ספר שמביא בצורה קלילה וזורמת את הרעיונות העמוקים של המגילה.
אני למשל אוהבת את "בסתר המדרגה" של נעם ונגרובר.
מחפשת להתחדש בספר נוסף השנה...
תודה!
ספר שמביא בצורה קלילה וזורמת את הרעיונות העמוקים של המגילה.
אני למשל אוהבת את "בסתר המדרגה" של נעם ונגרובר.
מחפשת להתחדש בספר נוסף השנה...
תודה!
וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים
סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...
תודה!
וספר יונה, אז אשמח לשמוע את שם הרב שכתב.
באמת סדרה טובה.
אם יש עוד כאלה אז גם אשמח לשמוע עליהן.
שנה שעברה. מן הסתם אלו אותם עקרונות, אבל בדרך כלל בכל מהדורה חדשה יש יותר דיוקים..
יש גם שני שיעורים שהרב גיא אלאלוף העביר שנה שעברה
זה אמנם רק חוברת כזה
אבל אני מאוד אהבתי
כל שנה משתדלת תקרא לפני פורים
מתואמת

טיפות של אוראיזו חומרא או הכרעה לחומרא אתם מחבבים?
זה מקסים בעיניי
אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.
המשנה הראשונה במסכת ברכות אומרת "מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
השאלה הידועה והמתבקשת זועקת מבין שורות המשנה - מה הקשר בין זמן קרית שמע של ערב לזמן אכילת תרומה? למה לתלות את זמן קרית שמע בזמן אכילת תרומה?
ולמעשה זוהי השאלה הראשונה של הגמרא שמתייחסת לתוכן של המשנה. השאלות הראשונות השגמרא מציבה לפני כן הן שאלות שעוסקות במסגרת הספרותית של המשנה, הסדר המוצג, אך לא בתוכן כשלעצמו. "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה? משעת צאת הכוכבים. ליתני משעת צאת הכוכבים!" אם זמן קריאת שמע להתאפיין בצורה פשוטה בתהלך מאוד ברור ומוחשי - שעת צאת הכוכבים שהיא המעבר המוחלט בין היום ללילה, למה התנא רואה צורך לאפיין את זה בהלכה שקשורה לענייני תרומה שבעצם אומרת אותו דבר רק בצורה מאוד עקיפה? לטעמי, ברור שצריך למצוא קשר מהותי כלשהו בין זמן תחילת קריאת שמע לתחילת זמן אכילת תרומה לכהנים. הרי לא הגיוני שתנא יחליט להצמיד דברים שאינם קשורים. גם כאשר חז"ל מחפשים אסמכתא להסמיך את דבריהם על דברי תורה הם עושים זאת בצורה קשורה לסגנון או לתוכן של הפסוק. ועוד, אם כל כך חשוב לגמרא ביחס לסדר של המשניות הראשונות למה הלילה קודם ליום וכו' אז קל וחומר שהתוכן של המשנה יהיה חייב להיות מסוגנן בצורה מוקפדת ובעלת הגיון. לכן התשובה "מילתא אגב ארחיה קמ"ל... והא קמ"ל דכפרא לא מעכבא וכו'" התוספות על המקום מבהירים שיש עוד משנה בנגעים שעוסקת באותה הלכה ולכן טכנית לא היינו חייבים ללמוד מפה את הלכה זו בדין אכילת תרומה אלא התוספות אומרים "וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר" ובכך אפשר להמשיך לטעון שיש פה עניין עקרוני משותף בין השתיים. אחרת, אין שום סיבה שהמשנה תזכיר בקוצר במקום שלא קשור להזכיר בקוצר.
