשון הרמבם) כלומר מליציה ולא מדינה.  הבריטים פינו את השטחים לאט לאט בפועל מנוכחות צבאית בריטית כבר כמה חדשים לפני, ועזיבת המנדט היתה בעיקר רשמית בחוק (הנציב יצא מארמונו ועלה על ספינה מול חיפה, חיכה עד חצות והפליג לבריטניה). אבל עובדה שרק ב ו באייר הוכרז על הקמת מועצת העם כממשלה והפיכת ההגנה לצה"ל עם חיוס גיוס חובה כללי וכן רק אז ברית המועצות וצכסלובקיה התחילו לספק לנו נשק ולהכיר במדינה קיימת.

אז השאלה באמת האם מעת הכרזת המדינה שלטון ההגנה על שטחים נחשב כבר כמלכות ולא רק כמיליציה? מעניין.

בכל מקרה לזכרוני הרב גורן (ובטוח הרב שרקי) מנמקים את אחד מנימוקיהם לומר הלל בברכה בלילה ב ה באייר כי ב ו באייר בלילה יצאנו משעבוד מלכויות, ומקדימים את ההל ביום כי ב ה נעשה נס קטן של הכרזת המדינה, והלל בלילה הוא על ניסי הלילה, והיום על ניסי היום (כשם שבחנוכה העצמאות לא קרתה בכה כסלו אך עדיין אומרים גם הלל עליה ובכה כסלו כי זה יום טיהור המקדש.

נשאלת שאלה  על הרב גורן והרב שרקי - למה לא לומר רק ב ו באייר את 2 הההלים, הרי נס העצמאות גדול יותר מנס ההכרזה? 

האסיפה המכוננת היא זו שהכריזה על ההקמה, והיא מסדירה את הגופים הבירוקרטיים החל מפקיעת המדנט. אבל אם האסיפה המכוננת אינה מייצגת את העם ואינה מנהיגה אותו בפועל, אז מי אלה שהקימו את המדינה? לכן הדבר הפשוט הוא שהמדינה קמה אז, על ידם.

ובאותה מועצת לא היו רק אנשי ההגנה.

טוענת במגילת העצמאות שהמנדט יפקע רק בחצות ומכבדת זאת. כלומר היא לא  מורדת בבריטים שבמילא קבעו שיעזבו בחצות.

בתחילת דרכה המדינה היתה בעצמה ההגנה (כלומר ההגנ היתה הזרוע הצבאית שלה ששלטה על השטח ואכפה את השלטון) וב ו באייר ההגנה הפכה בחוק לצה"ל.  ההגנה שלטה על כל השטח שנשלט בידי יהודים ב ה ו ב ו באייר (למעט שטח קטן בירושלים ששלטו בו האצל, והם עצמם קיבלו את מרות ההגנה ב ה באייר, והוסכם שהאצל הופך להיות מילציית חסות של המדינה, ומותר להם להלחם כרצונם בשטח בו שולטים, בתנאי שיהיו כפופים למדינה ולא יקבלו לתוכם עוד נשק מבחוץ (אלטלנה נוצרה בגלל שהנשק נקנה עוד לפני הסכם זה והאצל טענו שהנשק שייך להם כי זה היה לפני ההסכם, אבל האצל עצמו לא קנה נשק חדש מה באייר והלאה אלא העביר אותו להגנה-צה"ל.

גם אם במןעצה לא כולם אנשי ההגנה, מי שאוכף את השלטון בפועל בה באייר היתה ההגנה, ו בו באייר היה ההגנה שהפכה לצה"ל בחוק, והחל גיוס נרחב ב ו באייר של כלל האוכלוסיה