מתוך הראיה הזאת אני רוצה לקרוא את המילים "קמ"ל דכפרא לא מעכבא". כפרה לא מעכבת באכילת תרומה. זה ה"סלוגן" של "המילתא אגב אורחיה". הגמרא אומרת לנו כשאתה רואה את הצורה העקיפה שבה דיברנו על זמן קרית שמע של ערבית תדע לך שהתנא בחר בדרך העקיפה הזאת כדי להזכיר שכפרה לא מעכבת. התנא הביא את דין אכילת תרומה כדי להזכיר זאת, אך איפה הוא רצה להזכיר זאת? - בזמן קרית שמע. במשנה הראשונה של ערבית. ולכן אפשר לומר כי כמו שבתרומה הכפרה לא מעכבת והכהן יכול לאכל את התרומה לפני הכפרה, כך גם בקרית שמע. אדם יכול וחובה עליו לקרוא קרית שמע לפני הכפרה. מה עניינה של קרית שמע קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות (כפי שמופיע במשנה בהמשך ביחס לסדר קריאת הפרשיות). לכן, התנא רוצה לומר לנו שקבלת עומ"ש ועו"מ איננה תלויה בכפרה. דהיינו, כדי להגיע לקבלת עומ"ש ועו"מ חייבים לעשות תשובה לפני כן, אחרת אין פה קבלת עול. המהרהר בתשובה הוא בחינת צדיק גמור (כפי שאומר הגמרא בקידושין על המקדם על תנאי שהוא צדיק גמור והיא ספק מקודשת שמא הרהר בתשובה) וממילא במהותה מחייבת קבלה טוטאלית. הרי אדם שאיננו עושה תשובה על חטאיו הוא פורק עול ולא מקבל על עצמו את העול. אמנם היה הו"א לומר שגם האדם עצמו צריך להיות נקי ומכופר, קמ"ל כפרה לא מעכבת.גם האדם שהוא בעל היצרים שהשפלים והתאוות והתתמודדויות והקושי שלא נקי מהם וממעשיו הוא מקבל עומ"ש ועו"מ. הנקודה בה האדם נמצא איננה לב מהות קבלת עומ"ש ועו"מ אלא ההכרה שלו במחוייבות לעשות את רצון ה' ותשובתו כלפי שמיא היא היא מהות קרית שמע. הזמן הוא מאפיין את שעת חיוב מהמצווה. לפני שעת חיוב המצווה האדם לא עושה את המצווה כלל, כי אין באפשרותו לעשות. על כן, עניין זה מתאים לרמז, העבה מאוד, שהתנא שתל לנו במשנה. הטבילה שהיא מעשה הטהרה הינו הזמן שאדם נעשה טהור אך אינו בעל כפרה. כך הכניסה למרחב האחריות של עניין קבלת עומ"ש ועו"מ היא גם בזמן הזה שהאדם טהור אך אינו מכופר. בתפילת שמונה עשרה חז"ל הקדימו תשובה לכפרה. הכפרה תלויה בתשובה אך התשובה איננה תלויה בכפרה. הטהרה נעשית בצורה רצונית. הטבילה הינה פעולה שהאדם עושה על מנת להטהר. כך גם קבלת עומ"ש ועו"מ הינה רצונית. הכפרה שבאה בעקבות כך היא ע"י שמיא. גם בקרבן האדם מגיש את הקרבן אך הוא הכפרה תלויה בקבלת הקרבן ברצון. כך גם בכפרה מן החטאים, הן מן השמיים אך אינם מונעים מאיתנו את האפשרות לעשות תשובה ולקבל עומ"ש ועו"מ. כפרה לא מעכבת בזמן קרית שמע.
.ביחד לקיים רק את הלכות דיעות בספר המדע להרמבם
יבוא המשיח.
....עוד לא הגעתי לדברים הכבדים אבל קיבלתי השראה מהלכות דיעות
ובתפילת שמונה עשרה בקשתי ממנו שאם נזכה כולנו ביחד לקיים רק את הלכות דיעות בספר המדע להרמבם
הוא יקרב את הגאולה . נראה לי שהוא הסכים כי איך שסיימתי "גאל ישראל" עשיתי הפצי
ברוב החומשים כתוב: "אל-המדבר" עם זקף קטן.
בתיקון קוראים איש מצליח, כתוב: "ובאמת בזקף קטן לא יתכן". ומביא שתי אפשרויות אחרות:
1. הרוו"ה מציע זקף גדול, וכן פיסקו במהדורת קורן וכך הוא מציין שנהגו בתוניסיה.
2. הרב ברויאר מציע רביע, וכך מופיע בתנ"ך הכתר.
בעלי-קוראים, איך אתם נוהגים לעשות?
שבתיקון קוראים סימנים, נוטה להטעמה של זקף קטן, ומנמק אותה.