נשמע שהמדינה תקום רק בחצות

אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָחֵל מֵרֶגַע סִיּוּם הַמַּנְדָּט, הַלַּיְלָה, אוֹר לְיוֹם שַׁבָּת ו' אִיָּר תש"ח, 15 בְּמַאי 1948, וְעַד לַהֲקָמַת הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנִּבְחָרִים וְהַסְּדִירִים שֶׁל הַמְּדִינָה בְּהֶתְאֵם לַחֻקָּה שֶׁתִּקָּבַע עַל־יְדֵי הָאֲסֵפָה הַמְּכוֹנֶנֶת הַנִּבְחֶרֶת לֹא יְאֻחַר מֵ־1 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1948 – תִּפְעַל *מוֹעֶצֶת הָעָם* כְּמוֹעֶצֶת מְדִינָה זְמַנִּית וּמוֹסַד הַבִּצּוּעַ שֶׁלָּהּ, מִנְהֶלֶת־הָעָם, יְהַוֶּה אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַזְּמַנִּית שֶׁל הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית, אֲשֶׁר תִּקָּרֵא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל.

נשמע שהפסקה השניה היא פירוט הפסקה הראשונה, כלומר הקמת המדינה היא עצמה הקמתה ב ו באייר כנמשלת על ידי מועצת העם

זה מזכיר לי קצת את הדיון שלנו על חג פסח וחג המצות. יום ה' באייר עומד בפני עצמו, ויום ו' באייר והשנים שאחריו עומדים בפני עצמם.

ודי לנו בתקנת אמירת הלל ביום אחד. אתה עוד רוצה לתקן יומיים?!

מה גם שאין כבר הבדל בין יום ו' לכל השנים שאחריו. אתה רוצה לתקן הלל בכל יום?
 

בסוף ביום זה יצאנו משעבוד מלכויות.

גם ביציאת מצרים מתו ארבע חמישיות, זה משנה?

ההלל הוא על היציאה משעבוד מלכויות, ודווקא זה שהמלחמה התפרצה זה בגלל שעמי ערב ראו שאכן קמה מדינה אז נלחמו המשנה מרץ. כך שעצם פריצת המלחמה היא אינדיקציה לעצמאות לדעתי.

לא מתקן הלל בכל יום, אבל בפסח אמרו הלל גם בערב פסח בשחיטת הקרבן, וגם בליל הסדר.  בחנוכה אומרים 8 ימים.   אז למה שבעצמאות לא נאמר יומיים? ואם כבר הקושיה לדעתי על למה אומרים ב ה', לא על ו

והיות ויש מחלוקת לגבי תיקון הלל, אז ננסה להמעיט ולא להוסיף.

אין לנו סנהדרין או רוב בניין שפוסק כך כמו שהיה לגבי פסח וחנוכה וכו.

אני מקבל את הטענה שלך לגבי החמישיות של מצרים, אבל לעניינו הערבים פתחו במלחמה עוד לפני ו' באייר אלא שחיכו להסתלקות הבריטים כי אז יהיה שטח פנוי והיה להם הסכם עם הבריטים. דהיינו, זו לא ראיה לכך ששם באה העצמאות.

בכל מקרה, להבנתי עניין העצמאו. כולו תלוי באירוע ההכרזה ולכן הגאולה באה שם. מה גם שהמדינה עצמה רואה את יום הולדתה בתאריך ה' באייר. אז מה נבינו ראשי המדינה לדעתך. מתי הם חשבו שהם הקימו אותה, וממילא מתי היא אכן קמה?

מה גם שראשי המדינה לא שמרו על ההלכה ודיוק לא חשוב להם, ומצידם גם לחגוג ב א אייר, מבחינתם זה סמלי ותו לא

וכבר דיברנו על זה

אתה פשוט מסרב לקבל אפשרויות שהן לא מה שיושב לך בראש.

הדיונים איתך הפכו למגוחכים.

אשאיר אותך לאחרים. אנא אל תגיב לי.

שרקי והרב דרוקמן לא סוברים כמוך.

הם כן אומרים הלל בלילה בברכה בגלל נס היציאה משעבוד בחצות הלילה. הנימוק של הרב גורן בין השאר זה שאכן העצמאות קרתה בחצות הלילה של ו.

השאלה לגבי זה למה הם מקדימים ל ה ולא מאחרים ל ו.

מצורף צילום מעמוד ראשון של הצופה  מיום ראשון ז' אייר תש"ח השמור בידי מאז. הוא מתאר את הכרזת העצמאות מיום ששי ה' באייר.  מתואר שם " בשעה ארבע בדיוק פתח ד. בן גוריון את האספה בהולם פטיש. הושרה התקוה  ... ואחר כך אמר : אקרא לפניכם את מגילת היסוד של מדינת ישראל אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם ".

מדובר בהכרזה שטרם אושרה . ואין לה שום תוקף .  והיתה רק נאום יחסי ציבור בנוסח. תוכנן שיהיה דון נוסף עד שיתקבל נוסח סופי. אך טרם נערך דיון שכזה. היתה דרישה ברורה להכללת שם שמים בהכרזה , ולכן הרב מימון (פישמאן) והדתי דוד פנקס הקדימו לחתימתם  בעזרת ה' .

למרבה הביזיון  נאום ההכרזה קובע שארץ ישראל היא בסמכות כל מיני גופים גויים ברצונם נתנו אותה לאנגלים ולכן היא של האנגלים עד הרגע האחרון כלומר גם בעוד כ 6 שעות היא לא שלנו . !  ואם הגויים ירצו זכותם להחזיר את ארצנו לאנגלים או לגרמנים.

יש כאלה שרוצים להדביק קדושה לקרטון שעליו נכתב הנאום ההוא ולכן מצרפים לו ניקוד , וכבר נמצא ליצן שצרף טעמי מקרא לנאום הזה !

יש קדושה לעצם המאורע של הכרזת העצמאות

כשיתחשק לגויים שנעוף מכאן לכל הרוחת. 

אין כאן הוכחה. גם בן גוריון אמר לא משנה מה יאמרו הגויים משנה מה יעשו היהודים.

אין שום הכרה בזכות הגויים לתת את ארצינו לערבים.

וגם אם יש, הדיון כאן לא על תוכן המגעלה אלא על עצם ההכרזה ומתי קיבלנו עצמאות

ביום חמישי ד' באייר התפרצו אנגלים וערבים לכפר עציון ורצחו שם  כ 120 יהודים , ה' ועמו יקמו את דמם , ביניהם בן דודי הזכור לי  ישעיהו ארליך . אבל לומים אלה היו דתיים , ובעיני רבים זה לא נחשב . 

כוח אנגלי פרץ את שער הישוב.

ולכן נקדימון צודק כשאומר ש ב ו באייר המלחמה השתנתה לגמרי כי פלשו צבאות ערב.

הדיון פה לא היה על רשעת הבריטים

אבל יש עניין של ההתחלה, בבחינת: "מגיד מראשית אחרית". זה אגב ההסבר מדוע לפי חלק מהפוסקים תיאורטית אם יצא עשרה בטבת בשבת הוא ידחה שבת, כיוון שזו תחילת הפורענות. שמעתי על זה מהלך שמסביר את זה יפה, ואכמ"ל.

יש 4 צומות.   בסוף מציינים את כולם. כאן מציינים רק את ה באייר ולא את ו.

ו ט באב בסוף חמור יותר מ י בטבת

כשנפוליאון הוכתר לקיסר, את טקס ההכתרה עשו אצל האפיפיור, כמו תמיד. ואז כשהגיע השלב שהאפיפיור היה אמור להניח את הכתר על הראש של נפוליאון, נפוליאון לקח את הכתר ושם אותו לעצמו על הראש. כמו בשביל להתריס, 'כן, אני לא צריך אותך שתכתיר אותי, אני מכתיר את עצמי'