לא השתכנעתי מהראיות שלו, אבל יש בזה הגיון, שהפסקה גדולה לא אומר שבאמת יש נתק במשפט. גם הפסוק "וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", אחרי המילה "אביו" יש הפסקה גדולה יותר מאשר אחרי המילה "ואמוה.
כי אחרת משמע שהורגים את אמא שלו. למיטב ידיעתי מי שעשה הפסקה אחרי ה'אביו' ולא עשה הפסקה אחרי 'ואימו' צריך לחזור כי זה משנה את המשמעו
כמדומני, לפי הכללים שב"תורה קדומה", תביר הוא הפסקה גדולה יותר מאתנחתא. זה כמובן, יותר מלמד על הטעמים מאשר על המבנה של הפסוק. כלומר, תיאורטית, כשהקורא עושה הפסקה ארוכה - מבינים שזה חלוקה קטנה יותר...
לגבי מה צריך לעשות בפועל, בפרט בציבור שהם לא כאלה גאונים, אז ראיתי בדבר חברון לגבי המילה "רצפת" במגילת אסתר, שאמורה להיות פ רפויה (וי"א צ בשווא נע), כי רצפה עם פ דגושה זה בכלל מילה עם משמעות אחרת בתנ"ך (גחלת, או שם של אישה). הקיצור, הרב ליאור טוען שבגלל שהציבור היום שומע רצפה עם פ דגושה ומבין שהכוונה למה שאנחנו קוראים רצפה (בטעות, בחלק מההטיות היא עם פ דגושה). אז אין בעיה. כלומר, יותר חשוב מה הציבור מבין מאשר מה המשמעות הנכונה של המילה במקור. - לפי הגישה הזו, ברור שאתה צודק שצריך להפחית את הרווח בין "אביו" ל"ואמו".
אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ
הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם
... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:
וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל
אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.
חייבת להיות כאן סיבה נסתרת
בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).
כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.
באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).
אפרים, מצרים, כנען, פסח (חוץ מבבמדבר ט,א)...
מאוד נפוץ, לא יודע מה הכלל בזה. רק חייב לציין יוצא מן הכלל: המילה נדר לא משתנה.
שלג דאשתקדזה מסתיים בהברה של י, כמו שהם עושים אוי, הם עושים איי בסגול.
ככלל אשכנזים כידוע לא מאוד מדקדקים 😉 אז יש מצב שהם לא שמים לב שזה צרי ולא סגול (זו אגב טעות נפוצה במילה "את", שהכלל הוא שאם יש טעם היא בצרי ואם אין טעם היא בסגול)
"ואם דיון הלכתי ברצונך לעורר, היה עליך לפנות לפורום הרלוונטי, והוא בית המדרש"
דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"
כל צד תורם ומביא את הדברים בעיניים שלו, במיוחד שיש הבדלים משמעותיים בין הראש הגברי והנשי. מה התועלת לדון עם עצמך על צניעות הצד השני?
לק"י
נשואות בלבד/ גברים נשואים ועוד.
חלקם פעילים יותר וחלקם פחות.
ולכל אחד יש את הקריטריונים שלו להכנסה אליו.
מחפשת מאמרים, שיעורים וספרים שעוסקים בנושא..
גם חיזוקים יועילו בכללי.
פרק תהילים שכתב דוד המלך בשעת צרה מסויימת?
יש נטיה "לברוח" לספרים שמסבירים דברים בצורה יסודית כדי להחדיר לשכל, אבל הרבה פעמים (בפרט בדברים כאלה) הפתרון היעיל יותר הוא החוויה. כשאדם חווה את נוכחות ה' הוא ממילא בוטח. חוויה מזוקקת של נוכחות ה' היא פתרון לעוד הרבה דברים, גם לדברים שלכאורה שכליים כגון איך ללמוד תורה.
אין מצב...
אבל רק בשביל הענווה שלך שלך אכתוב כמה מקורות:
1. הכי קוהרנטי, לוגי, מאורגן - שער הביטחון בספר "חובת הלבבות".
2. יותר רגשי עם עומק, אבל לטעמי קצת פחות לוגי - "אמונה וביטחון" של החזון איש.
3. עומד לי בראש דרשה מאוד יפה עם הרבה מקורות ומשלים וכו, בספר "מאור ישראל - דרושים", של הרב עובדיה (בטח הכותרת שלה קשורה לביטחון/אמונה).