הבריטים הכריזו שהמנדט יסתיים בחצות הלילה שבין 14 ו15 במאי. (ועד הרגע ההוא עגנה ספינה בריטית במים הטריטוריאלים של ישראל, ובחצות בדיוק צפרה והלכה). אלא מה? מישהו שם לב שזה עומד לצאת בשבת. ניסו לבקש מהבריטים לדחות(!) את התאריך והם לא הסכימו. בן גוריון הבין שאי אפשר עם הדתיים והכל להכריז על המדינה בשבת, ובסוף הקדים את זה ליום שישי בארבע בצהריים

וככה התגלגל שישראל עשתה בעצם את אותו קונץ של נפוליאון ☺️ הרב הדרי סיפר שהוא יצא עם אבא שלו לפני ההכרזה לרחוב להתכונן, והוא שאל את אבא שלו שבעצם הם עוברים על ההחלטה של הבריטים. ואבא שלו אמר נכון, אבל אין כבר שוטרים שיעצרו אותנו, כולם כבר בספינה...

השאלה אם חוסר נוכחות צבאית בריטית בפועל נחשבת כהסרת המנדט. כלומר מה קובע, המצב הצבאי או הדיפלומטי? אולי השאלה לפי הרמבם זה אם המועצה היתה מנפיקה מטבע בה באייר האם העם היה מקבל אותו? מצד שני כל עוד המועצה מכבדת את שלטון הבריטים עד חצות היא לא תנפיק מטבע...  אז שאלה באמת מעניינת.

יש לי סברה שהכרזת המדינה היא כמו הקרבת קרבן פסח בבין הערבים בערב פסח, והעצמאות ב ו באייר זה כמו מכת בכורות והפסיחה על הדם בחצות הלילה ופרעה שנותן לנו עצמאות.

אבל אז היה צריך לחגוג גם ב ה אייר וגם ב ו אייר

למה לחגוג ולהגיד הלל ב-ה באייר ולא ב-ו, אם המנדט פקע רק ב-ו?

כיוון ראשון שאפשר ללכת אליו הוא להגיד נכון, צריך לחגוג ולהגיד הלל דווקא ב-ו. או ביום שביתת הנשק, כמו שהציע הרב הדאיה. או אף פעם לא כי זה רק אתחלתא או כי אין לנו סמכות או כי המדינה רעה

כיוון אפשרי שני הוא שהמדינה כן קמה ב-ה', מבחינה חוקית או מצד אספקטים אחרים. ובטח צריך להידרש כאן לדיון כלשהו של משפטנים

כיוון אפשרי שלישי הוא שהעיקר זה ההכרזה. כי קידוש השם (כדברי הרציה), כי זה היה 'נס ממרומים' שההנהגה אזרה אומץ (כלשון הרציה), כי ההכרזה מיצקה את הכרזת סן רמו והצהרת בלפור והחלטת האום וסר פחד השבועות סופית, או סיבות אחרות. וזה יותר משמעותי מההקמה החוקית. או שבוחרים את היום הראשון מבין השניים בו קרו דברים

הכיוון הרביעי - שאולי עולה מהדיונים של הרב גורן על הקדמת ודחיית יום העצמאות בגלל שבת - יגיד שכשקורה משהו טוב אפשר להחליט מתי קובעים בשבילו את יום ההודיה. וזה לא חייב להיות דווקא היום בו קרה הנס

(מתישהו הבנתי שזה הפשט בפסוקים בסוף מגילת אסתר - בשנה שבה קרה הנס היה זמן לחגוג רק אחרי המלחמה, בשושן בטו ובשאר המקומות ביד. אז כל שנה פשוט ממשיכים מה שעשו בשנה הראשונה
 

וזה יהיה ממש מצחיק אם כולם יחגגו עצמאות ביום אחד, והדתיים יאמרו הלל ביום אחר. שכל ישר )

הגמרא שהלל הוא על יציאה משעבוד מלכויות ומעבדות לחירות. כמו הק"ו שעשו מפסח לפורים.  ואין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות.

אז אם כל הקידוש השם של ההכרזה,    עצם החירות היא נס יותר גדול. ועצם המדינה עצמה היא קידוש ה יותר גדול.

זה שבחנוכה חוגגים ביום טיהור המקדש ולא בעצמאות זה לא ראיה , כי - א. עיקר הנס בחנוכה היה הצלת התורה מכליה והעצמאות רק נלוותה כנס שני.   ב. מי אמר שכשיהודה המכבי כובש את ירושלים זה לא נחשב עצמאות?

בפורים דווקא נראה שהחגיגה ביד כי רק אז הוסר האיום של כליה ליהודים, כל יום יג אז איום הכליה היה קיים, ורק כשנכנס יד והגזרה פגה אפשר לומר שניצלנו ממיתה לחיים.

דחיית יום העצמאות זה לא ראיה כי זה חריג ולא קבוע, כמו דחיית ט באב לעיתים או הקדמת המגילה בכפרים ליב (מה גם שבפורים יש עניין שכל חודש אדר הוא חשוב).   אבל לגבי קביעה תמידית ב ה באייר זה קשה.

גם זה שהחילונים החליטו כך. אז אולי צריך להתעקש שיהיה תמיד ב ו'?   במילא רוב הזמן יום העצמאות נדחה אז לאף אחד זה לא יהיה אכפת.   

(יש הרבה כתיבה תורנית על למה להגיד הלל ביום העצמאות. יש מי שמדגיש את ההצלה ממוות לחיים, יש מי שמדגיש את היציאה מעבדות לחירות, יש מי שמדגיש את הגאולה, יש מי שמדגיש את קידוש השם שבהקמת המדינה וכו')

לזכרוני כתוב שאומרים הלל על יציאה מעבדות לחירות.כלומר עצמאות.

וקביעת חג בפורים היתה מקל וחומר מעבדות לחירות.  

יציאה מעבדות לחירות היא עצמה הגאולה (שמצפים להשלמת התהליך במלכות בית דוד מקדש וכו') ובמילא יוצרת קידוש ה'.

השאלה האם על כל קידוש ה' עושים חג?  גם מלחמת סיחון ועוג וחנוכת בית ראשון עם כבוד ה' היה קידוש ה' עצום וכן מרד שאול בפלישתים ומפלת סנחריב והקמת בית שני, אך לא קובעים חג.

הצלה ממוות לחיים זו שאלה. במיוחד שמבחינה הלכתית אומרים בגללה הלל ביום ירושלים (למרות שמבחינה אמונית נראה יותר שההלל הוא על בניין ירושלים כי עיר שכבושה בידי גוים נחשבת חרבה).  האם צריך הצלה ממיתה לחיים כמו בימי המן? האם הערבים היו הורגים את כולנו שאפשר להגדיר זאת כהצלה ממיתה?

בסוף היו המון נצחונות ממלחמות במהלך ההיסטוריה ואף אחת לא הוגדרה כהצלה ממיתה. אבל אולי פעם לא היתה סכנה זו כי האויב היה מעדיף למכור אותנו לעבדים ולא להרוג, ואילו במקרה של ששת הימים אכן ניצלנו ממיתה כמו בימי המן?

הרב נריה מסביר שגם קידוש ה' כלול? ואם כן, למה על אלפי מאורעות אחרים בהיסטוריה של קידוש ה' עצום אין חיוב לומר הלל?

כשנשארים רק במה שמכירים ומקשים ישר על כל מידע חדש לא מתקדמים 🤷‍♂️

"אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"

תוקפת. מחילה אם זה נשמע ככה.

אשתדל לנסח בצורה נעימה יותר

..

ראיתי שהוא מתייחס לזה כאן בקיצור

יום העצמאות - כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (חוברת על אמירת הלל בליל יום העצמאות)

והוא כותב שהוא האריך יותר במאמר הבא, עמודים 362-364:

שכחום וחזרו ויסדום – על הלל בליל יום העצמאות

באותה מידה אתה יכול לשאול למה כשמשנים את התאריך של יום העצמאות אז אנחנו משנים את יום אמירת ההלל.

ככה קיבלו עליהם.

(אגב, גם מנגד, בעיניי הטענה החזקה ביותר נגד אמירת ההלל בברכה - היא שרק מיעוט מהעם, שהוא כחצי מהציבור הדתי - אומר הלל.)

ייתכן שמי שלא אומר הלל, הוא אכן לא בסדר.

לא כמות האומרים היא הנימוק לאמירה.

אני חושב על זה כתקנה כללית. והתוקף של תקנה כללית בהחלט תלוי בשאלה עד כמה הוא מוסכם והתקבל בכלל ישראל

(והעובדה שאני חושב על זה כתקנה כללית, היא הסיבה שקישרתי את זה לתגובה שלי פה...)

נכון שיש מנהגים שכל עוד לא פשטו בציבור לא מחייבים. אבל כאן זו תקנת נביאים וגם הרבה מהציונות הדתית כן מברכים בהלל.

שאני אבין, חלק מתקנת הנביאים זה לשנות את התאריך של ההלל כשיום הזיכרון יוצא בשבת?

ולגבי הפוסקים, אולי אתה לא סופר את החרדים כי לדעתך הם טועים או משהו כזה, אבל אתה לא יכול להתעלם מזה שחלקים גדולים מהציבור שומר המצוות לא אומר הלל, על פי רבותיהם.

פוסקי הדור יכולים לממש אטתה בדרך שייבחרו. אבל זה לא אומר לדעתי שאפשר להשתולל ולקבוע תאריך קבוע לא קשור רק כי החיחונים החליטו כך.

גם להלכות דחיית הקדמת קריאת מגילת אסתר יש כללים .

לא באתי לטענות לחרדים. אבל אני הולך לפי חלק מפוסקי הציונות הדתית שחייבו הלל בברכה , וידעו שחלק מהפוסקים לא מסכימים ועדיין חייבו בברכה, כך שזה שרוב העם טו חלק מהפוסקים לא מסכים עם זה לא משנה כאן. איני יודע דרכי פסיקה, אבל עובדה שיש גדולי דור שאומרים הלל בברכה

מצווה כלבבי

לא הבנתי בכלל מה רצית לומר

צריך לזכור שחיוב ההלל , גידרו הוא לא מתקנה חדשה, אלא יישום של תקנת הנביאים לומר הלל בגאולה מצרה.    כי לנו בהעדר סנהדרין אין סמכות לתקן תקנות חדשות

הוא לא מנמק למה נס שהופחה רוח גבורה חשוב יותר מנס היציאה משעבוד, שמקדימים בשבילו את ההלל של ליל ו לליל ה, ולא מאחרים את ההלל בשחרית יום ה, לשחרית יום ו

הלל זה הגיוני כשם שתיקנו לעיתים בגמרא לקרוא מגילת אסתר ביב אדר מפני הכפרים. וכן צום ט באב נדחה.

דיברתי למה מתקנים שהחג הקבוע יהיה ב ה ולא ב ו.

בסוף לדעתי חג הוא חיוב הלכתי ולא הולך לפי איך שנוח לנו.

חיוב הלל לא קשור לאם הציבור אומר או לא. ברגע שהנביאים תיקנו - התקנה מחייבת אם הפוסקים טוענים שהתקנה חלה גם כיום

המציאות החברתית היא לא החוק הפרומלי, אלא מה קורה בתכל'ס.

המציאות החברתית בגלל שהיא לא פורמלית בהכרח היא גם לא תלוייה בהגדרות של ההלכה אלא בהגדרות של החברה.

לשאלתך - גם אם בצורה "פורמלית" החוק חל ב00:00 בו' באייר (ליל שבת באותה שנה), זה לא מה שקורה בפועל.

בפועל ההכרזה עצמה היא המשמעותית והיא מה שמשנה את הסדר החברתי. זה הקידוש ה' וחזרת המלכות. לא החוקים הפורמלים אלא החוקים שקבעו בפועל.

ההכרזה היא כל כך משמעותית כך שגם צורת הלחימה השתנתה ביחס לשל ממחתרות לצבא אחיד.

שבאמת העצמאות נקבעת מהמציאות בפועל דה פקטו ולא מהתחום הרשמי דה יורה.

השאלה האם בפועל היינו עצמאיים עד חצות? הרי מכריסי המדינה עצמם כיבדו את החוק הבריטי והמתינו לחצות, כך משמע ממגילת העצמאות.

לזכרוני ההפיכה ממחתרת לצבא קרתה ב ו באייר עם חוק גיוס חובה כללי באוכלוסיה היהודית.

יש את דברי חזל שאומרים שמרגע שדוד נמשח למלך הוא יכל להרוג מורדים במלכות הלכתית, למרות שלא מלך בפועל עדיין, אבל אולי משם אי אפשר להשוות לכאן.

נראה שעד חצות להגנה ששלטה על שטחים יש גדר של מיליציה ולא מלכות, כדברי הרמבם על אדם שהשתלט על שטח אם יוציא מטבע והעם לא יסחרו בו אז לא קיבלו את מלכותו עדיין והרי הוא עדיין ככת של ליסטים עד שיקבלו את המטבע.  מצד שני שם זה לא לגדר של יציאה משעבוד מלכויות אלא בגדר מתי אנרכיה הופכת למדינה. אז שאלה.

בכל מקרה..

ההכרזה היא מה שנתנה "אור ירוק" לצבאות ערב לפלוש ולהצטרף למלחמה, ולא לחינם.

בכל הכרזה יש דברים שצריכים להשמע יפה וטוב אבל בפועל משנה מה שהיא אומרת לא השפעתה על החוק היבש.

החיפוש בעיני של הגדרה בחוק אזרחי בריטי הוא לא בכיוון.

יש לי תחושה שהבריטים עצמם התנערו מהשלטון הרבה לפני חצות.

(אני מכיר שהרב גורן נימק את ההלל בלילה בכך שרוב הניצחונות של מלחמת העצמאות התרחשו בלילה - תורת השבת והמועד עמוד 431)

שכחום וחזרו וייסדום של הרב שרקי. תוכל למצוא באינטרנט

ובמה בדיוק?

במאמר שכחום וחזרו וייסדום של הרב שרקי

בו אייר כשהמנדט פג.

ולכן לדעתו אומרים הלל בלילה בברכה.

רק שמקדימים לליל ה אייר בגלל נס ההכרזה שהיה ב ה באייר

ואשרינו שאתה מזכנו לראות את צדקת חכימנו שאמרי שאין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון. אוי לאביך שלמדך תורה, או לרבך שלימדך תורה, כמה מכוערים מעשיך וכמה עמוקה ליצנותך.
 

טוב שלא תגיב, משתגיב ואז תתקרבן

האבנים בהר הבית.

כן מנשקים את האבנים ובוכים עליהם לעניין "כי רצו עבדיך את אבניה"

כמו שאמרתי קודם, אתה תלמיד שאינו הגון. כמה מקולקלין דרכיך, כמה מעוותת תורתך. אוי לאביך שלימדך תורה, אוי לרבותיך שלימדוך תורה, על ידי ליצים שכמוך הולכת תורה ומתחללת. תעשה תשובה היום.

גמרא מפורשת שתקנת פורים נלמדה בקל וחומר מיציאה מעבדות לחירות.   והלל בפורים אין כי אכתי עבדי אחשורטש אנן, בעוד שביום העצמאות כבר לא עבדי בריטניה אנן

(כן, אני יודע שיש בזה דיון ובהחלט הרב גורן זצ"ל נימוקו עימו, אבל כך התקבל)

על למה מראש קובעים ב ה ולא ב ו.

כמו שבפורים קובעין ביד ולא ביג, אבל מזיזים קריאת מגילה לפי הנוחות.

או ט באב קובעים ב ט ולא ב י, אבל דוחים אם צריך.

השאלה למה מראש קובעים ב ה ולא ב ו

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).